מתני' החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. זונין הוא מין ממיני חטים וגרוע הוא ונשחת ומעין לשון הכתוב ולא תזנה הארץ לבם הזונה ובמדרש כשהשחיתו דור המביל את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה היו זורעים חטים ומוציא זונין ולפיכך לא הוו כלאים עם החטים אבל עם שאר מיני תבואה הוו כלאים ואע"ג דלא חזו למאכל אדם מ"מ כיון שמוליכין אותו ממקום למקום למאכל יונים הוו כלאים עם שאר מינין:

השעורים ושבולת שועל. מפרש בגמ' דכל הני השנויים זוגי זוגי הם אינם כלאים זה בזה אבל אחד מזוג זה ואחד מזוג זה הוו כלאים זה בזה ודאמרינן במנחות הכוסמין מין חטין ושיפון מין שעורים הנ"מ לענין חלה שמצטרפין זה עם זה לשיעור חלה אבל לענין כלאים הוו כלאים זה בזה:

ושבולת שועל. שעורים מדברים אווי"נא בלע"ז כוסמין אהפליט"ה בלע"ז:

שיפון. סיג"לא בלעז ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינם כלאים זה בזה:

והספיר. ציצירק"א בלע"ז:

הפורקדן. זרע דק שקורין לו בערבי גיליוא"ן:

וטופח. הוא מין קטנית שגרגריו עגולים ולבנים והוא קורטמ"אן:

והשעועית. בערבי לוביא"ה:

אינם כלאים זה בזה. כל אחד עם בן זוגו:

גמ' כתיב שדך לא תזרע כלאים. ומשמע כל שהוא ערבוב וא"כ הייתי אומר אפי' שני מיני חטים כגון שחמתית ולבנה הוו כלאים וכן שני מיני שעורים:

פירש בבגדים לא תלבש וגו'. והאי צמר ופשתים מיותר הוא דהא כבר ילפינן מדפרט הכתוב בנגעים בגד הצמר או הפשתים ש"מ דכל היכא דכתיב בגד בתורה של צמר או של פשתים הוא אלא דבא ללמדך מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינין אלו דוקא שלא יקח זה ממין צמר וזה ממין פשתים ויעש הבגד ללבוש ולא שני מיני צמר או שני מיני פשתים אף כל כלאים שאסרתי לך בכל מקום משני מינין ממש דוקא:

הא עם השעורים כלאים. הזונין דמין חטים הן:

החטים וכו'. כלומר דפריך ומאי אצטריך לאשמעינן דאינם כלאים עם החטים וכי דבר שאינו אוכל אדם הוינן אתינן למיטעי למיתני ביה כלאים וכן קשיא להאי דיוקא דמדייק הא עם השעורים כלאים הן אמאי הלא דבר שאינו אוכל הוא:

שכן מקומות וכו'. וקס"ד דה"ק שכן יש מקומות שמקיימין אותן למאכל יונים לפיכך הוו כלאים עם השעורים בכל מקום והיינו דפריך אמרי בתמיה וכי ר' בא בר זבדא כר' אליעזר מוקי למתני' ודלא כחכמים דהא תנינן תמן לקמן פ"ה המקיים קוצים בכרם וכו':

אמר ר' אבהו. כלומר וא"ר אבהו התם דטעמא דר"א שכן יש מקומות שמקיימין את הקוצים לגמלים ובערביא הן המקומות:

ויבדקו. כלומר וקשיא לן ויבדקו ואותן המקומות נאסור ותו לא וקאמר דבהא פליגי דרבנן אמרי שיבדקו ובמקומות שמקיימין אותן אסורין ובמקום שאין מקיימין אותן לא חשיבי מותרין ומ"ט דר"א משום דאיהו ס"ל מכיון שמקיימין אותן במקום אחד נאסר מינן בכל מקום שהוא והשתא מסיק להקושיא ולא ר' בא בר זבדא כר"א דמשום מקום אחד שמקיימין אותן ליונים נאסור בכ"מ והאי מילתא כר"א ולא כרבנן בתמיה:

תמן. לא דמי דתמן אין דרך בני אדם להביא קוצים ממקום למקום כצ"ל והלכך לא אסרי רבנן במקומות שאין מקיימות אותן דלא חיישינן שיביאו אותן מן המקומו' המקיימין אותן אבל הכא דרך בנ"א להביא זונין ממקום למקום ומשום הכי אף לרבנן אסור בכל המקומות:

מעתה. כיון שמקיימין אותן יהו כלאים עם החטים:

מין חטין הן אלא שהפירות מזנין. כלומר כשאינן יוצאין כמו שזורעין אותן אלא נפסדין ומקולקלין כמו שמזנין הן וכהדא דתני בת"כ פ' קדושים ולא תזנה הארץ מכאן שהפירות מזנין בעון מעשה המרובים ועל שם כך נקראו זונין:

מתני' דר' ישמעאל בר' יוסי. אם מתני' לא אתיא אלא כר' ישמעאל בר' יוסי ולא כרבי:

דתני. בתוספתא דתרומות פ"ד:

תורמין מן היין על החומץ. דהוי מינו אלא שנתקלקל היין ונעשה חומץ וה"נ דזונין מין חטים הן אלא שנפסדו והלכך לא הוו כלאים זה עם זה:

אבל לא מן החומץ על היין. משום דאין תורמין מן הרע על היפה:

והוה מסתכל ביה. ר' יעקב בר' ירמיה מפני שלא השיב לו כלום והוא לא היה חש להשיבו:

א"ל ר' ירמיה מה את מסתכל בי הבא לך רצועה בכאן. כלומר ראוי אתה ללקות ברצועה לפי שאתה מטריח בקושיות שאין בהן ממש דתמן למעשרות ולתרימה ופליג רבי וס"ל דיין וחומץ שני מינין הן לענין הפרשה ולפי שאין מפרישין מן הרע על היפה הלכך ס"ל דאף מן היין על החומץ אין תורמין כי היכי דלא אתי לתרום מן החומץ על היין אבל הכא לענין כלאים כ"ע מודו דזונין מין חטין הן אלא שנפסדו ומהיכי תיתי יהו כלאים זע"ז:

הא כן הוה צריך מסתכל ביה. כלומר דר' יונה קאמר דבחנם כעס ר' ירמיה על ר' יעקב דיפה עשה שהסתכל בו לידע מה יהא משיב לו ולא רצה מעצמו לתרץ כן וכך מצינו דכד הוון רבנן קדמאי מקיימין הדא מילתא בתר דהוה קשיא להו ג"כ כהך דרבי יעקב והדר הוו מקיימין ליה למישני כך שנוייא דר' ירמיה תמן למעשרות כאן לכלאים ומיהת מעיקרא הוה מספקא להו אם לחלק כן או לא א"נ יש לפרש בלשון תמיה דר' יונה היה מתמה הא כן הוה צריך מסתכל ביה וכי לא שמיע ליה להא דרבנן קדמאי דמקיימין להדא מילתא ומתרצין כן:

כולן זוגות זוגות. כל הני דקחשיב דאינן כלאים זה בזה זוגות זוגות דוקא אבל אחד מזוג זה עם אחד מזוג זה הוו כלאים זה בזה:

מה. ושואל הש"ס על מה קאי האי מילתא דר' יוחנן אם על כל פירקא אתאמרת מילתיה ואף על הני זוגות דקחשיב במתני' דלקמן או על הדא הלכתא דהאי מתני' לחודה ופשיט לה מן מה דאמר רב:

חמשה ירקות. שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. כדחשיב להו בפ' כל שעה כולן מותרין ליזרע בערוגה וקס"ד דכולן כמין אחד חשובין ואינן כלאים זה בזה:

ואמר. כלומר ואמרינן עלה הדא דרב פליגא על ר' יוחנן דהא קחשיב התם חזרת ועולשין ואלו לר' יוחנן דקאמר זוגות זוגות דוקא הוא דאינן כלאים זה בזה וא"כ חזרת ועולשין כלאים הן דלקמן קחשיב במתני' לזוגות חזרת וחזרת גלין עולשין ועולשי שדה והרי חזרת ועולשין משתי זוגות הן:

הדא אמר' על כל פירק' איתאמר'. מילתיה דר' יוחנן והלכך קאמר הדא דרב פליגא על ר' יוחנן:

רבא בשם רב. קאמר דאיהו ג"כ ס"ל דכולהון זוגות זוגות בדוקא קתני ופריך וא"כ מיחלפא שיטתיה דרב דתמן הוא אומר כולן מין אחד והכא הוא אומר הכין דזוגות זוגות דוקא וחזרת ועולשין כלאים הוה וקשיא דידיה אדידיה:

לא דרב אמר כולן מין אחד. לא כדקס"ד דהא דקאמר רב כולן מותרין ליזרע בערוגה בערבוביא קאמר וטעמיה משום דכולן מין אחד הן לא היא אלא ה"ק דכולן מיני ירקות הן וכולן מותרין ליזרע בערוגה כאותה ששנינו לקמן פ"ג ערוגה שהיא ששה על ששה זורעין בתוכה חמשה זרעונים וכו' ותנינן שם כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה וכל מיני ירקות זורעים בערוגה דלא התירו חכמים בהרחק זה ששנינו בערוגה כ"א למיני ירקות שדרכן לזרעם בערוגות אבל זרעים שדרך לזרוע מהן שדה גדולה לא התירו משום דמחזי ככלאים ואשמעינן רב דאלו חמשה שמנו חכמים כולן מיני ירקות הן ומותר לזרען בערוגה כדין ההרחק ששנינו בערוגה ולא שכולן מין אחד הן:

אשכחן כתוב על פינקסיה דר' הלל בר' אלס. להאי פירושא דלקמן להני דמני במתני' ור' יונה בשמיה דר"ח קאמר דאשכחן כתוב על כותליה:

פילה. כך היו קורין לפול דקתני' במתני' והספיר הוא פישונה ולהפורקדן גילבונה ולטופח מילותה ולפול הלבן ספרוונה ולשעועית פסולתה:

כיני מתניתא הלבן והשעועית. כלומר לא שהוא פול הלבן אלא מין בפני עצמו הוא ונקרא ספרוונה ומפני שהוא דומה לפול כינו אותו בשם פול הלבן:

שהיא משעשעת את הלב. משמחת אותו:

ומהלכת את כל בני מעים. ומנקה אותן:

מתני' הקישות. קשואין קוקומברו"ש בלע"ז ובערבי פאקו"ס:

והמלפפון. צידרלי בלע"ז ובערבי פייא"ר:

ר' יהודה אומר כלאים. ואין הלכה כר' יהודה:

חזרת וחזרת גלין. חסא הגדילה בגנות וחסא הגדילה בהרים:

עולשין של גנות ועולשי שדה ובערבי נקראים הנדיבי:

כרישין. פורו"ש בלע"ז ובערבי פירא"ת של גינה וכריש שדה:

כוסבר. גייאלאנדרי בלע"ז כזרע גד תרגום ירושלמי כבר זרע כוסבר:

והרמוצה. מפרש בגמרא כמין דלעת מרה היא וממתקין אותה ברמץ:

ופול המצרי. פאסולי בלע"ז:

והחרוב. בגמ' מפרש מין פול המצרי פרסי הוא וקצוותיו הן התרמילין שהזרע בתוכו דקין ועקומין כחרוב:

גמ' דברי חכמים. כלו' טעמא לדבריהם שהן אומרים הקישות והמלפפו אינם כלאים זה בזה מפני שאנו רואין שאדם נוטל מעה האחת מעה כמו מעי והוא גרעין מגרעיני הזרע אשר בתוך הפיטמא זהו אמצע הפרי כעין התפוח ואם נוטעה נעשית אבטיח ואם נוטל גרעין מן האבטיח ונוטעה נעשית מלפפון וכלומר שלפעמים הוא כך וכיון שכן הקישות והמלפפון הם קרובים להיות כמין אחד:

ר"י אומר עקרו כלאים. וטעמיה דר' יהודה שאעפ"כ העיקר מהקישות ומהמלפפון שני מינים הן ואע"פ שלפעמים נעשית מגרעין הקישות אבטיח ומאותו האבטיח נעשית מלפפון מ"מ עיקר של שתיהן כלאים הן:

אדם נוטל וכו'. מסקנת מילתיה דר' יהודה היא כלומר תדע שאדם נוטל גרעין אחד מתוך האבטיח וגרעין אחד מתוך התפוח וכשהוא נותנן בתוך גומא אחת הן נתאחין זה עם זה וחוזרין להיות כאחת ואעפ"כ הן נעשין כלאים וה"נ כן:

לפום כן צוחין ליה בלישנא יונייא מלפפון. בשביל כך קורין אותה בלשון יונית מלפפון על שם הליפוף והדיבוק שמתדבקת ונעשית מגרעין האבטיח כדלעיל ואפ"ה עיקרה עם הקישות כלאים:

הקישות והאבטיח מה אמר בה ר' יודה. אם מודה הוא שאינן כלאים הואיל ומגרעין הקישות לפעמים נעשית האבטיח בראשונה:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"א הקשואין וכו' ר' יודה אומר כלאים אלמא ר' יודה פליג גם בקישות ואבטיח ודחי לה הש"ס דנאמר דלא עריב להו התנא לכולהו בהדדי אלא הא דקתני המלפפון לבסוף אקישות ואאבטיח קאי והכי קאמר הקישות והמלפפון אינם כלאים וכן האבטיח והמלפפון ועל זה הוא דפליג ר' יודה אבל הקישות עם האבטיח אכתי צריכה ומספקא לן אליבא דר' יודה:

הסדיגורון. כך הוא נקרא ומלשון חסא הוא ושמעון אמר אנטוכין נקרא:

יסיח לי. כך היה אחד מסיח לי לפרש עולשין טרוקוסימון וכו':

דלעת מצרית. קתני במתני' דאינה כלאים עם הרמוצה. מתני' דרבי ולא כר' נחמיה דתני משמיה בתוספתא שם שהיא כלאים עם הרמוצה:

והרמוצה וכו'. כדפרישית במתניתין:

מתני' הלפת והנפוס. בגמרא לקמן בהלכה ה' מפרש שהילכו בו אחר העלין לפי שהנפוס עליו דומין לעלין של לפת לא הוו כלאים:

והתרובתור. בגמרא מפרש כרוב דקיק שקלחים שלו דקים:

תרדין. בליטי בלע"ז ובערבי סילקא:

והלעונים. ארמולאש בלע"ז ובערבי כט"ף:

והשומני'. בגמ' תומניתה והוא שום מדברי והוא קטן מהשום הגדל בגנים:

והבצלצול. פללגרל"ה בלע"ז והוא בצל מדברי וקטן משאר בצלים לפיכך נקרא בצלצול:

והפלוסלוס. פרמועה והוא מין תורמוס:

גמ' והכרוב והתרובתר. כרוב דקיק וכו' כמו שהבאתי במתני':

מתני' ובאילן. מה שאינן כלאים זה בזה:

האגסין. פירא"ש בלע"ז ובערבי אגא"ס:

והקרוסטומלין. מין אגסים קטנים ודומין לעפצים שקורין מילין:

והפרישים. בגמ' מפרש אספרלגין וכך הוא בערבי אספרגל ובלע"ז קודוניי"ש קוויעי"ן בל' אשכנז:

והעוזרדים. סורבא"ש בלע"ז:

והחזרד. תפוח יערי תרגום של כפתור חיזור:

הפרסקין. פירשגי"ש בלע"ז וכשהן קטנים דומין לשקדים:

והשזיפין. בגמ' קאמר כשמרכיבין זיתים עם רימין נפק מביניהון שיזפין:

רימין. פולצדוק"ה בלע"ז:

גמ' פריש לקדרה. שמפרישין אותו לבשלו בקדרה ואין דרך לאוכלו חי:

רב אמר כולהון זוגות זוגות. גרסינן וכך אמר בהלכה א' וריב"ל אמר כולהון מין אחד ונתחלף בדפוס בטעות וארישא דמתני' קאי דריב"ל קאמר דכל ארבעה מין אחד הן קאמר התנא ואינן כלאים זה בזה והכי ס"ל נמי דאינן כלאים עם הני דקחשיב בסיפא כדמוכח מדלקמן ורב קאמר דוקא זוגות זוגות והאגסים והפרישין כלאים זה בזה והיינו דקמותיב מתניתא ברייתא דתני אף הבכיים אינם כלאים עם הני דקחשיב במתני' וא"כ על כרחך לאו זוגות זוגות קתני דבחמשה ליכא זוגות וכן התיב ר' יוסי בר' בון על רב מברייתא דתני אף הרוגיינים:

בשוקי של צפורי היו מרכיבין וכו'. תוספתא היא בפ"א ומייתי לה הכא דבעי לשנויי להא דמותיב על רב וכן להותיב על ר' יהושע בן לוי:

מי שפגע בכם מתלמידי ב"ש. דפליגי אמתני' ולית הלכתא כותייהו:

הוי לא אמר אלא קרוסטמל על גבי אגס. הוא דמותר ולא כאותו תלמיד הא אגס על גבי חיזרד לא והיינו כרב דזוגות זוגות קתני דאילו לריב"ל הא קאמר כולהון מין אחד ומשמע דלדידיה דהני דמני ברישא מין אחד הן אף עם הני דמני בסיפא וא"כ אגס עם חיזרד ג"כ מותר:

בתחום של מקום אריח וכו'. כלו' דמהדר הש"ס והא עוד תניא התם ברייתא אחריתא ומסייעא לריב"ל דאמרו יפה אמר התלמיד דתפוח ע"ג חיזרד אסור כדתנן בסיפא דמתני' ולא אמרו אלא תפוח ע"ג חיזרד הוא דאסור הא חיזרד ע"ג אגס לא אסר והיינו כריב"ל דהני דמני ברישא דמתני' מין אחד הן אף עם הני דמני בסיפא:

מה דהוה עובדא הוה עובדא. כלומר דהדר דחי לה דאין כאן לא תיובתא ולא סייעתא לא למר ולא למר דמעשה דהוה הכי הוה וליכא למידק מהני ברייתות ולא מידי:

תני. בתוספתא פ"ב:

מה נפיק מביניהון. מהרכבת אגוז ע"ג אפרסק:

קדריה פרסקיה. כך שמו ויש לפרש ל' קדרות ושחרות שיוצאין מהרכבה זו אפרסקין שחורים:

דרבון. ובתוספתא ירבון:

מה נפק מביניהון כורכי לבנון. כך שמו:

זרגון ולפת מה נפיק מינהון פטר פיטרה. סוליגון ולוזין ובוטמין מה נפיק מנהון פיסטקין. זיתים ורימון מה נפיק מביניהון שיזפין:

מתני' הצנון והנפוס. נפוס הוא הנזכר לעיל בהל"ג שהעלין שלו דומין ללפת ולפיכך אינו כלאים עם הלפת אבל עם הצנון אע"פ שהוא דומה לו בעלין ובפרי אפ"ה הוו כלאים זה בזה מפני שהטעם של צנון אינו כלל כטעם הנפוס כדאמר בגמרא:

והלפסן. מרוי"ו בלע"ז:

והרמוצה. כלומר וכן דלעת יוונית עם דלעת הרמוצה הוו כלאים ואע"פ שדומין זה לזה:

גמ יש מהן. מהשנוים בפרקין שהילכו אחר הפרי אם פריהן שוין אינם כלאים זב"ז ויש מהן שהילכו בהן כמו כן אחר העלין כדמפרש ואזיל:

הלפת והצנון. אע"פ שאין העלין דומין זה לזה הילכו בהן אחר הפרי והואיל ופריהן שוין אינם כלאים זה בזה:

הלפת והנפוס. אין פריהן שוים הילכו בהן אחר העלין. והואיל והעלין שוין אינם כלאים זה בזה כדתנן לעיל במשנה ג':

התיבון. על ר' יונתן הרי צנון ונפוס שהפרי שלהן וכן העלין דומין זה לזה ואפ"ה את אומר שהן כלאים זה בזה:

א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי. כלומר לא דמי הא לכללא דכייל ר' יונתן דלא אמר שהולכין לפעמים אחר הדמיון אלא באלו שאין טעם שלזה רחוק ונבדל הרבה מטעם של זה דבכה"ג אע"פ שהן אין דומין לגמרי אלא במקצת כמו בעלין או בפרי בלבד אפ"ה אינן כלאים דחששא דכלאים משום מראית העין הוא והואיל והן דומין באיזה צד לא הוו כלאים אבל צנון ונפוס שטעם של זה משונה הרבה ורחוק הוא מטעם של זה בזה אין הולכין אחר המראה אלא מכיון שטעם שלהן אינו דומה כלל וכלל זה עם זה הוו כלאים זה בזה:

מתני' כלב כופרי. שמגדלים בני כפרים והוא קטן ודומה לשועל:

היעלים. הוא מין חיה ואקו תרגומו ויעלא:

והערוד. חמור הבר:

גמ' הא כלב עם כלב כופרין אינו כלאים. דלא קתני אלא זוגות זוגות:

ודלא כר"מ. הא דדייקינן דכלב עם כלב כופרי לא הוו כלאים דלא כר"מ הוא דאילו ר"מ אומר כלאים עליהן דהא לקמן סוף פ"ח תנינן הכלב מין חיה רמ"א מין בהמה ואע"ג דבכלב פליג וס"ל דמין בהמה הוא מ"מ מודה הוא בכלב כופרי שהוא מין חיה:

הא. כלומר הא שמעינן דכלב עם כלב הכופרי על דעתיה דר"מ כלאים הן דהוו להו בהמה וחיה ואילו לרבנן שניהן חיה ממין אחד הן:

עוף לא תניתה. במתני' דתנינן ממיני בהמה וחיה שיש בהן שאף על פי שדומין זה לזה כלאים הן וממיני עוף לא אשמעינן כלום אם מצינו ג"כ בהן שהן דומין והן כלאים:

א"ר יוחנן אייתיתה מן דבר דליה. ובסוף פ' שור שנגח את הפרה גריס א"ר יוחנן אנא דאייתיתיה מן דבית לוי תרנגול עם פיסיוני וכו' בברייתא דבי לוי תניתה דגם במיני עופות הוא כן שיש מינין בשאינו מינן שאע"פ שדומין זה לזה הן כלאים זה בזה:

ר"ל אמר משנה שלימה שנה לנו רבי. כלומר דר"ל קאמר דאין אנו צריכין לההיא דתנא דבי לוי שהרי משנה שלימה שנה לנו רבי שם אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן א"כ כבר שמענו שעוף כמו בהמה וחיה לכל דיני דכלאים וה"ה למאי ששנינו כאן במס' כלאים:

א"ר יוחנן צרכה להדא. דבית לוי גרסי' ולגי' הדפוס אמר על עצמו להדא דר' יוחנן ואפשר נמי לומר דהיינו הך דצריכא היא למאי דאמרית משמיה דתנא דבי לוי כדמסיק ואזיל:

תנינן הכא חיה. ופרשנתה תמן. וכלומר הכא בב"ק תנינן סתם דחיה שייך בה ג"כ דין דכלאים אבל לא פירש לנו רבי שם שיש בחיה מינין הדומין זה לזה ואעפ"כ כלאים הן אלא שפירש אותה תמן במסכת כלאים כדתנינן במתני' הזאב והכלב וכו' וכן תנינן בהמה הכא בב"ק סתמא לכלאים ופרשנתה תמן במשנה כאן לענין הדומין זה לזה הסוס והפרד וכו' והשתא גבי עוף נמי תניתה תמן בב"ק סתמא אתא ופרשנתה הכא וכלומר דאף דרבי הו"ל לפרש במשנה הכא לענין הדומין זה לזה בעוף כמו דפירש בבהמה וחיה ולא סמיך אסתמא דהתם דלא שמעינן משם דין כלאים בהדומין זה לזה והלכך אתא תנא דבי לוי ופרשנתה הכא גם בעוף כמו כן. א"ר יוסי ויאות. כלומר דר' יוסי בא לומר דיאות תני לנו רבי שבא להודיעך התם בב"ק שהעוף אסור בכלאים כמו בהמה דבהמתך דקרא לאו דוקא אלא בכלל וכיון שכן שפיר שמעינן דעוף הוא שוה לכל דיני דכלאים כמו בהמה וחיה ואפי' בהדומין זה לזה הואיל ושני מינין הן הוו כלאים ולא היה צריך לחזור ולשנות גם בעוף בהדומין זה לזה דממילא שמעינן לה:

המרביע בחיות הים מהו. אם נוהג בהן כלאים כמו במיני יבשה ולקמן מקשי עלה היכי דמי הרבעה במיני הים:

עוד הן כתיב בהן למינהו. כלומר הרי למדנו הרבעה דאסור בכל מקום שכתוב בו למינהו והרי גם הן כתיב בהן למניהו כמו דכתיבא גבי מיני יבשה:

ר' אחא לא אמר כן. בהאי לישנא דקאמר ר' ירמיה דכהנא שאל ליה לר"ל והשיב לו כך אלא הכי הוה אמר ר' אחא בשם ר"ש בן לקיש דהוה תני להאי כללא למילתא באפי נפשיה כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו והיינו כלאים דהרבעה דבה שייכא דרשא דלמינהו ועל זה התיב כהנא ליה אלא מעתה הרי חית הים הרי כתוב בה למינהו ומעתה כלאים דהרבעה נוהג בהן והיכי משכחת לה שאדם יכול להרביע במיני הים:

הכא פרס כהנא מצודתיה על ר"ל וצדייה. שאינו יכול להשיב לו כלום ע"ז:

א"ר יונה יכול אנא פתר לה משום מנהיג. כלומר יכולני לפרש זה ע"י מנהיג אותם ושפיר משכחת לה נמי כלאים דהרבעה דמייתי חוט וקטר באודניה דלכיסא ובאודניה דיריקא והן שמות מיני דגים שבים ודוגמא לזה מצינו בפרק אלו מציאות בסוף הלכה א' מחרוזות של דגים ובתוך ירק אחד או לכיס א' חייב להכריז דהוי סימן וכשקושר החוט באזניהם ומנהיגן ואינון שייפין זה עם זה ומזרעין והרי כלאים דהרבעה ע"י כלאים דהנהגה וחייב הוא על שניהן:

מתני' אין מביאין אילן באילן. אין מרכיבין אילן באילן מין בשאינו מינו לא אילן מאכל ע"ג אילן מאכל ולא אילן סרק באילן מאכל אבל אילן סרק באילן סרק כיון שאינם עושין פרי לא מיקרו כלאים ושרי:

ירק בירק. מין בשאינו מינו:

ר' יהודה מתיר ירק באילן. טעמיה דר' יהודה מפרש בגמרא משום דס"ל כשהן כבר נטועין הירק והאילן אינן מתאחין זה בזה ולא נעשין כלאים ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' מיחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר. לעיל בהלכה ב' שמביא ראיה לדבריו בדין קישות ומלפפון וקאמר תדע שהן כלאים ואף על פי שמגרעין זרע של קישות כשהוא נוטעה ונעשית אבטיח ומזרע אותו האבטיח נוטעה ונעשית מלפפון אפילו הכי עיקרן שני מינין הן שהרי אדם נוטל ממעי אבטיח גרעין א' וגרעין א' משל תפוח וכשנותנן לתוך גומא אחת הן מתאחין זה עם זה וגדל האילן ונעשין כלאים שהרי ירק באילן הוא וה"נ בקישות ומלפפון אלמא דשמעינן לר' יהודה דמיהת מודה בירק באילן שהן כלאים והכא הוא אומר הכין דירק באילן מותר:

תמן וכו'. כלומר דמשני דעד כאן לא קא"ר יהודה לעיל אלא כשהוא נוטל גרעין זרע מירק וגרעין זרע ממין אילן ונותן זה בצד זה בתוך גומא אחת שע"י כך הן מתאחין ונעשית כלאים:

ברם הכא ירק באילן הוא. כלומר אבל הכא דמיירי בהרכבה שכבר הירק הוא נטוע בפ"ע וכן האילן בפ"ע אינן מתאחין הירק עם האילן והלכך הוא דמתיר הרכבת ירק באילן:

תני. בברייתא דת"כ פ' קדושים מנין וכו' ת"ל את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וכדמסיק ר' יונה היכי יליף הרכבה מהאי קרא:

דר"א. אתיא הך ברייתא דס"ל בפ"ז דסנהדרין דאף על הכלאים הוזהרו בני נח דאמר קרא את חקותי תשמרו חקים שחקקתי בעולמי מכבר שצויתי לבני נח ומה בהמתך בהרכבה כדיליף לקמן מדכתיב בהן למיניהם אף שדך היינו הרכבת האילן שבהרכבה הוא דנאסרו בני נח:

מעתה אסור לאדם הראשון. כלומר דפריך אי דמוקמית להאי ברייתא כר"א ומפרשת לקרא כך את חקתי שחקקתי בעולמי מכבר א"כ מעתה מוכרח הוא שנאסר כלאים לאדם הראשון וקשיא אמאי פליגי רבנן התם בברייתא על ר"א דאמר לא נצטוה אדם הראשון אלא על הז' מצות בלבד דקחשיב שם ולא על הכלאים:

ר' יוסי בשם ר' הילא דברי הכל היא. לא כר"ל בשם כהנא אלא דהך ברייתא כד"ה אתיא ואף כרבנן משום חקים שחקקתי בעולמי כלומר לא תפרש חוקים שחקקתי מכבר אלא עכשיו משום חקים שחקקתי בעולמי עליכם שהכלאים מהחוקות הן וע"ז אמר הכתוב את חקתי תשמרו בין שאר החקים שחקקתי בעולמי:

מעתה. דדרשת מיהת לאסור הרכבה מהקישא דבהמתך א"כ יהא אסור להרכיב תאנה שחורה ע"ג לבנה:

א"ר אבין ולא מכלאי הבגדים למדת. וכי לא כבר אמרו בר"פ דהכל נלמד מכלאי בגדים שפירש בהן הכתוב צמר ופשתים דוקא ולא שני מיני צמר ושני מיני פשתן אף כל כלאים שבתורה לא נאסרו אלא משני מינין דוקא:

והרי דשאים כתיב בהן למיניהן. וא"כ לדידך נימא דהא דתנן במתני' אין מביאין ירק בירק לחיובא על הכל קתני כמו אילן באילן ואבני נח נמי קאי דהא אמרת דנצטוו על הרכבת אילן משום שכתוב בהן למיניהם ואמאי לא נימא דנצטוו גם על הרכבת ירק בירק:

אין כתיב בצווי. גבי דשאים אלא בהוצאה דבצווי לא כתיב אלא תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ובהוצאה הוא דכתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ור"א לא חשיב אלא למינהו דכתיבא בצווי:

א"כ למה נתקללה הארץ. שהרי היא הוסיפה יותר מצוויה:

ע"י שעברה על גזרותיו של הקב"ה. דצוה עליה להוציא עץ פרי כדכתיב תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו ולא נצטוותה על אילני סרק ואלו בהוצאה כתיב ותוצא הארץ דשא וגו' ועץ עושה פרי וגו' ודרשינן מוי"ו דועץ דהוציאה אילני סרק ועץ עושה פרי:

ר' פינחס אמר. לא עברה אלא שמחה בצוויה והוסיפה והוציאה גם אילני סרק שהן צריכין לתשמישו של אדם לעצים ולבנין:

כאינש דאמר ליט ביזא דכן אייניק ארורים השדיים שכך ינקו וגדלו גידול שאינו טוב וכך לא נתקללה הארץ אלא בעבור האדם:

ואתייא כהאי דר' נתן. דאמר לא נכנסה הארץ לדין שלא עברה כלום אלא שלשה כו' כדכתיב בעבורך:

עד כדון לא שמענו. מהכתוב אלא בהמתך עוף מנין שאסור בהרבעה וחייב עליו:

אית תניי תני מאת חקתי תשמרו וגו'. את לרבות העופות:

ואית תני מבהמתך. וילפינן בהמתך בהמתך משבת מה בשבת אפי' חיה ועוף במשמע אף בכלאים כן:

הרכיב אילן והרביע עוף. כאחת:

למ"ד מאת חקתי תשמרו. ילפינן לעוף הו"ל כדרשא דתרי קראי וחייב שתים ולמ"ד מבהמתך לא תרביע דרשינן הכל אינו חייב אלא אחת:

בשהרביע בהמה והרביע עוף מ"ד מחקתי תשמרו חייב שתים מ"ד מבהמתך לא תרביע אינו חייב אלא אחת. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות:

תני. בתוספתא פ"א:

אין מרכיבין זתים ברכב של תמרה. אפי' לא הרכיב היחור של זית עם היחור של תמרה בארץ אלא שנתן אותו ע"ג הרכב של תמרה הוי הרכבת אילן באילן:

ולית הדא פליגא על ר' לוי. דדריש אשתך וגו' בניך כשתילי זיתים מה זיתים אין בהן הרכבה דכשמרכיבין אותן על אילן אחר אינו עושה פירות אחרות וגרועין שאינו מקבל כלום ממין אחר אף בניך לא יהא בהן פסולת:

הא מכלל שיש בהן פסולת. כלומר הא מהאי ברייתא דאסרה הרכבת זיתים בתמרה מכלל דהויא הרכבה היא עושה פירות אחרים וגרועין דאי לא אמאי קרי לה הרכבה:

שנייא היא הכא שעתיד למתקה. כלומר לעולם בזיתים לית בהו הרכבה שיעשו עי"כ פסולת ופירות אחרים וגרועין והכא דאסר משום שדעתו בזה שהוא תוחב היחור של זיתים ברכב של תמרה מפני שעתיד התמרה למתק את הזיתים ובשביל כך הוא עושה כן כדי למתקן והלכך קרי לה הרכבה ואסור:

כהדא. שהיה עושה ר"ש ברבי שהיה משקה יין מבושל לאילן אפרסק שלו בשביל למתקה ה"נ דעתו בשביל למתק הזיתים וכיון דמין בשאינו מינו הוא אסור משום הרכבה:

מתני' אין נוטעין ירקות בתוך סדין של שקמה. שקמה הוא אילן תאנה הגדל ביערים ולאחר שנחתך ונשאר שרשיו בארץ נקרא סדן ואין נוטעין ירק לתוכו דהוי ירק באילן:

פיגם. עשב הנקרא רוד"א בלע"ז:

קידה. מין אילן של בשמים תרגום קידה קציעא וכתיב מור ואהלות קציעות כל בגדותיך:

החצוב. מין עשב ששרשיו יורדים בעומק הארץ ביושר ואינם נוטים לכאן ולכאן ובו תיחם יהושע את הארץ:

שיהא מקירו. לשון קור שתהא התאנה מקררת את החצוב שהוא חם ביותר:

שתהא זורקת מימיה לתוכו. שהאבטיח לח ומלא מים:

חלמית. מלוו"א בלע"ז ובערבי כויז"א:

גמ' בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן. אאין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח פריך דמאי איריא לתוך האבטיח הא בחוץ וסמוך לו נמי אסיר עד ששה טפחים כדתנן לקמן בפ"ג דלגפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים שצריך להרחיק ממנה לכל רוח כדתנן ריש פ"ו:

תיפתר במעמיק. שורש האבטיח למטה משלשה טפחים חוץ לששה כלומר עד חוץ לששה טפחים רחוק מן הגפן מעמיק הוא שורש האבטיח למטה מג' בקרקע דאז סמוך לגפן אין כאן איסור ולפיכך נקט במתני' אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח:

כהדא דתני. בתוספתא פ"ג דלמטה מג' בקרקע אין חשש סמוך לכרם בכדי שיעור עבודתו:

שרשי פאה הנכנסין לתוך ד' אמות שבכרם. פאה הוא צורת הפתח הנקרא בתוספתא דכלאים וכן בהאי תלמודא כן לקמן בפ"ד דקתני בתוספתא שם לעיל בענין מחיצה המפסקת בכרם שאם עשאה בקנים צריך שלא יהא בין קנה לחבירו ג"ט כדי שיכנס הגדי ר' יוסי אומר אם היו קנים מדוקרנין ועשה להם פאה מלמעלן מותר. כלומר קנים דקורין מכאן ומכאן וקנה על גביהן וזהו פאה הואי כמחיצה ומותר לסמוך זרע לשם משום דמפסיק הוא ועל הקתני שם לקמן גבי פלוגתא דר"ע ובן עזאי בירקות שנוטין לתחת הגפן הכל מודין שרשי פאה הנכנסין לתוך ד"א שבכרם למטה מג"ט הרי אלו מותרין כלומר בשרשי ירקות הנטועין בתוך הפאה שאע"פ שהן יוצאין מן הפאה ונכנסין לתוך ד' אמות שבכרם אם הן עמוקין למטה מג"ט בקרקע אין חוששין להם ומותרין וא"כ ה"ה לגפן יחידית שעבודתה ששה טפחים אם שרשי הירקות הן עמוקין למטה מג' מותרין אפי' הן בתוך ו"ט ולתוך האבטיח הוא דאסור:

מתני' הטומן לפת וצנונות תחת הגפן. כדי שיהו נשמרים תחת הקרקע ובגמרא מסיק שדוקא שטמן אגודה של לפת או אגודה של צנון שכן דרכן להטמינם כך ואין זה דרך שתילה ומיהו בעינן נמי שיהו מקצת העלין מגולין דבהכי גלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשתן ולפיכך אינו חושש משום כלאים הרכבת ירק באילן וה"ה בשאר האילנות כן והא דקתני תחת הגפן לרבותא קתני דאפי' בגפן שהוא רך אינו חושש משום כלאים וכדאמרן:

ולא משום שביעית. דלאו דרך זריעה הוא ואין כאן משום זורע בשביעית וכן אם היו מששית ונכנסו לשביעית והוסיפו ספיחים מחמת לחלוחית הקרקע אין בהן משום ספיחי שביעית:

ולא משום מעשרות. לאותו התוספת שהוסיפו אינו מתחייב במעשרות דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וזה אינו צומח בארץ:

וניטלין בשבת. דכיון שמקצת העלין מגולין אוחז בהן ומשמטן ואע"ג דע"י כך מזיז העפר ממקומו כל כה"ג טלטול מן הצד הוא שהוא לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור ומותר:

ר' יודה אומר אינו כלאים עד שיהו שתי חטים ושעורה וכו'. טעמיה דר' יהודה דמקיש כלאי זרעים לכלאי הכרם מה כלאי הכרם צריך שיהו שני מינין מלבד הכרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שני מיני זרעים בהדי כרמך אף כלאי זרעים דכתיב שדך לא תזרע כלאים משמע שלא יהו שני מינין בהדי שדך ואין הלכה כר' יהודה בכלאי זרעים משום דקרקע בלא זרע שדך מקרי אבל אינו כרם בלא חרצן והלכך הזורע חטה ושעורה כאחת חייב משום כלאי זרעים אבל משום כלאי הכרם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דקי"ל כר' יאשיה בכלאי הכרם:

גמ' לא שנו אלא לפת וצנונות. קסבר חזקיה דלפת וצנונות הם כלאים זה בזה והלכך מפרש דלפת וצנונות בדוקא שנו דצריך שיהו מקצת העלין מגולין ואז אינו חושש משום כלאים זה בזה דלאו דרך שתילה בכך:

הא שאר הדברים לא. כלומר דאין כאן משום הרכבת ירק באילן דנאסור אף שאר ירקות אם אין העלין מגולין אלא דוקא שני מינין שהן כלאים נקט וה"ה כיוצא בהן משאר מינין שהן אסורין זה בזה ולפת וצנונות דנקט לאשמעינן שהן כלאים זה בזה:

ר' יוחנן אמר. לא היא דלא שנייא היא הכא בין לפת ובין צנונות ובין שאר הדברים וטעמיה דר' יוחנן משום דס"ל דלפת וצנונות אינן כלאים זה בזה ולאו משום כלאים של עצמן נקט הכא אלא משום הרכבת ירק באילן ואו לפת ואו צנונות קתני והא דנקט להו משום שכן דרכן להטמין אותן אגודות אגודות ומתני' מפרשינן נמי שטמנן אגודות כדמסיק לה ממה דתני ר' חייא:

מה אנן קיימין. השתא מפרש לה לעיקר טעמא דהמתני' ואליבא דר' יוחנן דקאמר משום זרעים באילן והיינו הרכבה כדפרישית ומסיק ואזיל נמי לטעמא דנקט לפת וצנונות:

אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפי' שאר כל האילן. כצ"ל וכך הוא בנוסחות הישנות ומה שכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שוטפא דלקמן הכניסו תיבות וצנונות אפי' שאר כל הדברים ג"כ כאן. וכלומר דהא קשיא לן דאי טעמא דהמתני' דבעינן מקצת העלין מגולין דאל"ה אסור משום הרכבת זרעים באילן א"כ למה לי גפן דנקט הא אפי' שאר כל האילן אית ביה משום הרכבת ירק באילן וכ"ת דגפן דנקט לרבותא דאע"פ שהוא רך מהני מקצת עלין מגולין דאינו חושש משום הרכבה אכתי קשיא דמאי חזית למינקט הרבותא בחד צד והיינו במקצת עלין המגולין ליתני שאר כל האילן או אילן סתם וגפן נמי בכלל אילן הוא ולישמעינן רבותא גם לאידך גיסא דאם אין מקצת עלין מגולין אית ביה משום הרכבת ירק באילן ואפי' בכל האילן ואע"פ שהוא טומן אותן בקרקע תחת האילן וא"כ ליתני אילן סתם ותרתי הוי שמעינן רבותא דהתירא במקצת עלין מגולין אפי' בגפן ורבותא דאיסורא באין מגולין ואפי' בשאר כל האילן:

אי משום שאינו רוצה בהשרשתן. האי כעין קושיא אחריתא היא וכלומר דאפי' תימא דהאי דיוקא דנקט גפן לא קשיא לן מידי משום דאיכא למימר דניחא ליה להתנא טפי למינקט רבותא דהתירא בהדיא דאפי' בגפן אינו חושש משום הרכבה כשמקצת עלין מגולין ומכ"ש בשאר כל האילן וממילא שמעינן לאידך גיסא דכשאינן מגולין הוי כדרך שתילה ואסור בכל האילן דאין טעם לחלק במה שנקרא דרך הרכבה בין גפן לבין שאר כל האילן ונהי דהא לא קשיא מ"מ קשיא לן בעיקר טעמא דהתירא דמקצת עלין מגולין דאמאי אינו חושש משום הרכבה דאי משום שאינו רוצה בהשרשתן וכלומר דאי בהאי טעמא לחוד סגי דכשהניח מקצת העלין להיות מגולין גלי אדעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאימתי שירצה יאחוז בעלין וישמיטם א"כ למה לי לפת וצנונות דנקט בדוקא הא אפי' בשאר כל הדברים הוא כן וליתני ירקות סתם דכשטומנן ומקצת עלין מגולין אינו חושש משום הרכבת כלאים ואפי' בגפן:

מן מה דתני ר' חייא וכו'. כלומר אלא ודאי אין לנו לתרץ המתני' אלא מן מה דתני ר"ח דמפרש לה דלפת וצנונות דנקט כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות והשתא הכל ניחא דהתנא בא להשמיענו בזה דתרתי בעינן שיהו אגודות ושיהו מקצת עלין מגולין והלכך נקט לפת וצנונות לפי שדרכן בכך להטמין אותן אגודות אגודות בארץ כדי שיהו נשמרין ובעינן נמי שיהו מקצת עלין מגולין דבהכי גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דכשירצה יוציא אותן בעלין המגולין:

הוי לית טעמא דלא משום שאינו רוצה בהשרשתן. האי דלא בהש"ס הזה אלא הוא בכל מקום דקאמר לית טעמא וכו' וכה"ג במקום דשייכא וכלומר הוי דע"כ ודאי היא דאין לנו טעם אחר אלא טעמא דאינו רוצה בהשרשתן ולהכי נקט לפת וצנונות דדרכן להטמינן אגודות דאז אמרינן מדהטמין אנודות אגודות והניח ג"כ מקצת העלין מגולין בכה"ג הוא דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והא בלא הא לא סגי:

תני. בתוספתא דשבת פ' י"ז פגה שטמנה בתבן כצ"ל וכן הוא שם וכן גרסי' להא לקמן פ' כירה והא דלקמן:

פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא לטיט:

אם היו מגולין מקצתן. שיכול לאחוז בהן וליטלן ואפילו טלטול מן הצד לא הוי:

בין כך ובין כך תוחבן וכו'. דטלטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול:

אתיא דר"א בן תדאי כר"ש. דאיהו נמי מתיר בדבר שאין מתכוון וה"נ אינו מתכוון לטלטל לדבר האסור אלא לשפוד ולסכין שהן דברים הניטלין בשבת ואע"פ שניטל עמו התבן טלטול מן הצד הוא:

דתני. בתוספתא דביצה סוף פ"ב לא יגרור וכו' ור"ש מתיר משום דדבר שאין מתכוין הוא:

מודים חכמים לר"ש וכו'. דבמשוקע בטיט אין כאן חריץ ואע"פ שהטיט ניטל עמו טלטול מן הצד הוא:

וכמה דתימר וכו'. מילתא באנפי נפשה היא וקמ"ל דמותר אף להחזירו לאחר שעשה בו צרכו:

אוף אנן תנינן. דמודין חכמים לר"ש דהא קתני במתני' וניטלין בשבת ואפילו לחכמיה ומשום דבטלטול מן הצד לחוד לא פליגי אדר"ש וא"כ לא צריך לאוקמי נמי להא דר"א בן תדאי כר"ש אלא דבכה"ג אף חכמים דר"ש מודו:

א"ר יוסי בר' בון. ממתני' לאו ראיה היא דאיכא למימר דר"ש היא:

והתנינן שביעית במתני'. וכי אית לך למימר שביעית כר"ש אתיא:

דר"ש פתר לה שביעית. בתמיה כלומר היאך תפרש אין חושש משום שביעית דמתני' אליבא דר"ש דהא ר"ש מתיר בספיחי שביעית לקמן רפ"ט דשביעית דס"ל כל הספיחין מותרין והכא אמר הכן דאם מקצת עלין מגולין אז הוא דאינו חושש משום שביעית הא לאו הכי חושש והא מתיר הוא בספיחי שביעית:

אע"ג דר"ש מתיר וכו'. כלומר אי משום הא לא קשיא דאע"ג דר"ש מתיר ספיחי שביעי' דס"ל דאין הספיחין נשמרין מ"מ אית ליה משום קדושת שביעית שצריך לאוכלן בדין קדושת שביעית כדתנן במס' שביעית וא"כ מפרשי' הכא נמי דאינו חושש משום שביעית דקתני היינו דאינו חושש לאוכלן בקדושת שביעית דמכיון דטמונין הן ואינו רוצה בהשרשתן לא חייש להספיחין משום קדושת שביעית:

זרע שני מינין בבקעה וכו'. כלומר אם אחר שזרע המינין חילקן בגדר על גביהן וביניהן פליגי בה:

פטור. משום דהגדר מפסיק ביניהן ולא מיחזו כלאים:

ר"ל אמר חייב. הואיל ומתחילה לא היה כאן גדר:

מודה רשב"ל בזורע ע"ג הים. היא אבן גדולה קבועה בארץ שטוחנין עליה זיתים בפ' המוכר את הבית המוכר את בית הבד מכר את הים וכן ע"ג פטרה והוא כמו אבן ע"ג סלעים קרקע קשה או ע"ג טרשים שבקרקע כל אלו לאו מקום זריעה הן ומודה שהוא פטור משום זורע כלאים דשדך כתיב הראוי לזריעה:

בזורע על מנת להתקין גדר שבשעת זריעה היה דעתו ע"מ להתקין גדר אח"כ ולחלקן בין שני המינין שהוא פטור:

מודה רשב"ל לענין שבת עד שתנוח. כלומר אע"ג דפליג ר"ל בכלאים וס"ל דמכיון שהוציא מתוך ידו לזרוע חייב כדמפרש טעמיה לקמן מודה הוא לענין שבת דלא אזלינן בתר שעת הוצאה ואפי' הוציא מרה"י על מנת להניחו ברה"ר אינו חייב עד שיניח ופלוגתא היא בריש מס' שבת דאיכא למ"ד דס"ל אם נטל להוציא על מנת להניח חייב ור' יוחנן ס"ל התם המוציא אינו חייב עד שיניח ולפיכך קאמר הכא דמודה ר"ל לר' יוחנן לענין שבת אינו חייב עד שתנוח:

מתניתא פליגא על ר' יוחנן. דהא קתני הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים אלמא דמשעת זריעה כבר עבר משום כלאים ולא מהני מה שחלק אח"כ ביניהן בגדר וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה בנתונים בתוך ו' על ו'. לקמן בפ"ב תנינן תבואה בתבואה בית רובע שצריך להרחיק מין תבואה אחד ממין תבואה אחר בית רובע הקב ירק בירק ששה טפחים והיינו לענין איסור אבל לענין חיוב מלקות א"ר יוחנן אינו חייב עד שיהו ששה על ששה מוקרחין בתוך שדה תבואה כלומר אם בשדה תבואה של מין אחד יש בה מקום קרחת של ששה על ששה וזרע בתוכה מין אחר אז הוא חייב על כלאים מפני שלחיוב מלקות צריך שיהא בתוך ששה טפחים וכשזרע מקום הקרחת של ו' על ו' בתוך שדה תבואה אחרת ה"ז חיוב או אם מוקפין גדר והיינו שהגדר מוקף סביב הששה על ששה נמצא כשזרע בתוכה שני מינין הרי כאן חיובא לכלאים והשתא קאמר הכא דהא דקתני הזורע חטה ושעור' כאחת ה"ז כלאים ומשמע דלענין חיובא משום כלאים קתני פתר לה ר' יוחנן דמיירי נמי בכה"ג שהיה מין חטים בתוך ו' על ו' של שעורים או איפכא דמכיון שהמין אחר מקיפו סביב חייב משום כלאים וכי קאמר ר' יוחנן לעיל דמהני חילוק גדר אחר הזריעה בין שני המינין בשאין מין אחר מקיפו סביב:

בהדה ר' יהודה אומר אינו כלאים. בתמיה דאי בנתון מין אחד בתוך ו' על ו' של מין האחר מיירי וכי בכה"ג פליג נמי ר' יהודה ולומר אינו כלאים:

א"ר זעירה ר' יודה כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דאמר בשדה ירק טפח לקמן בפ"ג דתנן היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר"ע אומר אורך ו"ט ורוחב מלואו ר' יודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה והיינו טפח אלמא דסמטינן לר' יהודה דמיקל וס"ל דאם יש רוחב טפח בין ירק לירק סגי וה"נ כן בתבואה בתבואה לסברא דידיה וא"כ אף אם הוא נתון בתוך ששה על ששה של מין אחר סגי אם יש הרחק טפח בין זה לזה ובכה"ג הוא דאמר ר' יהודה אינו כלאים:

א"ר יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דר' זעירא. על הא דמשני למילתיה דר' יוחנן ואליבא דר' יהודה מקשי הכי דנימא יליף הדא דר' יהודה מן דרבנן כלומר מדרבנן נשמע לר' יודה דהא כמה דרבנן באיסור בית רובע ללקות ו' על ו' דלענין איסור אסור תבואה בתבואה עד בית רובע. ולענין חיוב מלקות עד שיהא בתוך ששה על ששה כדקאמרת וא"כ ה"נ לר' יודה בשיעורא דידיה דהוא מיקל כדאשכחן גבי ירק בירק ונימא דבאיסור מודה הוא שבששה על ששה יש איסור כ"א ללקות הוא בטפח והשתא והתני ר' יודה מתיר וכלומר דהניחא למאי דתנינן במתני' ר' יודה אומר אינו כלאים הוה מצינן לשנויי כדמשני ר' זעירא דמיירי שיש רוחב טפח בין מין זה למין זה וא"כ לית כאן חיובא למלקות אלא למאי דתני בברייתא ר' יהודה מתיר קשיא דהא מיהת איסורא איכא לדידיה בתוך ששה על ששה כדאמרן ואמאי תני בבריית' ר' יודה מתיר:

וקשיא. כלומר והא קשיא לשינוייא דר' זעירא ולא מיתוקמא מילתיה דר' יוחנן דא"ה קשיא מ"ט דר' יודה כדלעיל:

מה טעמא דרשב"ל. השתא מהדר לפרש טעמיה דר"ל דס"ל דלא מהני חילוק גדר אחר שזרען וקאמר דהיינו טעמא דמכיון שהוציא הכלאים מתחת ידו לזרוע אותן חייב דכתיב שדך לא תזרע כלאים משמע דאשעת זרע קפיד רחמנא שלא יוציא מתחת ידו כלאים לזרוע ותו לא מהני מה שמחלקן בגדר אח"כ:

והתני ר' יודה אומר אינו כלאים. כלומר דפריך דא"ה מ"ט דר' יודה דפליג הא דרשינן מלא תזרע דלא יוציא מתחת ידו כלאים לזרע וא"כ כשלוקח חטה ושעורה לזרוע כבר הן כלאים בידו ואמאי בעי ר' יודה עוד חטה אחת מלבד הכלאים:

פתר לה עד שעה שתנוח. כלומר ר' יהודה ס"ל דאינו חייב משעת הוצאת הכלאים מתחת ידו עד שעה שתנוח בשדה דדריש שדך משמע עד שיהו בשדה ואהאי שינויא איכא למיפרך דא"כ מאי שנא שני חטים ושעורה מחטה ושעורה אם לא קפיד ר' יודה אלא עד שעה שתנוח בלבד אלא משום דבלא"ה פריך עלה שפיר כדלקמיה:

והתני. בברייתא ר' יודה מתיר בחטה ושעורה וכי לא אפי' נחה ר' יודה מתיר דהא לישנא דהתירא משמע דאין כאן כלאים כלל ואפי' אם כבר הן בשדה מותר:

ר"ש בן לקיש כדעתיה. דאמר לקמן בפ"ב אהא דתנן היה ראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים קרן זוית כמין משולש של חטים נכנס בצד שדה של שעורים מותר מפני שנראה כסוף שדהו ואיכא הכירא שלא נזרעו בערבוביא ופליגי התם ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דוקא היה ראש תור שנו אבל ראש תור הבא מחורבה אסור כלומר אם מתחלה זרע בשדה זו חטים ובשדה זו שעורים והיה ראש תור של אחת נכנס בתוך מין השני בזה מותר מפני שנראה שזה הראש תור הוא סוף השדה של מין השני אבל אם בא מן החורבה והיינו שלא היה נזרע בתחלה אלא שדה של שעורים בלבד ובצדה היה חורבה בלא זרע כלל ועכשיו בא לזרוע כמין ראש תור של חטים בצדה וזהו ראש תור הבא מחורבה ואסור לפי שזה נראה שהוא הקצה מהשדה של שעורים ונזרעו שעירים וחטים בערבוביא בתוך שדה אחת ור"ל בשם חזקיה קאמר התם דאפי' ראש תור הבא מחורבה מותר דעכ"פ הראש תור הוא סימן שלא נזרעו בערבוביא והשתא קאמר ר' הילא דר"ל כדעתיה ומוקי להאי ברייתא דקתני ר' יהודה מתיר בחטה ושעורה היינו שזרע למין אחד כעין ראש תור בצד מין השני דאע"ג דזהו ראש תור הבא מחורבה הוא שהרי אין כאן שדה שלימה של מין זה ושל מין זה דנימא דנראה כסוף שדהו אפ"ה מותר:

מעתה אפילו שני חטים ושעורה וכן הוא. א"כ מ"ש בשני חטים ושעורה דהתנינן דקאמר שהן כלאים ואמאי אם הם עשוים כמין ראש תור מותר הוא:

פתר לה. להא דקתני דהן כלאים היינו במוקפות סביב סביב כגון שזרע חטה מכאן וחטה מכאן וב' הצדדים השניים יש גדר מכאן וגדר מכאן והשעורה היא חבושה וטמונה באמצע דזה נראה כערבוביא:

הדא דתימר שאין שם חורבה. כלומר בדוקא נקט גדר מכאן ומכאן שאין שם צד פתוח אבל אם יש שם חורבה שצד אחד הוא פתוח ופרוץ ואין שם זרע כלל אין כאן ערבוביא ומותר:

הדרן עלך החטים והזונין