מתני' הכובש השולק המולח בשדה. הכובש ירקות או זיתים במי מלח או ששלקן או שמלח אותן בעצמן וזהו ככובש קובעין הן למעשרות ואפי' בשדה אם הוא דבר שנגמר מלאכתו ובגמרא חשיב ששה דברים שהן טובלין למעשרות תרתי דמתני' דהכובש והמולח חדא הוא דהמלת טובל והשולק זהו בישול באור שהוא טובל ועוד ארבעה שהן טובלין המקת והתרומה ושבת וחצר:

המכמר באדמה. ובנסחת המשניות המכמן והיינו הך שמטמין את הפירות באדמה כדי שיתבשלו פטור דאין זה קביעות למעשר והמכמר מלשון כומר של ענבים על שם שגרגרי הענבים טמונים זה תחת זה:

המטבל בשדה. שלא מלחן כדרך שמולחין הזיתים וכיוצא בהן אלא שמטבל אחת אחת במלח ואוכל פטור דאין זה קביעות:

הפוצע זיתים. כדי שיצא מהן שרף המרירות פטור:

הסוחט זיתים על בשרו. לסוך את גופו פטור ואם סחט ונתן לתוך ידו חייב שזהו כנותן לתוך בור קטן שיורד השמן לתוכו:

המקפה לתבשיל. שמקפה את היין ונותנו לתוך התבשיל ואע"ג דתנן בפ"ק היין משיקפה נגמר מלאכתו למעשר זה שמקפה לתוך התבשיל שבקערה דבר מועט ועראי הוא פטור ודוקא לתוך תבשיל צונן אבל אם הוא רותח נקבע למעשר מחמת הבישול שמתבשל היין בתוכו:

ולקדירה. אם קפה את היין ונתנו לתוך התבשיל שבקדירה אע"פ שהיא צוננת חייב מפני שהוא כבור קטן:

גמ' אור טובל וכו'. הרי הן ששה דברים שטובלין למעשר:

דאמר ר' יוחנן. כלומר כולן שוין הן דאין טובלין אלא מדבריהם כדאמר ר' יוחנן בפרק דלעיל בהלכה א' דמקח וחצר ושבת אין קובעין מן התורה וה"ה לאינך:

המחוור שבכולן וכו'. ר"ל קסבר חצר בית שמירה קובעת מן התורה כבית כדאמר בהדיא לקמן:

הכובש וכו'. בעיא היא הכובש והשולק שאמרו שהן קובעין אם עד שיכבוש וישלוק כל צרכן דוקא או לא:

נשמעינה מן הדא דתני. בתוספתא ריש פ"ג המהבהב שבולין באור נטבלו למעשר וכי בלא כך אינן מחוסרין מלאכה ע"י האור כלומר הרי בהבהוב כל שהוא אכתי מחוסרין מלאכה ע"י האור כל צרכן הן ואפ"ה נטבלו וה"ה בכובש ושולק דלא בעינן כל צרכן:

שנייא היא שהוא גמר מלאכתו. דניכר הוא שאינו רוצה יותר כי אם בהבהוב כל שהוא וזהו גמר מלאכתו אבל בכובש ושולק אימא לך עד שיכבוש וישלוק כל צרכן:

ויידא אמרה. ומאיזה הוא שנוכל לפשוט הבעיא דא דתני בתוספתא שם המקטף שיבלין והכניסן לאוכלן מלילות נטבלו כצ"ל ולעשותן עיסה לא נטבלו אלמא דבהכנסה למלילות כבר נקבעו למעשר וה"ה בכובש ושולק דא"צ כל צרכן אלא מכיון שדעתו לאכלן כך מיד הן נקבעין למעשר. כבש ושלק. פירות חבירו שלא מדעתו תפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל דפליגי בפ' דלקמן בממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ולר' יוחנן נטבל וה"ה בכבש ושלק:

א"ר יודן. דלא דמי דתמן כלומר בכבש ושלק אפשר הוא שזה לא יכבוש ולא ישלוק אותן ולא מהני בלא דעת חבירו אבל הממרח כרי לא צריך דעת חבירו דמסתמא ניחא ליה בכך:

שלקו ברשות הקדש. שהקדיש הירק או כיוצא בו ובעודו ברשות הקדש שלקו ואח"כ פדאו והכניסו לחצר בית שמירה מהו מי הוי השליקה ברשות הקדש כגמר מלאכה וא"כ פטור ממעשר כדתנן לעיל בפ"ד דפאה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרו ביד הגזבר ואחר כך פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין או דילמא מאחר שהכניסו לחצר בית שמירה אחר שכבר פדאו החצר היא שקובעת למעשר ואין השליקה בעודו ברשות הקדש עושה כלום וקאמר הש"ס דעל דעתי' דרשב"ל דקאמר לעיל המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה נטבל הוא כאן למעשר לפי שזו תורה החצר בית שמירה מן התורה היא קובעת וכשהכניסו כבר יצא מרשות הקדש וזו השליקה אינה קובעת מן התורה אלא מדבריהם והלכך השליקה בעודו ברשות הקדש אינה פוטרת ממעשר דלאו כלום היא לגבי קביעות של חצר שנעשה אחר שכבר יצא מרשות הקדש:

הכניסו לחצר בית שמירה. בעודו ברשות הקדש ואח"כ פדאו ושלקו מהו. דקס"ד דהשתא אליבא דר"ל הקביעות של חצר שהיא מן התורה והיא היתה בעודו ברשות הקדש פוטרת ממעשר לפי שהיא עיקר והוי כגמרו ביד הגזבר ואין השליקה שלאחר שיצא מרשות הקדש כלום וקאמר הש"ס דלא היא אלא לדברי הכל נטבל כאן דלא מיקרי גמרו ביד הגזבר דכי מה עשה מעשה ברשות הקדש הרי הכניסה להחצר לאו מעשה בגופו הוא והשליקה שהוא לאחר שיצא מרשות הקדש מעשה בגופו הוא והלכך אף לר"ל נטבל למעשר ויש לפרש דהני ג"כ בעיות הן אליבא דר"ל ובדרך את"ל הן כהאי בעי' דלקמיה:

הקדישו ושלקו הכניסו לחצר בית שמירה פדייו ושלקו מהו דברי הכל נטבל פדייו וצמקו מהו. הך בעי' כחדא מגו חדא היא ובדרך את"ל מיתפרשא דלמאי דאמרת דהכניסה לחצר בעודו ברשות הקדש לאו כלום הוא לגבי שליקה שלאחר שיצא מרשות הקדש ומשום דהשליקה מעשה בגופו הוא וא"כ הכא דחזר ושלקו פעם אחרת לאחר שיצא מרשות הקדש מי אמרינן דאותה שליקה קובעת היא למעשר ולדברי הכל נטבל ואע"ג ששלקו וגם הכניסו לחצר בעודו ברשות הקדש אפ"ה אינה פוטרת דאתי מעשה שלאחר כן ומבטל מעשה הקודם או דילמא מכיון שהמעשה בגופו נעשה גם בעודו ברשות הקדש והכניסה לחצר ג"כ עמה שוב אין מעשה של אח"כ מוציא מהן ולא נטבל למעשר שהרי גמרו ביד הגזבר הוי:

פדייו וצימקו מהו. ה"ז בעי' אחרת ואת"ל קאמר דאת"ל דאין השליקה שלאח"כ כלום מכיון שכבר שלקו בעודו ברשות הקדש אכתי איכא למבעי אם לאחר שפדאו שלקו הרבה עד שצימקו מי אמרינן דאותה שליקה שעשאו מצטמק הרבה מוציאה מיד שלוקה הראשונה או לא:

אין תימר האור טובל האור פוטר וכו'. כלומר דהדר פשט הש"ס לכל הני בעיות דודאי פוטר היא דהרי אם תאמר דאין האור קובע למעשר בעלמא אז אין האור שברשות הקדש פוטרו ממעשר אבל מכיון דאמרינן דהאור קובע הוא למעשר א"כ הכא ששלקו בעודו ברשות הקדש בדין הוא שהוא פוטר אותו ממעשר שהרי גמרו ביד הגזבר הוא ואין המעשה שלאחר מכאן כלום לא הכניסה לחצר ולא השליקה ולא הצימוק:

טיגנו בשדה מהו. ומתמה הש"ס מאי קא מיבעי' לי' וכי בלא כך אין האור טובל והלא אין טיגון בלא אור:

אילו אפשר דלא מיתן גביה משח בעי הוה. משח הוא מלשון עצים דמשחן בפ' לולב הגזול והן עצי שמן שמדליקין העץ להאיר בו וכלומר אילו אפשר בלא אור אלא ליתן גביה עץ משח שפיר בעי הוה ר' ירמיה אם עשה איזה טיגון דכה"ג אי קובע למעשר או לא אבל מכיון דאי אפשר לטגן בלא אש א"כ מאי קא מבעי' ליה:

עשה היסב בשדה. שאכל בהיסיבה טובל למעשר דהוי קביעות:

איזו הוא היסב שהוא טובל. כלומר ובאיזו היסיבה אמרו כל היסב שיש בו יין שאם היסב לשתות יין קובע הוא למעשר דלאו שתיית עראי הויא:

קצב להיסב. בעיא הוא אם קצב כך וכך יביאו לו לשתות בהיסיבה ולא היסב אח"כ אם קובע הוא או לא ולא נפשטה:

תני. בתוספתא פ"ג:

נטבלו. דהוי קביעות:

עד כדון. לא שמענו אלא בשום של טבל ששחקו בשמן של חולין שכן דרכו לשחקו בשמן ונקבע השום של טבל למעשר איפכא מאי אם שחק שום של חולין בשמן של טבל אם נקבע השמן למעשר ולא איפשיטא:

אשכול שסחטו. ממנו היין לכוס נטבל למעשר לפי שהוא כבור קטן אבל לא לתמחוי שאין מדרך לסחוט להתמחוי:

בלא כך אין האור טובל. אמתני' פריך דקתני המקפה לתבשיל פטור וכי אין האור טובל למעשר:

תפתר בתבשיל צונן. וכן הא דקאמר לתמחוי פטור אפילו יש בו תבשיל רק שהוא צונן:

לקדירה חייב. ובעי ר' אלעזר לפרושי דלקדירה ריקנית היא מתני' וקאמר הש"ס דמתני' לא אמרה כן אלא המקפה לתבשיל וכו' וא"כ טעמא הויא מפני שהוא כבור קטן ואף לקדירה שיש בה תבשיל צונן מיירי דלעולם קדירה כבור קטן מחשבינן ונקבע למעשר:

מתני' תינוקות שטמנו תאנים לשבת. בתאנים שנגמרה מלאכתן איירי ובהן השבת קובעת דאם שכחו לעשרם קודם השבת ועבר עליהן השבת לא יאכלו למ"ש עד שיעשר ותינוקות דנקט לאשמועינן דיש להן מעשה מוכיח על מחשבתן כדקאמר בגמרא:

כלכלת שבת. בגמרא מוקי לה שלקט אותן מאילן שפירותיו מיוחדין לשבת והלכך ב"ה מחייבין לעשר אפי' עדיין לא הגיע שבת דכיון שהן מיוחדין לשבת הוקבעו:

אף הלוקט כלכלה. פירות לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר לפי שהוא מקפיד עליה כמו בכלכלת שבת ולפיכך הוקבעה למעשר ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' הנוטל זיתים מן המעטן. מעטן הוא מקום שעוטנין וצוברין אותן כדי שיתעכבו ויהיו ראוין להוציא שמן:

טובל אחד אחד במלח ואוכל. שאין זה אלא אכילת עראי ואם מלח ונתן לפניו לאכלן אח"כ הוי קביעות וחייב לעשר:

ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב ומן הטמא פטור. בבבלי סוף פ"ד דביצה מוקי לה כגון שאדם הנוטלן טמא והלכך אם נטל הזיתים מהמעטן הטהור אינו יכול להחזיר את המותר שלא יטמאו אלו הזיתים שבידו את הזיתים שבמעטן דמה שנטל בתחילה לא טימא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם אבל אלו שבידו שנטמאו אי אפשר לו להחזירן והרי אין אכילתו אכילת עראי וחייב אבל אם גם המעטן טמא יכול הוא להחזיר את המותר וכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ואין הלכה כר"א:

מתני' שותין על הגת בין על החמין. בין שהיין שבגת חמין הוא כגון שבשלו או שמוזגו בחמין בין הוא צונן משום דשתיה שעל הגת לאו קביעות הוא:

ר' אליעזר בר' צדוק מחייב. דגזר שמא יוציא היין חוץ להגת וישתה:

וחכמים אומרים על החמין חייב. מפני שהוא קביעות דבישול באור הוא אחד מהששה דברים הקובעין למעשר ועל הצונן פטור והלכה כחכמים:

גמ' תינוק שחיפה כלכלה לשוק נטבלה. כדתנן לעיל בפ"ק כלכלה משיחפה ובמוליך לשוק מיירי כדמסיים התם וקמ"ל רב המנונא דאפי' התינוק שעשה כן וחיפה את הכלכלה על מנת להוליך לשוק נטבלה למעשר ודוקא משחיפה וכדמפרש ואזיל:

מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת. כלומר שבגדול הולכין אחר מחשבתו שם מעשיו של קטן מתקיימין הולכין בקטן אחר מעשה שלו כדתנן בפ' י"ז דכלים האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ואע"ג דבגדול נמי משיחפה הוא שהוקבעה למעשר מ"מ הא תנינן שם אם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו אלמא דאפי' במחשבה גרידתא שהוא מחשב ללקט כל צרכו הוקבע למעשר אבל בקטן בעינן עד שיחפה דאז מעשיו מוכיחין על מחשבתו:

כלום מחשבתו של גדול מתקיימת. שיוקבע למעשר אם הוא במחשבה בעלמא:

עד שיפתח לשוק. כלומר שאנו רואין שהוא פותח למכור מהן לשוק דאי לאו הכי שמא דעתו להוליכן לביתו ולא הוקבעו עד שיכניסם לבית כדאמרינן לעיל שם וא"כ ודכוותה נמי אין מעשיו של קטן מתקיימין עד שיפתח לשוק דבגדול אם חיפה את הכלכלה איכא למימר דלא בעינן עד שיפתח למכור מהן לשוק דמסתמא הואיל וחיפה אותה דעתו להוליכה לשוק אבל בקטן דאמרת דהמעשה שלו כמחשבה דגדול הויא א"כ הכי איבעי ליה לרב המנונא למימר עד שיפתח לשוק כמו במתשבה גרידתא גבי הגדול:

מתניתא פליגא על רב המנונא. דקאמר בקטן בעינן עד שיחפה דאז מעשיו מוכיחין על מחשבתו שדעתו להוליכה לשוק והא אנן תנן תינוקות שטמנו תאנים לשבת וכו' והכא מאי מעשיו מוכיחין על מחשבתו הוא דאיכא דנימא שטמנו בשביל שבת ומשני רבי זירא בשמיה דרב המנונא גופי' דתיפתר שלקטום עם דמדומי חמה בערב שבת והוכיח מעשה שלהן על מחשבתן שבשביל שבת הוא שלקטום:

לית הדא פליגא על דר' יוחנן. וכי לא קשיא ממתני' על הא דאמר ר' יוחנן בפרק דלעיל בהלכה ג' פירות שלקטן שלא לצורך השבת אע"פ כן השבת טובלת אותן למעשר והא הכא אמרינן אליבא דאוקימתא דרב המנונא דטעמא הויא מפני שהמעשה מוכיח שלקטום לשבת הא אם לקטום שלא לשבת לא וא"כ פליגא על דר' יוחנן:

אפי' לקטום לשבת אוכל מהן עראי לערב שבת. כלומר דלר' יוחנן ל"ק דאיכא למימר דלעולם אפי' לא לקטום לשבת כשיגיע השבת טובלת היא למעשר והא דקתני לשבת הא קמ"ל דאפי' לקטום לשבת לא הוקבעו עד שיגיע שבת ומותר לאכול מהן עראי בערב שבת:

אפי' על דר"ש בן לקיש לית הוא פליגא. דקאמר לעיל דבפירות שלקטום שלא לצורך השבת אין השבת טובלת ומתני' לא פליגא עליה וקס"ד דלר"ל לא מוקמינן כהאי אוקמתא דרב המנונא דלעיל אלא דטעמא הויא דמסתמא לקטום לשבת והלכך השבת טובלת הא לאו הכי לא כדר"ל והיינו דפריך עלה ולא תינוקות אינון ואפי' לקטום לשבת כמי שלקטום שלא לשבת הוא דהויא שהרי מחשבתם אינה כלום ואפ"ה קתני למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וקשיא לר"ל ומשני ר' יוסי בשם ר' הילא דלר"ל נמי תיפתר שלקטום עם דמדומי חמה וכו' כדאוקי רב המנונא דיש כאן מעשה מוכיח על מחשבתם שלקטום לצורך השבת והלכך השבת טובלת והשתא מתני' ככ"ע אתיא דלר"ל טעמא הויא דיש כאן מעשה מוכיח שהוא לצורך השבת ולר' יוחנן הא שנינן דלדידיה הא קמ"ל דאע"פ שלקטום לשבת אם היה יכול לאכול מהן קודם השבת כגון שיש עדיין שהות אוכל מהן עראי בערב שבת:

בכלכלה של תאנים היא מתניתא. הא דקתני כלכלת שבת בית הלל מחייבין דוקא אם נתנן לתוך הכלכלה דנראה שמקיימן לצורך השבת והלכך מחייבין ב"ה במעשר ואפילו עדיין לא הגיע שבת משום שמיוחדין הן לשבת:

דבי ר' ינאי אמרי אפי' נצרה. כלומר לאו דוקא נקט כלכלה שדרך ליתן בה שיהו הפירות מתקיימין אלא אפי' לקטן לתוך סל של נצרה והיא ערבה קלופה כדתנן לקמן בפ"ג בסלי נצרים של ערבה קלופה נקבעו הפירות למעשר כדר' לעזר בן אנטיגנוס דתיפתר בתאנה המיוחדת לשבת שאילן הזה מיוחד הוא לאכול ממנו בשבת ולפיכך נקבעו למעשר ואע"פ שעדיין לא הגיע שבת:

דילמא. מעשה בר' חייא וכו' דהוון יתבין ועבר חד דהוה טעין כלכלה דתאנים ואמרו לו ליזבון היא והשיב להם אין כלכלת שבת מזדבנה ומייתי להאי עובדא דשמעינן מינה מדקרי ליה האי כלכלת שבת ואע"פ שמסתמא לא היה סמוך לשבת מדשאלו לו אם לזבון היא אלא דהתאנה היתה מיוחדת לשבת ולפיכך השיב להם כך:

לא אמר ר' יהודה. במתני' אף הלוקט כלכלה לשלוח וכו' אלא בכלכלת שבת ובא להוסיף על דברי בית הלל דלאו דוקא אם לקטה לצרכו לשבת אלא אף הלוקט לשלוח לחבירו לשבת ודחי לה הש"ס דלא היא או דה"ק ר' יהודה אף בלוקט כלכלה לשלוח לחבירו דין כלכלת שבת יש לה לפי שהוא מקפיד עליה להיות משומרת כדי לשלוח לחבירו כדרך שמקפידין בכלכלת שבת:

גמ' לית הדא פליגא על רב. קס"ד דבזיתים שהכניסן לביתו מיירי כדי לסחטן וקתני דאוכל מהן אכילת עראי וא"כ פליגא על רב דאמר ריש פרק דלעיל המעביר תאנים בחצרו כדי לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין והוא עצמו אסור לאכול ומשני דרב פתר לה להמתני' בעושה מעטן בשדה ולא דמיא להא דלעיל דהעביר בחצרו ומכיון שיש בידו לימלך ולא לעשותן קציעות חצרו קובע אותן למעשר כדאמר התם אליבא דרב:

וקשיא. על הא דקתני במתני' אם מלח ונתן לפניו חייב אם מלח טובלת א"כ למה לי צירוף אפי' אוכלן אח"כ אחת אחת חייב דכבר נקבעו ע"י מלח ואם החיוב הוא אח"כ מחמת שמצרף ואוכל א"כ למה לי מלח תיפוק ליה דלעולם צירוף הוי קביעות:

אלא ע"י זה וע"י זה. כלומר דבאמת לא צריכי תרווייהו אלא או ע"י מלח או ע"י צירוף הוי קביעות ומתני' הכי קתני אם מלח ולא אכל אחת אחת אלא נתן לפניו לאכלן אח"כ חייב אפי' באוכל אחת אחת דהמלח קבע אותן:

מה אנן קיימין. האי פלוגתא דר"א אם בשיש שני מעטנין אחד טהור ואחד טמא בזה לדברי הכל אסור להחזיר להטהור אם האדם הנוטל טמא ואם בשאין לו אלא מעטן אחד והוא טמא ד"ה מותר כלומר פטור שהרי אפשר לו להחזיר:

אלא כי אנן קיימין בשיש לו מעטן טהור וכו' אמר ר"א וכו'. כלומר ובהא פליגי דר"א סבר אדם יכול להחזיר למעטן חבירו וא"כ פטור הוא לפי שמחזיר את המותר ורבנן סברי דאין אדם מחזיר למעטנו של חבירו ולהמעטן הטהור שלו אין יכול להחזיר שלא יטמא את הזיתים שבמעטן הלכך אם מלח ונתן לפניו לעולם חייב:

גמ' אמר ר' יוחנן על החמין חייב שהוא קבע. כדפרישית במתניתין שהאור קובע למעשר ועל הצונן פטור לפי שהוא עראי:

יכול הוא מחזרתיה. כלומר ועוד שעל הצונן יכול הוא להחזיר את המותר להגת כדאמר ר' יוסי וכו' אף מה שבלגין שבידו לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו והוי כבדבר שלא נגמר מלאכתו והכי אמר לעיל בפרק קמא בהלכה ו':

מתני' המקלף בשעורים. שמסיר את קליפתן מקלף אחת אחת ואוכל דאין זה אלא אכילת עראי אבל אם קילף ונתן לתוך ידו חייב דהוי קביעות:

המולל מלילות של חטים. שמהבהב השבלין באש וממעכן בידו להסיר מהם הפסולת מנפה מיד ליד ואוכל ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב דאין זה עראי:

גמ' יכיל אנא מקלף תרתי תרתי. כלו' לדידי סבירא לי דאף בשתים שתים מותר ואין זה קביעות ותני בתוספתא פ"ג כן בשעורין שנים פטור וכו' ור"ז כתנא דהתוספתא ס"ל וכדלקמן:

אמר ר' יונה אין כולהן בר אימי ההן בר רב אימי. כלומר דר' יונה מהדר אהא דגריס רב תחליפא בר אימי היה אחד מהיושבין לפני ר' אלעזר וקאמר דאם כולהו רב תחליפא דגרסינן בשאר מקומות בר אימי נקראין זה רב תחליפא שהיה שם בר רב אימי היה:

אין כולהן בר רב אימי. כלומר או אם כך הוא דכל רב תחליפא הנזכר גם במקום אחר כולהון בר רב אימי הוא:

והוויין ליה עד קשרי אצבעותיו. והיו שעורין ביד ר' אלעזר בכפו מלאה עד קשרי אצבעותיו:

והוון סבין מיניה. והיו נוטלין ממנו אחת אחת ומקלפין ואוכלין ולבסוף הפך ר"א אפיה לכותלא וקלף את כולן והראה להן מלא שיעלון מלשון המקרא ביחזקאל י"ג הוא בשעלי שעורים. כלומר שהיה מלא אגרוף שעורין קלופין:

ותני כן. אהא דתנינן מנפה מיד וכו' ובלבד שלא ינפה לא בקנון וכו' דזה קביעות הוא:

ולענין שבת. שיעורו עד כגרוגרת לחייבו בהוצאה:

הכא את אמר בשעורים שתים וכו'. השתא מהדר לרמויי מתני' אהא דתוספתא דהא הכא במתני' את אמר הכין דדוקא אחת אחת מותר א"ל שנייא הכא בברייתא דטעמא הויא מפני שהוא מחזיר את המותר ותני בברייתא כן דבזמן שהוא סמוך לגורן אפילו יותר מכאן מותר מהאי טעמא:

מתני' כוסבר. קולינדר"ו שזרעה לזרע שלא כיון אלא בשביל הזרע לפיכך ירקה פטור ממעשרות דלא אחשביה ליה ואם זרעה לירק חייב לעשר מן הזרע ומן הירק:

השבת. אניט"ו:

וזירים. הן הזמורות ארוכות שלה וס"ל לר"א אפי' זרעה סתם מתעשרת זרע וירק וזירין:

וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק. כשזרע לזרע אין לך שמתעשר גם הירק אלא השחליים קריש"ן בלע"ז והגרגר אירוג"א בלע"ז אלו בלבד מתעשרין כך לפי שסתמן ג"כ לירק הוא והלכה כחכמים:

מתני' רבן גמליאל אומר. ובנוסח' המשניות רשב"ג:

תמרות וכו'. והוא הנראה כמין פרי על הגבעול של אלו המינים כשמתחילין לצמוח ונקרא תמרה כעין דאמרי' גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה וס"ל לר"ג דחשיבי אוכל והלכך אפי' זרען לזרע חייבין במעשר ואין הלכה כר"ג:

הצלף. קאפיר"י בלעז ויש לאילן זה תמרות והוא הפרח ואביונות שהוא עיקר הפרי וקפרס הוא הקליפה ושומר הפרי ולר"א כולן מתעשרין ור"ע ס"ל דאין מתעשר אלא האביונות בלבד שהן עיקר הפרי והלכה כר"ע:

גמ' חזקיה אמר כיון שליקט ממנה שתים שלש מודיות כמו מורביות והן הגידולין שמתגדל בתחלת צמיחתו ובתוספתא דשביעית פ"ב גריס מורביות גבי דינים האלו וכלומר שאף אם זרעה בתחלה לזרע וליקט ממנה שתים ושלש פעמים והניחה להתגדל עוד באה היא במחשבת ירק דגלי דעתיה דניחא ליה לירקה ומתעשרת ג"כ לירק:

אף לענין הזרע כן. כלומר וכן איפכא שאם בתחילה זרעה לירק ומנע ולא ליקט ממנה שתים ושלש מודיות באלו הזמנים שרגילין ללקוט לא לקט הוא גלי דעתיה דלא בשביל הירק בלבד זרעה בתחילה אלא עד כדי שיתגדל הזרע בתוכה לפיכך באה היא למחשבת הזרע ואף על גב דבלאו הכי אם זרעה לירק מתעשרת זרע וירק כדקתני במתני' מכל מקום הנ"מ היא דמתעשרת מזרעה על ירקה ומירקה על זרעה כדלקמן:

זרעה לזרע מתעשרת לשעבר. לפי השנה שעברה אם שנת מעשר שני או מעשר עני היא וכן דוקא מאותה שנה שעברה מעשרין עליה והיא מתעשרת עליהן שלא יהא מן החדש על הישן או מן הישן על החדש:

זרעה לירק מתעשרת לבא. לפי שנת הבאה שהיא שנת לקיטתה כדין הירק שבזה הולכין אחר מחשבתו שבתחילה:

זרעה לזרע ולירק. בתחילה או שזרעה מתחילה לזרע ואחר כך חישב עליה לירק וכגון שמנע ולא ליקט ממנה שתים ושלש מודיות דין אחד להזרע ולהירק ומעשר מזה על זה:

ושלקט ממנה לפני ראש השנה. של שנה העומד בה אבל אם לקט ממנה אחר ראש השנה אין דין זרע וירק כאחד אלא הזרע מתעשרת לפי שנה שעברה שבאותה השנה נתגדל' הזרע והירק מתעשר לשנה זו שלקטה שהירק שעת לקיטתו עישורו:

ובשהביא שליש לפני ראש השנה. אז חלוק דין הזרע מדין הירק אבל אם לא הביא שליש עד לאחר ראש השנה חזר הזרע לדין הירק ובין זרעה ובין ירקה מתעשר לפי אותה שנה הבאה וכך שנוי היא בתוספתא בשביעית שם:

תני. בתוספתא שם וקצת בנוסחא אחרת ונוסחא דהכא עיקר:

ותנינן. כלומר והא תנינן לדברי חכמים במתני' אין לך מתעשר זרע וירק וכו' והכא קתני זרע לירק מתעשרת זרע וירק ומשני כיני מתני' הכי קתני אין לך דבר שזרעו לזרע ומתעשר זרע וירק אלא השחליים וכו' אבל אם זרע לירק דין השבת גם כן שמתעשרת זרע וירק:

גמ' מה פליגין. חכמים על ר"ג דמתני' בשזרען לזרע אבל אם זרען לירק אף רבנן מודים שהתמרות שלהן ג"כ חייבות במעשר:

ותני. בתוספתא פ"ג כן כלומר דאע"ג דבמתני' לא הוזכר אם לזרע או לירק ואי רבנן פליגי או לא מהברייתא דתוספתא למדנו כן דהכי גריס התם חרדל שזרעו לירק ותשב עליו לזרע מתעשר זרע וירק נהגו בירקות היתר דברי ר' אליעזר. וכאן שהעתיק נהגין בבית ניין לא נמצא שם ואפשר שם איזה מקום הוא. שמעינן מיהת דלא אמר נהגו בירקו היתר אלא לדברי ר"א דהוא סובר כן אבל לדברי הכל חייב בזרעו לירק:

תני. והתניא ברייתא אחריתא הפול והשעורין והתלתן שזרע לירק בטלה דעתו וכו' אלמא דאין דרך לזרוע התלתן לירק ומשני ר' ירמיה עוד היא דר' אליעזר דגם ברייתא זו אתיא כר"א דהתוספתא אבל לרבנן מתחייב בזרע לירק:

שמואל אמר קפרס אסור. בערלה משום קליפין ותני כן דהתורה רבתה מדכתיב וערלתם ערלתו וגו' להביא דבר שהוא עורל כלומר שמכסה את פריו והוא הקליפה:

רב מפקד לאילין דבי רב. בבית המדרש שלו ואתי רב הונא וקאמר דרב המנונא היה מצוה כן לכל חברייא תיהוון מצווין לנשיכון כד אינון כבשין הדא קפריסא לפי שמדרך לכבוש אותו שאינו ראוי כל כך לאכילה כל זמן שאינו גדל כל צרכו ולפיכך כובשין אותו ואמר להן שיצוו אותן שירימו מהן אילין ביטיתא והן האביונות הקטנים הנמצאין בהם משום ערלה ובקפריסין ס"ל דאין בהן משום ערלה ופליג אדשמואל:

אסברי לי ר' זעירא. טעמא לפי שכל הקליפות גדילות עם הפרי אבל זה הפרי מלמעלן והקליפין מלמטן כלומר שהן נופלות מן הפרי ולפיכך אינו שייך להפרי וכשהתורה רבתה להקליפה בשאר הפירות הוא דרבתה:

הקפרס והתמרות מין א' הן. ולר' אליעזר מעשר מקפרס וכו' אבל לא מהן על האביונות וכו' דממין על שאינו מינו הוא:

וליידא מילה. ולאיזה. דבר נותנין עליהן גם חומרי זרעום שאם היתה שנת שנייה נכנסת לשלישית ובאילן הלך אחר החנטה ולא הי' צריך להפריש כ"א מעשר שני אלא שנותנין עליו ג"כ חומרי זרעים ולא שיתן מהן עצמן כשאר מעשר עני בלא פדיון כדין זרעים של שנת השלישית דהא מיהת אילן הוא אלא שמפריש המעשר עני ופודהו ונותן אותו לעני ואוכל הדמים בתורת מעשר שני שיהא ניכר דחומרי זרעים בעלמא הן:

הצלף וכו'. תוספתא היא בפרק ג' דכלאים והובאה לעיל בסוף פ"ה דכלאים:

תני וכו' את שהוא עולה מן גזעו. שהעלין והנופים עולין מן הגזע ולא מן השרשים שבקרקע ה"ז מין אילן ואינו כלאים בכרם:

התיבון והרי הכרוב. יש שהוא עולה מגזעו ולכ"ע מין ירק הוא:

כאן בודאי כאן בספק. כלומר הכלל שאמרו בדבר שבוודאי ולעולם כך הוא אבל הכרוב ספק הוא שאע"פ שתמצא לפעמים שנראה כעולה מן הגזע על הרוב הוא עולה מן השרשים ולענין כלאים מטעם דספק הוא אם יעלה מן הגזע או משרשיו ואסור הוא דספק איסורא לחומרא ואת שהוא לעולם עולה מגזעו בזה אמרו מין אילן הוא ואינו כלאים בכרם:

הדרן עלך הכובש