מתני' כלאי הכרם אסורין מלזרוע. אפי' מין אחד של ירק או תבואה אסור לזרוע בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה ואם זרע קידש ונאסרו שניהן בהנאה אבל לענין מלקות אינו לוקה עד שיזרע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם החרצן במפולת יד וכן אם זרע מין אחד תבואה ומין אחד ירק עם החרצן במפולת יד משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע דה"ק קרא לא תזרע ב' מינין שהן כלאים עם כרמך ואם עשה כן לוקה שתים אחת משום כלאי זרעים דכתיב לאו בפ"ע שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים:

ומלקיים. אם ראה אותן והניחן ולא עקרן ה"ז קידש אבל ללקות אינו לוקה עד שיעשה מעשה שיזרע או שמנכש את העשבים ועי"כ יצמחו הכלאים ביותר וכן המחפה בכלאים בעפר בין בידו בין ברגלו ובין בכלי ה"ז לוקה:

ואסורין בהנאה. דכתיב פן תקדש ודרשינן תוקד אש שהן טעונין שריפה ואסורין בהנאה:

כלאי זרעים מלזרוע. ואם זרע לוקה וכן המנכש והמחפה בכלאי זרעים לוקה:

ומלקיים. ואם קיימן אינו לוקה:

ומותרין באכילה. אפי' לזה שעבר וזרע. כלאי בגדים מותרין בכל דבר. לעשותן ולמכרם ואינן אסורין אלא מללבוש או להעלות עליו דכתיב לא יעלה עליך ואין אסור מן התורה אלא העלאה שהיא דרך לבישה:

כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיימן. כלומר אף לקיימן למכרן דלא אסרו לסחורה אלא במין האסור לאכילה מן התורה ובמידי דקימי לאכילה כדתנן בפרק י' דשביעית וקמ"ל דאף מיני כלאים מותר לקיימן לסחורה ואינן אסורין אלא מלהרביע מין על שאינו מינו וללקות אינו לוקה על שיכניס בידו כמכחול בשפופרת:

כלאי בהמה אסורין זה בזה. כלומר הנולדים מכלאי בהמה אסורין זה בזה והיינו שאמותיהן שני מינין הן פרד שאמו חמור עם פרד שאמו סוס אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיבן לוקה:

גמ' כתיב לא תזרע כרמך כלאים וכו'. ברייתא שנויה בת"כ פ' קדושים גבי כלאי זרעים שדך לא תזרע אין לי שלא יזרע שלא יקיים מנין ת"ל לא כלאים לא אמרתי אלא משום כלאים. כלומר מדסמיך לא לכלאים ש"מ דהתורה הקפידה שלא יהא כלאים בשדך ואף שהוא לא זרע אלא אחר לא אמרתי אלא משום כלאים שלא תקיימן בשדך והכא דריש לה גם בכלאי הכרם ת"ל וכרם לא כלאים כלומר מדמקדים לא וסמיך ליה לכרמך ש"מ דה"ק דבכרמך לא יהא כלאים ואע"פ שהוא לא זרען וכעין דדריש בפ' דלעיל בהלכה ד' לענין כרם אחר:

מה כר"ע. ושואל הש"ס מה אם כר"ע הוא דאתיא המתני' דקתני ומלקיים דאיהו הוא דס"ל המקיים כלאים עובר בל"ת וקא"ר יוסי דמתני' ד"ה היא דלא קתני אלא אסור והכל מודים באיסור שהוא אסור:

בשלא קיים ע"י מעשה. והא דאמרינן דאינו אלא באיסור בשלא עשה מעשה בקיומן אלא שראה כלאים בתוך שלו והניחן ולא עקרן אבל אם קיים אותן ע"י מעשה לוקה והיכי דמי כהדא דתני המחפה בכלאים שחיפה אותן בעפר לוקה:

מנין. לכלאי הכרם שהוא אסור בהנייה:

ונאמר להלן פן תוקדש בו. לא נמצא זה בפסוק וטעות הוא וצ"ל כל הנוגע במזבח יקדש מה להלן וכו':

א"ר חונה ביאתו אסורה בהנייה. כלומר דמפרש דלא יהיה קדש נדרש לאזהרה על השפחה ועל העבד שביאתו אסורה:

מן הדא. ממשמעות קרא דכלאי הכרם גופיה פן תקדש ודריש נוטריקון פן תוקד באש:

מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם. דקרא הכי משמע לא תזרע את שהוא כלאים בכרם:

על דעתיה דר' יונתן וכו'. כלומר דמפרש דכל חד וחד דריש לפי שיטתו לקרא דכלאי הכרם לאיזה דבר נאמר הלא הוא בכלל שדך לא תזרע כלאים:

חברייא אמרין. אליבא דר' יונתן להחמיר עליו אפי' מין אחד לקמן פריך עלה דהא מין אחד תיפוק ליה מכלאי זרעים ומשני לה:

על דעתיה דר' יאשיה וכו' לאיזה דבר נאמר וכו'. כלומר דאף על גב דלר' יאשיה איצטריך ללמד דבעינן שיהא כרמך ועוד כלאים משאר ב' מינין מ"מ קשיא דאי הכי כבר עובר הוא משום כלאי זרעים וקאמרי חברייא דלענין התראה שאם התרו בו משום כלאי זרעים לוקה ואי משום כלאי הכרם לוקה:

ליתן לו שיעור אחרת. דבכלאי זרעים לא קפדינן אלא אשיעור יניקה אבל כלאי הכרם שיעור אחר יש לו מן ששה טפחים לגפן יחידית וכן ד"א לכרם של שתי שורות:

מה אנן קיימין. על הא דר' בון פריך דמדקאמר דקרא אתא ליתן לו שיעור אחר והיכא רמיזא שיעור אחר אלא ש"מ דה"ק לא תזרע כרמך כלאים כלו' שיש כאן שני מינין ואף שהן אינן נזרעין כלאים לא תזרע כרמך ותגרום שיהא כלאים וכגון שבין השני מינין יש גדר מפסיק וכיוצא בו וא"כ בלאו הכרם לא הוו כלאים אלא שהכרם עושה כלאים מפני שצריך בו הרחק אחר משאר שני מינין והיינו ליתן לו שיעור אחר דקאמר והלכך פריך ה"ד להא:

אם בשעשה הגדר מבפנים. בין שני המינין דליכא כלאים בלא הכרם:

בטל הכרם. א"כ בטל ג"כ הכרם דהא אנן אליבא דר' יאשיה קיימינן דבעי שני מינין מלבד הכרם וכשעשה הגדר מבפנים לבין שני המינין ליכא השתא כ"א מין אחד אצל הכרם ואין כאן כלאי הכרם כמו דליכא כלאים מאלו שני המינין:

אם בשעשה גדר מבחוץ. כלומר ואי דתפרש דה"ק לא תזרע כרמך כלאים היינו שיש כאן שני מינין והן כלאים מלבד הכרם שהגדר הוא מבחוץ לשני המינין וא"כ הן כלאים ואזהר רחמנא דלא יהו אלו שני מינין אצל הכרם דאף שהן כלאים בלא הכרם מ"מ אותן שני המינין יכול אתה לתקן בהרחק כל דהו בשיעור יניקה או לנטות זה לצד זה וזה לצד אחר דבהכי נמי לא הוו כלאים כדאמרינן לעיל בפ"ג גבי כלאי זרעים ואלו עכשיו שהן אצל הכרם הוו כלאים בשביל הכרם דבעי הרחקה טפי וזהו דקאמר ליתן לו שיעור אחר:

זהו המחול. כלומר הא נמי לא מצית אמרת דאי הכי קשיא מאי האי דקאמר ד"א הרי אם הגדר מבחוץ והשני מינין הן מלפנים מהגדר אצל הכרם א"כ זהו מחול הכרם ששנינו לעיל בפ"ד שהוא בין כרם לגדר ואסור להביא זרע עד שיהו י"ב אמה מן הכרם לגדר ואמאי נקט הכא ד"א:

אינו כי אנן קיימין. או אלא כי אנן קיימין. כלומר אלא על כרחך אי אתה יכול לפרש בענין אחר אלא בכה"ג בשדה וכגון שהיה שם שדה תבואה והקריח לתוכה ד"א שהקריח ועקר בתבואה מקום רחב ד"א בכדי שיעשה שם כרם דאין כרם פחות משתי שורות ובין השורות לא יהיה פחות מד"א וכגון שיש עוד מין אחר אצל התבואה מצד האחר ועכשיו הן שני מינין מלבד הכרם ושיעורן שצריך להרחיק מן הכרם ד"א והכי אזהר רחמנא לא תעשה אותן שני מינין אצל הכרם לפי שאתה גורם יותר לכלאים ממה שהיה דבין אלו שני מינין היה יכול לתקן בהרחק כל דהו ועכשיו הוו כלאים עד שיהא שיעור אחר והוא ד"א והיינו כדאמרן והש"ס שקיל וטרי עד דמסיק דלא מיתוקמא מילתא דר' בון בגדר אלא כן אנן קיימין ושפיר מיתוקמא מילתיה:

ואתייא כדא"ר חנינא וכו'. מילתיה דר' חנינא איתמר לעיל בפ"ד בהל"ב דבעי התם עלה דקאמר לא סוף דבר גדר דמפסיק אלא אפי' עשה פסין ואין בין אחד לחבירו ג"ט ובעי אם אפי' קמה של תבואה או קשין ליחשבו כמחיצה אם בא לזרוע אצל הקמה מצדה האחר ונ"מ דאין צריך להרחיק זרע המין אחר כ"א כשיעור הרחק מהתבואה אם אותו המין הוי כלאים עם הקמה ואע"פ שהוא בתוך ד"א מן הכרם שבצד השנייה של הקמה משום דהקמה הוי הפסק מיהת בין הכרם לאותו מין שנזרע בצדה או דנימא ואתייא כהאי דא"ר חנינא אין האוסר נעשה מחיצה להציל דהואיל ואסור לזרוע תבואה סמוך להכרם ואם כן הקמה עצמה נאסרת שאין שם ד' אמות אינה נעשה מחיצה להציל את המין האחר. הכי איתמר התם. והשתא קאמר הכא דאתייא הא דר' בון כדא"ר חנינא שאין הקמה של תבואה שנשארה מכאן ומכאן נעשית מחיצה להציל את המין האחר שנזרע מצדה אם אין כאן ד"א ממנו להכרם דאם הקמה היתה מצלת כמחיצה א"כ ליכא כאן אלא מין אחד אצל הכרם דהמין האחר כליתיה דמי ואכן בעינן שני מינין מלבד הכרם כדלעיל:

סברין מימר וכו'. האי לא שייך הכא מידי אלא דהש"ס מייתי לה כמו שנשנה לעיל שם אחר זה ולדין מחול הכרם הוא דשייכא כמפורש שם:

על דעתיה דרבי יונתן וכו'. השתא מהדר להא דלעיל דלר' יונתן אכתי קשיא לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים דמה דאמרין חברייא לעיל להחמיר עליו אפי' מין אחד מיפרך הוא דאכתי ת"ל דהוה כלאים עם הכרם כשאר שני מינין בכלאי זרעים:

כהאי דא"ר הילא. על כרחין לר' יונתן נימא כדר' הילא דאמר הן דאתאמר לא אמרת למה אתאמר. בתמיה כלומר דדעתיה דר' הילא דאין אנו דורשין כלום מיתורא דקראי דכה"ג דללאוי יתירי נאמרו דאל"ה א"כ כל היכא שנאמר לאו אתה שואל למה נאמר הלאו הזה הלא כבר נאמר אני משיב לך דלא אתי לרבויי מידי אלא ללאו יתירא נאמר ולעבור עליו בשני לאוין וה"נ כן:

או. דנתרץ לר' יונתן כהאי דא"ר זעירא לעיל בפ"ק דפאה בהל"ד דלהכי אתא קרא לא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך לא תזרע כלאים כלומר דבא ללמדנו דבעיקר הכרם דוקא שהוא עובר בלאו ולוקה ולאפוקי בתוך ד"א שאע"פ שאסור ומתקדש מ"מ אינו לוקה אלא על עיקר הכרם ובפ"ק דפאה פירשתי שאפי' עיקר הכרם כבר נטוע הוא לא תזרע כלאים ואי לאו קרא יתירא הו"א עד שיזרע במפולת היד דהכי משמעותיה דלא תזרע שבשעת זריעה לא יהיה כלאים קמ"ל דאפי' מין הכרם כבר נטוע הוא ויש לו עיקר לא תזרע מין השני שהוא כלאים עמו:

ר' יודן קפודקיא וכו'. גרסי' להא בפ"ק דפאה שם אחר מילתיה דר"ז עד זרע זרוע אשר יזרע ושם פירשתי:

המחפה בכלאים. שחיפה אותן בעפר וזה עשה מעשה בקיומן לפיכך לוקה:

א"ל ר' יוחנן. כששמע זה ממנו ולאו מתני' היא בפ' אלו הן הלוקין דתנינן שם יש חורש בתלם אחת וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין ובכלאים בכרם ובשביעית וי"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה וקתני כלאים בכרם וכי האיך אפשר כלאים ע"י חרישה לאו במחפה שבשעה שחורש מחפה את הכלאים אלמא מחפה בכלאים לוקה:

והוה ר' ינאי מקלס ליה. לר' יוחנן וקרא עליו מקראות הללו הזלים זהב מכיס היא התורה החמודה מזהב ומצויה היא אצלך כזהב בכיס. בני אל ילוזו מעיניך. שכל זמן שאתה הוגה בהן אתה מוצא בהן טעמים הרבה ועל שהוציא הדין ממשנה זו:

בתר וכו'. אחר כל השבחים הללו אומר אני דלא מוכחא מהתם מידי שיכול אני לפרש להאי מתני' במקיים להכלאים לחוד ור"ע הוא דאמרינן לעיל דס"ל דעובר בל"ת:

כלום. ומדחי להא דר"ל דכלום אר"ע אלא לעבור בל"ת שמא ללקות הוא דקאמר בתמיה ועוד על כרחך דההיא מתני' לאו כר"ע מיתוקמא מן הדא דתנינן התם נמי שביעית וכי אית לך למימר שביעית כר"ע והא לדידיה אין לוקין על החרישה בשביעית:

פתר לה שביעית דר' אלעזר. כלומר אליבא דר"א שפיר מוקמינן לה נמי כר"ע דאיהו ס"ל דל"פ תנאי בזה ולכ"ע לוקין על החרישה בשביעית כדפליגי בהא ר"א ור"י וסוגיא זו עד סוף הלכה גרסינן לה בשבת פרק כלל גדול ובפ"ז דסנהדרין בהלכה ה':

הזורע והזומר בכלל היו. בכלל ושבתה הארץ ולמה פרט הכתוב להן ודריש להו במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ולענין להקיש אליהן דכל דבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עביד לה ר' יוחנן. ומה טעמא סבירא ליה אין לוקין:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין בתמיה ופלוגתא היא פ' כלל גדול ובסנהדרין שם בהא דאמרינן הבערה יצאת מן הכלל לחלק ללמד על הכלל כולו לענין חילוק חטאות וחייבין על כל אחת ואחת וכן כרת באחותו דאמרינן דיצאת לחלק ואם שני דברים יצאו מן הכלל כגון הכא בשביעית וכן לא תנחשו ולא תעוננו דבכלל כל כישוף היה ויצאו מן הכלל פליגי בהא דלתני ר' ישמעאל התם חולקין הן כלומר מלמדין הן על הכלל כולו לענין חילוק חטאות ותנא דפליג עליה שם ס"ל דשני דברים שיצאו אינן חולקין דהוה להו כשני כתובים ואין מלמדין ור' יוחנן ס"ל כהאי תנא דאינן חולקין ואכתי לא אסיק טעמייהו עד לקמן:

ולית ליה לר' אלעזר חולקין. כלומר דשואל הש"ס דאם בגופה דמילתיה פליג על ר' יוחנן בכללא דחולקין דסבירא לן כתנא דפליג על ר' ישמעאל ושני דברים אין חולקין וכי לית ליה להאי כללא אלא דפוסק כר' ישמעאל ובסנהדרין גריס ועל דעתיה דר"א אינן חולקין והיינו הך דהש"ס שואל אם ר"א אית ליה נמי האי כללא בעלמא דאינן חולקין והכא טעמא אחרינא איכא כדלקמיה או דר"א כר' ישמעאל ס"ל דשני דברים חולקין הן:

אית ליה. וקאמר הש"ס דאף ר"א אית ליה האי כללא וכת"ק דר' ישמעאל דשני דברים אינן חולקין מיהו שאני ליה בין ענין לחלק ובין ענין להקיש כדמסיק:

לחלוק אינן חולקין. דלענין ללמד על הכלל לחלק שיהא חייב על כל או"א אין אנו למדין משני דברים שיצאו מן הכלל הא ללמד על הכלל לענין להקישו להפרט כדהכא דקאמר מה הפרט מפורש מיוחדין שהן עבודה בארץ וכו' בהא ס"ל לר"א דמלמדין:

ולית ליה לר' יוחנן מלמדין. ואם ר' יוחנן פליג וס"ל דאף לענין להקיש אין מלמדין:

שנייא היא. בעלמא ס"ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת וכן אין הל"ת מלמד על העשה:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא. כלומר ניחא לן הא דפשיטא שמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות שהרי אפי' חרישה שהיא לצורך עבודת הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:

על דעתיה דר' אלעזר. אלא לר' אלעזר דקסבר חרישה אסורה מן התורה:

מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות. מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דמהדר הש"ס דמאי קמיבעיא לך אדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאילו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל"ת על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימא ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ומיהת עובר בעשה הוא ואפ"ה אמרת דלרבי יוחנן מותר ומכ"ש לר"א דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא קרתיגנייא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת דלא היא אלא היינו טעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת:

שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית וכן שש שנים וכו' וא"כ הוי לאו הבא מכח עשה וכל ל"ת שהוא בא מכח עשה הוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וא"ת לעבור עליו בעשה ול"ת הא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע"כ ללמדך דעל שאר עבודות קרקע שאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן א"ר ירמיה דעובר בעשה:

ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות קרקע ואין איסורן אלא מדבריהן:

ליידא מילה. וא"ת לאיזה דבר כתיב ושבתה וגו' לענין הל"ת שבו המפורש בקרא בהדיא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ול"ת אבל שאר עבודות אפי' עשה אין בהן:

יכול יהו לוקין על התוס' שבו. כך היא בריית' שנויה ופליגי בפירושה דר' יוחנן מפרש כשיטתיה דה"ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית גופה. וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה ותוספת על המפורש בכתוב היא ואסוקי להא לפטורא ורבי אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור הנשנה בשני פרקים הראשונים דמס' שביעית קאי ובתוספת ממש דשביעית איירי התם וקאמר דאין לוקין על תוספת שביעית:

אית תניי תני שש שנים וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא ולמדין אנו דעל שאר עבודות אינו עובר אלא בעשה כדלעיל ומסייעא לר' יוחנן ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' ולומר דדוקא בשביעי' הוא עובר בלאו ולא בתוספת וכן נמי ס"ל למידק מהאי קרא ללמד על הכלל כולו ומסייעא לר' אלעזר:

מתניתא פליגא על ר"א. ברייתא היא בספרי פ' ראה השמר בל"ת ופן בל"ת בהא דכתיב שם השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה ודרשינן תעשה זו השחיטה והזריקה וה"ז לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה והקישן התורה בכתוב אחד ללמד מה העליה שהיא בעשה ובל"ת דבהעלאה כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה ולעבור עליהן גם בל"ת:

בגין דכתיב. השתא מסיק הקושיא אלא טעמא דהקישן הכתוב במקום אחד הא אילו לא כתיב האי הקישא עשה הוא כלומר דלא הוה ידעינן אלא דקאי בעשה על השחיטה וזריקה אבל לא בל"ת ואמאי נימא דבא פרט העשה ומלמד על הל"ת דמה בעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהלא תעשה כן אלא לאו ש"מ דאין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה וקשיא לר' אלעזר:

שלא תאמר כמה דתימר גבי שבת וכו'. כלומר דמשני דאיצטריך האי קרא שם תעלה ושם תעשה שלא תאמר כדאמרינן גבי מלאכות בשבת שאם חפר וחרץ ונעץ שאינו חייב אלא אחת דכולן מעין מלאכה אחת ותולדות דחורש הן ודכוותה הו"א שאם שחט והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר שם תעלה ושם תעשה ללמד נמי על השחיטה בפ"ע ועל העליה בפ"ע ומכיון דאצטריך לגופיה לא הוה הפרט מלמד על הל"ת אי לאו הקישא [דבחד] קרא כתיבי ולעולם בעלמא הפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בל"ת:

הזומר כנוטע. שעל ידי שכורת הענפים הגדולים מתגדלין ביותר:

ע"ד דכהנא. דקאמר דנוטע חייב משום זורע וזומר לאו בכלל נוטע הוא אלא תולדה דקוצר וחייב עליה בפ"ע וא"כ חייב שתים:

על דעתיה דר"ז דקאמר הזומר כנוטע. וקס"ד דזומר כנוטע וכן נוטע כזומר ס"ל ואינו משום זורע וא"כ אם נטע וזמר חדא היא דמחייב ודחי לה הש"ס דכלום א"ר זעירא אלא הזומר כנוטע ושמא הנוטע כזומר ולא כזורע בתמיה הא ודאי ליתא כדמסיק ואזיל:

הכל היו בכלל זריעה. נוטע וכולהו דדמו ליה בכלל זריעה ויצאת זמירה בפי' דכתיב הכא לא תזמור וללמד להחמיר ע"ע שאם זרע וזמר חייב על הזמירה בפ"ע וכי מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה אתה פוטרו לנוטע שלא יתחייב משום זורע בתמיה:

הוי לא שנייא וכו'. דלכ"ע חייב שתים בנטע וזמר דנוטע משום זורע הוא:

מתני' בהמה עם בהמה. אדין הרבעה דמתני' דלעיל קאי דבין בהמה עם בהמה שאינה מינה וכן חיה עם חיה או בהמה שמרכיב. אותה על החיה או חיה על בהמה וכן טמאה עם טמאה שאינה מינה או טהורה עם טהורה כל אלו אסורין מן התורה בהרבעה ואם הרביען לוקה:

טמאה עם טהורה. כלומר אבל טמאה עם טהורה או טהורה עם טמאה בין שזו קדמה ואח"כ קשר לשניה עמה או איפכא באלו יש עוד איסור אחר מן התורה שאסורין לחרוש יחדיו אי למשוך איזה דבר או להנהיג ומפני שיש שדרכה במשיכה כגון גמל דארחיה במשיכה וחמור ארחיה בהנהגה לפיכך קתני הני לישני וכל זה אסור מן התורה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו וה"ה כל בהמה וחיה או עוף במשמע ובלבד שיהא מין אחד טמא ומין א' טהור כשור וחמור שדיבר בהן הכתוב אבל מדרבנן אסור בכל מין עם שאינו מינו אף בכלאים דהנהגה ואפי' שניהם טמאים או טהורים:

מתני' המנהיג וכו'. כלומר אפי' אחד מנהיג והשני יושב בקרון שניהן חייבין שאף זה היושב בקרון גורם להבהמה שתלך כדאמר בגמרא משקל הוא כלומר שמחמת שהוא יושב ועושה כמשקל אנה ואנה זהו גורם שתמשך העגלה ור"מ סבר אינו משקל דישיבתו אינה גורמת כלום ואין הלכה כר"מ. והרמב"ם בפי' המשנה כתב קרון הוא מין מהעגלות והם ב' עגלות האחת קשורה בשניה ועגלה שלישית קשורה באותן הרצועות שבה וזה שאמרו והשלישי' וכו' שאם יושב בעגלה השלישית כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים אסורין ויש לפירוש הזה סמך בגמרא:

גמ' יכול לא יהא מעמיד. בדיר זכרים אצל הנקבות וכו' וכלומר בין שאלו קדמו שם או אלו:

אין את אסור אלא מלהרביע. זה על זו. ופריך וכי מה עשה מעשה אם לא עשה אלא שהרכיב זע"ז:

ומשני לא אמרו אלא בשהטיל בידים והכניס כמכחול בשפופרת שזה בודאי לפי דעתו הוא מטיל ועושה המעשה בהרבעה:

איסי בן עקביא אומר. תוספתא היא בפ"ה:

אין למדין מן המלכות. כלומר מבית המלכות שאפשר שאלו היו עושים כן שלא ברצון דוד או שלא היה יודע מזה:

והא כתיב והרכבתם וגו' על הפרדה אשר לי. א"כ דוד בעצמו היה עושה כן:

ומשני בריה מששת ימי בראשית היתה. ונראית כפרדה אבל לא נולדה מכלאים:

המנהיג קולו בכלאים. שהנהיגם ע"י קולו שצעק עליהם לוקה:

ותני. בברייתא כן ומייתי לה לקמן בפ"ד דמעשר שני ובפ"ק דקידושין הנהיגה השואל להבהמה או שמשכה או שקרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם באונסין כשואל גמור אלמא הנהגה בקול מילתא היא:

והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום. בשבת וקרא לה ובאת אחריו ה"ז פטור אלמא קלא לאו מילתא היא:

וקאמר שאני היא תמן דלדעתה היא מהלכת. בתחילה:

ברם הכא. בשואל וכן בכלאים על כרחה היא מהלכת ע"י קולו ובכה"ג קלא מילתא היא:

והתני. גבי עבד כנעני שיוצא לחירות בראשי אברים ואם טיפח בידיו כנגד עינו וסמייה או כנגד אזנו וחרשה מחמת הקול לא יצא לחירות דכמו שנעשה בו מאליו חשבינן ליה אלמא קלא לאו מילתא היא:

שנייא היא. התם שהרי היה יכול העבד לברוח עד שלא יבעית מן הקול וכשלא ברח הוא גרס לעצמו ולא רבו:

תדע לך שהוא כן. דזהו הטעם דהא תני אם תפש בו והבעיתו בקולו וחרשו ה"ז חייב אלמא כ"מ שנעשה מעשה בע"כ של זה ע"י קולו של זה הוי כאילו עשה המעשה בידיו:

גמ' היושב בקרון רבנין אמרין משקל הוא. כדפרישית במתני':

בראשונה. על הא דקתני והשלישית קאי לפי שבראשונה לא היה מנהגם אלא לקשור שתים עגלות כאחת וזהו מרכבת המשנה דקרא ואח"כ עמד פרעה ועשה ג' עגלות קשורות וזהו דכתיב וכל רכב מצרים ושלישים על כולו שהוסיף עגלה שלישית לכל מרכבה כדי להושיב הרבה בני חיל בתוכם וכשעמדה מלכות הרשעה הוספה ועשה אותן ארבעה וכך ראיתי בדברי הימים שלהם שהיו נוהגין ברומא כשנצחו לאיזה שונא וחזרו לרומא והביאו להמנוצח היו עושין מרכבה וקראו אותה מרכבת הטרוימפ"א וקשרו עגלות זו לזו ובהם היו מושיבין בראשונה להמנצח וכן בשארי העגלות להמסייעים לכבוד ובאחרונה להמנוצח וכך באו להעיר בקול צהלה ותרועה:

מתני' אין קושרין את הסוס לא בצדדי הקרון. שמושכין אותה הבקר אין קושרין את הסוס בצדו אל הקרון או לאחוריו ואע"פ שאינו קשור ביחד עם הבקר למשוך את הקרון אפ"ה הוי כמחוברין יחד כדמפרש בגמרא:

ולא את הלובדקיס. בגמרא מפרש חמור הבא מלוב והוא מצרים:

כל הנולדים מן הסוס אע"פ שאביו של זה ושל זה חמור מותרין זה עם זה ומסיק בפ' אותו ואת בנו דר' יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וא"כ מן הדין מותרין הן דאי חוששין הרי יש בשניהן שני צדדין והוו כמין אחד ואי אין חוששין לזרע האב מכ"ש דשרי דהא אמותיהן סוס אלא דמהו דתימא ה"א אתי צדו סוס דהאי ומשתמש בצד חמור דהאי קמ"ל אבל אם של זה סוס ואמו של זה חמור בתר מין האם אזלינן ואסורין זה עם זה והלכה כר' יהודה:

גמ' תני. בתוספתא פ"ה וגריס התם ר"מ מתיר. לקשור את הסוס בצד הקרון הואיל ואינו קשור עם הבקר ביחד למשוך את הקרון:

אם היה הסוס מסייעו. להבקר בין במעלה כשעולה להר בין בירידה שלא יפול הקרון על הבקר ומסייעו לעכב את הקרון הכל מודים שהוא אסור שהרי זה כמושכין את הקרון ביחד:

א"ר יוחנן. לפרש טעמייהו דרבנן דאוסרין מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה של זה כלומר מה שזה מתעצל בהליכה חבירו מזרזו שע"י שרואה שזה הולך בזרזות אף הוא נזדרז ללכת ונמצאו כמושכין שניהם ביחד:

רב אמר. היינו טעמא מפני שנושאין את החבל שבינתים שאע"פ שזה קשור בצדדי הקרון ואינו נראה כמושך עם הבקר מ"מ החבל שהוא קשור בו להקרון שניהם נושאין אותו והוי כלאים דהמשכה בשביל החבל:

ר' ירמיה בעי קשרן בשערן. מהו ומפני שסתם דבריו הלכך פריך הש"ס במה אנן קיימין והיכי דמי להבעיא דר' ירמיה:

אם בשקשרו בשערו. כלומר אם בשקשר הבהמה עצמה בשערה להקרון ממש וא"כ אינה מושכת כלל עם האחרת ובעי אם זה מותר:

כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע"ג חברתה. בתמיה וכי כך אנו אומרים שאסור להרכיב מין אחד על מין אחר שיהא זה נושאו הא ודאי ליכא חששא מידי ומאי קמיבעיא ליה:

אם בשקשרו החבל. שהוא קשור להקרון קשרו צדו האחר בשערו הא נמי פשיטא דאסור משום דנאמר כהאי דאמר רב דמיהת איכא איסורא מפני שהן נושאין את החבל שבינתיים דמ"ש אם החבל קשור בגופו או בשערו של זה הרי צדו השני קשור בקרון ואיכא המשכה. ר' יונה אמר איתפלגון רב ור' יוחנן וכו'. כלומר דר' יונה הוה ס"ד דדין קשרו בשערו תליא בפלוגתא דרב ור' יוחנן כדאמר מה נפק מן ביניהון קשרו בשערו דהא הוא דאיכא בינייהו דלמ"ד מפני שזה נושא עצלותו של זה אפי' בקשרו בשערו להקרון איכא חששא דמחמת שזה דוחף להקרון נזדרז זה והולך יותר במהרה וכן כשזה הולך מהר מזדרז זה ודוחף ביותר להקרון וא"כ הויא המשכה אבל למ"ד מפני שהן נושאין את החבל שבנתיים והכא דליכא חבל שהוא קשור בשערו להקרון אין כאן המשכה כלל:

בין על דעתיה דרב וכו'. כלומר דדחי הש"ס להא דר' יונה דלא היא דבין על דעתיה דרב ובין ע"ד דר"י פטור כשקושרו בשערו לקרון דהוה כמו שזה מונח בהקרון וכדאמרינן וכי אסור להרכיב בהמה ע"ג חבירתה שאינה מינה ושיהא נושאה:

שם ליבו. ממצרים עש"ה לובים וכושים במצעדיו ולובים על מצרים נאמר:

מהו אבהטס חמר סלק. חמור הבא מארץ אשור כדאמרינן בפ"ק דיומא אשור זו סילוק:

ר' יונה אמר רב הושעיא בעי גרים הבאים מארץ ליבו. מהו דחוששין להם שהוא מצרי ולהמתין להם ג' דורות לבא בקהל:

א"ר יונה מבוצרייה. דודאי לוב מצרים היא שהרי ממה שאנו רואין לזה פול המצרי כשהוא לח קורין אותו לובי וכשנתייבש קורין אותו פול המצרי א"כ היא לוב היא מצרים:

הלכה כדברי התלמיד. כר' יהודה וקורא אותו תלמיד מפני שרבים חולקים עליו ובכללם גם ר"ע רבו:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים כל מין פרדות אחד ומותרין זה עם זה:

ואלו הן הסימנין. גרסי' להא לעיל פ"ח דברכות בהלכה ה' דקאמר פרד אלו היימים שחציו סוס וחציו חמור ואלו הן הסימנין להכיר לאמו וכן הכא לר' יהודה:

אין בעיתון מיזבון מולוון. אם אתם רוצים לקנות הפרדות וכן הוא בלע"ז מולוי"ן ולהשים אותן במרכבה תראו שלא יהו כלאים וכל שאזניהם קטנות הן מאם סוסיא ואביהן חמור וכשהסימנין ניכרין אין חוששין לאביהן:

הלובן מן האיש וכו'. משום דקאמר אזניו קטנות ניכר שאמו סוס מייתי להא שמצד האם בא העור והבשר של הגוף והאברים ולפיכך ניכר בהאברים אם אמו סוס או לא:

מודים חכמים לר' יהודה בסוס בן סוס בן חמור. כלומר כשזה הסוס נולד מן האם הסוס והוא גם בן חמור שאביו חמור עם זה השני שהוא חמור הנולד מן האם החמור והוא גם בן סוס שאביו הוא סוס בזה מודים לו שאסורין זה עם זה דלא פליגי אלא כשאמותיהן לבדן הן שני מינין שזה מן האם הסוס וזה מן האם חמור ואביהן לא ידעינן מנו אבל הכא אנו יודעין ודאי אביהן שזה חמור וזה סוס ומיהו זה א"א לפרש כן שהרי כל הפרדות הם כן מצד אחד סוס ומצד אחד חמור וכשאמו של זה סוס א"כ בודאי אביו חמור וזה אמו חמור א"כ בודאי אביו סוס ובהא פליגי חכמים ואמרי כל מין פרדות אחד לכך נראה לפרש דה"ק בסוס בן סוס בן חמור היינו כשחמור ילדה כמין סוסיא ועל אותה הסוסיא בא חמור ונולד זה והוא סוס נמצא זה הפרדה הוא חמור גמור מב' צדדין שהרי אביו חמור ואמו אע"ג שהיא מין סוס מ"מ נולדה מן החמורה והרי היא חמורה ממש ואף שנראית כמין סוס ומפני כך הפרד הנולד ממנה נראה כסוס וכן זה השני הוא חמור בן חמור מצד האם והאם בן סוס שאמה היתה סוס וילדה כמין חמור וכשבא עליה הסוס נולד זה הפרד ודומה לאמו החמור והרי הוא סוס גמור שאמו הנראית כמין חמור היא נולדה מן הסוס והשתא שפיר קאמר דבהא מודים חכמים לר' יהודה שאסורין זה עם זה:

בני עזים בני רחלים אסורין זה עם זה. ומשום דקשיא מאי קמ"ל הני כלאים ממש הן הלכך מפרש לה:

ולא כן אנן אמרין. כלומר דעל כרחך דלא כן אנן אמרין אלא בכה"ג כדלעיל וה"נ כן עז בן אם עז והיא בן רחל שרחל אחת ילדה כמין עז והרי הוא רחל עם רחל שהיא נולדה מן רחל ואותה האם נולדה מן העז והרי היא עז וקמ"ל דאף שנראית כמין זה מ"מ אחרי אותה האם אנו הולכין שילדה כמין אחר והרי הן כלאים זה עם זה:

מתני' הפרוטיות אסורות. פרוטיות הן ממין הבא משני מינין שיש בהן צד סוס וצד חמור:

והרמך. הוא מין ממין הסוסים ומפ' בגמ' כדכתיב בני הרמכים והם כולם מין אחד לפיכך מותר זה עם זה:

ואדני השדה חיה. מפרש בגמ' שהוא ממין החיה הדומה לאדם ונקרא בר נש דטור ומטיבורו יוצא כמין חבל ומחובר בארץ וזהו חיותו והוא אוכל מן העשבים שסביב החבל וכשנפסק מזה החבל מיד הוא מת:

רבי יוסי אומר מטמאות באהל כאדם. דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה לרבות האדם שגדל על פני השדה ואין הלכה כרבי יוסי:

הקופד. הוא אריצ"ו בלעז והוא מלא קוצים וחדודים כמחטות כדתנינן ולא פרה בעור הקופד וטבעו של זה כשנוגעין בו כופל עצמו ומכנים ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור והוא ממין חיה:

וחולדת הסנאין. חולדה הגדילה בסנה והיא כמיני השועלים:

חולדת הסנאין ר' יוסי אומר בש"א וכו'. דמספקא להו אם ממין חיה ונבלתו מטמא בכזית ומטמא במשא לטמא אדם לטמא בגדים כנבלת בהמה וחיה או אם מין שרץ הוא ומטמא כעדשה במגע אבל לא במשא ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' שור בר. הגדל במדבר מין בהמה ונ"מ לענין כלאים דאם מין בהמה הוא הרי הוא שור ואינו כלאים עם השור ואילו לר' יוסי כלאים הוא והכי אמר בגמ' וכן לענין חלבו דאם מין בהמה חלבו אסור ואם מין חיה הוא מותר וכן לענין כיסוי ואין הלכה כר' יוסי:

כלב מין חיה. ונ"מ לענין מקח וממכר ולענין מתנה וכן במקדיש שאם כתב לכל חיה שברשותו וכן לכל הני דקחשיב במתני' ואין הלכה כר"מ:

ערוד. חמור הבר. והוי כלאים עם החמור להתנא דהתוספתא בפ"ק:

ואדם מותר עם כולן. כדדריש בגמ' לא תחרוש וכו':

גמ' רמכה דלא כלינס. הוא קטן בשנים שעדיין לא הורגל במתג ורסן כמה דתימר בני הרמכים. כלינס מלשון מתג ורסן כך פירש בערוך. ובמדרש ילמדנו וישם ה' דבר בפי בלעם נתן לו המקום כלונס וכלמו ובאבות דר' נתן אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה לסוס שיש לו כלינס ושאין בו מעש"ט דומה לסוס שאין לו כלינס כיון שרוכב עליו זוקרו בבת ראש:

ייסי ערקיי. כך היה שמו ומפרש מהו אדני שדה בר נש דטור וכו' כדפרישית במתני':

טעמיה דר' יוסי. משום דכתיב וכל אשר יגע וכו':

הירודות וכו'. תוספתא פ"ה:

ששה ספיקות הן. ושלשה לב"ש כדחשיב ואזיל הצלף לב"ש ספק אילן ספק ירק כדגרסי' לעיל סוף פ"ה הצלף בש"א כלאים בכרם וכו' הכל מודים שהוא חייב בערלה ומשום דמספקא להו לב"ש ס"ל לענין כלאים לחומרא דכמין ירק חשבינן ליה ולענין ערלה מין אילן הוא ולב"ה אמרינן התם דכאילן הוא כל דבר:

כלי חרס בכלי נתר כב"ש. תוספתא דריש פ"ב דכלים כלי נתר בש"א מטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף וב"ה אומרים כלי נתר הרי הן ככלי חרס לכל דבר:

חולדות הסנאים וכו'. כדאמר ר"י במתני':

פול מצרי בזרעים. לעיל בפ"ג בהל"ב מייתי לה התוספתא האפונים הגמלונים ופול המצרי שזרען לזרע אין זורעין אותן בערוגה זרען לירק זורעין אותן בערוגה ומשום דמספקא לן אם מין ירק או מין זרע הוא והא דלא חשיב אפונים הגמלונין משום דבמתני' התם קתני סתמא אפונים הגמלונין מין ירק:

ואנדרוגיניס באדם. דמספקא לן אם זכר או נקבה וכן כוי בחיה אם מין חיה היא או מין בהמה אלו שלשה לד"ה הן בספק. ואמה טרקסין. דתנן בפ"ד דמדות אמה טרקסין וכ' אמה בית קדשי קדשים ג"כ בספק הוא כדמפרש לתמיה:

מהו ואמה טרקסין. מהו הלשון של טרקסין ומפרש רבי יונה בוצרייה טריכסון. כלומר על שם הספק נקרא כך כאדם האומר מה זה מבפנים או מבחוץ אם קדושתו כלפנים שהוא בית קודש קדשים או קדושתו כהיכל שהוא מבחוץ ממנו ואותו אמה היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדשי קדשים:

מן מה דכתיב. במלכים ויבן לו מבית לדביר לקדש הקדשים וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני אלמא דמבית לדביר והוא הכותל המפסיק והוא בכלל זהו קדש הקדשים והדביר הוא בחשבון של לפני ולפנים שהרי הארבעים אמה שהוא ההיכל לפני לפי משמעות הכתוב הוא חוצה לו הדא אמרה שהדביר והוא אמה טרקסין נחשב מבפנים:

א"ל ר' מנא והכתיב. בד"ה ויעש את בית קדש הקדשים ארכו על פני רוחב הבית אמות עשרים ורחבו אמות עשרים ושם לא הוזכר דביר אלמא דבית קה"ק הוא עשרים אמה וגו' מלבד הדביר וא"כ הדא אמרה מבחוץ הוא הדביר ואכתי מספקא לן דחד קרא משמע הכי וחד משמע הכי:

גמ' רבנין אמרין מיכא הוה. מכאן בישוב היה זה השור הבר וערק לתמן למדבר והלכך קסברי מין בהמה הוא ור' יוסי קסבר דעקריה מהמדבר הוא:

הא שור עם שור הבר. כלומר דהא שמעינן לת"ק דמתני' דאינן כלאים ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר כלאים כדתני בתוספתא בפ"ק דשור עם שור הבר וחמור עם הבר כלאים זה בזה וקמ"ל דהאי תנאי דתוספתא ר' יוסי הוא:

ואלין דמתרגמין. בקרא דז' מיני חיות איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר והתרגום על דישון ותאו ורימא ותורבלא וזהו כר' יוסי דתור ברא מין חיה הוא:

אווז עם אווז מדבר כלאים זה בזה. אלא אווז. הישוב עם אווז הים מהו:

ולא ידעינן מאן תנא. בשם מי הוא ששנה זה דק"ו מאווז עם האווז הבר ששניהם ביבשה ואת אמר כלאים אחד מיבשה עם אחד בים לכ"ש:

ואדם מותר בכולן. מ"ט משום דכתיב לא תחרוש בשור וחמור שהאדם הוא שלא יחרוש בשני מינין אבל אתה חורש בשור עם האדם או בחמור ואדם:

הדרן עלך כלאי הכרם