מתני' אילו הן הלוקין. אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות ולאפוקי חייבי מיתות בית דין שאין בהן מלקות ארבעים ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן שחייבין עליה' משום שני שמות ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו משום דלא מפרש אזהרה דידהו בהדיא וכן הקדש שלא נפדה ואיידי דתנא הקדש תנא מעשר שני דתרוויוהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדיה וכן ברובא איכא צד חידוש:

אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר והיא גרושה חייב עליה שני מלקיות:

משום שני שמות. שני אזהרות ששניהם מפורשות במקרא ואזהרה אתרוייהו קאי:

גרושה. והיא חלוצה אינו חייב עליה משום שני שמות שהחלוצה אינה אלא מדרבנן וסמכינן לה אקרא דואשה:

מתני' הטמא שאכל את הקדש. ואזהרתי' מבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה שהבא אל המקדש והוא טמא בכרת אף אזהרת קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והיינו אכילה ענוש עליה כרת דאלו בנגיעה ליכא כרת:

המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה:

והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו עליו השלום:

אכל טבל. ואזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל דכתיב ונחשב לכם כתרומתכם כדגן מן הגורן וכו':

ומעשר שני שלא נפדה. הכא במעשר שני שנטמא איירי ואפי' הוא בירושלים אסור לאכלו עד שיפדה והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה ודוקא בירושלים שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו דאמר רחמנא בבכור בעל מום בשעריך תאכלנו ונאמר כאן לא תוכל לאכול בשעריך ודרשו חז"ל כן לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שאתה אוכל בכור בטומאה בשעריך ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים שנא' כי לא תוכל שאתו כלומר לא תוכל לאכלו כדכתיב וישא משאת מאת פניו:

והקדש שלא נפדה. אין אזהרתו מפורשת ואתיא מג"ש חטא חטא מתרומה דאף על גב דמיעט רחמנא דכתיב ומתו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה ולא מאזהרה:

באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ ואף על גב דלית ביה כשיעור:

אף חטה אחת כברייתה. ואין הלכה כר' שמעון דלא הוי בריה אלא ביש לה נשמה וכן גיד הנשה הוי כבריה משום דפריש ביה רחמנא לא תאכל גיד ומשמע בין גדול בין קטן ובלבד. כשהוא שלם:

מתני' האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן. ארמי אובד אבי וגו' אבל אחר שקרא עליהן אינו לוקה אם אכלן לפי שהן ממונו של כהן וזו דברי רבי עקיבא אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן והאוכל בכורים אחר הנחתן בעזרה אע"פ שעדיין לא קרא עליהן אינו לוקה והלכה כחכמים. ואזהרתן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידיך ואמר מר ותרומת ידיך אלו הבכורים דאלו תרומה אינה טעונה הבאת מקום ובכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה:

קדשי קדשים חוץ וכו'. כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקריא אכילת שעריך:

ומעשר שני. לעיל תנן מעשר שני טמא שלא נפדה והכא תנן מעשר שני טהור שאכלו חוץ לחומה ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלם הוא שלוקה אבל האוכל מעשר שני בגבולין קודם שיכנס לירושלם אינו לוקה דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו ואח"כ לא תוכל לאכול בשעריך:

המותיר. אינו לוקה דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר אם עברת על הלאו קיים עשה שבה ואינך לוקה ועוד לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקון עליו:

והשובר. עצם בפסח טמא אינו לוקה דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:

מתני' לוקה ואינו משלח. דס"ל לר' יהודה שלח תשלח מעיקרא משמע ואע"ג דאחר לא תקח כתיב לאו למימרא דאם לקחת תשלח אלא לא תקח אבל שלחנה קודם לקיחה ואין זה לאו הניתק לעשה:

וחכ"א משלח ואינו לוקה. קסברו שלח אחר לקיחה משמע והוי לאו הניתק לעשה והלכה כחכמים:

כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה כגון לא תקח האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואם באת והעבטת השב תשיבנו לו את העבוט כל אלו אם קיים העשה אינו לוקה אבל לא קיים העשה כגון שלקח האם על הבנים ושחטה או שמתה לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה הרי זה לוקה:

מתני' הקורח קרחה. משום דמיחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה יכול כל פאה ופאה משא"כ באכל חלב וחלב מש"ה תננהו במתני' אבל שארי לאוי גרידי שאין בהן חדוש לאתנא:

קרחה. על מת כדכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ואע"ג דגבי כהנים לא כתיב על מת כבר למדנו בג"ש מקרחה קרחה מה בישראל על מת אף בכהנים על מת ושיעור קרחה כגריס:

והמקיף פאת ראשו. משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש ואפי' על גלוח במספרים שאין בו השחתה חייב על פאת הראש דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער אבל בפאת הראש הקפה כתיב בכל ענין שהוא מקיף חייב:

שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת. אחד דכתיב ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש ואע"פ שלא היתה שם אלא התראה אחת והיו כל חמש שריטות בבת אחת מחייבינן ליה חמש:

על הראש שתים. אחת על הימין ואתת על השמאל:

ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין ולחי העליון והתחתון שבשמאל הרי ב' מכאן וב' מכאן וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת ולפיכך נקרא שבולת הזקן הרי זה חמש:

אינו חייב אלא אחת. דכיון דלאו אחד הוא הרי הוא כאוכל שתי זיתי חלב בהתראה אחת ואין הלכה כר"א:

עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי דכתיב ביה גלוח והשחתה:

במלקט. כלי העשוי כעין מלקחים ללקט את השער:

רהיטני. הוא מעצד בלשון מקרא כלי שבו מחליק החרש עצים פני הלוח ואין הלכה כר"א:

מתני' הכותב כתובת קעקע. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות ואח"כ ממלא את הקרעים דיו או כחול:

כתב. על בשרו בדיו או בכחול ולא קרע בסכין או קרע בסכין ולא מלא בדיו או בכחול אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע לישנא דקרא נקיט כתובת קעקע כתובת ברישא והדר קעקע אבל לעולם הקעקע תחילה ואח"כ הכתב וקרא הכי משמע וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם:

עד שיכתוב שם השם. בגמרא התם מפרש דשם עבודת כוכבים קאמר והכי מפרש לקרא לא תתנו בכם שם עבודת כוכבים כי אני ה' ולא תשתתפו אחרים עמי ואין הלכה כר"ש:

מתני' אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שיעורים שתלקה כך וכך מלקיות חייב על כל שיעור ושיעור אע"פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:

חייב על כל או"א. כשפירש וחזר וטימא:

והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא אפי' שהה בין התראה להתראה כדי פשיטה ולבישה הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:

מתני' יש חורש תלם אחד. שורה אחת של שדה:

יחייב עליו משום שמנה לאוין. כשהתרו בו על כולן:

החורש בשור וחמור והן מוקדשין. הן מוקדשין לאו דוקא אלא דשור מוקדשין הוא בקדשי המזבח ועובר בלאו דלא תעבוד בכור שורך ובלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו ומשכחת בחמור דחולין נמי ואע"ג דמשכחת לה מוקדשין בחמור שהוא קדוש לבדק הבית מ"מ לאו משום עבודה הוא דמתחייב דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כ"א לאו דמעילה משכחת לה ולאו דמעילה לא חשיב הכא דהא בשור איכא נמי לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו בחרישה כל שהו אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה:

בכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר וקי"ל המחפה בכלאים לוקה ועובר בשני לאוין אחד משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים חטה ושעורה ואחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן והרי כאן ארבעה לאוין:

ושביעית. שבת לה' שדך לא תזרע:

ויום טוב. כל מלאכת עבודה לא תעשו ובשבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו:

וכהן ונזיר אף בבית הטומאה. אם היה המקום אף בית הטומאה עובר משום לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר:

אף הלובש כלאים. בשעה שהוא חורש:

אינו השם. לאו של לבישת כלאים אינו מן השם של חרישת תלם:

אף לא הנזיר. וכן כהן דחשביתו אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת"ק דחשיב להו בכלל לאוין של חרישת התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהן ומנהיגן:

מתני' מנין שהוא סמוך לארבעים. דאלו הוה כתוב ארבעים במספר הוי אמינא ארבעים למנינא השתא דכתיב במספר ארבעים במספר הגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו תשעה ושלשים:

ואיכן הוא לוקה את היתירה. שהרי אינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראוין להשתלש שהן שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:

בין כתיפיו. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' אין אומדין אותו וכו'. לפי שכל הלוקין בב"ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת הכאות מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:

אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:

אמדוהו לקבל ארבעים. כלומר חסר אחד ולישנא דקרא נקט:

אמדוהו לקבל שמנה עשרה. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים אין אומרים ילקה כ"א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י"ח:

אמדוהו אומד אחד. לשני מלקות כגון שאמדוהו ללקות מ"ב דל"ט בשביל לאו האחד שלש שמוסיפין חשוב אומד ללאו האחר:

ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחד:

מתני' על העמוד. שהיה נעוץ בקרקע וזקוף וגבוה כדי להשען עליו:

וחזן הכנסת. שמש ושליח בית דין:

והאבן נתונה מאחריו. של הלוקה:

ורצועה של עגל בידו. שנא' ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:

כפולה. אחת לשתים ועוד רציעה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבעה:

ושתי רצועות. דקות של חמור עולות ויורדת בה כמין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:

ידה טפח. בית יד שהרצועה תלוי בה ארכו טפח:

ורחבה. של הרצועה של עגל טפח:

ומגעת ע"פ כריסו. ראשה של הרצועה ולפיכך היה צריך שיהא בבית יד של הרצוע' נקב שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טיבורו:

שליש מלפניו. דכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו לפניו כדי רשעה אחת ולאחריו כדי שתים:

מלפניו. על לבו ומאחוריו שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:

מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצוע' מגביה בשתי ידיו:

בכל כחו. דכתיב מכה רבה:

והקורא קורא. דכתיב בקורת תהיה בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו' וגדול שבדיינים קורא והסמוך לו מונה והשלישי אומר הכה על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות ואם לא צמצמם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרות ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:

ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות:

הוסיף לו. כגון דטעה במניינא:

נתקלקל. מחמת ההכאה והוציא רעי או מי רגלים:

פטור. דכתיב ונקלה אחיך לעיניך והרי נקלה שנתלכלך:

והאשה. אף במים דבשתה מרובה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' נפטרו ידי כריתתן. אם עשו תשובה:

העושה מצוה אחת. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה:

על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשך. ויפטר מידי כרת שמדה טובה מרובה על מדת פורענות ואית דמפרשי דמילתא באנפי נפשה היא להודיע מתן שכרן של מצות ק"ו מענשו של עבירות:

ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למידין שהיושב ולא עבר עבירה מעלה עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות ונכרתו הנפשות העושות ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קורא אותו עושה מצוה וכתיב ביה וחי בהם כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבאה עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה כיוסף הצדיק וכיוצא בו:

הפורש ממנו מקבל שכר. דכתיב למען ייטב לך ולבניך אחריך:

מתני' לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהם בדילים מהן אע"פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה מהן:

למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן:

הדרן עלך אלו הן הגולין סליקא לה מסכת מכות