מתני' כיצד העדום נעשים זוממין. תנא אסיומא דסנהדרין קאי דקתני זוממי בת כהן דאין דנין בהם דין הזמה שלה אלא דין הזמה של הבועל וקאמר יש עוד זוממין אחרים שאין בהם דין הזמה כל עיקר לפי שאין יכולין לקיים בהן כאשר זמם לעשות לאחיו וכיצד הדין הזה באלו עדים שאין מקיימין בהן דין הזמה האיך הם נעשו זוממין:

מעידין אנו באיש פלוני. כהן:

שהוא בן גרושה. שבפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל:

או בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן:

אין אומרין. אם הוזמו והן כהנים יעשה זה בן גרושה לקיים בו כאשר זמם משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ואם תעשהו חלל והוא כהן פסלת את זרעו לעולם ואם תאמר נפסל לו ולא לזרעו בעינן כאשר זמם לעשות וליכא שהרי הוא זמם ליפסול הנידון ואת זרעו:

אלא לוקה ארבעים. דאמר קרא והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחרינו והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והרשיעו את הרשע דשוינהו להנך רשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות הוא שאין יכולין לקיים בהן דין הזמה גמורה כגון עדי בן גרושה או גלות דלוקין הן:

אין אומרי' יגלה זה תחתיו. דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממיו:

שגירש את אשתו. בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב ליתן לה כתובתה:

והלא בין היום בין למחר. כלומר מה ישלמו לו אם תאמר כל הכתובה והלא שמא יגרשנה היום או למחר וסופו ליתן לה כתובתה ונמצא שלא היו מפסידין אותו כלום:

אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. מספק שאם נתאלמנה או נתגרשה יטלנה הלוקח ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד הלוקח וכפי דמי טובת הנאה זו ששוה כתובתה מספק כך הן משלמין:

מתני' כמה אדם רוצה ליתן וכו'. וכך הם משלמין מה שרצו להפסידו:

גמ' הכל היו בכלל לא תענה. דברי ר' יוסי בן חנינה אליבא דשיטתיה דר"מ מיתפרשא דקאמר לקמן במתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמנים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם והשתא קאמר ר' יוסי ב"ח לפרושי טעמא דמתני' דקתני לוקין ארבעים ומשמע דככ"ע אתיא ואפילו לרבי מאיר והלא לרבי מאיר אית ביה מלקות משום לא תענה וא"כ במתני' נמי לילקי שמנים דאע"ג דמלקות מכאשר זמם ליכא הכא מכל מקום מכיון דמתחייב מלקות מקרא דוהצדיקו וגו' והיה אם בן הכות הרשע ואית ביה נמי לא תענה שמנים הוא דהוי ליה למילקי והלכך קאמר דלא היא דהכל מודים במתני' דליכא אלא מלקות ארבעים:

הכל היו בכלל. דלא תענה ויצאו עדים זוממין לידון מועשיתם לו וגו':

את שאתה יכול לקיים בו וכו'. כלומר דוקא היכא דמלקי משום כאשר זמם כמו במתני' דהתם שהעידוהו שחייב מלקות בהא קאמר רבי מאיר דלוקה נמי משום לא תענה אבל הכא כיון דמשום כאשר זמם אין אתה יכול להלקותו אין אתה מקיים בו לא תענה ולא לקי אלא ארבעים מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע:

דבר אחר ועשיתם לו ולא לזרעו. כלומר דבלאו הכי אין כאן משום כאשר זמם לעשות דלו כתיב ומשום הכי אמרינן דלא יעשה זה בן גרושה דאל"כ אתה פוסל גם לזרעו ומלקות הוא דלוקה משום לא תענה:

ר' יהושע בן לוי אמר ועשיתם לו. כלומר דריב"ל טעמא אחרינא קאמר דאין כאן אלא מלקות ארבעים דאין אתה מחייבו משום ב' רשעיות כדמפרש ואזיל:

שני דברים מסורין לב"ד. האי מילתא איתא לעיל בפ' מרובה הלכה ב' דדריש מכדי רשעתו דכל מקום ששני דברים מסורין לבית דין כגון מיתה ומלקות או מיתה וממון או מלקות וממון אתה תופש לחייבו משום אחד מהן דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות וה"נ משום לא תענה אתה מחייבו ולא משום כאשר זמם:

יצא דבר שהוא מסור לשמים. אסוקי מילתא דדרשא כדי רשעתו היא כדאמרינן התם דאם הוא חייב מיתה בידי שמים או כרת בכי הא הוא דאמרינן דמיחייב נמי ממון היכא דאיתיה:

כתיב ולא יחלל זרעו וכו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אמור ואיידי דאיירי בהאי ענינא דהמחלל לא נתחלל כדבר פדא לקמן מייתי לה הכא:

היא עצמה מנין. שנעשית חללה בביאתו:

היא שעברה עבירה. דלא יקחו כתיב ודרשינן להזהיר אשה על ידי האיש:

הוא עצמו יוכיח. שאינו מתחללה אף על פי שעבר עבירה דלא יחלל זרעו כתיב ולא את עצמו כדתנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וכי הדיר עובד עבודה:

שאינו מתחלל בכל מקום. אפי' בא על השפחה ועל הזונה תאמר באשה שאם בא עליה אחד מן הפסולין פסלה:

ואם נפשך לומר. דמעיקרא דדינא פירכא מהיכי מייתית לה מזרעו מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה:

לא יחול. הוה ליה למיכתב וכתיב לא יחלל להביא אף מי שהיה כשר ונתחלל ואי אתה יכול לפרשו אלא על האשה שהיתה כשירה ועכשיו נתחללה דאלו הוא אימעיט מזרעו:

בר פדייה אמר. לפרושי טעמא דמתני' מ"ט אין אומרין יעשה זה בן גרושה תחתיו:

המחלל לא נחחלל. כדאמרינן לעיל שהוא מחלל זרעו ואין הוא עצמו נתחלל:

והיאך זה מתחלל. שאינו בא אלא לחלל ולא חילל:

עדים שנזדממו ר' יוחנן אמר שקר שקר. ומפרש לה דמאי קאמר:

עדים וכו'. הכי קאמר עדים שנזדממו. לענין חיוב מלקות:

וחזרו ונשתקרו. כלומר שבאותה עדות עצמה נשתקרו ג"כ לענין ממון שהעידו על אחד לחייבו בדבר שיש בו חיוב מלקות וממון וכשהוזמו נתחייבו בשתיהן וקסבר ר' יוחנן דלוקין ומשלמין משום שקר שקר תרי זימני לא תענה ברעך עד שקר וכתיב שקר ענה באחיו. א"נ דבהאי קרא דעדים זוממין גופיה כתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו לרבות למלקות ולממון:

ר' אלעזר אמר. דאין לוקין ומשלמין דאתיא רשע רשע:

נאמר רשע במחיובי מיתות. אשר הוא רשע למות:

ונאמר רשע במחוייבי מכות. והיה אם בן הכות הרשע מה התם אינו מת ומשלם אף בחייבי מלקות אינו לוקה ומשלם:

בר פדייה אמר. טעמא דמתני' דאין אומרים יגלה זה תחתיו דהוא ינוס כתיב ולא זוממיו:

ואין משלמין כל הכתובה. דברי מתני' מפרש דאין אומרים משלמין כל הכתובה והלא בין היום ולמחר וכו' אלא לפי טובת הנאה הוא דמשלמין כדמפרש ואזיל:

לפי כך הוא משלם. לפי כך החשבון של טובת הנאה זה במה שהיה נותנין בעד הכתובה מספק כך הם משלמין:

שלא השם המביאו לידי מכות. לא המקרא המחייבו מלקות מחייבו תשלומין מלקות מלא תענה ותשלומין ומעשיתם לו כאשר זמם:

כל המשלם אינו לוקה. דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. והא דקאמרי כל המשלם אינו לוקה ולא קאמרי כל הלוקה אינו משלם משום דבעדים זוממין בפירוש רבתה התורה לתשלומין וכן בחובל בחבירו אבל בכל התורה כולה לוקה ואינו משלם:

לוקין שמונים משום לא תענה. שהרי כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם לו כאשר זמם כגון מעידין באיש פלוני שהוא בן גרושה לוקין משום לא תענה בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו וגו' הכא דאיכא אזהרת לא תענה ואיכא נמי כאשר זמם לוקין שמונים ואין הלכה כר"מ:

משלשין בממון. עדים זוממין שחייבין בתשלומין משלשין הממון לפי מספר העדים אם היו ג' עדים והוזמו כל אחד משלם שליש הממון שהיו רוצים להפסידו:

ואין משלשים במכות. שאין כל אחד מהעדים לוקה שליש מלקות אלא כל א' לוקה ארבעים דבעינן ועשיתם לו כאשר זמם וכל אחד מהם היה מבקש להלקות הנידון מלקות שלם וממון מצטרף הוא כשיתן כל אחד מהם שליש הרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם אבל מכות לא מצטרפין:

גמ' המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו. אלא אימתי שירצה יפרענו אפ"ה השביעית משמטתו דאע"ג דלא שייך ביה לא יגוש מכל מקום כיון דהחוב מוטל עליו לפרוע קרי ביה לא יגוש ומשמטתו. וגרסינן לסוגיא זו בפ"י דשביעית הלכה ב':

והא תנינן. שם השוחט את הפרה בשביעית וחלקה להלוקחין ביום ראשון של ראש השנה של מוצאי שביעית אם היה החדש מעובר שעיברו אח"כ לאלול ונמצא דיום ראשון שנתחלקה היה חול משמט שאותו היום הוא יום אחרון של שנה השביעית ומשמטת בסופה ואם לאו אינו משמט:

ואמר ר' אלעזר רבי יהודה היא. ומוקי לה התם ר' אלעזר לעיל להאי מתני' כרבי יהודה דאמר שם במתני' דלעיל דהקפת חנות דסברי רבנן דאינה משמטת דאין זו דרך מלוה ור' יהודה ס"ל הראשון ראשון משמט אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח פעם שניה נעשית הראשונה מלוה ומשמטת:

וראוי הוא לתובעו בראש השנה. בתמיה ומסקנת דברי ר' אלעזר היא דמשום הכי מוקי למתני' כר' יהודה דמכיון שאין ראוי לתובעו מעות בר"ה כהקפת חנות הויא וקתני משמט אלמא כר' יהודה אתיא וכגון שלקח וחזר ולקח דהוי הראשון מלוה ושמעת מינה דלרבנן אינו משמט הואיל ואין ראוי לתובעו וקשיא לרב:

ומשני כהאי דאמר ר' בא בשם ר' זעירא. כלומר לא כדר' אלעזר דמוקי להאי מתני' כר' יהודה אלא כהאי דאמר רבא התם לעיל בהלכה א' דבממון שהוא ראוי להאמינו מיירי וככ"ע אתייא. וה"ג שם מכיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות. וכלומר דבעלמא במקום שהוא ראוי לתובעו היום הוי כראוי להאמינו שהרי מיד הוא תובעו לשלם לו:

ומכיון שהוא ראוי להאמינו. כלומר וכן הכא אף על פי שאין ראוי לתובעו בר"ה מכל מקום כיון שהוא ראוי להאמינו הוי כמי שראוי ליתן לו מעות שהרי החוב מוטל עליו לפורעו אחר י"ט ואפי' לרבנן אתייא דמודו הכא דמשמט ולא הויא כהקפת חנות בעלמא משום דעומד לפרוע הוא מיד אחר י"ט. ויש לכוין פי' הזה אף לגי' דהכא מכיון שאינו ראוי לתובעו וכו' כלומר היכא דאינו ראוי לתובעו ואינו ראוי להאמינו הוא דשייך לומר כמי שאינו ראו ליתן לו מעות אבל הכא כיון שהוא ראוי להאמינו הוי כמי שראוי ליתן לו מעות ואפי' לרבנן משמט כדאמרן:

וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית הראשונה מלוה. סיומא דמילתיה דר' בא היא וכלומר וכאן בהקפת חנות דפליגי בה רבנן ור' יהודה היינו טעמא דס"ל לר' יהודה הואיל וראוי לו לשלם הקפה הראשונה כשלקח את השניה ולא שילם נעשית הראשונה מלוה ורבנן פליגי עליה וסברי דאין דרך להשתלם עד לאחר זמן הרבה ולא דמי להשוחט את הפרה דהתם כ"ע מודה בה והשתא נמי לא קשיא להא דרב דלעיל דשפיר אתיא מילתיה אפי' לרבנן וכדאמרן. על מנת שלא תשמיטנו השמיטה השביעי' משמטתו גרסינן ושייך שפיר הקושיא דלקמיה. כלומר שהרחיב לו זמן עד לאחר השמיטה כגון שהלוה לו על עשר שנים והיינו שלא תשמיטנו שמיטה דאע"פ שעברה עליו השמיטה ישלם לו לזמנו אפ"ה השביעית משמטתו דאע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שהרי השמיטה בתוך זמנו היא מ"מ סופו בא לידי לא יגוש וקרא הכי קאמר לא יגוש את רעהו כשיגיע הזמן כי קרא שמיטה מקודם לכן:

והא תנינן בין נותנן וכו' ויש עשר שנים בלא שמיטה. וא"כ אלו העדים שמעידין שחייב ליתן לו עד שלשים יום והוא אומר עד עשר שנים בעו לאפסודיה לכולא ממוניה שהרי א"א לעשר שנים בלא שמיטה והיתה השביעית משמט את הכל ואמאי אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' כולהו בעו לשלומי ליה:

איתפלגון. פליגי בה באוקמתא דמתני' דחד אמר במלוה על המשכון מיירי ואין השביעית משמטתו וחד אמר בפרוזבול מיירי המתני' ולא קשיא לרב:

שלשים יום לא איתי. כדמפרש ואזיל שהלואה בסתם שהיא לאחר שלשים יום ואינה באה בכלל תביעה מקודם:

שלא תאמר כל שלשים יום וכו'. כלומר דבהכי מיירי שהלוהו ל' יום קודם השמיטה והכי קאמר קרא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' שלא תאמר הלא כל השלשים יום אינו רשאי לתובעו בלאו הכי דסתם הלואה שלשים יום וכשיעברו שלשים יום יגיע השמיטה והיא בהשמטת כספים ומעתה לא יגבנו כלל ולא תתן לו וגו' נתון תתן לו:

לפום כן. כתבה התורה כפל ללמדינו זה דסתם הלואה שלשים יום:

ולא כן וכו'. וכלומר דפריך אי דמוקמית לקרא בהכי א"כ קשיא להא דרב אמאי קאמר סתמא ולא יליף ליה בהדיא מהאי קרא שהרי אם הלוה לו שלשים יום קודם השמיטה א"כ הוי כאלו בתחלה הלוהו ע"מ שלא לתובעו שכל שלשים יום אינו רשאי לתובעו ואח"כ יגיע השמיטה ואמרה התורה דהשביעית משמטת. א"נ כמו לימא מסייעא ליה לרב מיתפרשא והיינו הך:

אשכח תני ר' ישמעאל. כלומר רב דלא מייתי האי קרא ס"ל כהאי ברייתא דאשכחן דדריש ליה ר' ישמעאל לדרשה אחריתא:

שלא תאמר כל שש שנים. הריני יכול להתפרנס מכרמי ומשדי ולאחר שש שנים שאסור אני בעבודת שדה וכרם ואתה אומר לי שגם בהשמט כספים היא ולא אגבה חובי מהלוין וא"כ במה אתפרנס בשנה שביעית:

לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע וגו'. דכלפי תלונתו אמר הכתוב שלא תאמר קרבה שנת השבע ואסור אני בעבודת שדה וכרם וקרבה שנת השמיטה ובהשמט כספים ג"כ היא ולא גמרינן מהכא מידי להא דלעיל ולגי' הספר כרמי לפניו וכו' אפשר לפרש דעל העני קאי בכל השש שנים צריך אני ליתן לו מתנת עניים מכרמי ומשדה ובהגיע שביעית איני יכול לגבות חובי ממנו:

מתני' עד שיזומו את עצמן. שיזומי את העדים בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג וכדמפרש ואזיל ונפקא לן מקרא דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה עד שיהא השקר בגופן של עדים ומדכתיב שקר שקר תרי זימני ילפינן:

אפי' מאה. כתות שהעידו זו אחר זו בעדות אחת וכת אחת הזימה את כולן כולן יהרגו:

איסטסיס היא זו. מלשון סטיס וצבוע הוא כלומר וכי עדות זו יור של צביעה היא שצובעת כל הנוגעת בה. א"נ לשון סרה וסטיא היא כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו:

אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. מפרש בגמרא. ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' והוא שנהרג. לדברי ר' יהודה הוא דמפרש משום דקשיא לי' דאי איסטסיס היא זו א"כ כת הראשונה נמי לא תיהרג והלכך קאמר דבשכבר נהרגה כת ראשונה מיירי:

אבל אם לא נהרג כת הראשונה לא. כלומר דבאמת גם על כת הראשונה אינם נאמנים ואם לא נהרגה לא תיהרג:

הדא היא דתנינן אינה וכו' בלבד. כלומר מדקאמר בלבד הוא דדייק פשיטא בלבד היא אלא כי היכי דלא תיקשי הלא יש כאן עוד כתות אחרות שבאו והעידו ועדים המזימין הזימו את כולן וא"כ אם אינם נאמנים על כתות האחרים מאי שנא דנאמנין על כת הראשונה הלכך קאמר בלבד דזו בלבד היא שכבר נהרגה כת הראשונה עסקינן:

ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעירא. לדברי חכמים דאמרי כולן יהרגו אם אמרי' דדוקא בכה"ג שאותן עדים המזימין הזימו לכל העדים הבאים להעיד על ההורג אבל בהאי גוונא כדמפרש ואזיל מאי:

היו עומדין וכו'. ובאו אחרים והן המזימין הראשונים שהזימו לעדי ההורג היאך אתם מעידי' שהרי אתם הייתם עמנו באותו היום בקסרי ובאו אחרים אח"כ והזימו ג"כ להעדים הראשונים ואמרו היאך אתם מעידין שהרג את הנפש בלוד שהרי אתם עמנו הייתם בחמשה בחדש בציפורי כצ"ל. ולגי' הספר אפשר לפרש דנמי ה"ק דעל הראשונים שאמרו ביום פלוני ופלוני הרג את הנפש בלוד ובאו המזימין הראשונים ואמרו הרי אתם עמנו הייתם עד חמשה בחדש בקיסרי ואותו היום בכלל ובאו אלו המזימין השניים ואמרו היאך אתם מעידים והרי אתם הייתם עמנו עד עשרה בחדש בציפורי ואותו היום בכלל:

ההורג אינו נהרג. כלומר מי אמרינן דההורג אינו נהרג דשמא עדים זוממין הן הראשונים שהרי עכ"פ הוזמו בעדותן ואם דהזמה של כת זו אינה כהזמה של כת שניה מ"מ שני הכתות מעידין שלא היו בלוד באותו היום וכן העדים אין נהרגין דשמא אמת אמרו בעדותן שהרי המזימין אותן אין עדותן מכוונת אלו אומרים בקיסרי היו ואלו אומרים בציפורי היו וכיון שהמזימין מכחישין אלו לאלו אין נאמנים להשוותן לעדים זוממין שיהו נהרגין על פיהן:

מתני' עד שיגמר הדין. של הנידון שיהרג על פיהן ואח"כ הוזמו:

נפש תחת נפש. בעדים זוממין כתיב לא תחוס עיניך נפש בנפש:

לעשות לאחיו. משמע שהרי אחיו עדיין קיים:

יכול משעה שקבלו עדותן. ובאה להם הזמה מיד קודם גמר דינו של נידון יהרגו:

גמ' הדא אמרה עד זומם אינו נפסל בב"ד וכו'. סוגיא זו כתובה בפ' מרובה הלכה ג' ושם תמצא מבואר היטב והגי' הנכונה עם הסוגיות השייכים לזה עיין עליו:

מתני' ומנין אפילו מאה. ששנים מזימין מאה שהעידו יחד:

מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שניהם זוממין. דכתיב הנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:

עד שיהו שלשתן זוממין. והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דיבור של סיומו של חבירו אבל אם העידו שנים ואחר זמן העידו האחרים הרי הן שתי כתות לכל דבר:

ר"ע אומר. לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולן שהרי כולן כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא השלישי אלא להחמי' עליו שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדו' מתקיימת לא יעשה בו דין הזמה למדך הכתוב שאף הוא מן המקיימי דבר:

על אחת כמה וכמה שישלם שכר וכו'. שמצינו מדה טובה מרובה ממידת פורענות במדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים:

במה דברים אמורים בדיני נפשות. דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא:

אחד דיני ממונות. נמי עדותן בטילה:

בזמן שהתרו בהן. בדיני נפשות איירי כלומר כי אמרינן דבטלה בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף בעדותן מתחלה להיות מן המתרין בעוברי עבירה אבל אם לא התרו בהן ולא כיוונו להיות עדים בדבר לא בטלה עדותן של אחרים בשביל ראייתן של אלו דמה יעשו שני אחין שראו עם שלישי מן השוק באחד שהרג את הנפש והלכה כרבי:

גמ' יאמר דיני ממונות ואל יאמר דיני נפשות. אקרא קאי דכתיב גבי דיני נפשות על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת וכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר חד לדיני נפשות להקיש שלשה לשנים וחד לדיני ממונות וצריכי:

הייתי אומר דיני ממונות הקלים שלשה הוא דמזמין את השנים ולכך כתב שלשה עדים אבל אין שנים מזמין את השלשה:

ואלו נאמר בדיני נפשות ולא נאמר בדיני ממונות הייתי אומר דיני נפשות שלשה מזימין את השנים ושנים אין מזימין את השלשה. צ"ל כלומר אי לא הוי כתב אלא או בהא או בהא הייתי טועה בזה מצד קלותו ובזה מצד חומרתו והשתא דכתיבי תרתי ע"כ להקיש שלשה לשנים לעולם:

מנין אפי' מאה. אגב גררא דמתני' מסיים להא:

מתני' ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. מקצתן מהשתי כתות עדים רואין אלו לאלו הרי אלו עדות אחד ומצטרפין יחד אף אותם שאין רואין והא דנקט אחד מתרה בו באמצע לאפוקי מדר' יוסי דאמר עד שיהו שני עדיו מתרין בו:

ואם לאו. שאין מקצתן רואין אלו את אלו וכן אין המתרה רואה לאלו ולאלו דאם המתרה רואה להעדים אע"פ שהן אינן רואין אלו לאלו המתרה הוא מצרפן והוי עדות אחת אבל כאן שאין מקצתן רואין זה את זה ואין המתרה רואן הרי אלו שתי עדיות:

לפיכך. הואיל ושתי עדיות הן:

אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין. הוא נהרג דהא אכתי איכא כת אחת שלא הוזמה והן הניזומין נהרגין שהרי הוזמו:

והשנייה פטורה. כלומר אם אח"כ הוזמה גם השניה פטורה דכיון שנהרג ההורג על פיהם שוב אין נהרגין דקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה:

גמ' חמי היך תנינן הכא. ראה היאך פירושא דמתני' אם נדקדק בה דבדוקא תני לה בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הוא דהויא עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות וכלומר דבאלו שתי הכיתיות של העדים הדבר תלוי אם רואין מקצתן אלו לאלו או לא:

הא אם היו שלשה שלשה לא בדא. כלומר הא בהמתרה באמצע אין הדבר תלוי שאם המתרה העומד באמצע רואה לאלו ולאלו והרי כאן שלשה שלשה הוא עם כל כת וכת וקסבר ר' ירמיה לפרש דאם המתרה באמצע הוא שרואה לכל כת וכת והם אינן רואין לאלו לא מהני מה שהמתרה רואה אותן לצרפן וליהוי עדות אחת מאחר שהן בעצמן אין מקצתן רואין זה את זה:

א"ר יוסי תנינן שלשה שלשה לא בדא. כלומר דר' יוסי השיב לו ודאי הוא דשלשה שלשה לא הוי בכלל המתני' ולא כדקאמרת דרישא דוקא דמקצתן מהב' כתי עדים בעינן שיהו רואין אלו לאלו כי היכי דליהוו עדות אחת ולאפוקי המתרה אלא בסיפא הוא דקאמינא דשלשה שלשה לא בדא הא דקתני ואם לאו הרי אלו שתי עדיות דוקא בשלא היה כאן שלשה שלשה שלא היה המתרה מצרפן אבל אם היו שלשה שלשה שהמתרה ראה לכל כת וכת לא בדא אמרו שתי עדיות הן שאע"פ שהב' כתי עדים אינן רואין מקצתן אלו את אלו הואיל והמתרה רואה אותן מצרפן ולא הוו אלא עדות אחת:

תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין. כלומר חידוש דין הוא זה מה דלא שמענו בכל מסכת סנהדרין דאשמעינן תנא דמתני' הכא דזימנין משכחת לה שיהא הוא וכת אחת מעדיו שהעידו עליו נהרגין וכת השניה פטורה כדפרישית במתני':

מתני' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן. שצריכין שיהו הדיינים מכירין בלשון העדים ולא יצטרכו להעמיד מליץ בינותם והלכה כהאי דבר אחר:

גמ' הפסוק הזה. דמייתי לקמיה:

אמור בשתי כתי עדים. כלומר בעדים זוממין משתעי שכת אחת העידה העדות וכת אחרת מזימין אותן:

כי יקום עד חמס באיש. באיש מיותר הוא אלא זה עד זומם שהוא עונה באיש וכלומר שאלו העדים הראשונים העידו באיש שעשה כך וכך אבל כשנעשו זוממין אין נעשין אם הוזמו באיש דאם המזימין אומרים היאך אתם מעידין על האיש הזה הרי עמנו היה ביום פלוני אין אלו זוממין וכדמסיק לדרשת הכתוב:

לענות בו לא בעדותו. הרי בכאן מרומז כת השניה והן המזימין להראשונים שצריך שיהו עונים בו כלומר בכת ראשונה היאך אתם מעידין הרי אתם הייתם עמנו במקום פלוני ביום פלוני ולא שיאמרו ויזכירו עדותו על מה שהעידו שאם הם אומרים הרי עדות זה שקר הוא ולא כך היה אין אלו זוממין:

לא חיישין לון. בתמיה ומפני מה לא יהו צריכין התראה וכי לא יחושו על עצמן כשיתרו בהן אל תעידו אם אינם אתם יודעים שהאמת כדבריכם ואפשר יחזרו בהן ולא יעידו:

אמר ר' יעקב בר דסי. ודאי לא יחושו אם עדי שקרים הן דמצינו לאנשי נבל מרובין שאפי' הן רואין חבריהם יוצא הוא ליהרג והן יודעין ששקר העידו עליו שותקין ואין אומרין כלום ושכיחי אינשי דלא מעלי ואלו ג"כ לא חיישי אף שיהו מתרין בהן:

כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת. בשטר אחד ולא פירש לכל אחד בפני עצמו:

ר' מנא לא מפרש. מי הוא הפוסל ומי הוא המכשיר אלא שנה סתם כדר' הילא חד אמר וחרנה אמר:

רבי אבון מפרש. דר' יוחנן הוא הפוסל ור"ל הוא המכשיר:

מתני'. דפירקין מסייע לר' יוחנן דקתני אפי' מאה עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואע"פ שיש הרבה כשירים וה"ה הכא אף על פי שהן כשרים לזה בטלה עדותן מפני שהן פסולין לזה:

יאות אמר ר' אלעזר. במה דמדמי האי דינא לדינא דמתני':

נעשית כעדות אחת ובהתרייה אחת. כלומר דחשבינן הכא לדין דכתב נכסיו כאלו הם עדות אחת הואיל ובשטר אחד כתב לשניהם והויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדינא דמתני':

ומ"ד לא אמר ר' אלעזר יאות. דשאני הכא דהואיל והשטר לשני בני אדם הוא נעשית כשתי כתי עדים ולזה פסולין ולזה כשירין כלומר דלא מחשבינן להשטר כעדות אחת לשנאמר בו בטל כולו דשאני במתני' דעדות אחת הן כולן ולפיכך בטלה מקצתה בטלה כולה:

מתני' אין סותרין את דינו. אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה:

סנהדרין. הסמוכין בארץ יש להם לדון דיני נפשות ודיני קנסות בין בארץ בין בח"ל כל זמן שב"ד הגדול בלשכת הגזית שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן ואל השופט בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש שופט שדן דיני נפשות בזמן שאין כהן אין שופט:

אחד בשבוע. אחת לשבע שנים:

נקראת חבלנית. שצריך שיהו מתונים בדין ויחזרו בדיני נפשות לזכות:

לא נהרג בה אדם מעולם. לפי שיבדקו העדים בדבר שלא ידעו להשיב אם רוצח הוא מה ראיתם טריפה הרג או שלם הרג ואת"ל שלם הרג שמא במקום סייף נקב היה ואם מגלה עריות הוא ראיתם כמכחול בשפופרת:

אף הן מרבים שופכי דמים בישראל. שמתוך כך אין מכלין הרשעים ומרבים לשפוך דם:

גמ' ומה תלמוד לומר שופטים וגו' בשעריך. דמשמע בערי ארץ ישראל דוקא:

פלכים פלכים. בכל פלך אפרכיה אבל לא בכל עיר ועיר:

לשבטיך. וכתיב בתריה ושפטו מצוה שיהו דיינים בכל שבט לדון את שבטו ואפי' שני שבטים בעיר אחת:

אין ממיתין אותן מיד אלא דנין בתחילה. אם הוא בב"ד אחר דאפשר זכותא דארץ ישראל מהני להו למיהדר ולמצוא להן איזה זכות:

הדרן עלך כיצד העדים