מתני' המבריך את הגפן בארץ. הברכה היא שלוקחין זמורה אחת מהגפן וטומנין אותה תחת הארץ ומוציאין את ראשה מצד האחר ונעשית גפן או שמבריכין את הגפן בעצמו כדי שיתגדל ויתעבה ביותר ובהכי איירי המתני' כדמוכח בגמ':

אם אין עפר על גבה ג"ט לא יביא זרע עליה. אבל מן הצדדין מותר כדקאמר בגמ' משום דזרעים לצדדי לא משתרשי:

אפי' הבריכה בדלעת. וכגון בדלעת יבישה דליכא משום הרכבת הגפן בדלעת או בסילון של חרס צריך שיהיה עפר על גבה ג"ט משום דשרשי הזרע נוקבין ומפלשין עד הגפן כשאין עליה עפר ג"ט:

הבריכה בסלע. בקרקע קשה אע"פ שאין עפר עליה אלא ג' אצבעות מותר להביא זרע עליה דבסלע קשה אין השרשי זרעים מתפלשים בו כ"כ וכל הא דאמרן דוקא בשאין עיקר הגפן נראה וכגון שהבריך את הגפן עצמו בארץ. אבל אם עיקר הגפן נראה צריך להרחיק ו"ט לכל רוח כמו שמרחיקין מכל גפן יחידית שלא הוברכה והכי אמרינן בגמ':

הארכובה שבגפן. כגון גפן שעלה העץ שלה מעט מן הארץ ואחר כך נעקם ונכפף על הארץ וחזר ועלה ונזקף כמו ארכובה כשמודדין מן הגפן ששה טפחים או ד"א כשהוא בכרם אין מודדין אלא מעיקר השני וזהו מסוף הארכוב' ולא מסוף עיקר הראשון ואין חילוק בזה בין עיקר הראשון נראה או לא דלעולם המדידה מסוף הארכובה היא:

גמ' לא יביא זרע עליה. דוקא אמרו הא מן הצד מותר וכשאין עיקר הגפן נראה כדפרישית במתני' והכי מסיק לקמן:

מה אנן קיימין. להמתני' אי משום זרעים באילן דהוי כלאים והיינו בהרכבה כדתנן בפ"ק אין מביאין אילן בירק ולא ירק באילן ואי בהכי מיירי ולפיכך הצריכו ג"ט עפר על גבה קשיא למה לי גפן הא אפילו שאר כל האילן הוי כלאים בזרעים בהרכבה:

אי משום עבודה. כלומר ואי דמיירי בזרעים ממש ולא בהרכבת ירק דהשתא אין איסור בשאר כל האילן כדאמרינן שם דמותר לערבב זרעים בזרעי אילנות ולזורען ביחד דאין לך איסור כלאים בשאר אילנות אלא הרכבה בלבד אבל עם הגפן יש בו איסור כלאי הכרם בכל מיני ירקות או תבואה שאסור לזרוע בצדו עד שירחיק כדי עבודה והלכך בגפן דוקא הוא דקתני אכתי קשיא ניתני ששה דהא עבודת גפן יחידית ו"ט הוא דהויא ואמאי מהני הכא ג"ט עפר דקס"ד השתא דאי אמרינן משום עבודה אין לחלק בין אם הגפן טמונה בארץ או לא דלעולם צריך ו"ט:

אלא כר"ע. דאמר בריש פרק דלעיל דעבודת גפן יחידית ג"ט:

אין כר"ע. כלומר דפריך דא"נ כר"ע מוקמית לה נהי דג"ט ניחא אכתי הא קשיא דאפי' מן הצד ניתני שלשה ומאי שנא על גבה דקתני:

ר' ירמיה וכו'. כלומר דמשני דלעולם כרבנן מיתוקמא המתני' והא דקשיא לך ניתני ששה היינו טעמא דהכא משום זרעים ע"ג גפן הוא וכלומר דלאו משום הרחקה כדי עבודה אתינן עלה משום דהב"ע שאין עיקר הגפן נראה כלל דטמון בארץ הוא ואין כאן אלא משום זרעים ע"ג גפן בלבד והלכך ע"ג הוא דצריך ג"ט שלא יהו נוקבין הזרעים בגפן והוי כלאים בכרם וכשיש עפר על גבה ג"ט סגי דאין השרשים נוקבין טפי מהכי אבל מן הצד א"צ הרחק כלל מכיון דאין עיקר הגפן נראה וזרעים לצדדי לא משתרשי ובהכי מיתוקמא שפיר לטעמא דמתני' והכי מסיק לה לקמן בהדיא והאי בשאין הראשון נראית וכו' וארישא דמתני' קאי כדבעינן למימר לקמן:

תמן תנינן. בפ"ב דב"ב מרחיקין את הזרעים כדמפרש טעמא לקמן מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומקלקלין יסודו של כותל:

רבי חמא בר עוקבא מקשי תמן את אמר וכו'. כלומר במתני' דידן דקתני על גבה אבל מן הצד מותר אלמא אין שרשי הזרעים מהלכין מן הצד והכא בנזקין את אמר מרחיקין ש"מ דהשרשים מהלכין מן הצד:

א"ר יוסי. דלא היא דלעולם אין השרשין הולכין מן הצד אלא שהן עושין עפר תיחוח והן מלקין ארעיתו של כותל חבירו ולהכי תנינן התם מרחיקין:

תדע לך שהוא כן. להאי טעמא דהא תנינן תמן מי רגלים וכי מי רגלים מהלכין מן הצד הלא נבלעין במקומן הן אלא משום שהן עושין עפר תיחוח במקומן וע"י כך הולך ומתקלקל יסודו של כותל:

התיב ר' יוסי בר בון. כלומר דר' יוסי בר בון התיב ג"כ לסיועי לשינויא דר' יוסי דהא תנינן התם מרחיקין את המחרישה וכי אית לך מחרישה מהלכת מן הצד בתמיה אלא טעמא משום דמעלות עפר תיחוח וכדאמרן:

אפי' הבריכה וכו'. הדא דתימר בסילון של חרס. דוקא אבל בסילון של אבר או של שאר מיני מתכות א"צ עד שיהא שם ג"ט עפר ע"ג לפי שאין הזרעים יכולין לנקבו:

הדא דתימא בהדין צלמא. בסלע קשה כצונמא אבל בסלע רכיכה מתפתפת היא מתפלשת שכשהיא רכה הזרעים מפלשין ונוקבין אותה וצריך עפר ג"ט על גבה:

והאי. כלומר והאי הברכה דתנינן במתני' מיירי כולה בשאין הראשון נראית שהגפן בעצמה היא טמונה בארץ ומבריכין אותה שתעלה מראשה במקום שיוצאת לגפן שני:

אבל אם היה הראשון נראה. כלומר אבל בהברכה שהיא בגוונא שהגפן הראשון נשאר ע"ג קרקע ונראה וכגון שהבריך זמורה מן הגפן ולא להגפן בעצמו בזה ודאי לא סגי בג"ט עפר ע"ג אלא צריך שיהא נותן ו"ט לכאן וששה טפחים לכאן כלומר לכל רוח ורוח צריך שירחיק ו"ט ואחר כך יזרע כדין עבודת גפן יחידית וה"ה אם הבריך הגפן עצמה ואינה טמונה כולה בארץ כ"א העיקר נראה דצריך עכ"פ להרחיק כדי עבודה:

תדע לך שהוא כן. כלומר דלא תימא מנא לך הא דילמא אפי' עיקר הראשון נראה אם הבריך מן הגפן בארץ בטל הראשון וא"צ להרחיק כדי עבודה ממנו הלכך מייתי ראיה ממתני' דתנינן אבתרה לקמן הלכה ב':

המבריך ג' גפנים. בארץ ועיקריהם נראין דתנינן אם יש ביניהן מד' אמות עד שמנה הרי אלו מצטרפות ותני עלה בברייתא בד"א דבעינן שלא יהיה ביניהן פחות מד"א ולא יותר על שמנה לענין הכרם כלומר דוקא לענין שיצטרפו עם שאר הגפנים העומדות אצליהן להיות כרם כגון שיש עוד ג' גפנים כנגדן ואם יש ביניהן ד' אמות הו"ל כרם של שתי שורות של שלש שלש אבל לענין עבודה להרחיק הזרעים מהן אף אם אין ביניהן כשיעור הזה מ"מ דינן כגפן יחידית ואע"פ שהבריכן הואיל ועיקריהן נראין צריך שיהא נותן ששה טפחים לכל רוח ורוח וה"נ במתני' כן:

מתני' המבריך ג' גפני' ועקריהן נראין. האי מתני' נמי לא איירי בהרכבת הזמורות שלוקחין זמורה מן הגפן ומבריכין אותה בארץ אלא בהרכבת הגפנים בעצמן ועקריהן של הגפנים נראין הן כבתחילה:

אם יש ביניהן מד"א ועד שמנה הרי אלו. הגפנים שהוברכו מצטרפין לשאר הגפנים העומדות שם להיות כרם ואם ביניהן פחות מד"א או יותר על שמנה אינן מצטרפות עם שאר גפנים לפי שסתם כרם נטוע הוא לא פחות מד' ביניהן ולא יותר על שמנה ודוקא אם היו שלש לפי ששלש גפנים ראוין לשורה של כרם ואם הן פחות משלש אין מצטרפין:

גפן שיבשה. שיבשו העלין שלה ונפלו אסור לזרוע בתוך עבודתה ולא מיבעיא בימי החורף שדרך הוא שנושרין העלין שמתייבשין מחמת הקור ומ"מ יש לחות בגפנים אלא אפי' בימי הקיץ לא אמרינן שמכיון שנשרו העלין יבש הגפן לגמרי לפי שיש גפנים שאף בימי הקיץ נושרין העלין שלהן והם אינן יבישין והכי מפרש בגמ':

רמ"א אף צמר גפן. מוך שקורין קוטי"ן אסור ואינו מקדש בכרם דקסבר דלא הוי מין ירק ואין הלכה כר"מ אלא צמר גפן הוי כשאר מיני ירקות ומקדשין בכרם:

אף הזורע ע"ג הגפן שהוברכה ואין עפר ג"ט עליה אסור ואינו מקדש ואין הלכה כר"א בר' צדוק שאמר משום ר"מ:

מתני' ואלו אסורין. שאסור לכתחילה להביא זרע לשם ואם הביא לא מקדשין שיהא טעון שריפה:

מותר חרבן הכרם. כהאי דתנן לעיל רפ"ד קרחת הכרם צריך שיהא שם ט"ז אמה ואז מותר לזרוע באמצע הקרחת אחר שמרחיק ד"א מעיקרי הגפנים לכל רוח ואם אין שם ט"ז אמה לא יביא זרע לשם וקמ"ל הכא שאם הביא לא קידש וכן מותר מחול הכרם שצריך י"ב אמה כדתנינן שם ואם לא היה שם י"ב אמה והרחיק ד"א מעיקרי הגפנים וזרע לא קידש:

מותר פסקי עריס. דתנן בפ' דלעיל שצריך שיהא שמנה אמות ועוד ביניהן ובשמנה אמות מצומצמות לא יביא זרע לשם ואם הביא לא קידש:

מותר אפיפירות. דתנן שם המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת המותר ואם הביא לא קידש:

אבל תחת הגפן. כגון שנמשכו השריגין והעלין חוץ לעבודה שהיא ששה טפחים ואסור להביא זרע תחתיהן ואם הבית קידש וכן אם הביא בתוך העבודה של גפן יחידית או בתוך ד"א של כרם אפי' אין השריגין והעלין נמשכים לשם הרי אלו מקדשין:

גמ' א"ר אלעזר הלכה דר"מ היא. כלומר דר"א מפרש דהא דקתני גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת טעמא דהואיל שיבשה אין האיסור לזרוע בצדה אלא מפני מראית העין והלכך אינה מקדשת והיינו דקאמר דהאי הלכה דרישא נמי דר"מ היא דאיהו סבר דאף גפן הצמר אוסר את הזרעים מלזרוע לכתחילה בצדו משום מראית העין דהאילן דומה לגפן ואם זרע אינו מקדש וה"ה לגפן שיבשה. א"נ דאלכתחילה קאי דר"מ דס"ל דצמר גפן אוסר לכתחילה איהו הוא דס"ל בגפן שיבשה נמי דלכתחילה אסור הוא לזרוע בצדו והכי קאמר בהדיא לעיל בפ"ב בהל"ד:

ניחא בסיתוא. דאסור לכתחילה לזרוע בצד גפן שיבשה לפי שנראה כיבשה אבל אינה יבשה שמחמת הקור היא שנושרין העלין אבל בקייטא מאי איכא למימר וקאמר דה"ט מפני דאית אתרין שנושרים הגפנים העלין שלהן אפי' בקיץ ואעפ"כ אינם יבשים הם:

ע"ג זמורה היא מתניתא. הא דקתני ע"ג גפן ואוסר ואינו מקדש כגון שזרע ע"ג זמורה שהרכיב אותה בארץ ואין עפר על גבה ג"ט כדתנן בר"פ וקסבר ר"א בר' צדוק דאם זרע אינו מקדש:

לאויר עשרה היא מתניתא. לא כדקאמרת ע"ג זמורה דבהא אף ר"א בר' צדוק מודה דמקדש אלא הכא לענין אויר עשרה קאמר וכגון שזרע בעציץ נקוב שע"ג יתידות והעמיד אותו ע"ג הגפן ועד עשרה אויר הכרם ככרם דמי וקסבר דלכתחילה היא דאסור לזריע באויר עשרה אבל אם זרע אינו מקדש וכן אם העביר עציץ נקוב זרוע ע"ג הגפן כדתנן בסוף פרקין:

היינן סברין. למימר דדוקא כרם יש לו אויר לאסור עד עשרה אבל לא גפן יחידית אבל מן מה דא"ר בין לפרש להא דר"א בר"נ דבגפן יחידית מיירי שמעינן דאף גפן יחידית יש לה אויר עד עשרה ואסור לזרוע לכתחילה על גבה:

גמ' מותר מחול הכרם ארבע אמות וכו'. כלומר דמפרש מהו זה שנקרא מותר בכל הני דמני במתני' וקאמר ד"א והיינו מד"א ולהלן דהא בד"א הסמוכות לכרם קתני בהדיא בסיפא דמתקדשות אלא אחר שהרחיק ד"א הוא דתנן וכן בחרבן הכרם ובפסקי עריס ואפיפירות שאינן נחשבין כרם ועבודתן ששה טפחים המותר היא מששה טפחים ולהלן שבכל זה המותר לא יביא זרע לכתחילה ואם הביא לא קידש ומשום האי פלוגתא דלקמיה באפיפירות נקט לה לכולהו דקחשיב במתני' דהמותר נקרא אחר שהרחיק כדי עבודה הצריך לכאו"א לפי מה שהוא:

בינתים מהו. אמותר אפיפירות קאי דכל הני דלעיל מאי בינתים שייך בהו הא בתוך עבודתן ודאי אוסר ומקדש וחוץ לעבודתן זהו הנקרא מותר והדין מפורש בהם דאוסרין ולא מקדשין אלא באפיפירות שייכא שפיר פליגתייהו דר"י ור"ל וכהאי דתנינן בפרק דלעיל גבי האי דינא המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת המותר ואם הביא לא קידש ואם הלך החדש אסור ובהלך החדש הוא דפליגי מה אסור דקתני אם לכתחילה דייקא אסור לזרוע תחת החדש שנמשכו השריגין והעלין שם או אפי' בדיעבד מקדש וקרי ליה בינתים לפי שהיא חוץ לששה טפחים מעיקרי הגפנים אלא שנתפשטו השריגין והעלין שם וזהו בינתים בין מקום העבודה ובין מקום שהוא חוץ מתחת השריגין והעלין דאותו הוא הנקרא מותר האפיפירות:

ר' יוחנן אמר אסור ומקדש. שאע"פ שהוא חוץ לעבודה מ"מ הואיל והלך החדש של העלין והשריגין שם אסור ומקדש הוא ור"ל קאמר אסור ואינו מקדש ובזרע שנזרע שם קודם שהלך עליו החדש הוא דפליגי דלר"י מקדש הוא וצריך לעקור הזרע ולר"ל אינו מקדש הואיל ובשעת הזרע לא היה החדש עליו אבל לזרוע אחר שהלך שם החדש ודאי אף לר"ל מקדש דאל"כ מה הפרש יש בין הלך החדש אי לא:

מה נפשך. השתא מהדר הש"ס לפרש להא דקתני מותר חרבן הכרם ומותר מחול הכרם ופריך דמה נפשך באיזה כרם איירי:

כרם גדול הוא. אי בכרם גדול מיירי שיש בו ג' שורות או יותר דזהו נקרא כרם גדול וכל שאין בו אלא שתי שורות זהו נקרא כרם קטן כדאמרינן לעיל בפ"ד בהל"ג וכרם גדול דרכו להיות נטוע יותר על ארבע ארבע בין השורות עד ח' אמות בין שורה לשורה וכשיש ח' אמות ביניהן תנינן התם בסוף הפרק הנוטע את כרמו על ח' אמות מותר ופליגי שם אמוראי אליבא דרב בהאי פירושא דמותר דר' יונה בשם רב קאמר מותר הזרע בדיעבד ואסור לזרוע לכתחילה והשתא פריך הכא אליבא דהאי מ"ד בשם רב:

אי כרם גדול הוא ל"ל חרבני אפי' מטעתו. כלומר מאי אריא דקתני מותר חרבן הכרם אסור לזרוע לכתחילה ובדיעבד לא קידש והא אשכחן דאף במטעתו בתתילה כן הוא דאם נטעו על ח' אמות אסור לזרוע בין השורות לכתחילה ואם זרע מותר הזרע ואפי' דקאמר משום דאנן קיי"ל דחרבן הכרם חמיר יותר ממטעו בתחילה כדאמרינן שם בריש הפרק ואף לב"ה הוא כן וא"כ לא מיתוקמא הכא בכרם גדול שסתם כרם גדול על מטע שמנה אמות הוא:

כרם קטן הוא. ואי דמיירי הכא בכרם קטן שאין לו אלא שתי שורות וסתמו נטוע על ארבע אמות קשיא הא אין לו מחול כדאמרינן שם לעיל דבכרם קטן אין לו דין מחול הכרם ובמתני' תנן נמי מותר מחול הכרם וה"ה דהוה מצי נמי למיפרך דאין לו קרחת הכרם דלא משכחת לה כלל בכרם קטן כדלעיל שם אלא דעדיפא מינה פריך דאפי' במחול דמשכחת לה אין לו לכרם קטן:

אלא כי אנן קיימין בכרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן. כלומר שנטעו על ארבע ארבע אמות כדרך שנוטעין לסתם כרם קטן והלכך לא משכחת לה דינא דמתני' במטעתו בתחילה דהרי בד"א אסור ומקדש הוא ודוקא בחרבנו הוא דמשכחת להא דאמרו שלא יביא זרע לכתחילה עד שיהא שם ט"ז אמה ואם הביא אחר שהרחיק ד' אמות מעיקרי הגפנים לא קידש:

הדא אמרה כרם גדול שנטעו על מטע שמנה שמנה אין לו מחול כלומר דר' זעירא דייק מדדחיק לאוקמי מתני' בכרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן כדי לשנויי קושיין דמאי אריא בחרבנו הא אפי' במטעתו בתחלה הדין הוא דמותר הזרע ואסור לזרוע לכתחילה ולא משני דלעולם מתני' בכרם גדול שנטעו כמטע כרם גדול מיתוקמא והיינו על מטע שמנה שמנה ומתני' אתיא כהאי מ"ד דפליג לעיל שם על ר' יונה בשם רב והוא ר' יוסי בשם רב דקאמר דהלכתא מותר לזרוע ביניהן אפי' לכתחילה כשיש ח' אמות בין השורות והלכך הוא דקתני כמתני' בחרבנו דאילו במטעתו בתחילה לא משכחת לה שיהא אסור לזרוע לכתחילה ואם זרע לא קידש ומדלא משני הכי ש"מ דכרם שהוא נטוע על שמנה אמות אין לו דין מחול הכרם ולפיכך בלאו הכי לא מצית לאוקמי מתני' במטע על שמנה דהא קתני נמי מותר מחול הכרם ומטע על שמנה אין לו דין מחול הכרם:

אין תימר מטע שש עשרה על שש עשרה. וכלומר וכ"ת דאכתי הוה מצי לאוקמי מתני' בכרם גדול שהוא נטוע על ט"ז ט"ז וכהאי תנא דס"ל היו ג' שורות אם אין בין שורה לחברתה ט"ז אמה לא יביא זרע לשם כדתנן לעיל בפ"ד בהלכה ד' ואמרינן עלה שם דעד שמנה אסור ומקדש מח' ועד ט"ז אסור ואינו מקדש וא"כ תו לא מצי למיתני במתני' ולמיחשב במטעתו בתתלה דהא אוסר ומקדש עד שמנה והשתא הדרן לקושיין דאמאי דחיק נפשיה לאוקמי מתני' בכרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן דטפי הו"ל לאוקמי שנטעו על מטע ט"ז וכהאי תנא דאמרן הא נמי לא מצית אמרת הכי דקשיא:

תוכו אסור ומקדש חוצה לו לכ"ש. כלומר דתו לא מצי נמי למיתני מותר מחול הכרם והאי נמי כדא"ר זעירא גופיה בפ"ד שם על הא דקאמר התם ר"א החמירו בכרם בתוכו יותר מחוצה לו וקא"ר זעירא דאנא קיימנתה דאשכחן דלפעמים החמירו בחוצה לו יותר מתוכו והיינו במחול הכרם דתוכו שמנה וחוצה לו ט"ז דהרי בתוך הכרם בין השורות עד שמנה הוא דלא יביא זרע לשם ואם יש שמנה ביניהן מותר ואנו חוצה לו והיינו בין כרם לגדר אסור עד ט"ז וכדפרישית התם דהא דנקט ט"ז וזהו כב"ש לרבותא הוא דנקט דמצינו לחד תנא והיינו ב"ש דאוסרין חוצה לו עד ט"ז ובתוכו לו אינו אסור אלא עד ח' דלא אשכחן דפליגי ב"ש בהא ומיהו אף לב"ה חמיר חוצה לו מתוכו במחול הכרם דחוצה לו י"ב ותוכו שמנה ושמעינן מיהת דבמחול הכרם חמיר חוצה לו וא"כ לא מצינן לאוקמי למתני' כהאי תנא דאמרן דאם תוכו אסור ומקדש חוצה לו לכ"ש ואמאי קתני מותר מחול הכרם אוסר ולא מקדש אלא ע"כ כאוקימתא דלעיל שנטעו על מטע כרם קטן:

א"ר יוסי אין לוקין אלא על עיקר כלאי הכרם. מילתא באנפי נפשה היא דקמ"ל דאע"ג דשנינו בכל הני דלעיל דאיכא דאוסרין ואיכא דגם מקדשין מ"מ אין לוקין מד"ת אלא אם זרע בכרם גופיה דזהו עיקר כלאי הכרם שהזהירה התורה אבל הני אע"פ דיש שמקדשין וסמכו על קרא דפן תקדש פן תוקד אש מיהו אין לוקין עליהן:

מתני' המסכך את גפנו. שהמשיך השריגין והעלין מגפנו ע"ג תבואתו של חבירו:

ה"ז קידש. הגפן שלו והתבואה של חבירו וחייב באחריותו וצריך לשלם לחבירו בעד התבואה שאסרה לפי שעשה מעשה בידים:

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. בכלאים משום דכרמך כתיב ולא דמי לשאר איסורין שבתורה שיכול לאסור אף שאינו שלו כגון שבישל בשר בחלב של חבירו וכיוצא בו אבל הכא לא קידש אלא את הגפן שלו והלכה כר' יוסי ור"ש וכמעשה דר"ע שזה זרע כרמו בשביעית ואינו שלו שהרי בשביעית הכל הפקר הוא ולפיכך פסק דלא קידש:

גמ' כתיב לא תזרע כרמך כלאים וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא והתם מסיים ת"ל לא תזרע כרמך מ"מ כלומר מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב בפ' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ודריש בת"כ שם גבי בהמתך דאף בבהמות אחרים אסור מדכתיב את חקתי תשמרו לשון רבים והאי קרא בהרכבה והרבעה משתעי אבל שדך דלא כתיב ביה רבויא אין אוסר אלא בשלו ולא בשל חבירו דהכי משמע שדך דוקא לא תזרע כלאים וכן אי הוה כתוב כרמך לא תזרע כלאים הוה דרשינן הכי אבל השתא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים מדהקדים הלאו וסמיך ליה כרם ש"מ דהכא כרמך לאו דוקא אלא דקפדה התורה דלא תזרע בכרם מ"מ ואפי' בשל אחרים והיינו נמי דקאמר הכא ת"ל כרם ולא כלאים כלומר מדהקדים הלאו ואח"כ כתב הכרם ש"מ דה"ק כרם ולא דכלאים בכל כרם לא תזרע ותיבת כרם לתיבת לא שלפניו דרשינן וכאילו הוה כתוב כרם סתם:

דר"מ היא. הך ברייתא אליבא דר"מ מיתוקמא וכלומר דר"א מפרש דהא דקתני לרבות כרם אחרים לא צריכא אלא אפי' כרם של עכו"ם לא תזרע כלאים והאי קרא לא משתעי אלא בא"י דהא אין איסור כלאים כרם וזרעים מן התורה אלא בא"י והיינו דקאמר דר"מ היא דאמר לעיל בפ"ה דדמאי ובכמה מקומות דאין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשרות ואע"ג דהתם נמי כתיב דגנך אפ"ה מכיון שלקח העכו"ם השדה מישראל חייבין הפירות במעשרות להישראל הלוקח ממנו וה"נ אע"ג דכתיב כרמך מרבינן אפי' בכרם של עכו"ם:

א"ר יוחנן. דמהכא לא דייקת מידי דתיפתר דלהכי איצטריך כגון שזרע העכו"ם כרמו כלאים ולקחו ממנו ישראל והזהירה התורה שלא יקיים הכלאים וצריך שיעקור אותן והשתא מצינן לאוקמי כדברי הכל דאפי' למ"ד יש קנין לעכו"ם להפקיע ממעשרות מודה הוא דאם חזר ולקח הישראל השדה ממנו דחייב במעשרות דדגנך קרינא ביה וה"נ כרמך קרינן ביה השתא:

ר' יונה ור' יוסי תריהון אמרין דר"מ היא. אמתני' קמהדרו דהא דקתני אדם אוסר בשל חבירו האי ת"ק דר"מ היא דס"ל הכי כדלקמן:

הנעבד. לע"ז כגון שהשתחוה לבהמה כדמפרש לקמן דבבעלי חיים איירי ופליגי בה תנאי דתני בחדא ברייתא דבין שלו ובין של אחרים אסור ואית תניי תני דבשל אחרים מותר:

הוון. בני הישיבה בעיי מימר דבפלוגתא דתנאי דמתני' תליא דהאי ברייתא ס"ל כר"מ ור' יודה דאינהו ת"ק דמתני' וס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ואידך ברייתא כר' יוסי ור"ש ס"ל קא סלקא דעתייהו דלהדיוט פליגי הני ברייתות והלכך בעיין לאוקמינהו כתנאי דמתני':

ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא. כלומר דדחי לה ולא תוקמה הך ברייתא דקתני אף של אחרים אסור כר"מ דוקא אלא ד"ה היא דהכא לגבוה מיירי ואף ר' יוסי ור"ש מודים בה דלגבוה אסור דכמה דתימר תמן בפ"ב דע"ז גבי בשר הנכנס לע"ז וכו' דקאמר התם דבעלי חיים הנעבדין אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה והכא נמי לגבוה הוא דאסור ואידך ברייתא ס"ל בעלי חיים אף לגבוה אינו נאסר ומיהו לא שייכא פלוגתייהו לפלוגתא דתנאי במתני':

ר"ש בן לקיש אמר קנסיה דר"מ. כלומר הא דר"מ אוסר במתני' משום קנס חכמים הוא:

ועבד עובדא דכוותיה מן הדא וכו'. כלומר שבא מעשה כזה לפניו והורה כר"מ דחייב באחריותו משום דהלכה כר"מ בקנסותיו:

וכי מה עשה מעשה. דקס"ד דמיד שסיכך גפנו ע"ג תבואתו של זה קנסו והלכך פריך וכי מה מעשה עשה דליקנסיה לשלם הרי הוא יכול להחזירו לצד אחר ומשני אלא בשהוסיף מיירי שנוספה התבואה אחד ממאתים אחרי שסיכך זה גפנו עליה ואסרה ולפיכך קנסו לשלם מפני שלפי דעתו הוא מוסיף כלומר עי"ז שסיכך גפנו ולא החזירו א"כ מדעתו היתה אותה הוספה ומעשיו גרמו לכך:

חד בר נש חוי סלעיה לר' אלעזר. הראה לו הסלע שלו שנתנו לו אחד וא"ל טבא היא וע"י כך קיבלה ובאמת דפסולה היתה אותה המטבע:

וקנסיה. לר"א לשלם לזה ומן הדא ברייתא המראה וכו' ומפני שהוא נושא שכר שהשולחני נוטל איזה שכר בשביל כך והוא מחליף המעות ממטבע זו לזו ומשתכר:

ור"א נושא שכר. בתמיה וכי איזה שכר קיבל בשביל זה:

ומשני ר' יעקב בר אחא דה"ק המחזיק בו בידו כנושא שכר. כלומר בשביל ההיא הנאה דסומכין עליו כנושא שכר הוא:

ר' יוסי בר בון לא אמר כן. דלאו היינו טעמא דחייביה לשלם:

אלא ר"א אמר קנסיה דרבנן. כלומר לפי שיטתו דלקמן חייביה דפליגי בה דר"א סבר דהך ברייתא המראה דינר לשולחני אתיא כרבנן דר"מ דפליגי עליה בעלמא דאיהו דאין דינא דגרמי ורבנן לא דייני דינא דגרמי והכא מודו רבנן דקנסינן ליה ור"ל סבר דהך ברייתא קנסיה דר"מ היא ולרבנן דלא דייני דינא דגרמי פטור:

כך אתא עובדא. כלומר ובין כך אתא האי עובדא דר"א לפניו ושאל לו ר"ל ההן קנסא דהאי ברייתא כמאן אתיא וא"ל ר"א דרבנן נמי מודו בה וא"ל א"כ פוק שלם דלדידך הלכה כחכמים:

הכל מודים. במתני' בענבים שהן אסורות דאע"ג דפליגי אם תבואתו של חבירו נאסרה מודים מיהת דגפנו של זה שסיכך נאסרה:

א"ל ר"א. והלא ק"ו הוא. האוסר אינו נאסר וזהו התבואה שהיא נקראת האוסר למ"ד דס"ל דנאסרה מפני שהגפן עומד בפני עצמו אלא ע"י שהתבואה שנזרעה אח"כ שם בא האיסור והשתא לאידך מ"ד דפליג וס"ל דהתבואה לא נאסרה וא"כ זה שאינו אוסר וזהו הגפן שאין האיסור בא ממנו היאך יהיה נאסר:

מה פליגין. וקאמר הש"ס דבמה פליגי רבי יוחנן ור' אלעזר במסכך גפנו וכו' כגוונא דמתני' דאיהו לא עביד מעשה אלא בגפנו והגפן אינה נקראת האוסר כדאמרן אבל במסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו דהשתא איהו עביד מעשה על דבר שהוא שלו והוא הגורם שזרע התבואה לשם א"כ הוא הנקרא האוסר וכ"ע מודים שהאוסר נאסר וקידש את תבואתו ואפילו למ"ד דאינו אוסר תבואתו של חבירו:

המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו. מהו הדין ומשום דאיכא למימר דלא פליגי אלא בעושה בדבר שהוא שלו לאסור את שאינו שלו דלאו כלהימנו לאסור את של חבירו במידי דיליה אבל אם עושה בשל חבירו על של חבירו האחר אפשר דגם רבי יוסי ור"ש מודים דיכול הוא לאסור וחייב לשלם לזה הבעל התבואה:

נשמעינה מן הדא. דמתני' גופה דר' יוסי הביא ראיה ממעשה דר"ע והרי בשביעית אין הגפן ולא התבואה שלו דהכל הפקר היא:

ואיתתבת. כלומר ואפ"ה הושבה תשובה זו מר' יוסי לת"ק דפליג עליה וש"מ דר' יוסי פליג אף בגפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו:

מתני' האנס. גזלן שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו הכרם וחזר לבעליו כשהוא זרוע:

קוצרו. להזרע אפילו במועד ואע"ג דהאנס לא אסר דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו מ"מ אם יוסיפו במאתים לאחר שחזר לבעלים מקדש הלכך הוי דבר האבד וקוצר אפי' במועד:

עד כמה הוא נותן לפועלים. אם אינו מוצא פועלין אא"כ יוסיף בשכרן עד כמה יוסיף:

עד שליש. בגמרא פליגי בה דאיכא דאמרי עד שליש יותר משכרן הראוי להם יתן כדי לעקור את הכלאים יותר על זה לא יתן אלא קוצר כדרכו מעט מעט לרפי מה שיכול ואע"פ שהכלאים משתהין בכרם ואיכא דאמרי עד שליש לדמים מה ששוין פירות הכרם והזרע יתן לפועלים כדי לעקור מיד יותר מכאן לא יתן אלא ימתין עד שיקצור מעט מעט כדרכו:

מאימתי הוא נקרא אנס. כלומר לענין שיהא הכרם חשוב כשלו ושיכול לאסרו בזריעה:

משישקע. שם הבעלים מן הכרם ויהא נקרא על שם האנס דאז הוא כשלו ומקדש כל מה שיזרע:

גמ' כיני מתניתא מותר לקוצרו אפי' במועד. כלומר דקמ"ל דלא תימא דהא דקתני קוצרו אפי' במועד היינו אם יש חשש שמא יוסיף במאתים במועד הלכך קאמר דאע"ג דליכא האי חששא וקצירה במועד אסירא מ"מכאן התירו לקצור מיד ואף במועד שלא יהא נראה כמקיים כלאים:

עד שליש. ופליגי בה רב הונא ורב ששת מאי עד שליש חד אמר שליש לשכר ואידך אמר לדמים כדפרישית במתני':

א"ר אחא נשתקעו הבעלים. את שמן ממנו ונקרא על שם האנס אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ממנו איסורו דבר תורה כלומר דאפילו כן האנס אוסרו מן התורה הואיל ונקרא שמו עליו הוי כשלו אבל אם אפי' כבר נתיאשו הבעלים אלא שעדיין לא נשתקע שם הבעלים ממנו אין האנס אוסרן אלא מדבריהם:

ויש קרקע נגזל. בתמיה וכי שייך גזילה בקרקע דנימא דמהני יאוש לענין שיהא האנס אוסר מיהת מדבריהם:

אע"פ שאין קרקע נגזל יש יאוש לקרקע. כלומר דר' אילא משני אין דהכא שאני דאף דבעלמא אין גזילה לקרקע אמרו חכמים דיש יאוש לקרקע זו והאנס אוסר מדבריהם:

הרוח שעלעלה. שסערה רוח סערה תרגומו רוח עלעלא ושיבר ענפי הגפנים והפילן ע"ג התבואה:

יגדור מיד. מלשון גודר בתמרים. כלומר ילקט ויסלק אותן ואם אירע אונס ולא סילקן מותר ואינן מתקדשין:

תבואה שהיא נוטה תחת הגפן. שאין עיקר התבואה תחת הגפן אלא מבחוץ והשבלים שלה נוטין תחת הגפן דאילו עיקר התבואה תחת הגפן הא תנן לעיל בהלכה ג' דאוסר ומקדש. וכן בירק. הנוטה תתת הגפן:

מחזיר ואינו מקדש. כלומר לכתחילה צריך שיחזיר לצד אחר ואם לא החזיר אינו מקדש:

משתשליש. משתביא שליש דכתיב ותבואת הכרם ופחות משליש לא מיקרי תבואה ובגמרא קאמר דאית דגרסי משתשריש:

וענבים משיעשו כפול הלבן. משיתגדלו ויהיו כפול הלבן אבל קודם לכן נקרא בוסר ואם זרע תבואה או ירק בכרם ועקרן קודם שיגיעו הענבים להיות כפול הלבן ה"ז לא קידש וכן אם הענבים הגיעו להיות כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או ירק ועקרן קודם שישרישו או קודם שתשליש התבואה לפי גי' דהכא ה"ז לא קידש:

תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות. או או קתני כיצד אם התבואה יבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה או אם הענבים בשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצדן אע"פ שזה אסור אינן מתקדשות כדדריש בגמרא דכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם למדנו שאינו מקדש עד שיהא שם מלאת זרע ותבואת כרם ותבואה שלא הביאה שליש או שלא השרישה וכן הירק לא הגיעו לכלל מלאת זרע ואם לאחר שיבשו שוב אינן קרוין מלאת זרע וכן הענבים קודם שיגיעו להיות כפול הלבן או לאחר שבשלו כל צרכן והן קרוין תבואת כרם:

וכבן עזאי יספר. אתבואה שהיא נוטה תחת הגפן קאי דקתני במתני' מחזיר ולבן עזאי צריך שיספר במספריים מה שהוא נוטה תחת הגפן כדאשכחן ברייתא דתני דפליגי בה דר"ע אומר יחזיר ובן עזאי אמר יספר וקמ"ל דמתני' כר"ע היא:

מ"ד משתשריש מסייעא לר' יוחנן מ"ד משתשליש מסייעא לר' הושעיא. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. ופלוגתא דר' הושעיא ור' יוחנן לעיל בפ"ה בהלכה ז' על הא דתנינן שם הזורע וסיערתו הרוח לפניו בכרם אם עשבים יופך וכו' דקא"ר הושעיא בעשבים הכל מותר ואע"ג דכבר השריש הזרע שהרי עלו עשבים אפ"ה אינו אוסר בכלאים עד שיביא שליש וגריס הכא נמי עד שתשליש ולר' יוחנן דס"ל התם דהכל אסור אף בעשבים הואיל והשריש הזרע גריס הכא ג"כ כשיטתו עד שתשריש:

וענבים משיעשו כפול הלבן וכו' ותבואת הכרם. כדפרישית במתני':

כיני מתניתא אינן מתקדשות. כלומר בדוקא קתני דאינן מתקדשות אם התבואה יבשה כל צרכה והענבים שבשלו כל צרכן אבל אעפ"כ אסור הוא לכתחילה לזרוע בצד ענבים שבשלו כל צרכן וכן ליטע גפן אצל תבואה שיבשה כל צרכה:

מתני' עציץ נקוב. שיש בו נקב והוא בכדי שורש קטן וזרוע ירק בתוכו:

מקדש בכרם. אם הניחו בכרם או בד"א של עבודת הכרם מקדש כאילו נזרע בארץ:

זה וזה אוסרין. לכתחילה ובדיעבד לא קידש דלא הוי כזורע בארץ ואין הלכה כר"ש:

המעביר עציץ נקוב בכרם. ובתוכו זרוע ירק והניחו תחת הגפן אם נשתהא שם בארץ עד שהוסיף אחד במאתים אסור ומקדש ושיעור כדי לידע אם הוסיף אחד ממאתים מפורש לעיל בפ"ה בהלכה ו':

גמ' תני בתוספתא סוף פ"ד והכי איתא התם המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן רש"א אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד דלענין הכשר זרעים בעינן שיהא המים תלושין וכן הזרעים שנופלין המים עליהן לא מקבלי הכשר במחובר עד שיהו תלושין ועציץ נקוב כמחובר חשבינן ליה לענין זה כדתנן בסוף פ"ב דעוקצין עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים:

כר"ש. [אתיא] הך ברייתא כדקתני בהדיא בסיפא דהתוספתא ולדידיה אין חילוק ביניהן אלא להכשר זרעים בלבד ברם כרבנן אית חורנין יש עוד דברים אחרים מההפרש ביניהן כדקחשיב ואזיל:

התולש בשבת מעציץ נקוב חייב. כדתנן בס"פ המצניע:

עציץ נקוב אינו מכשיר וכו'. כלומר וכן לרבנן נמי כסתמא דמתני' דעוקצין:

ר' יוסי אמר לה סתם. להא דלקמן ולא בשם ר' שמואל בר רב יצחק ור' חנינא מטי בה בשמיה דה"ט דר"ש דלדידיה לכל מילי עציץ נקוב כתלוש מחשבינן ליה כדפליג במתני' לענין כלאים וכן לענין שבת פליג שם והא דמודי בהכשר זרעים משום דהתורה רבתה טהרה בזרעים מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ודרשינן כדרך שאדם מוצא לזריעה והיינו בתלוש ואהנו הני זריעות יתירי דקרא למעוטי מחובר כל דהו דכשהוא נקוב חשוב כמחובר לענין זה:

מעשרותיו מהלכה. אינו מתחייב הנזרע בו במעשרות מן התורה אלא מהלכה מד"ס וכן תרומתו אינה מדמעת אם נפלה לפחות ממאה חולין ואין חייבין עליה חומש לזר שאכלה בשוגג:

מהו לומר על פתו. שבא מתבואה הנזרעת בו אם לענין ברכה נמי כארץ מחשבי ליה רבנן:

ר' יונה בעי כן. כלומר דהא דרבי יוסי לא מספקא ליה דאם כמחובר מחשבי להו לענין כלאים ושבת ה"ה לענין ברכה ושפיר מברכינן על פתו המוציא לחם מן הארץ וכי קמיבעיא ליה הכי היא:

דלעת כתלוש הוא לסכך בה. דתנן בפ"ק דסוכה הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה דאין מסככין במחובר ואם הדלעת היא נטועה בעציץ נקוב אם כתלוש היא ומותר לסכך בה דאע"ג דסוכה סמכינן נמי אקרא שאין מסככין אלא בתלוש כדאמרינן שם מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר אפ"ה איכא למימר דשאני כלאים ושבת דחמיר איסורן אבל לענין סכך הסוכה אפשר כתלוש מחשבינן ליה ולא איפשיטא:

נטע חמש גפנים בחמשה עציצין שאינן נקובין. כלומר אפי' בשאינן נקובין דהא מיהת לענין איסור לכתתילה אף בשאינו נקוב אוסר הוא ומיבעיא ליה אם נטע אותן כסדר הכרם שתים כנגד שתים וא' יוצאת זנב:

את אמר כרם הוא כלומר ודאי מסתברא הוא דאת אומר בו דככרם הוא וצריך להרחיק הזרעים ממנו כהרחקת הכרם:

הפכו. מהו אלא כי קמיבעיא לי אם הפכו והעמיד אח"כ להעציצין שלא כסדר שתים כנגד שתים וכו' אם בטל הוא עכשיו הכרם ואינו אוסר הזרעים שנזרעו בצדו בלא הרחקה או לא:

ויש כרם מיטלטל. בתמיה וכלומר דהש"ס מתמה על הפשיטות מעיקרא דר' יודה בר פזי דמיפשט ליה דכרם הוא ולא מיבעיא ליה אלא בהפכו והא אין כאן כרם כלל דלא אסרה התורה אלא בכרמך דומיא דשדך אבל לא בכרם המיטלטל ממקום למקום:

שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן. אסיפא דמתני' קאי המעביר עציץ נקוב בכרם ומפרש שמואל דהא דקתני המעביר לאו בהעברה קאמר אלא צריך שיניחנו תחת הגפן והא דקתני לישנא דהעברה משום דקמ"ל דלא בעינן שיהא מוסיף במאתים תחת גפן אחת שהניחו בראשונה אלא אפי' במעביר תחת כל גפן וגפן ובכל פעם מניחן שם עד שהוסיף במאתים בין הכל אסור ולהכי קתני המעביר בכרם ורבותא קמ"ל דאפי' העבירו בכל הכרם ובלבד שיניחו בכל פעם תחת גפן ואז מצטרף הוא כל גפן וגפן לאסור בהוסיף במאתים:

ר' יוחנן. פליג עליה דשמואל בפירושא דמתני' דהא במתני' לא קתני דמתקדש העציץ נקוב אלא אסור הוא דקתני והלכך מוקי לה דלאויר עשרה היא מתני' דבהעביר ממש איירי ובאויר עשרה של הכרם דככרם הוא ואם העבירו עד שהוסיף במאתים אסור הוא אבל לענין שיהא מתקדש מודי ר' יוחנן דאין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן כדקתני בהדיא בתוספתא שהבאתי בריש ההלכה:

העביר חמשה עציצין שאינן נקובין תחת גפן אחת. לרבותא הוא דקחמר אפי' תחת גפן אחת. תליא בפלוגת' דר' אלעזר ור' יוחנן דלעיל בהל"ד גבי המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דקאמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים של זה שהן אסורות ומתקדשות דהא הגפן שלו הוא ור"א פליג עליה התם וקאמר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר בתמיה דהרי התבואה והיא נקראת האוסר שעל ידה בא האיסור שנזרעה שם ואפ"ה אמרת דלת"ק דהתם אינה מתקדשת וכי היאך נאמר דשאינו אוסר והוא הגפן העומד שם בתחילה שיהא נאסר וה"נ בדין דהכא דלר"י אע"ג דעציץ שאינו נקוב אינו מתקדש אפ"ה הגפן מתקדש הוא ולר' אלעזר אמרינן האוסר אינו נאסר והוא העציץ וכי היאך יהיה שאינו אוסר והוא הגפן נאסר והרי לא על ידו בא האיסור אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כלומר בעציץ הנאסר קאמר והיינו עציץ נקוב ואפי' העבירו תחת חמש גפנים בזו אחר זו בהא כ"ע מודים שאוסר ג"כ את הגפנים שהרי האוסר הוא נאסר כדאמרן:

הדרן עלך המבריך את הגפן