מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו. לכתחילה בו ואם לאו בשלוחו שמצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופיה במצוה מקבל שכר טפי ושלוחו של אדם כמותו יליף בגמרא:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. וכ"ש כשהיא קטנה והא דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן שאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

ואם לאו אינה מקודשת. דכיון שאמר התקדשי התקדשי כל חד הוו קידושין באפי נפשייהו:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. בבבלי מפרש דהאי באחת מהן לא מיתוקמא אלא באחרונה שבהן דכי אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה כל אותן שאכלה הוו מלוה גבה וכי מטיא אחרונה שבה נגמרים הקדושין אי אית בה שוה פרוטה הוי ליה מקדש במלוה ופרוטה וקי"ל המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת אבל אי לית באחרונה שוה פרוטה אע"ג דאיכא בקמאי שוה פרוטה כי מטי גמר קידושין הוי ליה מקדש במלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת:

גמ' ויידא אמר דא. ומאיזה מקרא אנו למדין מזה דכתיב ויקחו וכי כלם לוקחין כו' ומפרש רבי יוסי טעמא דמקרא קמא לא נפקא לן שפיר דשנייא התם שאדם יכול לשחוט פסחו של חבירו אפילו שלא מדעתו ולא מצינו למילף דשלוחו של אדם כמותו שהרי אין צריך דעת בעלים בשחיטה:

אין תימר. כלומר אבל מקרא דויקחו שפיר נפקא לן שליחות דאין תימר שאדם מפריש כו' הא לא מצית אמרת דהא אמר ר' זעירא אין אדם יכול להפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו שכל הקרבנות צריך דעת בעלים בהפרשתן חוץ ממחוסרי כפרה ומדאחד לוקח על ידי כלן שמעת מינה דשלוחו של אדם כמותו:

אין השליח עולה משום עד. אם שלח על ידי שליח לקדש אשה אין השליח מצטרף להיות עד בדבר דאין השליח נעשה עד:

היך עבידא. כלומר דמפרש דלא תימא לבית הלל דאמרו שליח נעשה עד דוקא באחד הוא דאמרי' דמצטרף עם עד אחר ולהיות שני עדים בדבר אבל בשני שלוחין לכולא עלמא אין יכולין להעשות שניהם עדים הלכך קאמר דאפילו בכהאי גוונא פליגי אם שילח שנים לבית שמאי שליח ושני עדים כלומר שצריך שיהיו שני העדים לבד מהשליח ולעולם אין השליח מצטרף לעד:

על דעתון דבית הלל שלשתן. כלומר אפילו הן שלשה שלוחים הן הן שלוחיו הן הן עדיו:

אבל אם קידשה בכסף נעש'. השליח כנוגע בעדותו ולא מהימן לומר שקיבלה:

אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה. להשליח ויכיל להעשות עד אפילו קידשה בכסף לא מחשבינן ליה כנוגע בעדותו שאפילו היא מכחשת אותו שלא קבלה ממנו הוא מהימן:

גבי קרפיפא דחברי'. הפקיד גרב יין אחד אצל חבירו ונתנו בתוך קרפיפו שלפני חצירו וכפר בו הנפקד:

וחייבו שבועה על ידי הכתף. שהכתף והוא הנושא משא הי' שלוחו שהביא היין והעיד שהפקידו אצלו וחייבו שבועה וקמ"ל דאפילו בשליח אחד ואין כאן אחר והוא הכתף שלו אפ"ה נעשה עד לחייבו לזה שבועה להכחיש העד:

ואם המר ימירנו יפר יפירנו הוינן סברין מימר ששלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב גרסינן. כלומר מהכא נפקא לן דבעלמא שלוחו של אדם כמותו מדאיצטריך למיכתב ימירנו יפירנו ודרשינן הוא ולא שלוחו כדאמרינן בפרק בתרא דנדרים וטעמא דמיעט הכתוב הא לאו הכי הוינן סברין מימר ששלוחי של אדם כמותו וכן מקרא דוסמך ידו ורצע אדוניו דממעטינן שליח ש"מ דאי לאו דמיעטו הכתוב ה"א אפי' שליח כדקי"ל בעלמא שלוחו של אדם כמותו:

אית תניי תני ורצע לרבות את השליח. והאי מתני אמר' דאין שלוחו של אדם כמותו דאי לאו הכי ל"ל לרבויי הכא תיפוק לי' מהיכא דנפקא לן שליחות אלא ש"מ דל"ל להאי דרשא דלעיל:

עד כדון כר"ע. מילתא באפי נפשה היא עד כאן לר"ע דיליף לרבות שליחות ברציעה מקרא דורצע דמשמע כל מי שירצע:

כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל יליף לה מדכתיב אדוניו דיתירא הוא כל שהוא בא מחמת אדוניו כמותו:

תמן תנינן. פרק התקבל וסוגיא זו מפורשת היטב שם עד מן ימא לטיגנא:

קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות. כלו' שקידשה את עצמה ועכשיו היא באה לפנינו והביאה ב' שערות ורוצה למאן על קידושין שנתקדשה מעצמה:

אבי' ממאן. בקידושי' אבל לא היא הואיל והיא מעצמה נתקדשה:

לא אתייא. הא דרב המנונא כמאן אתיא לא כר' יותנן ולא כר"ל דהא לר' יוחנן דאמר לעיל הכל מודין בקידושין שאביה מקדשה ולא היא א"כ אין כאן מיאון שאינה צריכה מיאון כלל דהא קידושי' לאו קידושין הן:

אין כר"ל. ואם לר"ל דקאמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקידושין וסברי רבנן דיכולה היא לקדש עצמה וא"כ נישואי תורה כלומר קידושי תורה הוו ואמאי אביה יכול לעכב:

לא אתייא אלא כר' יוחנן. אפילו תימא דכר' יוחנן אתיא ולא תיקשי לדידיה אין כאן מיאון דאף על גב דר' יוחנן אמר הכל מודים שביה מקדשה ולא היא מודה הוא דאביה ימאן על ידיה שעכ"פ מיאון צריכה ולא קאמר היא אינה יכולה לקדש עצמה אלא לענין זה שאביה מעכב על ידה וכל זמן שלא עיכב קידושיה קידושין:

קידשה לדעת. קטנה שנתקדשה לדעת אביה והכניסה שלא לדעת שלא היה אביה כאן זה היה מעשה ובא אביה והוציא' מחופתה שמיחה האב וביטל נשואיה דלאו כלום הן:

סימן הוה לו. שגור בפיו היה זה לסימן דר' יהושע בן לוי דקאמר הכי פליג על ר"ל דקאמר לעיל לרבנן דיכולה היא לקדש את עצמ' ולדידיה אין האב יכול לעכב בנשואיה:

לית היא פליגא. ודחי הש"ס להא דר' יעקב דלא פליגא אלא היך מה דאמר ר"ל לעיל דהכל מודים בנישואין לא כל הימנה להפסיד מעשה ידיה שהן של אב ולהשיא עצמה בלתי רשותו וכן נמי לר' יהושע בן לוי דאע"ג דנתקדשה לדעת אביה אינה יכולה להנשא שלא לדעתו ולהפסידו מעשה ידיה ולא קאמר ר"ל דקידושיה הוו קידושין אלא לענין אם קדשה אחר שאינה צריכה הימנו גט אפי' אביה ממאן בקידושי' של ראשון אבל מודה הוא שאינה יכולה להנשא בלתי רשות אביה:

אתא ר' אבא בר כהנא. וקאמר מילתא אחריתא בשם ריב"ל דאם קידשה שלא לדעת אע"פ שכנסה זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה לגמרי והך מילתא כר' יוחנן אתיא:

מהו שתאכל בתרומה. אם כהן הוא דקי"ל בכתובות אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וזו הואיל וחופתה שלא לדעת אביה היא אם מאכילתה בתרומה או לא:

רב אמר אוכלת. כל זמן שלא בא האב ומיח':

ושמואל אמר אינה אוכלת. דשמא יבא האב וימחה ונמצאת למפרע זרה הויא:

טעמא דרב מכיון שקידשה לדעת. אביה חזקה שכנסה לדעת כלומר אמרינן דמסתמא מתרצ' האב בנשואיה ולא חיישינן שמא יבא וימחה:

ר' יוסי בר' בון. קאמר היינו טעמיה דרב שכן משנה ראשונה ארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא אלא שחכמים אמרו אין האשה אוכלת בתרומ' עד שתכנס לחופה כדמפרש טעמא בפרק אע"פ גזיר' שמא ימצא בה סימפון וכיון דכאן אינו אלא משום ספק שמא לא יתרצה האב בנשואיה אוקמוה אדאוריית' דלא תיהוי אלא ארוסה ואוכלת בתרומ' דהרי אין כאן חשש סימפון:

מה נפק מן ביניהון. להני תרי טעמי אליבא דרב:

מעשה ידיה. איכא בינייהו דעל דעתיה דרבי מנא אליבא דרב דמסתמא אמרינן שיתרצה האב בנשיאיה וא"כ נשואין גמורין הן כל זמן שלא מיחה האב ומעשה ידיה לבעלה:

על דעתיה דרבי יוסי בר' בון. אליבא דרב דקאמר טעמיה משום דכארוס' היא א"כ מעשה ידיה לאביה דחיישינן שמא לא יתרצה האב אלא דלענין תרומה אוקמוה אדאורייתא:

מתה. קודם שבא האב ומיתה מי יורש':

בעלה יורשה. דהא לא חיישינן שמא לא נתרצה האב ואשתו גמורה היא ובעלה יורשה ולרבי יוסי ברבי בון דקאמר טעמא דכארוסה הויא ואבי' יורשה:

אתא ר' יוסי בר' בון. וקאמר בהדיא דלרב מתה בעלה יורשה דאפילו לטעמיה דקאמר דכארוסה מחשבינן לה לענין מעשה ידיה הוא דקאמר שמא יבא האב וימחה אבל לענין ירושה לא שייך לומר כן והרי בחזקת נשואה הוא כל זמן שלא מיחה האב:

איתא חמי. בא וראה דמה אילו קידשה לדעת הואיל וכנסה שלא לדעת קאמר שמואל לעיל דאינה אוכלת והכא דקידושין נמי שלא לדעת הוו וקאמר דאוכלת בתמיה:

שמואל עבד לה כיתומה. שאני הכא דנעשית לה מעשה יתומה בחיי האב דבשלמא התם דנתקדשה לדעתו וניסת שלא מדעתו איכא למימר דמירתח רתח בשתיקה זו ואין דעתו להתרצות אבל אם הקידושין ג"כ היו שלא לדעתו ושתק אמרי' מדשתק כולי האי אפשר דנתרצה הוא ושתיקה כהודאה היא:

מתני'. דקתני התקדשי לי בתמרה זו. וקאמר הש"ס וכל מתני' מיירי בשאמר' אי אפשו בזו אלא בזו והלכך צריך שתהיה באחת מהן שוה פרוטה אבל אם לא אמרה אי אפשי בזו אלא בזו מצטרפין הן לשוה פרוטה ולא ס"ל להאי ש"ס דהתקדשי התקדשי משוי להו לפרטא וכדמסיק דמתני' ר' יהודה היא:

מאן תנא ווי"ן ר' יודה. פלוגתא דר' מאיר ור' יודה בפ"ה דשבועות והובא לעיל ריש פרק ד' דנזיר ובכמה מקומות דפליגי גבי חמשה שהיו תובעין אותו פקדון לר' יהודה אינו חייב שבועה לכל אחד וא' עד שיאמר שבועה ולא לך ולא לך דבהא אמרינן שבועה על כל אחד ואחד קאי אבל אם אמר לא לך לא לך בלא ווי"ן אינו חייב אלא אחת וכמו דאמרי' התם אם אמר בווי"ן קאי שבועה על כלן ה"נ אם אמר התקדשי בזו ובזו קאי התקדשי על כלן ואם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין הן:

ברם כר"מ. דאמר התם ולא לך ולך אינן חייב אלא אחת דלא קאי שבועה על כל א' דכל חד וחד באפי נפשי' קאי וה"נ אפילו אמר בזו ובזו כל חדא וחדא בפני עצמה הויא והוי כמו שאמר או בזו או בזו ואם יש באחת מהן שוה פרוטה הוא דמקודשת:

התקדשי לי בסלע זו לאחר ל' אוכלת בתוך שלשים יום. והיא אכל' מעות הקידושין בתוך שלשים ה"ז מקודשת לכי מטא זימנא אף על פי שנתאכלו המעות:

אוף ר' שמעון בן אלעזר מודה בה. ר' שמעון בן אלעזר דס"ל לקמן דבמלוה נמי בעינן עד שישתייר שם שוה פרוטה מודה הוא הכא דאע"פ שלא נשתייר שוה פרוטה מקודשת:

מה בינה למלוה. מלוה לא ניתנה מעיקרא לשם קדושין ובשעה שמקדשה לא יהיב לה מידי אבל הני קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה ואפילו לא נשתייר שוה פרוטה מקודשת היא דברשותא דידה קא מתאכלי:

והא תנינן היתה אוכלת ראשונה. וקס"ד דדמיא להאומר התקדשי לאחר ל' יום שהרי כולן מצטרפין הן לקדושין ועד שתקבל כולן הוא דחלו הקדושין ומעתה אפי' לא נשתייר שם שוה פרוטה תהא מקודשת ואמאי צריך שיהא באחת מהן שוה פרוטה הא כי אכלה מדנפשה קא אכלה וכמו דהתם אם נתאכלו המעות בתוך ל' יום שאע"פ שלא נשתייר מהן כלום מקודשת:

אמר רבי אלעזר. ל"ג הכא עד לקמן:

פתר לה על ראשה. הא דקתני היתה אוכלת ארישא קאי התקדשי לי בזו כו' דהתם בעינן עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אבל בסיפא דכולן מצטרפין לקדושי' אפילו אכלה ראשונה ראשונה לא בעינן שישתייר שוה פרוטה:

ואין על ראשה. קאי בדא תנינן היתה אוכלת בתמיה דמאי איריא אוכלת אפילו מנחת נמי עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

אמר ר' אלעזר דרבי שמעון בן אלעזר היא. לעולם אסיפא קאי ולא כדקא ס"ד מעיקרא דמדמית לה להתקדשי לאחר ל' יום ולא בעינן נשתייר שוה פרוטה דשאני התם דיהיב לה כל הקידושין כאחת ובדיבור אחד והואיל וגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן שלא יחולו הקידושין לגמרי עד לאחר ל' יום וכי מתאכלי ברשותה מתאכלי אבל הכא שמחלק דבורו ואמר בזו ובזו ובזו גלה דעתו שאינו רוצה שיתחילו הקדושין כלל עד גמר כולן ועד שתקבל את כלן וכשהיא אוכלת ראשונה חזרה עליה מלו' ואינה מקודשת עד שיהא באחת מהן והיינו באחרונה שוה פרוטה וכרשב"א דס"ל מלוה כפיקדון ועד שנשתייר שם שוה פרוטה:

דתני כו'. מפורש לעיל בפ"ק:

אתיא דרשב"א ברבי מאיר. ה"פ ר' אלעזר מפרש להא דרשב"א לאו בסתם מלוה מיירי דבהא לא פליג דמלוה עדיפא מפקדון כדמפר' טעמא לקמן דמלוה להוצאה ניתנה וכלו' דמסתמא לא היה דעתו שיהא המעות בעין שהרי להוצאה ניתנה ובודאי לא קדשה אלא בההיא הנאה דמחיל לה גבה והלכך אפי' לא נשתייר שוה פרוטה מקודשת חבל בפקדון דעתו הי' לקדשה בדבר שהוא בעין דלאו להוצאה ניתנה והלכך עד שנשתייר שם שוה פרוטה והא דר' שמעון בן אלעזר עביד מלוה כפקדון במלוה באה מחמת מכר מיירי וכר' מאיר אתיא:

כמה דר' מאיר אמר. בפרק הגוזל עצים הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו דמכיון ששינה מדעת בעלים נקרא גזלן וקנייה בשינוי ותני עלה התם בהאי תלמודא הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע דהואיל ושינה מדעת בעלים קניי' בשינוי והלכך הריוח לאמצע והכי מיקי לה נמי בבבלי שם דף ק"ב וכרבי מאיר:

דהוא פתר לה במלוה שהלוה אמר לו קח לי חטים. כלומר ר' אלעזר מפרש להא דר' שמעון בן אלעזר נמי בכה"ג שהאשה והיא הלוה שבתחלה נתנה לו מעות ליקח חטים והוא לקח שעורים והרויחו והריוח לאמצע ועכשיו נעשה לו מלוה עלי' מחצי הריוח שמגיע לו ובזה הוא שקדשה ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי בידך דבכה"ג בעינן שישתייר שוה פרוטה שהרי מלוה זו לאו להוצאה ניתנה והאי מלוה כפקדון דמיא והיינו טעמיה דר' שמעון בן אלעזר:

וקשיא. סתמא דהש"ס מקשה על זה וכי מקדשין בגזילה שהרי גזלן הוא ששינה מדעתה ואותו ריוח המגיע לו בגזילה באת לידו ואין מקדשין בגזל:

. ר' יוסי בעא. על זה קושיא אחריתא וה"פ שהרי ע"כ לפי אוקימתא זו אכתי צריכין לטעמא דהמקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא הך מלוה לא דמיא לסתם מלוה דנימא דעתו היה לקדשה בההיא הנאה דמחיל לה גבה שהרי לאו להוצאה ניתנה ולפקדון נמי לא דמיא דהתם מקדשה בדבר שמסר בידה ובש"פ שנשתייר הימנו אבל הכא הרי לא מסר בידה כלום ובמה הוא מקדשה אם לא בחוב שיש לו עלי' והרי אינו בעין וע"כ בפרוטה זו שנשתייר הוא מקדשה וא"כ הוי ליה כמלוה ופרוטה ומקודשת דאמרינן דעתה אפרוטה והיינו דבעי עלה:

ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר. כלומר דרך הוא לשלם במעט מעט לחוב גדול אבל לא לחוב קטן אם יש לו אצל זה עוד חוב גדול וה"נ כן היכי אמרינן מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה והלא בהני קידושין שנתרצית לו כמשלמת לו חוב שיש לו עלי' ובודאי דעתה לשלם חוב הגדול שעליה ולא חוב הקטן דשמא אדם נותן ש"פ בשביל חוב ש"פ שעליו והוא חייב לו עוד חוב גדול מזה בתמיה:

אית תניי תני מקדשין בגזילה. ול"ק קושיא קמייתא דכמ"ד מקדשין בגזילה מיתוקמא:

א"ר מנא. ולא פליגי וה"ג מ"ד מקדשין בגזילה בגזילה שאינו יכול להוציאה מידו בדין וכממונו דגזלן הוי ומקדשין בו ומ"ד אין מקדשין בגזילה בגזילה שהוא יכול להצילה מידו וכממונו דנגזל הוי אף על פי שעדיין ביד הגזלן הוא:

רבי יוסי ברבי בון. מפרש דמר מיירי בלאחר יאוש ומר בלפני יאוש וממונא דנגזל הוי:

מתני'. ברייתא דלעיל דקאמר בפקדון אם נשתייר ש"פ מקודשת דוקא בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך דמשמע כפי שהוא עכשיו ומסתמא אמרינן דמינח ניחא לה בכל שהוא אם הרבה ואם מעט:

אבל אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך. דעתה היה אכוליה ואינה מקודשת עד שיהא כל הפקדון קיים:

מה בינו למלו'. השתא מפרש טעמא דת"ק דמחלק בין פקדון למלוה:

מלוה ניתנה להוציאה. ומסתמא לא היה דעתו אלא בהנאת מחילת המלוה כדפרישית:

והתנינן היתה אוכלת ראשונה. לר' אבהו פריך דקאמר אם פירש בכל מה שהפקדתי בידך צריך שיהא כולו קיים ואם כן מתני' דאמר בזו ובזו ובזו וכללן לכולן כאחת מעתה נימא נמי דאפילו נשתייר שוה פרוטה לאו כלום הוי דצריך שיהא כולו קיים בשעה שיחולו הקידושין ואע"ג דלעיל מדמינן להא דמתני' למלוה ולא לפקדון מכל מקום פריך כמו דאמרי' בפקדון הואיל ופירש בכל מה שהפקדתי דעתה אכוליה וה"ה הכא נמי הואיל ואמר בזו ובזו ובזו דעתיה אכולן שיהו כולן קיימין בשעה שהקידושין חלין:

פתר לה. להך דהיתה אוכלת על ראשה דמתני' ופריך ואין על ראשה בדא תנינן כו' כדלעיל:

אמר רבי אבון. לעולם אסיפא קאי ולא תיקשי אמאי לא בעינן שיהו כולן קיימין דהא לא כן סברנן מימר לעיל דמאן תנא סיפא דמתני' ר' יודה היא דלדידיה יש לחלק בין אמר בווי"ם או לא ולר' יודה לא קשיא מידי כדאמר ר' יוחנן אליביה בפ' שבועת הפקדון:

דברי ר' יודה נכללין בקרבן אחד. התם תנן תן לי פקדון חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחד ואחד וההיא כר' יודה דהוא ת"ק דר' מאיר התם וכמה דאמר בולא לך ולא לך כדפרישית לעיל וקאמר רבי יוחנן עלה לדברי ר' יודה נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות וכדמפרש התם בהאי תלמודא וה"ג התם היך עבידא פרוטה שליש חטין ופרוטה שליש שעורין ופרוטה שליש כוסמין נכללין בקרבן אחד פרוטה חטין ופרוטה שעורין ופרוטה כוסמין נפרטין בשלשה קרבנות והתם הגי' מוחלפת היא וכמה שכתבתי הוא העיקר וה"פ אע"ג דר' יודה מחייב קרבן על כל אחד ואחד מכל מקום מצינו דלפעמים נכללין בקרבן אחד אם אמר שליש פרוטה מכל מין ומן יש לי בידך דאפחות מפרוטה לא מיחייב ופרוטה מכלן מצטרפת לחייב עליהן קרבן אחד ואם אמר פרוטה מכל מין ומן נפרטין הן דפרטא הוי וחייב בג' קרבנות:

כמה דהוא אמר תמן. וכמו דלרבי יודה התם אע"ג דאמר בווי"ם חטין ושעורין וכיסמין משכחת לה דפעמים כללא הוי ופעמים פרטא וה"נ כן דאף על גב דאמר בזו ובזו ובזו לפעמים נכללין הן בקידוש אחד היכי דלא הוי בכל אחת מהן בפני עצמה שוה פרוטה אהני ווי"ם דאמר לכללן לאחד ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת:

ונפרטין בג' קידושין. כלומר אם יש בכל אחת מהן שוה פרוטה ודאי פרטא מיקרא דכל אחת ואחת קידושין בפני עצמה היא ומתקדשת בכל אחת מהן והלכך אם יש באחת מהן שוה פרוטה הוי כאלו קידשה בזו אע"פ שאין הראשונין קיימין:

מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום. מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בסיפא נמי היא לא נתקבלה כלו' והכא את אמר מקודשת וברישא אינה מקודשת:

אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן. היינו טעמא דסיפא דרוצה היא שתהא מקודשת בכך ותראה שעל ידה הוא עושה טובה לעני ובההיא הנאה מיתקדשה:

אומר הוא אדם לפועל. עכומ"ז או עם הארץ:

אין חוששין על שכרו. שהוא נותן לו:

לא משום שביעית. שמא יקח מפירות שביעית מן החשוד למכרם והרי הוא כאלו מאכילו:

ולא משום מעשרות. אם ע"ה הוא ויקח שאינו מעושר ונמצא שזה כמאכילו שאינו מעושר:

ולא משום יין נסך. אם עכומ"ז הוא ונמצא משקהו י"נ והרי מזונותיו עליו ונהנה הוא מיין נסך לכל אלו אין חוששין דהא איהו לא ספי ליה מידי אלא פריטי הוא דיהב ליה:

ואני נותן לך. בשבילך דמיו לחנווני אסור וחוששין לכלן ומפרש ר' זעירא הטעם דנעשה החנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לו לפועל והוי כאלו הוא מאכילו בידו:

אמר ר' הילא. היינו טעמא דאסור דנעשה כפועל זכה לבעל הבית משל החנוני בתחילה וחוזר וזוכה לעצמו מבעה"ב והוי כמי שהבעל הבית מאכילו:

אוף הכא. הא דר' יוחנן שפיר אתיא או כר"ז או כר' אילא דלר"ז אמרינן הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני ובההיא הנאה דקעביד שליחותה מיתקדשה ולמאי דאמר ר' הילא התם ה"נ העני זכה לאשה משל בעלה שמקבל ממנו בשבילה וחוזר הוא וזוכה לעצמו:

מה נפק מן ביניהון. דר' זעירא ור' הילא התם היה החנוני חרש איכא בינייהו דעל דעתיה דר' זעירא דמשום שליחות הוא ואין כאן חשש שאין שליחות לחרש אבל על דעתיה דר' הילא יש כאן חשש שהרי החרש יכול לזכות לאחרים:

היה הפועל חרש. ואם הפועל חרש נמי איכא בינייהו ולר' הילא אין כאן חשש שאין החנוני יכול לזכותו שאין זכות לחרש מאחרים ועל דעתיה דר' זעירא יש כאן חשש שהחנוני שליחותו של בעל הבית הוא עושה ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו בעה"ב מאכילו:

במה קידשה. הלא שלה הוא:

רוצה היא שתהיה מקודשת לו. בההיא הנא' שיהא חיוב לה סלע אחר ומתמה ר' יוסי עלה אילו איתמר כלי יאות קאמרת שנוכל לומר דניחא לה שיתן לה כלי אחר בחילוף כלי שלה שדרכו של כלי להתחלף איכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא לי' בהאי אלא סלע דרכה להתחלף בתמיה מאי שנא סלע זה מאחר ומה הנא' דקא מטי לידה:

כינסי לי סלע זו. בפקדון ובשעת מתן מעות אמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת אפי' לא אמרה בפירוש אין דאמרינן מדשתקה ודאי נתרצית לו:

אם משנתנה לה. אמר לה:

רצת. דאמרה אין מקודשת:

לא רצת. שלא אמרה בפירוש אין אלא שתקה אינה מקודשת דשתיקה דלאחר מעות לאו כלום היא דלא איכפת לה מימר קאמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבילתיה ולכך שתקה:

הילך סלע זו שאני חייב לך. הואיל ושלה הוא אפי' בשעת מתנה רצת דאמרה אין מקודשת לא רצת שלא אמרה אין בפי' אלא אישתיקה אינה מקודשת דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי:

יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. שצריך שתתרצה בשעת מתן מעות ותאמר אין בפי' הואיל ושלה הוא:

ונמצא חסר דינר אינה מקודשת. דדעתה אכולה מנה:

היה מונה ראשון ראשון. שהיה מנה שלם בידו והי' מונה לה דינר דינר יכולה היא לחזור בה כ"ז שלא השלים אבל משהשלים מקודשת:

רבי אלעזר אומר מקודשת בראשון. כיון דנתן לה דינר ראשון מקודשת מעכשיו והשאר הוא על תנאי שצריך שישלים תנאו דכיון דיהיב לה דינר כאומר על מנת שישלים תנאו והאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:

ר' יוחנן אמר לכשישלים. תנאו הוא דמקודשת ואם בא אחר וקדשה מקודם שישלים מקודשת לשני:

אמרין. בני הישיבה חזר בו ר' יוחנן כדמוכח מדלקמן:

חד בר נש. נתן משכון לחבירו על המקח שלקח ממנו וכפר ביה חבריה בערבונו:

תלתיהון אמרין. לא כך היה המעשה אלא שנתן לו מקצת הדמים על זרע פשתן שלקח ממנו:

אתא עובדא קומי ר' יוחנן. שחזר בו המוכר ובאו לפני ר' יוחנן ואמר או יתן לו זרע פשתן בכל מקחו שכבר נתחייב לו במקצת הדמים שקיבל או יקבל עליו מי שפרע כדין החוזר בו אחר נתינת הדמים:

ר' חייא בר יוסף. פליג וקאמר שלא קנה בכל מקחו אלא כנגד ערבונו בלבד ואו שיתן לו בכל ערבונו והיינו כנגד דמים שקבל או יקבל מי שפרע:

במקח שאין דרכו להקנות חציים כגון פרה וטלית. שאין דרכם למכור וליקח לחציים בהא מודה כיון שקיבל המקצת קנה כולה:

ואשה דרכה להיקנות חציין. השתא מסיק לה דמהא שמעינן שחזר בו ר' יוחנן דכי דרכה של אשה להיקנות לחציי' אלא ודאי כיון שנתן לה מקצת הדמים קנה אותה ואינה יכולה לחזור דבהא אפי' ר' חייה בר יוסף מודה לר' יוחנן:

תריהון אמרין. דכך הוא הדין במקח לא קנה אלא כנגד ערבונו שדרכו להיקנות לחציו ואפילו פרה וטלית כגון פרה עומדת לשחיטה שיכול למכרה לחצייה וכן טלית א"נ שראוי' לשניהם ולהיו' שותפין בה אבל אשה אין דרכה להקנות לחצאין שאינה ראויה לשני' וד"ה קנה כולה:

מתני' התקדשי לי בכוס זה של יין כו' אינה מקודשת. דאיכא דניחא לה בהא ואיכא דניחא לה בהא:

רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זה מקודשת. לא פליג ר"ש אלא בשבח דממון דמסתמא ניחא לה בשבח אבל לא בשבח דיוחסין כדמפ' בגמרא ואין הלכה כר"ש:

שפחה מגודלת. שמגדלת הבנים פי' אחר גודלת קולעת שער הנשים:

אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש. דדברים שבלב אינם דברים:

גמ' בכוס זה. אמר לה התקדשה לי בכוס זה ובמה שבתוכו אם הכוס עם מה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת:

זכה בו ובמה שבתוכו. ואם אמר לה התקדשי לי בו ובמה שבתוכו צריך שיהי' במה שבתוכו שוה פרוטה ולא זכת אלא במה שבתוכו בלבד והכי איתא בתוספת' פ"ב דלא תימא הא דאמר לה במה שבתוכו מפני חשיבות המשקה שבתוכו קאמר ודעתו הי' שתזכה גם בכוס קמ"ל:

מודה ר"ש. בשבח יוחסין כדמפרש טעמא לקמיה:

מתניתא אמרה כן כו'. ולא פליג ר"ש דאע"ג דלוי ונמצא כהן לשבח הוא משום דיכולה היא מימר לא הוינא בעייא די רוחיה רבא עלי שישתרר עלי מחמת יחוסו:

בן עיר ונמצא בן כרך. הרי לשבח הוא וקאמר משום דיכולה היא מימר בעייא הוינא מצטנעא רוצה אני להיות בביתי בצנעה בנחת ומנוחה כדרך בני העיר שאין הרבה בני אדם מצויין שם כמו בכרכין:

רחוק ונמצא קרוב. מ"ט הרי לשבח הוא:

מטרפסא אזלא. רוצה אני להיות מטרפסה והולכת ומטרפס' ובאה ולהתענג בהלוך וטיול:

ה"ג על מנת שאין לו בת או שפחה גודלת ויש לו ניחא. שהרי אנו רואין שיש לו אלא ע"מ שיש לו ואין לו הגע עצמך שהיה לו בסוף העולם ומנין אנו יודעין שאין לו אפשר בסוף העולם יש לו בת או שפחה:

כיני מתניתא. כן המתני' מיירי שאמר לה יש לי בת פה בביתי לגודלתיך לגדל בנייך ושפחה לשמשותיך ונמצא שאין לו:

מתני' והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת. דדוקא קא"ל במקום פלוני שיש לו שם אוהבים ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם ימחו בידו:

הרי היא במקום פלוני. מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי:

גמ' מתני' דלא כר' אליעזר. דפ"ו דגיטין הלכה ג' דאמרינן שם לר"א לעולם מראה מקום הוא לו עד שיאמר אל תגרשנה אלא במקום פלוני וכן בקידושין עד שיאמר אל תקדשנה אלא במקום פלוני:

ה"ז מקודשת. אסיפא קאי וקאמר דבהא אף ר"א ואף רבנן דפליגי התם בגיטין מודו הכא בקידושין דלכ"ע בסיפא מראה מקום הוא לו:

מתני' כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים (אינה מקודשת.) אבל מכל מקום בעיא גט מספק כיון דלא פי' דילמא דעתיה נמי אנדרנית:

גמ' תנינן מומין כו'. סוגיא זו כתובה בפרק המדיר ושם פירשתי היטב ע"ש:

מתני' סבלונות. דורונו' שדרך החתן לשלוח לאהובתו:

אינה מקודשת. ולא אמרינן יודע היה שאין קדושיו קידושין וגמר ושלח סבלונות לשם קדושין אלא אמרינן מחמת קדושין הראשונים שלח:

וכן קטן שקדש. ושלח סבלונות משהגדיל:

גמ' תני וכולן שבעלו קנו. דאדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין דחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

ה"ג בתוספתא רבי שמעון בן יהודה אימר משום רבי שמעון אע"פ שבעל לא קנה שלא היתה בעילתו אלא לשם קדושין הראשוני':

אם קנו. מה קנו לענין מאי קנו אם לכל וכאשתו גמורה היא:

קנו לחומרין. שצריכה הימנו גט ואם בא אחר וקידשה צריכה נמי הימנו גט דלחומרא חיישינן שמא על דעת קידושין הראשונים בעל. א"נ אם קנו לדברי ר"ש קאי ואם קנו לענין זה הוא דקנו לחומרין וכן מוכח מדלקמן:

כל תניי שהוא מעשה מתחלתו. שיש בו מעשה מתחלתו ובקדושין בתנאי כזה מקודשת לחומרין דאע"ג שאין התנאי כלום לחומרא חיישינן:

מאן תנא כל תנאי שהוא מעשה מתחלתו תנייו בטל. כדתנן בסוף פ' הפועלים דלא כר"ש הוא דלדידיה לא בטל לגמרי בקידושין אלא דלחומרא מיהת חיישינן וכמו דחושב לחומרא בדינא דמתניתין וכן אמר רבי יודן בשם רבי יוחנן:

היך עבידא. מאי יש מעשה בתחלתו אמר לה הריני מקדשיך בבעילה על מנת שירדו גשמים שהקדים המעשה לתנאי:

בקידושי מלוה. אם קדשה במלוה לענין קידושין אזלינן לחומרא ובקרקעות אם אמר קנה בכסף מלוה שיש לך עלי לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין להלוקח למי שפרע אם חזר בו שא"צ לקבל עליו דלאו נתינת מעות בשעת מקח הוי:

ביקש. הלוקח להעמיד לו מקחו והמוכר חוזר בו מאי:

נישמעינה מן הדא. מתני' בריש איזהו נשך שאם היה חייב לו חטים ואומר תן לי החטים שאני רוצה למכרם וליקח בהן יין ואמר לו הרי חטיך נתונים עלי כשער של עכשיו והרי לך אצלי יין ויין אין לו דקאמר התם דאסור משום רבית מכיון שאין לו יין עכשיו ודייק דלענין קנייה נמי כן הוא אם יש לו נקנה לו וחייב ליתן לו ותני ר' חייא נמי כן אלמא אין המוכר יכול לחזור בו:

שלח אמר לתמן. שלח לבבל ואמר להן הוו ידעין דהורי ר' יוחנן בקידושי מלוה לחומרא והורע בעיני רבי זעירא מה ששלח רבי שמואל:

למה. מפני מה הורע לו אם בגין דהוון נהגין מחמרין עליהון ואמרי דלא הוו קידושין כלל והוא עכשיו מיקל עליהן:

אמר ר' יוסי בר' בון. לא היא אלא בקולא הוון נהיגין שהיו אומרים המקדש במלוה מקודשת לגמרי ועכשיו החמיר עליהן בזה ששלח למיחש לחומרא ואם בא אחר וקדשה תפסו בה קידושין וצריכה גט משניהם מספק וזהו שלא הוטב בעיני ר' זעירא:

ערוה שאינה ערוה כל ספק שבא לפניך אם היא ערוה או אינה ערוה תפוס את שאינה ערוה וכלומר לחומרא דחיישינן שמא אינה אשת איש ותפסו בה קידושי אחר להצריכה גט:

מתני' אינה מקודשת. דאמר קרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו אין לך לקוחין אפילו באחת מהן וה"ה לכל עריות שיש בהן כרת שאין קידושין תופסין בהן:

משלהן היתה. בבבלי דייק הכי שמעינן מהאי מתני' המקדש בגזל ואפילו בגזל דידה אינה מקודשת ולא אמרינן מדקבילתיה אחילתי' מדקתני שלהן היתה ושל שביעית הית' טעמא דשל שביעית הית' והפקר הוא וכלאחר יאוש דמי הלכך שאר הנשים מקודשות אבל בשאר שני שבוע לא ואם כן ש"מ אפילו בגזל דידה אינה מקודשת ושמעינן נמי שהמקדש בפירות שביעית מקודשת ולא אמרינן דלא הוי ממינו לזכות בהן אלא כיון שזכה בהן ממונו הוא לכל דבר א"נ דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר ושמעינן נמי שאשה נעשית שליח לחבירתה אפילו במקום שנעשית לה צרה ואף על גב דבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה כשרה לה שליחותא מיהת כיון דעבדה עבדה שהרי בקידושין הללו הן נעשות צרות זו לזו על ידי זו שקבלתה וקתני האחיות אינן מקודשות הא נכריות מקודשות. ומתני' מיתרצא התם אליבא דהלכתא הכי המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה שתיהן כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה וכגון שאמר לשתיהן אחת מכם מקודשת לי ולא פירש לאיזו מהן מקדש וקבלה אחת מהן הקידושין על ידי חברתה או שתיהן קבלו הקידושין כאחת אע"פ שקידושין שאין מסורין לביאה הן דכל אחת מהן איכא לספוקי באחות אשתו מקודשות ושתיהן צריכות גט אבל אם אמר בפירו' הראוי' לביאה מכם מקודשת לי אינן מקודשות דאין שום אחת מהן ראוי' לביאה ומעשה נמי בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים ואמר הראוי' מכם לביאה תתקדש לי ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות אבל נכריות שהן ראויות לביאה מתקדשו' ואם אמר כלכם מתקדשות לי לא היתה שום אחת מהן מקודשת דכיון דאמר כלכם כללן כאחת וכי היכי דאין אחיות מקודשות כך אין הנכריות מקודשות:

גמ' את שמע מינה. ממתני' חמש:

שחמש נשים מתקדשות כאחת. דקתני אין האחיות מקודשות הא לאו הכי כולן מקודשות ולא תימא צריך לקדש לכל אחת בפני עצמה:

שהאשה מקבלת כו'. אפילו במקום שנעשית לה צרה:

ומקדשין בגזילה. בגזל שלה והאי תלמודא דייק הכי טעמא דשלהן היתה הא של אחרים אינה מקודשת ובגזל דידה מקודשת ואפילו לפני יאוש דמכיון דקבילתיה אחילתי' והא דקתני ושל שביעית הית' לומר שמקדשין בפירות עבירות ואפי' לכתחילה:

ואין קידושין תופסין בעריות. שאפילו אחת מהאחיו' אינה מקודשת:

באחיות לא קידש. אם קידש שתי אחיות כאחת אין אחת מהן מקודשת:

ובחטאות. כה"ג כיפר כדמפ' ואזיל:

שחט שתי חטאות לשם חטאת אחד. כגון שהפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות דמועלין בשתיהן כדקי"ל בפ"ק דמעילה דשתיהן חטאת הן ואם שחט שתיהן כאחת כיפר שהמזבח בורר לו הראוי לו אבל שתיהן אסורות באכילה דכל אחת נעשית מותר חטאת לחברתה וכן בשני אשמות אסורין באכילה משום מותר אשם:

שחט את הראשון. מאלו שתי חטאות שלא לשמו דפסול בחטאת ואת השני לשמו כיפר בשני דלא נעשה השני מותר חטאת הואיל והראשון שלא לשמו הוא:

שאינו הראשון כו'. כלומר מכיון שכיפר בשני יצא הראשון מתורת חטאת למפרע וכשר שלא לשמו כשאר זבחים:

אבל שחט הראשון לשמו. ואח"כ שחט השני שלא לשמו למאי מדמינן לה וקאמר דדמיא להא דאמרינן בפ"ק דשבועות גבי שני כבשי עצרת ושני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון על מה השני בא ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאירעו בין זה לזה וה"נ כן:

ובפסחים. בכה"ג דלעיל לא כיפר מאחר שהן אסורין באכילה ואין הפסח בא מתחלתו אלא לאכילה ודלא כר' נתן דאמר אין אכילת הפסח מעכב דס"ל לפי אכלו למצוה הוא:

מתני' המקדש בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים:

אינה מקודשת. דכהנים משלחן גבוה קא זכו ואמר קרא וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה כך מתנות הללו לא תשתמש בהן אלא לאכילה:

במעשר שני. כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא בהוייתו יהא:

רבי יהודה אומר מזיד קידש. במעשר שני הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון ועל ידי קדושין הללו הוציאו לחולין ור' מאיר סבר אין דרך חלול בכך:

ובהקדש. של בדק הבית מזיד קידש שכיון שידע שהוא הקדש והוציאו לחולין בכוונה נתחללה קדושתו ומקודשת ובשוגג דלא ידע שהוא הקדש ולא ניחא ליה דליתחול הקדש על ידיה לא נתחללה קדושתו ואינה מקודשת והלכה כרבי מאיר במעשר וכר' יהודה בהקדש:

גמ' ר' לעזר אמר דברי הכל. רישא דמתני' המקדש בחלקו ד"ה היא דאף ר' יהודה מודה בה:

רבי יוחנן אמר במחלוקת. היא שנוי' וכר' מאיר אבל לר' יהודה מקודשת וכדלקמן:

תמן תנינן. בריש מעשר שני תנינן מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו את האשה דהוי כמכר:

הבכור מוכרין אותו תמים חי. כדקאמר טעמא בריש פ"ה דבכורות במעשר נאמר לא יגאל וילפינן גאולה גאולה מחרמים דכתיב ביה לא ימכר אבל בבכור נאמר לא תפדה אבל נמכר הוא:

ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה. דממונו של כהן הוא:

חי לא שחוט. אתמים חי קאי הא דאמרי' בכור מוכרין אותו תמים חי ומקדשין בו האשה דוקא חי קאמר אבל לאחר שחיטה מכיון דמשלחן גבוה קא זכו אסור למכרו ולקדש בו האשה:

ואמר רבי יהודה בן פזי. לפרש פלוגתייהו דר' מאיר ור' יהודה וכר' יוחנן דרישא דמתני' במחלוקת היא ור' מאיר יליף כל הקדשים ממעשר בהמה דאין מקדשין בהן ור' יהודה יליף להו מן בכור דמקדשין בהן:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה בן פזי. קשיא דידיה אדידיה דתמן הוא אומר כלומר הא דמפרש לטעם פלוגתייהו דר' יהודה יליף לה מבכור וא"כ שמעת מינה דבכור מקדשין בו בין חי בין שחוט דהא במתני' קתני המקדש בחלקו והיינו לאחר שחיטה לאחר שחלקו וקילפת לה מבכור אלמא בכור אפילו לאחר שחיטה מקדשין בו:

והכא הוא אומר. דמפרש למתני' דמעשר שני דדוקא תמים חי קאמר ולא שחוט:

תמן בשם גרמיה. משמי' דנפשי' קאמר והא דלעיל משמי' דרביה:

אפי' תימר. ודחי לה הש"ס דאפילו תימא הא והא משמיה דנפשיה ולא קשיא דמתני' דהכא נמי במקדש בחיים איירי והא דקאמר בחלקו בחלק שראוי ליפול לו לאחר שחיטה ושפיר יליף לה מבכור:

ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור שחוט כתיב מה חזה ושוק אין מקדשין בו דמשלחן גבוה זכו אף בכור לאחר שחיטה אין מקדשין בו:

מה טעמא דר' יהודה בן פזי. לשינויא קמא דקסבר אפי' לאחר שחיטה מקדשין בו דכתיב והיה לך ריבה הכתוב אפילו לאחר שחיטה:

ריבה לו הויה אחרת. דלא מקשינן לחזה ושוק של תודה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה א' אלא כשלמים שיהא נאכל לשני ימים ולילה אחד ודריש מן והיה הוסיף לו הכתוב הויה אחת:

תמן תנינן. בפרק קמא דדמאי חלת עם הארץ שתיקן לו גבל חבר בטהרה ונתנה לכהן חבר פטור מלעשר דמאי:

והמדומע. שנפלה לו סאה תרומה בפחות ממאה חולין ונעשה הכל מדומע וצריך ליתנה לכהן:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר שני פטור מלעשר דמאי כדמפריש התם טעמא שלא גזרו עליהן חכמים:

ושירי מנחות. שהקומץ למזבח ושיריו נאכל לכהנים ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן:

וכולם. דקחשיב במתני' אם קרא עליהן שם לתרומת מעשר ולמעשר שני שלו מה שעשה עשוי וחל עליהן ותרומת מעשר לכהן ומעשר שני לאכול בירושלים:

חוץ משירי מנחות. הואיל וקדשים הן לא חל עליהן תרומת מעשר ומעשר שני:

השאר. דקחשיב להו במתני' חלה והמדומע והלקוח בכסף מעשר מלבד שירי מנחות במחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה הן:

היידא. איזה מחלוקת אתה אומר דהשאר פליגי בה ובשירי מנחות הכל מודים דבמה אנן קיימין אין כרבי מאיר. אי לרבי מאיר דמתני' הא רבי מאיר סבירא לי' מעשר שני ממון גבוה הוא והוא מעשר שני והוא שירי מנחות לא עשה כלום דמאי שנא הלקוח בכסף מעשר שני משירי מנחות:

אין כרבי יהודה. ואי כרבי יהודה דאמר מקדשין בחלקו דס"ל ממונו של כהן הוא ואם כן מאי שנא שירי מנחות מהשאר דחשיב התם הא שלו הוא וחל עליהן שם תרומת מעשר דמה שירצה לעשות בהן עושה:

אזלית לקיסרין. ושמעתי שהיה ר' חזקיה יושב ושונה משנתינו ומה דאמרו עלה ר' אלעזר ור' יוחנן לעיל:

ואמרית ליה. ממי שמעת דבר הזה דר' אלעזר אמר דברי הכל היא רישא דמתני' ואמר לי מר' ירמיה שמע כן:

ואמרית יאות. השתא שפיר הוא דר' ירמי' אמר השאר במחלוקת דהואיל ור' ירמיה שמע מה שאמר ר' אלעזר דדברי הכל היא ואף ר' יהודה מודה ברישא דאין מקדשין בחלקו דמשלחן גבוה קא זכו:

הוא דאמר במחלוקת. ולפיכך קאמר ר' ירמיה דהשאר במחלוקת והיינו הלקוח בכסף מעשר דר' מאיר סבר ממון גבוה הוא ולר' יהודה ממון הדיוט הוא וחל עליו שם תרומת מעשר אבל בשירי מנחות אפילו ר' יהודה מודה דלא חל עליהם דקדשים הן:

ר' יוסי דלא שמיעא ליה. הא דר' אלעזר דאמר רישא דברי הכל לפיכך צריכא הוא וקמיבעיא ליה היידא מחלוקת כו' כדבעי לעיל:

כד דמך. לאחר פטירתו של ר' מאיר גזר ר' יודה ואמר אל יכנסו תלמידיו שקנתרנין היו:

אמר. למשנתינו המקדש בקדשי קדשים והקשו לו וכי אשה נכנסת היא לעזרה הא מלתא דלא שכיחא היא שבזיון הוא לה להתקדש שם וקדשי קדשים נפסלים חוץ לעזרה:

במה קידשה. באיזה הנאה קדשה בקדשי קדשים:

בטובת הנייה שבו. במה שיכולה ליתן לאחרים לאכלן:

או נאמר. כלומר על כרחך דנאמר דלא פליגי ר' אלעזר ור' יוחנן מידי דמה דאמר ר' אלעזר בגופו לאו בגופו ממש קאמר אלא בחזקת טובת הנייה שבו שהרי אין אשה אוכלת בקדשי קדשים:

מקדשין בפרוטה של מעשר שני. פרוטה שחילל עליה מעשר שני ואף על גב דהמעות נתפסין בקדושת מעשר שניי דקסבר טעמא דאין מקדשין במעשר שני משום דכתיב ביה קדש הוא לה' ולא כתיבא אלא במעשר גופיה:

במעשר שני. קתני במתני' דלא קידש וטעמא דשוגג מפרש:

לא עלת על דעתו לעבור על ד"ת. ואלו היה יודע שהוא מעשר שני לא היה מקדש בו:

אחת. על שגגת הקדש ושגגת מעשר קאי אחת מהן טעמא משום שלא עלת על דעתו של האיש ואחת מהן משום שלא עלתה על דעתה של האשה כדמפרש ר' יונה:

הקדש לא עלת על דעתו. דלא ניחא לי' דליתחול הקדש על ידו אבל איהי לא איכפת לה שמקבלת ממנו ונפקא מינה אם שאלו אותו ואמר דניחא ליה שוב אין אנו צריכין לשאול אותה דמסתמא מינח ניחא לה:

ומעשר שני לא עלת על דעתה. דלא ניחא לה משום טירחא דאורחא שצריכה להעלות לירושלים:

אמר ר' אבון. לא היא דבהקדש תרוייהו לא ניחא להו דליתחול הקדש על ידייהו אבל מעשר שני איהו ניחא ליה דלקני איתתא ממילא בלא טורח ואיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא:

הקדש מזיד יוצא לחולין. טעמא דר"מ במתני' מפרש דקאמר בהקדש במזיד קידש דקסבר הקדש במזיד מתחלל ודריש לי' מקרא דכתיב או מעלה מעל ואין מעילה אלא בשינוי כלו' שהזיד דכיון שידע שהוא הקדש והוציאו לחולין בכונה נתחללה קדישתו:

בלא פדיון. אפילו לא נתן דמים להקדש תחתיו אבל בשוגג קסבר ר' מאיר כיון דלא ידע שהוא הקדש ולא ניחא ליה דניתחול הקדש על ידו לא נתחלל קדושתו והלכך בשוגג לא קידש:

והא תני. בת"כ בשגגה דכתיב במעילה נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ודריש בשגגה פרט למזיד שאין מעילה במזיד וקס"ד דנמי אין מתחלל במזיד:

הדא דאת אמר. דמיעטו הכתוב למזיד לחומש ולקרבן הוא דמיעטי' שאינו חייב קרבן מעילה ולא חומש הא לצאת מן ההקדש לחולין מוציא במזיד:

מיעוט שלמים. כדדריש לה בתורת כהנים לעיל דכתיב קדשי ה' המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים שאינן מיוחדים לשם וקאמר דממעטינן לשלמים שיוצאין לחולין במזיד בלא פדיון:

והא תני. בברייתא דלעיל מקדשי כתיב ולא כל קדשי וקס"ד דאימעוט קדשים קלים שאינן יוצאין לחולין ומשני דלא אימעוט אלא לחומש ולקרבן אבל לצאת לחולין מוציא הוא במזיד:

תמן תנינן. בפרק ז' דשקלים:

ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח. ותני התם זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים שאנו תולין שמירושלים יצאו ורוב הבהמות היוצאות ממנה זבחים הן והלכך זכרים איכא לספוקי בעולות ונקבות זבחי שלמים שאין עולה בא מן הנקבה:

לבא בדמיהם שנו. הא דקתני זכרים עולות לא שיקרבו עצמן עולות דהא איכא לספוקי נמי בשלמים דשלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות והיאך מקריב האברים לעולה אלא ה"ק אם בא אדם זה שמצאן לעשות תקנה ולקבל על עצמו חוב כל דמים שיש בספקן ולהוציאן לחולין וקאמר בזכרים חיישינן שמא עולות הם וצריך להביא ב' דמים ויאמר אם זו עולה תהא מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיו לשלמי נדבה ואם שלמים היא תהא מתוללת על מעות האלו והאחרים לעולת נדבה ובדמים הללו יביא קרבנות ויקריבן:

ואומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים. בתמיה שהרי בהמת המזבח אסור לחללה כשהיא תמימה וזה שבא להימלך נאמר לו לחללה במזיד ולמעול בקדשים:

אלא באחת. כלומר אלא היינו טעמא דבכל אחת הילכו בהן אחר הרוב ורוב זכרים עולות הן ורוב נקבות זבחי שלמי':

ואין השלמי'. וכי אין השלמים באין מן הזכרים כמו מן הנקיבו' אלא כיצד הוא עושה מוציאן לחולין כו' כלומר שאין זה מעילה כיון דאין הבהמה עצמה יוצאה לחולין לגמרי אלא שחוזרת לקדושתה ובכה"ג שרי:

וקשיא יש שלמים קריבה עולה גרסינן. ול"ג חטאת דהא חטאת נקבה היא אלא שלמים קאמר דאכתי קושיא דשלמים לא מיפרקה ובשקלים ליתא להא ויש לומר לפי גי' הספר דאכתי בחטאת נשיא איכא לספוקי דזכר הוא:

תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות. וכן הכא באובדות כדמסיק:

ואין זה מזיד. בתמי' שהוא מוציאה לחולין לכתחילה:

אין זה מזיד. דהכי אתנו ב"ד שאם יאבדו להוציאן לחולין ויחזור ויעשה אותן עולות:

ה"ג כמו שהוא בשקלים כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות כן את אמר אוף הכא תנאי ב"ד הוא על האובדות שיקרבו עולות. כדאמרינן שם סוף פרק ו' כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה מותרין יקרבו עולות והכא נמי תנאי ב"ד על האובדות שיקרבו עולות:

מתני' המקדש בערל' כו'. דכל הני אסורי הנאה נינהו ערלה דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:

ובכלאי הכרם. דכתיב פן תקדש פן תוקד אש:

ובשור הנסקל. דכתיב בי' ולא יאכל את בשרו:

ובעגלה ערופה. דכתיב בה כפרה ונכפר להם הדם כקדשים שאסורין. בהנאה שהרי מועלין בהן:

בציפורי מצורע. דתניא נאמר מכשיר ומכפר בפנים זהו אשמו וחטאתו של מצורע שהאשם מכשיר אותו לאכול בקדשים וחטאת מכפרו ושניהם נעשים בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מכשיר צפורי מצורע שמכשירין אותו לבא אל תוך המחנה ומכפר זו עגלה ערופה שנאמר בה ונכפר ושניהם נעשי' חוץ לעזרה מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר דתרוייהו קדשים נינהו ואסורים בהנאה אף מכשיר ומכפר האמורים בחוץ עשה בו מכשיר שהם צפורי מצורע כעגלה ערופה המכפר להיות אסורים בהנאה ומאימתי צפורי מצורע אסורים משעת השחיטה והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה ועגלה ערופה ירידתה אל נחל איתן אוסרתה:

ובשער נזיר. דאמר קרא קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גדולו פרע שער ראשו יהיה קדש:

פטר חמור. דילפינן עריפה עריפה מעגלה ערופה דאפי' לאחר עריפה אסור בהנאה ומחיים נמי אסור בהנאה דהלכה כר' יהודה בבכירו' פ"ק:

ובבשר בחלב. נאמר ג' פעמים לא תבשל א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בשול:

וחולין שנשחטו בעזרה. דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר תלמוד לומר ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ולא במה שאתה זובח בקרוב מקום ומדכתיב לכלב תשליכון אותו דרשינן איסור הנאה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא הקדש ועכומ"ז ושביעית עכומ"ז דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו ושביעית שנאמר קדש היא תוספת דמיה כהקדש והוו עכומ"ז ושביעית ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין:

גמ' מקדשין בו את האשה. ולקמן פריך עליה ממתני':

שאינו מוציא מידי איסורין בחייו. שאין לו פדיון מקדשין בו פטר חמור שיש לו פדיון בחייו לכ"ש שמקדשין בו:

מה נפק מן ביניהון. עוד לדינא:

עבר ופדייו. אחר שלא מדעת בעלים לר' אלעזר דאמר מקדשין בו האשה וממונא דבעלים הוא אינו פדוי כלומר שאין הפדיון שלו דלא מצי הכהן לזבוני לי' כיון דממון בעלים הוא והפדיון לבעלים:

רבי יוחנן. דס"ל אין מקדשין בו דלאו ממון בעלים הוא פדוי הוא והפדיון שלו:

מתניתא. ברייתא והובאה בפ"ק דבכורו' דף י"א מסייע לר' לעזר וסיפא פליגא עליה:

משלם תשלומי כפל. לבעלים אלמא ממון בעלים הוא:

וסופא. דברייתא פליגא עלוי דמסיים התם טעמא דמשלם שאף על פי שאין לו בו עכשיו לבעלים כלום יש לו בו לאחר זמן לאחר שיפדהו הלכך הוי ליה כאלו השתא דידיה אלמא כל זמן שלא פדאו לאו ברשות בעלים הוא:

מתני'. משנתינו פליגא על ר' אלעזר דקתני אין מקדשין בו:

הכל מודין. ר' יהודה ור"ש דפליגי בפ"ק דבכורות אם פטר חמור אסור בהנאה מחיים ורבי שמעון סבירא ליה דמותר הכל מודים לאחר עריפ' שאסור בהנאה ואינו יכול לפדותו שיהנה ממנו ומתני' לאחר עריפ' מיירי:

הדא פליגא על ר' לעזר בתרתיי. כלומר בחדא מתרתי פליגא עליה וממה נפשך חד מהני תנאי דלא כוותי':

אין בחיי. אי דהברייתא מיירי במחיים וקאמרי רבנן דאין מקדשין בו א"כ דפליגא עלוי מן רבנן דהא אמר ר' אלעזר לעיל מחיים מקדשין בו דמוקי מתני' דהכא בלאחר עריפ':

אין לאחר עריפה. מיירי ואפ"ה פליג ר' שמעון:

פליגא עלוי מרבי שמעון. כלומר פליגא עליה ממה דאמר לעיל הכל מודים אפילו ר' שמעון דלאחר עריפ' אסור בהנאה והא קתני הכא ר' שמעון מתיר:

ה"ג תיפתר שמת ור' שמעון מתיר ערפו אסור בהנייה כו' ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. תיפתר להאי ברייתא דמיירי שמת הפטר חמור ובהא ר' שמעון מתיר אבל ערפו אסור בהנייה לד"ה דגמרי' גזרה שוה עריפה עריפה מעגלה ערופה:

ופריך הש"ס על דעתיה דר' לעזר ניחא דאיצטריך גזרה שוה לאסרו אחר עריפה משום דבחייו הוא מתיר ולפיכך צריך ג"ש שיהא אסור אחר העריפה אלא דעתיה דרבי יוחנן דקאמר אפי' בחייו הוא אסור בהנאה וקשיא בחייו הוא אסור לאחר עריפה לכ"ש:

על דרבנין צריכה. כלומר אפילו אליבא דרבנן דפליגי על ר' שמעון וס"ל דמחיים אסור בהנאה אפ"ה צריכה הג"ש:

שלא תאמר כו'. דכתיב אם לא תפדה וערפתו ועריפה במקום פדייה עומדת ומה פדיונו יוצא לחולין הוא ומותר בהנאה אף לאחר עריפה יוצא הוא לחולין שעריפתו מתירתו מהאיסור שנאסר מחיים והלכך איצטריך הג"ש דאפי' לאחר עריפה אסור בהנא':

מצינו. וכי מצינו דבר שהרמתו כלומר פדיונו יוצא לחולין והוא אסור בהנאה מחיים:

התיבון. השיבו על זה דמאי קושיא הרי טבל הטבול למעשר עני הרי הוא והרמתו יוצא לחולין שאין בו קדושה ואמר ר' בא בשם רבי דטבל מעשר עני במיתה וה"נ אף על פי שפדיונו יוצא לחולין מ"מ כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה מחיים:

כך משיבין חכמים לר' שמעון. דמתיר בהנאה מחיים וכי מצינו דבר שטעון פדיין ומותר בהנאה קודם פדיונו והשיבן ר' שמעון הרי בכור אדם טעון פדיון הוא ומותר בהנאה דלא נאסרה מעשה ידיו בהנאה קודם הפדיון דלא אשכחן בשום דוכתא דאסור הוא:

בשאין דמיהן. כלומר שאין דמיהן נתפסין ונכנסין לאיסור תחתיהן:

זאת אומרת שמקדשין בגזילה גרסינן. דמכיון שאינן דמי הערלה שהיא נשארת באיסורה ואין המעות נכנסין תחתיה הוו להו המעות גזל בידו וקתני מקודשת ש"מ מקדשין בגזילה וכהאי מ"ד דס"ל לעיל הלכה א' דמקדשין בגזילה:

מתני' המקדש בתרומו'. תרומה גדולה וותרומת מעשר:

ובמעשרות. מעשר ראשון ומעשר עני:

ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיב':

ובמי חטאת. במי אפר חטאת שראוים למכרם לטמאים ליקח מהם שכר הבאה ומילוי המים אבל שכר הזאה וקידוש והוא נתינת האפר במים אסור. ואפשר דנוסחא דהכא בדמי חטאת נמי אין לשבש ובדמים שקיבל בעד שכר הבאת ומילוי המים:

אע"פ ישראל. כדמפרש בגמרא דה"ק אפי' ישראל שנפלו לו תרומות ומתנות משל אבי אמו כהן שזכה בהם ויכול הוא למכרם לכהנים ואם קדש בהם אשה מקודשת והא מלתא דפשיטא היא ומוקי לה בבבלי אפי' נפלו לו טבלים שעדיין לא הורמו הואיל ומורישו כהן הי' ועומד להרימם והתרומות שלו והילכך זה הישראל שירש אותו נמי יפריש מהם התרומה והיא שלו למכרה לכהנים וקמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי:

גמ' רבי יוסי בן חנינא. סוגיא זו כתובה בפרק בתרא דנדרים וגרסינן הכא ורבי יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה כמו התם ושם פירשתי וע"ש:

סליק פירקא בס"ד