מתנ' המוליך פירות מע"ש. בגמרא קאמר המוליך קתני בדיעבד דלכתחלה אסור להוליכו ממקום למקום לפדותם שם אלא פודהו במקומו או מעלה הפירות לירושלים:

פודהו כשער מקומו. שהוא עומד שם בשעת הפדייה בין להקל ובין להחמיר:

השבח לשני. מה ששוה בשער העיר יותר ממה ששוה בגורן הרי זה למע"ש ופודהו כשער העיר ויציאות מה שהוציא עד שהביאן לעיר ישלם מביתו:

מתני' פודין מעשר שני כשער הזול. דלכתחילה צריך לפדותו בשוויו ומ"מ בזה הקילו שיכול לפדותו כשער הזול. כדמפרש לקמיה וטעמא שהקילו בזה קאמר לקמן בהלכה ד' מפני שכתוב בו ברכה וכדפרישנא שם:

כמו שהחנוני לוקח. שהוא לוקח בזול להשתכר ולא כמות שהוא מוכר שהוא מוכר ביוקר:

כמות שהשולחני פורט. כשנותן המעות לפדיונו מחשב הוא הסלע כמו שהשולחני פורט כשמבקשין ממנו סלע בעד הפרוטות שנותנין לו לוקח הוא פרוטה אחת או שתים ביותר וכך הוא מחשב ולא כמו שהשולחני מצרף כשמבקשין ממנו פרוטות בעד הסלע שנותנין לו אינו נותן להם כ"א פרוטה אחת או שתים פחות:

אין פודין מעשר שני אכסרה. כלומר באומד בלא מדה ומשקל אלא צריך שידקדק במדתו או במשקלו:

את שדמיו ידועין נפדה על פי אחד. כלומר בשומת אחד שאומר כך וכך הוא שוה:

ואת שאין דמיו ידועין. כדמפרש כגון היין שקיסס ובנוסחת המשניות שקרם והיינו הך שהתחיל להחמיץ ופירות שהרקיבו ומעות שהחליאו כלומר שהחלידו והוא מחלל מעות המעשר כל אלו נפדין על פי שלשה ומפרש בגמרא שלשה לקוחות כלומר שהן תגרים ואפילו אחד מהן נכרי או אחד מהן בעל המעשר:

גמ' לא אמרו אלא המוליך. בדיעבד וכו' כדפרישית במתני':

ובפירות מע"ש. שכבר קרא עליהן שם מע"ש הוא שאמרו כן אבל בפירות שהן טבולין למע"ש אפי' לכתחלה מותר להוליכן ממקום למקום דאכתי לא חלה עליהן קדושת מעשר כהדא דאשכחן שהיה נוהג ר' שהיו לו פירות כאן במקומו הטבולין למעשר והיו לו פירות אחרות בכותניין שם מקום וקבע המעשר של הפירות דהכא תמן מהפירות דכותניין אחר שהוליכן לשם ופודה אותן בשער דתמן משום שיכול להוליכן לתמן הואיל וטבולין הן:

תני. בחדא ברייתא בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו כלומר הולכין אחר שער הזול של המקום פדייה שאמר בין שהיו ביוקר והוזלו עכשיו ובין שהיו בזול והוקרו פודהו כשער הזול ופריך ניחא ביוקר והוזלו דהולכין אחר של עכשיו אלא בזול והוקרו בתמיה אמאי לא נלך אחר שער היוקר של עכשיו:

שנייא היא. במע"ש מפני שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש כדתנן לקמן בהל"ד מערימין על מעשר שני וכו' וכלומר שאם אתה מחמיר עליו בזול והוקרו לפדותו כשער של עכשיו אף הוא יערים ויתן לאחר לפדותו כדי להרויח החומש לפיכך הקילו כאן משום דמיהת נחית הכא לשער הזול מעיקרא:

בד"א. דפודהו כשער מקומו שעומד שם ואם הוא ממקום הזול למקום היוקר פודהו כשער היוקר במע"ש של ודאי אבל בשל דמאי לעולם מוכרו בזול כלומר פודהו כשער הזול ואפי' הוליכו ממקום הזול למקום היוקר:

למה. אם משום שניתן להמכר בזול שהרי אם רצה היה פודה אותו כשער הזול של אותו מקום שהוליכו משם ומהאי טעמא הקילו בדמאי אלא שבודאי החמירו או מטעמא אחרינא הוא שהקילו בדמאי:

משום שאינו יכול להחזירו למקומו. בלשון תמיה מיתפרשא כלומר וכי אם הוא רוצה אינו יכול להחזירו למקומו הראשון ויפדהו כאותו שער הזול. א"נ האי שאינו כמו שהינו הוא כלומר הרי הוא יכול להחזירו וטובא איכא כה"ג בש"ס הזה:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי הא בין כך ובין כך צריך אתה לומר שהקילו בדמאי:

הרי הוקירו מקומו. כלומר הרי כון שחזרו והוקירו במקומו הראשון איכא ביניהו דאין תימר דטעמא הויא משום וכי אינו יכול להחזירו למקומו הרי הוקירו עכשיו שם ומה ירויח אם יחזור אותו למקומו וא"כ צריך הוא לפדות כשער יוקר של המקום שעומד שם אבל אין תימר דטעמא משום שנראה להימכר בזול אפי' כן הרי כבר נראה להימכר בזול בשער הראשון מקודם שנתייקר ומאי:

כהדא. ופשיט לה הש"ס מהדא דר' חייא בר ווה דהוה ברומי וראה אותן פודין אילין ניקלוסיא דהכא תמן ברומי כשערא דהכא. ניקלוסיא שם ירקחשוב בפ"ק דע"ז והנקליבם והביאו אותו מא"י לרומי. ושל דמאי היה וכבר נתחייב בדמאי בא"י ופדו שם המע"ש כשער של א"י שהוא יותר בזול לפי שגדל הוא שם ואמר לון ר' חייה מאן הוא דאורי לכם כן ואמרו חילפי בר קירויא הורי להון כך אלמא מדסמכו על זה ולא חקרו שמא עכשיו נתייקר הוא בא"י ש"מ דלעולם נפדה הוא כשער הזול הואיל ונראה להימכר בזול:

תני משתכר הוא אדם עד שקל. בעלמא קאי ולא לענין מע"ש אלא לענין הלואת דינר בדינר הוא דלפעמים יכול אדם להשתכר עד שקל על דינר זהב וכן משתכר הוא עד רביעית דינר כדמפרש ואזיל היך עבידא:

דינרא הכא. הדינר זהב הוא בכאן בתרין אלפין פרוטות קטנות:

ובארבאל. שהוא מקום רחוק מכאן הוא בתרין אלפין ולקן אחד לקן הוא שם משקל ממטבע קטנה ודוגמתו בריש פ"ד דבבא מציעא קרט בקרט שרי לקן בלקן אסור כדפרישית שם ואם יש לזה דרך לילך לארבאל או שיש לו לשלם שם איזה סך יכול הוא לקבל כאן מחבירו לדינר זהב בהלואה בתרין אלפין ולהחזיר לו מטבע דינר זהב בארבאל אע"פ שהוא משתכר זה הלקן או יותר ולא מיחזי כמשתכר בהלואת דינר בדינר כדמפרש טעמא:

והוא בעי מיתן חמשים רבוא ומיסק. כלומר שהוא צריך הוצאות הרבה עד שיעלה לאותו מקום וחמשים רבוא דרך גוזמא הוא ולאו דוקא אלא כך דרכם לתפוס בלשון גוזמא על סך הרבה:

ויהיב ליה הכא בתרין אלפין וחמשין רבוא. כלומר השתא דיהב ליה הדינר זהב הרי הוא כמי שנותן לו תרין אלפין מטבעות קטנות שהוא שוה ונותן לו סך הרב שהיה צריך להוציא עד שיעלה לשם להרויח את הלקן והלכך אין כאן איסור הלואת דינר בדינר אפי' למ"ד בפרק הזהב דאסור להלות דינר בדינר כך היה נראה לפרש דעל ענין הלואת דינר בדינר קאי אבל ראיתי בתוספתא פ"ג דגריס היה מוליכו ממקום למקום משתכר עליו על שויו רובע דברי ר' יהודה ר"א אומר עד דינר ולפ"ז הא דהכא תני משתכר הוא אדם וכו' ג"כ על ענין מעשר שני מתפרש אלא שנשתנה הגי' במקצת ופירושו היה מוליכו ממקום למקום לפדותו והרי הוא שוה שם הרבה יותר על שויו יכול הוא להשתכר לעצמו מהמותר על שויו למר עד רובע מדמי המותר ולמר עד דינר ולא יותר ולגי' דהכא למר עד שקל ולמר עד רביעית מדמי המותר והשאר הוא של מעשר שני אלא שחסר כאן שמות התנאים דפליגי בהא והאי דקאמר היך עבידא וכו' לדוגמא בעלמא נקט כלומר היכי דמי שיהא שוה הפדיון שם כל כך ומפרש על ענין המטבעות כגון שהמעשר שוה כאן עשרה דינרין או יותר והדינר זהב שוה כאן תרין אלפין פרוטות ובארבאל שוה תרין אלפין ועוד מטבע אחת של משקל קטן והוא הלקן והוא בעי מיתן חמשים רבוא ומיסק כלומר והרי הוא צריך להוציא הוצאות סך רב עד שמעלהו להמעשר למקום ארבאל דיהב ליה הכא בתרין אלפין וחמשין רבוא כלומר הרי כשפודה אותו הכא בארבאל דהוי כמאן דיהיב ליה להמעשר תרין אלפין בעד כל דינר ודינר ועוד הסך רב שהוציא עליו עד שהביאו לכאן לפדותו ונמצא כל כך דינרין שהמעשר שוה ה"ז למעשר ומחשב כל דינר ודינר בתרין אלפין פרוטות ומהמותר שהוא הלקן מכל דינר ודינר ששוה כאן יותר ומשתכר הוא לעצמו מזה המותר למר עד דינר או עד שקל ולמר עד רביעית מאותו המותר והשאר נחשב הכל להמעשר ופי' זה עיקר:

אין פודין מעשר שני לשם שני. כלומר שלא יאמר בפירוש הריני פודה למעשר שני זה מפני שהוא כמבזה להמעשר אלא יפדה לשם חולין שיאמר כמה שוין פירות חולין אלו:

הגע עצמך שהיו הכל יודעין שהוא שני. ומה מועיל שיאמר כך וקאמר הש"ס אפי' כן אל יאמר כמה שוין פירות מעשר אלו שלא יתבזה:

אלא ממין על מינו. במחלל פירות מעשר שני על פירות חולין מיירי ולא יחלל אלא ממין על מינו ופריך הש"ס דלא כן מה אנן אמרין שמחללין חיטין על השעורין או איפכא בתמיה ומשני דלכן צריכה למיתני שאפי' במין אחד לא יחלל ממין אחד שבו על מין אחר שבו כגון אפי' מן האגדו שהן חטין לבנות על שמתית שהן אדומות ושחורות דוגמתו לעיל בפאה בפ"ב בהלכה ה':

רבי היה לוקח קישואין בכורות למלכות. מהבכורות הראשונות שהן דבר חשוב וכשלקח אותן בשביל המלכות לקח ג"כ בשביל עצמו והיה קובע מעשר שני שלהן על כל עוקץ ועוקץ כלומר שחשש בשביל חלקו על כל אחת ואחת ולפיכך קבע מע"ש שלהן בתוך כל א' וא' בהעוקץ שראה לחשוב אותן כאלו הן חתוכות ויש בכל א' וא' חלק המלך וחלק שלו:

שלימות הן ואת אמרת ראה אותן כאלו הן חתוכות. בתמיה:

א"ר יונה ויאות הוא. שעשה שהרי אלו שנים שהיו שותפין בקישות אחת ואין לאחד אלא חלק העשירית שבה ולהשני תשעה חלקים שמא אומר לו בעל תשעה חלקים לבעל חלק העשירית טול חלקך ואני חלקי ודאי לא יאמר לו כך שלא יקלקל את הקישות לחתכה בשביל חלק העשירית של זה אלא מחזיקין הן בשותפות כשהיא שלימה שע"י זה וע"י זה נמכר ביוקר ונמצא בקביעות המעשר ג"כ כל א' וא' קובע בה לפי חלקו כשהיא שלימה ורואה ומשער כל א' וא' לפדות אותה לפי מה שיש לו בה ומניחין אותה שלימה והכא נמי ע"י זה וע"י זה נמכר ביוקר כלומר אף שלא מכרו אותן אלא ע"י שיש להמלכות כמה חלקים ולרבי חלק מה בהן רואין כל א' וא' שיש בה כמה חלקים להמלכות ולרבי חלק א' בה והיינו דקאמר ראה אותן כאלו הן חתוכות שאף שנשארו שלימות שלא יתקלקלו כמו בהני ב' שותפים מיהו חושבין אותן כאלו הן חתוכות לענין שיקבע רבי המעשר בכל א' וא' כפי החלק שיש לו בה וליתן לפדיון מעשר בעד כל חלק וחלק של כל אחת ואחת:

כהדא. משום דקאמר בשם רבי שהיה מדקדק בפדיון מעשר שני אף שהיה לאחר החורבן קאמר כהדא שמצינו דר"ש ברבי היה מחמיר בפדיון מעשר בזמן הזה והיה מפקר ומבזה על אילון דרומיא שהיו מזלזלין בפדיון המעשר א"נ מפקיד שהיה מצוה עליהן שלא יזלזלו בו אפילו בזמן הזה:

נסתון בר קפרא וקרטטא קומוי. כלומר שהיה נוטלן בר קפרא להפירות מעשר ועשה אותן קרטין קרטין לחתיכות קטנות לפניו וא"ל וכי טב הן עכשיו כלום ולרמז הדבר עשה כן כדקאמר ליה עוד:

עד כדון מילה מקרטטא וטבא מילה מקרטטא ולא טבא כצ"ל. כלו' בתמי' עד עכשיו היה הדבר לקרטין קרטין ואעפ"כ היה שוה איזה שיווי ועכשיו הוא מקרטטא ולא טבא כלום ולמשל ולדוגמא עשה כך שכן הוא גם זה שעד עכשיו אע"פ שהיו מזלזלין בפדיון ולא פדאוהו כראוי לפי שויו מ"מ פדו אותו ועכשיו שאתה מבזה אותם ומחמיר עליהם לא יפדו אותו כלל וכלל שלא ישמעו לך בזמן הזה:

אלא עד שלשים וששה בשווי. כלומר אם ירצה להוסיף בפדיון המעשר יותר מהשיווי שלו אל יוסיף יותר מל"ו בשיווי:

זה שהוא מחלל. מעשר שני על המעות לא יהא מחלל בחצי חצי פרוטה כלומר במעט מעט וכל פעם ופעם אינו שוה פרוטה מפני שחצי פרוטה לאו מטבע הויא והרי הוא כמחלל על אסימון אלא עד שוה פרוטה:

גמ' כמה עלל קומי ר' יוחנן ור"ל. כמה וכמה בני אדם נכנסו לפניהם לשאול היאך יהיו נוהגים בפדיון המעשר ואינון אמרי להון פוק ואישלם כהדין תנייא פודין וכו' צא והשלם הדבר כמו ששנינו במשנה פודין וכו' וכלומר שאף בזמן הזה תפדו אותו בשויו אלא שתוכלו לפדותו כשער הזול כהאי מתני':

עד כדון דבר מרובה. עד כאן לא שמענו אלא אם המעשר דבר מרובה הוא דשייך בו לחשוב כך כמות שהשולחני פורט וכו' אלא שאם היה דבר ממועט היאך יחשוב וקאמר אעפ"כ יכול הוא לחשוב לפי ערך כמות שהחנוני לוקח וכו':

מחוי חותל לנגרא. הראה חותל של תמרים לאומן נגר אחד ופדה על פיו לפי שדמיו ידועים וקמ"ל דיכול לסמוך אף על הנגר הזה וכן הא דלקמיה:

מחוי רובע. מדה של חטין לטחוניא להטוחן ופדה על פיו:

א"ל בשוויהן. לא רצה לומר לו בכמה אלא תפדה אותן בשוויהן וכעס על זה וא"ל כן אמר ר' ולא גרסינן הכא כן א"ר חלקיה בשם ר' סימון שהרי ר' סימון גופיה הראה אותן לר' חלקיה אלא אגב שיטפא דלקמיה הוא:

אין פודין מעשר שני ע"פ השוטין. שאין יודעין כלום וכלומר שאין תשובה זו בשוויהון תשובה:

לגרוסה. להטוחן ברחיים של גרוסות א"נ העושה את הגרוסות:

כמה בר נש בעי בטיהרא טיהרה בתקופת תמוז. כלומר הפליג בדבר לאזהרה יתירה על פדיון מע"ש בזמן הזה ולדקדק בו ואמר כמה צריך בן אדם להזהר בו ואפי' הוא בצהרים בחצות היום ממש ובתקופת תמוז שהחמימות גוברת הרבה:

בתר בלני מסיק לזורייה. כמו לאיזורייה כלומר ואפי' הוא צריך עוד באותו זמן החום להדר ולילך אחר הבלן בבית המרחץ ואפילו צריך להעלות לאיזור שלו ולמכרו ולהביא פריטין ולפדות המעשר כל כך צריך שיהא נזהר לפדותו אף בזמן הזה ולא לאוכלו בלא פדיון:

אמר ר' ירמיה וכו'. ר' ירמיה ג"כ הפליג בדבר באזהרה יתירה על פדיון מע"ש בזמן הזה ואמר כמה ב"נ צריך להזהר בו ואם אין לו מעות צריך להדר אחריהם ואפי' בערובתא שהוא ע"ש בפתי רמשא סמוך לחשיכה ואפי' מנשייא קלען ומעביר עליהן כמו קליין כלומר אפי' מהנשים שדעתן קלות וטורח הוא להוציא איזה דבר מהן אעפ"כ אם אין לו יעביר עליהן ולקבץ מהן ולהביא פריטין ולפדותו ולא יאכלנו בלא פדיון:

ר' יעקב בר בון מניחן עליו עד שיכמשו. כלומר אם באו לו הפירות בע"ש ולא היה לו פנאי לפדותן היה מניחן העלין עליהן לשומרן ואפי' לא היו נשמרים בזה וכמעט עד שיכמושו העלין עליהן אעפ"כ היה נזהר מלאכלן בלא פדיון ושמוצ"ש פודה אותן מיד:

ר' מנא ה"ל משח. היה לו שמן של מע"ש והורידו לעכו מקודים שפדה אותו וכשנודע הדבר לר' אייה בר אדא שעדיין לאפדאו א"ל אין ההוא דבית מעקה קיים כלומר מפני מה לא פדית אותו ואפי' השמן שלך של בית מעקה קיים הוא ומקום אחד הוא שהי' לר' מנא שמן שם ועל זה אתה סומך שיש לך שמן ואין אתה צריך לזה אפי' הכי הרי הגיע הזמן שלך שתפדה אותו:

דלא טב שיתא מני. כלומר ולמה אתה שוהא בפדיונו ועל מה אתה חס הלא אינו שוה ששה מנים או איזה סך הרבה לפדיון שלו:

ר' יונה בעי. נסתפק לו בדברי ר' יוחנן ושאל אם בדוקא קאמר א' מהן גוי אבל שניהם גוים א"נ שניהם בעלים שיש להם שותפות בו א"נ אחד מהן גוי ואחד מהן בעל לא או דילמא דה"ק אפילו אחד מהן גוי וא' מהן בעל בתוכן וא"כ אפי' שני גוים או שני בעלים בהן נמי שפיר דמי:

אלא לצדדין איתאמרת. כלומר דהדר פשיט ליה לנפשיה דלא איתמר הא דר' יוחנן אלא לצדדין והיינו אחד מהן גוי או אחד מהן בעל אבל בשני גוים או שני בעלים או אחד גוי ואחד בעל בהן לא אמר ר' יוחנן:

מתני' בעל הבית קודם מפני שהוא מוסיף חומש. והאחר אינו מוסיף חומש דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו על שלו הוא מוסיף חומש ולא על של חבירו:

מפני שהוא מוסיף על הקרן. אע"ג דחומשו של הבעה"ב מרובה הוא על תוספת איסר של זה אמרו בגמרא דאפ"ה תוספת הקרן עדיפא משום שעל החומש יכול הוא להערים כדתנן במתני' דלקמן:

בין שניתן לו במתנה. מוקי לה בגמרא לדברי הכל אפי' למ"ד דאין מע"ש ניתן במתנה כמו שאין מוכרין אותו הכא מיירי שנתן לו פירות הטבולין למעשר דזה ניתן במתנה ונקנה לו ולפיכך מוסיף הוא חומש:

גמ' ואין חומשו של זה וכו'. בתמיה ואמאי של סלע ואיסר קודם ומשני ר' אבין שנייא הוא הכא וכו' כדפרישית במתני' הלכך של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן:

כל מע"ש שאין בו שוה פרוטה. לאו ממון הוא ואינו מוסיף חומש:

שאין בחומשו. אע"פ שיש בקרנו אם אין בחומש שלו שוה פרוטה א"צ להוסיף עליו החומש דלאו ממון הוא:

והתנינן. בפ"ד דב"מ וגרסינן שם להאי מילתא בה"ה חמש פרוטות הן ההודיה שוה פרוטה וכו' והשתא קשיא וניתני שש על דעתיה דר' סימאי דקרנו של מעשר ג"כ צריך שוה פרוטה ולדעתיה דר' יוחנן ניתני שבע פרוטות דאף בחומשו צריך שוה פרוטה:

ועוד מן הדא דא"ר יוסי וכו'. כלומר ועוד קשיא מה היא דאמר רבי יוסי בפ"ק דקדושין ה"ג אין קרקע ניקנית בפחות משוה פרוט' דכתיב שדות בכסף יקנו ומינה ילפינן דקרקע ניקנית בכסף ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא וליחשב נמי להא. ועוד קשיא על עיקרא דדינא דקאמר לעיל כל שאין בו שוה פרוטה אין פודין מן הדא ברייתא דתני מע"ש שאין דמיו ידועין ואפשר שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה וקס"ד דעל סלע של חולין קאמר דמחללו ואף ע"ג שאין דמיו ידועין ואימר דליכא ביה שו"פ ואפ"ה מחללו:

ר' יוסי בשם ר' קריספא וכו'. דמהא לא קשיא דבסלע של מעשר שני היא מתניתא כלומר הך ברייתא מיירי שהסלע היא של מעשר שני שכבר חילל עליה בתחילה שאר פירות מעשר והיינו טעמא דמחלל למעשר זה שאין דמיו ידועין לפי שאי אפשר שלא יהא שם חולין כל שהן שהרי אי איפשר לצמצם פדיונו שמתוך שמתירא שמא יפחות ונמצא אוכלו בלא חילול מוסיף הוא על דמיו ויש בסלע זו חולין כל שהוא ולפיכך מחלל גם למעשר שני זה שאין דמיו ידועין על אלו מעות הראשונות שאם אין בו שוה פרוטה נתחלל הוא על אותו עודף חולין שבסלע של מעשר שני אבל לעולם אימא לך בעלמא דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאין פודין אותו:

תפס את הכל. להקדש אבל מע"ש שפדאו יותר מדמי שויו לא תפס את הכל למעשר ואין להמותר קדושת מעשר:

שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. הלכך אמרינן מה שהוסיף יותר על דמי שויו מדעתו עשה ולא הוי הקדש טעות וגרסינן להא בפ"ק דסנהדדין בהל' ב' ושם נשתבשה הגי' ונתחלפה וגי' דהכא נכונה:

נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי. אלא טעיתי מהו:

לכשיבדק. כלומר אם בדקוהו הולכין אחרי דבריו אבל כל זמן שלא נבדק אמרינן מסתמא מרבה בהקדישו הוא:

ר' יונה בעי כמ"ד אינו כנכסיו. כלומר הניחא למ"ד מעשר שני ממון גבוה ואינו כשאר נכסיו ואיכא למימר דאדעתא דהכי לא הוסיף בפדיונו להוציא כ"כ מנכסיו ושיהא חל מעשר עליו על היותר ואינו אלא בטעות ברם כמ"ד כנכסיו הוא א"כ מאי איכפת ליה שהרי דין נכסיו עליהן מה בין וכו' ונימא דגם במעשר מדעתו הוא נתן הכל לשם פדיון מעשר:

לא כן כבר איתמר טעמא וכו'. הא כבר אמרו הטעם דמרבה אדם בהקדישו אבל אין דרכו של אדם להיות מרבה בפדיון מע"ש להוסיף עליו טורח בעליותיו לירושלים:

ה"ז פדוי. דאין החומש מעכב הפדיון בהקדש אבל במע"ש החומש מעכב:

הקדש יש לו תובעין. הגזבר תובע אותו ליתן החומש ולא הוי ייאוש אבל במע"ש אם לא יתן הרומש בשעת פדיונו מי יתבענו ולפיכך התקינו חכמים שלא יהיה פדוי כלל עד שיתן גם החומש:

ר' יונה בעי ניחא כמ"ד אינו כנכסיו. אלא ממון גבוה הוא ואין לו להשתמש בו לצורכו הלכך חיישינן דאתי לאשתמוטי מן החומש אלא למ"ד כממונו הוא א"כ מאי איכפת ליה ואמאי חיישינן ביה:

ולא כבר איתמר טעמא וכו'. כלומר דאפ"ה הואיל ובמע"ש אין לו תובעין חיישינן שמא יתייאש מליתן החומש:

הפודה וכו'. קתני דניתן במתנה ש"מ מתני' דר"מ הוא דאמר לעיל בפ"ק בהלכה א' אין מתנה כמכר דאף דאין מוכרין מעשר שני ניתן הוא במתנה:

א"ר יונה לא היא. דד"ה היא מתני' אפי' למ"ד דמתנה כמכר דתפתר שנתן לו פירות שהן טבולין למעשר ולא המעשר עצמו וכשיפריש זה המעשר ופודה אותו מוסיף חומש:

והתנינן. בפרק דלקמן בהלכה ה' הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שנותן לו במתנה והשתא אית לך מימר הכא בפירות שהן טבולין למע"ש איירי מתני' בתמיה והתנינן הכא לנטע רבעי ולאו לנטע רבעי עצמו על כרחך דמיירי דלא שייך פירות טבולין לנטע רבעי דכי מפרישין לנטע רבעי:

ברם הכא מעשר הוי סופך מימר. והשתא ברם הכא נמי על כרחך סופך מימר לפרש שנתן לו המעשר עצמו ולא מיתוקמא המתני' אלא כמ"ד אין מתנה כמכר:

מתני' מערימין על מעשר שני. לפדותו בלא חומש:

לעבדו ולשפחתו העברים וכו'. ופדה לך לעצמך מעשר זה והואיל ואין גופן קנוי לו הוי להו כאחר ובגמרא פריך והיכי משכחת לה באמה העבריה הלא קטנה היא דהנערה יוצאה בסימנין ומשני דמיהת יש לקטן זכייה מדרבנן:

מפני שידן כידו. דבנו ובתו הקטנים זכייתן ומציאתן להאב ועבדו ושפחתו הכנענים מה שקנה העבד קנה רבו:

מתני' היה עומד בגורן ואין בידו מעות. כדי להערים ולומר לחבירו הא לך מעות ופדה לך שיהא פטור מן החומש:

הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. וכגון שנותן לו הפירות בטבלן דאי כשהופרש המעשר שני אינו נקנה במתנה:

וחוזר ואומר. הנותן הרי אלו מחוללין על מעות שבבית והוי כפודה פירות של חבירו ואין צריך להוסיף חומש:

גמ' איתפלגון. במה ששמעו לטעמא מפני שכתוב בו ברכה חד אמר דעל האי מתני' איתאמרת למה מערימין מפני שכתוב בו ברכה כי יברכך ה' אלהיך ומכאן רמז למה שהקילו ואמרו מותר להערים על החומש שרמזה התורה אף שאם תפדנו מתחייב אתה בהוספת חומש יש לך ברכה שאם תרצה תערים ותפטור מן החומש ואידך אמר דעל מתני' דלעיל בהלכה ב' איתמר האי טעמא דלמה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה והאי קרא בעיקר הפדיון כתיב כי ירחק ממך הדרך וגו' כי יברכך ורמזה התורה להקל בפדיונו ולפדותו כשער הזול:

מה אנן קיימין. להמתני' שאומר לו הילך מעות אלו ופדה אם בשאמר לו צא ופדה לי שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ואם באומר צא ופדה לך א"כ שלו הן ומאי קמ"ל אלא כי אנן קיימין בשאומר לו פדה לי משלך והואיל והמעות אינם שלו אינו מוסיף חומש או שאמר לו פדה לך משלי דמכיון דאמר פדה לך אע"פ שהמעות שלו אינו מוסיף חומש. ומיהו קשה לפרש לזה על המתני' דהא בהדיא קתני ופדה לך ומאי האי דקאמר מה אנן קיימין וכו' כי אנן קיימין וכו' לכך נראה דלאו אמתני' קאי אלא על התוספתא ומפני שהיו בקיאין בה לא העתיקו א"נ חסר כאן העתקת התוספתא דגריס התם בפ"ג הילך מעות האלו ופדה בהן את המעשר והשתא מפרש לה מה אנן קיימין להאי פדה דקתני אם דקאמר פדה לי א"כ שלוחו הוא ואמאי אינו מוסיף חומש ואם דקאמר צא ופדה לך שלו הן ומאי קמ"ל אלא כי אנן קיימין וכו' כדלעיל:

ותני. בברייתא אחריתא בהדיא כן דבין שאמר לו פדה לי משלך ובין שאמר פדה לך משלי אינו מוסיף חומש:

כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. ר' יוחנן אשמועינן טעמא להאומר פדה לי משלך דאע"ג דהמעשר נשאר שלו מכל מקום הואיל והפדיון אינו שלו אינו מוסיף חומש:

טעמא דר' יוחנן. כלומר ומנא לך הא משום דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב וחמישיתו וגו' חומש ה"ל למיכתב אלא דקאי על הפדיון ולהקישו למעשרו עד שיהא הוא ופדיונו משלו:

מה אנן קיימין. לאמה העבריה דקתני במתניתין אם בגדולה זכת בסימנים כלומר הרי כבר זכתה לצאת בסימנים ומאי בעיא גביה דאדון ואם בקטנה קטן זכה בתמיה וכי יש זכייה לקטן שיהא זה נחשב כשלה:

תיפתר כמ"ד. לעיל בפ"ק דתרומות קטן תורם ומכיון דישנו בתרומות ובמעשרות יכול הוא לומר פדה לך:

א"ל ואפי' כמ"ד קטן תורם. מה ענין זה לזכייה ומ"מ קשיא וכי קטן זכה:

על דעתין דרבנן דתמן. כדלקמן ניחא דסבירא להו מצינו בקטן דיש לו זכייה לעצמו:

דתמן. בבבל אמרין בשם רב נחמן בר יעקב שלש מידות אלו בקטן. וגרסינן להא בפ"ה דגיטין בהלכה ט':

המוציא בידו. שמוסר איזה דבר בידו כמוציא לאשפה דזה אין לו דעת כלל:

גזילו. הגוזל ממנו גזל הוא מפני דרכי שלום:

אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען. שיש לו הבחנה להצניע ולהביא לאחר זמן כשיצטרך גזילו גזל גמור מדבריהם וזוכה הוא לעצמו אם נתן לו אדם איזה דבר אבל לא לאחרים אם זיכה אחד לאחרים ע"י אותו קטן לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר:

הכל מודים שאין מתנתו. שנותן לאחרים מתנה דכתיב כי יתן איש ולא קטן:

דברי חכמים. ולדברי חכמים דהתם במתני' דהנזקין דפליגי על ר' יוסי דס"ל שם מציאת חש"ו יש בהן גזל גמור אבל לחכמים כדמפרש ר' יודה בר פזי וכו' בשם ר' יוחנן דלעולם אין גזילו מחוור להיות גזל גמור עד שיביא שתי שערות:

הדא דתימר. דלר' יוסי גזל גמור הוא דוקא להוציא מן הגוזל ממנו בדין אבל לענין קרבן ולשבועה כדין הגוזל ונשבע ואח"כ הודה לכ"ע אין זה מתחייב עד שיביא הקטן שתי שערות והוא גזל ממנו:

ברם כרבנן דהכא. השתא מסיק להקושיא דלעיל דקאמר על דעתין דרבנן דתמן ניחא אבל כרבנן דהכא בשם ר' יוסי דסבירא להו דלית ליה זכייה לעצמו כדלקמיה דדרשי איש אל רעהו עד שיהא כרעהו וכשם שאינו זוכה לאחרים כך אינו זוכה לעצמו בעיא כלומר הדרא קושיין דמתני' דהכא באמה העבריה היכא מיתוקמא. ובגיטין שם גריס ברם כרבנן דהכא ר' יוסי בעי מעתה אפי' לעצמו לא יזכה וכו' ומשני ר' יוסי בר בון דפתר לה בשיטת אפיוטות דתנינן תמן בפ' הנזכר הפיוטות מקחן מקח וכו' דתקינו ליה רבנן משום כדי חייו אם הוא כבן ז' כבן ח' ויודע בטיב משא ומתן וה"נ בקטנה כה"ג מיירי דקטן כזה יש לו זכיה לעצמו מהאי טעמא:

והתנינן. לרב הונא דלעיל פריך דקאמר כשם שהוא זוכה לעצמו כך הוא זוכה לאחרים והתנינן בעירובין פ"ז אבל אינו מזכה העירוב לאחרים ע"י בני ובתו הקטנים וגרסינן נמי בעירובין שם להאי סוגיא:

כאן. הא דרב הונא בקטן שיש בו דעת כדלעיל:

תמן תנינן. בפ"ח דב"מ:

ושילחה לו ביד בנו ביד עבדו. וקתני התם דאם א"ל השואל שלח לי ביד עבדך ומתה בדרך חייב השואל:

לית הדא אמרה וכו'. דבפ"ק דקידושין בהלכה ג' דגרסינן להא ואיבעיא להו אם העבד יכול לזכות מרבו לאחר וקאמר עלה לית הדא אמרה מהאי מתני' דהשואל שעבד זכה מרבו לאחר והוי כאלו בא ליד השואל דאי אמרת דאין העבד זוכה מרבו בשביל אחר אמאי חיוב הא יד העבד כיד רבו והוי כאלו מתה ברשות המשאיל:

תיפתר בעבד עברי. מיירי התם ולא מוכחא מידי:

אמר ר' יוחנן דאפי' תיפתרינה בעבד כנעני. אפ"ה לא תפשוט מידי מהתם דתיפתר באומר לו השואל פתח לה הפתח להדרך והיא באה מאליה דמיד כשיצאת מרשות המשאיל עומדת ברשות השואל:

ותני. בברייתא כן הנהיגה השואל או שהמשיכה או שקרא לה ובאת אחריו נתחייב לה לשלם באונסין כדין השואל:

ר' זעירא שמע לה. דאין העבד זוכה מרבו לאחר:

מהכא. ממתני' דערובין דקתני אבל אינו מזכה וכו' מפני שידן כידו. כצ"ל וש"מ שאין העבד זוכה מרבו לאחר:

תיפתר כר"מ. כלומר מהתם נמי לא תפשוט איפכא דתיפתר כר"מ הוא האי מתני' דר"מ עביד יד העבד כיד רבו לעולם ואפי' מרבו לאחר לא:

והתני אשתו וכו'. כלומר ומי מצית לאוקמה להאי מתני' כר"מ והתני התם ברישא דמזכה ע"י אשתו ור"מ הא ס"ל דיד האשה כיד בעלה:

תיפתר כהדין תנייא. כלומר הא ל"ק דהא אשכחן דפליגי תנאי אליבא דר"מ בהא אם יד האשה כיד בעלה או לא:

דתני. בתוספתא פ"ג אשתו אינה פודה לו מעשר שני בלא חומש דיד האשה כיד בעלה והבעלים צריכין להוסיף חומש ור"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ דאשתו פודה לו מע"ש בלא חומש דכאחר דמיא:

והדין תנייא. כלומר והשתא מצית לאוקמי מתני' דעירובין כהדין תנייא דהוא רשב"א בשמו ור"מ עביד יד העבד כיד רבו אבל לא יד האשה כיד בעלה:

גמ' בראשונה היו עושין כן במעות. תוספתא היא בפ"ד שהיו מערימין במעות לפטור מהחומש ואומר לחבירו הילך מעות ופדה לך המעשר משרבו הרמאים שהיו נוטלין אותן ובורחין התקינו שיהו עושין כן בפירות ואע"פ כן היו נוטלין את הפירות ואוכלין אותן חזרו והתקינו שיהא מזכה לו אחד מעשרה לקרקע כלומר מזכה לחבירו קרקע כל שהוא ואגב מקנה לו הפירות שם וחוזר ואומר הרי אלו מחוללין על המעות שבבית:

אמר ליה. ר' אינייה לר' יונה אפרוק לך בהדא סילעא שראה הסלע מונחת לפניו ושאל לו אם נותן לו ר' יונה סלע זו במתנה כדי לפדות המעשר של ר' יונה בלא חומש ואמר לו ר' יונה אי בעית מינס נסא אם אתה רוצה ליקח תקח אותה וחזר ר' יונה ונטלה להסלע ממנו:

אמר ר' יונה וכו'. כלומר שהיה רוצה לפרסם הדבר למה נתנה לו בתחלה ואחר כך חזר ונטלה ממנו ואמר דזהו הטעם שלי דכאשר הייתי משער בדעת ר' אינייה שאע"פ שלקחה ברשות שלי ואלו נסתה אח"כ ממנו לא הוה אמר לי כלום הלא כבר נתת לי אותה במתנה לפיכך נתתיה לו בתחלה וזהו כדאמר לעיל בראשונה היו עושין כן במעות משרבו הרמאים וכו' ומשום שר' יונה יודע ומכיר לר' אינייא שאם יתנה לו וירצה לחזור וליטלה הימנו לא יעכב לפיכך נתן לו אותה בתחלה:

מתני' משך ממנו מעשר בסלע. למסקנא דדינא האי מתני' לא מיתפרשא במעשר עצמו דאי במעשר עצמו ובמוכר פירות מעשר על מנת שיהיו המעות שמקבל מהלוקח נתפסין בקדושת מעשר דזהו דרך חילול ומותר א"כ מאי האי דקתני ומשתכר בסלע ומע"ש שלו או לפי הנ"א וסלע מע"ש שלו והיינו הך וכלומר דלענין פדיון המעשר צריך לפדותו כשער של עכשיו שנתייקר ועומד בשתי סלעים אלא שהסלע הזה הוא של מע"ש והוא של הלוקח ואוכלו בירושלים וכך פירשו כמה מפרשים אבל קשה דהא קי"ל מע"ש שחיללו אפי' על שוה פרוטה מחולל בדיעבד וא"כ מע"ש זה כבר מחולל ועומד משעה הראשונה שמשך אותו בסלע וא"כ כי אייקור לאו ברשות מע"ש הוא דאייקור ואמאי הסלע של מעשר שני הוא. ולפיכך בכסף מעשר מיתפרשא המתני' וקראו את הפירות מעשר מפני שבאים מקדושת מעשר ותורת מעשר עליהן:

משך ממנו מעשר בסלע. שלקח בסלע של מעשר להפירות ומשך את הפירות ולא הספיק לפדותו והיינו ליתן את המעות עד שנתייקרו ועמדו בשתים:

נותן לו סלע. להמוכר כמו השער של שעת המקח ומשתכר בסלע כלומר זה הסלע השני שהפירות עכשיו שוין ביותר משתכר הוא והשכר הוא למעשר והוא שלו:

משך ממנו מעשר. והיינו להפירות שהיו שוין בשתים ולא הספיק לפדות וליתן המעות עד שהוזלו ועמדו בסלע ועכשיו להמוכר צריך שיתן שתים כפי שהיו שוין בשעת המקח אלא שאין תורת מעשר עליהן כ"א בעד סלע אחד בלבד כפי השער של עכשיו לפיכך נותן לו סלע אחד מחולין וסלע אחד של כסף מעשר שני שלו:

ואם היה. המוכר עם הארץ נותן לו מדמאי או לפי נסחא זו מדמיו והיינו הך כלומר מהדמים שמותר למסור לע"ה והיינו דמאי לפי שאין מוסרין מע"ש של ודאי ולא דמיו לע"ה:

מתני' ולא קרא שם. שלא אמר הרי המעות האלו תחת פירות האלו אלא הפריש מעות כנגד הפירות ר' יוסי אמר דיו בזה שא"צ לפרש:

ר' יהודה אומר צריך לפרש. כדקאמר בגמרא שיאמר זה פדיון מע"ש ובגט וקידושין צריך שיאמר זה גיטך זה קידושך ולר' יוסי אם לא פירש דיו בבבלי פ"ק דקידושין ד"ו קאמר דדוקא שיהו עסוקין באותו ענין קאמר ר' יוסי גבי גיטין וקידושין והלכה כר"י:

גמ' מתני' דלא כרשב"ג דתנינן וכו'. בתוספתא פ"ד והכי איתא התם פדה הימנו מעשר בסלע ולא הספיק למשכו עד שעמד בשתים מה שפדה פדה ומדה"ד ביניהן פדה הימנו מעשר בשתים ולא הספיק למשכו עד שעמד בסלע מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהן שמע"ש פדייתו היא היא משיכתו רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים אף הקדש פדייתו היא משיכתו וא"כ רישא דהתוספתא רשב"ג הוא דהא קאמר אף הקדש וכו' והשתא מדייק הש"ס מדלא תני במתני' אלא גוונא דמשך ולא נתן המעות ולא תני נמי איפכא לגוונא דנתן המעות ולא משך עד שנשתנה השער כמו דתני רשב"ג בתוספתא ש"מ דלא ס"ל לתנא דמתני' להא וא"כ מתני' דלא כרשב"ג דאמר לעולם משיכתו של מע"ש היא פדיונו כדין ההקדש דהמעות קונות בו:

אין מוסיפין חומש על הסלע השניה. שמוסיף בדין דסיפא מהחולין והדין בו דעכשיו קדושת מעשר עליו ואם פודה אותו א"צ להוסיף החומש והי' ר' אלעזר מסתכל בו שהיה מתמיה על זה וא"ל מה את מסתכל בי והלא אף ר' הילא הוא דאמר כוותי וכהאי דאמר ר' יוחנן לעיל בה"ד כל מע"ש שאין הוא ופדיונו משלו וכו' וזה ג"כ כן דמיהת הסלע הזה אינו מהמעשר שלו אלא מה שהוא מוסיף מממון חולין שלו מפני שנתחייב להמוכר ליתן לו שתים כדלעיל:

גמ' מהו צריך לפרש וכו'. כדפרישית במתני':

מה פליגין כשהפליגו דעתן לענינות אחרים. לא נחלקו ר' יהודה ור' יוסי גבי גיטין וקידושין אלא בשהפליגו עצמן מענין גיטין או קידושין שדיברו בתחילה והתחילו לעסוק בענינות אחרים קודם שנתן לה אבל אם היו עסוקין באותו ענין בדבור עסקי גיטה או קידושיה עד שעת נתינה הכל מודים דא"צ לפרש והוי גט או קידושין. וגרסינן לכולה סוגיא בריש פ"ו דגיטין והתם שייכא להא דלקמן והכא אגב פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי היא נשנית:

ר' חגי בעי קומי ר' יוסי. אמורא אי נימא דר' כר' יוסי ור' נתן כר' יהודה פלוגתא דר' ור' נתן נשנית בתוספתא דגיטין פ"ד וכדמייתי לקמן:

דתנינן תמן. בריש פ"ו דגיטין במתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור דמיד שקיבל שלוחה הגט הרי הוא כידה ונתגרשה לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה הבעל לחזור יחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה:

מתני' דרבי. ואמרינן התם מתני' דבעינן דוקא שיאמר אי אפשי שתקבל אלא הולך בהא הוא דאם רצה לחזור יחזור רבי הוא:

דתני. בתוספתא שם וה"ג התם אמרה התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי הילך הוליכו לה וכו' כלומר שהאשה אמרה התקבל לכך אמר השליח בשמה שאמרה התקבל ואמר לו הבעל בח' מלשונות הללו הילך הוליכו לה או ונתנו לה וכו' אם רצה לחזור לא יחזור דברי רבי וכגון שלא אמר אי אפשי שתקבל אלא הולך וכו' כדמסיים רבי בסיפא ולקמן מפרש טעמייהו:

ר' נתן אומר אם אמר הוליכו ונותנו לה וכו' ר' אומר בכולן לא יחזור לפי שעל דבוריה דשליח קא סמיך עד שיאמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא שתוליכו לה וא"כ מתני' דגיטין רבי הוא:

וקשיא על דרבי הא לך מדבורי אם רצה לחזור לא יחזור. בתמיה כלומר דהרי הילך מן דבורי משמע הא לך ממני ושליח להולכה עשאו ולא נתרצה במה שאמר השליח בשם האשה. ואמאי אם רצה לחזור לא יחזור:

וקשיא על דר' נתן הא לך מדבורה. וכן הוא בגיטין כלו' דאדרבה תקשי לך טפי אדר' נתן דקאמר בהילך אם רצה לחזור יחזור ואמאי הא הילך משמע כדיבורה דקאמר השליח בשמה וא"כ בדין הוא דאם רצה לחזור לא יחזור דנתגרשה מיד בקבלתו של השליח ור' נתן לא קאמר אלא דוקא באומר זכה לה והתקבל לה דלא יחזור והרי הילך נמי כפי דיבורה משמע:

רבי הונא אמר. דהיינו טעמא דרבי נתן דמכיון דהאשה אמרה התקבל לי והבעל אומר הילך נעשה כשלוחו ושלוחה דמספקא לן אי הילך כזכי דמי או לא. ויש לפרש להא דרב הונא כמילתא באנפי נפשה וכך פירשתי בגיטין שם:

כולהון דתנינן. כל היכא דאמרינן שלוחו ושלוחה מספיקא מגורשת ואינה מגורשת כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואי מת הבעל חולצת ולא מתייבמת:

א"ל ומה בידך. מסקנת השאלה דר' חגי לר' ייסא דבעי מיניה לעיל אם מוקמינן פלוגתא דהני תנאי דמתני' כהני תנאי דגיטין דלר' דס"ל בהולך אם רצה לחזור לא יחזור ומשום דלא בעינן שיפרש דבריו ויגלה דעתו שאינו מבטל שליחותה אלא דאפילו בהולך אמרינן דמסתמא דעתו כמו שאמר השליח בתחילה בשם האשה ואומר לו הולך כמו שאמרה וזהו ג"כ סברת ר' יוסי במתני' דהכא שאע"פ שלא פירש זה גיטך אמרינן דדעתיה אדמעיקרא הוה ור' נתן דס"ל בעינן שיגלה דעתו שרוצה לקיי' שליחותה ודוקא באומר התקבל וזכה לה שהודה לדברים הראשונים שאמר לו השליח דשליח קבלה הוא זהו כסברת ר' יהודה במתני' דאומר שצריך לפרש דעל דעת הראשונה הוא עושה וא"ל ר' חגי לר' ייסא ואת מה בידך אם כך הוא לדעתך דהני תנאי כהני תנאי א"נ ר' ייסא חזר ושאל לר' חגי וא"ל ואתמה בידך בדבר הזה:

דאמר ר' זעירא וכו'. כצ"ל וכך הוא בגיטין כלומר שהשיב לו דשאני התם ולא שייכא פלוגתייהו להדדי דהא אמר ר"ז לעיל דלא נחלקו ר' יודה ור' יוסי במתני' דמעשר שני אלא בשהפליגו עצמן לענין אחר אבל אם עסוקין באותו ענין הכל מודים דא"צ לפרש:

והכא. אבל הכא במתניתין דגיטין בפלוגתייהו דרבי ורבי נתן במילתא אחריתא הוא דפליגי ואפילו הבעל והשליח עסוקין הן באותו ענין עדיין הוא המחלוקת דרבי' סבירא ליה הולך כזכי דמי ור' נתן ס"ל לאו כזכי דמי:

אף לענין מתנה כן. לרבי הוא דקא בעי אי ס"ל דגם במתנה הולך כזכי דמי ויכול אדם לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו מיד הנותן לו במתנה ואם אמר לו הנותן הולך לו אינו יכול לחזור בו או דבמתנה אין הדין כן:

א"ל לא דמי. דתמן בגט שאני היא דהתורה זיכתה בגיטה לענין שהיא יכולה לעשות שליח לקבלת גיטה כדדרשינן מושילחה אבל במתנה וכי אית לך מימר דאדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ושלא יוכל הנותן לחזור בו בתמיה:

ועוד מן הדא. דקאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן בהדיא לעיל בסוף שביעית ובכמה מקומות דהאומר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בוו א"כ במתנה ודאי לא אמרינן הולך כזכי דמי דכל זמן שלא הגיע לידו יכול הנותן לחזור בו:

קם ר' יוסי. והקשה לר' יעקב וא"ל והיינו הן צדק וכי זה הוא הן צדק דדרשינן הין צדק שיהא ההן שלך צדק והשיב לו בשעה שאמר הן צדק הוה כדאמר התם שבשעת אמירה צריך לומר לו בדעת גמורה ולא בדרך היתול ועל זה הקפידה התורה אבל אם בא לחזור קודם שהגיע ליד המקבל חוזר:

מתני' המניח איסר. של חולין להיות מחלל עליו פירות מעשר ואכל עליו פירות מעשר בחציו ונמצא האיסר הזה הוא חציו מעות מעשר שנתפס קדושת מעשר על החצי הזה שאכל כנגדו וחציו השני אכתי חולין הוא ונשאר להיות אוכל עליו עוד חציו ואח"כ יהיה האיסר כולו מעות מעשר והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו והרי הוא יוצא שם בפונדיון שהוא שני איסרין אוכל עליו עוד איסר לפי שהחציו שנשאר שוה עכשיו חצי פונדיון שהוא איסר לפיכך אוכל עליו עוד בשוה איסר וכן להפך שהניח את הפונדיון של חולין להיות אוכל עליו פירות מעשר ואכל עליו חציו שהוא איסר והלך עמו למקום אחר והרי הפונדיון הזה יוצא שם באיסר שאינו שוה אלא איסר אוכל עליו עוד פלג איסר לפי שהכל הולך אחר המקום שהוא עומד שם עכשיו והרי לא נשאר בו אלא חציו שיאכל עליו וחציו הוא שוה כאן חצי איסר לפיכך אינו אוכל עליו אלא עוד חצי איסר והפונדיון יהיה כולו מעשר:

המניח איסר של מע"ש. להיות אוכל עליו והולך:

אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר. כלומר לפעמים הולכין אחר אחד עשר חלקים של איסר ולפעמים הולכין אחר מאה חלקים של איסר והיינו אם היה איסר הזה ממעות מעשר שני של דמאי הולכין אחר אחד עשר חלקים שבו כגון שהיו הרמונים אחד עשר באיסר מכיון שאכל עשרה רמונים ולא נשאר בו אלא אחד שהוא חלק אחד עשר ממנו יצא כל האיסר כולו לחולין לפי שבדמאי הקילו אבל אם היה האיסר הזה ממעות מעשר שני של ודאי הולכין אחר מאה חלקים שבו שאם היה איזה דבר שנותנין מאה באיסר כגון שהיו תאנים נמכרות מאה באיסר ואכל עליו תשעים ותשעה תאנים כיון שלא נשאר בו אלא חלק אחד ממאה יצא כל האיסר לחולין:

בית שמאי אומרים הכל עשרה. בין ודאי בין דמאי הולכין אחר עשרה כלומר אם לא נשאר בו אלא העשירית ממנו יצא לחולין כגון שהיו עשרה רמונים נמכרים באיסר ואכל עליו תשעה כיון שלא נשאר בו אלא עשיריתו יצא לחולין ואם נשאר בו יותר כגון שלא אכל עליו אלא שמונה לא יצא לחולין וצריך לאכול עוד כנגדו:

ובית הלל אומרים בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה. האי אחד עשר לא כאחד עשר שבדברי הת"ק מיתפרש לפי הי"א של הת"ק א"א לפרש חלק אחד מעשרה דא"כ היה לו לומר כך אחד מעשרה באיסר וא' ממאה באיסר אבל כאן בדברי ב"ה שלא הוזכר באיסר בפירוש בדבריהם מתפרש הוא כך על חלק א' מעשרה ועוד דזיל בתר טעמא לפי מה שחילקו בין ודאי לדמאי וא"א שתפרש בו אלא חלק אחד מעשרה מפני שכך הוא הדין שכל שהוא פחות משוה פרוטה אינו ממון לשום ענין והלכך בודאי אף אם לא נשאר ממנו אלא חלק אחד מעשרה שבאיסר לא יצא לחולין לפי שהפרוטה אחד משמנה באיסר ונמצא עשירית האיסר הוא שמנה חלקי עשיריות של פרוטה שהוא פרוטה פחות חומש ולפי שדין מעשר שני של ודאי כשפודין את הפירות או הפדיון של הפירות כמו האיסר של מעשר הזה דאיירינן ביה צריך להוסיף חומש והוא חומשא מלבר ונמצא כשתוסיף עליו החומש הרי בין הכל הוא פרוטה וזהו הטעם דבודאי אף שנשאר אך חלק העשירית של האיסר עדיין לא יצא לחולין שיש כאן עוד שוה פרוטה של מעשר עד שאם לא נשאר אלא פחות מפרוטה בין הכל עם החומש שלו אז אין חוששין לכלום ויצא לחולין אבל בדמאי שאין מוסיפין חומש על פדיונו כלל והלכך אם לא נשאר בו אלא עשיריתו והוא פחות משוה פרוטה יצא לחולין זהו שאמרו בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה והלכה כב"ה ולא כהת"ק:

גמ' תני ר"ח שני איסרין. הוא פונדיון:

מתני' אמרה כן המניח איסר וכו'. ושמעינן שהפונדיון הוא שני איסרין:

שמואל אמר לא מציא תנייה. הך דשמואל לא שייכא הכא אמתני' אלא לעיל בפ"ז דדמאי איתמר על התוספתא השנויה שם על מתני' בהלכה ו' היו לפניו שתי כלכלות של טבל וכו' וקאמר הש"ס ותני עלה נוטל שתי תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ומדייק שמואל עלה דהאי ועישורו של עישור לא מצית למיתני דמיותר הוא דמכיון דנוטל שתי תאנים בתחילה והן לתרומת מעשר של שתיהן דהא בשכבר נתרמה תרומה גדולה איירי התם א"כ מאי האי דהדר תני ועישורו של עישור אין יסב חד לעשרה וכו' כדפרישית שם והכא דמייתי הש"ס להא דשמואל משום דמתני' קתני ואחד ממאה שהוא עישורו של עישור נקט נמי אגב להא כדרך הש"ס הזה:

בית הלל אומרים בודאי אחד עשר וכו'. כצ"ל דהיא פיסקא מצויינת למתני':

תני בר קפרא. בברייתא דיליה לדברי ב"ה דבין בדמאי ובין ודאי אחד עשר הן דגזרי דמאי אטו ודאי אע"פ שאין מוסיפין חומש על הדמאי דאי שרית לה בדמאי אתי למישרי נמי בודאי והורי ר' יודן כהדא דתני בר קפרא. לבית הלל:

בית שמאי כר"א דר"א אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. לאו אב"ש דמתני' קאי דמאי שיטתיה דב"ש דמתני' להא דר"א אלא על ב"ש דהתוספתא קאי דקתני בתוספתא פ"ג ב"ש אומרים הורם השני הורם הראשון ועיקרא דהאי מילתא שנויה לעיל בפ"ד דדמאי בסוף הלכה ג' דמייתי להא על הברייתא שהובאה שם דתני הוציא להן מעשר שני מתוך ביתו ואמר להן פדוי הוא נאמן ועלה קאמר התם מתניתא כלומר הך ברייתא דר' אליעזר הוא דר"א אומר הנאמן על השני נאמן על הראשון ופלוגתא דר"א וחכמים שנויה בתוספתא שם אחר האי דב"ש אומרים הורם השני וכו' וכלומר מדקתני סתם נאמן משמע דנאמן לכל ורשאין ליקח ממנו וא"כ כר"א היא דמכיון שראינו שמפריש המעשר שני מסתמא הפריש גם למעשר ראשון ומשום דב"ש דהתוספתא ס"ל כהאי ברייתא דאם אמר להן פדוי הוא נאמן להכי גריס הכא ב"ש כר"א ועל האי ברייתא השנויה בדמאי קאי כדגריס לכל הא דלקמן שם ולא שייכא כלל אהאי מתני' דידן אלא אגב דאיירי במתני' מדין דמאי והמניח איסר של מעשר שני של דמאי דאיירי במתני' לא קאי אעם הארץ כלל דאין זה ענין לזה אלא איידי דאיירי בענינא דדמאי מייתי להא והתם בעם הארץ שראינו שהפריש להשני איירי ובזה הוא דפליגי ר"א וחכמים בתוספתא ומתני' לא איירי אלא בלוקח מעם הארץ דהדין שמפריש עליו מעשר שני כדין דמאי ועל המניח איסר לאכול עליו בהא פליגי ב"ש וב"ה כמפורש במתני':

אמר רבי יוסי ד"ה היא. הך ברייתא ואפילו כחכמים דהתוספתא שם דס"ל הנאמן על הראשון הוא נאמן על השני דמכיון שמפריש הראשון שנותנו להלוי מכ"ש שמפריש השני שהוא שלו ואוכלו בירושלים אבל הנאמן על השני אינו נאמן על הראשון וטעמא דהך ברייתא דקתני נאמן ומשמע דנאמן על הכל משום שעשו אותו כתוספת בכורים דתנן לקמן בסוף בכורים דפטורה מן הדמאי והכא נמי מכיון שזה אומר פדוי הוא בדין הוא שפטור מן הכל אלא דנאכלת בטהרה משום חשש חומרא דמעשר שני דשמא לא פדה אותו כדין וכמו תוספת בכורים דנאכלת בטהרה מצד חומרא ופטור מדינא מדמאי ה"נ נאכלת משום חשש שני בטהרה אבל פטור הוא מהראשון דמכיון דחזינן דרמי אנפשיה ופדה אותו אמרינן מסתמא שהפריש גם להראשון אבל לעולם אימא לך בעלמא דאם לא ראינו אלא שהפריש להשני בלבד אינו נאמן על הראשון ודינו שצריך זה הלוקח ממנו להפריש הראשון כדי להפריש ממנו התרומת מעשר לכהן ושאר המעשר יעכב לעצמו דהלוי מוציא הוא ועליו הראיה כדין שאר דמאי:

אתא ר' חנניה. וקאמר דלא היא דאין חילוק בין הפריש להשני בלבד ובין אומר פדוי הוא דלחכמים אינו נאמן על הראשון ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא דהך ברייתא לא מיתוקמא אלא כר"א ע"כ דגרסי' להא בדמאי ונשנית נמי הכא אגב כדלעיל ואין ענין לזה בשום פנים להמתני' דידן:

מתני' כל המעות הנמצאין בירושלים הרי אלו חולין. אפי' דינרי זהב עם הכסף ועם מעות הנחשת כדקאמר בגמרא דמהו דתימא מכיון שאין דרך בני אדם לעשות כן לערבן אלו עם אלו נאמר שיהא מעשר שני שלפעמים חיללו על הזהב ולפעמים חיללו על הכסף ועל המעות והביאן כך לירושלים קמ"ל דאפ"ה אין חוששין ודוקא בנמצא בשאר ימות השנה אבל בנמצא בשעת הרגל הכל מעשר דהכל מביאין עמהן מעות מעשר להוציאן בירושלים:

מצא בתוכן חרש וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר. דלסימן שהן מעות מעשר נתן החרס. בתוכן ולא אמרינן שמא הן חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה המעשר נתון בתוכו וכתב עליו מעשר:

המוצא כלי וכתוב עליו קרבן ר' יהודה אומר הוא חולין. שאין מדרך להקדיש חרס לבדק הבית ועל שם מה שבתוכו נכתב דמה שבתוכו הוא קרבן לבדק הבית ואם היה של מתכת הוא קרבן לבדק הבית ומה שבתוכו חולין:

אמרו לו חכמים אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן. אלא אם הוא של מתכת הכל הוא קרבן אבל אם הוא של חרס לא פליגי חכמים אדר' יהודה והלכה כחכמים:

גמ' שלא תאמר וכו'. ארישא כל המעות הנמצאין קאי וכדפרישית במתני' לפום כן צריך לאשמועינן שהן חולין וטעמא הואיל ושווקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום לא חיישינן שנשארו מן הרגל כ"א בשעת הרגל הוא מעשר:

מתני' המוצא כלי וכתוב עליו קוף. הוא סימן למה שבתוכו הוא קרבן להקדש ואם מ"ם הוא מעשר וכו' שבשעת הסכנה שגזרו על המצות היו נוהגין לעשות סימנים כאלו:

כולן שמות בני אדם הן. ונרשם האות של ראשי השמות כגון ק' קהת ד' דניאל. ט' טוביה מ' מיכאל ת' תנחום וכיוצא בזה והכל מה שבתוכו חולין:

אמר ר' יוסי. ולא עוד אלא אפי' מצא חבית והיא מלאה פירות וכתוב עליה תרומה כמשמעה אעפ"כ הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינה ממנה ושכח למחוק הסימן וחכמים סברי דשמא פינה לא אמרינן דאי איתא היה נזהר למחוק הסימן ואין הלכה כר' יוסי לא בהא ולא בהא:

מתני' האומר לבנו מעשר שני בזוית זו וכו' הרי אלו חולין. ולא אמרינן דהן מעשר שני ונפנו מזוית לזוית אלא אמרינן דהמעשר שני ניטל ואלו הן חולין:

הרי שם מנה. אם אמר לו כך תמצא שם מנה מעשר ומצא מאתים השאר המנה השני חולין ולא אמרינן דכל המעשר ניטל ואלו מעות אחרים הן אלא מנה מעשר ומנה חולין:

מאתים. אם אמר הרי שם מאתים מעשר ומצא מנה כל המנה הוא מעשר ולא אמרינן דהמעשר ניטל ואלו מעות אחרים הן אלא מנה ניטל ומנה מונח ומתני' רבי היא דהכי תני בתוספתא ומייתי לה בגמרא דסבירא ליה במאתים ומצא מנה דאמרינן מנה מונח מנה מוטל אבל לדברי חכמים דהתוספתא הכל חולין והלכה כחכמים:

גמ' תני. בתוספתא ריש פ"ה אל"ף דל"ת חי"ת טי"ת רי"ש תי"ו ה"ז תרומה ומפרש לה הש"ס מ"ט אמרינן על כל הסימנין הללו שהוא תרומה משום דאל"ף הוא סימן לקדמיתא שהתרומה היא הראשונה קודם להמעשרות דל"ת דמאי אע"פ שבדמאי עצמו א"צ להפריש התרומה מ"מ טעמא הויא משום דלא נחשדו ע"ה על תרומה גדולה וא"כ זה הוא לסימן שאף כאן הוא תרומה שהופרשה אף ממי שפירותיו דמאי הן:

חי"ת על שם חלבו. שהיא התרומה דכתיב בה מכל חלבו תרימו וכן טי"ת הוא טובו דכעין חלבו הוא רי"ש הוא ראשית שכך נקראת תרומה ראשית מ"ם מעשר תי"ו תרומה לא גריס הכי בתוספתא אלא תי"ו תרומה יו"ד מ"ם הרי זה מעשר כלומר או שכתוב יו"ד הוא מעשר שהוא אחד מעשרה או שכתוב מ"ם ה"ז מעשר:

בישון שני פישון שני. בתוספתא גריס פ"א שי"ן ה"ז שני והיינו דמפרש לה הכא הפ' או הב' הוא סימן למעשר שני כמו שכתוב בישון או פישון וכלומר מלשון פישה וריבוי שאחר שמפרישין הראשון מוסיפין ומפרישין להשני והשי"ן הוא בעצמו סימן לשני:

יו"ד מ"ם מעשר. כדאמרן:

מעשר וכו'. ה"ג בתוספתא שם לקמן מעשר עוד פרקון לשם יוסי ולשם שמעון לעלות לאכלן בירושלים הרי אלו חולין. ומפרש טעמא מאי משום שאני אומר סיבוליה עשו ביניהן. סיבוליה הוא עצת השותפין כמו סיבולת דפ"ז דפסחים וכלומר שנתנו עצה ביניהן לכתוב כך כדי שלא יגעו בהן ולדברי ר' יוסי הוא דאינו חושש לסימן:

עד כדון חדשות וכו'. טעות הוא וכצ"ל עד כדון ישנות חדשות. ואדברי ר' יוסי דמתניתין קאי דאמר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינה ועד כאן אם באותיות ישנות דאיכא למיתלי באשתקד חדשות מאי איכא למימר וקאמר דאפילו כן אני אומר אתמול היתה מלאה תרומה ופינה:

כהדא דר' יונה ור'. יוסי גרסינן. דהוון שותפין בגרביה דחמרא וכד דמך ר' יונה אמר ר' מנא לר' יוסי כל גרב דכתיב ביה ר' יונה לסימן דידי הוא וא"ל ר' יוסי אשתקד הוה דידך ואישתרא כמו השתא הרי הוא דידי וזהו כר' יוסי התנא דמתני':

מצא במגופתו והרי הוא כתוב עליו מעשר ה"ז מעשר. דברי רבי יוסי בתוספתא הן דגריס שם ומודה רבי יוסי שאם כתוב בחרס ונתון על גבי חבית בנייר ונתון על פי עיגול אם תרומה ה"ז תרומה ואם מעשר ה"ז מעשר ומפרש הש"ס לטעמא נתחלפו לו כלומר אע"פ שאין מדרך ליתן חרס ע"פ החבית ונייר ע"פ עיגול של דבילה אלא איפכא הנייר ע"פ חבית והחרס ע"פ העיגול אני אומר שמא נתחלפו לו ובהא מודה ר' יוסי דאם הוא פינה בודאי היה לוקח הסימן מעל החבית ומעל העיגול דאין זו טירחא אלא מדשביק להו ה"ז תרומה או מעשר:

גמ' תמן תנינן. בפ"ק דביצה וגרסינן שם נמי להסוגיא זימן שחורים בעי"ט ולמחר מצא לבנים במקום השחורים והשחורים מצא במקום הלבנים שזימן וכן שנים ומצא שלשה הרי אלו אסורין דאמרינן הני אחריני נינהו:

שלשה ומצא שנים מותרין. דאמרינן חד מינייהו אזיל לעלמא והני אינהו דאזמינהו נינהו:

דרבי היא. מתני' דביצה דתני בתוספתא פ"ה דרבי ורבנן פליגי בדינא דמתניתין דהכא במאתים ומצא מנה:

המנה ניטל. כלומר מנה אחת ניטל ונשאר מנה מעשר מונח וכדסתמא דמתני. הכא וחכמים אומרים הכל חולין דאמרינן כל המעשר ניטל והני מעות אחריני נינהו וא"כ מתניתין דביצה נמי כרבי היא דאזלא:

חזר ואמר. דלא היא אלא מתני' דביצה איכא לאוקמי כדברי הכל דשנייא הוא בגוזלין שדרכן לדדות ולפרוח והלכך אפי' לרבנן תלינן דהאחד הלך והשנים נשארו אבל הכא דהמעות ניטלין הן הלכך אמרינן דהכל ניטל והני אחריני וחולין הן:

והתני רבי חלפתא. דאין חילוק בדינא דמתניתין דביצה בין הניח וזימן גוזלות ובין הניח וזימן ביצים דאם הניח שלשה ביצים ומצא שנים מותרין ולא חיישינן דשמא אחריני נינהו ונולדו ביום טוב והשתא על כרחך דטעמא לאו משום דעשוין לפרוח דלא שייכא בביצים הוי על כרחך דמתניתין דביצה דרבי הוא:

תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח ובנו מצא. כצ"ל וכך הוא בביצה שם. כלומר דלעולם אימא לך דמתניתין דביצה כד"ה אתיא ואפילו רבנן מודו דאמרינן הנשארים הן הן הראשונים שהזמין ואחד מהן נשמט או נאבד ולפיכך הוא הדבר בגוזלות והוא הדבר בביצים משום דהתם הוא הניח אותם והוא מצא עכשוו שנים ומהיכי תיתי נימא דניטלו דאם היה נוטל היה נוטל את כולן אבל הכא אביו הוא שהניח ובנו הוא שמצא הלכך אמרינן אביו בעצמו הוא שנטלן אח"כ ושכח מלומר לבנו וא"כ אלו שנמצאו הכל חולין ורבי ס"ל דאי איתא שאביו הטלן אח"כ היה אומר לבנו ובהאי סברא הוא דפליגי הכא:

הורי ר' בא בר זבדא. במעשר שני כהדא דרבי. דאמרינן מנה מונח מנה מוטל וכסתמא דמתני' ושאני במתני' דביצה וכדאמרן:

הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו. של מע"ש היכן הם ונראה לו בחלום וכו' ותוספתא היא בפ"ה:

מצטער וחמי ואת אמר הכין. בתמיה הלא נראין הדברים שכך הוא שלפי שהיה מצטער עליהן בא אביו ונראה לו בחלום לומר לו א"כ האמת הוא כן:

אמר ר' יוסי. דהוא גופיה טעמא דלא מיסתברא לסמוך על כך דלא בהוא דלא מצטער וחמי כלומר אלא בההוא דלא היה מצטער ולא היה חושב מזה כלום והיה נראה לו בחלום כך וכך אפשר שהוא אמת אבל הכא שהיה מצטער וחושב על כך אורחא הוא דכמה דבר נש הוי הוא חלם כמו שהאדם הוא במחשבה כך נראה לו בחלום ולפיכך אין זה כלום:

מאן דעביד יאות. הרוצה לעשות ולהתנהג יפה יעשה כהאי דר' יוסי דאין לסמוך על החלום שנראה לו ממה שהיה חושב ביום. ואיידי דאיירי בענינא דחלומות מייתי להאי דלקמן:

חמית בחלמאי. שאמרו לי לך לקפודקיא ותמצא מידלא הן הנכסים של אביך שהן שם וא"ל ר' יוסי הלך אביך לקפודקיא מימיו וא"ל לא וא"ל זיל חשוב ותמנה עשר קורות בתוך ביתך ותמצא הנכסים של אביך שהצניעם שם:

קפא דקוריא. כלומר קפודקיא הוא רמז לקפא דקורות:

כליל דזית. עטרה של זית וא"ל דאתה עתיד להתרומם לבתר יומין ובא איש אחר ושאל לו שראה ג"כ כחלום הזה שהוא לבוש בעטרה של זית והשיב לו דסופך ללקות ושאל לו מפני מה אמרת לזה שעתיד להתרומם ולי אמרת דאת מלקי והשיב לוההוא גברא הוה חזי הזית בנציא בשעה שעלתה ניצו וכך אמר לו וזה הוא רמז שעתיד להתגדל כזה הזית שהוא בניצו ועומד להתגדל אבל אתה אמרת לי שראית הזית בחבטיא בשעה שחובטין אותו לפיכך אמרתי לך דאת מלקי:

חד בר נש. נכרי היה:

משקה זיתא משח. השמן הוא משקה להזית וא"ל תיפח רוחיה דההוא גברא לאימיה הוא חכים מכיר הוא לאמו שבא עליה וזה השמן משקה להזית והוא יצא מן הזית:

לאחתיה הוא חכים. לאחותו הוא מכיר שבא עליה וזה רמז כמו ששתי העינים הן בגוף אחד כך זה בא על אחותו שבאו שניהן ממקום אחד:

תנורין את עבד. המלאכה שלך לעשות התנור וא"כ תרתין הן עיניך והשלישי עינו של תנור שעושין לו כפתח להוציא העשן במס' כלים בפ"ח השרץ שנמצא בעין של תנור:

מלוי את. ממלא גרבי יין אתה והשנים הן אזניך והשתים אזני הגרבא:

ברייתא. הבריות בורחין מלפני וא"ל שאתה מביא איזייא והן הקוצים כסוחים והכל יברחו מפניך שלא יכשלו בהם:

איסטווא דההוא גברא. האיצטבא שלך יש בה י"ב מרקען הן כמו השליבות שמרוקעין ומרוחקין זה מזה:

דכתיב דרך כוכב מיעקב. ולפיכך נמשלו ישראל לכוכבים:

מסיק חסין. עולין בו חזרת והוא חסא וא"ל היין שלו יהיה מתוק הרבה ואתה תצטרך להביא חסא ותצבע להיין לערבו עם זה בהכוסות:

מיתמר לי הכין. שאמרו לי כך זרק אצבעתך נחית תזרוק מה שירד באצבעות שלך וא"ל תן לי שכרי ואני אגיד לך ולא נתן לו וחזר וראה שאמרו לו כך תעלה נפיחה ותהיה בפיך ולא רצה להגיד לו עד שיתן שכרו ולא נתן לו וחזר וראה שאמרו לו כך זקוף הוא אצבע שלך וא"ל ולא אמרתי לך תן לי השכר ואני אגיד. לך ועכשיו הפסדת ואני אומר לך כשראית בראשונה שאמרו לך זרוק אצבעותיך נחת זה היה שנחת הדלף בחיטין שלך ואמרו לך תזרוק הדלף ותנקה אותן ובשני' כשאמרו לך כך תיהוי נפח בפומך כבר נפחו החטין וכד איתמר לך הכין עכשיו זקיף הוא אצבעך כבר צמחו ונתקלקלו הכל:

אנא איזל ומפלי. אני הולך ואשחוק בהדין סבא דיהודאי שהוא אומר שיודע פתרון החלומות ואני אומר לו דבר שלא היה ולא נברא ואראה מה יאמר לי:

מקניתא. מה שמשימין תחת הרגל להדום אדרא הוא מוכין תוריתא שורות שורות וההוא גברא יתיב עליהון ומדריך עושה צרכיו וא"ל ר' ישמעאל תיפח רוחיה דהאי גברא אין זה חלום כלל ואעפ"כ הואיל והגדת לי לא אשיב אותך ריקם ואני פותר לך ד' ארזים הן ד' שיטות ארוכות המטה והד' שקמי הן ד' כרעי המטה והמקניתא הוא מרגלתא הרגל והוא עץ התחתון שמעמידין עליו המטה והאדרא הוא ברא של התבן של המטה והתוריתא אצבעתא הן שורות העצים שהן עשויות כאצבעות ומסרגין החבלים עליהן ומה שראית דהוא גברא יתיב ומדריך כך הוא שהוא ישכב וירבע בתוך המטה ולא חי ולא מת אלא תמיד בחליו ועושה צרכו עליה וכן הוות ליה כפתרונו של ר' ישמעאל:

חדא איתה. אשה אחת באת לפני ר"א וא"ל ראיתי תיניתא המשקוף של הבית נשבר ופתר לה שתלד בן זכר על שם היולדת היושבת על המשבר והמשקוף הוא זכר ששוקף על האסקופה:

לית הוא הכא. הרבי שלנו אינו בכאן ומה אתה רוצה ממנו והגידה להם החלום ופתרו שתלד בן זכר ובעלה ימות והוא המשקוף של הבית וכשחזר ר"א לביתו וספרו לו המעשה אמר להם מה עשיתם הרגתם את הנפש ולמה כן לפי שאין החלום הולך אלא אחר פתרונו כדכתיב:

חוץ מן היין שיש שותה וטוב לו. אם הוא ת"ח ויודע לשתות במדה וכדי להוסיף כח בתורה וע"ה ששותה הרבה רע לו וא"כ אין פתרון ליין אלא הכל לפי מה שהוא אדם:

רגלי קטינא. נתקטן או רגלי קטיעה יפתר לו כשיבא המועד ולא ימצא לאכול בו בשר וזהו הרגל שלו קטיעה:

רגלי מסובלא. הרגל שלי הוא מסורבל וכבד עלי המשא יפתר לו כשיבוא מועד הרגל יהיה לו הרבה בשר לאכול:

ואפוי משניין. פניו זועפים ושאל לו על מה זה והגיד לו שראה חלום בשלשה דברים קשים באדר וכו' ופתר ליה ר"ע ואמר אלו השלשה הכל הן לטובה בהדרא דאורייתא אתה מתרומם ותתגדל עד יום מותך וניסן לית את חמי שלא תבא לידי נסיון ואין אתה צריך לניסין ומה שראית מה דאת זרע אין אתה מאסף זהו מה שאתה מוליד אין אתה קובר אותם כ"א כולם יהיו בחיים שלמים וקיימים:

הדרן עלך המוליך פירות