מתני' האשה נקנית בג' דרכים. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה תני האשה נקנית ולא תנא האיש קונה ואיידי דתני רישא האשה נקנית תני סיפא היבמה נקנית ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה:

וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר:

נקנית בכסף. דכתיב כי יקח וגמרינן קיתה קיחה משדה עפרון דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני:

בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי ונתנו לה בפני עדים ואע"פ שאין בו שוה פרוטה וילפינן לה דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר:

ובביאה. אם נתייחד עמה בפני עדים לשם ביאת קידושין דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה. ואע"פ שאין לך קידושין מפורשים בתורה יותר מקידושי ביאה אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות שלא יהיו בני ישראל פרוצין:

ב"ש אומרים בדינר. בגמרא מפרש טעמייהו:

בפרוטה. הוא חצי שעורה של כסף:

האיטלקי. הוא אטליא של יון:

היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר בביאה אבל כסף ושטר לא מהני בה מדאורייתא אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר והוא שנותן לה כסף או שטר ואומר תקנה לי למאמרי ולא מהני אלא לפסלה על שאר האחין אבל לא לפטרה מן החליצה ולא ליורשה ולהטמא לה:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך לפרש המתני' הא דקאמר בכסף ובשטר כמו או או קתני ותני ר' חייא כן דלא סוף דבר בשלשתן קאמר אלא אפילו באחד מהן מתקדשת ומשום דלקמיה קאמר לה דלהכי יליף לה ר' יוחנן קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל:

ובעלה מגיד שנקנית בביאה. דלא מצינו למילף מוכי יקח גופיה קיחה קיתה מעריות דהתם לא משתעי בקנין כלל:

הייתי אומר ע"י זו וע"י זו. כלומר דהש"ס מקשה ואי מהכא עד כאן אנו למדין אלא ע"י שניהן כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ואימא עד דמקדש בכסף והדר בעיל ואכתי או כסף או ביאה מנין:

הגע עצמך אפילו לא קנייה אלא בביאה. דהכא לא כתיב אלא ביאה לחודה ואמרה תורה דהויא אשת איש והבא עליה אחריו בחנק:

לא כן צריכה שלא מכדרכה גרסינן וכן הוא בפרק אלו נערות. כלומר דע"כ לא צריך האי קרא אלא דהבעל עושה אותה בעולה אפילו בשלא כדרכה דאין תימר למכדרכה אתא למה לי בעלה אפילו אחר עושה אותה בעולה בכדרכה:

כהאי דתנינן תמן. בפ' ד' מיתות גבי נערה המאורסה באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק והתם נמי מקרא ילפינן דכתיב בתולה ולא בעולה אלמא אפילו נבעלה מאחר עושה אותה בעולה שאין השני הבא עליה אלא בחנק ועל כרחך קרא דבעולת בעל ללמדנו דהבעל עושה אותה בעולה אפילו בשלא כדרכה ומדקרי לה בעולה ש"מ דנקנית לו אפי' בשלא כדרכה:

הא למדנו. מהאי קרא דביאה לחודה קונה ואכתי כסף לחוד מנין:

ויצאה חנם אין כסף. כתיב באמה העבריה ודריש לה מהכא דנקנית בכסף כדלקמן וכתיב התם אם אחרת יקח לו מקיש אחרת לאמה העבריה מה זו בכסף אף אחרת בכסף:

בשטר. מנין דכתיב וכתב לה וגו' והיתה לאיש אחר מקיש הויתה ליציאתה ואיפכא לא מצינן לאקושי מה הוייתה בכסף אף יציאתה בכסף דכתיב וכתב לה ודרשינן בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף:

ותני חזקיה. דמהכא ילפינן מדכתיב וכי יקח ואין קיחה אלא בכסף ולא כדדריש ר' יוחנן מויצאה חנם וגו':

מה אם עברייה שאינה נקנית בביאה. לאדון כדדריש לקמן מוהתנתלתם וגו' למעוטי לאמה העברייה מביאה:

יבמה תוכיח. שאינה נקנית בכסף להיות גומר בה דכתיב יבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין כסף גומר בה:

עברייה תוכיח כו'. והילכך איצטריך קרא לתרווייהו כי יקח לקניית כסף ובעלה לקניית ביאה:

בשטר. מנלן ודין הוא מה אם הכסף שאינו מוציא שאינה מתגרשת בכסף:

שהוא מוציא להקדש ידי פדיונו. שהוא יוצא ידי פדיונו אם נתן כסף בעד הקדשו תאמר בשטר שאם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי ונשבר קל וחומר ומעתה חזרתה למקרא ולפום כן איצטריך היקישא להקיש הוי' ליציאה:

קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה. אם עושה אחת מהמלאכות שאשה מחויבת לבעלה נימא שתקנה בכך קל וחומר משפחה כנענית:

עד כדון. למדנו שהאשה נקנית באחת משלש דרכים אלא בישראל:

בעכומ"ז. מנין ומי נימא דאיתרבו לכל הקניות כמו דאיתרבו לעריות:

והיא בעולת בעל. ולא כתיב והיא אשת איש ללמד על הבעולות הן חייבין ולא על הארוסות ואין להן קנייה אלא בביאה:

מילתיה דר"א אמרה. שאין העכומ"ז עושה בעולה עד שיתכוין לקנותה בביאה זו וממילתיה דשמואל שמענו דס"ל אפילו לא נתכוין לקנותה:

זונה. נכרית פנויה:

והשני נהרג על ידו. שנעשית בעולת בעל על ידי הראשון:

וכי נתכוין הראשון לקנותה. אלא לאו ש"מ דאפילו לא נתכוין לקנותה קאמר שמואל דעושה בעולה:

איש. איש כתיב בפרשת עריות:

אלא להביא את העכומ"ז. לעריות ישראל דבעריות דידהו לא איצטריך דמלאמר נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זו גילוי עריות ואם באו על עריות העכומ"ז ידונו כעכומ"ז לאפוקי אותם שאינם מוזהרין עליהן וקרא דהכא אתי לרבות שאם באו על עריות ישראל חייבין כישראל:

מכולם. העריות אין לך להביא אלא ארוסת ישראל בלבד דלדידהו לית להו כדילפינן לעיל:

אם בא כו'. כמו אמר מר הוא:

במה הוא מתחייב. אם בדיניהן במיתתן או במיתת ישראל ומפרש ואזיל דאין תימר בדיני ישראל צריך שני עדים כו' ובסקילה כדין נערה המאורסה ואין תימר בדיניהן בעד אחד כו' כדנפקא לן מקראי דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין אחד מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בעד אחד:

ר' יודה בר פזי מוסף בחונקו. פליג על הא דקאמר מיתתן בסייף ומוסיף על האי דרשא דקרא שאין מיתתן אלא בחונקו:

מפני עצמו. של מקרא הזה:

מה טעם כי דם באדם. משמע דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ודריש לה הכי באדם דמו ישפך ואיזהו שפיכת דם של אדם שהיא בגופו של אדם זו חנק שאין דמו יוצא לחוץ. ולא איפשיטא האי בעיא:

אין תימר. ועוד נ"מ אחרינא דאין תימר בדיני ישראל דיינינן להו אם נתגייר אח"כ חייב שהרי לא נשתנה דינו ומיתתו אבל אין תימר בדיניהם אם נתגייר פטור כדא"ר חנינה:

מפני שנשתנה דינו. שצריך התראה כו' ונשתנה מיתתו שעכשיו בסקילה:

מנין שבני נח מוזהרין על העריות כישראל. בעריות דידהו:

ולא בזכור ולא בבהמה. דלא שייך דיבוק בהו:

עושין בשר אחד. לאפוקי שלא כדרכה:

וכל העריות לא מן הנדה למדו. להערייה דכתיב בה מקורה הערה וכתיב בפרשת עריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות לנדה ואם כן זכור נמי ילפינן מינה וכן בהמה דבהעראה חייב דבכלל התועבות הן:

בעכומ"ו. העראה מנין:

לא מינה. מגופו של מקרא מצינו למדין דכמו ולא דבק באשת חבירו אפילו כל שהוא אפילו בהעראה חייב דדיבוק מיקריא ודכוותה בזכור ובבהמה:

הרי למדנו עכומ"ז אין להם קידושין. בכסף כדדריש לעיל שאין להן אלא בעולת בעל אבל לא ארוסות:

מהו שיהא להם גירושין. אתר שקנאה בביאה אם יכול הוא לגרשה:

או שאין להן גירושין. כלל דנתמעטו מהמקרא דלקמיה או שלא נתמעטו אלא שאינם בתורת גירושין דישראל שהאיש מגרש את אשתו ובעכו"ם שניהן מגרשין זה את זה ואפילו היא מגרשת אותו כדפליגי אמוראי בהא:

בישראל נתתי גירושין. רבי יוחנן דייק תורת גירושין אתא למעוטי דקרא מיירי בהכי כי שנא שלח וגו' ולא נתתי תורת גירושין זה בעכו"ם אלא שניהם מגרשין זא"ז:

רבי חנניה. קאמר כל הפרשה במלאכי כתיב ה' צבאות שהוא על כל העולם כולו וכאן כתיב אלהי ישראל ללמדך שלא ייחד הקב"ה בגירושין בעכו"ם כלל:

ואח"כ נתגיירו שניהן אין אני קורא עליה לא יוכל וגו'. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וגירושי גיותן לאו גירושין הן:

ותני כן מעשה. כזה בא לפני רבי והכשיר להראשון להחזירה:

בשטר הדא דתימא. אפילו בשטר שאינו יפה שוה פרוטה מקודשת דאלו בשטר שהוא שוה פרוטה ככסף הוא ומאי קמ"ל פשיטא הא שוה פרוטה כפרוטה:

כתבו. לגט על דבר שהוא איסור הנאה:

הווין רבנין פליגין. בפלוגתייהו דר' חנין ורבי אלעזר לענין קידושין נמי כן ומ"ד אם קידשה באיסורי הנאה מקודשת ס"ל מגורשת דמקשינן יציאה להויה מה דכשר בקידושין כשר בגירושין ומ"ד אינה מקודשת ס"ל אינה מגורשת:

חברייה אמרין. דלא מקשינן יציאה להוייה בהא ואמרינן לחומרין:

מהו לחומרין. מי אמרינן אינה מקודשת אבל מגורשת היינו לחומרין דבכל חדא איכא חומרא דלקידושין הוי חומרא כשאינה מקודשת דצריכה קידושין אחרים ואם קדשה אחר צריכה גט ממנו מספק ולענין מגורשת הויא לחומרא דפסולה לכהונה ואם קדשה אחר צריכה הימנו גט:

אילו. או אילו נאמר כן אינה מגורשת ומקודשת היינו לחומרין דבתרוייהו מחשבינן לה כאשת איש:

מהו כדון. מאי הוי עלה בקידושין:

רבנן דקיסרין. קאמרי דלא פליגי כלל אלא מאן דאמר מגורשת מקודשת באיסור הנאה מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת מקודשת כלומר ואינה מקודשת באיסור הנייה מד"ת:

הא באיסור הנאה מדבריהן. לכ"ע מקודשת:

לית הדא פליגא על רב. דאמר דברי ר' מאיר כלומר אפילו לדברי ר"מ דקאמר התם חמץ משש ולמעלה מדבריהן הוא כדדריש התם מקרא מודה הוא המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלן לא עשה כלום וקשיא רב כמאן אמר לשמעתיה דהכא אמרינן לכ"ע איסור הנאה מדבריהן מקודשת:

תמן בגופו קידש. שאני התם דבגופו של חמץ קדש וחמץ מו' שעות ולמעלן טב הוא כלום ואפילו האיסור מדבריהן הוא מ"מ עכשיו אינו שוה כלום:

ברם הכא. שכתבו על דבר איסור הנאה ולא קדשה אלא בתנאים ובדברים שכתוב בו הרי את מקודשת לי לא איכפת לן מידי:

מעתה אפילו באיסור הנאה מד"ת תהא מקודשת. מטעם זה ומה בינה לשטר שאינו שוה כלום ואפ"ה מקודשת היא בדברים שבו:

תמן. באיסור הנאה מד"ת אין ראוי הוא להשלים עליו שאינו שוה כלום ואף על גב דלא בעינן בשטר שיהא ש"פ מכל מקום גנאי הוא לאשה להתקדש בכתוב על דבר שאינו שוה כלום אבל בשטר שאינו שוה פרוטה ליכא גנאי שהרי ראוי הוא להשלים עליו לשוה פרוטה והא דמקודשת באיסור הנאה מדבריהם לחומרא הוא:

תמן תנינן. פרק שבועת הדיינין:

הטענה. דשבועת הדיינין צריך שיהא הודאה מקצת הטענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' וכתיב אשר יאמר כי הוא זה ולמדו חכמים מכאן שיהא מודה במקצת ונקרב בעל הבית וגו' לשבועה וצריך שיהא הטענה שתי מעות כסף וההודאה שמחייבתו לישבע צריך שתהא שוה פרוטה:

הטענה. וגריס התם בברייתא דב"ש וב"ה פליגי בזה דב"ש סברי הטענה במעה אחת סגי וכדמפרש לקמן דב"ה סברי מקשינן כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים וב"ש לא מקשי:

מחלפה שיטתהון דב"ש תמן. בקדושין אינון אמרין כסף הוא דינר והכא בטענה אינון אמרין כסף דקרא מעה הוא וכן מחלפה שיטתהון דבית הלל:

ר' יעקב. קאמר היינו טעמייהו בקידושין בית שמאי למדין מתחילת מכירתה של אמה העבריה שהוא בדינר כדילפי לקמיה ובית הלל סברי למדין מסוף גירועיה שהיא מגרעת בפדיונה כשהיא יוצאת ואם אין עליה אלא פרוטה אחת בלבד נמי מגרעת:

מה טעמא דב"ש. השתא מפרש מנלן דתתלת מכירתה בדינר הוא:

וכי אין אנו יודעים. שאם יוצאת בחנם אין כסף:

מכאן שנמכרה בכסף יותר מכסף. שבתחלה נמכרה במעות שהן יותר מכסף של תורה שהוא מעה:

וכמה יותר מכסף דינר. וה"ק קרא אין כסף שכבר אין מעה כסף עליה שהרי מגרעת היא מפדיונה שמחשבת עם האדון בכמה לקחה וכמה שנים שעברו בשיעבודה ולפי חשבון השנים מגרעת פדיונה ונותנת לו השאר וא"כ על כרחך שנמכרת מתחלה בדינר כדמסיק:

או. נימא כסף פרוטה הוא ויותר מכסף שנמכרה בהן שתי פרוטות:

סוף מטבע כסף מעה. על כרחך אין מטבע כסף האמור בתורה פחות ממעה:

ותהא מעה. ואמאי אמרי דינר:

שאם ביקשה ליגרע מגרעת במעה בכל שנה ויוצאת. שאם נמכרה מתחלה בדינר שייך שפיר גרעון שמגרעת מעה בכל שנה שהדינר ששה מעה כסף וכל שנה ששיעבדה מגרעת לו מעה ויוצאת:

ותגרע בפרוטה. אם נמכרת במעה מתחלה שייך שפיר נמי גרעון בפרוטה פרוטה ואמאי מצרכינן דוקא מעה לגרעון:

הגע עצמך. על כרחך אי אתה יכול לומר כן שאם במעה נמכרה וא"כ אם בקשה ליגרע מתחלת השנה הששית כלומר אף שלא הגיעו עדיין סוף השנים והיא רוצה להגרע בפדיונה על כרחך בפרוטה פרוטה ולא במעה מגרעת ומעתה תחלת גרועיה בפרוטה וסוף גרועיה בפרוטה בתמיה דהשתא לא מקיימת אין כסף דקרא שעל המעה נאמר שהרי משמעות הקרא על סוף השנים הוא ויצאה חנם אין כסף שאין מעה כסף עליה והא אפילו בתחלת גרועיה כבר אין מעה כסף עליה:

אלא. על כרחך דנמכרת בדינר ותחלת גרועיה במעה וסוף גרועיה בפרוטה והשתא מקיימת ויצאה חנם אין כסף שבשעת יציאתה והיינו בסוף שנה ששית אין מעה כסף עליה אבל אם נמכרה בתחלה בדינר אפילו פחות מעה אחת הרי אין כסף עליה אפילו קודם סוף שנה הששית:

מ"ט דב"ה. גמרי מסוף גרועיה שהוא בפרוטה דהגע עצמך אילו לא נשתייר שם אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעת ויוצאת וילפינן קידושין מינה הואיל ואשכחן דחשיב שוה פרוטה לגרעון:

מחלפה שיטתהון דבית הלל. אכתי קשיא דב"ה מ"ט אמרי התם שתי מעין:

כתיב כי יתן וגו'. ומה בא ללמדינו כסף אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה הא כבר כתיב לאשמה בה ודריש לה בת"כ דפחות משוה פרוטה לאו אשמה היא לאו חוב הוא ולא מיקרי כפירה:

מה תלמוד לומר כסף. לרבות מכאן שיש כאן בטענה יותר מכסף והן שתי מעין:

או. נימא כסף פרוטה הוא ולרבות יותר מכסף שהן ב' פרוטות:

סוף מטבע כסף. של תורה מעה הוא:

ותהא מעה. אחת ונימא לרבות יותר מפרוטה עד מעה אחת ומנין לשתי מעין:

או כלים. כתיב מקיש כסף לכלים:

מה מקיימין בית שמאי או כלים. ואי לאו להיקישא אתא או כלים למה לי:

לרבות כלי חרס גרסינן. וכן הוא בשבועות דכלים כל שהן משמע:

והוא שיהיו יפות. על כל פנים ב' פרוטות כדי שלא תהא הכפירה וההודאה פחות מפרוטה:

ואתייא כב"ש. דלא ילפי היקישא דכסף לכלים וכן נמי לא מקשינן כלים לכסף דדבר חשוב בעינן אבל לב"ה דמקשי כסף לכלים ודכוותה מקשינן כלים לכסף ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ושיהו שוין שתי מעין:

אף על פי. מפורש בסוף פ"ק דיבמות:

תני האיסר אחד מכ"ד בדינר כסף. כדחשיב רבי חייא לקמיה:

שני פרוטות קרדיונטס. ונמצא הפרוטה אחד משמנה באיסר:

סלקין. הפרוטות לפי חשבון זה אחד משלשים ושנים למעה. שהרי המעה ד' איסרין וח' מסומסין וי"ו קרדיונטין והם ל"ב פרוטות:

בימי ר' סימאי. היה כך שהפרוטות היו אחד משמנה באיסר ועולים יפה לפי החשבון ל"ב למעה שלעולם קצ"ב פרוטות בדינר והדינר שש מעה חשוב ששה פעמים ל"ב הם קצ"ב:

ורבותינו עשו אותם. הפרוטות יותר גדולים ואחד מכ"ד למעה הן כדחשיב רשב"ג שלשה דרוסים מעה שני ניצים דרוסה שני שמין ניצים שני פרוטות שמין וסלקין הפרוטות אחד מכ"ד למעה ולפי חשבון זה הויא פרוטה אחד מששה באיסר מאלו פרוטות הגדולות שהרי האיסר אחד מכ"ד בדינר והדינר שש מעה והמעה ג' דרוסים והם י"ח לדינר והם ל"ו ניצים וע"ב שמין וקמ"ד פרוטות תחלוק הקמ"ד לששה חלקים תמצא כ"ד בכל חלק ונמצא שש פרוטות לאיסר שהוא אחד מכ"ד בדינר:

ר' חנינה ור' מנא. פליגי בהא:

רבי חנינא אומר נחשא באתרא קיים. הפרוטות שהם נחשת לעולם במקומן עומדים ולא הוסיפו עליהן כלום לא לרבי סימאי ולא לרבותינו:

כספא זליל כספא יקיר. המטבע של כסף וזהו האיסר הוא שלפעמים בזול הוא שלפעמים ביוקר שאם הוא ביוקר הוי כ"ד בדינר ואז הויין שמנה פרוטות באיסר שהדינר לעולם קצ"ב פרוטות ושמנה פעמים כ"ד הם קצ"ב ובזה מיירי ר' סימאי ולפעמים כשהאיסר בזול והוא ל"ב בדינר ואז ששה פרוטות באיסר דששה פעמים ל"ב הם קצ"ב ובהכי מיירי רבותינו:

ר' מנא. סבר כספא באתרא קיים לעולם הם ל"ב איסרין בדינר והאיסר שש פרוטות אלא שלפעמים הפרוטות הם בזול ונעשין שמנה לאיסר:

ה"ג על דעתיה דר' מנא לעולם שש נשים מתקדשות באיסר. שהאיסר במקומו עומד ובאלו הפרוטות משערינן שהם שש באיסר שהכל הולך אחר חשבון הדינר שהוא קצ"ב פרוטות ואם הוזלו הפרוטות ונעשו שמנה באיסר אין אשה מתקדשת בפרוטה זו אלא דוקא בפרוטה ושליש פרוטה שהם מששה באיסר וא"כ לעולם אין מתקדשות יותר משש נשים באיסר:

על דעתיה דרבי חנינא. שהפרוטות במקומן עומדין והם לעולם קצ"ב בדינר אלא שהאיסר פעמים ביוקר פעמים בזול וכשהאיסר ביוקר הוא שמנה פרוטות ושמנה נשים מתקדשות בו וכשהוא בזול הוא בששה מאלו הפרוטות עצמן ושש נשים מתקדשות בו:

חילפיי. הוא אילפא הנזכר בבבלי והובא לעיל סוף פ' מציאת האשה שהושיב עצמו על שפת הנהר ואמר כל מי שיאמר לפני דבר אחד מברייתא דר' חייא ולא אוציא דין זה מן המשנה יזרקוני לתוך הנהר וע"י מעשה עשה זה כמפורש בתענית:

אף אנן תנינתה. במתני' פ' הזהב:

ארבע איסרות מאיסר לדינר. והוא אחד מכ"ד בסלע שהדינר שש מעה והמעה ד' איסרין וקסבר אונאת המטבע א' מכ"ד הוא ועכ"פ שמעינן שד' דינרים בסלע:

שתות למקח. אלמא הדינר שש מעה כסף מדארבע שתות לסלע:

אוף אנן תנינתה. במתני' ריש פ"ז דערכין המקדיש שדהו בשעת היובל בשעה שהיובל נוהג נותן בזרע חומר שעורים תמשים שקל כסף אם בא לגאלה כפי הקצוב בתורה במקדיש שדה אחוזה ורוצה לגאלה. הקדישה שתים או שלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה שכך הוא עולה החשבון סלע ופונדיון לשנה שהרי אם הקדיש' בשנה ראשונ' שלאחר היובל הי' פודה בחמשים שקל שהם חמשים סלע דשקל דאורייתא הוי סלע צא מהן מ"ט סלעים למ"ט שנים עד יובל הבא וסלע היותר חלקהו לפונדיונים ובכל סלע מ"ח פונדיון שהרי כבר שנינו כ"ד מעים בסלע ומעה הוי ב' פונדיון ועוד פונדיון אחד שהצריכוהו משום קלבון הכרעה לכל שקל ושקל הרי סלע ופונדיון לשנה אלמא מעה הוי ב' פונדיון:

אוף אנא תנינתה. במתני' דפרק ד' דמעשר שני המניח איסר להיות מחלל עליו פירות מעשר שני וכבר אכל עליו בחילול עד חציו והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו והרי הוא יוצא שם בפונדיון אוכל עליו עוד איסר שהרי לפי שהוא יוצא עכשיו יש בו עוד איסר אחד של חולין אלמא פונדיון שני איסרין:

אף אנא תנינתה. במשנתינו וכמה פרוטה כו' כפי החשבון שאמרנו:

דכתיב וכתב לה וגו' והיתה לאיש אחר:

דכתיב או כי ימות האיש האחרון וגו'. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וש"מ אבל לעלמא שריא:

עד כדון. שמענו מיתתו של אחרון דמתירה מיתתו של הראשון מנין דאימא משום דמיתת אחרון אחר הגט הוא לפיכך מתירה א"נ דגזירת הכתוב הוא שאינו מתירה אלא מיתת בעלה השני וקאמר דק"ו הוא:

מה אם האחרון שאין התירו היתר מרובה. שהרי לבעלה הראשון אסירה היא ואת אומר מיתה מתרת לעלמא:

ראשון שהתירו היתר מרובה. כשהוא מתירה בגט לכל הוא מתירה אינו דין שתהא מיתתו מתרת:

קרייה אמר. בהדיא שמענו מהכתוב שהמיתה מתרת דכתיב כי ישבו וגו' ובן אין לו צריכה לייבם הא אם יש לו בן מיתה מתרת:

מנן אנן משכחין אלמנה לכהן גדול. שהיא אסורה לו ולא לכהן הדיוט תיפוק ליה דלכ"ע אסירא:

תיפתר ביבמה. מאלמנה לכהן גדול לא שמעינן מידי דתפרש הקרא כשהיא יבמה ואפילו הכי לכהן גדול אסירא הא לכ"ע שריא כשהיא יבמה ולעולם אימא לך שלא במקום יבום לכ"ע אסירא:

יבמה יבא עליה כו'. מפורש ביבמות ריש פרק כיצד עיין שם:

ר' יצחק שאל ולמה לית אנן אמרין. במתני' היבמה קונה את עצמה בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה כדתנן בפרק החולץ הלכה י"ב מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה וחליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה:

חזר ואמר. דלא קשיא דמה תנן במתני' בחליצה שהרי לא קתני בחליצתה דנימא למעוטי חליצת חבירתה והכא בחליצה דקאמר כך אנו מפרשין בין בחליצתה בין בחליצת חבירתה:

והא תנינן בביאה. היבמה נקנית בביאה ואית לך מימר בין בביאתה בין בביאת חבירתה נקנית היא לו בתמיה אלא ע"כ ביאתה דוקא וה"נ בחליצה איכא למיטעי דדוקא בחליצתה קאמר והדרא קושיא לדוכתה:

מתניתא ביבמה אחת. אלא דמעיקרא לק"מ דמתני' לא איירי אלא ביבמה אחת ודין קניית יבמה ופטורה אתא לאשמעינן:

מה צריכה ליה. לרבי יצחק בשתי יבמות ולא איירי הכא בהו וכבר שמעינן לה ממתני' דפ' החולץ:

שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות. דכתיב בקורת תהיה ודריש לה בכריתות שהיא חייבת במלקות והוא בקרבן ובמה היא תקנה את עצמה לפטור ממלקות ולפוטרו לבא עליה מאשם דאלו להתירה לעלמא ליכא למיבעי דבלאו הכי אסירא אי למ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר אי למ"ד בחציה שפחה וחציה בת חורין:

פשיטא. הא שאינה יוצאה בגט מדאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח אין חוששין לקידושיו וכן לגירושיו וכן נמי חציה שפחה וחציה ב"ח אין גירושיה כלום:

ה"ג פשיטא שהיא יוצאת במיתת בעלה מיהא דאמר ר' יוסי בשם רבי יוחנן:

נחרפת לאיש. לשון כתושה שנבעלת לאיש אלמא בעלה קרי ליה ומיתתו פוטרתה ממלקות כו' וכן אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן ופירשה רבי אלעזר מזה המקרא דכתיב אם תכתוש את האויל בתוך הריפות בעלי וגו':

מהו. אלא הא דקמיבעיא לן מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלמת שש שנים ומפרש ואזיל למאן קמיבעיא ליה:

מה צריכא ליה. אליבא דמאן הוא דמיבעיא ליה:

כר"ע. בתמיה לר"ע ודאי ליכא למיבעי דאמר בפרק ב' דכריתות שפחה חרופה הויא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לבן חורין ורבה מאי עבידתיה ומהיכי תיתי דמיתת רבה מתירה אם מאורסת לבן חורין היא:

ברם כר' ישמעאל צריכה ליה. אליבא דר' ישמעאל הוא דשייכא הבעיא דס"ל התם דשפחה חרופה הויא שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי כדקי"ל דרבו מוסר לו שפחה כנענית:

אם נישואי תורה הן. כלומר אע"ג דנשואי תורה הן שהכתוב התירה לו לרבו למסור לו שפחה כנענית כדכתיב אם אדוניו וגו' מכל מקום הא קמיבעיא לן לא צריכא אלא מהו שתקנה עצמה במיתת רבו ובהשלים שש דמי אמרינן כיון שמת רבה או נשלמו ו' שנים של בעלה העבד עברי כבר יוצא הוא מרשות רבו ונפקעת ממנו דאסורה לו שפחה כנענית ואין עליה דין שפחה חרופה שתחייב מלקות והבא עליה להתחייב אשם אלא כשאר שפחה כנענית הויא או דילמא אין מיתת רבה והשלמת השש מפקיע מדין זה כיון שכבר נקרא עליה שם שפחה חרופה:

וכמ"ד אין עבד עברי עובד את היורש. הוא דמיבעיא לן אם מיתת רבה פוטרה דאלו למ"ד לקמן עובד את היורש הרי עדיין ברשות היורש הוא ומותר בשפחה כנענית ולא איפשיטא:

מתני' עבד עברי נקנה בכסף. דכתיב מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף:

ובשטר. שנאמר באמה העבריי' אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף האמה בשטר וילמד עבד עברי מאמה העברייה דכתיב העברי או העבריה מקיש עברי לעברי':

וקונה את עצמו בשנים. לסוף שש שנים יוצא חפשי ואפילו היתה שמטה בתוך שש שנים עובד דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית פעמים שהוא עובד בשביעית:

וביובל. אם פגע יובל בתוך שש שנים מוציאו:

ובגרעון כסף. דכתיב באמה העבריה והפדה והוקש עברי לעבריה אם קנאו רבו בו' מנה והוא עתיד לצאת לסוף ו' נמצא קונה עבודת כל שנה במנה וכשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד:

יתיר' עליו אמה העבריה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות דילפינן מויצאה חנם רבה לה יציאה לזו שיוצאת בסימנים:

ובמיתת האדון. שהעבד עברי עובד את הבן אם מת האדון בתוך שש דכתיב שש שנים יעבוד בין לו בין לבן אבל לא לבת ושאר יורשים דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורשים והנרצע יוצא במיתת האדון לגמרי ואינו עובד לא לבן ולא לשאר יורשים וכן אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האדון כנרצע דכתיב גבי נרצע ואף לאמתך תעשה כן:

גמ' ניחא בכסף. דהעבריה נקנית דכתיב ויצאה חנם אין כסף ודרשינן לעיל מכאן שמגרעת בפדיונה וש"מ שנקנית בכסף אלא בשטר מנלן בעבריה גופה:

עבריה למידה מבת חורין. שנקנית בשטר דכתיב אם אחרת הוקשה לאחרת:

נמצא. אתה אומר למד מן הלמד:

עד כדון כר"ע דאית ליה. בכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ בקדשים שפיר:

כרבי ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד. בשום מקום מאי איכא למימר:

אשכח תני ר' ישמעאל להא מילה. ותו דבהדיא אשכחן דר' ישמעאל נמי אית ליה הכא למד מלמד ודריש וחפשה מלה וחופשה לא נתן לה ויליף לה לה מאשה דכתיב וכתב לה והדר יליף חפשי דכתיב בעבד תשלחנו חפשי מעמך מחופשה דשפחה וקשיא בכל אתר לית ליה לר' ישמעאל למד מלמד והכא אית ליה:

תני לה בשם חכם. אחד מאן דהוא:

מנן תיתי ר' ישמעאל שילוח שילוח. לר"י תיתי מהכא דיליף ג"ש שילוח שילוח ולא הוי למד מלמד כתיב הכא תשלחנו חפשי וכתיב ושלחה מביתו מה להלן בשטר אף כאן בשטר:

ולא דמיא. והיכי מצית יליף משילוח דכתיב באשה הא לא דמיא דהתם השטר להקנות לעצמה אבל הכא בעבד אתה רוצה ללמד שיהא הוא נקנה לרבו בשטר:

אמר רבי מתנייה. אתיא מכירה מכירה כתיב הכא כי ימכר לך וכתיב בשדה ומכר מאחוזתו מה להלן בשטר אף כאן בשטר:

אי מה להלן בחזקה. ונימא נמי דעבד עברי נקנה בחזקה אלא אמר ר' חייה בר אדא הוא עברי הוא עבריה עבריה הוא דילפינן מעברי דנפקא לן מקראי דלקמן ולאו היקש מקרי דמאי שנא עברי מעבריה וכללינהו קרא בחדא לומר דדין אחד להם:

בכסף. דכתיב והיה כסף ממכרו בעבד עברי הנמכר לעכו"ם:

בכסף הוא נגאל. דכתיב ביה או השיגה ידו ונגאל וחשב עם קונהו וגו' ודריש דוקא בכסף ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים אם נתנן לרבו:

והכא. אמאי לית את עביד שוה כסף כסף:

שנייא היא ששינה עליו הכתוב. דכתיב כסף ממכרו והדר כתיב מכסף מקנתו לעכב דבכסף דוקא:

שאם ביקש לגרוע. לרבו ולחשוב כפי שניו שמגרע אפי' בתבואה וכלים דלא כתיב כסף אלא בגאולה מכל שניו וקרא דבתריה ואם מעט נשאר בשנים וגו' כפי שניו ישיב את גאולתו סתמא כתיב ואפילו בתבואה וכלים נגאל ונותן לרבו בעד שנים הנותרות:

הדא דתימר. דאינו נגאל בתבואה וכלים בשלא עשאן דמים בשויין אלא נתן לו כך וכך מדות לשנה דגזירת הכתוב שאינו נגאל בהן אבל אם שמאן בדמים לפי שויין ככסף הוי ונגאל בהן:

בשטר. הא דעבד עברי נקנה בשטר א"ר אבהו דוקא בשטר של כסף שנתן שטר לרבו בשביל כסף מכירתו שקבל ממנו:

הא בשטר של מתנה. שלא קיבל העבד כלום אלא נתן לו שטר הקנאה במתנה שיהא נקנה בו לאו כלום הוא דלא סמכה דעתי' דרביה שמא יחזור בו העבד:

מעתה. אם תחוש לחזרת העבד אפילו בשטר של כסף הוא יכול לחזור בו וליתן לו הכסף בחזרה:

אמר לו. הכי קאמינא שמא יחזור רבו בעבד דחיישינן שמא תבא שנת רעבון ולא ניחא ליה בעבד ויחזור בו ולפיכך בשטר של מתנה אינו נקנה דלא סמכה דעת העבד ולא מקני נפשיה אבל בשטר של כסף שיש לו חוב עליו לא חיישינן שיחזור בו הרב:

סדר מכירה כך היא. שהמוכר כותב השטר אני פלוני מכרתי כו' וכן האב אם מקדש בתו לאחר הוא כותב אני קדשתי בתי לפלוני:

החליף. והקונה כתב אני לקחתי וכן המקדש אני קדשתי בתו של פלוני מהו:

ומה בכך. בין שכתב המקנה או הקונה בין במכירה בין בקידושין שפיר דמי אבל אם החליף הלשון ומשמעות של השטר שכתב מכירה בקידושין או קידושין במכירה לא עשה כלום:

יכול יוצא בסוף שש. קודם שהשלים שנת השש:

הא כיצד עובד כל שש. שנים שלמות ויוצא בתחילת שבע ואכתי לא מתרץ קרא ובשביעית יצא עד לקמן:

ובשביעית יצא שביעית של מכירה. שלו ולא שנת השמטה שהיא שביעית של עולם דלא תימא השמיטה מוציאה עבדים כמו היובל:

אימא חליף. מאי חזית דדייקת שש שנים יעבוד ולא קרא דובשביעית אימא איפכא ובשביעית שביעית ממש וקרא דשש שנים יעבוד נוקי להיכא דנמכר בתחלת שמטה:

ובשביעית כתיב. דמשמע דלפעמים אף בשמטה הוא עובד א"נ דע"כ אשנים שלו קאי דאי אשמטה ליכתוב ושביעית יצא:

אמר רבי חונה. בלאו הכי לא מצית לאוקמי אשמטה דא"כ מה היובל בא ומוציא שהרי יובל מוציא עבדים ואם כבר יצא בשנת מ"ט שהיא שמיטה מה היובל מוציא:

אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני השבוע. שאין מתחילין למנות שנת השמטה הבאה משנת היובל עצמה אלא משנה שלאחריה וא"כ לעולם שנת מ"ט היא שמיטה ושנת החמשים יובל:

ברם כמ"ד היובל עולה ממנין שני השבוע. דשנת היובל עולה לכאן ולכאן ומשנת היובל מונין לשנה ראשונה של שמטה הבאה וא"כ פעמים שהיובל בא באמצע השבוע דס"ל דליובל לעולם מונין משנה שאחר יובל העבר ואם כן לפעמים היובל קודם השמטה ולא קשיא מידי:

רבנין דקסרין אמרין אפילו כמ"ד אין היובל עולה כו' גרסינן. יכלין אנן מפקין לה מן הכא בתמיה כלומר אפי' להאי מ"ד שאין היובל עולה ממנין לית ש"מ מהכא דלא קשיא מה היובל מוציא דהשביעית מוציא את העבדים והיובל הנרצעים דכתיב ביה עד שנת היובל יעבד אלא מחוורתא כדאמרי' מעיקרא:

מנין אפילו חלה. העבד שהוא יוצא בשש ואין צריך להשלים תלמוד לומר ובשביעית יצא מכל מקום:

אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו. של רבו ומאי הוי ליה למיעבד אם חלה:

ניחא. הא ודאי פשיטא לן שאם חלה ואחר כך ברח דמשלים הזמן שברח:

ברח ואחר כך חלה. באשר הוא שם מאי מי נימא דהואיל וברח מתחלה משלים או דילמא יכול לומר לו אפילו הייתי ברשותך לא הייתי יכול לעבוד וחלה אין צריך להשלים:

נישמעינה. להא מן הדא דתנן בפ' אע"פ:

המורדת על בעלה. מתשמיש כותבין לו אגרת מרד כדמפרש התם שפוחתין מכתובתה ז' דינרים בשבת:

ותני ר"ח. עלה נדה וחולה כו' ומפרשינן התם מה אנן קיימין הא דקאמר כותבין אגרת מרד על הנדה אם בשמרדה עליו כשהיא נדה התורה המרידתה עליו לאסרה ואמאי תפסיד משעת המרד אלא כן אנן קיימין בשמרדה עליו קודם נדתה ואחר כך כשהיא נדה אע"ג שאינה בת מרד עכשיו אפ"ה את אומר כותב הואיל דהתחלת המרד היה כשהיתה ראויה לתשמיש:

אף הכא ברח ואח"כ חלה משלים. הואיל ובשעה שברח היה ראוי לעבוד אע"ג שחלה אח"כ מפני שיכול הרב לומר לו אלו היית אצלי לא חלית שמזלי היה גורם שלא תחלה:

אפי' על קדמייתא אתייא היא. האי טעמא אפי' על רישא דחלה ואח"כ ברח משלים נמי שייכא וצריך להשלים כל הימים אפילו אותן שחלה בהיותו שלא ברשות רבו מפני שיכול לומר לו אלו היית אצלי היה מזלי גורם שתתרפא במהרה:

טעמי' דהדין תנייא. כלומר דר' ירמיה מפרש דהני תנאי לא פליגי אהדדי אלא תנא קדמיא מיירי בשנמכר שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו והיינו דקאמר נמכר פחות משש שלפעמים נמכר הוא בפחות משש והאי תנא אחרינא מיירי שנמכר שנים הרבה לפני היובל וקמ"ל שאינו יכול להתנות עמו להיות נמכר בפחות משש:

ובגרעון כסף דכתיב. בנמכר לעכו"ם ואם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו ושמעינן דיוצא בגרעון כסף והשתא דריש לקראי:

וכי אין אנו יודעין כו'. ולא הוה ליה למיכתב אלא כפי שניו ישיב גאולתו:

א"ר הילא. בא הכתוב ללמדנו שפעמים השנים מרובות על השכר כלומר השנים שהוא עומד עכשיו לחשוב בהן הם יותר שוין מעל השכר שפסק עמו ופעמים איפכא והולכין להקל כדמפרש ואזיל:

מנין אתה אומר נמכר ממנה מנה. שלא היה שוה אלא מנה והשביח העבד אח"כ והרי הוא יפה מאתים ומנין שאינו מחשב עמו כשבא לפדות עצמו אלא ממנה מנה כמה מגיע ממנה לכל שנה ושנה ולפי שנים הנותרות נותן לו שתות מנה לכל שנה ולא אמרינן הואיל והשביח ושוה עבודתו מאתים שיהא נותן לו לפי ערך של מאתים לכל שנה:

חסר כאן בספרי הדפוס מת"ל קמא עד ת"ל בתרא וכך צ"ל כדאיתא בבבלי ת"ל מכסף מקנתו. אחר שעת מקנתו ישיב גאלתו:

נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מנין אתה אומר שאינו מחשב עמו אלא במנה ת"ל כפי שניו ישיב את גאלתו. כפי השנים שהוא שוה עכשיו כך הוא נותן לו והיינו דקאמר קרא אם עוד רבות בשנים אם נתרבה כספו בשנים שהשביח מכסף מקנתו הולכין אחר שעת המקנה ואם מעט נשאר בשנים שנתמעט כספו בשנים כפי שניו ישיב את גאלתו ומהאי קרא למדנו דדרשינן מכסף מקנתו וכפי שניו לקולא ולא איפכא לחומרא:

שכיר שכיר לג"ש. נאמר בנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר בנמכר לעכו"ם כימי שכיר יהיה עמו:

רבי אומר מה ת"ל יגאלנו. לא ס"ל ג"ש דשכיר שכיר והלכך דריש מיגאלנו יתירא דכתיב בנמכר לעכו"ם ללמדך שיהיו כל הגאולות כסדר הזה ואפי' בנמכר לישראל יד העבד על העליונה לעולם:

ואם לא יגאל באלה. ויצא בשנת היובל כתיב ואגאולת קרובים דמשתעי לעיל קאי דכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו:

באלה לשחרור. כדמפרש לה ר' יוחנן דר' יוסי הגלילי דריש הכי ואם לא יגאל באלה בקרובים אלא באחרים שגאלוהו אז בשנת היובל יצא מאותו אחר דמשתעבד לו עד היובל אבל אם יגאל באלה אינו משתעבד:

ר' עקיבה דריש. הכי ואם לא יגאל באלה אלא באלה וה"ק שלא יגאל בעצמו אלא בקרובים משלים עד היובל ויוצא:

דברי חכמים. אבל דברי חכמים קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן דסבירא להו בין זה ובין זה לשחרור:

ותני כן. דהכל לשחרור:

והשיגה ידו. זה יד עצמו ומצא כדי גאולתו ונגאל זה גאולת אחרים והכל בכלל בין קרובים בין אינם קרובים כל שאינו גאולת עצמו ודרשינן מה השגת ידו של עצמו הוא שהרי שוב אינו משתעבד לאחר אף השגת ידי אחרים שגאלוהו לעצמו הוא:

כדברי האומר לשיעבוד. השתא מפרש האי לשיעבוד דאמרי לעיל בין לר' יוסי הגלילי בין לר"ע לא תימא דמשעבד עמו כשאר עבד שנמכר בתחלה אלא משלים לו אותן השנים שגאלוהו מעכומ"ז ויוצא:

והתני אם משגאלו. הרי הוא כנמכר לו בתחלה ומשעבד עמו שש שנים ויוצא:

לית כאן משעבד ויוצא. סמי מכאן משעבד דאין דינו אלא כאלו היה תחת יד עכומ"ז שמשלים עד שנת היובל ויוצא:

רצו קרוביו של ראשון ליגאל. האי של ראשון כמו משל ראשון הוא כלומר אם הקרובים רוצים לגאלו בפעם הראשון כשהוא ביד העכומ"ז גואלין להן כדכתיב:

רצו קרוביו משל שני ליגאל אם לא גאלוהו קרובים מן עכומ"ז אלא אחרים ורצו הקרובים לגאול עכשיו משל שני אין גואלים להן דלא כתיב גאולת קרובים אלא מן עכומ"ז:

אתיא כמ"ד באלה לשחרור ובשאר כל אדם לשיעבוד. ואם גאלוהו אחר משעבד עמו וקמ"ל שאין קרובים גואלין ממנו:

הכא כתיב וחשב. עם קונהו והכא כתיב וחשב במקדיש שדה אחוזה וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל:

והכא. בעבד את מחשב חדשים ושנים ויוצא שאם עומד באמצע השנה כשנגאל מחשב לו גם החדשים שעברו בשנה זו שנשתעבד ומגרע לו לפי ערך דהא כפי שניו כתי' ומשמע כמו שהן ואינו נותן לו אלא כפי החדשים שנתותרו בשנה זו ולא כפי כל השנה:

והכא. בשדה אחוזה לית את מחשב חדשים כדתנן ריש פ"ז דערכין אין מחשבין חדשים להקדש הבא ליגאל שדה אחוזה מיד הקדש ודינו שנותן סלע ופונדיון לשנה כדאמר התם לפי חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל ואם עומד באמצע השנה לא יאמר הואיל וכבר עברה חצי השנה איני נותן אלא חצי סלע וחצי פונדיון בעד חצי שנה הנשארת אלא נותן כל גאולת שנה שלימה כדמפרש שם טעמא דכתיב על פי השנים שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים ונימא הכא נמי כן דנילף וחשב וחשב מהתם:

שנייא היא. הכא שהקשיתה תורה אותו לשכיר דכתיב כימי שכיר יהיה עמו מה שכיר שנשכר לבעל הבית מחשב עמו חדשים אף זה מחשב חדשים:

ויצאה חנם. טעמא דמתני' מפרש יתירה עליו אמה העבריה שיוצאת בסימנין דכתיב ויצאה אלו ימי הבגרות שמוציאה מרשות האדון:

אין כסף. משמע אין כסף אלא דבר אחר מוציאה אלו הן סימני נערות ולקמיה מפרש לה מ"ט לא דרשינן איפכא:

ויאמר באחת מהן. לא ליכתוב קרא אלא חדא אין כסף על ימי הנערות שאילו נאמר באחת מהן בלבד שפיר נמי הוי נפקא לן ימי הבגרות שהייתי אומר אם בסימני נערות היא יוצאה לכ"ש בימות הבגר שאחר ימי הנערות הן:

ומשני אילו כן. אלו לא נאמר אלא חד קרא הייתי אומר הן הן ימות הבגר שבבגרות לבד היא יוצאת ולא בסימני נערות שהדין נותן שיהא כך:

הואיל והיא יוצאת מרשות האב ויוצאה מרשות האדון. מה מצינו כשהיא יוצאת מרשות האב אינה יוצאה אלא בסימנין של בגרות דכל זמן שהיא נערה ברשות אביה היא אף מרשות האדון לא תצא אלא בסימנין אלו של בגרות לפום כן צריך מימר תרווייהו:

או חליף. ונימא איפכא דקרא דויצאה חנם לימי נערות אתא ואין כסף לימי בגרות שהרי הנערות קודמין לבגרות:

ומשני ר' תנחומא. דמסתברא אין כסף לימי נערות דרשינן דמשמע אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב ובכל מקום שיש כסף לאב והיינו כשהיא עומדת בימי הנערות שהיא ברשות אביה אין כסף לאדון שיוצאה ממנו חנם בסימני נערות לאפוקי ימי בגרות דלא משתמע בהאי קרא שהרי הבוגרת לאו ברשות אביה היא:

אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מייעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה. אם מייעדה הוא בסוף שש צריך שיהא שהות ביום כדי שיהא במה לפדותה שיש עוד במעשה ידיה שהיא יכולה לעשות לו באותו שעה שוה פרוטה ויכול הוא לגרעה שוה פרוטה ומייעדה בזה כדמפרש טעמיה לקמן דסבר ר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונים שנתן לה בשעת מכירה לאו לקידושין ניתנו ואינו יכול לייעדה בהן אלא בעבודתה שיש לו עוד בה והלכך צריך שיהא בסוף שש שהות ביום בכדי שתוכל לעשות לו בשוה פרוטה:

מייעד והולך. בסוף שש עד דימדומי חמה סמוך לשקיעת החמה דקסברי מעות הראשונים לקידושין ניתנו ויכול הוא לייעדה באותו כסף אם הוא רוצה:

יאות אמר רבי יוסי ברבי יהודה. ומה טעמא דרבנין שהרי כסף אין כאן ומעשה ידיה אין כאן כיון שהוא סמוך לשקיעת החמה ובמה הוא מייעדה:

מייעדה בדברים וכדתני רבי הושעיא. ואדלקמיה סמיך דעיקר היעוד בכסף ראשונים הוא:

על דעתיה דרבי יוסי ברבי יהודה כו'. כדפרישית:

מה נפקא מביניהון. עוד לדינא:

מעשה ידיה. שהיא עושה אחר שש מאחר היעוד איכא בינייהו:

מאן דאמר בסוף. צריך ליתן לה כסף בשביל היעוד א"כ מעשה ידיה של בעלה זה רבה המייעדה ואפילו הוא לאחר שש שהרי הוא עכשיו מקדשה בכסף ייעוד והרי היא כשאר אשה שמעשה ידיה לבעלה:

מאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף של ייעודים. ובזה הוא מייעדה ואם כן מעשה ידיה שלאחר שש של אביה היא שחזרו לרשות אביה שהרי הכסף שנתן לה הוא בשביל מעשה ידיה של ימי העבדות וגזרת הכתוב הוא שיכול לייעדה בו וכשנשלמו ימי עבדותה חוזרת לרשות אביה בזה דלא הויא כנשואה דקיימא לן יעוד ארוסין עושה ולא נשואין:

אפילו כמאן דאמר. ודחי לה הש"ס דאפילו כמאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים אפ"ה מעשה ידיה של בעלה מפני שנעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידייך שלי מיד לאחר הקידושין ואף על פי שלא נשאה עדיין שמעשה ידיה שלו שהרי התנה עמה בכך וה"נ כן שמתחלה נתן לה בשביל מעשה ידיה ובשביל קידושי יעוד ושוב מעשה ידיה לעולם שלו הן:

היה נשוי את אחותה. והיתה אסורה עליו ומתה אחותה ועכשיו רוצה לייעדה:

מאן דאמר בסוף ניתן כסף לייעודים צריכה כסף אחר. הא לאו דוקא דלהאי מ"ד לעולם צריכה כסף אחר ומשום רבותא דאידך נקטה וכלומר ודאי להאי מ"ד לית דינא ולית דיינא שצריכה כסף אחר אלא למאן דאמר משעה ראשונה ניתן הכסף אתא לאשמעינן דלא תימא הואיל ומשעה ראשונה לא היתה ראויה לו וא"כ כסף הראשון לאו לשם יעוד ניתן קמ"ל דאפילו בכה"ג ס"ל להאי מ"ד שאינה צריכה כסף אחר דמכיון שמתה אחותה נעשה למפרע כסף הראשון כמו שניתן לייעוד:

ודחי הש"ס אפי' כמאן דאמר משעה הראשונה ניתן כסף לייעודים. מודה הוא הכא שצריכה כסף אחר למה דהא כ"ע מודים שאין קידושין תופסין בעריות של חייבי כריתות ואין כאן קדושין כלל משעה ראשונה וליכא למימר לכסף ייעודים ניתנו:

מיסבר סביר ר' יוסי ברבי יהודה. בעיא היא אם ס"ל לר' יוסי ברבי יהודה אילין ייעודין דהכא שמייעדה עכשיו בסוף שש כשאר קידושי תורה הן ולא אמרינן שהתחילו מתחלת שש וגמרו עכשיו ולפיכך קאמר עד שיהא במעשה ידיה כדי שוה פרוטה שתתקדש בו בשעה שהקדושין תלין:

אתייא דרבי יוסי ברבי יהודה כרבי שמעון בן אלעזר. דס"ל במלוה עד שישתייר בה שוה פרוטה וה"נ ביעוד אליבא דר' יוסי בר' יהודה:

דתני. האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך:

אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת. דהואיל והפקדון שלו הוא וצריך שתקבל בשעת הקידושין ולפיכך עד שיהא שם כדי שוה פרוטה:

מלוה שיש לי בידך. התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה זו אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת דהא מכל מקום כל הנאה שלה שהיתה צריכה לשלם לו וכמו שמקבלת עכשיו דמיא:

כן ר' יוסי ברבי יהודה עביד ייעודים כמלוה. שמעות הראשונים שקבלה כמלוה הן וחוב עליה להשתעבד בשבילן ועכשיו כשמייעדה בהן צריך שתהא בהן כדי שו"פ:

ואם לבנו ייעדנה. סוגיא זו עד כלב בן יפונה כתובה לעיל פרק האשה רבה ושם תמצא מפורש היטב:

מכרה לזה וקידשה לזה. מכר בתו לאחד והלך וקדשה לאחר:

שיחק האב באדון. ואהני מעשיו ומקודשת לשני:

וחכמים אומרים לא שיחק האב באדון. ואם רצה ליעדה מיעד:

נעשה. ומפרש טעמייהו דלר' יוסי בר' יהודה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ואילו בא אחר וקידשה בתוך ל' יום ודאי מקודשת לאחרון היא וה"נ כיון דמעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו ולא חל היעוד מעכשיו קדושי השני קדמו:

מעכשיו לאחר שלשים יום. זה קאי לטעמייהו דרבנן דרבנן מדמי להו לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ואילו בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהם היא כלומר שעומדת בספק קידושי שניהם כדתנן לקמן ריש פרק האומר מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מקודשת ואינה מקודשת:

מכבר לכשירצה. כלומר וה"נ חלו קידושי יעוד מכבר לכשירצה האדון לייעדה דרבנן לטעמייהו דסבירא להו מעות הראשונים לקדושין ניתנו והוי כמאן דאמר מעכשיו ואם האב קדשה לאחר לא שיחק באדון שהרי עומדת נמי בספק קידושי האדון:

הכל מודים שאם השיאה. האב לשני ששיחק האב באדון שאין לאחר נשואין כלום:

לאמה. כתיב כי ימכור איש את בתו לאמה ודרשינן לאמה בלבד נמי הוא יכול למוכרה ויכול להתנות עמו ע"מ שלא יהיה יכול לייעדה:

ולית ליה לר"מ כל המתנה כו'. בתמיה והא שמעינן לר"מ בפ' אע"פ דס"ל תנאו בטל. אית ליה תניי אפשר לו לקיימו בסופו. כלומר ודאי מתנה על מה שכתוב בתורה אית ליה דתנאו בטל מיהו בהא פליג דס"ל לר' מאיר דהא דקי"ל כל תנאי שאיפשר לקיימו בסופו תנאו קיים כדתנן בסוף פרק הפועלים אמתנה על מה שכתוב בתורה נמי קאי דלא אמרינן תנאו בטל אלא אם אי אפשר לקיימו והיינו שיהא צריך עכ"פ לעבור על דברי תורה וזה אי אפשר לקיימו מיקרי אבל אם אפשר לקיימו כמו הכא שהרי אין חובה עליו מן התורה לייעד אלא אם רצה לייעד מייעד ואפשר לקיימו בסופו הוי ולא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא:

ולית ליה לרבנן תנאי שאיפשר לקיימו בסופו. דהוי תנאי:

אית לון. בתנאי ממון דבהא תנאו קיים אם איפשר לקיימו בסופו ואפי' במתנה על מה שכתוב בתורה אבל זה תנאי גוף הוא שלא לייעדה ותנאו בטל:

ועונה לא תנאי גוף הוא. וקתני תנאו קיים:

תיפתר בקטנה. דלא איכפת לה בעונה והלכך תנאו קיים:

מה מקיים הדא תנייא לאמה. האי תנא דס"ל תנאו בטל האי לאמה מאי עביד ליה:

מוכרה. להאי תנא בא ללמדינו שמוכרה אלמנה לכ"ג כו' אע"פ שאינו יכול לייעדה ואינה נמכרת לו אלא לאמה בלבד:

מה מקיים הדין תנייא לאמה. אדבתרה קאי האי תנא דס"ל לקמן אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ותו לא מיתוקמא באלמנה והאי לאמה מאי עביד ליה:

תיפתר באלמנה מן האירוסין. דס"ל להאי תנא הא דאין מוכר בתו לשפחות אחר אישות דוקא אחר אישות ממש אבל לאחר אירוסין יכול הוא למוכרה ומיתוקמא שפיר במוכר אלמנה מן הארוסין לכ"ג שאינה אלא לאמה:

והא תני מוכר הוא אדם את בתו לאישות ושונה. והא על כרחך באירוסין מיירי שאם קדשה אביה ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושין שלו דעדיין ברשותו היא דאי כשנשאת שוב אין לאביה רשות בה וקתני בסיפא אבל לא לשפחות אחר אישות אלמא אפילו אחר אירוסין שוב אינו יכול למוכרה לשפחות והדרא קושיא לדוכתה האי לאמה מאי עביד ליה:

תניין אינון. אלא תנאי היא דפליגי בזה אם יכול למכרה לשפחות אחר אישות או לא:

מאן דאית ליה אלמנה לכהן גדול. כלומר מאן דמוקי לה לאמה באלמנה לכהן גדול אית ליה דיכול למכרה לשפחות אחר אישות ומאן דלא מוקי לה בהכי משום דלית ליה שיכול למכרה לשפחות אחר אישות:

מה מקיים הדין תנייא לאמה. האי דלית ליה שפחות אחר אישות:

תיפתר שהיה נשוי לאחותה. שאין קידושין תופסין בה ואינה נמכרת אלא לאמה:

אף לא שפחות אחר שפחות. כדמפרש טעמיה דכתיב בבגדו בה וס"ל יש אם למקרא ולמסורת ומדלא כתיב בביגדו ביו"ד משמע נמי לשון בגידה כיון שבגד בה פעם אחת ומכרה שוב אין בוגד בה פעם שניה:

מה מקיימין רבנן טעמא דרבי שמעון בן יוחאי. דס"ל בברייתא דלעיל מוכר לשפחות ושונה:

מכיון שפירש טליתו עליה. דסברי יש אם למקרא ובבגדו קרינן לשון בגד דכיון שפירש האדון טליתו עליה ויעדה שוב אין לאביה רשות למכרה דשפחות אחר אישות הוא:

רשב"ל בעא קומי רבי יוחנן. ותהא אמה העברייה יוצאת בנשואין אם נשאת לאחר תצא מרשות האדון מק"ו מסימני נערות:

אני אין לי אלא של משנה. כפי ששנינו במשנה יתירה עליו כו' ותו לא:

יוצאה במיתת רבה. ואינה עובדת לא את הבן ולא את הבת שהקישה הכתוב לנרצע דכתיב ביה והיה לך עבד ולא לבן ולא לבת:

ואתייא דבר פדייה. דקאמר הקיש אמה העברייה לנרצע אלמא דס"ל שאר העבד עובד את הבן כהדין תנייא:

אית תניי תני בין עברייה בין עברי כו'. דדריש ועבדך שש שנים ולא לבן ולא לבת:

מה מקיים הדין תנייה. האי היקישא ואף לאמתך תעשה כן דכתיב בנרצע:

פתר לה. להיקישא דקרא בהענקה קאי דבקראי כתיב הענקה והדר דין דנרצע ועליה כתיב ואף לאמתך תעשה כן ולהענקה קאמר:

היוצא בשנים. זה עבד העברי:

וביובל. זה הנרצע:

ואמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין. דשנים ויובל כתיבי בהאי קרא ועברייה מהיקישא נתרבתה:

אבל היוצא בגרעון כסף. בין עבד ובין אמה כשהן יוצאין בגרעון כסף דיציאה בע"כ של אדון הויא וכן כשהן יוצאין במיתת האדון אין מעניקין להן:

כתיב והגישו אדוניו אל האלהים. דמשמע שילך להב"ד וכתיב והגישו אל הדלת דמשמע בינו לבין עצמו:

זה שהוא נמכר בב"ד. קסבר האי תנא אחד שמכרוהו ב"ד בגניבתו ואחד שמכר עצמו נרצע אלא מכרוהו ב"ד צריך שיוליכו להב"ד וימלך במוכריו ונרצע וזה שהוא מוכר את עצמו נרצע בינו לבין עצמו וכן הוא במכילתא פ' משפטים:

פשיטא. הוא זה שנמכר בב"ד ב"ד כותבין שטרו אנו ב"ד פלוני מכרנוהו לפלוני:

זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב שטרו. דאמרינן לעיל בריש ההלכה סדר מכירה של הבת אחד המקנה כותב אני פ' מכרתי ואחד הקונה כותב אני פ' לקחתי ולא דמיא למכירת השדה שהמקנה דוקא כותב והיינו דמיבעיא ליה הכא במוכר עצמו אם למכירת הבת דמי או למכירת שדהו מדמינן ליה והמקנה צריך שיכתוב אני פ' מכרתי עצמי לפלוני ולא איפשיטא:

כי משנה שכר שכיר. משמע שהוא עובד כפליים כשכיר:

כתיב לא ירדנו ואת אומר אכן. בתמיה שעובד בין ביום בין בלילה:

רבו משיאו. בעל כרחו אשה כנענית ולהא אתייא:

הגע עצמך. שהיה קונה לעבד כהן אם נמי מותר בשפחה כנענית מי נימא הואיל והישראל ג"כ אסור בשפחה והתורה התירה כאן ול"ש כהן ול"ש ישראל או דילמא שאני כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתירות:

א"ל וישראל לא היתר מכלל איסור הוא. שהתורה התירתו מכלל איסור שאסור בעלמא בשפחה והוא הדין לכהן:

כד שמעון רבי בא בר ממל כאן חזר ביה. כששמע רבי בא דרשת רבי יהודה כאן כדלקמן חזר ביה ממה שנסתפק מתחלה דודאי אפילו כהן מותר כדמסיק:

המילת הזה. אליה רכה שלהאוזן היא דנרצע ולא בתנוך שלא יהא כהן ויפסל שאם העבד כהן אם ירצע בסחוס יעשה בעל מום ויפסל:

וירצע. לעבד כהן הסחוס פחות ממלא כרשינה דלא הוי מום כדתנן בריש פרק ו' דבכורות גבי מומין השוין באדם ובבהמה נפגמה אזנו מן הסחוס או שנקבה מלא כרשינה שיהא בחלל הנקב מלא גרגיר של כרשינה דאז הוי מום ומשני גזירה שמא לא יהא נזהר ברציעתו ויבא לידי כרשינה:

ויבא לידי כרשינה. כלומר ומה בכך אם יהיה בעל מום ויפסול:

התורה אמרה ושב לאחוזתו. משמע בעיינו שיהא בעין כמו שהיה ולא שייעשה בעל מום:

כלום היה נרצע. השתא מסיק למילתיה דכד שמע רבי בא בר ממל להא דפליגי בכהן אם נרצע או לא חזר בו דודאי אפי' עבד כהן נמי רבו מוסר לו שפחה כנענית דאי לאו הכי למה לי טעמא מפני שנעשה בעל מום תיפוק ליה דכלום היה נרצע העבד אלא אם כן היו לו אשה ובנים דבעינן שיאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני וליכא אלא ע"כ דכהן נמי מותר:

מניין אפי' בסול. חתיכת עץ חדודה:

תלמוד לומר ורצע. מכל מקום:

עד כדון. לדברי רבי עקיבה דדריש לה מקרא:

כרבי ישמעאל. אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מן הכתוב אלא הלכה למשה מסיני הוא דבכל דבר כדתני רבי ישמעאל:

בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא. מקפחת ועוקרת המקרא מפורש:

ובמקום אחד למדרש. להדרש דדרשינן בכלל ופרט אבל לא מפורש בהדיא בקרא:

התורה אמרה בספר. בגט כריתות והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש אפילו על העלה של זית כדתנן בפרק ב' דגיטין:

התורה אמרה בעפר. בכיסוי הדם והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו כגון הסיד והחרסית והלבנה שכתשה כו' כדחשיב בפרק כיסוי הדם:

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. בתגלחת שניה של מצורע כתיבא דבתגלחת ראשונה כתיב וגלח את כל שערו סתם משמע כל שערות גופו וזרועותיו ושוקיו ושער בית השחי בכלל שיהא חלק כדלעת ובתגלחת שניה כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו וגו' ואת כל שערו יגלח והוי ליה כלל ופרט וכלל:

מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שער. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאין בהן קיבוץ שיער הרבה ונראה למעוטי שער בית השחי:

והלכה אמר יגלחנו כדלעת. אף בתגלחת שניה כדתנן בפ' י"ד דנגעי' ביום השביעי מגלח תגלחת השניה כתגלחת הראשונה דקאמר התם מעביר תער על כל בשרו שיהא כל גופו חלק כדלעת:

במרצע מה מרצע שהוא של מתכת. ופליגא אבריית' דלעיל דאפי' בכל דבר:

זה מקדח גדול. כלומר מרצע הגדול דכתיב המרצע המיוחד שבמרצעין:

זה הפסילה. בלשון המשנה המפסלת והוא ברזל שמחליקין בו העץ:

והגישו אל הדלת יכול אפי' מוטל. אפי' הדלת עקורה ומוטל על הארץ:

מה המזוזה עומדת. דבלאו הכי לא מיקריא מזוזה:

גנאי לו וגנאי למשפחתו. ושב אל משפחתו דריש:

שע"י דלת יצאו מעבדות לחירות. דכתיב ביציאת מצרים והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות וע"י נס זה מיהרה יציאתם וחירותם שאז מיהר פרעה לשלחם וכל עצמו שהוא נרצע על שקנה אדון לעצמו כדלקמן:

ופירקה מעליה עול מ"ש. דכשהוא משועבד אינו יכול לעסוק במלאכת שמים כל כך:

אזנו מה אזנו שנאמ' להלן. במצורע על תנוך אזן המטהר הימנית:

אחת בסוף שש. דכתיב העבד עד שיהא בעבודתו:

ואחת בתחילת שבע. לאחר שנשלמו כל השש דכתיב לא אצא חפשי בשעה שהוא יוצא חפשי שהוא בתחלת ז' דשש שלימות הוא עובד:

ולרבו אשה ובנים. דכתיב כי אהבך ואת ביתך:

וקונה את עצמו ביובל. אמתני' קאי:

כל ימי עולמו של אדון. דלך כתיב משמע כל ימי עולם שלך ולא לבן ולא לבת:

מתני' עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. כדדריש בגמרא דכתיב והתנחלתם וגו' הקיש עבדים לאחוזה וחזקת העבד כגון שהתיר מנעלו לרבו או הנעילו או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנה. בכסף ע"י אחרים. שיתנהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו שיתנהו ע"מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו:

ובשטר ע"י עצמו. אבל לא על ידי אחרים. דקסבר חובה הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות שאם עבד כהן הוא פוסלו מלאכול בתרומה ואם עבד ישראל הוא אוסרו בשפחה ואין חבין לאדם אלא בפניו וכסף דעל ידי אחרים שאני שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב ואין הרב נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו הוא ומאליו מקנהו:

וחכמים אומרים אף בכסף ע"י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים:

ובשטר על ידי אחרים. דקסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דהעבד אין לו כלום דאף מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות על ידי עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו והלכה כחכמים:

גמרא וחתום והעד עדים. כפל לשון הוא:

אלו עידי חזקה. שמעידין על החזקה שמע מניה קרקע נקנית בחזקה:

או אינן אלא אילו עדי שטר. ואחתום קאי שיחתום בעדי מכירה על השטר:

כבר כתיב. וחתום והעד עדים למה לי אלא לעדי חזקה:

שדות בכסף יקנו. ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא:

ופליג. רבי יוחנן על ההיא דרבי חנינא:

ובנביאים ליטרא. מנה שהוא כ"ה סלעים ורבי יוחנן הא קאמר שדות בכסף יקנו דכתיב בנביאים. שוה פרוטה הוא:

קינטרין. מאה סלעים בכל שקל:

בכסף מלא. משמע קינטרין שהוא משקל הגדול:

ולא דמייא. וקאמר הש"ס דלא פליג רבי יוחנן דשאני התם כסף כתיב ואפילו שוה פרוטה מיקרי כסף והכא הא דרבי חנינה כתיב שקלים ולא אמר אלא במקום דשקלים כתיבא אצל כסף:

התיבון. בני הישיבה על זה הרי האונס דלא נאמר בו אלא כסף חמשים כסף ואפילו הכא את אומר שקלים דסלעים הן ושמע מינה אפילו כסף סתם אמר רבי חנינא ורבי יוחנן פליג עליה:

ודלא כרבי אלעזר. אדלעיל קאי הא דאמרו קרקע נקנית בחזקה דלא כרבי אליעזר דאמר אפי' הילוך בעלמא קונה:

עד שעה שיחזיק. עד שיתקן דבר מה בקרקע או נעל או גדר ופרץ כל שהוא:

הכל מודים במוכר שביל. בשביל של כרמים איירי שאינו עשוי אלא להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת לתשמיש אחר:

מה טעמא. דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ אלמא בהילוך קנה. ורבנן ס"ל דחביבותי' דאברהם קמ"ל כדאמר בבבלי פרק המוכר פירות:

אית מתניתין. כדמייתי להו לקמיה:

דתנינן תמן חזקת הבתים כו' והעבדים. אלמא יש לעבדים חזקה לאחר ג' שנים כקרקעות:

אית מתניתין אמרה עבדים אינן. כמו הינן כמטלטלין דנקנין במשיכה כמטלטלין דנטל לפניו למרחץ קאמר והיינו כמשיכה:

מיליהון דרבנין. דלקמן אמרי עבדים כמטלטלין דאין גובין מן העבדים כקרקעות:

דאמר ר' יוסי בשם רבנן. אלין תרתי מילי אין שיעבוד אחריות נכסים למתנה אא"כ כתב לו בפירוש שמקבל עליו אחריות ועוד אמר בשם רבנן אין גובין מן העבדים כקרקעות ר' יצחק ור' אימי. הן דסברי דאין גובין מן העבדים דארמלתא אחת תפסה אמתא בשביל כתובתה ואמר ר' יצחק הואיל דתפס' תפסה וש"מ דלכתחילה אין גובין ור' אימי צוה להוציא מידה דתפיסה בטעו' הויא דסברה שהיא שלה דגובה מן העבדים ולית היא דידה לפי שעבדי' כמטלטלין הן ואין כתובה נגבית מן המטלטלין מדינא דגמרא:

ולא כקרקעות. השתא מפרש להאי מתני' דאמרה לא כקרקעות ולא כמטלטלין דלא הויין כקרקעות שמעינן מהאי ברייתא דתני קרקעות ועבדי' מכר לו שניהם החזיק. בקרקעות לא קנה עבדי' ואם את אומר עבדים כקרקעות כיון שהחזיק בקרקעות החזיק נמי בעבדים דלא יהא אלא מכר לו שתי שדות שקנה אחת בחזקה של חבירתה כדאמר ר' יסא בשם רבי יוחנן:

לא כמטלטלין. נמי דלא חשיבי שמעינן מהאי ברייתא גופה וה"ג אם את אומר עבדים כמטלטלין כיון שהחזיק בקרקעות החזיק בעבדים דתנינן תמן נכסים שאין להן אחריו' נקנין עם נכסים שיש להן אחריו'. כדתנן לקמן בפרקין:

בכסף. הא דקתני במתני' בכסף ע"י אחרים ר' ירמיה אמר דוקא מאחר לרבו דאע"ג דס"ל לר"מ חובה הוא לעבד שיצא לחירות שאני גבי כסף שקבלת רבו גרמה לו ואין האחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב והוא עושה לצורך עצמו ומקנהו מאליו:

הא מרבו לאחר. שהרב נותן כסף לאחרים ומזכה על ידן להעבד שיצא לחירות לא דהואיל שאין הרב מקבל כלום אינו יכול לחובו שלא בפניו:

א"ר זעירא אפי' מרבו לאחר. נמי מהני דמהו מוציא זה האחר מרבו לעצמו של עבד הוא מוציא וכלומר שקבלת אחרים נמי מהני שיזכו ע"י כן להעבד שיצא לחירות ודמיא לשטר שרבו נותן לאחרים והעבד יוצא לחירות לר"ש בן אלעזר דקאמר משום ר"מ הכי כדמסיק טעמיה דר' זעירא לקמן:

הילך כסף זה שתצא שדך לחירות. היתה לו שדה משועבדת מיד הלוה וא"ל אחד הילך כסף זה שתצא שדך לחירות לאיש פלוני מהו:

א"ל יצאת. שכן זכין לאדם שלא בפניו:

זה זיכה לבן דעת. בשביל זה הלוה אבל כשאמר תצא השדה להבקר לא זיכה בה לאדם מסוים כלום:

הגע עצמך שהיה חרש. זה הלוה:

א"ל איש. כתיב בזכייה ואפי' חרש:

דרכו להגדיל. ואפי' בקטן אמרינן דזוכה בכה"ג שכן קבלתו של זה גרמה לו:

אתייא דר' זעירא כרשב"א. אדלעיל קאי הא דקאמר ר' זעירא אפי' מרבו לאחר כרשב"א דפליג טל תנא דמתני' משמיה דר"מ וס"ל לא אמר ר"מ בשטר על ידי עצמו אלא אף בשטר ע"י אחרים דוקא אבל ע"י עצמו לא דאין לעבד יד לקבל גיטו ולית ליה גיטו וידו באין כאחד:

מהו בשטר ע"י אחרים. דקאמר לא שרבו נותן שטר לאחרים וע"י זה יצא לחירות אוף הכא נמי בכסף רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות גרסינן:

אתייא כרבי. לאו אהאי מתני' קאי אלא אמתני' דפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין כדגרסינן התם דמוקי לה כרבי ואגב דלקמן דאמר מזכה לו ע"י אחר נקט לה הכא:

דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו. וקנה ורבנן פליגי עליה התם וס"ל דאין אדם משחרר חצי עבדו ובין בכסף ובין בשטר לא קנה:

ולית לרבנן אדם משחרר חצי עבדו. כלומר אם מתני' דהשולח לא אתיא כלל אליבא דרבנן דודאי אדם משחרר חצי עבדו לית להו אלא אי לא משכחת לה חצי עבד אליבא דרבנן הוא דקבעי:

אית לון בעבד של שותפות. רבנן מוקמי להאי מתני' דהשולח בעבד של שני שותפין דמכיון שאין לו בו אלא חציו אפי' רבנן מודו דקנה כי שחרריה האי לפלגיה דלא שייר מידי בקנינו:

אבל בעבד שכולו שלו שנייא היא. לרבנן ולא קנה אם משחררו לחציו:

שהוא כזכה מימינו לשמאלו. כיון דעדיין הוא חצי עבדו אין חציו השני נמי משוחרר שהרי הוא כנותן שטר שחרור מימינו לשמאלו ולאו כלום הוא שאינו מזכהו ע"י אחר:

ולית לרבי שהוא כזכה מימינו לשמאלו. ומ"ט דר' דאמר משחרר חצי עבדו קנה:

אית ליה. כלומר ודאי אית לרבי האי סברא והכא מיירי במזכה לו השטר ע"י אחר לשחרר חציו והלכך אמר ר' דקנה:

ולית לרבנן במזכה לו ע"י אחר. ומ"ט דרבנן דפליגי בזה אדרבי הא ס"ל זכות הוא לעבד וכדאמרי במתני' בשטר ע"י אחרים:

סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו. אם משחררו לכוליה וראוי לקבל גיטו ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחד ראוי נמי לזכות ע"י אחר אבל זה חצי העבד שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו דהוי כמימינו לשמאלו אינו ראוי לזכות ע"י אחרים ורבי ס"ל אפילו בכה"ג ע"י אחרים לעולם הוא ראוי לזכות:

הגביה את המציאה. אסתם עבד קאי דקי"ל מציאת העבד לרבו ואם הגביה את המציאה ואמר על מנת שאזכה בה אני ולא רבי מהו:

על כורחו זכה הוא ורבו. כלומר בעל כורחו של רבו הוא שהרי זכה הוא זכה רבו דיד העבד כיד רבו או זכה הוא ולא רבו כיון דבשעת הגבהה אמר ע"מ שלא יזכה בה רבי:

נישמעינה מן הדא. דתנן בפ' בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו כו' ותני עלה דצריך נמי לומר לה ולא ליך שלא יהא לך רשות בהן לדבר אחר אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך דאי לאו הכי הרי זכתה היא וזכה בעלה:

א"ר זעירא. ואר"ז התם מאן תנא דבעי נמי ולא ליך ר"מ היא דקאמר הכא בכסף ע"י אחרים ולא על ידי עצמו דיד עבד כיד רבו וכן נמי ס"ל יד אשה כיד בעלה:

במתנה כר"מ. השתא פשיט לה דאם במתנה סתים לן תנא התם כר"מ דיד האשה כיד בעלה ויד העבד כיד רבו:

במציאה כרבנין. בתמיה כלומר דמכ"ש במציאה דאמרינן יד העבד כיד רבו כדמסיק לקמן:

שנייא היא. התם שהוא כזכה מדעת אחר שזכתה מיד אביה שנתן לה המתנה ולפיכך זכתה היא זכה בעלה:

ולא כ"ש היא. מה אם התם שהיא כזכה מדעת אחר ולה הוא שנתן אביה ואפ"ה את אומר זכת האשה זכה בעלה כאן במציאה שהעבד מדעת עצמו הוא דזוכה ואין כאן דעת אחרת מקנה לו לכ"ש דזכה הוא וזכה רבו:

ולמה לא תנינן. במתני' שהעבד קונה עצמו בראשי האברין שאינן חוזרין:

מפני המחלוקת. דפלוגתא דתנאי היא דאיכא לתנא דסבר שאע"פ כן צריך גט שחרור והלכך לא קחשיב להו במתני' בהדי הנך שהעבד קונה את עצמו בחדא מינייהו:

פשיטא. הא שהעבד מקבל מתנה מיד אחר לאחר וכן הוא מקבל מאחר בשביל רבו וכשבאת לידו זכה בו רבו:

מרבו לעצמו לא. וכן פשיטא הא לן דמרבו לעצמו לא דלא יצאת מרשות רבו:

מאחר לעצמו. אם הוא מקבל בהא מחלוקת ר"מ וחכמים היא כדתני' בברייתא וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו. כיון שזה אמר ע"מ שלא יהא לרבך רשות בהן בזה יש לו קנין לעבד:

מה צריכא ליה. כי קא מיבעיא לן מרבו לאחר מהו מי אמרינן דיד העבד כיד רבו והוי כמי שלא יצא מרשות רבו ולא זכה בו האחר או דילמא כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך הוא זוכה מרבו לאחר:

נישמיעינה מן הדא. דתנן בפרק השואל:

ושילחה לו ביד עבדו. וקתני התם אם אמר לו השואל שלח לי ביד עבדך ומתה בדרך חייב השואל באונסין ולית הדא אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר והוי כאלו בא ליד השואל דאי אמרת אין העבד זוכה מרבו בשביל אחר אמאי חייב הא יד העבד כיד רבו והוי כאלו עדיין ברשות המשאיל:

תיפתר בעבד עברי. ואין ראיה מהתם:

אמר רבי יוחנן. לעולם תיפתרינה למתני' דהתם בעבד כנעני ואפ"ה לא תיפשוט מידי דתיפתר באומר לו השואל פתח לה לדרך והיא באת מאליה דמיד כשיצאת מרשות הבעלים עומדת ברשות השואל וכדתנינן הנהיגה השואל או משכה או קרא לה ובאת מתחייב זה האחרון בה כשואל גמור:

ר' זעירא שמע לה מן הדא. מתני' דעירובין שאינו זוכה מרבו לאחר:

אבל אינו מזכה. העירוב לא ע"י בנו כו' וש"מ שאין העבד זוכה מרבו לאחר:

תיפתר. מתני' דהתם כר"מ וס"ל אפילו מרבו לאחר לא:

והתני. התם ברישא אשתו דיכול לזכות העירוב ע"י אשתו ואי דר"מ הא עביד נמי יד האשה כיד בעלה:

תיפתר כהדין תנייא. אליבא דרבי מאיר דאשכחן דפליגי אליביה דר"מ:

דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני. כלומר בלא חומש דכשהבעלים פודין מעשר שני שלהן מוסיפין חומש ויד האשה כיד בעלה:

והדין תנייא. דעירובין כרשב"א ס"ל דאמר התם משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני דכאחר דמיא ואם כן אשכחן להדין תנייא דס"ל משום ר"מ יד העבד כיד רבו אבל אין יד האשה כיד בעלה:

נראין דברים שיזכה העבד בגט שחרור. בשביל עבד חבירו:

ואל יזכה בגט אשה. לקבל מיד בעלה שאינו בתורת גיטין:

אין תימר מתניתא היא. ואם תקשה לדברי מהאי ברייתא דקתני אם היתה עוברה זכת לו שאני עוברה שעשו אוחו כאחד מאיבריה ומפרש לה רבי בא מאי קושיא הוי ליה למימר מהאי ברייתא:

רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן. הכי קאמר לה ר' יוחנן דנראין דברים שיקבל העבד גט שחרור ואל יקבל גט כוותין כמו כוותיה כלומר אם אותו העבד הוא כמותו דשניהם מרב אחד הן אל יקבל דיד עבד כיד רבו ולא יצא מרשות רבו ואע"ג דהעבד מקבל גט שחרור לעצמו התם משום דגטו וידו באין כאחד הן ולא אמרו העבד מקבל גט שחרור בשביל חבירו אלא מרבו של חבירו והשתא שייכא שפיר האי קושיא:

אין תימר משנה קודמת היא הרי את שפחה וולדך בן חורין ואם היתה עוברה זכת לו. אלמא דמקבלת היא גט שחרור לצורך עוברה אפילו מיד רבה שלה הא ל"ק דשאני עוברה שעשו אותו כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא והוי ליה כמו שהקנה לה אחד מאבריה:

פלונית שפחתי. מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד מהיורשין לאחר מותי. אעלון עובדא. שאלו הלכה למעשה מרבי יוחנן וא"ל לא הכל ממנו לשעבד כלומר לא כל הימנו לחוב ולהפסיד בניו אלא אמרינן בניה מה הן עבדים דאין זה לשון שחרור ולא לשון הפקר ומה שייר בה מעשה ידיה שלא יטריחוה היורשין בעבודתה ולהקל מעליה ממעשה ידיה הוא דקאמר אבל בניה עבדים הן דאין כופין אותן לשחררה:

דרבי היא. אדלעיל קאי הא דאמרינן אם היתה עוברה זכת לו לא קשיא על הא דאמרן אין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו דהאי ברייתא כרבי אתיא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה והאי עובר נמי כחצי גופה הוא:

כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת. וקס"ד השתא דמיירי שאמר חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי נכסי לפלוני עבדי והרי זה כמשחרר חצי עבדו:

שניהן יצאו לחירות. כדין הכותב כל נכסיו לעבדו דיוצא לחירות:

ושניהן צריכין לשחרר זא"ז. שהרי כל אחד קנה החצי של חבירו:

לית הדא אמרה. וכי לא שמענו מכאן שהעבד זוכה מרבו בשביל אחר שהרי כשאמר להאחד חצי נכסי לפלוני עדיין חצי עבד הוא וקתני משחררין זא"ז והא קי"ל לעיל דאין העבד זוכה גט שיחרור לחבירו מיד רבו שלו:

מה את סבור משזכו בנכסים. כל אחד החצי ואח"כ משחררין זא"ז וכדקס"ד הא ליתא אלא הכא מיירי כאחת שכתב בשני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה להן ע"י השליח בבת אחת וזכו בנכסים ובשחרורן כאחת דכיון דזיכה להם בבת אחת נפקי כולהו מיניה וקנו הנכסים ועצמן ואפילו אליבא דרבנן. והכי מסיק לה בפרק השולח דף מ"ב:

הרי את בת חורין וולדך עבד וולדה כיוצא בה. בן חורין דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה הולד לאדוניה אין האשה לאדוניה אין הולד לאדוניה:

כך פירשה רבי הושעיה אב המשנה. לדברי חכמים הא דאמרי לא עשה כלום לענין שתהיה שפחה אלא שניהן בן חורין הן:

רבי יוחנן. מפרש מאי לא עשה כלום ששניהן עבדים דהואיל דשייר לולד גם היא לא קנתה עצמה ב"ח:

ומקשי הש"ס על דעתיה דרבי יוחנן ניחא. דמחלוקת היא לדברי רבי יוסי הגלילי שניהן ב"ח ולחכמים שניהן עבדים אלא ע"ד דרבי אלעזר משום ר' הושעיה מה איכא מחלוקת בין ר"י הגלילי לחכמים:

אלא כיני. הכי גרסינן בדברי רבי יוסי הגלילי דבריו קיימין קאמר היא בת חורין וולדה עבד וחכמים אומרים לא עשה כלום והשתא שפיר פליגי בפירוש דברי חכמים דרבי אלעזר מפרש שניהן ב"ח קאמרי ורבי יוחנן אמר שניהן עבדים:

וכרבי. הא דר' יוסי הגלילי כרבי אתיא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וה"נ כחצי עבדו הוי וכהאי אוקמתא דלעיל כרבי והלכך ס"ל דבריו קיימין:

מתני' בהמה גסה במסירה. היא נקנית שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה:

והדקה בהגבהה. ולא במשיכה:

וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. ופסק הלכה בין בהמה גסה בין בהמה דקה נקנין במשיכה וכ"ש בהגבהה ומשיכה קונה בסמטא שהיא זוית של רשות הרבים ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה מלבד בהמה דקה שאע"ג דאפשר בהגבהה מ"מ נקנית במשיכה משום דמסרכא שהיא מתחזקת בצפרניה תמיד לאחוז ע"ג הקרקע:

גמ' אין מוסירה קונה בנכסי הגר גרסינן. וכדאמר רב הונא ג"כ בבבלי פ' שנים אוחזין דף ח' ומפרש התם טעמא דלשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו ובשלמא מחבירו קני דקא מסר ליה חבריה אבל במציאה ובנכסי הגר מאן קא מסר ליה דליקני:

עשרה גמלים קשורים. ואמר לו לקנות כלם ואם קנה אותם במוסירה של אחת מהן:

לקנותה קנה. וכגון דאמר לו משוך וקני אבל לקנותה לא מהני דמשמע את תתכוין לקנותה ואני איני מקנה לך:

לקנות וולדותיה לא קנה. דמשיכה דבהמה לא מהני לולדותיה:

היא וולדותיה קנה. מיגו דמהני משיכה לדידה מהני לולדותיה:

אילו האומר לחבירו. אלקנות ולדותיה דקאמר לא קנה פריך וקס"ד שהבהמה מעוברת היא ומי גרע ולדותיה ממשא שעליה:

הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה. אלא שאמר לו לקנות ולדותיה שכבר ילדה ולא מהני משיכה דידה לולדותיה אבל אם היתה עוברה הוי כמשאוי שלה וקנה:

ההן דנגיד בזקה. מי שמשך נוד של יין מחבירו ומיירי שלא פסק דמיו:

והיא מבזעה בידיה. ונקרע הנוד ונשפך היין לא חייב בה דכיון דלא פסק דמיו אכתי לא סמכא דעתיה ואינה עומדת ברשות הלוקח:

לכן צריכה אפילו למעלה לגו חנותא. לא צריך רב להשמיענו אלא בכה"ג שאפילו משך הנוד להכניסה לחנות שלו אינו חייב באחריותה דאכתי לאו שלו הויא:

דלא איתכוין. להעלות' לחנותו אלא שלא יקחנה גבר אחר ומיהו לא נתכוין לקנותה עכשיו עד שיפסוק עמו הדמים וכשאינה ברשותו הוי:

מהו שתקנה. לו בשער הפחות דנהי דלא הווי כשלו דאכתי לא סמכא דעתיה מפני שלא פסק דמיו כשער הפחות מיהת ליקני ליה דמסתמא היה מתרצה בזה או דילמא אמרינן כיון שאינו עומד ברשותו פטור הוא לגמרי ואפילו כשער הפחות אינו חייב לשלם לו:

דתנינן תמן. בפרק השוכר את הפועל המוכר יינו לעכו"ם ופסק עמו המעות עד שלא מדד לתוך כליו של עכו"ם:

דמיו מותרין. דקי"ל משיכה בעכו"ם קונה כמו בישראל הלכך כשמדדו הישראל בכליו ובא הכלי ברשות העכו"ם קנאו העכו"ם במשיכה והוי ליה לישראל זוזי בהלואה גבי דעכו"ם ויין נסך לא הוי עד דנגע:

מדד עד שלא פסק. עמו הדמים בעד היין דמיו אסורין דהשתא לא קנייה העכו"ם במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה דעכומ"ז למיקנייה שמא ירבה לו בדמיו והלכך כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל שעדיין לא קנאו העכו"ם עד שיפסוק לו הדמי':

אם אומר את. השתא פשיט לה דאפילו כשער הפחות אינו נקנה לו כשלא פסק דמיו דאם אתה אומר כשער הפחות מיהת נקנית לו אפילו מדד עד שלא פסק אמאי קאמרת דמיו כלן אסורין ויעשה כמי שפסק עד שלא מדד ויהיו דמיו מותרין עכ"פ כשער הפחות דכפי אותו השער ברשות העכומ"ז הוא אע"פ שלא פסק דמיו אלא לאו ש"מ דאינו נקנית לו כלל ואפילו כשער הפחות:

ההן דנסב בזגיתא. מי שמשך בתרנגולת מחבירו ולקחה בידו כדי לראותה ועדיין לא פסק עמו הדמים:

והיא מתחטפא. ובתוך כך פרחה מידו:

מי חייב בה. אם מתחייב בה הלוקח אע"פ שלא פסק דמים דקרוב לפשיעה הוי שהיה לו להזהר בה כשלקחה בידו:

הדא דתימר. דמספקא ליה מי מתחייב בה ולא קאמר שצריך זה לחזר אחריה ולתפשה:

בצור ובחברותיה. שהן מקומות גדולים ומרובין באוכלוסין ואי אפשר לחזור אחריה וכאבודה היא:

ברם הכא. ובמקומות אחרים:

עד כדון אורחיה מחזרה למתקלה. על כרחו דרכו של זה שנחטפה מידו כלומר שמוטל עליו לחזר אחריה עכ"פ עד שתכשל במרוצתה ויתפוש אותה:

כיון שמסר לו משכוכית קנה. כל העדר ואע"ג דלא אמר לו משוך וקני:

חוטרא. מקל של רועה והצאן מכירות ברמיזתו לילך אחריו:

שרקוקיתה. כמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

נגדתא. עז המושכת כל העדר אחריה מפני שדרך העזים להלך בראש העדר ויש לבעל העדר עז חריף שמושך כל העדר אחריו:

כיון שמסר לו דליו קנה. והרי זה כמו שהחזיק ואע"פ שלא אמר לו לך חזק וקני כדין החזקה:

כיון שצבר לתוכו. כליו ומטלטלין שלו קנייו:

מסר לו את המפתח מהו. שיקנה הבית במסירת המפתח:

מחלוקת רבי שמעון וחכמים. היא דתנינן תמן בריש פ"ז דטהרות המוסר מפתח של ביתו לעם הארץ הבית טהור ולא חיישינן שמא נגע עם הארץ בטהרות:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכה דעתיה של ע"ה להכנס מפני שנתפס עליו כגנב אלמא לרבנן מסירת המפתת לאו כלום הוא ותני עלה בתוספתא ר"ש מטמא דסמכה דעתיה הואיל ומסר לו המפתח ולר"ש מסירת המפתת מילתא היא וכן לענין קניית הבית:

המוכר מעשרות שדהו לחבירו. מה שיעלה המעשר' מן שדה זו מכור לך לא עשה כלום ואפילו המעשרות לא קנה דדבר שלא בא לעולם הוא והיינו נמי טעמא דולדי שפחתו ועוברי בהמתו:

אויר חרבתו לחבירו לא עשה כלום. דדבר שאין בו ממש הוא:

אלא. דבר זה יכול לעשותו מוכר שדהו לחבירו ומשייר לעצמו מעשרותיה וכן ולדות והעוברות ואוירה של חורבה דלעצמו הוי שיור בדבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש:

והיך איפשר. והיכי תמצא שאפשר לו למכור האויר ומאי איצטריך ליה למימר לא עשה כלום:

תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה הזו. כלומר שאומר לו ליקח דבר מה מהחורבה כדי שיהא לה מקום פנוי להתרחב אוירה שיכול להוציא לשם זיזין וגזוזטראות:

שתקנה אחד מעשר שבה. כלומר מקום מעט אחד ע"י שתתרחב אוירה ולאו דוקא א' מעשר אלא אגב סיפא דבמעשר איירי נקט לה נמי הכא בהאי לישנא:

וכא. והכא נמי במעשרות שהיה קרקע לפניו והוא אומר לו תלוש מן הקרקע הזה ע"מ שתקנה לך אחד מעשר שבו וכיון שעדיין לא הפרישו לא עשה ולא כלום:

אין משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן. של הלוקח והמוכר אלא דוקא בחצר של שניהן או בסימטא:

תני ר"ח ופליג. ברייתא דרבי חייא פליגא על רב דאפי' ברה"ר ובחצר שאינה של שניהן ס"ל דמשיכה קונה:

כיון שקיבל עליו. המוכר שנתרצה במקח זכה הלוקח:

עד שעה שימשוך ויוצא חוץ מרשות הבעלים. ואפי' כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה:

ברשות זה שהן מופקדין אצלו. אם היו מופקדין ומונחין אצל אחר לא קנה הלוקח עד שיקבל עליו הנפקד שיזכה הוא בהן שמייחד לו רשות ללוקח לזכות ולקנות הפירות או עד שישכיר לו את מקומו שהפירות מונחים שם:

משכו וקחו לכם צאן. וגלי רחמנא בבהמה דקה דבמשיכה קרי לקיחה:

כי הא דרב יהודה שלח לשאול. בבה"מ בהמה גסה במה היא ניקנית:

ולא מתניתא היא. אנא ידענא נמי דמתני' היא דבהמה גסה נקנית במסירה אלא שאני שואל משום דאית תניי תני מיחלף גסה במשיכה ודקה במסירה א"נ כגי' דהאי תנא דקאמר אחת זו ואחת זו במשיכה:

בכור שנטרף בתוך שלשים. דקי"ל כל שלא שהה באדם ל' יום נפל הוא ואם נעשה טרפה מי הוי כמת או לא:

שילייא. דתנן בפ"ג דנדה המפלת שליא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח בתוכו ואם יצתה מקצתה היום ומקצתה למחר מאימתי מונין לה:

א"ל אם לדם טהור מונה מיום הראשון. משום דקי"ל דנותנין לה ימי טוהר של זכר וימי טומאה של נקבה דספק הוא שמא זכר שמא נקבה ולחומרא וקאמר נמי הכא דמונין לדם טהור מיום הראשון ויום ל"ד למנין ימי הראשון כבר דם טמא הוא ולדם טמא מונין מיום שני ועד שבועיים מיום השני דם טמא הוא דבתרווייהו לחומרא אזלינן:

הדא דתימר בשלא יצא עמה ולד. אלא שנמחה ולפיכך מספקא לן שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ולא ידעינן אימת ולחומרא:

אבל יצא עמה ולד. לא חיישינן שמא השליא הוא מולד אחר ואותו הולד נימוח אלא תלינן השליא בולד שיצא עמה ומאימת שיצא הולד מונין להכל בין לדם טמא בין לדם טהור:

שומר שמסר לשומר. ונגנב או נאבד או נאנס בש"ש מיחייב:

ר' יוחנן אמר הראשון חייב גרסי'. וכדמוכח מהסוגיא וכולה כתובה בפ' הכותב עד ר' יוחנן תלמידיה דרבי ינאי ושם פירשתי היטב ע"ש:

האחין שחלקו. בנכסי אביהן ואח"כ ייבם אחד מהן אשת אחיו וכגון שבשעת חלוקה כבר מת אחיו ומן הדין היבם זכה בנכסי אחיו המת והכא שחלקו כלן בשוה ואח"כ ייבם ומיבעיא ליה לרב יהודה אם אמרינן דויתר בחלקו ודמיא להא דאמרי' גבי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר ואינו נוטל שוב חלק בכורה כדלקמן וה"נ הואיל וחלק כל הנכסים וחלק אחיו המת בתוכן עם שאר אחיו בשוה ויתר בירושת אחיו וזכו כלן בנכסי המת וחלוקתן קיימת או דילמא דאמרינן מכיון שעדיין לא ייבם בשעת החלוקה ולא נתבררה ירושתו בנכסי אחיו המת לא הפסיד וכשמייבם אח"כ זוכה בנכסי אחיו:

א"ל כנכסי כלם כנכסי המת. כלומר כחלוקתן בכל הנכסים כך חולקין בנכסי אחיו המת והגדול שבהן ויתר חלקו וחולקין כלם בשוה:

מצוית דעתיה על דרבי אלעזר. וכי אתה יכול לעמוד על סוף דעתו של ר"א וקס"ד דעולא בר ישמעאל מדסתם רבי אלעזר דבריו ולא השיב לו שאפילו בייבם ואח"כ חלקו ויתר ש"מ דדעתו לחלק ביניהן והלכך קא מתמה עליו וקאמר דלא שנייא דאין חילוק ביניהם והיא שחלקו ואח"כ ייבם והיא שייבם ואח"כ חלקו בין כך ובין כך זכו כלן בנכסי המת א"נ מצוית דעתיה על דר"א לכשתמצא לדעתו אין חילוק אליביה בין שחלקו ואח"כ ייבם כו':

ולמה אמר ליה. סתם:

מה דשאלי' אגיבה. מה ששאלו השיבו ולא דדעתו שלר"א לחלק ביניהן:

ולמה לא שאלו לה. לזה החלוקה בייבם ואח"כ חלקו וקאמר הש"ס דהא פשיטא להו כדאמר ר' אבינא גבי בכור שנטל חלק כפשוט ואפי' בשדה אחת חזקה וויתר בכל הנכסים כלן וה"נ הואיל וכבר ייבם והיה מגיע לו נכסי אחיו המת ואעפ"כ חלק עם אחיו כל הנכסים בשוה חזקה ויתר חלקו מירושת אחיו:

האחין שחלקו. מה הוא ששמין ביניהן:

חולקין מה שעליהן. שמין אותן וחולקין ביניהן ואין חולקין לא לבגדים שעל בניהן ושעל בנותיהן שקנו להן מתפיסת הבית אין שמין להן:

העושה שום לביתו. עשה בגדים לאשתו והן שוין שומא הרבה מביאין זה השום לעצמן לאמצע כלומר לחלוקתן וחולקין דדמי לבגדי שבת ורגל דשמין אותן:

העושה קטלא לביתו. תכשיט כמו בקטלא שעל צוארה. אין מביאין לאמצע וחולקין. שזכתה בה אשתו ודוקא בראויה להשתמש בחול אבל אם חשוב הוא וראוי להשתמש ברגל מביאין לאמצע וחולקין:

כלי שבת צריכא. בגדי שבת שעליהן מיבעיא היא אם הוא לאמצע או דזכו בהן:

אילין בולסייא. המראות של זכוכית מהו אם שמין אותן לאמצע או כל אחת מהן זכתה בשלה דכתכשיטי חול הן חשובין. במ"ר יקרות וקפאון אלו דברים שהן מכוסין מכם בעה"ז עתידין הן להיות צפין לכם כהדין בולוס:

חכים את. ניכר אתה שיש לך מן אלו התכשיטין הרבה ודרך שחוק השיבו על שנסתפק לו בזה כדא"ל אח"ז שבודאי מביאין אותו לב"ד ושמין לאמצע וחולקין:

מהו לגבות. בעל חוב מן העבדים כקרקעות:

האנס והגזלן והגנב. שגנבו וגזלו בהמה וכלים ונפחתו מהו אם שמין הנבלה והשברים לבעלים בדמים או שצריכין לשלם הבהמה וכלים מעולין והנבלה והשברים שלהן:

א"ל חזקה שאין הבעלים מטפלין במיתה. בגנב וגזלן:

חיים שנים ישלם. כתיב בגניבה חיים ולא מתים שא"צ ליקח ממנו הנבלה והשברים בדמים:

עד כדון גניבה גזילה. מנין:

אשר גזל בעיינה. כמו שהיתה בשעה שגזל:

מתני' נכסים שיש להן אחריות. היינו קרקעות ועל שם שהמלוה סומך עליהן לפי שקיימים ועומדים וחוזר עליהן לטרוף מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה נקראו אחריות מלשון חזרה אחריהן:

בכסף. והני מילי במקום שאין רגילין לכתוב שטר אבל במקום שרגילין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב השטר:

בשטר. שכותב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי קנויה לך ומוסרו לקונה ודוקא במתנה נקנה הקרקע בשטר אבל במכירה עד שיתן את הכסף דלא גמר מוכר ומקנה עד דמקבל דמים אלא אם כן מוכר שדהו מפני רעתה דבהא קני בשטר לחודיה:

ובחזקה. כגון שחפר בקרקע מעט או נעל וגדר ופרץ כל שהוא בפני המוכר ואם היה שלא בפניו צריך שיאמר לילך חזק וקני ובבבלי יליף שהקרקע נקנית בחזקה דכתיב וירשתם אותה וישבתם במה ירשתם בישיבה:

ושאין להם אחריות אין ניקנין אלא במשיכה. דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד:

נקנין עם נכסים שיש להן אחריות. אם מכר מטלטלין עם הקרקע כיון שקנה לוקח הקרקע באחד משלשה קנינים הללו נקנו מטלטלין עמה והוא שיאמר לו קנה אותן אגב קרקע ונפקא לן מקרא דכתיב בד"ה ויתן להם אביהם מתנות רבית לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות:

ושאין להן אחריות זוקקין את הנכסים כו'. דאף על גב דאין נשבעין על הקרקעות היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן ע"י גלגול שבועה ולמדנו זה מסוטה כדקאמר בגמרא:

גמ' בראשונה היו קינין. זה מזה מקח או מתנה בשליפת המנעל כדכתיב וזאת לפנים בישראל:

על הגאולה. זו מכירה ועל התמורה זו חליפין:

תמן אמרין רב ולוי. פליגי בהא:

הקונה. בכליו של קונה נקנה דניחא ליה לקונה דליהוי המקנה קונה הכלי כי היכי דליגמר ליה וליקניה המקח:

וחד אמר המקנה. בכליו של מקנה דבההיא הנאה דמקבל הקונה הכלי מיניה גמר ומקני ליה:

דתני בועז נתן לגואל. דכתיב וישלף נעלו הוא שלף ונתן להגואל וכמ"ד הקונה:

ר"י אומר הגואל נתן לבועז. וכמ"ד המקנה:

חזרו להיות קונים בקצצה. כדמפרש ואזיל שעשו הדבר לסימן ולזכר בשעת המכירה ובשעת החזרה כמפירש לעיל בסוף פרק האשה שנתאלמנה:

חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה. וסמכוהו אמקרא שדות בכסף יתנו כו' כמבואר לעיל הלכה ג':

ר' ירמיה סבר מימר. דוקא בשטר ע"מ שלא ליתן כסף שהוא שטר מתנה אבל בשטר ע"מ ליתן כסף שהוא במכר לא קנה בשטר לחודיה עד שיתן הכסף דלא גמר המוכר ומקנה עד שיקבל מעות:

אפילו לא נתן כסף קנה. בשטר לחודיה:

מתניתא. ברייתא דלקמיה מסייעה לרבי יונה ורבי יוסי:

החזיק בכלן. והוא שנתן לו דמי כלן אבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן או שלא כתב לו שטר אלא על אחת לא קנה אלא אותה שדה בלבד:

וכי יש אוני בלא כסף. ואי אמרת דשטר לחודיה אינו קונה אפילו אותה שכתב עליה אונו לא ליקני דהא שטר בלא כסף לאו כלום הוא:

אין תימר בשנתן לו דמי כלם אנן קיימין. כלומר וכ"ת דהאי או שלא כתב לו אונו אלא על אחת מהן אנתן לו דמי כלם קאי וה"ק אבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן אי נמי נתן לו דמי כלם ולא כתב אוני אלא על אחת מהן:

לא אמר אלא דמי אחת מהן. כלומר הא לא קתני הכי דהא קאמר לא נתן לו אלא דמי אחת מהן או שלא כתב לו אוני משמע או או קאמר דאי ארישא בשנתן לו דמי כלן הכי הוה ליה למיתני לא כתב לו איני אלא על אחת מהן או שלא נתן לו אלא דמי אחת מהן אלא לאו ש"מ או הדא או הדא או כסף או שטר בלא כסף מהני וכרבי יונה ורבי יוסי:

בכסף רבי בא סבר מימר. דוקא בשהתנה על מנת שלא לכתוב שטר הוא דכסף לחוד קונה אבל בכסף על מנת לכתוב לו אוני שהיא במקום שנוהגין לכתוב שטר לא קנה בכסף לחוד דלא סמכה דעתיה דלוקח לקנות עד דנקיט שטרא:

רבי יונה ורבי יוסי פליגין. נמי אהא וס"ל דבכסף לחוד קונה בכ"מ כדמשמע מהאי ברייתא דלעיל דאו או קתני:

אתייא דרבי בא. דס"ל אם התנה על השטר אינו קונה בכסף ולא אמרינן לייפות כחו הוא דהתנה כן אלא לקנין נתכוין ועד שיכתוב לו שטר:

כשמואל. לקמן דלא ס"ל נמי האי סברא דלייפות כחו:

ודרב הונא כרבי יוחנן. בהא דלקמן:

דרבי בא כשמואל דשמואל שאל לרב הונא. הני תרי מילי:

שוחט ונתעסק בקדשים. שוחט ומתעסק בדבר אחר ולא נתכוין לשחיטת קדשים מהו:

אמר ליה לרצונכם. כתיב פרט למתעסק בקדשים שהוא פסול:

כתב מתנה בלשון קנין. ועוד שאלו שטר מתנה שכתב בה לשון קניה ומכר מהו וא"ל רב הונא ארכביה אתרי ריכשי כדמפרש לקמיה דלייפות כחו קאמר ואמר רבי בא עלה ולא קיבלה שמואל הא מרב הונא דלא ס"ל לייפות כחו נתכוין וכר' בא בהא דלעיל:

מהו. השתא מפרש לה מאי האי דקאמר ארכביה כו':

סברין. בני הישיבה מימר דלהרע כחו אמר הכי כמו המביא שני סוסים שוטים ופראים וקושרן לשניהן במרכבה זה מושך לכאן וזה לכאן ונמצא הוא על מקומו ולא הועיל כלום וה"נ כן דלשון מתנה מרע כחו באחריות דקי"ל מתנה אין בה אחריות ולשון מכר מרע כחו לענין דינא דבר מצרא דמכר אית ביה משום דינא דבר מצרא ומתנה לית בה:

אמר רבי יוסי ממלחייא. שם מקום דלא היא אלא ליפות כחו אמר רב הונא שייפה כחו בשני דברים וארכביה אתרי ריכשי כמו הקושר שני סוסים במרכבה להיות רץ במהרה כך הטיל בה שתי כחות:

שיש שיעבוד. אחריות למכירה ואין שיעבוד אחריות למתנה ולכך כתב לו בלשון מכר שיהא לו בו שיעבוד אחריות:

שהמוכר כלומר ובדבר אחר ייפה כחו במתנה שהמוכר לא מכר את הכל כהאי דתנן בפרק המוכר את הבית לא מכר לו לא את הבור ולא את הדות שהמוכר בעין רעה הוא מוכר אבל הנותן במתנה נתן את הכל שהנותן בעין יפה הוא נותן ומדחזינן דלא קיבלה מיניה שמואל משום דלא ס"ל לייפות כחו הוא נתכוין וה"נ בהא דר' בא שאם התנה ע"מ לכתוב לו אונו לא אמרינן ליפות כחו נתכוין אלא עד שיכתוב שטר:

ודרב חונה. דס"ל דאמרינן ליפות כחו נתכוין כר' יוחנן דשמעינן ליה מהאי עובדא דלקמן דס"ל הכי:

חד בר נש מידמיך. בשעת פטירתו אמר ינתנו כל נכסי לפלוני וחזר ואמר כתבו ותנו לו:

אעלון עובדא קומי רבי יותנן. מה הוא אומר בדבר זה משום דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואמר להן ר' יוחנן חזינן אם אמר לזכותו כגון שאמר אף כתבו ותנו לזכותו נתכוין וד"ה זכה דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי ובלאו הכי זכה זה והא דאמר אף כתבו לייפות כחו נתכוין:

ואם לזכותו בכתב. שלא נתכוין אלא להקנותו בשטר זה הכל מודים שאינו כלום דאין שטר לאחר מיתה:

מי מודיע את דברו גרסינן:

תיפתר שהיו שם עדים יודעים. איך ציוה זה ואם ליפות כחו נתכוין:

הגע עצמך שאין שם עדים יודעים. שהעדים שהיו בשעה שציוה לא היו מבינים כוונתו מהו:

לעולם השדה בחזקת בעליה. היורשים וזה המקבל מתנה מוציא מחבירו ועליו הראיה:

עד כדון. שמענו כשהיו במקום אחד כדמשתעי קרא שהיו המתנות בערי בצורות:

היו הקרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר. מהו אם בעינן צבורין המטלטלין בתוך הקרקע או לא:

אמר להן ר' אליעזר. בפ' מי שמת פליגי התם ר' אליעזר וחכמים במחלק נכסיו על פיו דקסברי חכמים במסוכן לא בעי קנין דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן ור"א אומר בין בריא בין מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה ואמר להן ר"א ראיה לדבריו:

במדוני אחד. על שם מקומו:

וביקש לחלקן. ולא היה לו קרקע להקנות אגבה:

וקיימו את דבריו. ור"א לטעמיה דס"ל שכיב מרע היה וצריך קנין ושמעינן מהא מדקאמר סלע אחד משמע קרקע גבוה וחדוד שאי אפשר להעמיד עליה כל אלו אלמא לא בעינן צבורין:

ולא שכיב מרע הוא. לדברי ר"א שמביא ראיה מכאן ע"כ שמעינן דשכ"מ היה וא"כ לא שמעינן מידי מהא לענין צבורין דשאני שכ"מ הואיל ומצינו שהקילו חכמים בו לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב ובשכ"מ אפי' בדברים והוא הדין נמי לענין צבורין לפי שבכ"מ בעינן צבורין ובשכ"מ לא בעינן ואין ראיה מכאן למתנת בריא:

א"ל. ר' ענא לא כר' אליעזר היא וכי שנייא הוא לר"א בין בריא לשכ"מ שהרי הוא שכיב מרע דר' אליעזר הוא בריא דרבנן וכמו לרבנן בריא בעי קנין ה"נ לר"א בשכ"מ ומדלא הצריך צבורין בשכ"מ ה"נ בבריא לא בעינן צבורין:

א"ל. אין ודאי שכ"מ דר"א כבריא דרבנן ושפיר נפשטה הבעיא דלא בעינן צבורין:

תמן תנינן. בפ"ג דפיאה קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ולקנות עמה נכסים שאין להן אחריות:

קרקע כל שהוא מה טב. למאי חזי הא אי אפשר להעמיד בה מטלטלין וש"מ נמי מהכא דלא בעינן צבורין:

תיפתר שהיה שם מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו. והקנה אותה אגב קרקע כל שהוא זו:

קנה. ובשנתן לו דמי שניהן כדלעיל:

ובניכסי הגר. אם החזיק בשדה אחת לא קנה האחרת אפי' מיצר בנתיים אפילו אין מפסיק בנתיים אלא המיצר בלבד לא קנה חבירתה:

נתכוין לקנות מן המיצר ושרע מיניה. ולמטה הימנה מהו אם יכול לקנות הקרקע בחזקה של המיצר או לא ולא איפשיטא:

על מנת לזכות בצפונן. ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה כלום מפני שהאמצע שלא נתכוין לקנות מפסיק בין אותו צד שהחזיק לאותו צד שנתכוין לקנות ואפי' הוא בשדה אחת דדמיא למיצר המפסיק בין שתי השדות:

המחזיק בקרקע חייב בכל. אפי' במעשרות וגרסינן בתוספתא שם בתלוש מן הקרקע פטור בכל:

המחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה. דקרינן גביה קצירך ופטור מן המעשרות הואיל ואין לו חלק בקרקע ולא קרינן גביה תבואת זרעך וגו':

ואין אויר מפסיק בין שיבולת לשיבולת. בתמיה הא לרב חסדא אפילו החזיק בקמה לאו כלום הוא דכיון שאין לו חלק בקרקע והרי אויר שבין שבולת לשבולת מפסיק ובנכסי הגר לאו כלום הוא:

תמן תנינן. פרק המוכר את הספינה לוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה:

שמואל אמר לא קנה אלא אותו קלח בלבד. שתלש ופריך והתנן במתני' אם תלש כל שהוא קנה וש"מ דכל הפשתן קנה:

נחותא. שהיה רגיל לירד לבבל:

מודה שמואל בניכסי הגר. כלומר כי קאמר שמואל דלא קנה אלא אותו הקלח בלבד בנכסי הגר הוא דקאמר דס"ל כרב חסדא כיון דאויר מפסיק באמצע לא קנה השאר:

המטלטלין. שדרכן להגביהן מהו שיקנו בגרירה ע"ג קרקע:

אמר ר' בא בר ממל. מפרש בעיא דר' יוחנן דמה צריכה ומספקא ליה בעורות הקשים וכבידים שאי אפשר להגביהן בשום פנים אבל בעורות הרכים של עגלים הרכים וקטנים אפשר להגביהן ולא קנה עד שיגביה:

חייב. לשלם שכבר נתחייב בגניבתו קודם השבת ואין תשלומין ומיתה באין כאחד:

אבל אם היה גורר. בכיס ולא הגביהו מקודם ואינו קונה עד שיוציאנו מרשות הבעלים לרה"ר ונמצא שאיסור שבת וגניבה באין כאחד פטור מתשלומין דקים ליה בדרבה מיניה:

הא אם לא חלה עליו. כאחת כגון שהיה מגרר בחול חייב בתשלומין אע"פ שלא הגביה וקשיא לר' בא בר ממל:

תיפתר. באילין כיסים הגדולים שדרכן לגררן ואין דרכן להגביהן והלכך בגרירה קנייה:

מנין למדו כו'. מפורש בפרק היה מביא וע"ש:

מתני' כל הנעשה דמים באחר. מפרש לה בבבלי דה"ק כל הנישום דמים באחר כל דבר שאם בא לתתו בדבר אחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע:

כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפיו בכל מקום שהם אם מתו או אבדו ואע"פ שלא משך לפי שבמשיכת המוכר את החפץ בתורת חליפין נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא:

החליף שור בפרה. כיון שמשך בעל הפרה את השור נקנית פרה ללוקח בכל מקום שהיא ואונסה עליה:

רשות הגבוה בכסף. גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש קנה ואפי' היא בסוף העולם ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה כלומר עד שימשוך:

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה ויחזיק בבית:

גמ' תמן תנינן. ריש פ' הזהב כל המטלטלין קונין זה את זה בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בכל מקום שהן בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וכן זה אומר בכמה תתן את שלך בכך וכך ונתרצו ומשך א' מהם נתקיימו הדברים:

אפילו צבור בציבורין. בין רב חונה ובין ר' לעזר לא פליגי בפירושא דמתני' דהכא דתרוייהו מפרשי כל הנעשה דמים באחר דקתני כל הנישום דמים הוא כדפרישית במתני' והיינו כל המטלטלין חוץ מן המטבע שאינו נקנה בחליפין והכא פליגי בדין חליפין דמטלטלין רב חונה סבר אין צריך לשומן כמה הן שוין ולידע ערכו של כל אחד ואחד אלא אפי' צבור בציבורין ואינו ידוע כמה הן שוין נקנין בתורת חליפין:

א"ל רבי לעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד. והיינו כל הנישום ומשמע דבר שהוא צריך לשום דמדקרי למטלטלין נעשה ונישום בדמים ש"מ דבעינן שומא בשעת חליפין ולידע כמה הן שוין אבל צבור בציבורין לא:

דתנינן תמן. בפ"ק דשקלים ופ' מעשר בהמה האחין השותפין שחייבין בקלבון כשחלקו בנכסי אביהן וחזרו ונשתתפו ואז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם חייבין ליתן קלבון להכרע:

פטורין ממעשר בהמה. דיהיה לך כתיב ולא של שותפות:

ושחייבין במעשר בהמה. דהיינו כל זמן שלא חלקו שאז חייבין במעשר בהמה כדאמרי' בבכורות יכול אפילו קנו מתפוסת הבית ת"ל יהיה מכל מקום:

פטורין מקלבון. שממון אביהן עדיין בחזקתו והוי כאב ששוקל ע"י בניו שפטור מקלבון:

אמר רבי לעזר והן. ודוקא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים דבהא אמרינן אם חזרו ונשתתפו אחר כך דהוו כשותפין ופטורין ממעשר בהמה דהואיל וחלקו בשומא זה כנגד זה לפי שוייהן ליכא למימר זה חלקו משעה ראשונה לכך וכשמת אביהם זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחציין אלא דהוי כמי שקונה זה מזה בשומא שכנגדו והלכך הולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והנולדים אח"כ פטורין משום שותפות:

אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים. אמרינן ברירה הוברר הדבר שזה חלקו של כל אחד משעה ראשונה ועדיין שם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפוסת הבית כבראשונה ולא הוי שותפות והולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא העתידין לבא אח"כ פטורין משום שותפות:

ר' יוחנן אמר ואפי' חלקו גדיים כנגד גדיים. דס"ל האחין שחלקו כלקוחות הן דאין ברירה ובשעת חלוקה כמי שקונין זה מזה הן ופטורין ממעשר בהמה כדתנינן תמן בבכורות הלקוח פטור כדיליף התם מקרא דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך וגו' מה בכור בניך אינו בלקוח ומתנה אף שורך וצאנך אינן בלקוח ומתנה ואם חזרו ונשתתפו הוי שותפין ופטורין ממעשר בהמה:

האחין השותפין. פירושא דמתני' נקט כדפרישית לעיל וסיומא דמילתיה דר' יוחנן היא וכלומר דהוי כדינא דמתני' ושמעינן מיהת דלר' יוחנן אפילו לא חלקו בשומא כמקח הוי וכדאמר רב חונה דסתם חליפין בלא שומא נקנין ור' אלעזר כשיטתיה דס"ל לא הוי מקח עד שישומו זה כנגד זה:

משך בעל החמור את הפרה. ובזה נקנה החמור שהוא בבית בעליו לבעל הפרה כדתנן הכא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהוא. ונמצא שמתה החמור. ונולד לנו הספק בעל הפרה אומר עד שלא משכת את פרתי מת חמורך ולך מת ובעל החמור אומר משמשכתי מת וכבר היה קנוי לך:

שכל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מן החליפין. כלומר אע"ג דבעלמא המוציא מחבירו עליו הראיה והרי בעל החמור מוחזק הוא ובעל הפרה הוא המוציא שאני הכא בחליפין אע"פ שמוחזק עליו להביא ראיה וטעמא הואיל ונולד הספק בעיקר הקנייה לאו מוחזק מיקרי:

ומאן דלא סבר דא מילתא. ואינו פוסק כן לא ידע במילי דנזיקין כלום:

אמר רבי זעירא ואנא לית אנא סבר לה. מכח האי קושיא דלקמיה:

אמר ר' זעירא לר' בא גרסינן. מתני' דפרק המדיר פליגא על שמואל דתנינן היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה אם בא לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך שיביא ראיה שלאחר שנתארסה נולדו בה מומין האלו ונסתחפה שדהו של הבעל אלמא דהאב מביא ראיה להוציא ולא הבעל להחזיק הכתובה בידו וקשיא לשמואל דקאמר בעל החמור מביא ראיה להחזיק הפרה:

לא הבעל צריך להביא ראיה. וליטעמיך דהמוציא צריך להביא ראיה נמי תיקשי הא הבעל צריך להביא ראיה להוציא הקדושין דקס"ד דהקדושין כנגד דמי הכתובה הן ומאי שנא דקרית ליה לאב מוציא ולהבעל מחזיק:

תיפתר בקידושין קטנים. כלומר הא לא קשיא דיש לומר בקדושין פחותים מיירי שאינם שוין כפי הכתובה ולא מיקרי הבעל מוציא אבל לשמואל קשיא דלדידיה הבעל הוא דצריך להביא ראיה להחזיק דמי מותר הכתובה בידו:

דלמא. מעשה ברבי חונה ורבי פנחס ור' חזקיה שעלו לשאול בשלומו דרב יוסף וללמוד ממנו ואמרו לו מתניתא מסייע לשמואל דקתני התם בסיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה אלמא דאמרינן על המוחזק להביא ראיה וכשמואל דאלת"ה קשיא ולא האב צריך להביא ראיה להוציא הכתובה מרשות הבעל:

אמר לון. מהא לא תסייעו מידי לשמואל דמי לא מודי שמיאל שאם משך בעל הפרה את החמור שהוא צריך להביא ראיה כלומר שאם מת החמור בביתו של בעל הפרה כגון שהכניסו שם בעליו לשומרו ואח"כ הסכימו להחליף זה על זה דהואיל שמת בבית בעל הפרה ונולד הספק בביתו עליו להביא ראיה:

וזה כיון שכנס כמי שמשך צריך להביא ראיה שהיו בה מומין אלו עד שתכנס לרשותו. כלומר והתם נמי היינו טעמיה דכל מי שנולד הספק בביתו צריך להביא ראיה:

מכר לו פרה בדמים. ונשאר לו חייב דמים:

דחזקיה. כד חזייה לזה א"ל תן לי המעות א"נ דחקיה גרסינן דחקו בשביל מעותיו וא"ל מה אתה רוצה לעשות בהן והשיבו שרוצה לקנות חמור ונתרצה זה ליתן לו חמור בשביל הדמים שנתחייב לו:

משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה. כלומר הואיל ועכשיו אפילו אם משך בעל הפרה את החמור אין כאן קניית הפרה שהרי כבר היא קנויה לו מאז ודמים הוא שנתחייב לו והלכך מיבעיא לן חמור מהו שיקנה אם לא משך את החמור מהו שיקנה לו בשביל אותן הדמים שנתחייב לו מי אמרינן דהוי כחליפין בשעת המקח או דילמא הדמים כחוב בעלמא הן ואינן קונין:

סבר ר' בא. הש"ס קאמר לה דטעמיה דרבי בא דס"ל דאינון חליפין אבל באמת אינו כן ולית אינון חליפין דחליפין לא מיקרו אלא אם הוא בשעת המקח שאומר לו פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך ונתרצו להחליף כיון שמשך א' מהן נקנה זה לחבירו אבל זה שכבר נתחייב לו בדמים אינן אלא כמלוה ואינן קונין בחליפין:

פעמים שתחלת מקח לזה ולזה. ואפ"ה אינן קונין כדמפרש ואזיל:

מכרה לו פרה בדמים ונתן לו מקצת הדמים:

סמיכה גביה חדא פריטייא. ונשארו עוד איזה פרוטות אצלו מן המקח וכשתבע ממנו מעות הנשארים אמר לו הרי חמור לפניך:

משך זה לא קנה זה. כלומר בהא לא קנה זה במשיכת זה ולא נקנה לו החמור בשביל אותן הדמים שנשארו חוב עליו דכיון שלא היה החוב כנגד כל המקח כחוב שלא מחמת המכר הוא ובזה כ"ע מודים באומר מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך אף על פי שנתרצו בניהם לא קנה עד שיקנה באחד מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן:

אלא זה קנה לעצמו. כלומר אלא כל אחד צריך קנין לעצמו כדאמרן דהא ודאי לאו חליפין מיקרי:

מתני'. פיסקא דמתני' היא רשות הגבוה כו':

שנאמר לה' הארץ ומלואה. ובכל מקום שהן ברשות הגבוה הוו. מביא מאתים. מפני שכבר אמר במאתים:

הא אם יוסיף. כלומר הא שמענו מן המקרא הזה דוקא אם יוסיף שנתן כבר המנה ויסף חמישיתו אז וקם לו ואם לאו שלא הספיק ליתן עד שנתייקר השער אינו קם לו וצריך ליתן כשער של עכשיו. א"נ הא שמענו אם יוסיף הוא כשער של עכשיו הוא דקם לו:

ובהדיוט לא קנה עד שעה שיחזיק. כל אחד לפי קנינו שור במשיכה ובית בחזקה:

מתני' כל מצות האב על הבן. כדמפרש בגמרא מצות שהאב מצווה לעשות לבן ובנוסחת הבבלי ברישא כל מצות הבן על האב ומפרש לה דה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו:

האנשים חייבין. האב חייב במצות הללו לבנו והאם פטורה:

כל מצות הבן על האב. שהבן מצווה לעשות לאב הבנים והבנות חייבין:

כל מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גורם למצוה שתבא כגון שופר סוכה לולב ציצית:

שלא הזמן גרמא. כגון מזוזה מעקה אבדה ושילוח הקן והני תרי כללי לאו דוקא כדקי"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ שהרי מצה בליל פסח ושמחה במועדים והקהל בחג הסוכות כולן מ"ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות ותלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן ממצות עשה שלא הזמן גרמא הן ונשים פטורות אבל כללא בתרא דכל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף כו' כללא דוקא הוא וילפינן ליה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

חוץ מבל תקיף ובל תשחית. דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה דכתיב פאת זקנך ולא זקן אשתך אפילו העלתה זקן ליתה בהשחתה ליתנהו בהקפה ובל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן:

הסמיכות כו'. אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגשת מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה אם היא כהנת ואינה קומצת ולא מקטרת ולא מולקת עוף ואינה מקבלת דם במזרק ואינה מזה דם חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן בסוטה נאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ובנזיר נאמר ונתן על כפי הנזיר ודין הנזיר והנזירה שוין בענין הקרבן:

גמ' אימתי אתה זוכה לבניך. שאתה עושה מצוה וזוכה בהן:

קטנים. מרמז ולבני בניך דריש:

דכתיב למען תחיה וגו'. וזה נמי בכלל חיותיה הוא:

מה. לענין מאי איתמר אם למצוה או לעיכוב שכופין עליה ואלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוו אבל הני מילי אחריני דמפורש בהדיא בתורה דינן כשאר מצות עשה שבתורה. א"ל פייס לאבא. בשבילי שישיאני אשה:

אין תימר לעיכוב. היה לו לר' אימי לכופו להאב ולהטריחו עד שישיאו:

אדם תפדה. מיתורא דאדם דריש שעליו בעצמו מוטל אם אין אביו פודה:

ונמלתם את בשר ערלתכם. קרי ביה ונמלתם אתם אם לא מלו האב חייב הוא למול א"ע וכן ולמדתם עצמיכם וכן והודעתם אתם עצמיכם להשיא אשה וכן למען תחיה אתה בעצמך:

תמן תנינן. סוף פ"ב דעדיות האב זוכה לבן כלומר זכות האב גורם לבן לה' דברים הללו כדדריש לה מקראי:

כך הוא. הבן חייב לאב באלו חמשה דברים כלומר דין הוא שיתחייב לו בשביל זה אף על גב דבלאו הכי חייב משום מצות כיבוד:

הדא הוא דכתיב יחולו וגו'. כלומר כי היכי דאמר הכא האב זוכה לבן בחמשה דברים כך מצינו נמי שאם האב אינו הגון מחייב לבניו בחמשה דברים כמו שנאמר ביואב שגזר דוד עליו ועל זרעו:

תשיש. תש וחלוש כח וגורם הזיבות תמיד:

עזיב. מכוער בהשחתת פנים מחמת הצרעת או שהוא נעזב לבדו כדכתיב בדד ישב ואלו שני דברים הן בהפוך מהזכות בנוי בכח:

ומחזיק בפלך בוריי. שוטה והפכפכן בדבריו ואינו עומד בדעתו כמו המחזיק בפלך:

נופל בחרב קצר ימים וחסר לחם מסכן. ואלו השלשה הן בהפוך מהזכות בעושר ובחכמה ובשנים:

קבלין. עליך ואנא מתקטל וקבלן שלמה כדדריש לה בבבלי פ' נגמר הדין כה דבר וכה ענני א"ל תרתי לא תעביד לי כו' וכולן נתקיימו בבית דוד:

מ"ד זב. איכא למ"ד דדריש מהאי קרא זב כדכתיב במרכבה ולשון מרכב הזב ואיכא למ"ד איסטניס ולנוס דריש כמי שנפשו קצה מכל דבר ונמאס:

מחזיק בפלך זה יואש. כדדריש ואת יואב עשו שפטים שעשו בו מעשה אשה המחזקת בפלך:

בירניות קשים. מלשון בריוני פריצים ועזי נפש ובעלי כח הרבה:

משיתיר איזורו. חגורו להפשיט מעליו בגדיו:

רבי יהושע בן לוי. היה רגיל לשמוע הפרשה מבן בנו בכל ע"ש פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ במרחץ של טבריא:

אנהר. ונזכר בתוך המרחץ שלא שמע עדיין הפרשה מבן בנו ויצא לו מן המרחץ:

מה הוה. איך היה המעשה ר' דרומי אמר כך הוה שנכנס למרחץ נשען על כתיפו דר"ח ולא התחיל עדיין לפשוט בגדיו:

רבי לעזר בר' יוסי אמר שליח מנוי. כבר מופשט מבגדיו היה ואעפ"כ חזר ולבש ויצא וא"ל רבי חייא לא כן למדתנו רבינו אם התחילו אין מפסיקין וכבר התחלה היא משפשט בגדיו:

אם יכול את לשלשל השמועה. לחברם ולהזכירם כלם זה קבל מזה וזה מזה עד משה רבינו אמור וכלומר דמצוה לאומרו מפי השמועה בשם אמרה ודריש לה דכתיב והודעת לבניך ולבני בניך דור אחר דור וקבלה זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. שאין אתה יכול להזכירם כלם תפוס או ראשון ראשון האומרה או אחרון אחרון שקבלה כלומר דאע"פ כן יאמר בשם מי שיודע לאמרה בשמו כדמסיק דמצוה גדולה היא לומר הדבר בשם אומרו:

אך בצלם יתהלך איש. האדם יתהלך בעולם תמיד בצלם וזהו כשאומרים שמועה מפיו וכאלו צורתו וצלמו לנגדם הוא:

ואיש אמונים מי ימצא זה ר"ז. שלא אמר שמועה בשם אדם אא"כ נתאמת לו שבודאי מפיו יצאו הדברים:

לית אנן חשין. אין אנו צריכין לחוש לשמועות דרב ששת שהוא אומר בשם האומרן:

דהוא גברא מפתחא. שהוא סגי נהור ואפשר שהוא טועה ואינו בקי בהן בטביעת קלא:

חכים רבי לבר פדייא. וכי מכיר אתה לבר פדא שאתה אומר שמועות משמו משם האומרים לפניך משמו:

רבי יוחנן אמר משמו. ועל ר' יותנן אני סומך עצמי שודאי האמת הגיד:

מצות שהבן חייב לעשות לאביו. מורא וכיבוד:

ולא מדבר במקומו. בעמדו בסוד זקנים עם חביריו אל ידבר לפניו:

מן דמאן. הוא מאכילו ומשקהו משלו או משל אביו:

משל זקן. משל האב:

לא כן אמר ר' אבהו. אפילו אמר השלך את הארנקי הזו לים חייב לשמוע לו וקשיא אמ"ד משל האב:

בההוא דאית ליה חורנין. הכא במאי עסקינן כגון שיש לאב ארנקי אחרת מלא מעות כזו ורוצה ליתן לו מחיר שלו אלא שעכשיו רוצה שיעשה לו נחת רוח זה ולהשליך ארנקי זו לים:

אחד האיש ואחד האשה. חייבין במורא וכיבוד וא"כ למה נאמר איש אמו ואביו תיראו אלא שהאיש סיפוק בידו לעשות אבל האשה אין סיפוק בידה לפי שרשות בעלה עליה:

נתאלמנה או נתגרשה. מבעלה כמי שהיא כו' כלומר עכשיו חייבת כמו הבן במצות כיבוד שיש סיפוק בידה:

עד היכן כיבוד אב ואם. לר' אלעזר שאלו כדאיתא בפיאה:

ראש פטר בולי הוה. שר העיר וראש החיילות והחשוב שבהן היה:

מסטרתו לפני בולי שלו. היתה מכה אותו על הלחי בפני אנשיו וצבאיו ונפל קורדקסין ביתי היד שלה מידה. וכיון שמת. אביו עשה אותה האבן ליראה ולעכו"ם שלו מפני כבוד אביו:

ישפה של בנימן. אבן הישפה מאבני החשן שבנימן חקוק עליה ושאלו אחרי דוגמתה ואמרו שיש לדמה בן נתינה:

דילמא דהוא בעי פריטין טובין. שמא מבקש הוא מעות הרבה והעלוה לפסוק לו במאתים ויותר עד אלף ולא רצה:

כד פסקו לה לאחרייא. רצו ליתן לו כמו שפסקו לו בפיסוק האחרון באלף ואמר להן מה וכי אני מוכר לכם כיבוד אבי במעות איני רוצה ליהנות ממצוה זו כלום:

לא יענה. לשון עינוי הדין לא מאחר ולא משהא מתן שכרן של עכו"ם ופורע להן מיד:

ונפסק קורדייקון. הסנדל שלה ולא היה יכול לקשרה בשבת:

ותניית. וסיפרה להם המעשה:

אמרה. זה הדבר הוא עושה לי כשהוא יוצא מבית המדרש ובא לביתו ורוצה אני מחמת חשק אהבתו לרחוץ רגליו ולשתות המים ואינו מניחני ואמרו לו חכמים הואיל והוא רצונה יניחנה לעשות כן ובענין זה הוא מקיים כיבודה:

ויאות אילין טחונייא אמרין. יפה הם אומרים אלו הטוחנים קמח כל אדם זכותו בתוך קופתו הוא ולפי זכותו ומזלו יוציא הקמח מהרחיים אם מעט ואם הרבה ודרך משל הוא שהכל תלוי במזל וכן הכא אמו של רבי טרפון אמרה לחכמים כן שהוא נוהג בכבודה יותר מדאי והשיבו לה שעדיין לא הגיע לחצי הכיבוד ואמו של ר' ישמעאל אמרה לחכמים כן והשיבוהו למעט בכבודה כל כך וזהו כבודה:

כד שמע אילין תרי אולפנייא. אלו שתי הברייתות והמעשים של רבי טרפון ושל רבי ישמעאל:

פטור אני מכיבוד אב ואם. דרך הודיה אמרה כן כרבי זעירא שלא היה לו לא אב ולא אם לפי שכשעברתו אמו מת אביו וכשילדתו מתה אמו:

כודנו. קושרו לרחיים ומטחינו ויורש גן עדן לפי שלכבודו הוא עושה כדמפרש ואזיל וזה מאכילו פטומות ויורש גיהנם לפי שמבזהו בדבריו ומראה שעינו צרה ורעה בו:

אכול ואדיש. ושתוק כמו שהכלבים אוכלין ושותקין:

אתא מצוותא. בא ציווי המלך אל הטוחנים שהיה דרכם ליתן מכל בית איש אחד לטחון לעבודת המלך וא"ל לאביו בא וטחון אתה בבית תחתי ואני אלך תחתיך לעבודת המלך:

אין מטת. שאם יבאו לבזות או להכות כדרך השוטרים והרודים בעושי מלאכה טוב שיבוזו או יכו אותי ולא אותך:

אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה. כלומר אבל בהכאה לא מצינו היקש לפי שאי אפשר לומר כן כלפי מעלה:

וכן בדין. שיוקשו במורא וכיבוד למקום מפני ששלשתן שותפין בו הקב"ה ואביו ואמו:

חונה בר חייה אמר. כמו אמר מר דלעיל אמר חונה בר חייה משל זקן וקאמר הש"ס מילתיה דר' חייא בר בא פליגא על חונה בר חייא:

שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו. שבכבודו נאמר מהונך משמע אם יש לך אבל בכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך סתם ואפי' אין לו צריך לסבב על הפתחים ולכבדם:

טילטל הקב"ה. נטל הקב"ה פירוש מתן שכרן מהן ולא הודיע אותם כדי שלא יהא שוקל ומפלס במצות ולומר מצוה זו שכרה הרבה ושל זו אינו כל כך:

כדי שיהו עושים אותם באמונה. כל מצוה ומצוה שתזדמן לידו יעשנה שאינו יודע מאי זו יהיה לו שכר הרבה:

מכל מה שאמרתי לך בתורה. ונצטוית תשמור מלזלזל ומלהתעצל בה לו' זו מצוה קלה היא שאין אתה יודע מאיזה מהן יוצא לך תוצאות חיים לפי שיש מצוה שמתן שכרה בצידה ויש לעתיד ופעמים שהקב"ה ישלם שכר כפי צורך השעה:

ובשתיהן כתיב הארכת ימים. ללמד שאין קצבה בשכר מצוה ולפעמים אתה רואה מצוה קלה ושכרה מרובה:

מה אם דבר שהוא כפריעת חוב. ממצות כבד גופה אנו למדין כמה גדול שכר המצות דמה מצוה זו שהיא כפריעת חוב לאדם שכל מה שיעשה לאביו ולאמו אינו אלא כפרעון חוב שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולמודו וכתיב בה שכר גדול כזה שאר מצות שיש בהן חסרון כיס כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן וסכנת נפשות כגון מילה וכיוצא בה לא כל שכן לשכר. גדול ביותר:

אמר רבי לוי וההיא דרבנין. וחד מרבנן עמו ולא הוזכר שמו:

גדול דבר שהוא כפריעת חוב. כלומר דפליגי על ר' אבון וס"ל דדבר שהוא כפריעת חוב יותר גדול הוא מדבר שאינו כפריעת חוב ועל דרך שאמרו גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה והטעם לפי שהמצווה על הדבר דואג ומצטער תמיד פן יעבור אבל שאינו מצווה אם ירצה יניח ולא יעשנה וה"נ כן בפריעת תוב לבו דואג ביותר ומצטער שמחויב בדבר לעשותו גם מפני החוב שעליו אבל בשארי מצות איננו מצטער כ"א מפני יראת המקום:

כשם שמתן שכרן שוה. מצות כיבוד אב ואם ושילוח הקן כשם ששוין הן במתן שכרן כך פורענותן שוה כדדריש מקרא:

ותבוז לקהת אם כמו לקחת בחילוף האותיות שביזה במצות שילוח האם:

יבוא עורב שהוא אכזרי. על בניו כדאיתא במדרש תנחומא על פסוק מי יכין לעורב צידו כשהעורב מוליד ילדיו לבנים הם ואומר הזכר להנקבה עוף אחר בא עליך ומואסים ומניחים אותם והקב"ה מזמן להם ומוציא מצואתם יתושים ופורחין עליהן ואוכלים אותן ומשם הן משחירין:

יבא נשר. שהוא רחמן כמה שדרשו חכמינו ז"ל בפסוק על גוזליו ירחף ועונש העורב דקאמר הוא נגד האכזריות שמתנהג בכיבוד אב ואם ועונש הנשר נגד שלא רצה לרחם ולשלוח האם:

מה טיבו הוא. של זה שמשלם לך היום הכבוד הזה:

חד זמן אתא קבל לי. על בנו שיזונו ונתתי לו עצה ואמרתי לו לך ואסוף עליו אנשים בבית הכנסת ותבזהו להוכיחו על פניו ומתוך כך יתרצה לזון אותך:

וא"ל. ר' ינאי ולמה לא כפית הבן שיזון אותו בע"כ:

אמר ליה וכופין. בתמיה הא כיבוד משל אב:

אמר ליה. ר' ינאי ואדיין את לזו וכי עדיין הדבר נסתפק בעיניך וצריך אתה לזה דפשיטא דכופין:

אמרון חזר ביה ר' יונתן וקבעה שמועה משמיה. דר' ינאי שכופין על מצות כיבוד וכן העיד רבי יעקב משם ר' יונתן דס"ל דכופין:

ותפילין. שאינו נוהג בשבתות וי"ט שהן גופן אות:

פסחן של נשים. בראשון רשות ואפ"ה דוחין עליו את השבת:

רשות כל שכן דוחק עליו את השבת. בתמיה אם פסחן רשות הוא וכי היאך דוחין את השבת. א"נ כיני שאין דוחין מיתפרשא אם רשות הוא פשיטא לן שאין דוחין:

מצתן מהו. אם הוקשה מצה לפסח או לא:

ר' זעירא אמר מחלוקת. ולמ"ד לקמן פסח חובה מצה נמי חובה ולמאן דאמר רשות מצה נמי רשות:

מתני' מסייעא לר' זעירא. דקתני חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה אלמא למ"ד פסח חובה מצה נמי חובה דהא דמצה בלילה הראשון חובה נפקא ליה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה ומאן דמיחייב בפסח מתחייב נמי במצה ולמ"ד פסחן רשות מצתן נמי רשות:

מתני' מסייע לר' הילא. דלד"ה מצה חובה דנפקא לן מהיקישא דהאי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה:

והא תנינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואי תימא דבמצו' חייבין א"כ נילף לכל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה:

אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר הוא מצות עשה שהיא באה מכח בל"ת דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל כו' ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:

ואתייא כמ"ד פסחן של נשים רשות. לאו אדהכא קאי אלא אמתני' דסוף מסכת חלה והאי סוגיא כתובה התם ואגב דלעיל נקט לה נמי הכא דתנן התם גבי יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח הקטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה וקאמר עלה ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות כלומר פסח הראשון רשות והלכך בפסח שני החזיריהו דלהאי מ"ד נשים בפסח שני אינן עושין כלל כדלקמן:

לעצמה. דקסבר בראשון חובה והשני עושה היא טפילה לאחרים אם יש אחרים שעושין אבל לעצמה לא דקסבר נשים בשני רשות:

פסח שני לעצמה. דקסבר אפילו בשני חובה:

ראשון טפילה לאחרים. דקסבר נשים בראשון רשות אבל בפסח שני אינה עושה כל עיקר:

איש שה לבית אבות. שה לבית כתיב ודריש הכי שה לבית אבות ואם רצו אף לבית זו אשה כדאמרינן בעלמא ביתו זו אשתו שאם רצתה עושה בפני עצמה:

כ"ש לבית. וכי אתי קרא לפסח שני הוא דאתא לומר שלעולם עושה היא פסח לעצמה ואפילו בשני:

איש לא אשה. ובפסח ראשון איתרבו לטפלה מבמכסת נפשות ושמעינן מיהא מהאי ברייתא דלמ"ד נשים בראשון רשות בפסח שני אינן עושין כלל והיינו טעמא דהחזירוהו דאלו למ"ד בראשון חובה ס"ל דבשני עושה טפילה לאחרים ואמאי החזירוהו דהא טפילה הוי:

אפילו כמ"ד חובה בראשון ס"ל בשני רשות נמי שפיר אתייא דשנייא התם שהדבר מסויים כלומר טעמו בצדו הוא כדמפרש במתני' שלא יקבע הדבר חובה דהרואה שהן עושין פסח שני יסבור שחובה הן בשני ויקבע הדבר לחובה:

אף משום לא יקרחו קרחה. נשים פטורות:

ועוד מן הדא. דכתיב בקרחה בנים אתם לה' וגו' ולא תשימו קרחה בנים ולא בנות:

א"ר לעזר. נשים נמי חייבות בקרחה דכתיב התם כי עם קדוש אתה ואחד אנשים אחד נשים במשמע:

רב מפקד לאילין דבי רב. הא דלקמן אתי רב המנונא ומפקד לכל חברייא שיצוו לנשיהון כשעומדות ומספידות על המת שיזהרו מן הקרחה דס"ל כר"א:

ממשמע. שנאמר לא יקרחו מה ת"ל קרחה אפי' כל שהוא:

ונאמר להלן. קרחת בנגעים ששיעורה כגריס:

כהנת כו'. מבואר בפ"ג דסוטה:

וכהן כו'. אמתני' קאי דקתני חוץ ממנחת סוטה שהיא מנפת וכדתנן בריש פ"ג דסוטה וכהן מניח ידו כו' ושם איתא להא ולא גריס התם תני ר' חייא מצוי אלא תני ר"ח סוטה גידמת כו' וכן העיקר. כל מצוה שאינה תלויה בארץ. כל מצוה שהיא חובת הגוף מיקרי אינה תלויה בארץ ושהיא חובת הקרקע מיקרי תלויה בארץ:

מתני' חוץ מן הערלה. שהלכה למשה מסיני שנוהגת בחוץ לארץ:

והכלאים. כלאי הכרם שהן מדרבנן בח"ל אבל כלאי זרעים מותר לזרעם בח"ל:

רבי אליעזר אומר אף החדש. אסור בח"ל מן התורה אע"פ שוא חובת הקרקע שנא' בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים והלכה כרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בסוף מסכת ערלה החדש אסור מן התורה בכל מקום:

גמ' ושמתם את דברי אלה. על לבבכם לעולם משמע אפי' אתם גולים מן הארץ דכתיב בתריה דואבדתם מהרה מעל הארץ ואפ"ה ושמתם וגו':

מה אית לך. ללמוד מזו הפרשה כגון תפילין ותלמוד תורה דכתיבי בתר ושמתם ומנלן לכל המצות שהן חובת הגוף וקאמר הש"ס דילפינן במה מצינו מתלמוד תורה ותפילין:

מעתה משנגאלו יהיו פטורין. אמצות התלויות בארץ קאי שבטלו משגלו ומעתה אפי' לאחר שנגאלו בבית שני יהיו פטורין דכתיב בהאי קרא אשר נתן ה' אלהי אבותיך לך לרשתה ונימא דלא נצטוו אלא בירושה ראשונה:

ולמה ישוע. חסר ה"א:

פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר. מפני כבוד עזרא בשעתו ובא הכתוב ללמדינו דמקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע שנתחייבו במצות ולפיכך פגם הכתוב וכתב ישוע חסר משום דבימי עזרא נתחייבו בביאתן מיד ולא כן בימי יהושע כדלקמן:

ממה נתחייבו. בביאתן בימי עזרא אם חזרו לחיובן כבראשונה או לא:

מדבר תורה נתחייבו. חזרו ונתחייבו מן התורה בביאה שניה כמו בראשונה כדדריש מקרא דכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה שתי ירושות במשמע מקיש ירושתך בשני' לירושת אבותיך בראשונה. והטיבך והרבך מאבותיך. משמע עוד יותר מאבותיך בדבר אחד כדמסיק שהם לא נתחייבו עד לאחר י"ד שנה אבל אתם ראשון ראשון שתירשו קונה ומתחייב במצות:

רבי אלעזר. פליג דס"ל קדושה הראשונה שבטלה משגלו שוב לא קדשה בשניה ולא נתחייבו מד"ת בימי עזרא במצות שהן חובת הקרקע אלא מאליהן קבלו עליהן להתחייב בתרומות ומעשרות כדכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וגו' ואת ראשית עריסותינו ותרומתינו נביא לכהנים ומעשר אדמתינו ללוים וגו':

מה מקיים רבי אלעזר ואת בכורות בנינו וגו' ואת בכורי בקרינו וצאנינו. להביא לבית אלהינו דכתיבי התם דהא בהני ודאי ליכא למימר מאליהן קבלו שאינם תלויות בארץ ואפילו משגלו היו חייבין בהן:

מכיון שקבלו עליהן כו'. ולפיכך כתב כל אלו שהעלה עליהן המקום כאלו גם בהן מאליהן קבלו עליהן עכשיו:

מה מקיים ר' יוסי ב"ח. דס"ל מד"ת נתחייבו הא אנחנו כורתים אמנה כתיב:

העלה עליהן המקום. אפילו שחזרו ונתחייבו מד"ת כאלו הוא מאליהן:

מה מקיים רבי אלעזר מאבותיך. דמשמע שמד"ת נתחייבו:

פתר לה. להאי קרא לעתיד לבא על הגאולה האחרונה במהרה בימינו:

את הקיני וגו'. שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לו ארץ עשר עממים ולא מצינו שניתן להם אלא ז' ואלו הקיני הקניזי והקדמוני עתידין לירש לעתיד לבא ומפרש מה הן ר' יודה כו' והיינו מאבותיך אבותיך. ועוד דריש מאבותיך משאתם נגאלים אין אתם משועבדין עוד עד עולם:

בחדש שבו. חדש של ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ בזה אתם נוהגים איסור בכל מקום לאפוקי חדש של ח"ל גופה:

ולמה לא תנינן. לרבי אלעזר אף החלה שנוהגת בכל מקום:

לא תנינן. במתני' אלא דברים שנוהגין אף בשל עכו"ם הערלה וכלאים וכן חדש דנוהג אף בשל עכו"ם לאפוקי חלה שאינה נוהגת בעיסה של עכו"ם דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של עכו"ם:

מתני' כל העושה מצוה אחת. יתירה על זכיותיו כדמפרש בגמרא שיהו זכיותיו מרובים מעונותיו:

מטיבין לו ומאריכין את ימיו. בעולם שכולו ארוך:

ונוחל את הארץ. ארץ החיים:

וכל שאינו עושה מצוה אחת. שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב אלא נשארו עונותיו מרובין:

ולא בדרך ארץ. שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות:

אין זה מן היישוב. אינו מועיל לישובו של עולם ומושבו מושב לצים ופסול לעדות דכיון שאינו מן הישוב אינו מקפיד על עצמו ואין לו בשת פנים:

עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. לא במהרה הוא חוטא:

גמ' הא. תנן בסוף מסכת מכות כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ואת אמרת אכין דדוקא העושה מצוה מטיבין לו:

אלא כן אנן קיימין. המתני' במחוצה שיש לו מחצה זכיות ומחצה עונות ואם עושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מכרעת אותו לכף זכות ומטיבין לו ושאינו עושה מצוה אחת יתירה ונשאר מחוצה אין מטיבין לו:

עשה מצוה אחת. ברייתא היא שנויה בתוספתא ופריך נמי עלה הא תמן תנינן כל היושב ולא עבר עבירה הוי כעושה מצוה ואמאי קאמרת עשה מצוה דוקא:

אר"ז. התם מיירי במי שבאת לידו ספק דבר עבירה ופירש ולא עשאה מעלין לו שכר כעושה מצוה:

ר"י בר בון מפרש הא דקאמר מצוה אחת מטיבין לו במי שייחד לו מצוה אחת תמיד ולא עבר עליה כל ימיו:

מה אית לך. דאחת משמע מצוה מיוחדת מן המצות:

כגון כיבוד אב ואם. והדומין לה מאלו שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:

אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. אם הולכים בתורת ה' ודאי תמימי דרך הם אלא דה"ק אם הם תמימי דרך והיינו ביושב ולא עבר עבירה שפירש מדבר עבירה שבאת לידו כהולכים בתורת ה' נותנים לו שכר כעושי מצוה:

ר' אבין. דריש ליה מהאי קרא ונמי מהכפל בכתוב אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו אם בדרכיו הלכו ודאי לא פעלו עולה אלא שלא פעלו העולה שבאת לידם אם חשב דבר עבירה לעשותה ונמנע ממנה ולא הוציא מכח אל הפועל וזהו דבר גדול ביותר וממעלת יוסף הצדיק ואז כבדרכיו הלכו:

ר' יוסי בר בון. דריש לה מאשרי האיש וגו' דמכיון שלא הלך בעצת רשעים ונמנע אפי' מספק עבירה שמא יבא לידי עבירה כדדריש בפ"ק דע"ז שאם הלך סופו לעמוד ולישב וללוץ כו' וזה מעלה יתירה שגדר עצמו שלא יבא לידי זה כמי שהלך בעצת צדיקים:

זבובי מות יבאיש וגו'. זבובי לשון רבים ויבאיש ויביע לשון יחיד ודריש הכי דלעיל מיניה כתיב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וה"ק כמו שזבוב מזבובי מות יבאיש וימאס שמן רוקח וכן זה שהיו בידו מחצה זכיות ומחצה עונות ע"י חטא אחד שחטא איבד כל הזכיות שבידו שהכריע עצמו לכף חובה:

אלא לבלי חוק. וא"א לו' דבשביל מצוה א' שלא עשאה הוא אלא דה"ק למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו ויכריעו לכף זכות:

הדא דאת אמר לעוה"ב. ליום הדין אבל בעוה"ז אפי' זכות כל דהו מסייעו להצילו מפגעים ומאורעות רעות:

כאפרכס הזו. שעל הריחיים שמקבל החטין כן שמע ותקבל דבריו:

פדעהו ביסורין אפי' אותו המלאך קאמר פדעהו ביסורין מלשון פצע וחבורה אעפ"כ מצאתי כופר לעצמו ולהצילו אף מייסורין שעליו:

הדא דאת אמר בעולם הזה. על מתני' קאי:

נושא עון. מגביה כף מאזנים של העון והזכיות מכריעין:

ר' אבהו אמר נושא כתיב. כלומר דלדברי ר' יוסי ב"ח קשה הוי ליה למיכתב נושא עונות לשון רבים אלא נושא מגביה וחוטף א' מן החובות כדי שיהו הזכיות מכריעין:

ולך ה' החסד וגו'. וכי זהו החסד אם משלם לאיש כמעשהו אלא דה"ק כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואין לית ליה שרואה אתה שאין לו את יהיב ליה מן דידך ואז ולך ה' החסד בחנם:

דר' אלעזר אמר ורב חסד גרסינן. וכן הוא בפיאה והיינו דקאמר היא דעתיה דר' אלעזר כלומר דלשיטתיה אזיל כמו דדריש בקרא ולך' ה' החסד ה"נ דריש ורב חסד מלמד שהוא מטה כלפי חסד אפילו אין לו מעשים מטה עמו כלפי חסד:

רבי שמואל בר יצחק בעא. על אלו המקראות צדקה תצר תם דרך וגו' וכן כל הנך דלקמיה דמשמע שהקב"ה מזמין ומספיק ביד הצדיק להצדיק וביד הרשעים להחזיק ברשע:

וסייגין סייגא ותרעין תריעה. בתמיה ומשל הדיוט הוא גודרין את הגדר ונועלין את השערים וה"נ וכי יתכן לומר שהקב"ה יחזיק ביד מרעים וכ"ש שיסייע אותם להרשיע:

וכיני וסייגין כו'. הדר קאמר ר' שמואל לנפשיה וכן הוא באמת שגודרין גדר ונועלין השערים כדמסיק לקמיה דלא על מתחלה הוא נאמר אלא על מכאן ואילך שאם שומר אדם עצמו מן העבירה עד ג' פעמים מכאן ואילך הקב"ה משמרו וכן להפך וע"ד שאמרו בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו:

מ"ט הן כל אלה וגו'. אחר פעמיים ושלש עם גבר הן כל אלה יפעל אל:

ובלחוד דלא יתוב ליה. אמתני' קאי והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש וגו' ובלבד שלא ישוב מצדקתו אלא ישמור עצמו להחזיק בהן תמיד כדדריש מקרא דכתיב לא במהרה ינתק ולא כתיב לא לעולם ינתק כחוט המשולש הזה שאינו ניתק במהרה אבל אם מטריחין עליו הרבה נפסק וניתק הוא וכן אם ח"ו יחזור מצדקתו אז נפסק החוט ותנתק שמירתו:

הא מפני ישראל נעשה שוכחן. כביכול וזהו כדאמרינן מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה שמתחלה מניח עון אחד ואינו מביאו במספר ועושה עצמו כאלו שכחו וע"י כן כף הזכיות מכרעת כשהן מחצה על מחצה:

נשא כתיב גרסינן. וכן הוא בילקוט ודריש נשא מלשון נשיתי טובה וע"י זה ועובר על פשע:

וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך. לשון יחיד והדר קאמר כסית כל חטאתם לשון רבים אלא דה"ק נשאת עשית עצמך כשוכח מעון אחד וע"י זה כסית כל חטאתם סלה שכף הזכיות מכרעת ומכסה ומעביר כל החטאים שלא יזכרו עוד:

סליק פירקא בס"ד