מתני' האומר לחבירו. ולא תנן האומר לשלוחו לאשמועינן דאף על גב דלא עשאו שליח מתחלה לכך אלא שאמר לו קדש לי אשה פלונית אם קדשה לעצמו רמאי הוי כדאמרינן בגמרא והלך דקתני שנהג מנהג רמאות:

ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני. דבשעה שקידשה לא היתה עדיין מקודשת לראשון ותפסו בה קידושי שני:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומ'. דלא תימא דכי אמרי' מקודשת לשני הני מילי לחומרא בלבד קא משמע לן דמקודשת לשני לגמרי ואין חוששין לקידושי ראשון כלל:

מעכשיו ולאחר ל' יום. מספקא לן אי תנאה הוה הא דקאמר ולאחר ל' יום או חזרה הוה והלכך מקודשת ואינה מקודשת וצריכה גט מתרוייהו:

בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. שמא הוו קדושין וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה:

מתני' הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז:

גמ' ונקנה המקח. כלומר שהיא מקודשת לו אלא שנהג מנהג רמיות והיינו דקתני והלך שהלך ברמאות:

אף למידת הדין כן. לענין מקח וממכר נמי כן אם לקחו לעצמו הרי זה זריז ונשכר אלא דרמאי הוי:

מיקל להון. היה מקלל להן למי שראה חבירו עומד על המקח והוא מעלה עליו בדמים:

אף לעושה עלוי חבילה. שמטריח עצמו על החבילה לזכות בה מן ההפקר וקדם זה ונטלה:

רבנין קרוי עלוי. המקרא הזה למס מרעהו חסד שהוא נוטל מרעהו החסד והזכות שאנה לידו וכתיב ויראת שדי יעזוב שנקרא רשע:

לא הוחזק השליח בעדים. מי ששלח שליח לקדש לו אשה ולא עשאו אותו לשליח בעדים:

הוא אומר לעצמי קדשתי. כגון שאמר לה בתחלה לשם המשלח ולאחר שעה קידשה סתם הוא אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון המשלח נתכונתי:

השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני. דתנן לקמן בפרקין הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:

והיא כאומרת לראשון. כלומר ודינה עם הראשון כאומרת לאחד קדשתני והוא אומר לא קדשתיך ואסורה בקרובי הראשון והוא מותר בקרובותיה:

אמרה איני יודעת חזקה לשני. וטעמא דכשלא הוחזק השליח בעדים אמרינן מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון דהוא אינו כאן ושליחותו אינו מוחזק והלכך כשאמר' איני יודעת חזקה לשני נתקדשה:

הוחזק השליח בעדים. בהא היא סומכת על שליחותו ואפילו הוא מכחישה חזקה לראשון נתקדשה:

אמרה איני יודעת. חוששין נמי לראשון ושניהן נותנין גט:

לפיכך אם מת השני. אמתני' קאי וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני ומדלא קתני ואינ' מקודשת לראשון ש"מ דלא פקעו קידושי הראשון לגמרי ולפיכך אם מת השני או גירשה בתוך שלשים יום חלו עליה קידושי ראשון לאחר ל' יום:

מת לאחר ל' ולא גירש. מקודם לא חלו עליה קידושי הראשון אפי' לאחר מכאן שבשעה שהיו ראוין קידושי הראשון לחול עדיין הי' השני קיים:

הדא דתני ר' חייא. דהכל הולך אחר שעה שהקידושין ראוין להיות חלין וכל תנאי שנתקיים באותו שעה מקודשת וכל תנאי שבטל בשעת קידושין בשעה שראוין לחול אע"פ שראוין להתקיים לאחר מיכאן אינה מקודשת הלכך אם מת לאחר ל' שוב אין קדושי הראשון חלין:

ומכרה בתוך ל' יום ה"ז מכורה. דעדיין אינו חל עליו שם עולה וכן אם הקדישה בתוך ל' להקדש אחר הקדש:

חזר ולקחה. מן הלוקח בתוך ל' יום חל עליה הקדש עולה דבשעה שהוא ראוי לחול ברשותו הוא:

לאחר ל' יום. לקחה ממנו לאחר ל' לא חל עליה הקדש עולה:

לא דמיא עולה לאשה. בהא שהרי באשה אם מת השני או גירשה בתוך ל' חלו קידושי הראשון ממילא כשיבא לאחר שלשים ואף על פי שלא חזר וקדשה בתוך ל' ובעולה דוקא שחזרה ולקחה בתוך ל' שחזר לרשותו קודם שיבא השעה שראוי להיות חל עליו שם הקדש עולה וטעמא דלא דמי עולה לאשה בהא מפרש לקמן דלא מצינו אשה יוצאה בלא גט ומצינו הקדש יוצא בלא פדיון:

מה דמיא אשה לעולה. ושואל הש"ס ובהי גוונא מצינו דדמיא אשה לעולה ממש בהא שלא יהו חלין קדושי הראשון לאחר ל' אפילו מת השני בתוך ל':

תיפתר שמת השני והוה ליה אח. שעכשיו זקוקה היא לו ליבום ובהא לא חלו קדושי הראשון לעולם שהרי לא יצתה מרשות השני וזקוקה ועומדת היא מחמת קידושין שלו וכמ"ד אין קדושין תופסין ביבמה:

מה דמיא עולה לאשה. ובהי גוונא מצינו דבעולה נמי חל עליה הקדש לאחר ל' אע"פ שמכרה לאחר בתוך ל' ולא חזר ולקחה ממנו:

תיפתר שהקדישה לבעלת מום קבוע. שמתחלה לא חל עליה קדושת הגוף אלא לדמים הוא שהקדישה ואותן דמים חייב הוא לעולם אפילו מכרה לאחר דהשתא לא איכפת לן אם הוא ברשותו או ברשות אחר שהרי אין ההקדש חל על גופה:

תמן. בפ"ק אתה אומר אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט שאם אמר הקדש על שום דבר אינו יכול לחזור בו והכא את אמר הכין דלאחר ל' לא חל עליה הקדש עולה אם מכרה אע"פ שחזר ולקחה לאחר ל':

תמן באומר מכבר. באומר מעכשיו יהא חל ההקדש אי נמי דאמר סתם ולא קבע זמן שבאמירתו חל עליה הקדש מיד:

ברם הכא באומר. שההקדש לא יחול עד לאחר ל' וכיון שמכרה בתוך ל' יצאת מרשותו ושוב לא חל הקדש אע"פ שחזר ולקחה:

הרי זו עולה ל' יום. שלא הקדיש אותה אלא לל' יום כל ל' יום ה"ז עולה ואינו יכול לשנות' לקדושה אחרת ולאחר ל' יוצאת לחולין מאיליה ואע"ג דקדושת הגוף הוא ס"ל דפקעה בכדי:

מעילתה מה היא. בתוך אלו ל' יום אם מעל בה מהו:

מעילתה ברורה. חייב עליה קרבן מעילה ודאי כל ל' יום:

מעילתה מעילתה ספק. דס"ל הואיל ולא הקדישה אלא לשלשים ולאחר ל' יוצאת לחולין ספק הוא אם מועלין בה כשאר קדשים או לא:

הרי את מקודשת לי ל' יום ה"ז מקודשת. לעולם:

מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. כדלקמי' אבל לא מצינו אשה יוצאה בלא גט וכיון שנתקדשה לו לל' שוב אינה יוצאת ממנו בלא גט:

הן אשכחן. והיכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון:

כר"ש. דר' שמעון אומר בפ"ז דערכין גבי שדה אחוזה דדין שדה אחוזה שהקדישה ולא גאלה מיד הגיזבר יוצאה לכהנים ביובל ותנן התם הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה דברי ר' יהודה ומפרש התם טעמא דיליף ממקדיש בית שאין יוצא מן ההקדש בלא דמים ור' שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין דגמר הקדש הקדש מכבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן מה התם בחנם אף כאן בחנם וא"כ מצינו לר"ש הקדש יוצא בלא פדיון:

אמר ר' יוסי בר' בון. ואפילו תימא תיפתר דברי הכל שהרי מצינו אפילו לרבי יהודה בשדה מקנה שדה שלקחה ולא באה לו בירושה שאין לה דין שדה אחוזה ואם הקדישה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שהרי יוצאת לבעלים הראשונים ביובל ומ"מ עד היובל הוי הקדש וא"כ מצינו שיוצא ביובל מיד ההקדש בחנם בלא פדיון:

ה"ז גיטך ל' יום. שלא גרשה אלא לשלשים יום אינה מגורשת דלא הוי כריתות ואם בא אחר וקדשה בתוך שלשים לא תפסו הקדושין:

הדא דאת אמר. דבקידושין בכה"ג מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קדשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לשלשים יום הואיל ולא למדו קדושי שטר אלא מגירושין מויצאה והית' לגירושין דמו:

ר' בא בשם ר' יוחנן גרסינן. דפליג על ר' אבהו בשם ר' יוחנן דלעיל וס"ל אם אמר ה"ז עולה לאחר שלשים אינו יכול למכרה ולא להקדישה להקדש אחר אע"פ שהוא בתוך שלשים:

ליידא מילה. ולאיזה דבר אמר לאחר שלשים אם אין לו רשות למכרה בתוך שלשים:

לשייר לו גיזה ועבודה. בתוך שלשים יום האלו שלא יאסרו עליו גיזה ועבודה בה אבל לא למכרה ושתצא מהקדש עולה לגמרי:

תלוש מן הקרקע הזה. הי' מוכר קרקע לחבירו ואמר לו תלוש מן קרקע הזה שתקנה לה בכך לאחר שלשים קנה זה ואינו יכול המוכר לא למכרה ולא להקדישה אפי' בתוך שלשים יום:

ליידא מילה. ולאיזה דבר א"ל שלא יקנה אותה עד לאחר שלשים:

לשייר לו אכילת פירות. להמוכר בתוך השלשים:

הילך סלע זה כו' אינה מכורה. ופריך הש"ס ומה בינה לאשה שאם קידשה בכסף לאחר שלשים יכולה היא שתחזור בה בתוך שלשים ולהתקדש לשני ומאי שנא בשדה דבשלמא בחלוקה הראשונה באומר לו תלוש מן הקרקע לק"מ דהתם כבר החזיק בגוף הקרקע והלכך אין המוכר יכול לחזור בו ולמכרה לאחר אבל הכא שנתן לו כסף יאמר שלא יקנה עד לאחר שלשים וכיון שקיבל זה כסף מיד אחר בתוך שלשים נתבטל מכר הראשון כמו בקדושי אשה:

אלא. תני מכרה הרי זה מכורה דדמיא לאשה:

לאחר שלשים. וכל השלשים ישמשנו להראשון:

הראשון ביום וביומיים. בתוך השלשים ישנו עמו בדין יום או יומיים כדין המכה לעבדו הכנעני אם יום או יומיים יעמוד פטור אבל השני לא דאכתי לאו עבדו הוא כדמפרש ואזיל:

מאן דאמר הראשון ביום וביומיים. דכתיב ומת תחת ידו וכל שלשים יום תחת ידו קרינן ביה דקסבר קנין פירות שיש להראשון בזה העבד דהיינו תשמישו כל שלשים יום כקנין הגוף דמי:

מ"ד השני ביום וביומיים. אבל לא הראשון דכתיב כי כספו הוא למי שגופו קנוי לו וקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והוי אצל הראשון כעבד כנעני של אחרים דדינו כישראל ואינו ביום ויומיים:

בת כהן לישראל תאכל בתרומה. אמתני' קאי אם בא אחר וקידשה בתוך שלשים ואם בת כהן לישראל היא תאכל בתרומה:

א"ר הילא. ולא פליגי דמ"ד תאכל בתרומה כשהשני כהן וה"ק אם בת כהן לישראל היתה להראשון וכשקדשה השני כהן תאכל בתרומה דקידושי הראשון ישראל לאו כלום הן לאסרה בתרומה:

ומ"ד לא תאכל בתרומה בשאין השני כהן. וה"ק אם עכשיו בת כהן לישראל היא לא תאכל שהרי מקודשת להשני:

אפי' קידושי מאה תופשין בה. אם בא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים ואחר לאחר עשרה ואפילו מאה יש בהן צד קידושין לכלן דכל חד וחד רווחא שבק לחבריה:

א"ר לעזר לכן צריכה. למיתני דמקודשת ואינה מקודשת אלא אפי' קידשה השני קידושין גמורין ולא אמר מעכשיו ולאחר עשרים אפ"ה קידושי הראשון לא פקעי לגמרי ואע"פ שלא הגיע זמנו עד לאחר שקדשה השני קדושין גמורין כדלקמן:

בעא קומי ר' אלעזר. עלה אמאי אינה מקודשת לשני נימא מה נפשך מה שקנה הראשון בה קנה כלומר כיון דקנין הראשון לא הי' אלא לאחר ל' יום וקונה ומשיי' הוא ועכשיו שבא השני וקדשה קדושין גמורין נימא דהשאר מה ששייר הראשון השני בא וגומר וליפקעו קידושי הראשון לגמרי:

א"ל וכי יש נפשך בעריות. וכי אומרי' מה נפשך להקל היכא שיש כאן צד ערוה וכה"ג איתא בכמה דוכתי ביבמות:

מהו כדון. ומה טעמא לפי שכל אשה שאינה קנויה גמורה לאדם אחד אפילו קדושי מאה תופסין בה ואפי' בא השלישי וקדשה אחר שקדשה השני קדושין גמורין יש לו בה צד קידושין דכיון שהראשון אמר מעכשיו הוה לי' קנויה ומשויירת וקידושי הכל תופסין בה כל זמן שאינה נגמרת להראשון וכן אין קידושי השני יכולין להפקיע של הראשון הואיל שבמקצת קנויה היא להראשון:

נתן לה בשחרית. הראשון שקדשה מעכשיו ולאחר שלשים נתן לה בשחרית על מנת לגרשה בין הערבים ובא אחר וקידשה מהו מי אמרינן דעכשיו קונה השני קנין גמור שהרי גירשה זה או דלמא דגירושיו לאו כלום הן דהרי עדיין לא חלו הקידושין שלו עד לאחר שלשים יום ואכתי קנוי' ומשוייר' היא ואין השני קונה בה קנין גמור:

חד דויד. חכם אחד ששמו דוד סבר מימר כל שהוא קונה כלומר דעכשיו קונה השני בכל זמו ואפי' בתוך ל' כיון שהראשון גירשה קודם שקדשה זה:

אר"ז. דלא היא אלא לאחר ל' הוא דקונה השני קנין גמור דהא אכתי לא גמרי קדושי הראשון בכל הל' יום לשיחולו הגירושין שלו וכשיבא אחר שלשים אז חלו הקידושין והגירושין של הראשון כאחת וקונה השני קנין גמור ונפקא מינה אם בא עוד אחר וקדשה בתוך שלשים תפסו בה ג"כ קידושין שלו:

אבל אם הוסיף בה השני קנין גמור. כלומר אבל בהא מודה ר' זעירא. אם לאחר שהוסיף בה השני וקנה לה קנין גמור לאחר שלשים ומת או גירשה אסורה היא לראשון דקורא אני בה לא יוכל בעלה הראשון וגו' דאע"פ שגרשה הראשון קודם שחלו קידושין שלו מכל מקום כשיבא הזמן שחלו הקידושין והגירושין כאחת והיינו לאחר שלשים גרושתו של הראשון מיקריא ואסורה עליו לאחר מיתתו וגרושין של השני משום מחזיר גרושתו משניסת:

היו שניהן כהנים. ולאחר שגרש גם השני מיירי שניהן אסירין בה והכל להשמיענו שאפי' גרושי הראשון שהיו קודם זמן הוו עכשיו גירושין וכן שניהן אחין כל אחד אסורה לו משום גרושת אחיו:

היו שלשה אחין וקידשוה שנים מהן. בגוונא דקאמר במתני' אחד אמר לה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחיו וקדשה בתוך שלשים דעכשיו קדושי שניהם עליה ומתו מהו שמותר השלישי לייבם אותה אם כיבמה הבאה משני בתים היא או לא:

הדא היא דתני ר"ח. ופשיט לה דדמיא להא דתני ר' חייא ושנויה היא ביבמות פ' ד' אחין גבי מתני' דקתני ג' אחין ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת ב' יבמין כגון זו שעדיין לא יצאתה מזיקת יבום של הראשון שאין יבמה יוצאה מזיקת' אלא בביאה וניתוסף עליה זיקת מאמרו של השני וה"נ כן דקידושי שניהם אהנו בה דהואיל והאח השני קידשה קודם שגמרו קדושי הראשון תפסו בה שניהם והויא אשת שני מתים ואסור' להתייבם:

היו שני אחין וקידשוה שניהן. בגוונא דאמרן דהויא מקודשת במקצת לשניהן ומת אחד מהן בלא בנים מהו שיהא השני מותר בה:

מה נפשך. מותרת לו מה שקנה בה בקדושיו במקצת קנה בה והשאר שהיו עליה מחמת קדושי אחיו נפלה לו עכשיו לייבום מאת אחיו:

ר' יודן בר פזי אמר אסור בה. כדמפרש ר' יוסי טעמא כל יבמה שאין כולה לפנים שאינה כולה לפני היבם שהרי אינה זקוקה לו אלא במקצת:

צד הקנוי שבה. צד שהוא קנוי לו ואינה זקוקה ליבום הרי אותו צד נידון משום ערוה שאינה יכולה להתייבם וא"כ הוי לה צד השני כצרת ערוה והרי ערוה פוטרת צרתה ואסורה להתייבם:

יאות אמר ר' יודה בר פזי. ומטעמא אחרינא הוא דכלום נפלה לו לייבום לא מחמת אחיו ולאחיו היתה אסורה מחמת קידושין של זה ולא היא מותרת בתמי' ואע"ג דמצינו טובא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן כדחשיב להו בפ' יש מותרות התם אסירא וקיימא כגון אלמנה לכ"ג כו' אבל הכא האיסור על אחיו מחמתו הוא:

בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. קתני במתני' לכן צריכ' שאפילו השני כהן לא תאכל בתרומה מחמת קידושי הראשון שעליה:

והוא יתן. ומשיתן נקדשת למפרע דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:

נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת. וקמ"ל דקפידא הויא ולא תימא לזרוזי בעלמא קאמר לה:

ה"ז מקודשת ויש לו. אם יש עדים שיש לו ואם לא נודע שיש לו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו ומתכוין לקלקלה:

ואם הראה על שלחנו. שהי' שלחני ונתנו לו מעות להחליף ולהשתכר אינה מקודשת שהרי קרן המעות אינם שלו:

גמ' תמן תנינן. בפ' מי שאחזו וסוגיא זו שם וכן הא דלקמן סדר סמפון כו' עד הגיע הזמן ע"ש באר היטב:

הגיע הזמן. שקבע לה בתוך הסמפון אם לא אתן לך לזמן פלוני אין הקידושין כלום ויש הכחשה ביניהם על מי להביא ראי':

מכיון שהוא מבקש להוציא סמפון. מידה שלא תתבענו עוד הוא מקרי מוציא מחבירו ועליו להביא ראי' שנתן לה אבל האשה אין שם מוציא עליה שהרי רוצה היא שיתקיים כמה שכתוב בסמפון ולא תהא מקודשת לו ואינ' מבקשת ממנו כלום:

הגע עצמך דלא הוה. שם סמפון שלא כתב לה תנאי זה בשטר אלא תנאי בע"פ הי' וא"כ לאו מוציא הוא:

אמר ר' יוסי. אע"פ כן עליו להביא ראי' דמכיון שהוא מבקש לאוסרה על אחרים עליו הוא מוטל לברר הדבר וצריך להביא ראי':

שכנסו עצמן בתוך סימפון. הגע עצמך אם נישאה בתוך הזמן שאמר לה ליתן אם נאמן עכשיו לומר שנתן לה קודם שכנסה:

אתא עובדא קומי ר' אבהו. מעשה כזה באחד שכנס בתוך הזמן והוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי:

וא"ל זיל הב. לה שאינו נאמן לומר שקיים התנאי ואע"פ שכנסה:

א"ל רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי איזיל הב. כלומר לדבריך שאין אתה מאמין לי א"כ לא קניתי אשה זו שהרי לא נתקיים התנאי ומפני מה אתה מחייבני עכשיו להשלים התנאי:

מימי לא שחק בי אדם אלא זה. כלומר שהודה לדבריי שיפה דיבר:

חזר. ר' אבהו ואמר כך הוא הדין שכופין אותו לקיים תנאו ואינו יכול לחזור בו לא הוא ולא היא:

ולא הדא היא קדמייתא. והלא בראשונה א"ל רבי אבהו כן וחזר מדבריו והודה לדברי הבעל ולמה חזר לומר כדבריו הראשונים ומשני חזר ר' אבהו ונתן דעתו לדון אותו כמעשה ב"ד דמכיון שכנסה אין הקדושין תלוין בתנאי אלא מחלו התנאי ונשארו המעות חוב שעל מנת כן נתרצו לכנוס ומשום הכי אם הוא חוזר בו כופין אותו לקיים תנאו ואם היא התנתה עמו שתתן לו וחוזרת בו כופין אותה להשלים תנאה:

סדר סימפון. שטר קידושין על תנאי כך הוא שצריך שיהיו שני עדים לזה ולזה:

הדא דאת אמר. הא דלעיל שעליו להביא ראי' בשאין שניהן מודין אלא מכחישין זה את זה היא אומר נתתי כו' אבל אם היו שניהן מודין שלא נתקיים התנאי שניהן יכולין לעקור הקידושין ואם קבלה קידושין מאחר מקודשת להשני ולא חיישינן שמא עכשיו חוזר בו לבטל קידושיו ולא יהיו קידושי שני כלום דכיון ששניהן מודין לא חיישינן למידי:

כהדא. דאמרי' ביבמות בסוף פרק בית שמאי גבי מתני' היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי והגט יוצא מתחת ידה נאמנת וכופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום אינה נאמנת דחוקה שאין אדם מעמיד עצמו מלבעול יותר מל' יום ותני עלה התם הוא אומר לאחר ל' יום בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי שוב אינו נאמן להכחיש דבורו הראשון שאמר משעה ראשונה:

אבל אם אמר משעה ראשונה לא בעלתי. נאמן אף על פי שהוא לאחר ל' יום הואיל ושניהן מודים שניהן יכולין לעקור חזקה וה"נ כששניהם מודים יכולין לעקור הקידושין ולא אמרינן חזקה אדם מקיים תנאו:

הי' עד אחד משל חתן כו'. שלא היו עליו שני עדים לכל אחד כדין הסמפון אלא שהחתן עצמו חתום ג"כ עליו:

ר' אבהו אמר סימפון. גמור הוא ואם נתקיים התנאי הוו קידושין ואי לא לא כדין הסמפון דכיון שהחתן חתום עליו ויש כאן ב' עדים המקיימים חתימתו אין צריך לב' עדים לכל אחד:

ר' בא אומר קידושין. גמורין יש כאן ואין כאן סמפון שאפי' לא נתקיים התנאי מקודשת שאני אומר לא עמד כו' כלומר משעה הראשונה היה דעתו לקידושין גמורין שהסמפון לא נעשה כדין אלא שעכשיו חתם בעצמו עליו ורוצה לבררו ולעשותו סמפון לפי שהוא חוזר בו וסבור הוא שמתוך כך יתבטלו הקידושין כשלא יקיים התנאי ויהא מותר באחותה:

עד שיהא מדעתו ומדעתה. הסמפון צריך שיהא מדעת שניהן ויודעין בתנאי שעל מנת כן קדשה:

הי' מדעתו סמפון. הוא אומר שדעתו הי' לקדשה על תנאי כך וכך והיא אומרת שלא נתכוונה לשום תנאי אלא לקידושין גמורין:

ר' חנינה אמר סימפון. דלדידיה מהימנינן ואם לא נתקיים התנאי לא הוו קידושין ומותר בקרובתיה:

קידושין. גמורין הן ואסור בקרובתיה:

והוה ר' חנינה מתרס כליו קבל ר' חגיי. היה מתריס בכל כחו נגדו ולדבר אתו קשות' על שאוסרו בקרובותיה שהרי זה צווח ועומד שלא קידש' אלא על תנאי ועכשיו נתבטלו הקידושין:

קבל חגיי. קבלוהו לחגיי בפנים מסבירות ובדברים המתישבים על הלב שבודאי יודה לדבריך שבעל סברא הוא ומקבל האמת:

וא"ר זעירא. כך היה המעשה באדר הראשון נפטר רבי הילא. ובאדר השני בא מעשה כזה לפני ר' חנינא והיה רוצה לחזור מדבריו ולהורות הלכה למעשה כרבי חגיי ולאסרו בקרובותיה:

לא יאות. וכי לא שפיר קאמר לך רבי הילא קבל חגיי ותמשכהו לדבריך ועכשיו אתה בעצמך חוזר בך ולהורות כדבריו:

אמר ר' חגיי. כל זה מדברי רבי שמואל וכן ר' חגיי בעצמו חזר בו ואמר מתני' מסייע ליה לר' תנינא דתנן לקמן בפרקין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך מותר בקרובותיה וה"נ בסמפון כן שהרי הוא אומר לא קדשה בקידושין גמורין:

התיב רבי בורקי קומי רבי מנא ואם אף בסמפון כן. בתמי' דקס"ד דלא דמי סמפון למתני' שהרי בסמפון אומר שקדשה אלא שעל תנאי כך היו הקדושין ושאני התם שאומר לא קדשתיך כלל:

א"ל לית סמפון ספק. כלומר ומאי קשיא לך דהא אין כאן ספק קדושין כשהוא אומר סמפון היה:

אלא הוא סמפון או קדושין. דמאי שנא סמפון מקדושין אם נתקיים התנאי הוי קדושין ואי לא לא וכשזה אומר על מנת כן קדשה ולא נתקיים התנאי הוי כאומר לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני דמותר הוא בקרובותיה:

קידש בתוך סימפון. כלומר הא פשיטא לן קידשה על תנאי ונתקיים דקידושין גמורין הוו:

גירש. בתוך הסמפון מאי וכגון שקדשה לזמן פלוני על תנאי כך וכך כדרך הסמפון וכתב בתוך הסמפון בלשון גרושין שאם לא תקיים התנאי לזמן פלוני תהא מגורשת ממנו מי הוו גרושין לפסלה זמן הכהונה:

נגעו בה גירושין. דהוי כמי שקדשה עכשיו ולאחר ל' תתגרש ופסולה מן הכהונה:

לא נגעו בה גרושין. שהרי כשלא יתקיים התנאי אין הקדושין חלין כלל ואינה צריכה לגט ולאו גרושה מיקריא:

עבדון תלמידוי דכוותיה. שחזרו מדבריהן לדברי רבן כדמפרשי טעמא בעצמן דלאחר ל' יוצאה בלא גט כדפרישית ואת אמר נגעו בה גרושין בתמי' אלא לא נגעו בה גרושין וכשרה לכהונה:

מת מתוך סימפון. קדשה לזמן פלוני על תנאי כך וכך ומת בתוך הזמן בלא בנים:

מותרת לינשא. הני אמוראי פליגי למאי דאמר רבן שמעון בן גמליאל לעיל אם מת ורוצין אביו ואחיו לקיים התנאי דזקוקה היא ליבום ופליגי הכא בסתמא אי נמי שהם אומרים עכשיו שלא יקיימו התנאי אם חוששין שמא יתרצו בתוך כך ולכשיבא הזמן יקיימו התנאי ותהא זקוקה ליבם:

מותרת לינשא. רבי אבהו סבר אין אנו חוששין שמא יתרצו ורבי בא סבר אסורה להנשא לשוק מיד אלא תמתין עד הזמן שמא יתרצו עוד לקיים התנאי:

היך רבכון נהוג עביד. במעשה כזה:

אמר ליה כדו זמן מרובה הוא אמר תלך ותנשא מיד. אם זמן מרובה הוא להמתין צוה להנשא מיד ואין חוששין:

כדו זמן מועט הוא. אמר ומה בכך שתמתין לזמן מועט:

שליח דברים בתוך סימפון. קדשה ע"י שליח אבל לא הי' השליח בעדים אלא שליח דברים הי' והשליח אומר שקדשה בסמפון על תנאי כך וכך והיא אומרת קדושין גמורין היו בלא תנאי:

ר' מנא אומר סימפון. דהשליח נאמן אע"פ ששליח דברים הוא:

וחששין רבנין להא דר' מנא. ואם קדשה אחר כשלא נתקיים התנאי תפסו בה קדושין:

מתני' בית כור עפר. מקום הראוי לזרוע בו כור שהוא ל' סאין:

ויש לו. אם יש עדים שיש לו מקודשת ודאי ואם אינו ידוע שיש לו מקודשת מספק ולא אמרינן זוזי דעבידי אינשי דמצנעי חיישינן דלמא אית ליה ואתכוין לקלקלה אבל ארעא דקלא אית ליה לא חיישינן קמ"ל:

ואם הראה בבקעה. שאינה שלו ואף על גב דנחית בה לחכירות ולקבלנות אינה מקודשת:

כל תנאי שאינו. כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ואף על פי שלא נתקיים התנאי. נתקיימו הדברים:

אם יעברו ואם לא יעברו. ואי לא כפל הדברים היתה מתנתו קיימת והיו נוחלים את ארץ הגלעד אע"פ שלא היו עוברים ואע"ג דאמר אם יעברו אתכם דלית לן מכלל הן אתה שומע לאו ושמעינן מינה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי הוה אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמי' ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם:

צריך היה הדבר לאמרו. אתנאי כפול הוא דפליג דאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע לאו וזה שכפלו משה לצורך היה הדבר ולענין פסק הלכה אם אמר על מנת אין צריך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו ולא תנאי קודם למעשה אלא התנאי קיים ואם לא אמר ע"מ צריך כל הני דאמרן ואם לאו התנאי בטל והמעשה קיים:

גמ' רבי חנניה בריה דר"ה בעא. על דברי רחב"ג במתני' אלו מי שאמר וצוה לבניו בני פלוני יעשה דבר פלוני מה שמצוה לו ובשכר זה יטול חפץ פלוני ושאר בניי ירשו נכסיי:

אין עבד הוא נסיב. כלומר דמשמע הוא אם עושה דבר זה יטול החפץ בחלקו יותר משאר אחיו ואם לא יעשה לא יטול אבל מכל מקום לא הפסיד חלקו עם אחיו בשאר נכסים ואמאי קאמר רבי חנניה בן גמליאל שאלמלא כן יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו:

או שנייא היא. תרוצא הוא דשאני הכא דכתיב לתת לתשעת המטות וגו' שכבר נתן ארץ כנען לאלו השבטים ומשום הכי אי לאו דקאמר ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען היה במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו:

והוי דו אמר בני פלוני כו' לא מיכא ולא מיכא. כלומר דהוי כמו שמצוה בפירוש שאם לא יעשה דבר פלוני לא יטול לא מן החפץ ולא משאר הנכסים ולפיכך צריך היה הדבר לאמרו:

תמן תנינן. פרק בכל מערבין מתנה אדם על ערובו ואומר אם באו עכו"ם מן המזרח עירובי למערב מן המערב ערובי למזרח לא באו לא מכאן ולא מכאן הריני כבן עירי:

כיני מתניתא מתנה אדם על עירוביו. הא דקאמר עירובו לאו דוקא אלא ה"ק מתנה על עירוביו שצריך שיניח שני עירובין א' לסוף אלפים במזרח וא' לסוף אלפים במערב ומתנה על שניהם אם יבואו עכו"ם מן המזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ואם מן המערב יקנה לי עירובי שבמזרח:

מאן תנא אם באו אם לא באו. שצריך לכפול בתנאו שאם לא יבאו כלל יהיה כבני עירו ולא יפסיד כלום לכל רוח ר"מ היא:

ר"מ דקידושין. כדתני בתוספתא דקאמר שצריך לכפול תנאו וה"נ במתניתין דהתם טעמא משום דתנאי בכפל בעינן:

הכל מודים. שאם אמר לאחר שירדו גשמים. אפילו ר"מ מודה בהא שא"צ לכפול התנאי דהא בהדיא קאמר לאחר שירדו גשמים תהיה מקודשת לי:

רבי יוסי אמר ר"מ דעירובין היא. קסבר דטעמא דר"מ לאו משום תנאי כפול הוא אלא ר"מ לטעמיה אזיל דמחמיר בספק עירוב:

דתנינן תמן. במשנה שלפניה גבי נתגלגל חוץ לתחו' או שנפל עליו גל או נשרף וספק אם היה העירוב קיים בין השמשות שהוא שעת קניית עירוב או לא:

ר"מ ורבי יהודה אומרים ה"ז חמר גמל. כאדם המנהג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו והגמל מושכו לאחריו וה"נ מספקא לן אם קנה ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפי' שמעבר ביתו והלא' או שלא קנה לו עירובו ויש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח ומעבר עירובו והלא' לא כלום ומחמת ספק זה אין לו אלא אלפים שבין ביתו לעירוב דממה נפשך בהן אישתרי ומתניתין דמתנה על עירובו נמי מהאי טעמא כדמסיק רבי יוסי לא אמר ר"מ אלא לחומרין:

ויאות. הוא דאזלינן לחומרא אם לא גילה דעתו ואמר בפירוש שאם לא יבאו העכו"ם יהיה כבני עירו:

בעירובו אינו קונה שלא זכה בו את עירובו. שלא אמר אלא אם באו עכו"ם והרי לא באו:

כבני עירו. נמי לית ליה שהרי כבר נתן דעתו מבין השמשות לעקור את רגלו מבני עירו ולקנות במקום עירובו והלכך אי לאו דאמר בפירוש אם לא יבאו עכו"ם הריני כבני עירי ה"ז חמר גמל דספק עירוב הוא:

והכא. בקידושין נמי הא דקאמר ר"מ צריך לכפול בתנאו לא אמר אלא לחומרא וכגון שבא אחר וקדשה לראשון אינה מקודשת לגמרי דאמרינן תנאה הוי והרי לא ירדו גשמים ולשני אינה מקודשת מפני שלא כפל הראשון תנאו ואמרינן דלא הוי תנאי ומקודשת לו ואפילו לא ירדו גשמים וצריכה גט משניהם אבל אם לא קדשה אחר מודה ר"מ דתנאה הוי וכל זמן שלא ירדו גשמים יכולין לחזור בהן:

רבי חגיי בעא קומי ר' יוסי. על דברי רחב"ג:

והן אם לא כי לא אחד הוא. האי אם לא דאמר משה אחד הוא עם כי לא שאמרו בני גד ובני ראובן שהרי הם אמרו לו ואנתנו נחלץ חושים לפני בני ישראל וגו' כי לא ננחל אתם מעבר הירדן וגו' ועל זה צוה משה אם יעברו וגו' ואם לא יעברו ומשמעות דבריהם הכי הוי ואנחנו נחלץ ואז כי לא ננחל אתם וגו' וא"כ אם לא יעברו לפניהם אז ינחלו אתם בארץ כנען ולא ארץ הגלעד ולמה היה לו למשה לחזור בדבריו אם לא יעברו אלא לאו להשמיענו דצריך לכפול התנאי וקשיא לרחב"ג:

שנייא היא. דטעמא אחרינא איכא שהיה צריך הדבר לאמרו לפי שארץ הגלעד היתה כבר לפניהן והוא מבקש להוציאן מידם לפיכך היה צריך לחזוק דבריו:

ירדו לסימפון בשיטת ר"מ דקידושין. אגב דקאמר לעיל ר"מ דעירובין נקט הכא ר"מ דקידושין כלומר הא דתיקנו לכתוב בשטר סימפון ולכפול בתנאי בשיטת ר"מ היא:

למה לי כר"מ אפילו כרבנן. דברייתא דלעיל נמי אתיא דלא פליגי אלא באימר ע"מ אבל בלא ע"מ מודים לר"מ שצריך לכפול התנאי:

ומשני לא כן א"ר אבהו בשם רבי יוחנן. לעיל דסדר סימפון כך הוא שכותב על מנת ליתן ליך וכופל תנאו:

ויאמר ע"מ שלא לכפול תנאו. סיומא דמילתא היא כלומר הא ע"מ קאמר ואמאי צריך לכפול תנאו אלא ודאי דאמרינן אילו לא כפל תנייו מי עקר קדושיו שלו ואע"פ שאמר ע"מ היו הקדושין קיימין אפי' לא נתקיים התנאי אלמא צריך לכפול התנאי אפי' בעל מנת ובשיטת ר"מ היא:

בכל אתר אית לר"מ. מכלל לאו אתה שומע הן כדאמר פ"ק דנדרים והכא קאמר צריך לכפול התנאי:

חומר הוא בעריות. אבל בעלמא מודה שא"צ לכפול בתנאו:

מתני' שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה דהוו להו כדברים שבלב:

גמ' מקודשת אפי' בעדים. כלומר מקודשת גמורה הויא כשאר קידושין בעדים:

מקודשת לחומרין. אינה אלא מקודשת מספק ולחומרא:

סמכיה גבי לוי. המחהו אצל לוי שישלם לו מה שיש בידו ממנו:

אי פרסן לוי. ובתוך כך העני לוי מלשון נפרס ונתדלדל:

לית ראובן חייב לשמעון. כלום דכיון שהעמידו אצל לוי במעמד שלשתן פטור הוא ראובן משמעון:

בשלא עשו בהערמה. שלא היה יודע ראובן שכבר העני לוי באותו שעה אבל עשו בהערמה שהמתהו אצלו בחזקת שהוא עשיר ונמצא שהיה עני באותו שעה חייב ראובן לשלם לשמעון:

כהדא חזריי'. הם החוזרים בעיירו' ולוקחין סחורה מהתגרים והמחום לתנאי קרייה הם המוכרים להם שעוה בתנאי ובהקפה אצל הסוחר לשלם להן עבורן. א"נ תנאי קרייה יושבי הכרכים הנותנים להם סחורה בתנאי הקפה:

קרן זבונה ואזיל ליה. נקרן ונתדלדל אותו הסוחר מחמת חובותיו ונעשה בורח:

אין פריטין אינון. אם החוב הוא דבר מועט הן פשעו שלא גבו מידו עד שהעני ופטורין החזרייה מהן:

אין דינרין אינון. ואם היה חוב גדול של דינרים כן דרך הסוחר להיות מדדה ומשמיט עצמו מלשלם ולדחות מדחי אל דחי ומיירי שבאותו שעה שהמחום אצלו לא היה בידו כלום ולא פשעו התגרים וחייבין החוזרין לשלם להם:

הב לי קיתונא. כמו כיתונא:

את אודית לי בדינרא. אתה הוא שהודית לו בדינר אבל הוא לא הודה לך בפשתן שהרי לא אמר תן לי הדינר וקח את הפשתן וא"כ תן לו את הדינר והוא ישבע לך על הפשתן:

מודי ר' מנא גרסינן דאמר בשהדין לא כן. כלומר מודה הוא במה שאמר שהדין לא כן שהרי זה מוחזק הוא בדינר והדין הוא שבעל הדינר ישבע שיש לו ביד כנגדו מהפשתן כפי תביעתו ועל השאר ישבע בעל הפשתן:

אלא בדיל דלא יכפור כו'. כלומר שלא אמר לו כן אלא בשביל שאפשר ע"י זה יודה בעל הדינר שאין זה חייב לו כלום מהפשתן:

בקרטיס. בשטר חוב ושלח לו חמשים דינרין וצוה להשליח שאם לא יחזיר לו השטר של כל המאה דינרין לא יתן לו כלום:

אתא עובדא קומי רבי אמי. בא המלוה לפניו ושאלו מה יעשה ואמר לו תן לו השטר ואנו יודעים שיש לך עדיין חמשים דינרים בידו וע"פ הכרח החזרת לו השטר. הגע עצמך דמת ר' אימי. כלומר דפריך על שאמר ואנן ידעין ואם רבי אימי ימות ומשני עושין לו כתב מודעא מהב"ד שבאונס החזירו שהרי אנן ידעין מאונסו:

דזכה לחבריה. מי שזכה בשביל חבירו שקיבל מעות מבעל חובו בשבילו ורוצה הלוה לחזור וליקח מידו:

דזכה זכה. מה שזכה זכה ואינו רשאי להחזירו ועל זה מייתי האי עובדא דרבי דוסתי שהחזיר מתוך הפחד והאונס ובכה"ג פטור הוא וכתובה היא לעיל סוף פ"ג דגיטין ושם פירשתי ע"ש:

מתני' לאחר שיחלוץ ליך יבמיך. בגמרא מוקי לה כרבי עקיבה דאמר אין קידושין תופסין ביבמה ואינה הלכה:

אינה מקודשת. דהוי דבר שלא בא לעולם:

גמ' מה בינה. מה בין משנתינו לאחר שתשתחרר להאומר הרי זו תרומה על פירות המחוברין לאחר שיתלשו דקיימא לן אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם אמר לאחר שיתלשו דבריו קיימין ובמתני' מאי טעמא לא אמר כלום:

תמן יש בידו לתלוש. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא אין בידו לשחרר שפחה זו:

התיב רבי פס. על זה הגע עצמך שהיתה שפחתו ובידו לשחררה:

אמר רבי בא בר ממל. אף על פי כן אינה מקודשת דכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת כמי שיש לה דעת אחרת היא דמעיקרא שפחה והשתא בת חורין ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה:

דלמא. מעשה ברבי הושעיא רבה ורבי יודן נשיאה שהיו יושבין ואמרו נימא חדא מלתא מקדושין ושאל אחד לפניהם שאלה זו:

לכשאגרשך מהו. אם חלו הקדושין הואיל ובידו לגרשה ושחקו מזה ועמדו והלכו להם:

אמר רבי יוסי ולמה גחכון. טעמא מפרש למה שחקו דמי לא א"ר בא בר ממל בשפחה אינה מקודשת דלכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת והכא נמי כשתתגרש נתלית בדעת אחרת שהרי אין בידו לקדשה:

אין את בעי מקשייה. ואם יש לך לשאול ולהסתפק הי' לו להשואל להקשות כמעשה הזה שהאחד הלך לקדש לו אשה אחת וקדם חבירו אצלה ואמר לה הוי ידעת שזה האיש דעתו רע וקשה ואין את יכולה לסובלו ובודאי עתיד הוא לגרשך אלא הא ליך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לאחר שיגרשך זה מהו ובהא הוא דמספקא לן טפי משום דהשתא פנוי' היא ויש לה יד לקדש עצמה וכדמסיק לא צריכה הא דקמיבעיא לי' אלא בשנתן לה שתי פרוטות בא' אמר לה תתקדש לי מכבר מעכשיו ובאחת לאחר שתגרשך כלומר דלהאי בעיא דמיא שהרי יש כאן לשאול מי נימא הואיל ועכשיו יש לה יד לקדש עצמה ומיגו דתפסי בה השתא תפסי בה נמי קידושין לאחר זמן או דלמא לא שנא דמכל מקום אחר שתתקדש בפרוטה ראשונה מחוסרת מעשה היא עד שלא יחולו קדושי שניים וה"נ בהאי עובדא איכא למיבעי מי נימא הואיל ואמר לה קודם שקדשה זה חלו קדושין לכשיגרשה או דלמא לא שנא:

תמן תנינן. בפרק ארבעה נדרים ושם מפורש היטב ע"ש:

אמר רבי ינאי כו'. מפורש בפ"ק דיבמות:

שמואל אמר בעניותינו. דמספקא לן אם קדושין תופסין ביבמה או לאו צריכה ממנו גט:

מתניתא. דוקא שאמר לה אחר שיחלוץ ליך יבמיך הוא דאינה מקודשת אבל אם אמר לאחר שימות יבמיך מקודשת דטעמא דלאחר שימות בעליך לא אמר כלום דמן הדין מקודשת היא אלא משום איבת הבעל והכא ביבמה לא איכפת לה משום איבה שהרי עדיין לא כנסה:

בת יומה מתקדשת בכסף. שנותן לאביה וה"ה בשטר:

מתניתא אמרה כן. שאפי' בת יומה מתקדשת דקתני אם ילדה אשתך נקבה לא אמר כלום דטעמא מפני שאינה בעולם הא אם ישנה בעולם אע"פ שהיא בת יומה ואינה ראויה לביאה הרי זו מקודשת:

מתני' ואעשה עמך כפועל. בפעולה יום אחד ובבבלי מוקי למתני' דלא דמקדש לה בשכר פעולה דכיון דקי"ל ישינה לשכירות מתחלה ועד סוף נמצא כשגמר פעולתו הוי שכירותו מלוה אצלה והמקדש במלוה אינה מקודשת אלא דמקדש לה השתא בפרוטה על מנת שיעשה אח"כ עמה כפועל:

על מנת שירצה אבא. מפרש לה התם שלא ימחה אבא קאמר ובשקבע זמן למחאתו כגון שאמר שלא ימחה אבא כל שלשים יום הלכך רצה האב שעברו שלשים יום ולא מיחה הרי זה מקודשת לא רצה שמיחה בתוך שלשים יום אינה מקודשת:

מת האב. בתוך שלשים יום הרי זה מקודשת דעכשיו מאן מחי:

מת הבן. בתוך שלשים יום מלמדין את האב שימחה כדי שלא תהא זקוקה ליבם:

גמ' והוא שנתן לה שוה פרוטה. עכשיו אנן קיימין כדפרישית במתני':

וכל הדברים. ששנינו עד כאן הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז כו' וכל הני דחשיב שקדשה על מנת כך וכך על כרחך בשנתן לה שוה פרוטה עכשיו אנן קיימין ומה השמיענו רב בזה:

אלא כיני. ה"ק מתני' במה שאדבר כו' שצריך שיהא שכר הדיבור ושכר הפעילה שוה פרוטה:

והוא שיחדה לו סלע במגדול. ועלה קאמר רב שיחדה לו שכרו במגדול דעכשיו סמכה דעתיה עליה ויכיל לקדש בו:

במה קידשה. כלומר במה קנאו זה לסלע שייחדה לו כדי שיכול לקדשה בסלע זו ומשני כההיא דתנינן תמן בפרק קמא כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו וה"נ מכיון שעשה שליחותה וזכתה היא בפעולתו זכה הוא בסלע בכל מקום שהוא בחליפיו:

על מנת שירצה אבא. ודייקינן טעמא דרצה האב שאמר בפירוש אין הוא דמקודשת הא סתמו כמו שאינו רוצה וקתני סיפא מת האב ה"ז מקודשת אלמא סתמו כרצה חשבינן לי' דהא לא אמר אין וכן מדקתני בסיפא מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה שמעינן נמי דסתמו כרוצה הוא והקשה ר' יוחנן לר' ינאי ואית מתניתא אמרה כן דקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי:

ולינאי עליבא. דרך ענוה השיבו ולינאי העלוב את שאיל מילה לפרש בקידישין:

חזר רבי ינאי ופתר מתניתא. דה"ק על מנת שירצה אבא באומר ע"מ דאמר והוא לא אמר כלומר האי ע"מ שירצה ע"מ שיאמר בפירוש הן ואם אמר הן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בדלא אמר הן:

מת האב הרי זו מקודשת כמאן דאמר. כלומר והא דקתני מת האב ה"ז מקודשת לא תידוק מהא דסתמו כרוצה חשבינן לי' אלא דהכא היינו טעמא משום דשמע האב ולא הספיק לומר הן ולא גלה דעתו עד שמת בהא הוא דמחשבינן ליה כמאן דאמר רוצה אני ומקודשת לחומרא דחיישינן שמא נתרצה האב אלא שלא הספיק לומר הן עד שמת:

מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כמאן דאמר. כלומר וסיפא על כרחך דמוקמינן באומר על מנת שלא ימח' אבא והיינו בכל זמן שהוא מוחה ואף על פי שנתרצה בשעה ששמע יכול הוא עוד למחות ומת הבן דקאמר שמת אחר ששמע האב ולא מיחה מלמדין את האב שיאמר עוד איני רוצה כדי לפטרה מן היבום והיינו כמאן דאמר כלומר כמו שאמר איני רוצה מתחלה בשעה ששמע:

יכיל ר' ינאי מיפתר מתניתה היך דבעי. כלומר דמתמה על רבי ינאי דמפרש המתני' כמו שהוא רוצה ומוקי לה בתרי טעמי רישא באומר על מנת שיאמר הן וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ועוד דרישא לפרטא מחשב לה עד שיאמר בפירוש הן וסיפא לכללא הוא דמחשב לה דאמרינן דעתו היה לכלול היכי דישתוק האב ולא ימחה כאלו נתרצה בפירוש הוא ועד שימחה האב הוא דאינה מקודשת ומה ראה רבי לסדר המשנה כן:

לא מיתמנע רבי מיכלל באתר חד. אי משום הא לא קשיא מידי דלא נמנע רבי לסדר בדברי המשנה לכלל ולפרט בדין אחד ורישא בדרך פרט מיתפרשא וסיפא בדרך כלל כדאמרן:

מתניתא אמרה כן. מייתי סייעתא דמצינו במשנה אחת דנקט רבי בדבריו כלל ופרט בדין אחד:

על מנת שיש לי בית כור עפר כלל. דאמרינן כל היכא שיש לו מקודשת ובסיפא דאמר על מנת שיש לי במקום פלוני פרט דוקא במקום פלוני וכלומר דודאי סיפא לא קשיא מידי דהא בהדיא קאמר במקום פלוני אלא רישא אמאי דהא איכא למימר מסתמא לא היתה דעתה להתקדש לו אלא כשיהיה לו במקומה שתוכל ליהנות מהפירות של הקרקע ואפ"ה אמרינן דהואיל וסתמא קאמר על מנת שיש לי כל היכא שיש לו מקודשת וראה רבי לעשות דבר זה לכלל והסיפא לפרט וה"נ בדין זה דראה רבי לעשות הרישא דרך פרט והסיפא דאמר על מנת שלא מחה וכל היכא דשתק נמי כאלו נתרצה הוא:

מתני' ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. לכנסה דלא חציף למימר קמיה דאב שקיבל הקידושין אני הוא אם לא היה אמת דמרתת דילמא מכחיש ליה:

שניהם נותנים גט. להתירה לאחרים:

גמ' מהו נאמן כו'. סוגיא זו כתובה בפרק כיצד ושם מפורשת היטב עיין שם:

מתני' וגרשתיה. קבלתי את גיטה והיא קטנה עכשיו כשאמר עליה כך:

נאמן. לפוסלה מן הכהונה שהאב נאמן על בתו כל זמן שהיא קטנה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כשאמר לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי כשחזר ואמר לזה התירה לו:

והרי היא גדולה. ואם לאחר שגדלה אמר כך ובקטנותה לא אמר אינו נאמן:

נשבית ופדיתיה. אינו נאמן לפסלה מן הכהונה דבנשואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה:

יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם נאמן דלא עקר לה מחזקה קמייתא:

יש לי אחים. ואשתי זקוקה ליבם ועד עכשיו היתה בחזקת שאינה זקוקה אינו נאמן:

אין הבוגרות בכלל. לפי שאינן ברשות האב לקדשן ואע"פ שעשתו הבוגרת שליח לקבל קדושין דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק דלא ידעינן איזו מהן קדש:

גמ' קדשתי את בתי. ואיני יודע איזו הקטנות בכלל הספק אבל הגדולו' אינן בכלל שאין בידו לקדש הגדולות והן הבוגרות שיצאו מרשותו:

נתקדשה בתי. משמע שקדשה את עצמה:

גרשתי את בתי. קבלתי גט אחת מהן ואיני יודע איזו הקטנות שבידו לקבל גיטין בכלל:

קידשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן. בקטנה הואיל ובידו לקדשה אבל הבעלתיה לאחד מן הפסולין אינו נאמן דאע"ג דבנשואין הימניה רחמנא לאב בנשואי ביאת איסור לא הימניה רחמנא:

כיני מתניתא שאמר בשעת מיתתו. כלומר דמפרש הא דקתני מי שאמר בשעת מיתתו שלא אמר אלא בשעת מיתתו ובשעת קדושין לא אמר כלום ומיירי שלא היתה בחזקת זקוקה ליבם כגון דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני הלכך יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן דלאו כל כמיניה למיפקא לה מחזקה קמייתא:

רב אמר. היינו טעמא דיש לי בנים נאמן דמאחר שבידו לגרש ולפטרה מן היבם נאמן לומר בשעת מיתה יש לי בנים ואפי' מרע ליה לדיבורא קמא כגון שאמר בשעת קדושין אין לי בנים ואין לי אחים ועכשיו חוזר בו והלכך בבנים הוא דנאמן ובאחים אינו נאמן אבל אם לא אמר כלום בתחלה אפי' יש לי אחים הוא נאמן:

מלתיה דשמואל אמרה כן. דס"ל נמי טעמא דיש לי בנים נאמן כרב דאמר מאחר שיש בידו לגרש והלכך פסק דבהאי עובדא דלקמיה דנאמן לומר נמי יש לי אחים היכי דלא ידעינן ולא אמר בתחלה כלו' וכגוונא דהאי עובדא וכדאמרן:

חד פרסאה. איש אחד מארץ פרס כשנפטר אמר תנו גט לאשתי ושאלו אותו ולמה אם בשביל אחיך זה העלוב שיש לך ושתק והודה לדבריהם ונפטר אח"כ בלא גט ואתא עובדא אם נאמן ואמר שמואל דנאמן דטעמא דמתני' דקאמרה אינו נאמן דמיירי דמרע ליה לדיבוריה קמא והלכך דוקא ביש לי בני' נאמן שבידו לגרש אבל לא באחי' אבל הכא דלא אמר בתחלה כלום נאמן:

רבי יוחנן אמר אינו נאמן. לעולם:

וחברון עלוי. נטפלו עמו להביא סיוע וראיה לדבריו ע"כ טעמא דמתני' לאו משום שבידו לגרשו הוא דהגע עצמך שהיה כהן ואינו רוצה לגרשה שמא יעמוד מחליו ויהא אסור בה ומתני' סתמא תנן יש לי בנים נאמן אלא ע"כ דטעמא דלא מפקינן לה מחזקה קמייתא והלכך יש לי אחים אינו נאמן אפילו בסתם דלא אמר בתחלה כלום ולא מרע ליה לדבורא קמא:

הכא גרסינן והא דרב ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות. רב אמר המקדש כעד אחד לא עשה כלום. ואפי' שניהן מודים אין חוששין לקידושין דילפינן דבר דבר מממון מה להלן על פי שני עדים אף כאן על פי שני עדים:

והא מתני' פליגא דקתני קדשתני כו'. וע"כ בדאיכא עד אחד מיירי דאי דליכא עדים כלל אמאי אסורה בקרוביו הא אפי' לדבריה אין כאן קדושין כלל ואי בדאיכא עדים אמאי מותר בקרובותיה אלא לאו דאיכא עד אחד ואסורה הואיל והיא מודה נתפסו הקדושין לאסרה בקרוביו ואמאי קאמר רב לא עשה כלום:

אמרין. בני הישיבה נמי כרב דהכין הוי עובדא שמעון בר בא הביא גט ונתנו לה בעד אחד וקאמר ר' יוחנן דלאו כלום הוא דאין עד אחד בדבר ערוה כלום:

לא ר' חייא כו'. מילתיה דר' יוחנן הוא דמסיק לה דאסי נמי אמר הכי דאין דבר שבערוה פחות משנים:

שמואל אמר המקדש בלא שדוכים. קידש בעדים אלא שלא שידך בה מתחילה לוקה מכת מרדות מדרבנן ותופסין הקדושין:

מתני' מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים. שנשא שניה לאחר מיתת הראשונ' וגדולות כת הראשונה וקטנות כת השני':

קדשתי את בתי הגדולה. אצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דר"מ ור' יוסי ברישא וסיפא דאי אשמועינן ברישא קדשתי את בתי הגדולה ה"א בהא קאמר ר"מ דכיון דאיכא זוטרא מינה להך גדולה קרי לה דשבח הוא לה אבל קטנה אימא מודי ליה לר' יוסי דכל שהיא יכול לקרות אותה גדולה אין קורא אותה קטנה ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוסי אבל בהך אימא מודי ליה לר"מ הלכך צריכי תרוייהו והלכה כר' יוסי בשתיהן:

גמ' תריי מן תריי. שתי בנות משתי נשים כלומר דלא תימא אפי' יש בכת אחת יותר משתי בנות מיירי קמ"ל דאין שם אלא גדולה וקטנה בכל כת והיינו נמי דמוקי לקמיה למתני' דוקא בשתי כתות דבהא איכא למימר דכת ראשונה עביד אינש דקרי לה גדולה לגבי שניה וכת שניה קרי קטנה לגבי גדולה אבל בכת אחת גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש והלכך נמי ע"כ דליכא אלא תרי בכל כת דאי הוה שם אמצעית בשמה הוי קרי לה בתי פלונית דאין דרך לקרות לה גדולה כשיש גדולה הימנה ולא קטנה כשיש קטנה הימנה:

תמן תנינן. בפ' קונם יין וכל הסוגיא כתובה ומפורשת שמה ע"ש:

מתני' האומר לאשה קדשתיך כו'. אצטריך תנא לאשמועינן באומר קדשתיך ובאומרת קדשתני דאי אשמועינן באומר לאשה קדשתיך שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ה"א דינא הוא דלא מיתסרא איהי בקרוביו דאיהו שקורי קא משקר דגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו חנם בקרובותיה ומשקר ואומר קדשתיך אע"פ שלא קדשה אבל איהי כי אמרה קדשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן לה גט אי לאו דקים לה לא הוי אמרה וס"ד דנתסר איהו על פיה בקרובותיה ואפילו יהב לה גט קמ"ל:

קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי. דלא תימא מאחר שהאב נאמן על בתו מן התורה תהא האם נאמנת על בתה מדרבנן קמ"ל דאינה נאמנת:

גמ' מסתברא דלא יהוי ר"מ פליג אהכא. אסיפא דמתני' קאי קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי דקתני מותר בקרובו' קטנה ומסתבר' דאפילו ר' מאיר דמחמיר בספק קדושין דקאמר במתני' דלעיל כולן אסורות כו' מספק מודי בהא שאין אמה נאמנת על הבת ולא מחמרינן לאסרו בקרובותיה מספק:

כל גרמיה אמרה. כל עצמו של דבר ע"כ אתה אומר דר' מאיר פליג:

מה אין תמן שבכלו'. כלום קרי להספק דמספקא לך כלום זו קדש או זו וכלומר מה אם התם שיש כאן ספקות הרבה גדולות וקטנות דבכל כת יש גדולות וקטנות ואיכא למימר דכולי האי לא מחית אינש נפשיה לספיקא ולקרא כל הכת הראשונה גדולות לגבי השני' ובכת שניה גופה לאסור כלן חוץ מן הקטנה שבהן דכולן גדולות אצלה ואפ"ה מחמיר ר' מאיר בספק:

כאן שבכלום. הכא בספק דמתני' שאין כאן ספק אלא גדולות אצל קטנות שאינו אלא ספק אחד אם הגדולה קדש או הקטנה קדש לא כל שכן דר' מאיר פליג ימחמיר בספק לאסרו בקרובות קטנה:

מתני' קידשתי את בתך כו'. איידי דתני להני בבי דלעיל תני נמי להא ואע"פ שהיא משנה שאינה צריכה ובכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט כדי להתירה כדקאמר בגמרא ואם מעצמו נתן גט כופין אותו ליתן כתובה:

גמ' מפתים אותו ליתן גט. אהיא אומרת לא קדשת אלא אותי קאי וכן בקדשתני דלעיל אבל אין לכופו ליתן גט דלא ניחא ליה ליתסור בקרובותיה משום אחות גרושתו:

וכופין אותו ליתן קנס. כלומר ואם מעצמו נתן לה גט כופין אותו ליתן כתובתה מקנסא ולא מדינא:

הגע עצמך שהיה חבר. והיה יודע דין זה שחייב ליתן גט וקנס וקדם עצמו והלך ונשא את אחותה מהו:

מוציאין את הודאי מפני הספק. אפי' הכי מוציאין ממנו אחותה שהיא נשוא' ודאי מפני הספק שמא לאחותה קדש בתחלה ואף על פי שקדם עצמו אסורה זו עליו מספק:

מתני' כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. שקדושין תופסין בה ואין עבירה בנשיאיה. והאי כללא לאו דוקא שהרי גר שנשא ממזרת יש קדושין ואין עבירה דקהל גרים לא אקרו קהל ואע"פ כן אין הולד הולך אחר הזכר שהולד ממזר אחד גר שנשא ממזרת ואחד ממזר שנשא גיורת:

וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה. חייבי לאוין שהקדושין תופסין בהן:

אחר הפגום שבשניהן. הנולד מפסולי כהונה הולד חלל בן ממזרת לישראל או בן ממזר מישראלית הולד ממזר וכן בנתין ונתינה הולד נתין:

אחת מכל עריות. של חייבי כריתות:

ולד שפחה ועכומ"ז. בשפחה כתיב האשה וילדיה תהיה לאדניה ובעכומ"ז כתיב כי יסיר את בנך מאחרי ומדלא כתיב כי תסיר ש"מ ה"ק בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לי בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנו לא מהדר שאין הבן הבא מן העכומ"ז קרוי בנך אלא בנה:

גמ' והולד הולך אחר הפגום שבשניהן. דלעולם הוי הולד ממזר:

א"ל בכל מקום ששנה רבי. כללא פירש בצידו ואיזה זה כהנת כו' למעוטי דבהני הוא דהולד הולך אחר הזכר:

שמע לה מן דבתרה. תני לה לקושיא דר"ל אסיפא דקתני בכל מקום שיש קדושין ויש עבירה הוא דהולד הולך אחר הפגום והא גר בממזרת דיש קדושין ואין עבירה ואפ"ה הולד הולך אחר הפגום:

א"ל כל מקום ששנה רבי פירש ואיזה כו'. דבהני הוא דקאימינא דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום ואיכא אחריני דאפי' אין עבירה והולד הולך אחר הפגום:

ויתיביניה. ואמאי לא הקשה לו הרי חלל שנשא בת ישראל הרי קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום כדתנן לקמן בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם:

הרי המחזיר גרושתו משנשאת הרי קדושין ויש עבירה והולד כשר. לכהונה כדאמר ר' יוחנן דדרשינן היא תועבה ואין בניה תועבין ולא משני מידי דחדא מתרתי תלת נקט:

רבי יוסי בי רבי בון בשם רב כו'. כתוב בריש פרק יש מותרות וכפי' קמא דפרישית התם לפי גי' דהכא וע"ש:

אלא הוי ידע דבנוי דההוא גברא ממזירין. דהלך אחר הפגום שבשניהן:

חזר ואתא קומי ר' יוסי. ושאלו אם הדבר כר' יודה והשיבו שהוא כן וא"ל א"כ למה שרית לי קדמיתא היה לך להשיבני כמו רבי יודה:

מה דשאלת לי אגיבונך. לפי שאלתך כך השבתיך שלא שאלתני אלא אם אתה מותר בה ולא על בניך:

ההן גיורא. הגר הזה דומה לצמר גפן שמותר לערבו בצמר ובפשתן כך הגר מותר בממזרת ומותר בכהנת:

ניחא בת ישראל לממזר. דהולד הולך אחר הפגום כדדריש ר' אבהו לקמיה ולנתין מנין:

מה תלמוד לומר לא יבא לו. עוד ומיתורא דרשינן לו לפסול כלומר לעולם הלך אחר הפסול:

מום זר. מום זה נשאר זר עד סוף כל הדורות ואפילו נשא בת ישראל לעולם הולד ממזר:

ופליג על ההוא דאמר רבי יודה בן פזי. דדריש מקרא דהקב"ה מזווג תמיד ממזר בממזרת ולא יבא לעולם לידי כך שישא כשרה ולעשות זרות בהן:

זכה עמי. מן הצדקה:

פסיקא. לפסוק לך דבר מה מן הציבור:

מן דחסיל מידרש. משסיים הדרשה א"ל אחינו זכו עם ממזר הזה:

חייך ההין. זאת היא החיים שנתתי לך:

לא יקח איש את אשת אביו וגו'. וסמיך ליה לא יבא ממזר:

ר' מאיר. דאיהו ת"ק דהאי ברייתא:

ה"ג מה אשת אביו מיוחדת שאין לו עליה קדושין והולד ממזר אף כל וכו'. ול"ג אבל יש לה קדושין על אחרים עד לקמן בדברי ר"ש:

על ההיא תנייא קדמייא. ר' מאיר דהרי יבמה שזינת דאין קידושין תופסין ביבמה ודמיא לעכומ"ז ועבד ואפ"ה הולד כשר:

כרבי. הורה כרבי דאמר הולד אינו כשר לגמרי ולא פסול לקהל אלא מזוהם לכהונה:

ההן ולד. זה הולד מעכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל כל זמן שהוא הולך מתעלה יותר כדמפרש ואזיל ר' עביד בריה דעכומ"ז ועבד מזוהם אבל בן בנו עשאו כשר:

במקום כל רבנין. לפני כל החכמים שהיו באותו מעמד:

אין מן הדא. אם מזה אתה למד הלכה למעשה אין למידין מעשה מקול הברה בעלמא:

אנא ידע ראשה וסופה. של המעשה דכך הוא דרבי חנינה צוה לר' חמא בנו שיהא נזהר מלפגוע באלו הפסולין אשר שמה אלמא דהולד פסול ושם היה החשש מעכומ"ז ועבד שבא על בת ישראל. א"נ לסיועא קאמר ר' חזקי' מדצוה לבנו שיתן דעתו מלפגוע ולהתערב עמהן ש"מ דלכולי עלמא כשר ולפיכך לא היו משגיחין על הדבר:

אף על גב כו'. כתוב בפרק החולץ ושם פרשתי:

תניי תמן. בבבלי והובאה בפ' החולץ הפוסל בעכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל פוסל אפי' בפנויה:

מבדין אתם. מלבכם אם תרצו לאסור שאינה אלא קדשה בעלמא:

אמר. ר' יוסי לר' מנא טול וחתום על כתב תשובה זו וחתם:

בריך רחמנא. שלא שמעתי ברייתא זו של ר' יעקב שאם שמעתי לא הייתי חותם על הכתב לחלק בין פנויה לאשת איש והיו מליזים עלי ואומרים תלמיד חולק על רבו הוא:

אמר מר עוקבן הכי אתאמרת. האי ברייתא דלא פליגי אלא בפנויה אבל באשת איש לא הוזכר כלום:

ברומשא סלק. רבי ברכיה בעי מיחתם על הכתב אחר ששמע ממר עוקבן דבאשת איש לא איתמר כלום ואמר ליה רבי יוסי לית הכא הכתב שכבר נשלח לשם:

גר שמל ולא טבל. שבא על בת ישראל:

ולמה לא פגעתה ביה. לפוסלו:

ארפי ליה. הנח לו דשפיר עביד דלא פגע ביה דלא יהא אלא עכומ"ז והולד כשר:

מחלפה שיטתיה דר' יהושע בן לוי. דהא תמן לעיל אמר דהולד מזוהם לכהונה והכא הוא אמר הכין דשפיר עביד שלא פגעו בו לפסלו מכלום ולא כן תני לר' יהושע דטביל' מעכבת בגר והוי כעכומ"ז:

אלא ר' יהושע בן לוי. ס"ל כהדא ברייתא דתני בר קפרא שאין טביל' מעכבת בשעת גרותו דאפי' לא טבל הולד כשר שאין גר שלא טבל לקרי שלו:

וקשיא. על זה וכי עלת לו טביל' מטומאה קלה להעלותו מטומאה חמורה שפירש מעבודת כוכבים:

עלת לו. דהא מכל מקום טבילה לקירויו נמי לקדושת ישראל היא:

ואיזה זה כו' תמן תנינן. בפ' כיצד ושם פרשתי:

מתני' ממזר שנשא שפחה. ואפי' לכתחילה יכול ממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו אבל עבד שנשא ממזרת הולד ממזר שעבד אין לו יחוס והולד הולך אחריה והלכה כר' טרפון:

גמ' כיני מתניתא. שאפי' לכתחילה ממזר מותר בשפחה ושנשא דקתני לאו דוקא:

מי שיש לו עבד ושפחה. בעכומ"ז מיירי:

נתגייר רבו וגיירו לשני עבדים. כלומר להעבד והשפחה והטבילן לשם עבדות ואח"כ הולידו בנים הרי הבנים עבדים:

הדא אמרה עכומ"ז שבא על שפחה. לאו דוקא קאמר עכומ"ז אלא עבד שהרי עבד הוא אי נמי גר גרסינן דנתגיירו עמו וקמ"ל דלא תימא הואיל ונתגייירו עמו לאו כעבדים חשובין:

שיחרר. אח"כ השפחה והולידה בן מזה העבד הולד ממזר דקסבר עכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואם אח"כ שיחרר העבד והוליד בן הרי זה בן עבד משוחרר כלו' הישראל גמור הוא והרי יש כאן חמש אומות עכומ"ז וגר ועבד וממזר ועבד משוחרר או ישראל:

וכתב כל נכסיו לבנה. ובזה נעשה הוא בן חורין כדתנן בפרק ג' דפאה הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין ואביו עדיין עבד הוא ובכלל כל הנכסים הוא ונמצא זה מוכר לאביו להגבות לאמו כתובתה:

וישב ממזר באשדוד. יבדלו הממזרין מהם וישבו באשדוד מקום הגרועים והפסולין מוליכין טיט אצל טיט ודבר מאוס ומוסרח לכמותו:

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ודריש אפילו מהממזירות:

והלא אינו אומר אלא מכל טומאותיכם. ולא מן הממזירות:

הא אינו אומר אטהר אתכם. יתירא אלא להביא אף מן הממזירות יטהרו:

סליק פירקא בס"ד