מתני' עשרה יוחסין עלו מבבל. שהפריש עזרא כל הפסולין שהיו שם והוליכן עמו כדי שלא יתערבו עם המיוחסין דמאחר שלא היה שם סנהדרי גדולה שהיו דנים ובודקין את הכהונה ולא יהיו פסולין ניכרין:

חללי. כהנים שנולדו מן הפסולים לכהונה כגון אלמנה לכ"ג גרושה חללה זונה לכהן הדיוט:

חרורי. עבדים משוחררים:

נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע ונתנום לחוטבי עצים ושואבי מים ונאסרו לבא בקהל:

שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל:

גירי וחרורי ממזרי כו'. כלם מותרין לבא זה בזה דקהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים אבל לויי וישראלי בממזרי לא ושתוקי ואסופי דספק ממזרים הן ס"ל להאי תנא דמותרים להתערב בממזר ודאי דאמרי' בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ספק יבא:

גמ' על שם ויעלו. כדמצינו דכתיב ויעלו וגו':

שהתירו לו לשתות ביין. שכבר גזרו על סתם יינם בב"ד של דניאל כדאמר בפ' אין מעמידין ולו התירו משום שהי' משקה למלך והיה צריך לשתות מקודם שיתן הכוס ביד המלך שלא יחשדוהו שנתן בו סם:

הא בקדשי הגבול. תרומה הנאכלת בכל מקום יאכלו:

גדולה היא החזקה. שסמכו עליה שמכיון שהוחזקו להיות אוכלין שם בגולה לפיכך התירום להיות אוכלין אף כאן:

ניחא תמן. ופריך אמאי סמכו על חזקה זו דבשלמא התם בגולה אכלו בתרומה דרבנן שלא הפרישו תרומות ומעשרות אלא לזכר בעלמא שלא ישתכחו מהם על שם דכתיב הציבי לך ציונים שצריך לעשות בגולה סימן וזכר לא"י:

הכא מה אית לך. אלא הכא כשעלו לא"י מה טעמא אכלו שהרי עכשיו קדשי הגבול דאורייתא נינהו:

כמ"ד. בפ"ו דשביעית ובכמה מקומות דבבית שני היה תרומות ומעשרות מדרבנן שמאיליהן קבלו עליהן בני הגולה את המעשרות:

עד עמוד כהן לאורים ותומים. סיפיה דקרא דלעיל ויאמר התרשתא וגו' וכי אורים ותומים היו באותו שעה בבית שני והלא משמתי נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים כדאמרינן פרק עגלה ערופה אלא כאדם האומר עד שיחיו המתים ויבא בן דוד ויהיו אורים ותומים:

אילין בנות ברזיליי. דכתיב בהאי קרא ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתייחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ובעי הש"ס אלו הבנות שבשבילן נגאלו מן הכהונה מפני מה נתגיירו אם לשם שמים אפי' בקדשי הקדשים יאכלו ואמאי נתגאלו מן הכהונה ואם שלא לש"ש אפי' בתרומה לא יאכלו:

אפי' תימר. כמו ולטעמיך מאי אריא שלא לש"ש אפי' תימא דלשם שמים נתגיירו וגיורת לא כזונה היא אצל כהונה דהרי גיורת אסורה לכהן משום זונה וא"כ הבנים חללים הן ופסולין מן התרומה:

פתר לה. כלומר אלא לא קשיא דפתר לה קרא בבנות בנות שהבנות נתגיירו עם בנותיהן הקטנות והם לקחו בנות הבנות:

ואין מבנות בנות. הוא שלקחו הרי כישראל גמורות הן וכר"ש דר"ש אמר גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה וא"כ אמאי נתגאלו מן הכהונה אפי' לקדשי קדשים כשרים הן:

לא היה בה דעת לטבול. לעולם בבנות בנות והא דנגאלו מן הכהונה לא קשיא דבתחלה לא היה בה דעת לטבול:

או משהטבילה אותה. כלומר או ודאי משהטבילה אותה אמה בתחלה שלא לדעת היתה:

מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשם קדושת ישראל. וכין כשנתגדלה וחוזרת וטובלת לשם קדושת ישראל לנדותה כגיורת הויא כדאמרינן לעיל דלשם קדושת ישראל כגרות הוי וגיורת כזונה היא אצל הכהונה ולפיכך נתגאלו מן הכהונה והשתא ל"ק דאפילו בקדשי הגבול לא יאכלו דכיון דמדרבנן בעלמא הוא כולי האי לא גזרו בתרומה דרבנן:

המתגייר לשם אהבה. לשם הטובה:

וכן גירי אריות. כגון אלו הכותים:

אין מקבלין אותן. דשמא מפני הטובה או מפני הפחד מתגיירין:

הלכה גרים הן. אעפ"כ כלן גרים הן בדיעבד ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחלה שאומרים להן מה ראית להתגייר כדאמרי' בפ' החולץ אבל אלו משנתגיירו מקבלין אותן בקירוב פנים שמא גייר לש"ש:

גירי. קתני במתני' על שם דכתיב התם וכל הנבדל וגו':

מתל מלח זו בבל. שעתידה לחרב ולהיות כתל מלח:

תל חרשא אלו שתוקי ואסופי. מלשון מחריש לדעת כדאמרי' שקורא לאבא ואמא משתקתו ואסופי לא נפקא לן מהכא ואפשר מלשון תל דריש שהוא כתל ומקום הפקר שאין לו בעלים. ובבבלי דריש אסופי מדכתיב ולא יכלו להגיד בית אבותם:

כרוב אלו הממזרין. לשון רובין כדמתרגמינן כרובים כרביא בחורים הללו שהלכו אחר עיניהן ולזנות עם נשי חביריהן:

ר' חזקיה מפיק. לה בהאי לישנא אדון שהיו אומרים אין דין ואין דיין:

פירסמו עצמן. בזנותן בבניהן הממזרים כאימרא הניכרת בשפת החלוק:

רבי לוי. דריש לקרא הכי ראוים היו ליעשות תל מלח כסדום מפני מעשיהן אלא ששתקה להם מדת הדין וזהו תל חרשא:

על שם ויתנם יהושע. אנתינים קאי דלכך נקראו נתינים:

ניחא לעדה. שנתנם לחוטבי עצים ולשואבי מים:

ולמזבח ה'. מאי היא:

אלא תליין יהושע בדופן. כלומר תלאן ברפיון ורמז הוא עד שיבא דוד ועתיד לבנות המזבח לבית הבחירה שדוד בנה היסודות כדאמרי' בסוכה בשעה שכרה דוד השיתין והוא ירחק או יקרב אתכם:

ולמה ריחקן על שם. דכתיב ויהי רעב בימי דוד וגו' ובדק בשנים אלו למצוא העון לתלות ולא מצא:

שהוא עושה משפט ופעלו כאחת. שתבע משפטן של הגבעונים ומזכיר טובה ופעולתו של שאול דכתיב אל שאול ואל בית הדמים:

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכ':

דילמא דאינון בהתין. שמא מתביישין הן קצתם בפני קצתם ליטול כסף בפניהן ולקח כל א' בפני עצמו לפייסו ולא נתפייסו והיינו דכתיב אין לי כסף וגו':

שלש מתנות טובות. עיקרי ויסודי המדות:

והנתינים יושבי' בעופל. היו נבדלי' ממחנה ישראל להיות עם בפני עצמן א"נ עופל לשון אופל ובמחשך מעשיהם שהם מרוחקים מישראל:

והעובד עיר יעבדוהו. הנתינים שהוא עובד העיר שניתנו לחוטבי עצים ולשואבי מים ישארו בעבדותן ובריחוקן:

כתיב ויאמר המלך וגו'. וכתיב התם ואת חמשת בני מיכל והא כתיב ולמיכל בת שאל לא הי' לה ולד ואת אומר אכן:

בקשו לקרבן. מפסולי עבדות ולהיתירן בבת חורין:

מפיך לישנא. שמתחלה היו רוצים לקרבן ואח"כ בימי ר' אלעזר חזרו שאמרו מי מטהר חלקו של מזבח דנהי חלקינו נתיר דהפקר ב"ד הפקר וחלקו של מזבח מי יתיר:

הדא אמרה יהושע ריחקן. מדקאמר חלקו של מזבח ש"מ דמפרש ולמזבח ה' למזבח ממש שנתנן להיות עובדים למזבח לחטוב עצים ולשאוב מים ונסייע במה שיכולין ולא כדדריש לעיל ולמזבח עד שיבא דוד דא"כ מאי חלק מזבח דקאמר שהרי לא מצינו בדוד שריחקן אלא מלהתחתן בהם כדכתיב לא מבני ישראל המה שאינן ראוין לבא בישראל:

אפילו תימא יהושע ריחקן כלום ריחקן אלא פסולי משפחה. כלומר אי משום הא אפילו נימא דיהושע ריחקן אכתי לא דייק לן חלק מזבח מי יתיר שהרי ע"כ יהושע נמי לא רחקן אלא מלבא בקהל ולא לעבדות ממש אלא מלהתחתן בהם אף לאחר שנתגיירו דאין תימר משום פסולי עבדות מעתה לא יהא להן קנס דהבא על השפחה אין לה קנס והאנן תנן הבא על נתינה יש לה קנס ואפילו למ"ד יהושע רחקן לא שייך חלקו של מזבח דקאמר:

איררן כנחש. הקדמוני דכתיב החוי שעשו בערמה כמעשה נחש:

מקבלין גרים כו'. מפורש בסוף פרק קמא דיבמות:

דור אחד עשר שבממזר כר"ש כו'. פירשתי בפרק הערל וע"ש:

מתניתא. דקתני גירי וממזרי מותרין לבא זה בזה דלא כר' יהודה דס"ל גר אסור בממזרת דקסבר ד' קהלות כתיבי לרבות קהל גרים דאיקרו קהל:

והכתיב לא יבא פצוע דכא וגו'. ומ"ט לא חשיב נמי להא:

פסולי גוף אינון. ולא שייכא לפסולי משפחה:

בעשה אינון. הני בעשה נינהו ולא חשבינן להו בהדי אינך קהל דלאוין:

ורבנין אמרין. טעמייהו דרבנן דסבירי קהל גרים לא איקרו קהל דלא חשיבי אלא הנך קהלי דכתיב בהו לא יבא ותלתא אינון ולא אייתר לרבות גרים:

מתני' ואינו מכיר את אביו. וכשקורא אביו אמו משתקתו:

בדוקי. שצריך לבדוק אחריו כדמפרש בגמרא ובודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת והלכה כאבא שאול:

גמ' בדוק אחריו. לאמו:

כל זמן שהוא מושלך בשוק. אאסופי קאי:

או אביו או אמו מעידין עליו. דכל זמן שלא נאסף מן השוק אין שם אסופי עליו ואחד מהן מעיד עליו:

נאסף מן השוק. ושם אסופי עליו וצריך שני עדים להעיד עליו ואביו ואמו שניהן נמי כשני עדים כשרים הן לזה:

הדא דאת אמר. דכל זמן שלא נאסף מן השוק אחד מהן מעיד עליו:

בתינוק שאינו מרגיע. שאינו מדדה ממקום למקום ולהיות רגע כאן ורגע כאן אבל בתינוק שהוא יכול להרגיע לעולם צריך ב' עדים עליו ואפי' הוא עדיין בשוק דשמא לא זהו התינוק שמעיד אביו או אמו עליו:

המקפצין. שיכולין לקפוץ ממקום למקום אין להן חזקה שיהא המחזיק בהן נאמן לטעון טענת חזקה לאלתר דשמא מעצמן באו לביתו כדאמרי' בפרק חזקת הבתים וה"נ הואיל ויכול לדדות צריך ב' עדים עליו שזהו התינוק שהשליכו:

שלשה הן שהן נאמנין על אתר. דוקא לאלתר הוא דנאמנין אבל לאחר זמן לא:

חיה. נאמנת לומר זה יצא ראשון:

ושיירה. עוברת ומצאו תינוק מושלך וכשהוא בשוק הוא דא' מהן נאמן:

והמטהרת חברותיה. מחמת שאומרת על עצמ' טמאה היא מטהרת חברותיה כהא דתנינן בפ"ט דנדה:

כולן טמאות. ובמושלבות ודבוקות זו בזו ואין ידוע מאיזו מהן נמצא:

ובלבד מעת לעת. משעה שנמצא הדם תולין בזו לטהר חברותיה אבל לאחר מעת לעת אין תולין בה:

מתני' כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה. ואף על גב דתנינן לה ברישא ממזירי ונתיני כו' מותרין לבא זה בזה הכא קמ"ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי:

ור' יודה אוסר. בבבלי מפרש דה"ק אפי' ר' יהודה שאוסר גר בממזרת הני מילי גר של שאר עכומ"ז שמותר לבא בקהל הוא אסור בממזרת לר' יהודה דס"ל קהל גרים אקרי קהל אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה ר' יהודה שמותר בממזרת:

ודאן בודאן מותר. כגון ממזרי בנתיני:

ודאן בספקן. ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי וספיקן בספיקן שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית ושתיקי באסופית אף על פי שזה ספק וזה ספק אסור שמא זה כשר וזה פסול והלכה כרבי אליעזר:

גמ' רבי ירמיה אמר כללא כו'. מפור' בפרק הערל בשמעתתא דפצוע דכא ועיין במה שנתבאר שם:

מתני' הנושא אשה כהנת. כהן הבא לישא כהנת:

ארבע אימהות. שתים מצד האב ושתים מצד האם:

שהן שמנה. כל אחת מהן אמה ואם אמה ואלו הן אמה. אם אמה. אם אבי אמה. אם אם אבי אמה. אם אביה. אם אם אביה. אם אבי אביה. אם אם אבי אביה. ובודקין בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות:

ולויה וישראלית. וכהן בא לכנסה:

מוסיפין עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג כגון אמה ואה אמה ואם אם אמה וכן כלם והא דבדקינן באימהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסיל באביה ובאבי אביה משום דדרך האנשים כשמתקוטטין זה עם זה מגנים ביוחסין ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע ומפורסם אבל הנשים אינן מגנות זו את זו בפסול יחוס אלא בזנות וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליה קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא משפחה שקרא עליה ערער אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדיקה שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. והאיש בלבד הוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד אבל כהנת שבאה להנשא אינה צריכה לבדוק אחר האיש שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה ומותרת כהנת לכתחילה להנשא לגר ולחלל וכ"ש לויה וישראלית:

גמ' דר' מאיר היא. הא דקתני ארבע אימהות אבל לדברי חכמים בודק לעולם:

דתני כו'. הובאה פרק בתולה נישאת וע"ש:

ביד מי הוא בודק. ועל מי יכול לסמוך בבדיקה זו:

בודק ביד קרובותיו. אפי' על ידי נשים קרובותיו יכול לבדוק ולסמוך עליהן:

רבי. ראה שבא זקן אחד לנגדו ושאלו רבי אם השיאו לכהונה מזו המשפחה וא"ל אין והשיא לכהונה על פיו דאם משיאין לכהונה שוב א"צ לבדוק אחריהן:

נחות דרג וסב איתא. כלומר אין אתה צריך לדקדק לבדוק אחריה הרבה וכעין דאמרי' בפרק הבא על יבמתו:

שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנן. האי דרשא ואם לא נטמאה וטהורה דכיון שלא יצא עליה שם רע בחזקת טהרה היא ואין צריך לחוש אחריה ולא כמדת יהודה בן פפוס:

נהוגין. וכי נהגו אבהתך לעשות כן שמדה גרועה היא דמתוך כך נכנס איבה בלבה ונוטרת שנאה עליו. עבדית מתניתא. קיימתי המשנה:

אין הוא עיקרא לקי מן ראשה. אם העיקר נלקה ונפסל מן משפחה זו מאן מודע לך:

ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהנים. שצריכין בדיקה יתירה ומשני ר' יוסי דאחת זו ואחת זו משום קנס הוא ובדין הוא בין כהן בין לוים וישראלים שלא יצטרכו בדיקה אלא שקנסו חכמים כדי שידבק אדם בשבטו ובמשפחתו שהיא בדוקה לו ולא יחזור אחר אחרת ולפיכך הטריחוהו חכמים לבדוק ובלויים וישראלי' קנסו יותר מן הכהנים לפי שאין מדקדקין כ"כ לדבק במשפחתם:

מתני' אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה. התחיל לבדוק באימהות ומצא שאבי אביה שמש על גבי המזבח אין צריך לבדוק אחר אם אבי אביה דכיון דבנה שמש על גבי המזבח בידוע שמיוחס הי':

ולא מן הדוכן ולמעלה. אם מצא שהיה משורר על הדוכן:

ולא מן הסנהדרין ולמעלה. שהיו צריכין להיות מיוחסין שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך ביחוס ובחכמה:

משוטרי הרבים. שהיו דנים דיני ממונות ודוקא בירושלים שלא היו מעמידין אלא כהן ולוי וישראל מיוחס אבל בגבולין הכל כשרין לדיני ממונות ואפינו ממזר:

וגבאי צדקה. כיון דממשכנין על הצדקה ומנצי בהדי אינשי אי הוה בהו מילתא קלה הוי לה:

אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של צפורי. בסנהדראות של עיר ששמה ישנה הסמוכה לצפורי והיו רגילין לייחס את הראוים לדון ועורכין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילין בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס:

באסרטיא של מלך. במחלקת חדש בחדש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחדש פלוני ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין שתהא זכות אבותם מסייעתם:

גמ' לא יהו אלא מן הברורין שבאחיך. מן המיוחסים ולפיכך כל שהוחזק אבותיו משוטרי הרבים משיאין לכהונה:

כתיב והתייחשם. טעמא דרבי חנינא בן אנטיגנוס מפרש:

מדברי תורה. מנין לנו רמז לזה:

מה כתיב בתריה. דכשתשמור ותזהר מכל אלה תהיה בטוח כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

מתני' בת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם. בת בנו או בת בן בנו עד סוף כל הדורות אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה דבת חללה עצמה מישראל כשרה לכהונה:

בת גר זכר. אפי' מישראלי' פסולה לכהונה כבת חלל זכר:

רבי אליעזר בן יעקב כו'. בגמ' מפרש טעם פלוגתייהו ומסקינן שהבא לימלך מורין לו כרבי אליעזר בן יעקב שלא ישא כהן בת גר וגיורת אבל אם נשא הלכה כרבי יוסי ואין מוציאין אותה מידו וזרעו ממנה כשר:

גמ' בת בת בת לעולם. כלומר דרב מפרש הא דקתני בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם לאו דבעינן שתהא מזכר בן זכר עד סוף העולם אלא כיון דבת ראשונה נולדה מחלל זכר פסולה היא ובתה ובת בתה לעולם והיינו דקאמר בת זו שנולדה מן החלל בת בת שנולדה ממנה ואפילו היה בעלה ישראל פסולה עד סוף כל הדורות:

רבי יוחנן. קסבר לא יחלל זרעו בעמיו כתיב מה בעמיו שנאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו זכרים אסורין ונקבות מותרות שלא הוזהרו נקבות על הטומאה אף בעמיו שנאמר כאן דוקא הנולדו מן הזכרים אסורין אבל הנולדים מן הנקבות מותרות כדמפרש ואזיל:

מה נפק מביניהון. במאי פליגי כהן שבא על הגרושה והוליד בן והרי הוא חלל והלך הבן והוליד בן ובת והרי הן מחלל זכר:

על דעתיה דרב בן ובת בן. הבן הזה שנולד מהחלל ובתו שלו וכן בת בת גרסינן וכן הבת שנולד מאותה הבת שהיא מחלל זכר אסורה ואע"פ שאביה היה ישראל מכיון שהבת ראשונה מחלל זכר נולדה:

על דעתיה דרבי יוחנן בת בן אסורה. שהיא מזכר בן זכר אבל בת הבת ואבי' היה ישראל מותרת דס"ל לר' יוחנן לעולם אינה אסורה עד שתהא מזכר בן זכר שנולדו מהחלל עד סוף כל הדורות דבהא בת אחרון פסולה כבת הראשון אבל בת בתו מישראל כשרה דלא חמירא מבת חללה עצמה שנולדה מן ישראל דכשרה לכהונה כדפרישית במתני':

מתני' פליגא על רב. דקתני בת חללה מישראל כשרה לכהונה ובת חלל נמי בכלל דכשנשאת לישראל בתה כשרה לכהונה:

פתר לה חללה מכהונה גרסי'. כלומר דבחללה עצמה שנתחללה בביאתה מן הכהונה מיירי כגון כהן שבא על הגרושה ואם נולדה לו אח"כ בת מישראל כשרה לכהונה אבל בת חלל בתה פסולה לעולם וטעמא דהתם החללה עצמה מטיפה כשירה נולדה אלא שנתחללה בביאתה והלכך בתה מישראל כשרה דבני ישראל מקוה טהרה לחללות אבל זו שנולדה מטיפה פסולה אפי' בתה מישראל פסולה לעולם:

מתני' פליגא על ר' יוחנן רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. וקס"ד דכמו לרבי יהודה בת גר זכר פסולה לעולם ואפילו בתה שנולדה מישראל כן נמי לת"ק בת חלל זכר פסולה לעולם דהא רבי יהודה אדברי ת"ק קאמר וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה לא בא רבי יודה אלא להוסיף על דברי ת"ק ולא תידוק מיניה לת"ק כלום דאילו אמר ר' יהודה בת חלל כבת גר יאות אמרת דשוין הן לגמרי אבל השתא דאמר בת גר כבת חלל לא לגמרי הוא דמשוינן להו אלא שבא להוסיף על מה דקאמר בת חלל זכר פסולה ומוסיף ר' יהודה דבת גר כבת חלל היא ולא דמדמי להו דבת גר פסולה מן הכהונה כל היכא דאיכא בה צד גיורת ואפי' אינה מזכר בן זכר אבל חללה דוקא אם היא בת זכר מזכר בהא הוא דפסולה לעולם:

דלמא כו'. כתיבה בפ' הערל ושם פרשתי היטב ע"ש הגי' הנכונה:

תמן תנינן. בפ"ק דבכורים וכל הסוגיא שם:

וכולהו. הני תנאי דלקמן מקרא אחד דרשו דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם כי אם בתולות מזרע ישראל וד' מחלוקת בדבר:

ר' יודה אומר עד שיהא אביה מישראל. דדריש מזרע עיקר זרע היינו האב לאפוקי בת גר זכר:

ראב"י. ס"ל מזרע מקצת זרע או אביה או אמה מישראל לאפוקי בת גר וגיורת שפסולה לכהונה:

ר' יוסי אומר עד שיוולדו בקדושת ישראל. שתהא הורתה בקדושה ואפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה:

ר' שמעון אומר. האי בתולות וגו'. לדרשה אחריתא קאתי בתולות מזרע ישראל שתהא בתוליה נזרעו ונגמרו בקדושת ישראל ולומר שאם נתגיירה פחותה מבת ג' כשרה לכהונה דעיקר גמר בתולה שהן לאחר ג' שאז אם תבעל אין בתוליה חוזרין בקדושת ישראל באו:

ופנחס עמהן. אלמא כשרה לכהונה:

לעבדים ולשפחות. אבל לא ליבעל:

והכהנים נהגו. סילסול בעצמן ומעלה יתירה כראב"י:

בת גרים. מגר שנשא גיורת:

וארבעיה אספסליה. ללקותו:

א"ל. ר' ביבי לר' אבהו רבי על המנהג לוקין בתמיה וא"ל אם כן הוא אתה תראה עצמך כאלו מפייס אותי שלא להלקותו ואנא מוקים ליה מן הספסל:

מן דקיימי. משקם הכהן הזה א"ל ר' הואיל והותרה הרצועה אף אני מותר באשתי דהלכה כרבי יוסי בדיעבד:

מעשה בשפחה בדרום כו'. מפרש לעיל בפרק הערל בשמעתא דפצוע דכא ע"ש:

מתני' האומר בני זה ממזר אינו נאמן. דאין קרוב כשר להעיד:

ואפי' שניהם. הבעל ואשתו ולא מיבעיא כשהאב לבדו מעיד על בנו שהוא ממזר דלא מהימן דלא קים ליה בגויה אלא אפי' אמו דקים לה בגויה אינה נאמנת ואפי' על עובר שבמעיה שלא היה מעולם בחזקת כשרות:

רבי יהודה אומר נאמנין. טעמא דר' יהודה דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ודרשינן יכיר יכירנו לאחרים מכאן שהאב נאמן הוא לפסול את בנו ודוקא על בנו הוא נאמן אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והאם אינה נאמנת לפסול את בנה והלכה כר' יהודה:

גמ' תמן תנינן. בפרק יש נוחלין האומר זה בני נאמן:

לתת לו. שירש עם אחיו בנכסיו הוא דנאמן אבל לא ליקח ממנו כגון שהיה מוחזק בבן ראובן ובא שמעון ואמר בני הוא זה אינו נאמן להפסידו מנכסי ראובן:

אמר ר' יוסי ולא מתניתא היא. ומאי קמ"ל ר' יוחנן דהרי זה אומר עליו שהוא ממזר וכבר שנינו האומר בני זה ממזר ואפי' שניהם מעידין עליו אינן נאמנין:

דילמא על דר' יהודה איתאמרת. דילמא הא דרבי יוחנן אליבא דר' יהודה הוא דאיתמר דס"ל דנאמן אדם לומר בני זה ממזר ועלה קאמר רבי יוחנן לתת לו הוא דנאמן כלומר שאינו מפסידו מירושתו ממה שהוחזק בו וכגון דמחזיק לנו בבנו אלא שאומר שנולד לו מחייבי כריתות:

אבל לא ליקח ממנו. אם כשהוא אומר עליו ממזר הוא מפסידו מחזקת ירושתו כדלעיל אינו נאמן:

עוד היא מתניתא. הא נמי תנינא בברייתא:

כי את הבכור בן השנואה יכיר. ודרשינן מכאן שנאמן אדם לומר זה בני בכור ואמרינן עלה דוקא אם היה מוחזק שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר בנו הוא דנאמן אבל אם היה מוחזק עד עתה שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר שאינו בנו ורוצה להפסידו מחלק ירושתו אינו נאמן:

אית תניי תני. אפי' על קדמייתא היו מוחזקים בו שהוא בנו ואומר שאינו בנו נאמן ואפי' להפסידו מירושתו:

ר' חזקיה. מפרש הא דאית תני אפי' בכה"ג נאמן כגון שהיו מחזיקין אותו שהיא משפחתו והיו מחזיקין אותה במשוחררת ובנו הוא והוא אומר שלא שחררה ואין זה בנו בהא הוא דנאמן משום דלא מפיק ליה מחזקתו לגמרי אלא שטעו וקסברי שהוא שחררה ואין זה אלא גלוי מילתא בעלמא ועוד דלא משוי ליה לממזר אלא לעבד ואפי' לרבנן הוא נאמן:

היה עומד בצד המוכסין. ודרך המוכסין ליקח מכס מן העבדים ולא מן הבנים ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא כשעבר מן המכס נאמן במאי דחזר ואמר עבדי דהא דאמר מעיקרא בני הוא להבריחו מן המכס נתכוין:

אינו נאמן. בהאי דחזר ואמר בני שאלו כן לא היה אומר להמוכסין עבדי הוא ולהיות נפסד חנם אלא ודאי מעיקרא קושטא הוא דקאמר:

אית תניי תני. אפי' בסיפא נאמן ומוקי לה ר' מנא כגון אלין כותאי דאינון משעבדין בבניהון ועושין להן עבודת עבד ולפיכך נאמן במאי דחזר ואמר בני הוא דהא דאמר מעיקרא עבדי שהוא משמשו כעבד:

תני נאמן על הגדול. אמתני' קאי נאמן לפסול את הגדול ואינו נאמן על הקטן:

כל שיש לו אשה ובנים. וה"ק נאמן על בנו ואינו נאמן לפסול את בן בנו:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שיש לו אשה. ואין לו בנים זהו גדול שנאמן עליו אבל אם יש לו בנים עליו ג"כ אינו נאמן וה"ק ואינו נאמן על הקטן בזמן שיש שם קטן דלא מסתברא שיהו בניו פסולים ובני בניו כשרים:

גר שמל ולא טבל. כדמפר' ואזיל שהוא אומר מלתי ולא טבלתי נאמן אלמא אפי' היו לו בנים נאמן לפסול לעצמו:

משם מה. מטבילין אותו בשבת הא מתקן גברא הוא:

נכייה. משום נקיה בעלמא:

מה עבד לה ר' אבהו. הא שמעינן מהכא דנאמן:

פתר לה משם מה בכך. כלומר דקסבר רבי אבהו דגר לא בעי מילה וטבילה אלא במילה לחודה סגי ולפיכך מטבילין אותו בשבת דמה בכך דלא צריך טבילה ולאו מתקן גברא מיקרי ומהאי טעמא נמי נאמן שהרי אין פוסל עצמו כלום וקמ"ל דלא חיישינן שמא ערבי או גבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית:

מתני' שניהם נותנים גט. אם באת לינשא לאחר:

וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה. אצטריך תנא לאשמעינן רישא וסיפא דאי אשמעינן רישא באב שעשה שליח לקדש את בתו ה"א אב דקים ליה ביוחסין וכשמצא מיוחס זה קדשה לו הוא דאמרינן דבטל את השליחות אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע"ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה ואי אשמעינן בדידה הוי אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבה כי קדשה עצמה בטלה את השליח אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו לא בטליה לשליחות השליח והא דקדים וקידשה סבר דילמא לא משכח שליח למי צריכא:

גמ' גרסינן הכא הא דכתוב בספרי הדפוס לקמן ולית הדא כו' ונתחלפו הסוגיות בטעות:

ולית הדא פליגא על ר' יוחנן. דאמר בפ' השולח אדם מבטל שליחותו בדברים דקסבר אתי דיבור ומבטל דיבור ובמתני' קתני אם שלו קדמו קדושיו קדושין דמשמע דוקא שעשה מעשה וקדשה לאחר הא לאו הכי אינו יכול לחזור מהשליחות דאין יכול לבטל שליחותו בדברים וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה. ר' יוחנן המתני' משום חומרא דעריות חיישינן לקדושי השליח ואינו יכול לבטל שליחותו שלא בפניו. שמע לה מן דבתרה. תני להאי קושיא ופירקא אסיפא:

מתני' אינו צריך להביא ראיה לא על האשה. שהיא מיוחסת שכבר בדקוה כשנשאה:

ולא על הבנים. מוקי לה בבבלי בקטנים וכרוכי' אחריה דבחזקת אמן הן ואינם צריכין לייחס ע"י עדים:

מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים. שהיו בני אותה האשה:

ואינו מביא ראיה על האשה. שהיתה מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן. ר' אבהו בשם ר' יוחנן איש ואשתו עשו אותן כשני עדים. להיות נאמנין על בניהן דחזקה אין האשה שותקת על בני חבירתה ולומר בניה הם:

גמ' ר' אבון שמע לה מן דבתרה. אסיפא הוא דמתני לה אשה נשאתי כו' מביא ראיה על האשה ולא על הבנים דעשו אותן כשני עדים:

מתני' מביא ראיה על האשה. שהיא מיוחסת ואינו מביא ראיה על הבנים שהרי כרוכין אחריה:

מתה ואלו בני'. ואין כאן שום הוכחה מביא ראיה על האשה שהיתה מיותסת ועל הבני' שמאותה אשה היו:

גמ' תני איש ואשה שבאו ממדינת הם כו' אין הורגין עליהן. להבא עלי' משום אשת איש דשמא מכחישין הן. עד שלשים יום. אם הוחזק באשתו שלשים יום חזקה היא והורגין עליה:

תמן תנינן. פ"ג דטהרות תינוק שנמצא בצדי העיסה ואותו תינוק ודאי טמא הוא כדאמר בתוספתא מפ"מ אמרו ותינוק טמא שדרך נשים נדות מגפפות ומנשקות אותו:

ר"מ מטהר. את העיסה דר' מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא דרוב התינוקות מטפחין בעיסה ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ולפיכך תולין שאדם טהור נטלו מן העיסה ונתן ביד התינוק:

וחכמים מטמאין. דאזלינן בתר רוב התינוקות המטפחין בעיסה והתינוק בעצמו נטלו:

ושורפין על החזקות. לשון שאלה היא לחכמים דמטמאין אם שורפין את התרומ' על החזקה זו שחזקת התינוקות מטפחין:

ר' יוסי בשם ר' זעירא איתפלגון רבי יוחנן ורשב"ל. קס"ד דר' יוסי אם סומכין על החזקה שהיא אשת איש ולדון דיני נפשות כל שכן שסומכין על החזקה לשרוף את התרומה והלכך תלי בפלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל ולמ"ד אין הורגין אין שורפין:

ר' יוסי בר' בון בשם ר' זעירא. קאמר דלא היא דלא תלינן בהא ופלוגתייהו נמי לא כך שנינו אלא בשריפה גופה הוא דפליגי וכ"ע מודים שהורגין על החזקות כדילפינן לקמן מקרא:

מה פליגין בשריפה. אם שורפין תרומה על החזקה ר' יוחנן סבירא ליה אע"פ שהורגין אין שורפין תרומה על החזקה והא דחכמים מטמאין לתלות הוא אבל לא לשרוף וטעמא דמקילינן בשריפת תרומה יותר מדיני נפשות משום דיש כאן חזקת טהרת עיסה העומדת נגד חזקת התינוקות מטפחין:

והלא חזקה היא שהוא אביו. אינו אלא חזקה שהוא אביו והורגין עלי' וכן בעלמא הורגין על החזקה:

תני הביא ראיה על הגדולים. אסיפא דמתני' קאי מתה ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים ואם הביא ראיה על הגדולים אע"פ כן צריך להביא ראיה על הקטנים כדמפרש ואזיל:

ליידא מילה. לאיזה דבר קאמרת שצריך ראיה עוד על הקטנים הרי כבר הביא ראיה על אשה זו ואלו הם בניה:

אמר רבי יונה. היינו טעמא אף על פי שהביא ראיה שאשתו היתה ואלו הגדולים בניה הם אני אומר שמא נתגרשה בנתיים אחר שילדה הגדולים נתגרשה ממנו ואין אלו הקטנים ממנה והלכך צריך להביא ראיה על כלן שהם בניה:

מתני' לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:

אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. שהאחד בוש מחבירו:

בזמן שאשתו עמו. מותר להתייחד מפני שאשתו משמרתו וכן הלכה אבל בלאו הכי אסור להתייחד אשה אחת עם שני אנשים וכל שכן איש אחד עם שתי נשים אלא אם כן היו נשים צרות או יבמות או אשה ובת בעלה או אשה וחמותה מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו וכן עם אשה שיש עמה תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה להביאה שהיא מתייראת מפניה שמא תראה ותגיד ומותר להתייחד עם הבהמה ועם הזכור שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:

ואם הגדילו זה ישן בכסותו כו'. והוא שתהיה הבת מי"ב שנה ויום אחד והבן מי"ג שנים ויום אחד ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה אפי' בפחות מכאן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:

רווק. פנוי בלא אשה לא ילמד סופרים לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים מלמדי תינוקות מפני אמותיהן של תנוקות שמצויות אצלו להביא בניהן אל הספר:

ולא תלמוד אשה סופרים. לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות מפני אביהם שבאים אצלה להביא את בניהם:

אף מי שאין לו אשה. אע"פ שאינו פנוי ויש לו אשה אלא שאינה שרויה עמו לא ילמד סופרים ואין הלכה כר' אליעזר:

וחכמי' מתירין. והלכה כחכמים שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:

כל שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנותו נעשית לנשי' והנשים צריכות לו:

לא יתייחד עם הנשים לעולם. ואפי' עם הרבה נשים לפי שלבן גס בו ומחפות עליו ואלו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן ולא שלש וארבע שפיר דמי:

ויתפלל לפני מי שהעושר שלו. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו:

חמר גמל ספן. שכל אלו אומנות. לסטות לפי שלנין בדרכים ונכנסים ולוקטים פירות ועצים מן הכרמים ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:

רועה. בהמות שלו שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:

חנוני. מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטין:

ר' יהודה אומר. משמו של אבא שאול:

החמרין רובן רשעים. מפני לסטיות:

הגמלין רובן כשרים. שפורשים למדבריות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברין לבם למקום:

הספנים רובן חסידים. שפורשים למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין:

טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואיני משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא:

כשר שבטבחים שותפו של עמלק. לפי שספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן ועוד שהוא אכזרי כעמלק:

גמ' בד"א בכשירין. אשה מתייחדת עם ב' אנשים:

כחתן שלם. להיו' מתאבלין עליו:

אלא אפי' יצא ראשו ורובו בחיים. לאו כנפל הוא ומתאבלין עליו. ובפ' יוצא דופן מוקי לה בדקים ליה שכלו חדשיו:

ויוצא בחיק. ולא במטה ולא בכליבה:

ונקבר באשה אחת ובשני אנשים. דאין בזה משום יחוד כת"ק דמתני':

מסתברא ר"ש. דקאמר במתני' אף באיש אחד עם ב' נשים אין בו משום יחוד מסתברא הוא דמודי לאבא שאול דנקבר באיש אחד וב' נשים דהא אפי' בעלמא ס"ל אין כאן יחוד אבל אבא שאול לא מודיי לר"ש דס"ל בעלמא יש בו משום יחוד והכא טעמא שאין יצה"ר מצוי בבית הקברות:

אמך בסתר בתך בסתר. כלומר רמז רמזה התורה עם אמך ועם בתך תוכל להיות בסתר ולהתייחד עמה אבל אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה:

זה מתכסה בכסות עצמו וקורא. ק"ש כלומר מחזיר פניו ומתכסה כדאמרי' פי' הי' קורא:

אם היו בנו ובתו קטנים. שמותר לישן עמהן בקירוב בשר וליכא משום הירהור מותר:

תמן. בבבל אמרי איש ואשתו נמי מותר כשזה מחזיר פניו כו' דאי לאו הכי אסור משום הרהור:

לאיש ואשתו נצרכה. מיבעיא לן אם מותר דהואיל ורגיל בה ליכא הירהור כולי האי או לא:

אף מי שיש לו אשה ואינה עמו. לפרושי מילתא דר"א קאתי כדפרישית במתני' ובנים אגב גררא נסבה:

עבד חד ומתניין הכן. מלמד תינוקת אחד עבד כר"א שלא היתה אשתו שרויה אצלו ולא רצה ללמד עמהן עד שהביאה אצלו:

והתנינן לא ילמד רווק סופרים. וקס"ד משום חשש משכב זכור דתינוקות ומשני משום אמו ואחותו של התינוק שבאה עמו להביאו לבית הספר הוא דחששו:

תני לא ילמד כו'. ומוסיף בברייתא קרר והן בעלי קרנות שמשכירין עצמן לילך ממקום אל מקום ואומנתן אומנת לסטים שהם נשכרין ומעבירין על תנאם:

רוב ממזרים פקחין. שהן דומין לאביהן בעלי ערמה ומתנכלים בתחבולות לפתות הנשים ולהסתיר מעשיהם מבני אדם:

רוב עבדים גאים גרסינן. שע"פ הרוב הגאוה מצויה בהן וכמו בכל בזויי המשפחות:

רוב בני אבות. המיוחסים ביישנים הן דומים לאבותיהם ונ"מ מהני דקחשיב אם יש לעז עליהם ורואה בהן סימנים הללו יש להתרחק מהן:

ורוב בנים דומין לאחי האם. והנושא אשה צריך שיבדוק באחיה כדאמרינן ביש נוחלין:

טוב שבנחשים. אע"פ שנראה בן תרבות ורגיל בבית אין לבטוח בו וכן הבטחה שבנשים אין להאמין בה. בטלת כשפים. כדאשכחן במעשה דבנתות דר"צ בפ"ד דגיטין. א"נ דהרמז בזה שמראה עצמה כשיר' ומחזקת בחסידו' ובזה מסתרת מעשיה מבנ"א כדרך בעלי הכשפים:

אשרי מי שעושה רצון המקום. משום דקחשיב הכא מהמראין עצמן לבני אדם לכשרים ואינם לכך אמר אשרי מי שעושה רצון המקום באמת ובתמימות:

מ"מ אדם מתפרנס. כלומר כמה וכמה אומנות יש ובאיזו שיהי' יתפרנס:

אשרי מי שרואה את הוריו. ילדיו באומנות מעונה שמתפרנס ממנה בלי שום עבירה:

אומנות קטנה. כלומר נקיה וקלה כדאמר בבבלי מחטא דתלמיותא מעשה מחט על שם שהתפירות עשויות כתלמים תלמים:

ארי סבל. נושא משאות:

קייץ. מייבש קציעות בשדה:

והן מתפרנסין בלא צער. שאין מזונותיהם תלוים בידי אחרים כבני אדם שזה סבל וזה חנווני כו' והכל מזונותיהם תלוים בידי אחרים שישאו ויתנו עמהן וישתכרו להן וזה דבר קשה מאד לפי שכל א' עינו רעה בשל חבירו ואם שהוא משתכר על ידו ואפי' מי שאינו צריך לאחרים כגון חורש וקוצר וכיוצא בזה מצטער הוא במלאכתו הכבדה והקשה ועל זה נאמר בזעת אפך תאכל לחם:

מתני' ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בניי אלא תורה. שכל אומנות אינה עומדת לאדם אלא בימי נערות בזמן שיכול לעסוק בה ואין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להן בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות:

עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו:

גמ' מכבדתו ומשמרתו מכל רע. מחולי ויסורין בנערותו ונותנת לי אחרית ותקוה בזקנותו ואף שאינו יכול לעסוק בה כל כך מחמת תשות כחו והתורה היא המוספת לו כח בהשתדלות בה לעת זקנותו:

וקויי ה' יחליפו כח. משמע בזמן שהן בתגבורת כחם וכנגד הכבוד אמר יעלו אבר כנשרים שעולים למעלה וכן יחליפו כח תחת תשותן על ידי התורה שנקראת תושיה ומצד מזלן גם אם הוא רע יעלו אבר כנשרים להיות עולים למעלה מן המזל וכנגד השמירה והנזקין אמר ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו:

עוד ינובון בשיבה. משמע עוד יצמחו ויהיו דשנים ורעננים שלא כדרך הזקנים שכחם ניתך ונתלש ונפסד:

וכן אתה מוצא באבינו אברהם ששימר את התורה. ומכיון ששימר בודאי למדה דעל שכר לימוד התורה הוא מביא ראיה. אף גידלו ובירכו. לא מיבעיא ששמרו מכל רע אלא אף גידלו ובירכו בעושר:

אסור לדור בעיר כו'. ובסוף. פ"ק דסנהדרין חשיב עשרה דברים והתם קאמר שאין ת"ח רשאי לדור בתוכה אא"כ יש בה עשרה דברים כו' והכא אסור לכל אדם קאמר ומקפיד באלו ג' הדברים שהם צריכין לאדם ביותר:

גינוניתא של ירק. להתפרנס בזול:

על כל מה שראת עינו ולא אכל. שנפשו מסתגפת בהתאות על הדבר ונמצא חוטא על הנפש:

ר' אלעזר חשש להדא שמועתא. והיה מאסף לו פרוטות קטנות כדי שיהו מצוין ומוכנין בידו לקנות בהן מכל דבר חדש לפחות פעם אחת בשנה. א"נ הא דקאמר עתיד אדם ליתן דין וחשבון שראת עינו ולא אכל משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות השם ב"ה שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב"ה וע"ז קאמר דר' אלעזר היה חושש לשמועה זו והיה רואה להביא עצמו לידי חיוב לכל הפחות פעם אחת בשנה כדי לברך על כל מין ומין וליתן שבח והודיה לאל יתעלה ברוך הוא ומבורך המשגיח ומפרנס ומכין מזון לכל בריה וצורך כל נפש חיה יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אנס"ו:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת קידושין וכולא סדרא דנשים ברחמי ובס"ד.