מתני' מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה:

בושתה ופגמה. נזק חבלה אם חבלו בה שלה:

ובזמן שהן בגלוי. שהבושת שלו ועוד שהיא נמאסת עליו והוא סובלה:

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. בחייה והקרן שלה כשאר הנכסים אם יגרשנה או ימות ואם תמות היא הוא יורשה והלכה כר"י ב"ב אבל הצער שלה כדאמר בהחובל דצערא לא זכי ליה רחמנא והשבת והריפוי לבעלה שהרי חייב הוא ברפואתה רבי חזקיה בשם רבי אימי. אמר דפליגי ר"י ור"ל באוקמתא דמתני' חד אמר ד"ה היא והאחר אמר דאתיי' במחלוקת דר"מ ור"י הסנדלר כדלקמן ולא ידעינן הי מינייהו אמר ד"ה והי מינייהו אמר במחלוקת:

גמ' מסתברא. וקאמר הש"ס תסתיים דר"ל הוא דאמר במחלוקת ומוקי למתני' כר"מ כדמפרש ואזיל. דו פתר לה במעלה לה מזונות וכו'. דר"ל מוקי למתני' בפרקין דלעיל הלכה ה' המקדיש מעשה ידי אשתו כו' המותר ר"מ אומר הקדש ור"י הסנדלר אומר חולין ומפרש לה ר"ל התם דבמותר מחמש סלעין פליגי ולר"מ תיקלי מותר תחת המזונות ומעשה ידיה תחת מעה כסף והילכך אם מעלה לה מזונות אע"פ שאין נותן לה מעה כסף יכול הוא להקדיש המותר ולר"י הסנדלר איפכא:

ותנינן ואם אינו נותן לה וכו'. כדפרישית שם:

מעשה ידים שהן כמציאה. כלומר מציאתה ומעשה ידיה לבעלה דקתני במתני' במותר מעשה ידיה הוא דדמייא למציאה דלא שכיחא ומפרש נמי למתניתין דהכא במעלה לה מזונות מיירי והילכך מציאתה ומותר מעשה ידיה לבעלה והיינו כר"מ ולא כר"י הסנדלר ותסתיים דר"ל אמר במחלוקת:

אתא ר' יעקב. וקאמר בשם ר"ל ד"ה היא מתני' דלא מוקי לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר בהכי אלא כהאי מ"ד בפרקין דלעיל דפליגי התם אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם או לא ודכ"ע מעשה ידיה תחת מזונות ומותר תחת מעה כסף ומתני' אפי' במעלה לה מזונות לבד מיתוקמה ומציאה טעמא אחרינא אית בה משום איבה כדאמר לקמן וד"ה היא:

הוי דעון דעון אית לר"ש בן לקיש. כלומר ש"מ דדיעות חלוקות הן ואמוראי נינהו אליבא דר"ל וכדאמר התם אהאי פלוגתא דמר מוקי לה הכי אליביה דר"ל ומר הכי:

למי נצרכה לר"מ. מתניתין דקתני וירושתה הוא אוכל פירות ומשנה יתירא היא דהא תנינן בפ"ד ניסת יתר עליו הבעל שהוא אכול פירות בחייה אלא לר"מ הוא דאצטריך:

אע"ג דלר"מ. בפ"ק דקידושין ובהרבה מקומות היה עושה יד עבד כיד רבו ויד האשה כיד בעלה ומה שזכתה האשה זכה בעלה וה"א דירושתה שנפלה לה כשהיא תחתיו זוכה הוא בכלן קמ"ל דמודי הוא ר"מ שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ואי ממתני' דהתם לא שמעינן לה אלא בנכסים שהיו לה מקודם לכן ולא הכניסה בנדונייתה הילכך איצטריך לאשמעינן אפי' בשנפלו לה אחר שניסת:

תמן תנינן. בשנים אוחזין. שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת. אעבדו ושפחתו הכנענים קאי מפני שהן ברשותו ויכול הוא לשנותן ממלאכתן ואם הוא רוצה יצוה אותם ללקט מציאות והילכך מציאתן שלו:

מה טעמא אמרו מציאת וכו'. אעבדו ושפתתו העברים קאי שאין יכול לשנות ממלאכתן ששכרן להן שאינם משועבדים לו:

התיבון. על זה הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת אלא למה שהיא חייבת לעשות כדאמרינן בפרקין דלעיל כופה לעשות בצמר אבל לא למלאכה אחרת ואפ"ה את אמר מציאתה שלו:

טעם אחר יש באשה. ולא משום שהיא ברשותו:

מפני קטטה. משום איבה:

לא אמר כן. אלא היינו טעמא שלא תהא מברחת ותגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי:

הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה. כלומר אכתי איכא למיחש שתהא מברחת ותאמר אחר נתן לי זה הממון במתנה ומה הועילו חכמים בתקנתן:

קול יוצא למתנה. אם היה נותן לה אחר איזה מתנה היה מפורסם אבל אין קול יוצא למציאה והילכך משום מציאה בלבד הוא דאיכא למיחש שלא תהא מברחת:

הגע עצמך שמצאה. מציאה בעדים ומפני מה תיקנו גם בזה דמציאתה שלו הרי אין כאן חשש שתהא מברחת שהרי העדים יודעים כמה היא המציאה שמצאה:

זו מפני זו. כלומר לא תיקנו מציאה בעדים שתהא שלו אלא משום מציאה שלא בעדים ולא פלוג רבנן:

בשאין טפולין לאביהן. הא דקאמר מציאת בנו ובתו הגדולים שלהן דוקא בשאין טפולין וסמוכין על שלחן אביהן אבל בסמוכין על שלחן אביהן שלו וכן קאמר בבבלי התם לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא בסמוך על שלחן אביו קטן הוא:

בהן דמשבק אנתתיה. המגרש את אשתו ולא גמר לשלם לה כל כתובתה שהוא חייב להעלות לה מזונות עד שעה שהוא גומר לפרוע כל הכתובה:

דלא מחסד לה. מלשון חסד הוא כלומר טעמא דמחני' מפרש דמחלק בין בזמן שהוא בגלוי או בסתר מפני שבסתר אין הבושת גדול כ"כ והילכך לה שני חלקים:

למה נוטל. אפילו חלק אחד דהא בסתר אין לו בושת אלא שלה הוא הצער ומשני מפני צערו שמצטער עמה דהרי אע"פ כן יש לו ג"כ צער שמצטער עמה אף שבסתר הוא אלא שאינו גדול כ"כ כמו בגלוי והילכך הוא נוטל חלק אחד:

מתני' ומת חתנו. ונפלה לפני יבם:

יכול הוא שיאמר. או חלון או יבם ואפילו היה אחיו עם הארץ והוא ת"ח יכול הוא לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן:

גמ' ולא דברים שהן קונין באמירה הן. בתמיה הא הפוסק מעות לחתנו דברים הנקנין באמירה הן כדרב גידל בריש פרקין דלעיל וכיון שכן זכה בהן אחיו ויהא היבם מוציא בדין מידו:

תני בר קפרא פוסק לשם כתובה ע"מ לכנוס. כלומר סתם הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שלא כנס אינו חייב לתת לאחיו:

וכיני. ותניא נמי הכי דאינו קונה בפסיקה אא"כ כנס וכדמפרש רבי אבין:

הפוסק. בתוספתא פ' בתרא דמכילתין קתני הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לו את הרגל כופין אותו ליתן וקס"ד דעל האב קאי והילכך קמתמה הא לגדולה לא אמאי:

א"ר אבון. מאי כופין אותו ליתן דקאמר כופין הבעל ליתן גט דעדיין לא קנה בפסיקה עד שלא כנס וכיון שאין לאב מה ליתן כופין אותו לפוטרה:

מתני' הוא פוסק כנגדו בט"ו מנה. אלף דינר הן עשרה מנה וכשבא החתן לקבל עליו ולכתוב בכתובה אם הכניסה לו הכלה דינרין בעין כותב שליש יותר שהן ט"ו מנה מפני שהוא משתכר בהן:

וכנגד השום. ואם הכניסה לו בגדים ותכשיטין שצריכין שומא:

הוא פוסק פחות חומש. שאם הכניסה לו שום של אלף זוז אינו מקבל עליו אלא ח' מאות לפי שדרך הבאים לשום הבגדים ונכסים של כלה לשום אותן יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה:

שום מנה ושוה מנה. כלומר אם לא שמו נכסי הכלה ותכשיטין אלא כמו שהן שוים בשוק:

אין לו אלא מנה. לא יכתבו בשטר הכתובה אלא מנה כמו ששמו ואין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בשום ששמאוהו בבית החתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראוין להשתכר מיד:

שום במנה היא נותנת ל"א סלע ודינר. שום שהוא מקבלה במנה שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה צריך שישומו אותו בבית החתונה שלשים ואחד סלע ודינר שהוא מנה וחומשו:

ובארבע מאות. שום שיקבל עליו החתן לכתוב ד' מאות היא נותנת חמש מאות לפי שומת הנועדים שם:

ומה שהחתן פוסק. ואם שמו הם תחילה והכניסה לו בין שום קטן בין שום גדול הוא כותב בשטר פחות חומש ובבבלי מפרש דכל הני בבי דקתני לאשמעינן לא שנא בשומא רבה כגון כנגד השום דקתני ברישא כנגד אלף זוז ול"ש בשומא מועטת כגון הא דקתני שום במנה היא נותנת ל"א סלע ודינר לעולם פוחתין חומש בשטר הכתובה ממה ששמו אותם בבית החתונה ובין אם שמו אותם תחילה ואחר כך באין לכתוב הכתובה שאז צריך לפחות בשטר הכתובה החומש מן השומא ששמו בבית החתונה כדקתני מה שהחתן פוסק כו' ובין אם הוא כתב מתחילה הכתובה שאו צריך שתהיה השומא בתוס' חומש ממה שכתוב בכתובה כדקתני ובארבע מאות שום היא נותנת חמש מאות:

גמ' מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה. כשהכניסה לו כספים שיהא פוסק חמש עשרה מאות כנגד אלף שהוא מחצה יותר ובשום אם הכניסה לו כלים וחפצים בשום אמרו שהוא פוחת חומש:

שמין דעתה של אשה. כשהיא מכנסת לו כלים בשום שהיא רוצה לכלות כליה ולהשתמש בהן ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין כלומר דמדינא אינה משתמשת בהן כיון שהכניסה אותם לבעלה והילכך תיקנו חכמים שיפחתו אותן חומש משוויין כדי שתשתמש בהן והיא מתרצי' בכך:

שמין דעתו של איש וכן כשהכניסה לו כספים מדינא לא ישתמש בהן אלא ששמין בהן דעתו של איש שהוא רוצה לישא וליתן ולהרויח בהן ולעשותן עליו באחד ומחצה שהוא שליש מלבר יותר ממה שקיבל כדי שיכול להשתמש בהן:

זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו שהרי הוא פוחת חומש בכתובתה כדי שתשתמש בכליה:

דילמא. מעשה ברבי חייה ורבי יוסי ור' אימי שהלכו לשומא של בתו דריב"ח:

אמרין ליה פחות חומש וכופל. כלומר שהכניסה לו כלים בשומא וכספים בעין ואמרו להחתן שיפחות חומש בכתובתה כנגד השום ויכפול במחצה יותר כנגד הכספים ולאו דוקא יכפול אלא שיוסיף לה כראוי מן הדין:

אמר לון פוחת חומש ואינו כופל. והשיב להן שכנגד השום יפחות חומש אבל אינו רוצה לכפול כנגד הכספים מפני שאינו רוצה לישא וליתן בהם וכלומר דמייתי סייעתא להא דאמר שמין דעתו של איש והיינו מן הסתם אבל אם פירש דעתו הולכין אחריו ולפיכך קאמר שבזה הוא מרוצה שיפחתו חומש דבדעתה תלוי והיא רוצה להשתמש בכליה אבל אני אין דעתי להשתמש בכספים וכגון זה שומעין לו:

זהב. כלי זהב כגון נזמים וטבעות:

בשוייו. שמין אותן בשוייו שלא יוסיף עליהן שליש שהרי אין עומדין להשתכר אלא להתקשט בהן וכך לא יפחות מהן חומש דזהב אינו נפחת:

ותני. בברייתא כן:

תקשיטין. הכניסה לו תכשיטי זהב לעשותן דינר שמין בא' ומחצה ככספים מפני שמשתכרין בהן:

דינר. זהב לעשותן תקשיטין שמין בשוייהן:

הכניסה לו בהמה. מאי אי הוה ככלים או ככספים שלפעמים משתכר בה:

בשוייה. שהרי אינה עשויה למכור:

ואינו משתכר. קושיא היא בתמי' הא עכ"פ משתכר ממנה:

ומשני וגובה קרקע. בתמיה וכי גובה הוא הקרקע להחליפה או למכרה ככספים הא אין לו אלא אכילת פירות בלבד וקרקע כדקאי קאי:

מתני' פסקה להכניס לו כספים. דינרים בעין שמוכנים להשתכר מיד:

סלעה. שהוא ארבע דינרין נעשית לכתוב בשטר כתובה ששה דינר שהוא שליש יותר ואשמעינן תנא דדינרין בעין בין שהן מרובין כגון אלף דינר דקתני ברישא בין שהן מועטין כגון סלע דקתני הכא לעולם נכתבין בשטר הכתובה בשליש יותר מפני שעומדין להשתכר בהן מיד:

עשרה דינר וקופה. של בשמים כדמפרש בגמרא שיתן לה עשרה דינר על כל מנה ומנה שהיא מביאה לו כדי לקנות לה מהם בשמים ותמרוקי נשים:

גמ' פסקה להכניס לו בה' מאות דינר שום. שהכניסה לו כלים ושמאתן בה' מאות דינר:

עשה אותו ארבע מאות. כלומר מן הדין לא היה צריך לקבל עליו כי אם ארבע מאות דינר כדתנן וכנגד השום הוא פוחת חומש והוא לא עשה כן אלא קיבל עליו לכתוב בכתובה אלף דינרין:

אם עשת קיצותא. כלומר שקיבל עליו סתם ולא כתב בכתובה שהוא מקבל עליו סך זה נגד השום שהכניסה לו כך וכך אלא עשה קצבה מסך אלף דינרין סתם בכתובתה:

גובה. היא את הכל שהרי נתרצה בכך וקיבל עליו לכתוב בכתובה אלף זוז ואפילו לא הכניסה לו כלום נתחייב במה שכתב לה:

ואם לאו. שלא עשת קיצותא סתם אלא שכתב בכתובה שהוא מקבל עליו אלף זוז נגד השום שהכניסה לו בחמש מאות:

מיגרע. מנכה לה וגורעת כנגדן שהרי הטעות ניכר מתוכו:

חמשה דינר לכל סלע. כלומר שמנכה לה מהסך ומחשב לה כל סלע שהוא נותן לה בחמשה דינר ועולה לארבע מאות דינרין המגיעין לה שהרי ק' סלעים ד' מאות דינרין וכשנותן לה ק' סלע ומחשב כל סלע בה' דינר כדי למלאות השום של חמש מאות שהכניסה לו הרי נתקבלה ד' מאות דינרין:

ואינו נוגע בתוספת. ביותר מהסך הזה שהוסיף לה עד סך אלף זוז אינו נוגע ואינה גובה כלום:

פסקה להכניס לו חמשה מאות דינר כספים. ומן הדין עושה אותן ז' מאות ומחצה שהוא שליש יותר כדין הכספים ולא עשה כן וכו':

מיגרע ששה דינר לכל סלע. כלומר שמנכה לה מסך אלף זוז שכתב בכתובה ומחשב לה הסך שהכניסה לו שהן קכ"ה סלעים כל סלע וסלע בששה דינרים כדון הכספים שמוסיף לה ב' דינרים על כל סלע ועולה לשבע מאות וחמשים דינרין המגיעין לה ואינו משלם לה התוספת:

פסקה להכניס לו אלף זוז. כספים וצריך לעשותן מן הדין ט"ו מנה לא עשה וכו':

אין פוחתין לבתולה וכו'. וגובה כדינה ולקמיה פריך עלה:

הכא את אמר מיגרע וכו'. אמאי קאמרת ברישא דמנכה לה מהסך הכתוב בכתובה ונותן לה בפי ערך המגיע לה ובסיפא קאמרת דאינו מיגרע כלומר שאינו מחשב עמה לנכות לפי החשבון ואינו נותן לה אלא כדינה לבתולה מאתים וכו' ואמאי לא תגב' לפי ערך המגיע לה ומשני דסיפא מיירי שנטלה מקצת המגיע לה:

ופריך הכא את אומר נוגע בתוספת והכא וכו'. כלומר אמאי לא נקט נמי בסיפא דאינו נוגע בתוספת כמו דקאמר ברישא ומשני בשלמא ברישא דהוסיף לה על המגיע לה הילכך איצטריך לאשמעינן דאין משלם לה התוספת דלא תימא מדעתו הוסיף לה אע"פ שאין מגיע לה כלום אבל בסיפא דחזינן דהוא פוחת לה מהערך המגיע מהיכי תיתי לומר דנוגע בתוספת ולא איצטריך לאשמועינן. וכל זה דוחק וגמגום ובתוספתא גריס ברישא אם עשתה קיצתה גובה וכו' ואם לאו גורעת שלשה דינרין לכל סלע ובפסקה להכניס לו חמשה מאות דינר כספים כו' גריס גורע' חמשה דינרין לכל סלע וא"א ג"כ להעמיד הגי' הזאת ואם נגרוס בשניהם גורע' שלשה דינרין אפשר לפרש דה"ק אם עשתה קיצתה כלומר שהכניסה לו כמו שנתחייבה להכניס לו החמש מאות דינרין גובה את הכל כל האלף זוז מפני שנתרצה בכך ונתחייב בעצמו להוסיף לה כ"כ על מה שהכניסה ואע"פ דמדינא אין מגיע לה. ואם לאו. כלומר שלא השלימה קצבתה מה שפסקה להכניס לו אלא כתב לה על סמך שתכניס לו ואח"כ לא הכניסה לו כלום ונמצא עכשיו שאין מגיע לה אלא כתיבתה בלבד גורעת שלשה דינרין לכל סלע והיינו לפי סך הכתוב בכתובה והן ר"ן סלעים מנכה לה ג' דינרין לכל סלע ואינו נותן לה אלא ר"ן דינרים וכן בפסקה להכניס לו כספים ובסיפא שפסקה להכניס לו אלף זוז וכו' ולא השלימ' חקה אינה גובה אלא כתובתה בלבד וע"ז פריך אמאי קאמרת ברישא דמנכה לה לפי החשבון שלשה דינרין לכל סלע ונמצאת גובה חמשים דינרין יותר על כתובתה ובסיפא אינו מיגרע כלומר שאין מחשב עמה כלום לגרע מהסך הכתוב בכתובה ואינה גובה אלא מאתים בלבד ומשני דרישא מיירי שנטלה כבר החמשים זוז ואין מוציאין מידה. הכא את אמר נוגע בתוספת וכו' כדפרישית בלישנא קמא:

תניא בין בשום בין בכספים. הכל לפי החשבון כדמפרש ואזיל בשום מה לפי מה שהוא פוחת כלומר באיזה שום שהוא בין בשומא רבה או בשומא זוטרא הכל לפי מה שהוא פוחת לה החומש וכן בכספים לפי מה שהוא בין הרבה בין מעט מוסיף לה לפי מה שהיא מכנסת וקמ"ל דלא תימא לחלק בין אם הריוח מרובה או מועט או אם ההוצאות מרובין כשהוא סך הרבה או מועטין לסך מועט אלא לעולם פוחת חומש מן השום ומוסיף שליש על הכספים בעין כדפרישית במתני':

כיני מתניתא. כלומר דמפרש הא דקתני במתני' וקופה לכל מנה לקופת בשמים לכל מנה ומנה שהכניסה לו קאמר דנותן לה עשרה דינר כדפרישית במתני':

עשו הניית בשמים כהניית כספים. כלומר כמו בכספים דהכל לפי מה שהכניסה לו מוסיף לה וכן בהניית בשמים שכך שיערו חכמים שהאשה המביאה מנה לבעלה ראויה היא לבשמים של עשר זוז ואם יותר יותר. א"נ אמנהג המדינה קאי ואדברי רשב"ג במתני' דלא פליג את"ק אלא דת"ק מיירי בעיר חדשה שאין בה מנהג וקאמר רשב"ג דבמקום שיש מנהג הכל לפי המנהג בכספים וכן נמי בבשמים:

עשו הניית פריה ורביה כהניית כספים. כמו דבכספים הכל לפי התנאי או לפי המנהג כן נמי בפ"ו אם התנו ביניהם שאם לא תלד לו בנים לזמן כך וכך שיכול לגרשה הכל לפי התנאי או לפי המנהג וע"ז מייתי עובדא כהדא וכו':

לקדשין. שם מקום:

אשכחינון ערירין. מצאום לאיש ואשתו שהיו ערירים בלא בנים ובאו לפניהם לדין ואמרו להן אם עשיתם תנאי ביניכם היאך לנהוג הרי יפה ואם לאו הולכין אחר מנהג המדינה:

מתני' לא יפחות לה מחמשים זוז. כשיעור הכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כדתנן בפרק ה':

וכן המשיאין את היתומה. מפרש בגמרא מי הן המשיאין:

ואם יש בכיס. של צדקה:

גמ' לא כן תני וכו'. בתוספתא המשיא את בתו ופסק עם חתנו שיעמוד ערום וילבישנה אין אומרים לו שיעמוד ערום כלומר שיתן כל מה שיש לו להלבישנה בגדים חשובים אלא אין מכסה אותה אלא בראוי לה לבד ואמאי קתני במתני' פסק להכניסה ערומה שמחויב לקיים התנאי והא התם אמרינן דאין הבעל מחויב לקיים התנאי:

ומשני תמן אורחא דבר נשא וכו'. כלומר התם אינו תנאי גמור שדרך בני אדם לומר כן נוח לי לעמוד ערום ולהלביש את אשתי ולא נתכוין ממש לכך אלא דברים בעלמא הן והילכך אמרינן דודאי דעתו לא היה אלא להלבישנה בבגדים הראוים לה אבל במתני' לא כן התנה עמה מתחילה להכניסה ערומה שלא יצטרך האב לכסותה והילכך צריך לקיים תנאו ומכסה אותה בבגדים הראויות לה:

כיני מתניתא. כן אנו מפרשין וכן המשיאין דקתני במתני' המפרנסין קאמר פרנסים וגבאי צדקה הן לא יפחתו לה מחמשים זוז אע"פ שאין בכיס כדמסיק:

זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללות. וליתן לה עד חמשים זוז כדמפר' ואזיל דר"ח מפרש למתני' בשאין חמשים בכיס של צדקה ואפ"ה לווין הפרנסים להשלים לה עד חמשים אבל אם יש בכיס יותר מחמשים מוסיף לה לפי כבודה:

ורבי יוסי מדייק איפכא שאין אומרי' לפרנסי' ללות. אם אין חמשים בכיס דהוא סבר אם אין בכיס לפרנס אחרות כשתבאנה היום או מחר אפי' יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד אין נותנין לה כל מה שיש בכיס שלא ימצאו אח"כ לפרנס אחרות אלא הא דקתני במתני' אם יש בכיס אם יש הרבה קאמר גם לפרנס אחרות אז מפרנסין אותה לפי כבודה ואם אין בכיס פוחת לה ואין אומרים להן ללות:

כהדא. מעשה בילדה נערה אחת שבאת בימי דרבי אמי להנשא ותבעה מכיס של צדקה:

ישתבוק למועדא. שלא היה בכיס הרבה ואמר שצריך להניח מעות בכיס לפרנסת העניים לצורך המועד ואין במה לפרנס אותה עכשיו:

גרמית יפסוד. אתה הוא הגורס להפסידה מנישואין שלה אלא יכלה הכל מה שיש בכיס לצרכה דמריה דמועדיא קיים הקב"ה יזמין עוד לפרנסת צורך המועד:

ואתייא דרבי חנינא. דאמר נותנין לה כל מה שיש בכיס לפי כבודה ואם אח"כ תבואנה אחרות להתפרנס הקב"ה ימציא להן עזר כר' זעירא דאמר הכי ודר' יוסי כר' אימי:

מתני' יתומה שהשיאת' אמה ואחיה. ובנוסחת הבבלי מדעתה ורבותא היא שאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה:

מה שראוי להינתן לה. עישור נכסים:

אם השיא הבת הראשונה ינתן וכו'. מפרש בגמרא והלכה כר"י דאזלינן בתר אומדן דעת האב ובון השיא ובין לא השיא שמין באב ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו נותנין לה עישור מנכסיו לפי פרנסתה:

גמ' כיני מתני' וכו'. הא דקתני ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה דוקא אם השיא הבת הראשונה בחייו דגלי דעתיה אבל אם לא גלי דעתיה ס"ל לר"י דלא אזלינן בתר אומדנא ולא תימא הא דקתני במתני' אם השיא לאו דוקא והה"ד אם לא השיא ולהודיעך כחן דרבנן דאפי' גלי דעתיה לא אזלינן בתר אומדנא קמ"ל דלר"י השיאה דוקא הוא:

דברי חכמים. טעמא דחכמים במתני' מפרש כלומר דלא תימא הא דקאמרי פעמים העשיר והעני עשיר ממש ועני ממש קאמרי דמאי נותנין לה הא לית ליה אלא עשיר בדעת ועני בדעת הוא דמשתנה דעתו הכל לפי הענין ולפי האיש המשתדך עמו פעמים שהוא נותן מעות לבתו ופעמים שהוא נוטל עמה מעות ולפיכך לא אמדינן דעתיה השתא אלא שמין את הנכסים:

מאן תנא עישור נכסים. דנותנין לבתו עישור נכסים לפרנסת נדוניא כרבי היא:

הרי שהיו עשר נקבות ובן. אחד ואם נטלה וכו' וא"כ אין כאן עוד ולא נשתייר לבן כלום:

מן המשתייר. כל אחת ואחת נוטלת עישור ממה שנשתייר מן שלפניה וכן מפרש בבבלי:

נמצאו הבנות נוטלות. שני חלקים מהנכסים פרא ציבחר פחות מעט והבן חלק א' ומעט יותר וכך החשבון מכוון דרך משל אם היה כאן מאה זהובים יגיע לחלק הבנות ס"ה זהובים וארבע חומשין אחר שיטלו עישור מכל אחת ששיירה לפניה ונשאר להבן ל"ד זהובים וחומש צא וחשוב:

עד שמת הבן. ונפלה הירושה לפני הבנות:

השניה נוטלת עישור נכסים. מתחילה כמו הראשונה ואח"כ חולקות השאר בשוה:

תמן. הא דאמרינן הבת בוטלת עישור נכסים בשלא היה לה להתפרנס מהירושה והראשונה בדין נטלה שהיה הבן קיים אבל הכא שמת הבן ויש לה במה להתפרנס חולקות בשוה ותמכור את חלקה ותתפרנס ממנו וכן אמר ר"י בבבלי דף ס"ט השני' ויתרה עישור נכסים:

טעמא דרבי חנינא. דאמר לא ויתרה דס"ל אם מן המשועבדין ששיעבדו האחין את הנכסים הבת גובה עישור נכסים מהן דקי"ל מוציאין לפרנסה ממשועבדין לכ"ש דגובה ממה שלפניה שהנכסים בעין:

רבי יוחנן. דלא אמר הכי כדעתיה לטעמיה הוא דאזיל דלא גבי לפרנסה מן המשועבדין:

מאן גבי רבי חנינא גבי גרסינן. וכן הוא בגיטין דפליגי התם בהאי תלמודא וקאמר שם מאן גבי רבי חנינא כדקאמר הכא ונקט לה כאן נמי בהאי לישנא:

איתפקד גביה מדל דיתמין. הופקד אצלו משל היתומין ונכסיהן. את כל הון ביתו תרגומו כולא מידלא דביתיה:

והוה תמן יתמיין בעיין מפרנסא. והיו היתומות צריכות לפרנסה ומיירי שהופקדו אצלו בשביל היתומים הזכרים ולפיכך נשאו ונתנו בדבר דאל"כ הרי מגיע לבנות עישור נכסים מן הדין א"נ דמיירי שבגרו הבנות ופלוגתא היא לעיל פ"ד הלכה י"ב וכן בבבלי פירקין אם אבדו פרנסתן:

ואין קמון יתמי וערון. אם יבאו הזכרים ויערערו בדבר אטול מהן ואחזור להם:

אפי' כן. ראו היתומים אח"כ ולא עירערו כלום:

וכן נפיק עובדא כרבי חנינא. דהשניה נוטלת עישור נכסים וכן נמי מוציאין ממשועבדין לפרנסה. אבל בבבלי מסיק כר"י דהשניה ויתרה ומודה הוא דמוציאין לפרנסה ממשועבדין ושאני התם דאיכא רווח ביתא שנשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה:

כאלו חריבין. רבי אבון פליג דרואין את הנכסים שנשתעבדו כאלו חריבין הן ואין מוציאין מהן לפרנסה:

מתני' המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתישא:

נאמן עלי בעלי. ותנם לו:

יעשה השליש מה שהושלש בידו. יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:

וכי אינה אלא שדה. כלומר אפילו כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה יכולה למכור הילכך שומעין לה:

במה דברים אמורים דשומעין לה לרבי יוסי בגדולה אבל בקטנה אפילו ר"י מודה דאין מעשה קטנה כלום והלכה כר"מ:

גמ' מתנית'. דפליגי וס"ל לר"מ דאין שומעין לה בשפסק לה המעות מן האירוסין ואפילו השליש לאחר שנשאת כדלקמן הואיל והפסיקה היה בשעת האירוסין ועדיין לא זכה הבעל:

אבל אם פסק. לה האב לאחר שנשאת אף ר"מ מודי דשומעין לה דכיון שנישאת הבעל זוכה לאכילת פירות והרשות בידה:

השליש מן הנשואין היא המחלוקת. כלומר הא דאמרן דפליגי בפסק מן האירוסין אפילו השליש אותן לאחר שנשאת היא המחלוקת דהכל הולך אחר שעת הפסיקה. ובבבלי מסיק לפלוגתייהו דלא פליגי אלא בגדולה מן האירוסין אבל מן הנשואין אף ר"מ מודי ולא מחלק התם בשעת הפסיקה אימת אלא על שעת המסירה הוא דפליגי:

האומר תנו. מנכסיי לבניי שקל בשבת והוא חצי סלע:

והן ראוין ליטול סלע. שאינן ניזונין בפחות מסלע:

נותנין להן סלע. שאלו היה יודע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא היה מצוה כך:

אל תתנו להן. הרי מיחה בידם ולא עשאם יורשים אלא בענין זה:

ולמזון האשה והבנות וכו' נותנין להן שקל. ובתוספתא גריס נותנין להן סלע. דמתנאי כתובה הן ניזונות ולגי' הספר י"ל דשאני בנים הואיל וראוין לירושה דאורייתא נותנין להן סלע כשלא מיחה אבל למזון האשה והבנות הולכין אחר דבריו:

מאיר היה אומר וכו'. כלומר פלוגתא דר"מ ורבנן ור"מ לטעמיה דאמר מצוה לקיים דברי המת:

גובין והולכין. לעולם וניזונין מהנכסים עד שיכלו:

הדא פשטה שאילתא דחילפי. מכאן פשט חילפי והוא אילפי בבבלי. שאלתו ששאלו ממנו כדלקמיה אמרי. שאמר חילפי אשב על חוף הנהר וכל ששואלני דבר מברייתא דר' חייה רבה ואני לא אוציא סמך לדבר מן המשנה יזרקוני לנהר. ובבבלי פרקין גריס אילפא תלא נפשיה באסקריא דמכותא וכו' אתא ההוא סבא תנאי ליה האומר תנו לבניי שקל בשבת וכו' ועיקרא דעובדא בתענית דף כ"א:

מה הוה מימר. מה היה פושט על זה:

יעשה שליש וכו'. דקתני במתני' דס"ל לר"מ מצוה לקיים דברי המת והאי ברייתא דלעיל דקתני אם אמר אל תתנו אלא שקל בין כך ובין כך אין נותנין להן אלא שקל נמי כר"מ אתייא דמצוה לקיים דברי המת:

מתו יירשו אחרים. סיפא דהאי ברייתא דלעיל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל. וכן הוא בתוספתא ומדייק הש"ס אלישנא דיירשו דקאמר לא כן אמר רבי אבהו בשם ר"י בכל הלשונות אדם מזכה לאחרים חוץ מלשון ירושה שאינו שייך אלא בראוי ליורשו ומשני לית כאן ירתון אלא יטלון הא דקאמר יירשו אחרים לאו דוקא אלא תני יתנו לאחרים ובלשון מתנה זיכה להן:

כאן במתנה. בתמיה כלומר דמקשי מאי דוחקיה לאוקמי הכא בלשון מתנה הא אפילו בלשון ירושה נמי זכו האחרים דמכיון דאמר תנו לבניי הוי לשון מתנה לזה ולשון ירושה לזה והא הלכה כרבי אלעזר דאמר לקמן מכיון שזכה זה בלשון מתנה זכה זה בל' ירושה כדמסיק:

איתפלגון. דפליגי ר"א ור"י בזה:

כתב לזה בל' מתנה וכו'. תנתן שדה פלונית לראובן ויורש שמעון שדה פלוני':

זכה זה בלשון ירושה. דאפילו בשני בני אדם מועיל לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה דהואיל ולשניהם נתן כאחד אמרינן דנתכוון לזה במתנה כמו לאידך:

נראין הדברים. דלא זכה אלא מי שאמר לו בלשון מתנה ולא מהני לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה:

אתא עובדין קומי ר' ירמיה. ושאלו הלכה כדברי מי ואמר מכיון דרבי אלעזר אמר אולפן שכך הוא מקובל דמהני ור"י לא פליג עליה לגמרי אלא נראין הדברים קאמר הלכה כרבי אלעזר:

אמר רבי שמואל. כלומר שהיה רבי שמואל מתמיה על דברי ר' ירמיה דאמר מכיון דא"ר יוחנן נראין הדברים הלכך הלכה כר"א. וכל הא אסוקי מילתא דרבי זעירא היא דע"כ הא דקאמר בברייתא יירשו אחרים דוקא הוא ולא איצטריך לאוקמי בלשון מתנה כדלקמן:

לא ר"מ אמרה ואינן נראות שמא כלום הוא. בתמיה ואפילו הוי אמר רבי יוחנן בפירוש אין נראין הדברים דליהני לשון מתנה של זה לירושה של זה מי צייתינן ליה וכי לא ר"מ אמרה בהך ברייתא דלעיל אם מתו יירשו אחרים תחתיהן דמוקמינן כר"מ אלמא דמהני לשון מתנה של הבנים ללשון ירושה של אחרים:

לא כן אמר ר' יסא בשם רבי יוחנן גרסינן וכן הוא במס' ערלה. כלומר דמייתי ראיה דנדחו דברי רבי יוחנן מכח דברי ר"מ במתני' ולא רצה ר' אימי לפסוק כהכרעתו של ר' יוחנן כדלקמן:

צמר הבכור שטרפו. צמר בכור אסור בהנאה הוא ואם טרפו ועירבו עם צמר אחר בטל ברוב:

ואייתי. והביא ר"ח מציפורי לפני ר' אימי ליטרא צמר בכור שנתערב לו בשמונה ליטרי' מצמר אחר ולא הורי ליה רבי אמי להיתר כרבי יוחנן:

דאמר רבי יסא. משום שהקשה רבי יסא על דברי רבי יוחנן ולא מתני' היא בפ"ג דערלה:

האורג מלא הסיט. סיט הוא כמלא הפסק שבין אצבע לאמה:

ידלק. כל הבגד שאינו בטל ברוב:

משער הנזיר. שער הנזיר אסור בהנאה דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו:

ומפטר חמור. לאחר עריפה דלכ"ע אסור בהנאה הוא:

ידלק השק. ואמרינן שם בהאי תלמודא מאן תנא סיט ר"מ הוא דאמר שם במתני' דלעיל הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה וארגו בבגד ידלק הבגד אלמא דלא רצה רבי אמי לפסוק כר"י משום הך מתני' דר"מ והכא נמי הלא ר"מ ס"ל דמהני לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה ואפי' הוי אמר רבי יוחנן אינן נראין הדברים לא עבדינן כוותיה. והשתא נפשטו דברי רבי זעירא דלעיל דע"כ הך ברייתא בלשון ירושה דוקא מיירי מדקאמר בפשיטות דלר"מ מהני לשון מתנה של אחד ללשון ירושה של אחר:

הדא מתני' גרסינן:

מתני' פליגא על ר"י. בפרק יש נוחלין תנן המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה:

כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף בלשון מתנה. שכתב תנתן לו שדה פלונית ויירשנה זהו בתחילה יירשנה ותנתן לו זהו בסוף יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה זהו באמצע דבריו קיימין אלמא דמהני לשון מתנה ללשון ירושה וקס"ד דהה"ד לשני בני אדם וקשיא לרבי יוחנן:

ומשני תמן. כלומר בדברי רבי יוחנן לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה הילכך לא מהני דשני בני אדם הן אבל הכא במתני' לכל אחד ואחד כתב בלשון מתנה ובלשון ירושה לכך הוא דמהני. וכן מפרש רב דימי אליבא דר"י בבבלי שם:

ואינו חב לאחרים. בתמיה על הא דקאמר דלשון מתנה של זה מהני לשל זה פריך אמאי מהני והא חב לאחים אחרים ונימא דבמקום שחב לאחרים אינו מועיל יפוי לשון של זה לשל זה כ"א דוקא שאמר בפירוש בלשון מתנה לחוד:

א"ל בשאין שם אחין. אחרים אלא הן:

ואינו חב לאחי אביו. כלומר הא עכ"פ חב הוא לשאר קרוביו היורשין שהיו יכולין לירש כשימותו אלו בלא בנים:

רוצה הוא בתקנת ביתו. בניו שלו יותר מקרוביו והילכך אמרינן דודאי נתכוון גם לאלו בלשון מתנה אע"פ שאמר בל' ירושה ודבריו קיימין:

סליק פירקא בס"ד