מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו. שהדירה ליהנות מנכסיו דאלו מתשמיש אין הנדר חל משום דמשועבד לה כדאמר בגמרא אלא דוקא באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

יעמיד לה פרנס. שיפרנסנה ובאומר כל הזן אינו מפסיד דאלו שליח לא מצי משוי דשלוחו של אדם כמותו:

יותר מיכן יוציא ויתן כתובה. דעד שלשים יום לא שמעי אינשי וליכא זילותא טפי משלשים יום שמעי אינשי ואיכא זילותא:

בישראל. אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו:

ובכוהנת. אשת כהן ואם יגרשנה לא יוכל להחזירה יהבו ליה רבנן זימנא טפי:

גמ' תמן תנינן. בפרק אע"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת יוציא ויתן כתובה והכא את אמר הכין דתמתין שלשים יום:

ומשני תמן במדירה מגופו. ואינה יכולה לסבול יותר משבת אחת אבל הכא במדירה מנכסיו מיירי כדפרישית במתני' דבלשון הזה אינו חל אלא על הנכסים ותמתין עד שלשים יום:

ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו. והיאך הנדר חל על מזונותיה הא מחויב הוא לפרנסה:

מכיון שהוא עתיד לגרשה. כלומר כיון שבידו הוא לגרשה ויתן לה כתובתה ושוב אינו חייב במזונותיה כמי שאין בידו חוב דמי שהרי יכול לפטור עצמו מחוב זה והילכך חל הנדר:

ותהא יושבת וממתנת. אי דטעמא משום שיכול לפטור עצמו ממזונותיה א"כ אמאי ממתנת עד שלשים יום ותו לא תהא יושבת וממתנת עד שיגרשנה או שיעלה לה מזונות לעולם ע"י פרנס:

כמ"ד. כלו' אלא דטעמא לאו מש"ה אלא דאתייא כמ"ד מזונות האשה מדבריהן הוא וחל הנדר אפילו אינו רוצה לזונה ורבנן הוא דתיקנו שיעמיד לה פרנס שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו ותו לא כדלקמן כהדא דתני בתוספתא:

אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית. משום דמיחזי כפריעת חוב:

אבל ניזונת היא אצל בעלה בשביעית. משום דאין משועבד לה מד"ת ואין כאן משום אין פורעין חוב מדמי שביעית כדתנן פ"ז דשביעית דהוי כסחורה ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואפ"ה לכתחילה אין פוסקין:

ויעשו. כלומר אם אין מזונות האשה מדבר תורה א"כ יעשו אותה כפועל שאין בפעולתו שוה פרוטה דרשאי לפורעו מדמי שביעית ואמאי אין פוסקין לה בתחילה אפילו בפני עצמה:

הדא אמרה שאין עושין אותה וכו'. דשאני פועל בפחות משוה פרוטה דלאו ממון הוא אבל אשה הואיל ומזונותיה חובה עליו מתקנת חכמים הילכך אין פוסקין בתחילה מזונותיה בפני עצמה אלא ניזונת עם בעלה דבכה"ג מותר הואיל ואין חובה עליו מן התורה:

ויעמיד פרנס. לעולם ואמאי קתני אחר שלשים יום יוציא ויתן כתובה:

כהדא. כלומר ומאי שנא מזה דשנינו פ"ד דנדרים איש פלוני מודר ממני הנייה יעמיד פרנס כדתנן התם הולך אצל חנווני ואומר לו איש פלוני מודר ממני וכו' והוא נותן לו ואח"כ נוטל שכר מזה:

ומשני רשות ביד האשה לומר. גנאי הואלי ואי איפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי הילכך אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה:

והתנינן. לעיל פרק אע"פ המשרה את אשתו ע"י שליש אלמא רשות ביד בעלה לפרנסה ע"י אחר:

כאן. מתני' דהתם בשקבלה עליה מרצונה:

אי בשלא קבלה עליה. מתני' דהכא אפי' יום אחד לא יעמיד פרנס אלא יוציא מיד:

מגלגלת עמו. רוצה היא בכך להתגלגל עמו וליזון ע"י פרנס שלשים יום שמא בין כך ימצא פתח לנדרו:

שמואל אמר. הא דקתני במתני' שלשים יום יעמיד פרנס דוקא במפרש ומדירה לשלשים יום דסמכה דעתה להתגלגל עמו אבל במדירה לעולם כופין אותו מיד להוציא ויתן כתובה ובבבלי גריס פלוגתייהו איפכא לשמואל אפילו בסתם ולרב במפרש דוקא:

ואפילו במדירה לעולם. רוצה היא להמתין שלשים יום אולי ימצא פתח לנדרו:

אית תניי תני. במתני' שלשים יום ואית תני עד שלשים יום:

מ"ד שלשים מסייע לרב. דשלשים יום אלמטה קאי וה"ק המדיר את אשתו מליהנות לו לעולם שלשים יום יעמיד פרנס:

ומ"ד עד שלשים מסייע לשמואל. והמדיר את אשתו עד ל' יום קאמר ובכה"ג יעמיד פרנס:

ה"ג בדברי ר' יוסי בכהנת פליגין יותר מכאן וכו' בתחילת שנים רבי יהודה אומר וכו' בתחילת שנים ובכהנת וכו' בתחילת שלש ובדברי ר' מנא גרסינן ר' יודה אומר כו' בסוף שנים ובכהנת וכו' ועל פלוגתא דמתני' קאי וה"פ ר' יוסי אומר בכהנת פליגין משום דקשיא ליה דהא ת"ק נמי קאמר שלשים יום ומאי אתא ר' יודה לאשמעינן בישראל חדש אחד יקיים והילכך קאמר דבאמת בישראל לא פליגי ועיקר משום פלוגתא דכהנת קתני ומפרש ר' יוסי דהא דקאמר ר' יודה שנים ושלשה לאו אחר שנים ושלשה קאמר אלא הכל אתחילת חדש קאי אלא דשמעי' לת"ק דקאמר יותר מכאן יוציא ויתן כתובה והיינו בתחילת שנים אחר שלשים יום ולא מחלק בין אשת ישראל לאשת כהן וקא"ל ר' יהודה באשת ישראל מודינא לך חדש אחד יקיים תחילת שנים יוציא ויתן כתובה אבל בכהנת שנים יקיים תחילת שלש יוציא ויתן כתובה:

ותני פליג בסוף שלשה דברי ר"מ. כלומר דבתוספתא קתני הכי ובכהנת שלשה חדשים דברי ר"מ ולר' יוסי מפרשינן דר"מ פליג אדר' יודה דהרי שלשה חדשים קאמר ומשמע בסוף שלשה הוא דיוציא לר"מ ורבי יודה בתחילת שלשה קאמר וג' מחלוקת בדבר לת"ק בין ישראל בין כהנת מתחילת שנים יוציא ולר"י כהנת בתחיל' שלשה ולר"מ בסוף שלשה:

אמר ליה ר' מנא הן דלא תניתא פליגא. מה שלא שנינו מחלוקת בין ר"מ לר"י את עביד לה פלוגתא חדשה בתמיה:

אלא בישראל פליגין. כלומר ת"ק ור"י במתני' פליגי אף בישראל וניחא ליה לר' מנא לפרש דפליגי אף בישראל מכיון דחזינן דפליגי במתני' מלמיעבד פלוגתא חדשה בין ר"מ לר' יודה בכהנת והילכך מפרש ר' מנא דברי ר' יודה דעל סוף חדש קאי ולת"ק יותר מיכאן יוציא ויתן כתובה בתחיל' שנים ופליג עליה ר' יודה בישראל נמי וקאמר ושנים יוציא ויתן כתובה בסוף ב' ובכהנ' בסוף ג':

ותני כן בסוף ג' ד"ה. כלומר השתא מה ששנינו בתוספתא ובכהנ' שלשה תדשים דמשמע בסוף שלשה דברי הכל היא כלומר בין ר"מ בין ר"י מודים בה וליכא אלא פלוגתא דמתני':

מתני' המדיר את אשתו. מפרש בגמרא כגון שנדרה היא וקיים לה הוא והילכך מיד יוציא ויתן כתובה:

רבי יהודה וכו'. ואין הלכה כר' יודה:

גמ' ויש. אדם שמדיר את חבירו מחיים. בתמיה והיאך יכול הוא להדירה שלא תאכל ממיני פירות:

ה"ג אלא בשאמר לה אם תאכלי וכו' ול"ג בשנדרה אשה עד לקמן וכן הוא גי' הר"ן ז"ל. כלומר שכך אמר לה אם תאכלי מפירות פלוני תהא אסורה ליהנות מנכסיי שאז אם אכלה אסורה ליהנות מנכסיו והילכך יוציא ויתן כתובה:

והני ראשה דפירקה. קושיא היא כלומר והיינו רישיה דפירקה דאמרינן בהדירה מנכסיו ימתין עד שלשים יום ויעמיד פרנס ואמאי קאמרת הכא יוציא מיד:

אלא בשנדרה אשתו וכו' וכמ"ד הוא נתן אצבעו בין שיניה. פלוגתא היא בנדרים ומייתי לה בבבלי פרקין דף ע"א בנדרה היא והוא לא הכר לה חד אמר הוא נתן אצבע בין שיניה כלומר שהוא הגורם והילכך יוציא ויתן כתובה וחד אמר היא נתנה אצבע וכו' והילכך תצא שלא בכתובה ומתני' כמ"ד הוא נתן אצבע וכו' ויוציא ויתן כתובה:

רבי חונה. אמר אפי' כמ"ד בעלמא היא נתנה אצבע בין שיניה ותצא שלא בכתובה מיתוקמא דמודי הוא במקניטה בעלה ונדרה שהוא הגורם ומתני' בהכי איירי והיינו דקאמר המדיר שעל ידו נדרה והילכך יוציא ויתן כתובה:

מתני' המדיר את אשתו שלא תתקשט. כגון דאמרה קונם בושם פלוני עלי וקיים לה הוא:

בעניות שלא נתן קיצבה. לדבר הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא פליגי בה כמה היא קצבה:

ובעשירות שלשים יום. שכן אשה חשובה נהנית מריח קישוטיה שלשים יום ויכולה היא ליהנות ממה שנתקשטה לפני הנדר והלכה כרבי יוסי:

גמ' כיני מתניתא. כלומר דרב הונא ועולא פליגי בכמה הוי קצבה לרב הונא אם לא נתן קצבה כלל יוציא מיד ואם נתן קצבה לזמן מועט כגון לי"ב חדש דסתם קצבה הכי הויא תמתין עד אותו זמן אבל אם נתן קצבה לזמן מרובה אינה צריכה להמתין אלא יוציא:

עולא בר ישמעאל. קאמר דדוקא בשלא נתן קצבה כלל הוא דיוציא אבל אם נתן קצבה אפי' לזמן מרובה ואפי' עד עשר שנים מותר לקיימה:

שאין שועל עפר פרין מת. כלומר אפילו נדרה בדברים שבינו לבינה שלא תתקשט בסם שמשיר את השער וה"א דיכול הוא להפר נדרה קמ"ל דלא כדאמר בבבלי שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר בעפר חור שהוא גדל שם כלומר בדבר שהוא רגיל בו בקי הוא להשמר ואינו מזיקו:

חוץ מן הרגל. קצבה הויא עד הרגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל. וכן פליגי בבבלי שם:

מתני' בעיר אחרת. דרך ללכת לבית אביה ברגלים ורגל אחד מוקמא אנפשה טפי לא:

גמ' בכרכים שבת אחת. כפי מנהג' וכן במנעל יותר על זה יוציא ויתן כתובה:

ברגל רדופין שנו. מתני' דקתני רגל אחד יקיים ברגל רדופין כדמפרש רבי יוסי בר בון זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה כלומר שהיא רדופה לילך לבית אביה ולהגיד שבחה ואביה צריך לרודפה שתחזור לבית בעלה ובכה"ג רגל אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה אבל בשאינה רדופה אפי' שנים יקיים. ובנוסח' הבבלי גריס במשנה רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה ורמי להו דיוקא דרישא וסיפא אהדדי ומשני כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה וכדפירש ר"ח ז"ל כדמוכח מדהכא:

מתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל. כל היכא דתנן יוציא מיד בשנדרה היא וקיים לה הוא וכל היכא דקאמר לזמן וכגון חדש אחד רגל אחד במפרשת עד אותו זמן:

מפני שנועל בפניה. דלת של שמחה והסרת יגון ובבית האבל נועל בפניה שלמחר היא מתה ואין מי סופדה:

משום דבר אחר. שבני אדם פרוצים מצויים שם:

שתאמרי לפלוני כו'. מפרש בגמרא:

גמ' מה ת"ל והחי יתן אל לבו. שהרי כבר כתיב באשר הוא סוף כל האדם ובודאי יתן אל לבו:

אלא עבד דיעבדון. עשה כדי שיעשו לך ולזה יתן אל לבו:

משום שם רע. שבני אדם פרוצין מצויין שם ויוצא עליה שם רע כשתלך שם והיינו משום דבר אחר:

מה שאמרת לי ביחיד. דברים של קלות:

תמן. בבבל אמרין כגון מעשה ער דש מבפנים וזורה מבחוץ וזהו שתמלא ותערה:

דברים של בטלה. של שטות שתהא ממלאת עשר כדין מים ותערה לאשפה מפני שנראית כשוטה וכן מייתי לה בבבלי לתרווייהו:

מתני' מאכילתו שאינו מעושר. ולא נודע לו אלא לאחר שאכלו כדמפרש בגמרא:

דת יהודית. שנהגו בנות ישראל ואף על גב דלא כתיבא:

וטוה בשוק. ומראה זרועותיה לבני אדם:

ומדברת עם כל אדם. משחקת עם הבחורים:

אף הקולנית. מפרש בגמ':

גמ' וכולהון בעדים. שע"י עדים נודע הדבר ששיקרה כדמפרש ואזיל שאמרה פלוני עישר לי הכרי הזה או פלוני ראה כתם שלי וטיהר או פלוני תיקן לי החלה או התיר לי נדרי:

ובדקו כלהון ולא אשכחון. ששאלו אותם ולא מצאו כדבריה:

מאכילתו וכו' ניחא כולהון דאית לה בהון. שיש לו בהם קילקול על ידה אלא נודרת ואינה מקיימת מה קילקול יש לו עמה בזה ומאי איכפת ליה שאינה מקיימת נדריה:

לשוא. על עסקי שוא:

וראשה פרוע. לחצר אמרו דהא ראשה פרוע דאורייתא היא אלא בחצר אמרו שהוא משום דת יהודית ק"ו למבוי ובבבלי קאמר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה אלא מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיחי בה רבים ואין לה מטפחת על ראשה זהו דת יהודית:

בקפלטין שלה. היא המטפח' שעל ראשה אין בה משום ראשה פרוע:

אבל למבוי. דשכיחי בה רבים אפילו במטפחת יש בה משום ראשה פרוע:

יש חצר וכו'. וכל היכא דשכיחי רבים יש בה משום ראשה פרוע אפילו במטפחת:

אף המקללת וולדיו בפני יולדיו. היינו בעלה בפני אבי בעלה. ובבבלי קאמר יולידיו בפני מולידיו שמקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל ואפשר דה"נ וולדיו כמו יולידיו הוא:

כל שהיא מדברת. על עסקי תשמיש ותובעת בקול רם עד ששכינותיה שומעין אותה:

שקולה הולך ממטה למטה. שהתשמיש קשה לה וצועקת והישינים במטה אחרת שומעין קולה. ובבבלי משמש' בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת:

אחד נשים שאמרו אין להן כתובה. שמתחלת נשואיהן אינן ראויות לכתובה כדחשיב לקמיה הממאנת והשניה והאיילונית ואחד נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה שמפני מעשיהן אבדו כתובתן כגון עוברת על דת:

לא שנו אלא כתובת מנה ומאתים. ובתוספתא פרקין גריס אין צריך לומר מאתים לבתולה ומנה לאלמנה יתר על כן אפילו כתובתה מאה מנה איבדה את הכל והתם קאי על היוצאות שלא בכתובה כמסקנא דהכא דלקמן והך ברייתא דרבי חנין פליגא וס"ל דאין חילוק בין נשים שאין להן כתובה ובין היוצאות שלא בכתובה וה"ק ל"ש אלא כתובת מנה מאתים כלומר לאו דוקא כתובת מנה מאתים שנו אלא אפילו כתובתה אלף דינר מאבדת. והר"ן ז"ל סוף פרק אלמנה ניזונת גריס הכי נשים שאין להן כתובה כגון היתומה והשנייה והאיילונית לא שנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובתה של אלף דינר נוטלת. ולפי גירסא זו אתייא כמסקנא ומדלקמן מוכח כגי' הספר והך ברייתא פליגא:

היתומה. היינו הממאנת ומשום דסתם ממאנת יתומה היא נקט לה בלשון יתומה כדאמר לקמן פרק י"א:

והאיילונית. בשלא הכיר בה:

ונוטלה בליות. מבגדים:

ממה שיש לפניה. אם הן קיימין:

והיוצאה משום שם רע. שזינתה:

פרא פורנין. הן המתנות של הארוסה מלבד מוהר הכתובה כדלעיל פ"ה ואם נוטלת אותן הואיל דמעצמו נתן לה:

ר' הילא עבד לה כמיתה. כשם שאם מת אינה גובה הפרא פורנין:

ר' הילא בשם ר"ח בן גמליאל נשים שאמרו גרסינן. כלומר דוקא בנשים שיוצאות שלא בכתובה הוא דלאו דוקא כתובה מנה מאתים שלו אלא אפילו התוספ' מאבד':

כל המשניות מחוברות במשנה זו. כלומר דר' יוחנן קאמר בכל מקום ששנו חכמים יוצאות שלא בכתובה אין להן אפילו התוספ':

בהיי דא מתניתא. באיזו מתני' מצינו כן:

בר' חנין דשמואל. בברייתא דר' חנין דלעיל דלא מחלק בין נשים שאין להן כתובה ובין נשים היוצאות שלא בכתובה שאין להן התוספ' וכל זה מדברי ר' מנא דקס"ד דר"י קאמר אפי' נשים שאין להן כתובה נמי בכלל ושאלו אם הדין כן:

א"ל ד"ה היא. כלומר ר' יוחנן לא קאמר אלא על הנשים היוצאות שלא בכתובה באלו אין להן אפי' התוספ' וד"ה מודים בה ולא בנשים שאין להן כתובה דאותן יש להן תוספ':

ותני ר"ח כן. בתוספתא שהבאתי לעיל דנשים המעברות על הדת הן מאבדות את הכל וכן המסקנא בבבלי פרק אלמנה דף ק"א:

ראו אותה חוגרת בסינר. כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות:

רוכל. מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן יוצא מן הבית:

כאור הדבר. מכוער הדבר הוא שלא התירה מעליה אלא לזנות:

רוק ע"ג מטתה. ארוכל יוצא קאי שמצאו רוק למעלה ממטתה או למעלה ממטתו של הבעל ונראין הדברים שזינתה ורקקה למעלה בשעת תשמיש. ובבבלי יבמות דף כ"ד רוק למעלה מן הכילה מכוער הדבר ותצא:

סנדלו. של הבעל לפני מטתה או סנדלה לפני מטתו של הבעל דנראין הדברים שאיש נכרי בא לכאן ושם את שלו במקום שלה ושלה במקום שלו. והיינו מנעלים הפוכין דקאמר התם וכפירוש רש"י שם בל"א:

טופחות. בידיהם:

אם הביאה ראיה לדבריה. שנתנה אמתלא לדבריה מפני מה עשתה כן נאמנת:

מעשה בא לפני רבי ואמר מה בכך. שעשתה כדברים אלו ואינה נאסרת על בעלה משום זה. ובבבלי שם גריס דר' אמר במכוער הדבר תצא ואפשר דעל נתנה אמתלא לדבריה קאי:

בעיין קומוי. רב אדא אפילו ראו אותו נותן פיו על פיה שלה אם בדבר כזה נמי לא הוי דבר מכוער לרבי. א"נ אם אפילו בכה"ג מהני אמתלא ועיקר:

כזה. דבר כזה בא מעשה לפני ר' יוסי ואמר תצא שלא בכתובה:

והויין קריבה עררין. והיו הקרובים שלה עוררין בדבר ואמרו אם שוטה היא כלומר שלא תהיה יודעת לתת אמתלא לדבריה מפני מה עשתה כך אז תצא בלא כתובה ואם אינה שוטה אלא תתן אמתלא תקח כתובתה משלם וישאלו אותה מקודם:

אייתון פרנא. הביאו כתובתה ונקראנה היאך כתוב בה:

ולא תיצבי בשור פותיה. שור ל' הבטה כלומר שתשנא אותו ולא תרצה בהבטת פניו תקח חצי הכתובה ותצא:

מכיון. כלומר מכיון שראינו שקיבלה נפשה עליה לעשות כדבר זה ולתת לאיש אחר שיתן פיו על פיה שלה כבר נראי' בזה ששונאת בעלה ומניחה לאיש אחר לעשות לה דברים של חבה ואין לה אלא חצי הכתובה כפי התנאי ומיירי ששאלו אותה ונתנה אמתלא לדבריה שלא עלתה דעתה על דבר אחר ואע"פ כן אמר להן רבי מנא שינהגו לפי תנאי הכתוב בכתובה דכל תנאי שבממון קיים היא גו חוביה והיא גו חובה. ראו אותן היא יושב' בחיקו או הוא בחיקה וישב ידו אל חיקו תרגום ירושלמי לגו חובתיה:

סוטה. זונה היא כלומר מכוער הדבר הוא ותצא:

מגפפין. זא"ז או מנשקין זה את זה סוטה:

תרעה טריד. נכנסו זה אחר זה וסגרו את הדלת במנעול אחריהם סוטה. כי עצר עצר תרגום ירושלמי מיטרד טריד:

מוגף. לא סגרו אלא שהגיף את הדלת צריכה מיבעיא היא:

מתני' על מנת שאין עליה נדרים. מפרש בגמרא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' דברים שיש בהן עינוי נפש:

כנסה סתם. בגמרא פליגי בה אהי קאי:

שכל המומים שפוסלין בכהנים. כדמני להו בבכורות:

האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך שיביא ראיה שלאחר שנתארסה היו בה מומין אלו ואע"פ שיש לאשה חזקה דגופה הואיל ונמצאו המומין ברשות האב ואיכא למימר כאן היו קודם האירוסין לפיכך צריך האב להביא ראיה ואם לא הביא הבעל מהימן:

נכנסה לרשות הבעל. נשאה ועתה בא להוציאה בלא כתובה מפני מומין שבה עליו להביא ראיה שקודם שנתארסה היו בה מומי. הללו דכיון דברשותו נמצאו בה מומין אמרינן כאן נמצאו וכאן היו והילכך אם לא הביא ראיה האב מהימן:

במה דברים אמורים. שיכול הבעל לטעון על המומין. במומין שבגלוי אינו יכול לטעון. דידע ונתפייס:

גמ' תנינא מומין. כלומר מומין כבר תנינן בבכורות מה הן המומין הפוסלין בכהנים וכן בנשים כדקתני במתני':

באלו נדרים. נדרים דקתני במתניתין מה הן דאמרינן שהבעל התנה עליהן מן הסתם ומפרש ר' יוחנן כגון נדרה שלא לאכול בשר וכו' דהוי עינוי נפש ומתגנה עליו בכך:

מתניתא. דאמרינן באלו נדרים מסתמא היה דעתו אבל לא בשאר נדרים:

שאין עליך נדרים. דמסתמא דעתו במאי דקפדי אינשי:

כל נדר. מוסיף הוא להתנות אפי' בדבר שאין מקפידין בני אדם בו ואפילו שלא לאכול חרובין נדר הוא:

והתיר לה. נדרה:

זקן עוקר את הנדר מעיקרו. שפותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והוי כמי שלא היה עליה נדר בשעת קידושין:

אלא מיכן ולהבא. ובשעת הקידושין הטעתו:

מתניתא. הך ברייתא דתני אפי' התיר לה הזקן אינה מקודשת כר"א היא:

דתני תמן. פ' השולח במתני' המוציא אשתו משום נדר לא יחזיר ר"מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר וכדמפרש התם טעמא משום קילקילא דסבר ר"מ רוצה אדם שתתבזה אשתו בב"ד ולילך אצל חכם להתיר נדרה הלכך נדר שצריך חקיר' חכם יכול הוא לקלקלה שיאמר אילו הייתי יודע שהחכם יכול להתירו אפי' היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרין ולפיכך אמרו חכמים לא יחזיר ומתחילה אדעתא דהכי מגרשה שלא יוכל לומר כן ושאינו צריך חקיר' חכם אלא הבעל עצמו יכול להפר ולא מצי מקלקלה שהיה לו להפר יחזיר. ור"א אמר לא אסרו זה אלא מפני זה. כדמפרש טעמא בדין היה נדר שהוא צריך חקיר' חכם יחזיר דאין בו קילקול דסבר ר"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולאו כל כמיניה לומר אילו הייתי יודע וכו' ומפני מה אסרוהו מפני נדר שאין' צריך חקיר' חכם דבהא יכול לכחש ולומר לא הייתי יודע שיכול אני להפר וגזרו בהאי אטו האי אלמא ס"ל לר"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והילכך אפילו התירה הזקן אינה מקודשת דאדעתא דהכי לא קידשה וברייתא דלעיל דקתני מקודשת כר"מ היא והכי מוקי לה בבבלי דף ע"ד:

אית תניי תני. הא דקתני במתני' אינה מקודשת אין כאן קידושין כלל קאמר ומותרת להנשא בלא גט:

אית תניי תני אסורה להנשא בלא גט. ואינה מקודשת דקאמר שלא גמרו בה הקידושין ונ"מ אם קיבלה קידושין מאחר צריכה נמי גט משני:

הוון בעיי מימר. בני הישיבה דמ"ד מותרת בלא גט כר"א היא דס"ל אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והילכך לא חיישינן שמא תלך אח"כ לחכם ותתיר נדרה ויהיו הקידושין חלו למפרע דאדעתא דהכי לא קידשה:

ומ"ד אסורה. רבנין היא דס"ל אדם רוצה וכו' וחיישינן ודחי לה הש"ס כולהו הני ברייתא אליבא דרבנן ודכ"ע ס"ל אדם רוצה וכו' ובהא פליגי דמ"ד מותרת בלא גט ס"ל דלא חיישינן שמא תלך אחר זמן לחכם להתיר נדרה:

שמתוך וכו'. כלומר שהרי יודעת היא שיכולה לילך אצל חכם ויתירנה ולא יודע להבעל כלום מנדרה ואע"פ כן היא אינה הולכת עד שנודע נדרה לבעל תו לא חיישינן שמא תלך אח"כ דרוצה היא לקיים נדרה ולפום כן מותרת להנשא בלא גט:

ומ"ד אסורה. ס"ל דאפ"ה חיישינן שמא תחזור בה אח"כ ותלך לחכם להתיר נדרה ונמצאו קידושי הראשון חלו למפרע ובניה מן השני באין לידי ממזרות לפום כן אסורה להנשא בלא גט:

מתניתא אמרה. אכנסה סתם דמתניתין קאי הא דאמרינן תצא שלא בכתובה בשקידשה על תנאי וכנסה סתם דלא אמרינן אחולי אחיל לתנאה הואיל וכנסה בלא תנאי אלא אדעתא דתנאה כנסה והילכך תצא שלא בכתובה:

אפי' קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה. וכנסה סתם דמתני' לאו ארישא דקידשה על תנאי קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ואפ"ה תצא שלא בכתובה מפני שיכול לומר אי אפשי באשה נדרני':

וצריכה ממנו גט אפי' קדשה על תנאי וכנסה סתם. דאע"ג דכתובה לית לה במכ"ש מקידשה סתם וכנסה סתם גבי ממונא שאני דלא אמרינן אחולי אחיל לתנאיה אבל לגבי איסורא חיישינן דשמא אחולי אחיל לתנאה הואיל וכנסה סתם וצריכה גט:

קידשה סתם ונמצאו בה נדרים או מומין:

וגירשה מן האירוסין מה אמר בה ר"ל. אם יש לה כתובה או נימא דדוקא קידשה וכנסה סתם הוא דאמר ר"ל לעיל דיש לה כתובה דידע ונתפייס הוא אבל גירשה מן האירוסין אע"ג דקידש' סתם אין לה כתובה:

נישמעינה. לזה מן המתני' דקתני היבה מומין כו' דכשהביא האב ראיה שנולדו אחר שנתארסה יש לה כתובה והכא בנתגרשה מן האירוסין מיירי דהא עודה בבית אביה קתני:

מה חמית למימר בשקידשה סתם וגירשה מן האירוסין אין קיימין כלומר וכי תימא דמנא לך למידק ממתניתין דבשקדשה סתם מיירי הא דקתני היו בה מומין וכו' דילמא ארישא קאי בשקידשה על תנאי ואם אח"כ נולדו בה מומין יש לה כתובה משום דנסתחפה שדהו הא בעלמא אפי' קידשה סתם ונמצאו בה מומין ולא ידעינן אם נולדו אח"כ אין לה כתובה משום דנתגרשה מן האירוסין:

מן דבתרה. מן הסיפא שמעינן להא דע"כ בשקידשה סתם מיירי דקתני בסיפא בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון וע"כ דעל עודה ברשות אביה נמי קאי דבמומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואין האב צריך להביא ראיה שנולדו בה אחר שנתארסה:

ה"ג ואין בשקידשה על תנאי אף במומין שבגלוי טוען. ואי ס"ד דארישא בשקידשה על תנאי קאי אמאי אינו יכול לטעון במומין שבגלוי בעודה ברשות אביה דבשלמא בשנכנסה לרשות הבעל אינו יכול לטעון דראה ונתפייס הוא אלא בעודה ברשות אביה ונתגרשה מן האירוסין אמאי הא על תנאי שאין בה מומין קידשה אלא ע"כ דלאו ארישא קאי אלא בשקידשה סתם מיירי וש"מ קידשה סתם וגירשה מן האירוסין יש לה כתובה:

ופריך הא אמרין חברייא וכו'. כלומר אדמדייקת לה להא דר"ל מרישא תיקשי ליה מן סיפא דהא אמרין חברייא לפני רבי יוסי אמור הסיפא ופליגא על ר"ל היא דהא קתני נכנסה לרשות הבעל וכו' הרי שמעינן דאם הבעל הביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו אין לה כתובה אע"פ שכנסה ולא אמרינן דנתפייס הוא:

והך ר"ל יש לה כתובה. כלומר והא אמר ר"ל לעיל בשקידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה ולדידך מתני' נמי בשקידשה סתם מיירי וקשיא לר"ל:

רבי כהן בשם רבנן דקסרין קאמר הא ל"ק מתניתא בשכנס ולא בעל הילכך לא אמרינן דנתפייס:

מאן דמר ר"ל. ומה דאמר ר"ל בשקידשה סתם וכנסה יש לה כתובה בשכנס ובעל דבהא ודאי אמרינן דכבר נתרצה לה בבעילה וידע ומחל:

הוסיפו עלייהן באשה. מומין מה שאין בכהנים:

זיעה. שמזעת תמיד:

שומא שאין בה שער. אפילו אין בה שער דאינה מום בכהנים:

בעור הפנים שנו. הוי מום בשומא דמאוס הוא:

והא תנינן וכו'. וזה מן המומין שבגלוי וראה ונתפייס הוא:

תיפתר. בכה"ג דמטמרא לה השומא תחת קלסתה דרישא תתת הכפה של ראשה וזמנין דמתחזיא וזמנין דלא מתחזיא:

הרי זה מום. ואפילו בכהנים:

ושאין בה שיער בפנים מום. באשה:

אבל בגדולה. אפילו אין בה שיער ה"ז מום בין בגוף בין בפנים ואפילו בכהנים:

קורדיינא. שם מקום:

בחצי זהב כל שהוא. כחצי דינר זהב הקטן:

אשה קרחה ושיטה של שיער יש לה המקפת מאזן לאזן. דבכה"ג בכהנים לא הוי מום כדתנן בפ"ז דבכורות באשה מאי:

בעיי משמע מן הדא. היו בני הישיבה רוצי' לפשוט מזה הברייתא דקתני הוסיפו עליהן וכו' ולא הזכירו שהוסיפו קרחה באשה שמעינן מינה שאינה מום:

אתא רבי שמואל אמר רבי נסה (ואמר) מום הוא. לעולם מומא הוי באשה והא דלא הזכירו בברייתא משום דלא מתני אלא דבר שהוא כעור בזה ובזה באיש ובאשה אלא דבזה הוי מום ובזה לא הוי מום. אבל שהוא נוי בזה. שהוא נוי לאיש כשיש שיטה של שער מוקפת לאחוריו כדאמר בבכורות אע"ג דהוי מום באשה לא תניתה בברייתא דלא שייך לומר הוסיפו שהרי באיש אפילו נוי הוי:

תדע לך שהוא כן. דלא חשיב בברייתא מה שהוא נוי לזה אע"פ שהוא מום לזה:

הרי זקן נוי באיש הוא ומום באשה. ולא חשיב גבי מומי אשה ודדים נוי לאשה ולא חשיב לה מום גבי איש אלא דלא חשיב כ"א מה שהוא כעור בשניהם ובזה הוי מום ובזה לא הוי:

מתניתא. דמחלק בין נולדו ברשות האב לנכנסה לרשות הבעל דוקא במומין שאין דרכן להוולד בכל עת דרך מקרה והילכך ברשות האב האב צריך להביא ראיה שלא היו בה מקודם:

אבל במומין שדרכן להוולד. תמיד אפילו משלא נכנסה לרשות הבעל גרסינן הבעל צריך להביא ראיה שכך התניתי עמה שאפילו במומין כאלו מקפיד אני בהן:

מתני' שנולדו בו מומין. משנשאה:

מומין גדולים. ניסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ואין הלכה כרבי שמעון בן וגמליאל:

גמ' כיני מתני'. כן אנו גורסין במתניתין האיש שהיו בו מומין קודם שנשאה אין כופין דסברה וקיבלה אבל נולדו בו אח"כ כופין אותו להוציא. וכן פליגי בבבלי דף ע"ז בגירסת המשנה ולרבי חייא בר רב התם תני היו:

בכופיח. שם מקום:

וכפפו. אותו להוציא במומין גדולים כרשב"ג:

ואתייא דרב בשאין בו. כלו' בשלא נולדו עכשיו בו אלא שהיו בו והיותר נראה דגרסינן בשהיו בו כדאמר רב לעיל וכלומר דאשמעינן לרב דגריס במתני' אליבא דת"ק בשהיו בו אבל אם נולדו בו כופין להוציא ואפי' במומין קטנים:

ודרשב"ג בשנולדו בו. כלומר לרשב"ג דמחלק בין מומין גדולים למומין קטנים וע"כ בשנולדו בו דאי בשהיו מה לי גדולים מה לי קטנים הא סברה וקיבלה ופליגי ת"ק ורשב"ג במומין קטנים ובשנולדו בו:

אתייא דרשב"ג כר"מ. ופריך היי דין ר"מ כהי ר"מ קאמרת:

בקדמייא באחרייא. אם כר"מ דמשנה ראשונה שלפני זו היו בה מומין ועודה בבית אביה כו' דשמענו התם לר"מ דלא מחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי ועלה קאמרת כמו דר"מ מחמיר במומין כן נמי רשב"ג או כר"מ דמשנה אחרונה שאחר זו ועל כולן אמר ר"מ כו' וכלומר דהא דקתני לקמן ואלו שכופין אותו להוציא אליבא דרשב"ג הוא אבל לרבנן אין כופין לאיש כלל ואם עלה קאמר' קשי' דהא לא אתי' מילתיה דרשב"ג כר"מ לא בקדמייא ולא באחרייא כדמסיק:

אין בקדמייא. אם דעתך כר"מ במשנה שלפני זו:

עד שיתנה. כלומר הא שמענו לר"מ לעיל דלעולם יכול הוא לטעון אפילו במומין שבגלוי ולא אמרינן מסתמא ראה ונתפייס ועד שיתנה עמה דסביר וקיבל הוא על אלו המומין והכא הא אמרי' לרשב"ג נולדו דוקא הוא דכופין אותו הא היו בו אמרינן מסתמא סברה וקיבלה ואע"פ שלא התנה עמה:

ואין באחרייא. אם כמשנה שלאחריה נמי לא אתייא דרשב"ג כר"מ דהא ר"מ קאמר התם אפילו התנה עמה לאו כלום הוא דכסבורה היתה שיכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל. ואפשר לפרש האי ואתייא דרב כו' בלשון קושיא כלומר לרב דגריס ברישא בשהיו אבל נולדו לא קשיא הא דרשב"ג ע"כ בשנולדו בו דאלת"ה מ"ש מומין גדולים ומ"ש מומין קטנים הא סברה וקיבלה וכעין קושית הבבלי התם להאי מ"ד דתני שהיו ומשני ר"ז דרשב"ג כר"מ ס"ל ופריך כהיי ר"מ דלא אתייא לא כר"מ כו' כדפרישי' ולא ניחא ליה לשנויי כדמשני בבבלי ע"ז כסבורה היא שיכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל דא"כ אמאי נקט רבן שמעון בן גמליאל מילתיה בסתמא היה לו להשמיענו רבותא טפי דאפילו בשהתנה עמה יכולה היא שתאמר כן כדאמר ר"מ במשנה דלקמן:

אלא סלקת מתניתא כרשב"ג. כלומר לא תיתני והיו ברישא אלא כולא מתני' בהך דרשב"ג סלקא והיינו בשנולדו ועלה קאמר רשב"ג דדוקא במומין קטנים אין כופין אבל במומין גדולים כופין:

ואלו הן שכופין אותו להוציא כרבנן. בעיא היא אם נימא דמתניתין דלקמן אלו שכופין כרבנן אתייא ולא כרשב"ג דלדידי' הא אמרינן דוקא בשנולדו כופין הא בשהיו אין כופין או דילמא במומין אלו אפילו רשב"ג מודה דאף בשהיו כופין דכסבורה כו':

נשמעינה מן הדא. דקתני בתוספתא דמפרש רשב"ג אלו הן מומין גדולין אם היה סומא כו' אלמא דוקא במומין כאלו קאמר דכופין אבל מומין דקחשיב במתני' דלקמן מוכה שחין כו' לא:

הדא אמרה דסלקת מתני'. האיש שנולדו כו' כרשב"ג כדאמר ומתני' ואלו שכופין כרבנן:

מתני' מוכה שחין. מצורע:

בעל פוליפוס. ריח החוטם:

והמקמץ והמצרף נחשת. מפרש בגמרא דכולן מפני שאומנות מסרחת היא:

והבורסי. מעבד עורות:

מפני שממיקתו. ממסמתו מלשון המק בשרו והלכה כחכמים:

גמ' זה המקמץ צואה. מקבץ צואת כלבים ששורין בהן הבגדים לפני כיבוסן:

מתניתא אמרה כן. ממתני' שמעינן כמ"ד זה המקמץ צואה דהא תנינן והמקמץ והבורסי ואי מקמץ זה בורסי אמאי הדר תני בורסי. והיש אומרים ס"ל דתני בורסי גדול ובורסי קטן כדמפרק לה בבבלי להך מ"ד:

והמצרף נחשת שמואל אמר זה מתיך. שהוא מהתך נחשת מעיקרו ומסריח הוא ואין לך קשה מכלן ושהאשה רעה לו. שהוא קשה לתשמיש יותר מכלן כדאי' בבבלי:

ראתן. שיש לו שרץ במוחו:

ובו לקה פרעה הרשע. שלא יהא נוגע בשרה דכתיב נגעים גדולים קשים:

על דטלמסן. נכנס המוכה והנגוע לנגוע במטרונה עצמה ועל פרעה הרשע נאמר שרצה לנגוע בשרה. ובב"ר גריס למקרב למסאנה דמטרוניתא. דטלמסין. מלשון טלמין לי' ולא ידע בויקרא רבה פי"ב:

כ"ד מיני ארזים הן. ובבבלי פ"ב דר"ה קאמר עשרה מיני ארזים הן וחשיב להו כדהכא. ואיידי דקאמר לעיל כ"ד מיני שתין קאמר להך כ"ד מיני ארזים:

אדרא. שם אילן שענפיו מרובין והעשירים נוטעין אותו בשדותיהן לצל ולשם. בריש פ"ב דביצה אדרא כשמה:

פיקסינה. מין ארז אשר עליהו לא יבול ויש לו צורת הדס וכן קורין אותו בל' יוני. הערוך:

הוסיפו עליהן. על השבע המפורשין אלו השלש וכן אמר כבבלי שם:

סליק פירקא בס"ד