מתני' המעביר תאנים בחצרו לקצות. שהעבירן דרך חצירו להוליכן למקום שעושין הקציעות ובכה"ג אין החצר קובעת למעשר דאינה קובעת אלא בדבר שנגמר מלאכתו:

בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. שלא הוקבעו למעשר והוא עצמו פליגי ביה בגמרא דאיכא למ"ד דאסור לאכול לפי שאין אוכלין על המוקצה אלא במקומו במקום שעושין הקציעות ששם הוא ניכר שלא נגמר מלאכתו ואיכא למ"ד דגם הוא מותר לאכול דס"ל אוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו וקי"ל להלכה כהאי מ"ד דאף הוא מותר לאכול עראי דהא לא עדיף חצר מבית ופירות שהכניסן לבית קודם שנגמר מלאכתן אין הבית קובען למעשר ומותר לאכול מהן אכילת עראי כדאמרינן לעיל בפ"ק בהלכה ה':

והפועלין שעמו. לא ששכרן להוליכן עד המקום שעושין הקציעות דא"כ היו אוכלין מן התורה שהרי זה בתלוש הוא וקי"ל דפועל אוכל מן התורה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמר מלאכתו כדתנן בפ' הפועלים והובא בפ' דלעיל בהלכה ו' אלא דה"ק הפועלין שעמו בשדה כגון ששכרן לעשות מלאכה אחרת בחרישה ובקצירה וכיוצא בהן דהשתא אין אוכלין מן התורה והדין עם הפועלין כך הוא. בזמן שאין להן עליו מזונות. שלא פסק עמהם לתת להן מזונות אוכלין ופטורין מן המעשר אם נתן להם הבעה"ב מהן לפי שלא נגמר מלאכתן. ואם יש להן עליו מזונות שפסק עמהן ליתן להם מזונות הרי אלו לא יאכלו. לאו מטעם דכמקח הוי דהא ליתא שהרי אין המקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו וכר' יהודה דסוף פ' דלעיל דהלכתא כוותיה אלא הכא טעמא אחרינא איכא משום דהחוב על בעה"ב ליתן להם מזונות וכשנותן להם מאלו התאנים שלא נגמרו מלאכתן ואינם מעושרין הוי לי' כפורע חובו מן הטבל וקי"ל דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה ואסור למכור את הטבל כדתנן לעיל בפ"ה דדמאי:

מתני' המוציא פועליו בשדה. לעשות לו איזו מלאכה בשדה כגון חרישה וכיוצא בה ולא ללקט פירות דהשתא אין אוכלין מן התורה:

בזמן שאין להם עליו מזונות. שלא פסק עמהם ליתן להם מזונות אוכלין מן הפירות שבשדה שלא נגמר מלאכתן ופטורין מלעשר:

אבל אם יש להן עליו מזונות. שפסק עמהם ליתן מזונות ואז אם יאכלו הוי כפורע חובו מן הטבל ואסור הלכך אוכלין אחת אחת מן התאינה וכיוצא בה דאין זה כפריעת חוב וקביעות אכילה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה זהו כרי של תאנים דכל כה"ג קביעות אכילה הוא:

מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים. מפרש בגמ' ששכרו לנכש בזיתים וזהו לכסח ולעקור השרשים תחתיהן דאין זה אוכל מן התורה אלא מפני התנאי שאמר לו והתנה הפועל שיאכל בזיתים וכל שאינו אוכל אלא מפני התנאי הוי כמקח לפיכך אוכל אחת אחת מן האילן מן הזיתים שנגמר מלאכתן ואם צירף חייב וכן לנכש בבצלים והתנה הפועל עמו על מנת לאכול ירק:

מקרטם. מלשון מכרסם חותך עלה עלה ואוכל:

ואם צירף חייב. דהוי כמקח וקובע בדבר שנגמר מלאכתו:

גמ' הוא עצמו. דלא תנינן במתני' מהו שיאכל עד שלא עישר:

רב כר' מאיר. ר"מ דתוספתא הוא דתני התם בפ"ב הלוקח גרוגרות מן המוקצה לא יאכל עד שיעשר:

רב כר"מ. מוקמית לי' ופריך אי כר"מ אפי' בניו ובני ביתו יהו אסורין דהא ר"מ סתמא קאמר לא יאכל עד שיעשר:

אלא רב כרבי. דלקמיה:

אין אוכלין על המוקצ' אלא על מקומו. ששם הוא ניכר שלא נגמר מלאכתו למעשר:

דברי חכמים. כלומר אבל דברי חכמים פליגי כדאמר ר' יעקב בשם ריב"ל דסבירא להו אוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא במקומו:

והתנינן. לקמן בפרקין החרובין עד שלא כינסן לראש הגג כדי לייבשן מוריד מהן לבהמה ופטור והרי מאכילה שלא במקום מוקצה שלהן וקתני פטור:

לא תתיביני חרובין. לא תשיבני מדין דחרובין דטעמא משום דחרובין מאכל בהמה הן ואין בני אדם אוכלין אותן אלא ע"י הדחק והקילו חכמים במאכל בהמה:

על דעתיה דרב. דהוא אסור לאכול הואיל שלא במקום מוקצה הוא ומה בין הוא ומה בין בניו וקאמר דהיינו טעמא לפי שהוא ע"י שהוא תלוי במוקצה כלומר בדעתו הוא תלוי דיכול הוא לימלך שלא להוליכן לעשות מהן קציעות לפיכך אסור אבל בניו ע"י שאין הדבר תלוי בדעתן בענין המוקצה אוכלין אף שלא במקום המוקצה:

ניחא בניו. השתא פריך אמתני' דהא מיהת כפורע חובו מן הטבל הוא וניחא בניו שאוכלין דאין חובה מוטלת עליו לזונן:

ובני ביתו. בתמיה דאשתו בכלל וכי אין לה עליו מזונות נמצא כפורע חובו מן הטבל הוא:

כמאן דאמר אין מזונות לאשה. על בעלה דבר תורה אלא מדבריהם והקילו לאכול עמו עראי בדבר שלא נגמר מלאכתו:

כהדא דתני. בתוספתא דשביעית סוף פ"ה:

אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. ובתוספתא גריס פירות שביעית והיינו הך וכגון שהלך בעלה למדה"י דב"ד פוסקין לה מזונות מנכסיו א"נ אלמנה שב"ד פוסקין לה מזונות מנכסי יתומים:

אבל ניזונת היא אצל בעלה שביעית. דהואיל שאין חוב מן התורה עליו לזונה לא הויא כפורע חובו מדמי שביעית וה"נ כן:

ויעשו אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה. כלומר שאין מלאכתו יפה שוה פרוטה דאינו ממון ולא שייך פריעת חוב לגביה והכא נמי גבי אשה ולמה לך לאהדורי אטעמא אחרינא דאגב בעלה היא אוכלת עמו וקאמר הש"ס הדא אמרה וכו' כדמסיק דהא אפי' כמאן דאמר אין לה עליו מזונות וכי אין לה עליו בית דירה בתמיה וא"כ הואיל דבית דירה שלה היא היתה קובעת למעשר אי לאו דטעמא דאוכלת היא עמו כדתנינן גבי שביעית:

כהדא דתני. בתוספתא דעירובין פ"ו אנשים ששיתפו שלא מדעת הנשים כצ"ל וכך הוא שם שיתופן שיתוף ונשים ששיתפו וכו' שמעינן מיהת דיש לה בית דירה דהא אין משתתפין עליו במבוי אא"כ יש לו שם בית דירה:

וכולן שנכנסו משדה לעיר. כולן דשנינו דפטורין מלעשר הואיל ולא נגמר מלאכתן בשדה אם נכנסו לעיר נטבלו אע"פ שלא נגמרו מלאכת כולן:

מתניתא. הך ברייתא דרבי הוא דתני בתוספתא הביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצירו שאינה משתמרת והיא פטורה מן המעשרות:

ושכח והכניסן לתוך ביתו. וביתו קובעת למעשר או שהכניסום התינוקות ה"ז מחזירן למקומן ששם ניכר הוא שלא נגמר מלאכתן ואוכל מהן עראי כדין פירות שלא נגמר מלאכתן:

לא אמרו אלא שוגג. הרי דלא אמרו אלא שכח בשוגג והכניסן לביתו דאז אינה קובעת הא מזיד לא ואסור וכהאי ברייתא דלעיל:

מאן תניתה. להא דדוקא בשכח והכניסן לתוך ביתו דאז אין הבית קובע אבל אם הכניס במזיד למקום הקובע אע"פ שאינו אלא בדרך העברה ודעתו לאכלן במקום הפטור אפ"ה אסור לאכול עד שיעשר:

רבי היא. דשמעינן לי' דס"ל הכי דתני בתוספת' שס ונישנית בנסחא אחרת. ולפי נסחא זו דגריס הכא אתייא שפיר להא דקאמר מאן תניתה להא דלעיל רבי:

הביא תאנים מן השדה והעבירן לחצרו לאוכלן בראש גגו. שדעתו הי' בתחילה לאכלן בראש גגו ומקום פטור הוא כדתנן לקמן בפרקין הגגות פטורין אע"פ שהן של חצר חייבת אלא שהעבירן דרך חצירו רבי מחייב לעשר דמכיון שהעבירן דרך חצירו והוא מקום חיוב דחצר קובעת למעשר אע"פ שדעתו לאכלן במקום פטור נקבעו למעשר דלא התירו בהאי ברייתא דלעיל אלא דוקא בשכח והכניסן לתוך ביתו:

ר' יוסי בר' יהודה פוטר. דס"ל דאין העברה דרך מקום חיוב קובעת ועולה לראש גגו ואוכל:

הוי מאן תנא המעביר תאנים וכו'. כלומר ש"מ השתא דמאי דתני במתני' המעביר תאנים בחצרו לקצות בדוקא קתני דאם העבירן דרך חצרו על דעת להוליכן למקום שיעשו קציעות בהא הוא דאמרינן דאין העברה דרך חצרו קובעת הא לא לקצות אלא שהעבירן לאכלן במקום אחר חייב ואפי' המקום אחר מקום פטור הוא דהעברה דרך מקום חיוב קובעת למעשר וכרבי:

ר' עולא בר ישמעאל בשם ר' לעזר. היה מספר זו המעשה דרבי ור' יוסי בר' יהודה היו נוהגין להכניס את הכלכלה של פירותיהן לאחורי הגגות של הבתים ודרך שם היו מכניסין לבתים כדי לפוטרן ממעשרות לפי שאין הבית קובע עד שיכניס דרך השער וראה אותן ר' יהודה בי רבי אילעאי ואמר להן וכו':

מה לי לאחורי הגגות. ולמה להן להכניסם דרך אחורי הגגות הלא אפי' הכניסם בחצרו דרך השער ודעתו לאכלם בראש גגו גם כן אין העברה דרך החצר קובעת דכי לא ר' יוסי בר' יהודה הוא שעשה כן והא איהו ס"ל דאפי' בכה"ג פטור ומשני בגין רבי דהוה עמיה ורבי ס"ל דהעברה דרך חצירו מחייבת ולפיכך הכניסו דרך אחורי הגגות ולבסוף חמתון חד סבא והיה מנסה אותם ואמר להם תתנו לי' אתם מעט מהפירות ואמרו הן ואמר לון לאביכם שבשמים אין אתם נותנין שכוונתכם לפוטרן מן המעשרות ולי אתם נותנים:

ר' יוחנן כר'. פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל לעיל בפ"ב בהלכה ג' בפירות שלקטן שלא לצורך השבת ר' יוחנן אמר השבת טובלת ורשב"ל אמר אין השבת טובלת והשתא לימא דפליגי בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה דר' יוחנן סבירא ליה כרבי דקאמר דהחצר קובעת אף על פי שלא היה בדעתו לאכלן בחצר כ"א דרך העברה בעלמא הכניסן וכדי לאכלן במקום פטור וה"ה בשבת דאע"פ שלא לקטן בתחילה לצורך השבת אפילו הכי כשהגיע שבת קובעת ורשב"ל כר' יוסי בר' יהודה ס"ל:

ר' יוחנן כרבי. כלומר דדחי לה הש"ס דהא דקאמרת ר' יוחנן כרבי לא היא דאפי' אם יסבור כר' יוסי בר' יהודה גבי חצר שאני שבת דחמירא שכן מצינו דאפי' פירות שנשרו מאליהן קודם השבת כשהגיע שבת אסורין לאכול דהשבת קובעת וכן הא דקאמרת דרשב"ל כר' יוסי בר' יהודה לא היא דאפי' יסבור כר' גבי חצר שאני הוא דחומר הוא בחצר בית שמירה לענין קביעת מעשר יותר משבת:

דאמר ר' יוחנן וכו'. כדאשכחן דפליגי בה ר' יוחנן ור"ל לעיל בפ"ב בהלכה ה' דר' יוחנן ס"ל דהמקח והחצר והשבת אינן תורה דאין קובעין אלא מד"ס ורשב"ל ס"ל דהמחוור שבכולן חצר בית שמירה שקובעת אף מן התורה כמו הבית שקובע:

היו לו. מי שהיו לו ב' חצירות אחת במגדלא. בהמגדול ואותה חצר אינה משתמרת ואחת בטבריא עצמה וחצר המשתמרת היא:

מכיון שהעבירן דרך היתר. באותה שבמגדול מותר לאכול מהן עראי אפי' בחצר שבטבריא:

כר' יוסי בר' יהודה. דלעיל ורובא ועדיפא הוא מן דר' יוסי בר' יהודה דאלו מה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד עכשיו בשעת אכילה במקום פטור שלא התיר לאכול אלא בראש גגו אחר שהעבירן מהחצר ואלו מה דאמר ר"ש בן יוחי. כצ"ל אפי' עומד עכשיו במקום חיוב בחצר שבטבריא מכיון שהעבירן בתחלה במגדול דרך היתר מותר באכילת עראי לעולם:

ור' אליעזר רובה מן דתריהון. דידיה עדיפא הוא מן תרווייהו האי דר"א בתוספת אהוא והבאתי בפ' דלעיל בהלכה ד' גבי פלוגתא דר"א וחכמים בתורם פירות עד שלא נגמר מלאכתן דקתני התם ומודה ר"א לחכמים בתורם שבלין ועתיד לעשותן גורן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן שיאכל מהן עראי אלמא דס"ל מכיון שהתחיל בהן דרך היתר וכלומר דמכ"ש לא עשה בהן מעשה כ"א שהעבירן דרך החצר והוא מקום היתר אלא אפי' שהתחיל המעשה הגורם לקובען רק שהוא דרך היתר כגון בשבלים וכיוצא בהן דאכתי לא נגמר מלאכת עצמן בהן מותר לאכול מהן עראי ובהא עדיפא דר"א מדתרווייהו. והא דנקט ר"א אע"ג דלחכמים פשיטא דמותר משום דאליבא דחכמים אין כאן מעשה כלל לקביעות דהא לדידהו לעולם אין התרומה קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ולא דמיא כלל לההיא דהעברה דרך החצר ולר"א שפיר הוא דקאמר דאף דס"ל דהתרומה מעשה הויא לקביעות מ"מ אם התחיל המעשה בהן דרך היתר מותר:

גמ' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה. מפני שכשאוכלין מן אלו שמכונסין בכלים כקביעות הויא:

ולא מן המוקצה. בתמיה ואמאי לא יהא כמה דתימר תמן במתני' דלקמן מלקט אחת אחת וכו' ואמור אוף הכא כן דמיהת אחת אחת יאכלו:

מוקצה עשו אותה כמצורף. דהואיל וכנסן בכרי הוי כמצורף וכל מה שיאכלו ממנה כצירוף הויא:

גמ' תני דבית רבי. ופליגא אמתני' וס"ל אוכל כדרכו ופטור מלעשר:

מה אנן קיימין. במתני' ובמאי פליגא ברייתא דבית רבי:

אם בששכרו לעשות עמו בזיתים. שילקט עמו הזיתים כ"ע מודים שהוא אוכל כדרכו ופטור שהרי זה אוכל מן התורה מן המחובר בשעת גמר מלאכה וכל שאוכל מן התורה פטור ממעשר ואפי' התנה עמו כדאמרינן בפ' דלעיל בהלכה ו':

ואם ששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים. כלומר בגוף האילנות של זיתים לתקן אותם בזה כ"ע מודים דדוקא אוכל אחת אחת וכו' שאין זה אוכל מן התורה לדברי הכל דבמחובר הוא ואינו גמר מלאכה:

אלא כי אנן קיימין בששכרו לנכש וכו' מן דבתרה וכו'. כלומר כדשמעינן מן דאיירי בסיפא לנכש בבצלים וה"נ ברישא לנכש בזיתים ובהא פליגי דלתנא דמתני' כעושה במחובר בשעה שאינו גמר מלאכה הוא דהויא ואינו אוכל מן התורה מן הזיתים שנגמר מלאכתן אלא מפני התנאי והוי כמקח וכדפרישית במתני' ולתנא דבית רבי לא חשיב ליה כעושה במחובר הואיל ואינו עושה בגופן של אילני הזיתים אלא כעושה בתלוש עד שלא נגמר מלאכתו ולדידיה אוכל מן התורה הוא:

מהו אהן פטור דתנינן הכא. מאיזה טעם הוא האי ופטור דתנינן הכא במתני' באוכל אחת אחת והשיבו לו משום אוכל עראי בשדה שהוא פטור:

וכה אתינן מיתני משום אוכל עראי. והכא אתא לאשמעינן להא וכי עד כאן לא שמענו זה דאוכל עראי בשדה ופטור עד שהוא מגיע לביתו כדתנן בפ"ק:

אלא משום הבקר. היינו טעמא הכא דהבע"ב מסתמא הוא מפקיר להדבר מועט כזה ואינו מקפיד על כך ושכן אפי' אם הכניסו לבית אח"כ פטור דהפקר פטור ממעשר:

דתני. בתוספתא פ"ב מצא כלכלה מחופה בעלין אסורה משום גזל וכו' כדמפרש טעמא:

אסורה משום גזל משום דבר שיש בו סימן. דאין הבעלים מתייאשין ממנה שהרי יכולין ליתן סימן להמוצאה שהוא מחופה בעלין:

וחייבת במעשרות. לפי שעד עכשיו דעת בעלים עליה שאינו מפקיר אותה שהוא אומר יש לי ליתן סימן להמוצא אותה:

עד היכן עד כדי שיכול לתרום מן המובקר. בתמיה כלו' דמתמה עלה דאי אמרת אסורה משום גזל ומאי האי דקאמר וחייבת במעשרות הרי אינו רשאי לאכול הימנה ועד היכן הוא ממתין להתחייב בה בתרומה ומעשרות וכי עד שיודע לו שהפקירוה הבעלי' ומותר לאכול ממנה ויכול הוא להפריש תרומ' מן המופקר הא אם הפקירה א"כ פטורה מתרומה ומעשרות והרי לא יכול לתרום מן המופקר:

לא היה וכו'. כלומר דכך הוא עושה דהואיל אם ימתין אין כאן תרומה ומעשרות בלאו הכי. ואם יאכל אחר שיפריש הרי אסורה משום גזל אלא כיצד הוא עושה אם רוצה לאכול ממנה:

עושה אותה דמים ואוכלה. מפריש הדמים מה שהיא שוה שאם יבואו הבעלים ויתנו סימן ישלם להם הדמים ועכשיו יכול הוא לתקן התרומה ומעשרות ואוכלה ובתוספתא מסיים בהדיא כיצד הוא עושה עושה אותה דמים ומייתי לה לראיה להא דלעיל דשמעינן מיהת דאף אם הכניסם לבית אם הוא דבר הפקר אין כאן מעשרות:

דמים מהו שיטבלו במקח. הא דקי"ל מקח קובע למעשר אם דווקא שמשך את הפירות דאז נקנה המקח בכל מקום או בנתינת דמים בלבד נקנה לענין קביעות מעשר או דנימא מאחר שהבעלים מוציאין אותן הדמים קודם שימשוך הלוקח לא נטבלו הפירות למעשרות ועד שימשוך אותן:

ר' מנא בעי. על זה דמספקא ליה אם הדמים קובעין למעשר או עד שימשוך כל הפירות דהגע עצמך שנטל אחת מהן והיתה נתונה בפיו לטעום מהן אם טובים הן וכי לא כמאוס הוא יכול הוא להחזירה מפיו בתמיה הלא ודאי אוכלה ואם אומר את כן דכל זמן שלא משך את כולן לא נקנו לו והרי אותה האחת שאוכלה משך אותה והיא מתחייבת במעשר ועכשיו אינו יכול לתקנה שהשאר לא נקנו לו וא"כ לא נמצא זה אוכל טבל למפרעו דאי אפשר לתקן אותה אלא ודאי הדא אמרה דמים כמקח הן לענין קביעות למעשר אע"פ שלא משך את כולן וממילא אפי' נתן לאחת מהן בפיו יכול הוא להפריש אח"כ עליה כלומר דאם מתקן את השאר לא אכל טבל למפרע:

מצא כלכלה מלאה פירות. וספק אם הן מעושרין או לאו ולהאי ברייתא דלעיל דקתני אסורה משום גזל מיירי הכא שאין בה סימן אבל ספק הוא אם נודע להבעלים ונתיאשו או לא:

במקום שהרוב מכניסין פירותיהן למכור בשוק אסור לאכול ממנה עראי דחיישינן שמא הכניסן בתחילה להבית והוקבעו למעשר וכדאמרינן בריש פרק דלעיל ואחר שהביאן למכור בשוק נאבדו ממנו ולפיכך נמי אין מתקנה אלא דמאי דספק אם עישרן הבעה"ב או לאו:

במקום שרוב מכניסין לבתים. תלינן דעד שלא הכניסה לבית נאבדה ולא הוקבעו למעשר לפיכך מותר לאכול ממנה עראי ומתקנה ודאי דמסתמא אינם מעושרין:

מחצה על מחצה. ספק הוא אם הוא מאותן המכניסין לשוק או מאותן המכניסין לבתים לפיכך מתקנה דמאי ואין לו לאכול ממנה עראי עד שיתקן דמאי:

מכניסה לבית מתקנה וודאי. קס"ד דה"ק אחר שתיקן אותה דמאי בשדה מכניסה לבית ומתקנה ודאי מפני שעכשיו הוקבעו בבית והיינו דבעי ר' יונה דמאי מהו שיטבול לודאי כלומר אי אמרינן דאחר שתיקנה דמאי נטבלו וצריך לחזור ולתקן ודאי וקאמר הש"ס דלא היא דאם אומר את כן לא נמצאת מקדים המעשר ראשון לתרומה גדולה שהרי דין דמאי אין מפרישין ממנה תרומה גדולה אלא מעשר ראשון כדי להפריש תרומת מעשר וליתן לכהן ודין ודאי צריך להפריש גם התרומה גדולה ואם אתה אומר שלאחר שתיקן דמאי יכניסה לביתו ויתקן ודאי נמצאת מקדים ואסור לכתחילה להקדים מעשר ראשון לתרומה גדולה אלא דה"ק אם מכניסה לבית בתחילה מתקנה ודאי:

ר' יוסי בר' בון וכו'. ארישא קאי במקום שהרוב מכניסין לשוק מתקנה דמאי וקאמר דצריך להתנות ולומר אם הוא מאותן שמכניסין לשוק מה שעשיתי עשוי ואם לאו לא עשיתי כלום שלא תהא וכו' כלומר משום דס"ל דחיישינן למיעוטא ואפשר שהוא מאותן שמכניסין לבתים ומן הדין הוא שצריך לתקן ודאי ולהפריש גם התרומה גדולה ועכשיו שאין מתקנה אלא דמאי ותרומת מעשר בלבד הוא שמפריש ליתן להכהן נמצאת תרומת מעשר טבולה לתרומה גדולה שלא הופרש ממנה התרומה גדולה א"נ י"ל דר' יוסי בר' בון נמי אסיפא קאי מחצה על מחצה וכו' ובא לתרץ הקושיא לא נמצאת מקדים משום דמפרש דבשדה הוא מתקנה דמאי ומכניסה לבית ומתקנה ודאי כדמסיק וה"ק הא דפרכת לא נמצאת מקדים לאו קושיא היא דהא בלאו הכי ע"כ צריך הוא להתנות כשמתקנה דמאי ולומר אם מאותן שמכניסין לשוק הוא וכו' דאי לא תימא הכי חיישינן שלא תהא מאותן שמכניסין לבתים והדין הוא שצריך לתקן ודאי ועכשיו כשמתקן דמאי נמצאת תרומת מעשר טבולה לתרומה גדולה לפיכך צריך הוא להתנות כדאמרן וה"ק מחצה על מחצה בשדה הוא מתקנה דמאי ומכניסה לבית ומתקנה ודאי וא"כ לא מקדים הוא המעשר ראשון לתרומה גדולה שהרי הוא אומר ואם לאו לא עשיתי כלוס ולפי פי' זה צריך להגיה בהקושיא וחש לומר וכו' וכצ"ל וחש לומר שמא מאותן שמכניסין לשוק הוא ונמצאת תרומה גדולה טבולה לתרומת מעשר. כלומר דהשתא פריך איפכא דהיאך אתה אומר דכשמתקנה דמאי על תנאי הוא דמתקן ולפיכך מכניסה לבית ומתקנה ודאי ומה שתיקן דמאי בתחילה לאו כלום הוא הא נמי איכא למיחש איפכא דשמא מאותן שמכניסין לשוק הוא והדין בזה שצריך לתקן דמאי ומפריש תרומת מעשר מכולה ליתן להכהן וכשמתקן עכשיו ודאי ומפריש בתחילה התרומה גדולה והרי יש בה החלק מתרומת מעשר שהי' צריך להפריש מהכל ומאותה תרומה גדולה אינו מפריש ונמצאת תרומה גדולה טבולה היא לתרומת מעשר שיש בה:

א"ר מתנייה בקורא שם על מעשרותיו. כלומר הא לאו קושיא היא דבקורא שם לכל המעשרות מיורי דהא אין כאן חשש אלא לקריאת שם של התרומת מעשר שבה שהרי בלאו הכי נותן התרומה גדולה להכהן וא"כ קורא הוא שם גם לתרומת מעשר שבחלק התרומה גדולה דשמא הוא מאותן שמכניסין לשוק כדקאמרת ונותנה לכהן:

עד כדון דבר שאין לו גורן. כלומר והא דאמרינן כשמתקנה ודאי צריך להפריש גם התרומה גדולה לא אמרן אלא בדבר שאין לו גורן שאין עושין ממנו גורן ואיכא חששא דאפשר שלא הופרש ממנה התרומה גדולה וצריך לתקן הכל אבל דבר שיש לו גורן לא חיישינן לתרומה גדולה כדמייתי להאי ברייתא שא"א לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה ממנו תרומה גדולה דמסתמא הכל מקדימין להפריש תרומה גדולה בעוד שהתבואה בגורן ובחזקת שהופרש ממנה תרומה גדולה היא וא"צ להפריש מה שניתן להכהן אלא תרומת מעשר בלבד:

כהדא דתני. בתוספתא שם:

ממורחין. דכשהן מכונסין מסתמא הבעה"ב הניחן שם לדעת ואסורין משום גזל וכשהן מפוזרין אינו מקפיד עליהן ומותרות משום גזל:

בין כך ובין כך חייבין במעשרות. דלא תלינן להמפוזרין שהפקירם ובמכונסין עושה אותן דמים כדלעיל:

מעשרות מהיכן ניטלות. משום דתני גבי תרומה א"א לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה והלכך בעי ומצות המעשרות מהיכן ניטלות הן לכתחילה מן הבית או אף מן השדה אם הפרישן אחר שנתרמה תרומה גדולה ואינו ממתין עד שיכניסן להבית:

נישמעינה מן הדא. ברייתא חבר שהוא נאמן על המעשרות שמת והניח מגורה וכו' הרי אלו בחזקת מתוקנים דחזקה שאין החבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ומדקתני מגורה והוא אוצר וסתם אוצר בתוך הבית עושין אותו ש"מ דמצות מעשרות מן הבית הן:

ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת. על הברייתא פריך דקתני אפי' בו ביום וניחוש שמא נטרפה דעתו קודם שמת ולא תיקנה ומשני ר' בון תיפתר שמת מתוך יישוב הדעת:

שמע לה מן הכא. דמצות הפרש מעשרות מן הבית דתנינן לקמן בפ"ה דמעשר שני גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכו' ואם המצוה לכתחלה להפריש המעשרות בשדה לא היה ר"ג מעכב מלתקנן בתחילה הדא אמרה מן הבית עיקר מצות הפרשת שאר מעשרות:

שמע לה מן הכא. דמצותן מן הבית ממה דתנינן לעיל בפ"ד דתרומות מי שהיו פירותיו במגורה וכו' ומגורה בבית הוא:

ר' אבא מרי שמע לה מן הכא. דמצות הפרשתן גם מן השדה דהא תנינן בפ"ה דמעשר שני גבי ווידוי מעשר בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני וכו' כלומר הקדש קאי על מעשר שני ונטע רבעי שנקראו קדש נתתיו ללוי וכו' מן הבית זו חלה דהיא ניטלת מן העיסה בתוך הבית הדא אמרה דהפרשת שאר המעשרות מצותן מן השדה:

מתני' מצא קציצות בדרך. כך הוא ג"כ נוסחת המשניות ונ"א קציעות והיינו הך מפני שקוצצין אותם באיזמל ושוטחין אותן לייבש ואותן נקראו קציעות:

אפי' בצד שדה קציצות. משום גזל נקט לה דאע"פ שמצא בצד שדה קציעות ומוכחא מילתא דמאותה שדה הן אפ"ה מותרות משום גזל:

ופטורין מן המעשרות. קציעות פטורין הואיל ולא נגמר מלאכתן א"נ דהאי רבותא אפי' בצד שדה קציעות קאי ג"כ אפטורין מן המעשרות דאף דאותן שבשדה י"ל דכבר יבשו ונגמר מלאכתן אפ"ה אותן שמצא בצדה פטורין:

וכן תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים. ודרכן של תאנים כשהן נופלות נמאסות ונשתנות ואינו ידוע אם מאילן זה או לא מותרות משום גזל דשמא מעוברי דרכים נפלו ומספק פטורות מן המעשרות:

בזיתים ובחרובין חייבין. במעשרות לפי שמראיתן מוכיח עליהן וחזקתן שמאילן זה נפלו:

מצא גרוגרות אם דרסו רוב בני אדם. להגרוגרות שלהן וכגון במקום שדורסין הגרוגרות בשדה כדמוקי לה בגמרא:

חייב. מפני שחזקתן מדבר שנגמר מלאכתן הן ואם לאו פטור מלעשר:

מצא פלחי דבילה. אחר שדורסין הגרוגרות בעיגול מחלקין העיגול לכמה פלחין וחתיכות ובכל פלח יש הרבה דבילות דבוקות זו בזו חייב שבידוע הוא שהן מדבר הגמור:

והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג. בחרובין שנגמר מלאכתן בשדה מיירי וכגון שעשה מהן ערימה בשדה וכדאמרינן בפ"ק בהלכה ו' ודרך החרובין שכונסין אותן לראש הגג כדי לייבשן ביותר ועד שלא כנסן הכל לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור ודווקא לבהמה לפי שזהו הכלל אכילת בהמה בקבע לעולם כדין עראי לאדם נחשבת וכל היכא דמותר לאדם אכילת עראי מותר לבהמה אפי' אכילת קבע כגון בפירות שלא נגמר מלאכתן וכאן דנגמר מלאכתן מיירי ואסור לאדם אפי' אכילת עראי הלכך אינו מותר לבהמה כ"א אכילת עראי בדוקא והיינו דקתני מפני שהוא מחזיר את המותר וזה מוכיח שאינו מאכילה אלא אכילת עראי:

גמ' לא אמרו אלא לדרך. דוקא בתאנה שהוא נוטה על הדרך מותרין משום גזל דאימור מעוברי דרכים נפלו ומכיון שהתאינה בנפילתה נמאסת נתייאשו הבעלים מהן אבל בינו לבין חבירו לא דשמא משל חבירו הן:

והוא שמצא זיתים וכו'. הא דקתני בזיתים ובחרובין חייבין דוקא שמצא כל א' וא' תחת מין האילן שלו אבל אם מצא זיתים תחת החרוב או איפכא לא בדא אמרו חייבין וקמשמע לן דאפילו יש שם אילני זיתים וחרובין זה בצד זה אפ"ה תחת אותו מין האילן בדוקא אמרו:

ולא בבתים הן נדרסות. דסתם גרוגרות מביאין אותן מן השדה ודורסין בעיגול בבית ואמאי תלינן אם דרסו וכו' הלא בשדה מצאן:

תיפתר. במקום שרוב דורסין בשדות:

ר' (יונה) [זעירא] בעי. אהא דתנינן אם דרסו וכו' וכי אין ניכרת אם כבר דרוסה היא או אינה דרוסה ולמה לנו לילך אחר הרוב ומשני ר' שאול לפי שפעמים שהיא פוקעת ונשמטת מתחת הגלגל והוא העיגול והיא דרוסה ואינה ניכרת והיא נראית כמו שאינה דרוסה וכן להיפך פעמים שהרגל דורסתה והיא אינה דרוסה בעיגול ונראית כמו שהיא דרוסה והלכך אמרו כאן דאם דרסו רוב בני אדם תלינן שגם אלו נדרסו:

א"ר אלעזר הדא דתימר במקום שאין רוב דורסין בשדות. ר' אלעזר פליג על הא דר' שאול דקאמר דטעמא הויא מפני שלפעמים אינה ניכרת אם דרוסה היא או לאו ולפיכך אמרו בה שהולכין אחר רוב בני אדם ומשמע הא אם בידוע הוא שהיא אינה דרוסה כגון שניכרת שלא נשמטה מתחת העיגול וכיוצא בו לא מהני רוב הדורסין ולעולם פטורה היא דלא נגמרה מלאכתה ועלה קאמר ר' אלעזר דלא היא אלא הדא דתימר בניכרת שאינה דרוסה פטורה היא וכדדייקינן מדבריך זהו שייך לומר דוקא במקום שאין רוב דורסין בשדות דהואיל ואין כאן רוב בני אדם שדרסו וזו ניכרת שאינה דרוסה הוא פטורה אבל במקום שרוב דורסין בשדות כדאיירי במתני' דאוקימנא דהא דקתני אם דרסו רוב בני אדם חייב במקום שרוב דורסין בשדות הוא בכה"ג אמרינן דאע"פ שניכרת היא שאינה דרוסה חייב מפני שאותן שדרסו כבר והן הרוב א"כ יש כאן רוב הגרוגרות שנדרסו מרוב בני אדם שדרסו לפיכך אותן המיעוט שעתידין הן לדרוס מצטרפין לחיוב דהרוב גורר את המיעוט לחיובא:

אית תניי תני וכו'. האי מילתא דמוכחא היא שבטעות נדפסה כאן לזה דלא שייכא כלל להמתני' דאין לפרש דטעמא קאמר על הא דקתני והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור ולא קתני לאדם משום שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק דהא ליתא דכי בשוק איירינן הכא הא לא קאמר אלא מוריד מהן לבהמה וכל היכא שאוכלת היא פטור ואי איתא דאף לאדם פטור הוא מן הדין אמאי נקט לבהמה ולמה לא יהא מוריד אף לאדם ויאכל בחצר שאינה משתמרת או בכיוצא בזה במקום שאינו קובע למעשר א"נ יאכל בראש הגג בעצמו וא"צ שיוריד למטה דראש הגג ג"כ מקום הפטור הוא כדתנן לקמן וראש הגג לאו שוק הוא לענין דנאמר דגנאי הוא לת"ח לאכול שם ועוד דבלאו הכי לא איירינן הכא כלל בענין המקום שמקפיד לאכול שם או לא אלא לענין אם יכול לאכול מאותו דבר ואם נקבע או לא נקבע ואם אלו החרובין לא נגמר מלאכתן יקח מהן ויאכל בבית אכילת עראי שהרי אין הבית קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו והנכון דהאי אית תניא תני בהלכה דלקמן הוא דשייכא על הא דקתני במתני' ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה ועלה הוא דאתא לפרש לפי שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק ובחצר דכה"ג שהוא בוש לאכול בתוכה מפני שנראה שאוכל בשוק אינה קובעת למעשר והרבה יש כיוצא בזה בהש"ס הזה שנשמט ממקומו והועתק ונדפס למעלה או למטה בסמוך לו:

חמתיה. ראה אותו ר"מ וגער בו וא"ל בשוק את אוכל:

ובטל גרמיה. הפסיק עצמו ולא אכל עוד שם:

מתני' ואיזהו חצר שהיא חייבת במעשרות. שהיא קובעת למעשרות להפירות שנכנסו בתוכה כמו הבית ובדבר שנגמרה מלאכתו:

חצר הצורית. לפי שבצור היו מושיבין שומר בפתח החצר:

כל שאחד פותח ואחד נועל. כגון חצר של שני שותפים או של שני דיורין שאחד מהן פותח ואחד נועל פטורה כך הוא שנוי בתוספתא אליבא דר"ע ובגמרא גריס להא בגי' אחרת:

כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. שאינו נראה בה כאוכל בשוק חייבת:

ואין אומרים לו מה אתה מבקש פטורה. אבל אומרים לו מה אתה מבקש אז אפי' אדם בוש לאכול בתוכה חייבת:

הפנימית חייבת. שאין להחיצונה דריסת הרגל עליה והחיצונה פטורה לפי שיש להפנימית דריסת הרגל עליה. והלכה כדברי כולן להחמיר:

מתני' הגגות פטורין אע"פ שהן של חצר חייבת. וכשמעלן לראש הגג מעביר אותן דרך החצר אפ"ה אין הגגות קובעין למעשר ובגמרא מוקי לה דאתייא ככ"ע ואפי' לר' דקאמר לעיל בהלכה א' אם העביר הפירות דרך חצרו לאכלן בראש גגו החצר קובעת הכא במאי עסקינן שהעבירן לחצרו על מנת לעשותן אח"כ קציעות ונמלך עליהן לאכלן והלכך אין החצר קובעת לפי שבתחילה דעתו היה לעשותן קציעות ואין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומסיק בגמרא דדוקא בשיש בהגג ארבע אמות על ארבע אמות אבל בפחות מכאן בטל הוא לגבי בית:

בית שער. שלפני החצר ואכסדרה שהיא מקורה מלמעלה בת שלש מחיצות והרביעית פתוחה ומרפסת הוא המקום שלפני העליה ויורדים מן העליה למרפסת ומן המרפסת לחצר הרי אלו דינם כאותה חצר אם חייבת חייבין וקובעין אף שלא העבירן דרך החצר ואם אותה החצר פטורה אף הן אינן קובעין:

הצריפין. הן שאין להם גג אלא עשוים מקנים ורחבין הן מלמטה ועולות ונוגעות זו בזו והבורגנין הן העשויות בשדה שאוצרין בהן הפירות והשומר יושב בהן והאליקטיות הן בתי הקיץ נעשים מארבעה עמודים ותקרה על גביהן כל אלו אינן לקבע ופטורין:

סוכת גנוסר. מקום שבארץ ישראל שהפירות הן מתוקים וטובים ועושים שם סוכות ודרים שם כל זמן הפירות אע"פ שיש שם רחיים ותרנגולין לא הוי קבע ופטורין:

סוכת היוצרים. שהן עשוין זו לפנים מזו ובפנימית הוא דר שם ובחיצונה עושה מלאכתו ומוכר קדרותיו לפיכך הפנימית חייבת והחיצונה שאינה לדירה פטורה:

ר' יוסי אומר. אף הפנימית פטורה שאינה דירת החמה ודירת הגשמים שאינו יושב שם כ"א בימות החמה ואין הלכה כר' יוסי:

סוכת החג בחג ר' יהודה מחייב. לטעמיה אזיל דקסבר סוכה דירת קבע בעינן ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' תני ר' ישמעאל כל שהשומר וכו'. האי תנא דברייתא מפרש להא דר' ישמעאל להא דקאמר חצר הצורית לפי שבצור היו נוהגין כך להיות השומר יושב על פתחה ומשמר את הכלים:

כולהון. הני תנאי דמתני' מן הבית למדו שהבית טובל למעשר דבר תורה שהתורה אמרה ביערתי הקודש מן הבית ומר סבר דהאי חצר דמיא לבית ומר ס"ל דהאי נמי דמיא לבית:

שמעון קומי ר' יוחנן. שמעו ששאלו לפני ר' יוחנן הלכה כדברי מי ואמר לון הלכה כדברי כולן להחמיר:

ולמה לא אמרין ליה משמיה. מאי שנא דאמרו בהאי לישנא שמעין קומי ר' יוחנן ולמה לא אמרו בהדיא הכי משמיה ומשני משום דליתא מילתא דר' יוחנן פליגא על מילתא שלא יהיו דברי ר' יוחנן פליגי על מילתיה גופיה דאמר לקמן הלכה כרשב"א אליבא דר"ע לפיכך לא אמרו בהדיא משמיה דקבע כדברי כולן להלכה להחמיר מפני שיש אומרים שכך שמעו ממנו ויש אומרים כך:

תני. בתוספתא פ"ב רשב"א וכו' והתם גריס כגון שני שותפים שני דיורין ולמאי דמסיק לא פליגי הני ברייתות דרשב"א אהדדי:

לא בשני דיורין. ופריך מאי שנא בין שתוף ובין דיור הרי כשם שהשותף ממחה בחבירו וכשזה פותח זה הוא נועל כך הדיור ממחה בחבירו וא"כ לאו חצר המיוחדת היא ומשני ר' יונה דהאי ברייתא מיירי בבעל הבית ודיורו שהשכיר לו בית אחד בחצרו לדור עמו והרי הבעה"ב יכול הוא למחות בהדיור שלא לפתוח החצר בלתי רשותו אבל אין הדיור ממחה ע"י בעה"ב ולפיכך בכה"ג מודה ר"ע שהיא חייבת:

עליה שמעון קומי ר' יוחנן וכו'. השתא מסיק האי טעמא דקאמר לעיל למה לא אמרו משמיה דר' יוחנן בהדיא דקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר משום דאיכא דשמעין עליה דהאי מילתא דאמר הלכה כרשב"א משמיה דר"ע:

זעירא ור' אימי תריהון. אמרי בשם ר' יוחנן הלכה וכו' ור' איסי קאמר דהורי ר' יוחנן לאילין דבי ר' אימי הלכה וכו':

מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר"ע רבו. הלא אם החיצונה נועלת פתחה הפנימית פותחה שיש לה דריסת רגל עליה והויא החיצונה כאחד פותח ואחד נועל והיינו דר"ע ומה בא ר' יהודה להוסיף על דבריו:

אמר לו לא כלום. כלומר דבאמת לענין פטורא דהחיצונה לא הוסיף לו כלום ור' יהודה כך היה גורם בשם ר"ע רבו והיינו הך:

גמ' לגג מבוצר לאויר חצר היא מתני'. שהוא מבוצר ופתוח לאויר החצר מיירי ודרך החצר עולין לו ואפ"ה אינו קובע ופריך הא מכיון שהעבירן דרך חצר לא נטבלו בתמיה וכי אין החצר טובלת למעשר תיפתר אי כר' יוסי בר' יהודה לעיל בהלכה א' דס"ל העבירן לחצירו כדי לאכול בראש גגו פטור אי נמי דאפי' כרבי אתייא וכגון כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה וכו' כדפרישית במתני':

והוא שהיה בגג ארבע על ארבע אמות. דאז אינו בטל לגבי בית דמה הבית אינו טובל עד שיהא בו ארבע על ארבע כך לענין פטורא דגג צריך שיהא בו ארבע על ארבע למהוי מקום בפני עצמו:

דתני. בברייתא והובאה בפ' משוח מלחמה בהל' ד':

פטור מן המזוזה ומן המעקה. דבית כתיב בהו והאי לאו בית מיקרי:

ומן העירוב. אין צריך ליתן פת לעירובי חצירות כדרך שאר הבתים הפתוחין לחצר:

ואין טובל למעשרות. דאין חובת הטבל חלה עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית והאי לאו בית הוא:

ואין עושין אותו חיבור לעיר. בענין תחומי העיר דהבית העומד תוך שבעים אמה ושיריים לעיר מתחברת עמה ומודדין תחומי העיר מן הבית ולהלן אלפים אמה כדאמרינן בפ"ה דעירובין ובית קטן כזה אין עושין אותו חיבור לעיר דלאו בית מיקרי:

והנודר. מליכנס לבית או מלישב בו מותר בבית קטן זה דלא הוי בכלל:

ואין נותנין לו ארבע אמות לפני פתחו. כגון בחולק נכסיו על פיו ונתן לאחד מבניו בית עם שני פתחים ולאחד עם פתח אחד דקי"ל שנותנים לכל פתח ופתח ד' אמות כנגדן חלק בחצר והשאר חולקין בשוה ובית קטן זה אין לפתחו ארבע אמות:

ואין צמית ביובל. כלומר שאינו נחלט כדין בתי ערי חומה הנוהג בזמן היובל אלא שפודהו לעולם ואם לא גאלו יוצא ביובל כדין שדה מקנה:

ואין הבעלים חוזרין עליו מעורכי המלחמה. אם בנה בית חדש ואין בו ארבע על ארבע אינו חוזר:

מהו שיטבלו לבעל הבורגנין. הא דקתני במתני' הבורגנין פטורין שאינן טובלין למעשרות מהו שיטבלו לבעל הבורגנין בעצמו או שאין טובלין כלל ואפי' לבעל הבורגנין ופשיט לה מן מה דתני בתוספתא פ"ב בית ספר ובית תלמוד טובלין לספר ולמשנה אבל לא לאחרים. כצ"ל לזה הסופר ולהמשנה ומלמד טובלין שהן כביתו אבל לא לאחרים שהעבירו פירותיהן בתוכן א"כ הדה אמרה שהבורגנין ג"כ טובלין לבעל הבורגנין שהיא יושב בו ומשמר דמידי דהוי אבית הסופר ובית התלמוד:

רבי אומר וכו'. אסוכת החג בחג דקתני במתני' קאי דאגב מייתי פלוגתא דתנאי בסוכה דרבי ס"ל דאם יש בה ד' אמות אע"פ שאין שם ד' דפנות אלא שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כשירה ור"ש ס"ל דארבע דפנות צריך ואע"פ שאין שם ד' אמות כשרה ור' יהודה ס"ל ד' אמות וד' דפנות דדירת קבע בעי:

וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה. לסוכת החג בחג דדירת קבע הוא וקאמר הש"ס מסתברא הוא דר' יהודה מודה הוא לאילין רבנן דאם יש בה או ד' אמות או ד' דפנות כשרה היא בדיעבד אלא דלכתחילה הוא דבעי ד' אמות וד' דפנות אבל אילין רבנן לא יודו להא דר' יודה לענין חיוב מזוזה ולענין טובל למעשר אלא אע"פ שיש שם ד' דפנות וד' אמות פטור הוא מן המזוזה דאינה עשויה אלא לדירת עראי וכן אינו טובל למעשרות דאינו עשוי לדירת בית:

מתני' תאנה שהיא עומדת בחצר. והאדם עומד בקרקע ומלקט ממנה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב דהוי קביעות:

ר"ש אומר. מותר לו ליקח אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו וכה"ג לא הוי צירוף ואין הלכה כר"ש:

עלה לראשה וכו'. דדוקא אם עומד בקרקע חייב בצירוף אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל דלא הוי אלא כאויר החצר ואין אויר החצר קובע למעשר:

מתני' גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול וכו'. דס"ל הואיל והתחיל בהיתר יכול הוא לגמור את כל האשכול ולא צריך לגרגר אחת אחת וכן ברמון א"צ לפרטו ובאבטיח א"צ לספותו חתיכות חתיכות ור"ע אומר צריך לגרגר אחת אחת וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרימון באילן פרד פרד משם וכן באבטיח סופתו כשהוא בקרקע לחתיכות חתיכות ואוכל והלכה כר"ע:

כוסבר. הוא זרע גד קוליינדרו בלע"ז:

מקרטם מחתך עלה עלה ואוכל:

סיאה. פוליי' בלע"ז:

והאזוב. איזווי:

והקורנית. שדריא"ה בלע"ז אם היו נשמרים בחצר חייבין:

מתני' תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לגינה אוכל כדרכו בגינה. ופטור דהויא כאלו נטועה בגינה:

ונוטה לחצר. הויא כנטועה בחצר ואינו אוכל אלא אחת אחת ואם צירף חייב:

עומדת בארץ וכו' הכל הולך אחר העיקר. דאם העיקר בארץ חייבת במעשרות ואם העיקר בח"ל פטורה דבזה אמרו שדינן נופו בתר עיקרו וכן בדין בתי ערי חומה שאם לא גאל בתוך השנה שמכר נחלט היא לצמיתות ואם האילן עומד בפנים מן החומה ונופו נוטה חוץ לחומה הכל הולך אחר העיקר ונחלט גם הנוף כאלו הוא ג"כ לפנים מן החומה:

בערי מקלט. דקי"ל כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט והכל הולך אחר הנוף והיינו אף אחר הנוף והכי מסיק בבבלי בפ"ב דמכות דאם האילן עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום אמרינן שדינן עיקרו בתר נופו וכשיגיע הרוצח לעיקרו נקלט ואם האילן עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום אמרינן שדינן נופו בתר עיקרו וכשיגיע להנוף נקלט:

ובירושלים הכל הולך אחר הנוף. הכא נמי אף אחר הנוף קאמר ולהחמיר שאם האילן עומד לפנים מחומת ירושלים ונופו נוטה חוץ להחומה משנכנס מעשר שני תחת הנוף הוי כאלו נכנס לירושלים לענין פדייה שאין פודין מעשר שני טהור בירושלים דלענין זה אמרינן שדינן נופו בתר עקרו אבל לענין אכילה אסור לו לאכול תחת הנוף שאין אוכלין מעשר שני אלא לפנים מן החומה ולא שדינן נופו בתר עיקרו לקולא לענין אכילה:

גמ' תני. בברייתא לפרש הא דקתני אוכל אחת אחת שנותנין לו שהות לפצוע פעם אחת וכו' כלומר שלכל אחת ואחת פוצע הוא אותה בפני עצמה ואוכלה וכן לשניה ולשלישית ולאפוקי שלא יניחנה בידו עד שילקוט ויפצע להשניה דא"כ הוי צירוף וכדמפרש ר' זעירא שאם ליקט את השניה בתוך כדי שהות הראשונה כצ"ל כלומר שעד שלא אכל להראשונה ושהה בה ליקט להשניה נטבלו שתיהן דשתים הוי צירוף:

זרק את הראשונה למעלה מאויר עשרה. דלאו כחצר הוא ולא הספיקה לירד למטה עד שליקט את השניה אם נטבלו שתיהן מי אמרינן דהואיל ולא אכל את הראשונה הוי עכשיו כצירוף או דילמא מכיון שליקט השניה קודם שירדה הראשונה למטה מאויר עשרה לא מיקרי צירוף ולא אפשיטא:

ר"א בר"ש אומר. דמותר ג' בימינו וכו' וקאמר הש"ס דעל ידי שהיה אכלן שהיתה כריסו רחבה כדלקמן שיער בנפשיה כן:

הוה מזיג ליה ושתי. בפעם אחת וכן עשה עוד א"ל חמיו ולא שמעת מאביך מהדרך ארץ כמה אדם צריך לגמות בכוס ולא לשתותו בפעם אחת א"ל כך שמעתי אם כמות שהוא ואינו מזוג בפעם אחת ואם מזוג הוא בצונן בשתים ואם מזוג בחמין בשלש אבל לא שיערו חכמים לא ביינך שהוא נאה ומתוק ולא בכוסך שהוא קטן ולא בכרסי שהוא רחבה:

והוה ר' יהושע בן קרחה צווח ליה. ענין אחר הוא ועל שהיה תופס הגנבים ומוסרן למלכות כדאמרי' בפ' הפועלים היה קורא אותו חלא בר חמרא חומץ בן יין:

עד דערקת. יש לך לילך לברוח ללודקיא ולא תעשה כן וא"ל וכי לא קוצץ קוצים קצצתי והשיב לו יש לך לילך עד סוף העולם ולא תעשה כן אלא הנח לבעל הגינה והוא הקב"ה והוא שיקוץ את הרשעים הקוצים:

נתגלגלה מאליה מהו מחזרתה. אמתני' מהדר דקתני אחת אחת פטור ואם צירף חייב ובעי אם כשנטל האחת נתגלגלה מאליה מידו ונטל אחרת מהו שיהא מותר לו להחזירה לזו שנתגלגלה ולאכלה עם השניה דהא בראשונה בהיתר באת לידו או דילמא מכיון דמעכשיו השניה בידו הוי צירוף:

כמה דתימר תמן. לעיל בהלכה א' בהאי ברייתא הביא תאנים מן השדה לאכלן בחצרו שאינה משתמרת ושכח והכניסן לתוך ביתו ה"ז מחזירן למקומן ואוכל דאלמא אע"פ שהיו במקום החיוב לא נקבעו הואיל ובדעתו היה בתחילה לאכלן במקום הפטור ואוף הכא כן דבתחילה היה בדעתו לאכול להראשונה בפטור שלא היתה אלא אחת בלבד ודחי לה הש"ס דלא דמי דתמן במחזירן במקום פטור דהרי כשמחזירן למקומן שהיה בדעתו בתחילה לאכלן למקום פטור הוא מחזירן לחצר שאינה משתמרת ברם הכא במחזירן למקום חיוב דכשמחזיר את הראשונה נמצא בידו שתים והוי צירוף וחייב:

מה דמי לה היה עומד בראש התאנה. כלומר ואי איכא לדמויי להא דלעיל בכה"ג הוא דדמי לה דאם היה עומד בראש התאנה שהוא מקום פטור ונתגלגלה אחת מידו למטה שהוא מקום החיוב בצירף וכשמחזירה לאכלה בראש התאנה למקום פטור הוא מחזירה דשם ממלא חיקו ואוכל ובהא ודאי לא הוה מבעי' לן דבראש התאנה לא מהני צירוף לחייבו:

מה את עביד לה בעומד בעיר בעומד בשדה. כלומר וכי קא מבעיא לן אם יכול לאכול לאותה שנתגלגלה למטה בהחצר בצירוף עוד אחת או לא דמה את עביד לה אי מדמית לה לדין שכחה בעומד בעיר או דדמיא לדין שכחה בעומד בשדה כדמסיים ואזיל דייבא בעיא זו כהדא דתני בברייתא והובאה לעיל בפ"ה דפאה בהלכה ו':

היה עומד בעיר. הבעל הבית ואמר יודע אני שהפועלין בשדה שכחו זה העומר שבמקום פלוני ושכחוהו לזה העומר אינה שכחה דהבעל הבית בעיר הוא ואין שכחת בעה"ב ולא של פועלים כלום אבל אם היה עומד בשדה ואמר וכו' הוי שכחה דכתיב בשדה ושכחת וכו' והשתא שפיר הוא דמבעיא לן הכא אם יכול לאכול לזו שנתגלגלה כשהיה עומד בראש התאנה בצירוף האחרת כשהוא עומד עכשיו למטה בהחצר דמי מדמינן לה לעומד בעיר דהתם דלא מהני מה ששכחו אח"כ הואיל דבתחילה כשאמר יודע אני וכו' עומד בעיר היה דלאו מקום חיוב בשכחה הוא וה"נ מכיון דבשעה שנתגלגלה עומד בראש התאנה היה דלאו מקום חיוב הוא ויכול לאכלה עכשיו אפי' בצירוף או דלמא כיון דעכשיו במקום חיוב הוא עומד הוי כעומד בשדה דהתם דחל עליו דין שכחה אע"פ שאמר בתחילה יודע אני וזכר הוא ולא שכח מ"מ כששכחוהו אח"כ הוי שכחה הואיל ועומד בשדה וה"נ כן הואיל ועכשיו עומד בחצר שהוא מקום חיוב אינו יכול לאכול לזו שנתגלגלה בצירוף ואע"פ שבתחילה לא היה עליה דין צירוף ולא אפשיטא:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ"ח דתרומות הלכה ד' וגרסינן נמי להא שם:

או דר' טרפון. דמתני' כר"א דהתם דטעמא הויא משום שהתחיל בהיתר או דטעמא דר' טרפון משום דעבד עוקצת האוכל כתחלתו. כלומר מה שנשאר לבסוף מן האוכל כתחלתו הוא ובתרומות לא גריס בדברי ר"ז ור' חייא בלישנא דספיקא אליבא דר' טרפון אלא אומר ר' טרפון עושה קציעות האוכל כתחלתו ונראה דשם ט"ס הוא וצ"ל או דר"ט כר"א או דר"ט עושה וכו' כדהכא:

ר' אילא וכו'. דהכי הוא דמספקא לי' לר' יוחנן או דר"ט כר"א או דטעמי' דר"ט משום דעושה אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כלומר שיכול הוא לחלק אותה לאכילות הרבה ואע"פ כן כאכילה אחת נחשבת היא ולפיכך אינו צריך לחלקה:

מ"ט דר"א. דהתם:

אמר ר' נתן. בתוספתא דתרומות פ"ז גריס לה דר' נתן אליבא דר"א לא ס"ל דטעמא משום שהתחיל בהיתר דא"כ היה מותר לגמור אף בחצר וכן בחשיכה לילי שבת דקאמר התם ר"א יגמור היה מותר אף בשבת ולא שמעינן ליה הכי אלא שר"א לא התיר כ"א שימתין עד מוצאי שבת ויגמור וכן שיצא חוץ לחצר ויגמור בגינה:

גמ' תני. בתוספתא פ"ב ר' נחמיה אומר חצר הנעדרת הרי היא כגנה ואוכל בה עראי דמכיון שעדר וחפר בה כדרך שעודרין להשדות או בשביל האילנות בטלה מתורת חצר והרי היא כגנה ואינה קובעת למעשר ולקמן מסיק דעד שיעדר רובה:

תני. בברייתא אחריתא זרע רובה חייב נטע רובה פטורה וטעמא דמילתא דמכיון שזרע בה אגלאי מילתא דמה שעידרה בתחילה בשביל שדעתו היה לזרוע בה כדקאמר לקמן דהא דקתני זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת כלומר דעכשיו נראה מה שהיא נעדרת בתחילה בשביל שרצה לזרוע בה ומפני שאין מדרך לזרוע בחצר ואף לא לנטוע בה אמרינן דאין דעתו לקיים לא להזרעים ולא להאילנות ועתיד הוא לעקור אותן ולפיכך בדין הוא שלא בטלה מתורת חצר לא מחמת הזרעים ולא מחמת האילנות ובשתיהן חייבת ואין אוכלין בה עראי אלא שזה הוא ההפרש שבין זרעים לבין האילנות דבזרעים שאינם עשוין לנוי החצר לעולם חייבת היא דמסתמא יעקור אותן ולא יניחן בחצר אבל באילנות שלפעמים נוטעין בה שייהיו לנוי החצר אמרינן שדעתו לקיימן וכדמפרש רב חסדא והוא שנטען לנויה של חצר ועתיד לקיימן שיהיו לנוי בכה"ג הוא דאמרינן נטע רובה פטורה דבטלה מתורת חצר אבל אם אינם לנוי עתיד הוא לעקור אותן ואף בנטע רובה חייבת:

הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר דקאמר הש"ס דהני ברייתות חדא נלמדת מחבירתה דהדא ברייתא ילפא מברייתא דר' נחמיה דבחצר הנעדרת מייירי וכל זמן שלא זרע בה פטורה כדר' נחמיה ואם זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת כדפרישית דאיגלאי מילתא דבשביל שדעתו לזרוע בה הוא שעידרה בתחילה ולפיכך לא בטלה עכשיו מתורת חצר לפי שעתיד הוא לעוקרן:

וההיא. ברייתא דר' נחמיה דפטר בעודרה ילפא מן הדא ברייתא דהא דקאמר שאם היתה נעדרת שהיא כשדה היינו דוקא והוא שעודר רובה של חצר דבהא אמרינן דכל זמן שלא זרע בה פטורה משום שאפשר שעידרה על מנת ליטע בה אילנות לנויה של חצר ועתיד הוא לקיימן ובטלה מתורת חצר והרי היא כגינה וכשדה של אילנות:

הדא דתימר. אמתני' קמהדר דהא דקתני בנוטה לגינה אוכל כדרכו ופטור בעומד האדם בגנה ואוכל וההן דאת אמר בעומדת בגנה ונוטה לחצר אוכל אחת אחת בדוקא בעומד האדם בחצר הוא וברישא קמ"ל דאע"פ שהתאנה עומדת בחצר מ"מ כשהאדם עומד בגנה אוכל כדרכו מהנוטה לגנה ופטור ובסיפא קמ"ל דאע"פ שהתאנה עומדת בגנה מ"מ כשהאדם עומד בחצר ואוכל מהנוטה לחצר אינו אוכל אלא אחת אחת ופטור אבל אם צירף חייב:

ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא היתה ניטלת בדוקני. כמו בדי קני כלומר שהיו שני תאנים בעוקץ אחד וניטלות השתים כאחת מהו אם זה נקרא כצירוף הואיל ושתים הן או דילמא מכיון דבעוקץ אחד הן וניטלות בבת אחת לאו כצירוף דמיא ואוכל ופטור:

דלמא. מעשה בר' זעירא וכו' ואותו מעשה היה בשעה שבא ר' ירמיה ושאל אותה הבעי' מר' זעירא כדא"ל לקמן:

והוה ר' זעירא מקנתר לאילין. שדורשין באגדה והיה קורא להן סיפרי קיסמין משום שאינם מכוונים להאמת בפירוש הפסוקים וא"ל ר' בא למה את מקנתר לון שאל מהם איזה פירוש על מקרא אחד ותראה שהן משיבין לך וא"ל מהו הדין פירושא דכתוב הזה כי חמת אדם תודך וגו' מה זה הכפל ומהו החימה ומהו השארית:

א"ל כי חמת אדם תודך בעולם הזה. מה שהקב"ה מביא חמה על האדם לענשו בעולם הזה על עונותיו גורם הוא שמודה ומצדיק עליו את הדין ואין בעל הרחמים נפרע ממנו את הכל בעולם הזה אלא ושארית חמות תחגור לעוה"ב תעכב אותן מליפרע ממנו עד לעולם הבא. תחגור מלשון תחגור את הצפורן וא"ל ר' זעירא מנין הוא לך לפרש כך דאדרבה או דנימר איפכא כי חמת אדם תודך בעולם הבא שעיקר החימה והעונש ממתין להפרע ממנו בעוה"ב וע"י כן גורס ששם מודים לו וכדדרשו חז"ל בפ"ב דעירובין עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה שהרשעים בגיהנם מברכים ומודים ומצדיקים עליהם את הדין ואומרים יפה דנת יפה חייבת וכו' ושארית חמות תחגור הוא בעוה"ז שאינו נפרע ממנו אלא מעט מעט בעולם הזה ולפי פירוש זה תחגור מלשון זירוז הוא כדכתיב חגור חרבך וגו':

א"ר לוי. כך הוא פי' הכתוב כשתעורר חמתך על הרשעים וכו' ורישא דקרא על הרשעים קאי ותודך על הצדיקים הוא אומר שע"י כך הצדיקים הן מודים לשמך ולפי פי' זה שארית חמות תחגור נוכל לפרש או על העוה"ב כדר' בא או על העה"ז שהוא נפרע מהן בתחילה מעט מעט:

אמר ר' ועירא היא הפכה והיא מהפכה. תהפוך בהכתוב כמו שתרצה ואע"פ כן לא שמעינן מינה כלום לפירוש האמיתי אלא ירמיה בני כלך לך מדרש אגדה ואזיל וצור צור דוקניתך ומלשון צור תעודה הוא כלומר תסיים דבריך והחזק עצמך בשאלה זו ששאלת היתה ניטלת בדוקני מהו שזה הוא דבר הלכה ובו נעסוק והוא טבא מדבר אגדה שהוא מן כלום:

תמן תנינן. בפ"ט דערכין ועל דאיירי במתני' בבתי ערי חומה מייתי לה הכא:

כל שהוא לפנים מן החומה. כגון בתי הבדים וכו' כדחשיב לקמן הרי הוא כבתי ערי חומה שאם לא נגאלו תוך י"ב חודש נחלטו:

וקם הבית כתיב אין לי אלא בית מנין לרבות וכו' תלמוד לומר אשר בעיר. והכי דריש לה בתורת כהנים פרשת בהר ולר"מ אשר בעיר לרבות אף השדות שבפנים:

אשר לו חומה פרט להבית הבנוי בחומה. דאין לו חומה מוקף:

רש"א כותל החיצון. שלו הוא חומתו ונידון כבתי ערי חומה ומפרש במאי פליגי דכתיב לא חומה באל"ף וקרינן לו חומה ר' יהודה דורש המקרא לו חומה דוקא ור"ש דורש הכתיב לא חומה כלומר למעוטי את שאין לו חומה כלל אבל זה כותל החיצון הוא חומתו:

א"ר חיננא והוא שעלה דרך הנוף. הא דתנינן במתני' ובערי המקלט הכל הולך אחר הנוף מפרש לה דה"ק שאף על פי שהאילן עומד בתוך התחום ונופו הוא נוטה חוץ לתחום והרוצח הוא על הנוף אינו נקלט ולא מהני מה שהאילן עצמו הוא בתוך התחום דלא שדינן נופו בתר עיקרו ועלה קאמר דוקא כשעלה דרך הנוף ולא היה בתחילה במקום העיקר אבל אם עלה דרך העיקר והלך לו להנוף כבר קלטו העיקר בתחילה ואע"פ שעכשיו הוא על הנוף שהוא בחוץ נקלט מכבר:

מתניתא. דקתני ובירושלים הכל הולך אחר הנוף ומפרש לה דבאילן העומד בחוץ לתומת ירושלים ונופו נוטה לפנים דהכל הולך אחר הנוף ואין פודין מעשר שני אפי' הוא תחת האילן מבחוץ ואתייא כב"ש דלקמן בפ"ג דמעשר שני בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים ב"ש אומרים הכל כלפנים ואין פודין שם מעשר שני וה"נ במתני' דאלו כב"ה הא אמרי שם מכנגד החומה ולפנים כלפנים ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובמתני' דתני הכל הולך אחר הנוף הנוטה לפנים לא אתייא כוותייהו:

תני. בתוספתא דמעשר שני פ"ב והכי תנינן לה שם אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ יש למעשר שני שלו פדיון החזיר נופו לפנים אין למע"ש שלו פדיון ובסיפא גריס התם פלוגתא דב"ש וב"ה בבתי בדים והיינו דקאמר עלה ואית בהן תנייא קדמייא כבית שמאי כלומר יש צד אחד בזה הת"ק שסובר כב"ש דאע"ג דהרישא לאו כב"ש הוא דסברי לעולם הכל כלפנים לחומרא מ"מ הסיפא בהחזיר את הנוף בפנים כולו כלפנים ואין פודין מעשר שני שם אע"פ שתחלת נטייתו לחוץ אזלינן לחומרא וזהו כסברת בית שמאי:

הדרן עלך המעביר תאנים