מתני' מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר. פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:

כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר ומדפרזים בי"ד ש"מ מוקפין בט"ו דאמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה וכיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפין אימת ואשכחן בקרא ט"ו לשושן מסתברא שהמוקפין יעשו כשושן ודקאמר מימות יהושע נפקא לן מג"ש פרזי פרזי כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב ביהושע לבד מערי הפרזי מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע ותיקנו שהמוקפין מימות יהושע שאע"פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט"ו כמו שושן כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה בימי מרדכי ואסתר ושיקראו כבני שושן ויחשבו כאלו הם כרכין המוקפין אע"פ שהם חרבים עתה כדי שיהיה לזכרון לא"י בנס זה ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע לפיכך הזכירו מימות יהושע:

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ועיירות גדולות בי"ד והיינו כולי עלמא א"כ היכי משכחת לה שקורין בי"א ובי"ב וי"ג וקאמר דמשכחת לה בכפרים שאין להם ש"צ שיקראו להם מגילה ונתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתן ביום הכניסה שהוא יום שני בשבת שלפני י"ד או בחמישי בשבת שבלאו הכי הן מתכנסין בעיירות לקרות בתורה כתקנת עזרא וצריכים שיקרא להם אחד מבני העיר לפי שהם אינם בקיאים כל כך ומפני שהן מספיקין כל השנה כולה מים ומזון ביום הכניסה לבני עיירות הקילו חכמים עליהם להיות שומעין מקרא מגילה ביום הכניסה ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה. ומצאו חכמים רמז לדבר זה מן המקרא דכתיב להיות עושים את ימי הפרים האלה בזמניהם ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י"ד וט"ו הכתובים במקרא לימא קרא בזמנם מתי בזמניהם אלא ש"מ מזה עוד שני זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה וי"ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה לפי שעיקר הנס בו היה שבו נקהלו למלחמה להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות וע"כ דלא איצטרך לרבות אלא י"א וי"ב ואין לומר דרבי קרא ט"ז וי"ז של אחר הימים הכתובים במגילה דהא אמר קרא ולא יעבור:

גמ' ר' אילא וכו'. לפרש לזמנים הללו מרמז הכתוב:

מה ת"ל בזמניהם. בזמנם מיבעי ליה:

רבי יונה ורבי יוסי. פליגי בהא לר' יונה הכתוב בעצמו מרמז שתיקנו להם בתחלה עוד זמנים אחרים כזמנים המפורש בכתוב ור' יוסי קאמר שהכתוב ניתן לדרוש להחכמים והם שקבעו להם להזמנים שאינם מפורשין:

ואלו הן וכו'. הזמנים בין הכל:

ולא יעבר כתיב. קרי ביה לא יעבר מלשון עיבור כלומר להוסיף עוד להלן:

ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל. קאמר הכי לא יעבר מיבעי ליה וכתיב ולא יעבר לדרוש ולא יותר להוסיף בזמנים:

שמואל בר נחמן וכו'. קאמר מהכא דכתיב כימים אשר נחו בהם ימים אין כתיב וכו' ללמד תן ימים אחרים כנגד ימים המפורשים והן י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו:

או י"ב וי"ג. וי"א מנלן:

יום י"ג יום מלחמה היה. שנקהלו לעמוד על נפשם ביום זה שהיתה הגזירה ובאו להלחם על אויביהם וכתיב כימים אשר נחו והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא הלכך לית לן לרבויי לי"ג:

מעתה. הואיל ולא היה בו. ניחא אל יקראו בו וקאמר ק"ו הוא אם תקנו חכמים לקרות לפניו וכן לאחריו קורין ובו אינן קורין בתמיה:

או אינו אלא תשיעי ועשירי. ומשני כימים וכו' שהן סמוכין לימים המפורשים:

ואם ימים וכו'. כדלעיל:

ובלבד וכו'. מתחלת החודש עד חמשה עשר כשר הוא לקריאה ולא מט"ו ולהלן דאמר ר' אבהו וכו':

הדא דאת אמר. שמקדימין לקריאת המגילה דוקא אבל לעשות סעודה וכו':

ויהיו אלו. הקודמין לסעודה ואלו המפורשין לקריאה או איפכא:

נזכרים ונעשים. כתיב נזכרים וכו' הכל ביום אחד:

זאת אומרת. מדדרשינן הכל מדקדוק המקראות הללו ש"מ שמגילת אסתר ניתנה להדרש וכלומר שברוח הקדש נאמרה ולא כסיפור מעשה בעלמא שאין מדקדקין בה וכדר' חלבו וכו':

מגילה שמסר שמואל לדוד. לבנין הבית וצורתו ניתנה ג"כ להדרש שלא יוסיף ולא יגרע:

זו המסורת. שמסר לו בכתב:

מכאן שניתנה להדרש. דהשכיל משמע להשכיל ולדקדק בה:

ולמה לית אנן אמרין. ללמוד מזה שניתנה ברוח הקדש דכתיב בהדיא כל אשר היה ברוח עמו:

אמר ר' מנא. דמזה יכילנא לומר מהו ברוח ברוח פיו שאמר לו ג"כ בפה ואין לנו רמז ביותר אלא מדכתיב מיד ה' זו רוח הקדש:

חלקו כבוד לא"י וכו'. כדפרישית במתני':

ויקראו הכל בחמשה עשר. על אותן שבא"י פריך אם בשביל לחלוק כבוד לא"י קורין בט"ו כשושן שנעשה בו הנס א"כ יקראו אף אותן שאינם מוקפין מימות יהושע בן נון כשושן בט"ו:

ישיבה ישיבה. נאמר כאן היושבים בערי הפרזות ונאמר ביהושע כל יושבי ההר מן הלבנון וגו':

ויקראו הכל בארבעה עשר. על אותן ערי הפרזות שבא"י עכשיו פריך שאע"פ שהיו מקדם למוקפין דהא ילפת ישיבה ישיבה וא"כ נאמר שצריך שיהו מיושבין עכשיו כמו בימות יהושע:

ר' יודה בר פזי דרש פרזי פרזות. ולדידיה לא קשיא מידי שאותן שהיו פרזות בימות יהושע הן שנקראו ערי הפרזות וקורין בי"ד אבל אותן שהיו מוקפות בימות יהושע אע"פ שחרבו ונעשו פרזות קורין בחמשה עשר:

ונאמר להלן. בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאוד:

תני. בתוספתא ריש מכלתין ר' יהושע בן קרחה אומר המוקפין מימות אחשורוש:

א"ל ר' יוסי בר' יהודה וכי מה ענין שושן הבירה לבא לכאן אם משושן הבירה וכו'. כלומר וכי מה ענין ללמוד מהמוקפות מימות אחשורוש אם משושן הבירה אתה למד שהיתה אז מוקפת חומה והא על שושן הבירה גופה קשיא וכדגריס בתוספתא בהדיא שכך א"ל ר' יוסי בר' יהודה היכן מצינו לשושן הבירה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון דהא ודאי מימות יהושע בן נון בעינן כדילפינן מג"ש וא"כ מעתה הוה קשיא בשושן הבירה אל יקראו בט"ו ושאר כל המקומות שנודע שהיו מוקפות מימות יהושע אותן שיקראו בט"ו אלא ע"כ שאני שושן הבירה וכדמסיים בהתוספתא אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וכלו' לתנא דמתני' מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין מימות יהושע למוקפין מימות אחשורוש ועיר ועיר לחלק בין שושן שנעשה בו הנס בט"ו לבין שאר עיירות ולאידך כדלקמן:

הא תלתא תניי. נמצינו למדין דשלשה תנאים הן חלוקין בדבר תנייא קדמייא דהתוספתא וכתנא דמתני' מימות יהושע בן נון הדבר תלוי ותנייא אחריא והוא ר' יהושע בן קרחה סבר מימר מימות אחשורוש הדבר תלוי ותנייא אחרייא והוא ר' יוסי בר' יהודה סבר מימר עיר מכל מקום וכלומר בעיקר הדבר מודה רבי יוסי בר' יהודה לר' יהושע בן קרחה שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו כשושן וכדמסיים ואזיל נמצאת אומר ר"י בן קרחה ור' יוסי בר' יהודה שניהם אמרו דבר אחד בזה דתרוייהו ס"ל שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו אלא שזה למד מטעם אחד דבמה מצינו משושן הוא למד וזה ר' יוסי בר' יהודה לא למד במה מצינו וכדמקשה עליה אם משושן הבירה את למד וכו' אלא מטעם אחר הוא למד מיתורא דקרא עיר ועיר ודריש ליה עיר מכל מקום אע"פ שלא נעשה בו הנס הואיל ומוקפות מימות אחשורוש הן קורין בט"ו:

ותני כן. בתוספתא שם דדריש ג"כ לעיר ועיר. ולדרשא אחריתא דמכאן למדנו דהסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו וקורין בט"ו:

לא אמר אלא כגון הא חמתה. כלומר לא תאמר לפרש כגון הדא חמתה שכל הנראה עמה נידון כחמת עצמה וקורין בה בט"ו דהא ליתא שהרי טבריא נראה וסמוך לחמת היא ואעפ"כ מספקא לן בה כדקאמר לקמן חזקיה קרי לה בי"ד ובט"ו וכו' פרט לטבריא שהים חומה לה וא"כ הוה קשיא ותיפוק ליה שהיא סמוך ונראה לחמת אלא לא קאמר כגון הדא חמתה אלא לומר על עצמה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע וכדמייתי לה מקרא דיהושע מן הדא וכו' חמת היא חמתה שאנו קורין אותה וקחשיב לה בערי המבצר והאי קרא ביהושע בגבול בני נפתלי וכן הא דלקמן ויהי גבולם מחלף וכו':

רקת וכנרת. כתיב שם רקת זו טיבריא וכנרת זו גינוסר:

התיב ר' לוי. מי מצית אמרת כנרת זו גינוסר והכתיב בדברים ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד וגו' הערבה והירדן וגבול מכנרת ועד ים הערבה וגו' וזה הוא בעבר הירדן ששם היו נחלתם והפסוק הראשון בגבול בני נפתלי הוא שנאמר ומעתה אם נאמר שני גינוסריות היו כלומר שני כינרת או שנאמר לא היו שנים ממש אלא שני אכטוניות כלומר חלקת המקומות שנקראו על שם כך שהן מגדלות קנים נקראין כנרים כגון בית ירח וכו' וה"נ זה שבעבר הירדן נקרא על שם זה שבגבול בני נפתלי א"נ של גבול בני נפתלי נקרא על שם כינרת שבעבר הירדן וכדמשמע מדלקמיה:

איתא חמי. ומתמה הש"ס על הא דקחשיב הכא כנרת אצל רקת ומשמע שכנרת ג"כ קורין בה בט"ו משום שסמוך ונראה לרקת זו טבריא היא דהא אמרת על כנרת חרב הכרך וכו' וא"כ אין הטעם אלא הואיל וסמוך לטבריא היא:

בא וראה בו אינן קורין. בטבריא עצמה אין קורין בט"ו בלבד וכדחזקיה דלקמיה ובחוצה לו קורין בט"ו בתמיה. ומסיק ואזיל דהא חזקיה מספקא ליה וקרי לה בטבריא בי"ד ובט"ו משום דחשש לה להאי דתני ר"ש בן יוחי דדריש בענין בתי ערי חומה ואיש כי ימכר וגו' פרט לטבריא שאין לה חומה ממש אלא שהים חומה לה וא"כ מיגלי לה היא כשאר עיירות שאינן מוקפות חומה או דילמא הא מיהת מיגניא היא כהמוקפות חומה:

ר' יוחנן. לא ס"ל כהאי דחזקיה אלא קרי לה בטבריא בט"ו בכנישתא דכיפרא שאמר הדא היא יקרא דטברייא קדמוניות שהיתה נבנית כאן במקום שהיה הבה"כ הזה ולא חשש להדא וכו' גבי בתי ערי חומה דשאני מקרא מגילה לפי שקל הקילו בקריאתה ואף במקום דמיגניא היא כמוקפת חומה חשיבא לענין מגילה:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דערכין כל שהוא לפנים מן החומה וכו' וכלומר הרי דמצינו דאף בדין בתי ערי חומה מחשבינן הכל שהוא לפנים מן החומה כבתי ערי חומה שהן שלשה חצירות של שני שני בתים ומכיון שהן לפנים מן החומה דין אחד להם ואף על פי שאין להם חצירות כל כך וה"ה נמי לענין מקרא מגילה בט"ו:

מגבת ועד אנטיפרס וכו'. כתוב לעיל בפ' בתרא דתענית:

אפי' מאה אינן. וכי כל כך מועטות הן:

קרייה מסייע לר' יוסי בן חנינה. שלא מנה אלא הסמוכות לספר וכדמצינו המקרא שכתוב בבני נפתלי ויהי גבולם וגו' ואגב מפרש השמות שהן נקראים עכשיו בימיהם:

לוד וגיא החרשים וכו'. פסוק הוא בד"ה א' ח' ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:

ולמה לא אמרן. נמי ואונו אם בגין דכבר כתיב שם והא כתיב ג"כ לוד ואפ"ה איתאמרת בשם רבי אלא בגין דכבר תנינן לה בפ' בתרא דערכין דקחשיב התם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון יורפת הישנה וגמלה וכו':

והכתיב ובני אלפעל וגו' הוא בנה וגו'. והיאך אמרת מימות יהושע הן:

בימי פילגש בגבעה חרבה וכו'. דאלו מערי בנימין הן ושכן הכתוב מיחסו שם על שבט בנימין ומפני שחומותיהן נראות חדשות לפיכך העיד ריב"ל בשם רבי שבכלל מוקפות מימות יהושע בן נון הן וקורין בהן בט"ו:

לוד ואונו הן הן גיא החרשים. גיא החרשים כולל שתיהן הוא:

ר' חלבו וכו'. גרסינן להא בפ"ק דשקלים בהלכה א'. וגו' דהתם עיקרית דברישא גריס שם סתם הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה לכל העולם. ובתר הכי מייתי על האי דקתני שם במתני' נמי בט"ו קורין את המגילה בכרכין ופריך לא כן א"ר חלבו הכל יוצאין בי"ד בין עיירות ובין כרכים ומשני לא בא אלא ללמדן שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. כלומר דלא קאי ר' חלבו אלא אמתני' דלקמן בפרקין קראו את המגילה בחדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועל כה"ג הוא דקאמר הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמדך שהמצות נוהגות גם באדר הראשון:

לא מסתברא לשעבר. כלומר לא מסתברא דלא אמר הכי אלא לשעבר והיינו בדיעבד שמשום שנוהגות ג"כ באדר הראשון הלכך וכבר קראו אותה בראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בשני בי"ד אבל לבא. לא דלא מסתברא לומר שאף להבא ג"כ והיינו שאפילו לכתחלה הכל יוצאין בי"ד והא תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים בי"ד ובט"ו וכדמפרש לקמיה:

א"ל אוף אנא סבר כן. דלכתחלה לא:

א"ר מנא ויאות. דודאי כך הוא שהרי אלו משקראו בי"ד אם חוזרין וקורין בט"ו שמא אין שומעין לו בתמיה וכלומר דודאי הא דקתני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין היינו אלו הקוראין בי"ד ורוצין לחזור ולקרותה בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו פשיטא היא שצריכין לקרות לכתחלה בזמן הקבוע להן. ר' חלבו דקאמר הכל יוצאין בדיעבד וכגוונא דאמרן הוא שאם כבר קראו באדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה שחוזרין וקורין בשני ואם הכל קראו בי"ד יצאו:

אם אומר את כן וכו'. כלומר ואם אתה אומר דאף לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם ט"ו ולא י"ד אלא ע"כ כדאמרן:

נחמן בריה דר' שמואל. דריש שמחה וששון כתיב מכאן שהן אסורין בהספד בי"ד וט"ו משתה וי"ט כתיבי בהאי קרא מכאן שאסורין בתענית ובעשיית מלאכה:

זימנין סגין. ישבתי לפני ר' שמואל בר נחמן אביך ולא שמעית מיניה הדא מילתא לדרוש שיהא אסורין במלאכה:

אמר ליה. נחמן:

וכי כל מה דהוה אבא שמיע ליה אנת שמיע מיניה. אתה לא שמעת זה ממנו אבל הוא אמר שכך הוא מקובל מרבו:

מילתא דרבי פליגא. על זה דקאמר ר' שמואל בר נחמן שאסורין במלאכה דרבי היה מפרסם עצמו לעשות לפני רבים באלו שני ימים בשנה. שהיה רוחץ בי"ז בתמוז בחמין ונטע נטיעות בפורים דס"ל שמותרין במלאכה:

בכל מקום שכתוב. במגילת אסתר י"ט לא תמצא כתיב בזה המקרא וקיבל עליהם אלא מעצמן עשו כן בשנה הראשונה שהגיע להם הבשורה טובה כדכתיב בהאי קרא ובכל מדינה ומדינה וגו' מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב וכל מקום שכתוב וקיבל אין כתיב י"ט אלא כתיב וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות וזהו כדכתיב לעיל מיניה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו':

וכאן כתיב י"ט וכתיב וקיבל. בלשון תמיה בפסוק זה ובכל מדינה וגו' שאתה דורש י"ט כתיב ביה ומי כתיב שקיבלו עליהם לעשות י"ט לעולם:

משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וגו'. כתיב ודריש רישיה דקרא רמז על זמן בני הכפרים מדינה ומדינה וכו':

לית הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה. וכי לאו ש"מ מזה שבני י"ד ובני ט"ו אסורין במלאכה בימים שלהם ולפיכך בני הכפרים שמקדימין וקורין ואין י"ד וט"ו ימים שלהם כדדריש מרמז הכתוב הן הן שמספיקין להם מים ומזון בימים האלו:

א"ל אין מן הדא. אתה בא להכריח לאו מילתא הוא ולית ש"מ כלום שהרי חולו של מועד הוא אסור בעשיית מלאכה בדבר שאינו אבוד ורואין אנו שהכפרים מספיקין וכו' ודבר זה לאו כלום דכדי שיהא להם פנאי קאמרינן להכין להם מה שצריכין ואין בהן משום מלאכה אלא לית לך בענין עשיית מלאכה בפורים אלא כהדא דרבי דלעיל דס"ל שמותרין במלאכה:

ולא עזרא. שהיה לאחר זמן מרדכי ואסתר הוא שתיקן שיהו קורין בתורה וכו' ואת אמרת מרמז הכתוב של מגילת אסתר שיהו הכפרים מקדימין וקורין בימי הכניסה לפי שמתאספין לקרות בו בתורה ולא הטריחו חכמים להתכנס עוד בי"ד וכי מרדכי ואסתר שקדמו מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין אחר זמן:

א"ל. לא היא דאין אנו אומרין שמרדכי ואסתר התקינו להם כך אלא מי שסידר את המשנה וראה תקנת חכמים לחלק בזמנים הללו סמכה להמקרא משפחה וכו' לומר שמכאן סמכו חכמים לומר שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:

מתני' כיצד. משכחת לה פעמים בי"א וכו':

חל להיות. י"ד בשני וכו':

חל להיות בשלישי או ברביעי וכו'. הרי כאן הכפרים קורין בי"ג או בי"ב:

חל להיות בחמישי וכו' בו ביום. דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:

חל להיות ע"ש כפרים וכו' ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. שאין קריאת המגילה בשבת שגזרו חכמים שמא ילך אצל הבקי לקרות ויטילנה בידו ויעבירנה ד' אמות בר"ה ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה י"ו וכתיב ולא יעבור ואע"פ שכשחל ט"ו בשבת קורין בני הכרכים בארבעה עשר מכל מקום אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא חמשה עשר דבקריאת התורה לא חששו חכמים וכמו שקורין בתורה בכל שבת דליכא למיחש שמא יטלטל כל הספר תורה בשביל הפרשה של יום וסעודת פורים כשחל בשבת יש חילוק דיעות אם עושין אותה בארבעה עשר שבו קורין את המגילה או שמאחרין אותה עד לאחר השבת והכי משמע הכא בגמרא ולכולי עלמא אין עושין אותה בשבת לפי שאינה ניכרת שהיא לסעודת פורים אלא בשביל כבוד השבת:

חל להיות אחר השבת וכו'. זה חסר כאן בנוסחת המשנה:

כפרים. מקדימין ליום הכניסה. וזהו אחד עשר והא דאמרינן בכפרים שמקדימין ליום הכניסה זה דוקא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאין להודיע מתי קדשו ב"ד החדש ומתי הפסח נקבע אבל בזה"ז שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונין ממנה ל' יום לפסח אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו פסח לסוף ל' יום של קריאה ונמצא אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח לפיכך אין קורין עכשיו את המגילה אלא בזמנה לעיירות בארבעה עשר ולמוקפין בחמשה עשר:

גמ' כל הן דתנינן וכו'. קמ"ל דכולהו דתנינן חל להיות משכחת לה שחל ארבעה עשר להיות בהן בזמן שלא היו משגיחין על הדחיות ולא כדר' יוסי דלקמן:

מתני' אמרה כן. דקתני בשני וכן בשבת ומוקפות חומה למחר וא"כ חל להיות אי"ד קאי:

אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו'. ולא גרסי' להו במתני' דלא משכחת להו שחל י"ד להיות בהן שאם י"ד אדר בשני בשבת א"כ צומא רבא בחד בשבא ואם חל בשבת צומא רבא בערובתא דשבת ואנן לא עבדינן שבת ויוה"כ כהדדי כדאמרינן בר"ה:

בעון קומי ר' זעירא. הקשו לפניו בני הישיבה:

איתא חמי. בא וראה אם חל להיות לכרכים יום שלהן בשבת וזהו כשחל י"ד בע"ש שהכרכין קורין בע"ש אמרינן כדתנינן במתני' שקורין הן עם העיירות בו ביום וכשחל להיות לעיירות יום שלהן בשבת אמרינן שהעיירות מקדימין ליום הכניסה עם הכפרים ולא אמרינן שהעיירות יקראו בע"ש כמו בהכרכין כשחל יום שלהן בשבת א"כ משמע דאמרי' כשנדחו מיומן ידחו ליום הכניסה. והשתא קשיא אמאי לא נימא נמי בכרכין כן שכשחל ט"ו בשבת ידחו ליום הכניסה ולא והיו קורין בע"ש:

אמר ר' לא. זהו ר' אילא היינו טעמא דלא אמרי' בכרכים שידחו ליום הכניסה ומפני כבוד כרכין הוא:

שלא יאמרו ראינו כרכין ועיירות קורין כאחת. כלומר שנדחין הכרכין ליום הכניסה כשחל יום שלהן כמו. שנדחין העיירות כשחל י"ד בשבת שזה אין כבוד להכרכין שיהו שוין בענין הדחייה כמו העיירות אבל מה שקורין הכרכין עם העיירות בע"ש כשיום שלהן בשבת זה לא כלום הוא דהואיל ובשבת א"א לקרות וכן לאחר השבת שהוא י"ו אי אפשר להן לקרות אלא בע"ש עם העיירות ולא דחינן להו יותר ואנן לא קפדינן אלא שלא ידחו הכרכין ביום שנדחין העיירות כשצריכין הן לדחות:

מעתה. אם מטעם מפני הכבוד שבני הכרכין חשובין הן מבני העיירות ומפני שהן קורין בט"ו כמו בשושן שנעשה בו הנס מעתה נימא נמי בכפרים ועיירות בדחייה כן דכשחל י"ד בשבת אמרינן דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ואמאי ונימא לא ידחו העיירות ליום הכניסה שלא יהא אומרין ראינו כפרים ועיירות קורין כאחת ובודאי בני עיירות חשיבי מהכפרים. דמיהת קורים בזמן המפורש בהכתוב אלא דנימא דבכה"ג יהו עיירות קורין בע"ש וכמו הכרכין כשחל ט"ו בשבת:

מעתה חל להיות בשני וכו'. כלומר ותו דכשחל י"ד בשני או בחמישי דאמרי' כפרים ועיירות קורין בו ביום הא נמי קשיא דאמאי קורין כאחת אלא דנימא דכשחל י"ד בשני יהו הכפרים מקדימין ליום הכניסה שלפניו אע"ג שהוא עשירי דהיא גופה קשיא למה לא תיקנו גם להעשירי וכן מיום הכיניסה ליום הכניסה יקדימו מפני כבוד העיירות דכל מה דמצינו למיעבד שלא יהו קורין עם הכפרים כאחת ניעבד:

חל להיות בחמישי וכו'. וכן כשחל י"ד בחמישי יקדימו הכפרים להשני שלפניו. וכשחל בשבת יקראו העיירות בע"ש כדאמרן וקשיא לטעמא דר' לא:

אשכח. ברייתא דתני כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת ולא שכולם קורין כאחת ביום אחד קאמר דהא לא משכחת לה בשום פעם דאם חל י"ד בע"ש אין העיירות צריכין להיות נדחין אלא קורין בו ביום והמוקפין הן שנדחין שא"א לקרות בשבת ואם חל י"ד בשבת אז העיירות הן שנדחין אבל המוקפין קורין למחר אלא דה"ק דהאי תנא ס"ל דלא כטעמא דרבי אילא להא דמפרש להתנא דמתני' שחששו משום כבוד הכרכים שלא יהו שוין יחד להעיירות כשאירע להן שהן נדחין וכדפרישית משום דלא ס"ל לא כהתנא דמתני' ולא כטעמיה אלא דס"ל דכשם ישאם חל י"ד בשבת שאין משגיחין על כבוד העיירות שלא יהו קורין עם הכפרים ביום אחד ואמרינן הכפרים והעיירות מקדימין ליום הכניסה כך אם אירע הדחיה להכרכין שחל י"ד להיות בע"ש וט"ו בשבת והן צריכין שידחו מקדימין ג"כ ליום הכניסה וקורין עם הכפרים ביום אחד וזהו דקאמר כפרים וכו' קורין כאחת וכלומר כמו דאשכחן שהכפרים ועיירות קורין כאחת כך לפעמים הכפרים והכרכין קורין כאחת וזהו הת"ק דהתוספתא כדלקמן:

וההן תנייה. והאי תנא דלקמן:

לא נסב אפילו לבירייה. כלומר לקח לו דרך לעצמו ואף לא כהתנא ברא דאמרן אשכח תני וכו'. בירייה הוא ברא בלשון הש"ס הזה ודוגמתו תמצא בריש פ' כיצד צולין תנא ברייה וכן בהרבה מקומות. והאי תנא רבי הוא כדמייתי ליה לקמן. והכי תנינן בתוספתא פ"ק חל להיות בע"ש כרכים המוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום רבי יוסי אומר אומר אני שלא יקדמו בני כרכין לבני עיירות אבל קורין עמהן בו ביום חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש ומוקפין חומה לאחר שבת רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות גדולות ממקומן ידחו ליום הכניסה. זו הוא גי' התוספתא. והכא גריס אליבא דרבי דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה כלומר דלא כהת"ק והוא התנא ברא דס"ל כל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ובין העיירות כשחל י"ד בשבת שהן נדחין מיומן נדחין ליום הכניסה וכן המוקפין כשחל י"ד בע"ש והמוקפין הן שנדחין מיומן ליום הכניסה הן נדחין ואין קורין עם העיירות בו ביום וא"כ לדידיה אשכחן שלפעמים הכרכים קורין קודם להעיירות וההן תנא דהוא רבי לא ס"ל הכי אלא דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה והיינו כשהכרכין נדחין הן מיומן שחל י"ד בע"ש והכרכין נדחין מזמנן אז גם העיירות נדחין עמהן ליום הכניסה וכדמפרש ואזיל לטעמיה:

דאית ליה שלא יקדמו וכו' דאית ליה כל שהוא נדחה וכו'. כלומר דס"ל לרבי הא והא שצריך שלא יקדמו הכרכין להעיירות אלא כמו בכל שנה שהעיירות קודמות להכרכין ואית ליה נמי דכל הנדחה ממקומו בדין הוא שידחה ליום הכניסה הלכך אף על גב דבכה"ג העיירות אינן צריכין שיהו נדחין שהרי יכולין לקרות בע"ש מ"מ מכיון שהמוקפין ע"כ צריכין שיהו נדחין וכל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ואם אתה אומר שהעיירות יהו קורין בזמנם בע"ש יקדמו הכרכין להעיירות והואיל ואי אפשר אמרינן דבכה"ג אף העיירות ידחו ממקומן וכולם יהו מקדימין ליום הכניסה:

רבי אומר וכו'. השתא מייתי ליה לההן תנייא דקאמר שהוא רבי וסברא בפני עצמו הוא דס"ל דאית ליה וכו' דאית ליה וכו' וכדפרישית:

היך עבדין עובדא. כחד מהני ד' תנאי דפליגי כדאמרן:

אמר ר' יוסה. לעובדא הלכה כסתמא דמתניתא ואם חל י"ד בע"ש עיירות ומוקפין קורין בו ביום ואין המיקפין נדחין ליום הכניסה:

בעון. הדר בעו בני הישיבה לפני ר' זעירא אסיפא דקתני במתני' חל להיות בשבת וכו' ואמאי עיירות מקדימין ליום הכניסה הא כמה דאת אמר תמן בבבא שלפניה חל להיות ארבעה עשר בערב שבת שחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות ואין נדחין ליום הכניסה ונימא נמי אם חל להיות לעיירות יום שלהן בשבת יקראו בע"ש ולא ידחו ליום הכניסה:

אלא מתניתא כתרין תנייא. זה הכל מסקנת דברי בני הישיבה הן כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כתרי תנאי ומי ששנה זה לא שנה זה וכדמסקו ואזלו:

תנייא קדמייא. זה מה שהתחלנו לפלפל בו בהסיפא בחל י"ד להיות בשבת הוא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ותנייא אחרינא זה ששנה הבבא שלפניה חל להיות ע"ש סבר הוא מימר כל שהוא נדחה ממקומו לא ידחה ליום הכניסה אלא ליום שיכול לקרות בו ולפיכך כאן שהמוקפין נדחין ממקומן שאינן יכולין לקרות בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות:

אמר לון. ר' זעירא לא היא אלא כן אמר רב חד תנייא הוא ששנה לשתי הבבות והכא טעמא אחרינא איכא דמפני מה אמרו כשחל י"ד בע"ש וחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת שקורין הן בע"ש עם העיירות דאמר ר' חלבו לעיל ריש פרקין הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לרוב העולם ומכיון דבדיעבד הכל יוצאין בי"ד הכא דלא אפשר להן לקרות ביומן קורין אף לכתחלה בו ודכוותה נמי בסיפא בחל להיות לעיירות ליום שלהן בשבת נדחין הן ליום הכניסה ואין קורין בע"ש ונמי מדר' חלבו דאמר לעיל יום י"ג יום מלחמה היה והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא ובדין היה לא לקרות בו דבימים אשר נחו כתיב אלא מק"ו הוא דמרבינן ליה כדלעיל ומכיון שמן הדין אינו יום ראוי לקריאה ואין עליו רמז מהכתוב הכא שאין העיירות יכולין לקרות ביומן נדחין הן ליום הכניסה ולא בע"ש שהוא יום י"ג ויום הכניסה שהוא י"ב יש לו רמז מהכתוב כדאמרינן לעיל דמרבינן י"א וי"ב מבזמניהם או מכימים:

אשכח תני. אידך דס"ל אם חל י"ד בשבת כפרים קורין בע"ש וכו' והטעם דאינו בדין שיהו העיירות וכפרים קורין כאחת ביום אחד וכהאי סברא דלעיל גבי הא דר' אילא ואיפכא ליכא למימר דס"ל להאי תנא כל הנדחה נדחה ליום הכניסה וכיון דהכא העיירות נדחין ממקומן ליום הכניסה הן נדחין:

היך עבדין עובדא. בהא דפליגי תנאי בחל י"ד בשבת:

אמר ר' יוסה לית אפשר. שיהא חל י"ד בשבת וכדאמר ר' יוסה לעיל בריש הלכה לית כאן חל להיות בשבת דא"כ צומא רבא יחול בערובתא דשבתא וזה אי אפשר:

ואין אפשר. ואם בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היה אפשר זה ולא היו משגיחין על הדחיות א"כ הלכה כסתמא דמתני' בחל בשבת:

כל שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה. דהואיל וקורין אותה שלא בזמנה אין קורין אלא בעשרה:

ואנן חמיין רבנן. דנהגי לקרות אפי' ביחיד ושלא בזמנה:

ר' אבונה בשם רב אסי. קאמר נמי כדרב יהודה:

ר' חנניה אמר. פליגי אמוראי בזה:

מתיב וכו'. לדידך שאפי' ביחיד א"כ למה בני הכפרים מתאספין ליום הכניסה להעיירות לקרות עד שהוא במקומו יקרא ביחיד ויכול לקרות ביום שירצה:

אמר. ליה רבי סלקית מתניתא אחד עשר וכו'. בתמיה וכי אתה רוצה לסלק להמתני' ולבטלה דקחשיב לימים הללו ונלמדו מהכתוב ומסתמא כשתקנו הזמנים בעשרה תקנו ומה שאני אומר אפי' ביחיד היינו על כל מה שאמרו ידחה ממקומו הוא דקאמינא:

מתני' איזו עיר הגדולה כל שיש בה עשרה בטלנין. כדקאמר בגמרא שבטלין ממלאכתן לבית הכנסת והן מתפרנסין משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפלה בבהכ"נ:

באלו אמרו. במגילה אם חל זמן קריאתה בשבת וכן בתרומת שקלים דמשמיעין על השקלים באחד באדר אם חל בשבת מקדימין ולא מאחרין וכן אמרו בגמרא:

אבל זמן עצי כהנים והעם. כמו שנשנה לעיל בפ' בתרא דתענית וחל אחד מהזמנים בשבת וט' באב שחל בשבת וכן שאר התעניות וכן חגיגה אם חל י"ט בשבת ואינה דוחה שבת להביא שלמי חגיגה וכן הקהל את העם שהיה המלך קורא משנה תורה וכל העם חייבים לבא לשמוע ולהביא נשיהם וטפם כדכתיב וזה אי אפשר בשבת כדקאמר בגמרא משום בימה שהיו עושין להמלך ואי אפשר לעשות מקודם שזמן הקהל ביום א' דחול המועד כדתנן בפ"ז דסוטה וח"א לעשותו בי"ט כל אלו מאחרין ולא מקדימין. ובכולהו אינך טעמא דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט' באב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן:

אע"פ שאמרו. במגילה מקדימין לקרותה מותרים אלו הימים הקודמין בהספד ותענית:

ובמתנות לאביונים. מי שנתן בימים הקודמין י"א וי"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו אבל משלוח מנות אין נוהג אלא ביום הסעודה והיא בזמנה דוקא כדאמרינן בריש פרקין:

אמר ר' יהודה וכו'. וכבר כתבנו במתני' דלעיל דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד לעיירות ולכפרים ובט"ו למוקפין:

גמ' תני וכו'. כדפרישית במתני':

שאין אנו צריכין לתלמודינו. להתפרנס מן התורה לפי שיש לנו פרנסה משל צבור:

תני בברייתא:

כפר שאין בו עשרה. להיות מתכנסין בו בב' וה' לקרות בתורה:

תקנתו קלקלתו. קלקלה שאין בו עשרה היא תקנתו ונעשה כעיר לקרות בי"ד:

ותרומת שקלים. כדפרישית במתני':

סעודת ר"ח. שהיו נוהגין לעשות ביום שקדשו החדש כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין:

וסעודת פורים. אם חל בשבת מאחרין לאחר השבת לעשות הסעודה ולא מקדימין:

ויעשו אותן בשבת. אם הזמינו הכל מלפני השבת:

א"ל וכו'. את ששמחתו תלויה בב"ד. כלומר ימי משתה ושמחה באותן הימים הוקבעו על ידי שקבלו עליהם לעשות וב"ד שבאותו הדור הסכימו לכך יצא זה יום השבת וכן ר"ח עצמו שמחתו תלויה בידי שמים היא שע"י שהיום שבא ונצטוינו מן השמים עליה ויש רמז ג"כ מהכתוב על השלש סעודות בשבת וכן ר"ח נצטוינו לקדש החדש וע"י כך עושין הסעודה:

מגבת פורים. מה שגבו לצורך עניים הוא לפורים שישמחו בו היום וכדאמר ר"א ובלבד שלא ישנה ממנה העני לדבר אחר ואפי' לקנות רצועה למנעלו ה"ז אינו צורך פורים:

אין משנין במעות פורים. שגבו לצדקה אין משנין לצדקה אחרת. ופריך הא שאר כל המעות שגבו לצדקה זו משנין לאחרת הרי לאותה צדקה היא שגבו אלא כך היא כל המעות עד שלא ינתנו לגזברין לשם כך וכך את רשאי לשנותן משניתנו וכו' וכדאמרינן לקמן פ' בני העיר בסוף הלכה א' אבל מעות פורים לעולם אין משנין:

מה ראה זמן עצי כהנים וכו'. הובא לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה ועיין במקום המצויין שם עד ולא משלימין:

ובתשעה באב וכו' בדין היה וכו' טובים השנים מן האחד. לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה וע"ש:

ובחגיגה. מנלן שאינה באה בשבת:

כתוב אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף וגו'. משמע שבי"ט שקרוי חג ואתה קוצר והרי כתוב אחד אומר כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט הא כיצד וכו':

שבשעה שהוא חל בחול אתה חוגג. מביא חגיגה ושובת ממלאכה ובשעה שי"ט חל בשבת ואי אפשר להביא חגיגה למחר אתה חוגג להביא חגיגה וקוצר ומתקיים הכתוב וחג הקציר שנקרא חג ומותר לקצור בו:

ובלבד שיבליע לעיסתה. על חולו של מועד קאי דהא כתיב שם גם וחג האסיף ואתה צריך לדרוש ג"כ שאם חל י"ט בשבת למחר אתה חוגג וקוצר ואוסף והוא חול המועד ובלבד מה שצריכה האשה שיבליה לעיסתה לצורך המועד ולא שהותר לעשות מלאכה בו כימות החיל:

כהדא דתני להן אינש וכו'. גריס להא לעיל ריש פ' מקום שנהגו וע"ש:

ובהקהל. ומפני מה אין זה בשבת:

מפני התקיעה. שהיו הכהנים תוקעין להקהיל את העם ואין תקיעה בשבת:

מפני הבימה. שהיו עושין להמלך דאלו מפני התקיעה הרי אינה אלא משום שבות ואין שבות במקדש:

ויעשו אותה מאתמול. קודם י"ט:

שלא לדחוק את העזרה. ימים שנים ושלשה אם יקדימו לעשותה קודם י"ט שהקהל היה בא' של חול המועד:

מתניתא דר"מ וכו'. האי סוגיא כולה עד לא בדא הלכה כסתם גרסינן לה לעיל בפ"ב דתענית ומתני' דרבי מאיר דקאמר על מתני' דהתם קאי ומייתי לה אגב הא דלקמן וע"ש:

רבי יודן נשייא שלח לר' הושעיה רבה חדא עטם. חתיכה אחת של בשר ולוג אחד של יין:

שלח. ר' הושעיה ואמר ליה קיימית בנו ומתנות לאביונים דזה דבר מועט הוא מהנשיא:

חזר ושלח ליה. ר' יודן נשיא:

חד עיגל גדול וחד גרב. חבית דחמר שלח ליה ר' הושעיה עכשיו קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו:

תני מקום שמסתכנין קורין אותה בי"ד. זו היא גירסא נכונה שמצאתי. כלומר שישראל מסתכנין בדתיהן מהאומות אין מקדימין כלל אלא קוראין הכל בי"ד:

ר' יוסי בעי. על זה אם במקום שמסתכנין א"כ אל יקראו אותה כל עיקר מפני הסכנה:

מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה. אחר כך שראו ב"ד לעבר השנה חוזרין וקורין אותה באדר השני בזמנה. הכי מסיק בגמרא ולפירושא דמתני':

אין בין אדר הראשון. מסיק בגמרא התם חסורי מחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים וכן משלוח מנות שאלו אין נוהגות אלא באדר השני הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ובסדר הפרשיות לא איירי הכא ובאדר השני הן שנוהגות:

גמ' מתניתא כשעיברו ואח"כ קראו אותה. אם עיברו מקודם וקראו בראשון וקמ"ל דחוזרין וקורין בשני מאחר שלא יצאו בקריאת הראשון שכבר נתעברה השנה אבל אם קראו אותה בראשון ואח"כ נמלכו ב"ד ועיברו השנה לא בדא אמר שצריך לחזור ולקרותה בשני מפני שבשעת קריאתה אכתי לא נתעברה ויוצאין י"ח בקריאה של הראשון:

מתניתא וכו'. ומהדר הש"ס דלא היא דמתני' לא אמרה כן דמשמעות לשון המשנה לא כך היא אלא דה"ק קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה אח"כ אעפ"כ קורין אותה באדר השני משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא יצאו י"ח בקריאת פעם הראשון:

הזאת השנית. כתיב ומה ת"ל עוד השנית אלא מכאן וכו':

לא דיינו הצרות הבאות עלינו. מחמת הקנאה:

הדא היא דכתיב וכו' השנית. שלא קבלו עליהם עד אגרת השנית ולא נפקא לן מזה שיקראו עוד בשני:

זאת. זו תורה שכתוב שם מעשה עמלק:

זכרון אלו הנביאים וכו'. מה שכתוב בשמואל:

אלו הכתובים. ומגילת אסתר נרמז בזה כדכתיב בה ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר כלומר שנרמז בהספר שכתוב בפ' עמלק:

ולא יסף. לא פסק:

הלכות. שבתורה שבע"פ שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות:

לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים. באדר שקורין המגילה קורין בשקלים מקודם וזהו באדר השני כדדריש ר' אבהו מדכתיב בכל שנה ושנה להיקשא:

כדי לסמוך גאולה. של מרדכי ואסתר לגאולת ניסן דאי מהיקשא בלחוד אימא מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט קא משמע לן:

אותה השנה. שהפיל אותו הרשע הגורל ונעשה בה הנס היתה מעוברת והיו בה שני אדרים וכדכתיב ומחדש לחדש ומעשה הנס בשלשה עשר לאדר השני. אדר הראשון תוספת וכו'. איזה משני האדרים הוא העיקר וחבירו נקרא תוספת על השנה הראשון או השני וכדמפרש ואזיל מה הנ"מ ביניהון:

שני כבשי עצרת ביניהון. הא דנקט כבשי עצרת והרי הנ"מ דמפרש לענין עברה שנתו של הכבש שייך בכל הכבשי קרבן היינו טעמא משום דלא מצינו בכל כבשי קרבן שהן שנים או יותר שיהו מעכבין זה את זה אלא בשני כבשי עצרת בלבד כדתנן בפ"ג דמנחות שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה אבל בשאר הקרבנות לא מצינו זה וכדתנן בהדיא בפ"ד שם התמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וא"כ לפי פשטא דסתמא דהמתני' אין לנו במקום שנאמר שני כבשים בני שנה שיהו מעכבין זה את זה אלא בשני כבשי עצרת בלבד והואיל והנ"מ דמפרש אם נולד הכבש בט"ו אדר שנה שאינה מעוברת וכו' א"כ באלו המעכבין זא"ז מצינו שאפילו אם אחד מהן נפסל מחמת שעברה שנתו נפסל גם השני שהרי מעכבין זא"ז ואינו יכול להקריבו אם אין לו אחר כדי לזווגו הלכך נקיט כאן כבשי עצרת וכן משום דעיקר הבעיא היא בשני אדרים איזה מהן נקרא תוספת נקט נמי הגוונא דהנ"מ נולד בט"ו באדר וכו' ואע"ג דאם נולד באדר בין כך ובין כך נפסל הוא לשנה הבאה בעצרת משום דהא ממילא שמעינן דלענין כבשי עצרת נמי שייכא אותה הנ"מ גופה דאם אמרינן אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא מי"ג חדשים ואם נולד הכבש בז' או בח' בסיון בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה המעוברת א"כ כשר הוא להקריבו בעצרת שעדיין בתוך שנתו הוא אבל אי אמרינן אדר השני הוא תוספת וא"כ סתם שנה י"ב חדשים הוא ולא יותר ונפסל הכבש הזה מלהקריבו בעצרת שהרי מז' אייר עברה שנתו:

שנה ארוכה היא. מיום ליום עד ט"ו אדר השני שהשנה של י"ג חדשים היא אבל אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד ט"ו אדר הראשון שהיא שנה של י"ב חדשים מיום שנולד וכבר עברה שנתו ונפסל מלהקריבו אח"כ:

מתניתא אמרה כן. ממתני' דפ"ז דעדיות שמעינן דאדר הראשון תוספת ובשנה מעוברת מחשבין י"ג חדשים להשנה דתנינן תמן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר ואפילו אחר הפורים א"כ הדא אמרה אדר הראשון הוא תוספת ועדיין עומדין בשנה זו ויכולין לעברה דאם תאמר אדר השני תוספת ובי"ב חדשים כלתה השנה קשיא לא קיים על שתא ומעבר לה הרי אין עומד בשנה זו שבסוף אדר כבר עברה השנה והיאך מעברינן לה בתמיה:

תרין איגרין. שכותב הנשיא להגולה להודיע להן שעיברו את השנה:

מ"ד תלתין יומין אדר הראשון תוספת. שהוא מלא והוא כתב מוספה על שתא מ"ד וכו' ומהדר הש"ס אין מן הדא לית ש"מ כלום דהא אמר ר' יעקב וכו' לעולם שני חדשים אלו מעוברין ומליאים עושין אותן עיבר וכו' ולכתחלה אדר סמוך לניסן לעולם חסר ומדקאמר ולא עיבר את השני מה שעשה עשוי א"כ אם עיבר את השני ולא עיבר הראשון ג"כ מה שעשה עשוי ואין ראיה מהני תרין איגרין:

תני רשב"ג אומר וכו'. כתוב היא לעיל בפ"ק דשקלים בהלכה א' וכן הא דתמן תנינן וכו' עד סוף הלכה גרסינן התם לעיל מינה וע"ש:

מתני' אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. בפ"ה דביצה קאמר בגמרא דמתני' ב"ש הוא דאמרי אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה כיון שאין בהם צורך אוכל נפש אבל הלכה כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך ואיכא נמי מילי אחריני שאסורים בשבת ומותרין בי"ט כגון משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ועוד יש ביניהן כדקחשיב הכא בגמרא:

אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם. כלומר שבת עיקר זדונו בידי אדם שמיתתו מיתת ב"ד ויה"כ עיקר זדונו בהיכרת ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור מכרת כדתנן סוף מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן:

גמ' תני בשם ר' יהודה וכו'. זה מפורש לעיל בפ"ה דביצה בסוף הלכה ב' עד להעביר שמנונית שעליה וכן הא דאבתרה אילין אינון וכו' כתיב שם לעיל מינה עד אצ"ל בי"ט וע"ש:

אין בין שבת ליה"כ וכו' מתניתא דר' נחוניא בן הקנה וכו'. גרסינן להא לעיל בפרק ז' דתרומות בהלכה א' וכן בפרק אלו נערות בהלכה א':

הא בתשלומין שניהן שוין. אם עשה דבר שיש בו תשלומין שוין הן לפטרו מן התשלומין כדמוקי לה כר' נחוניא בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לענין לפוטרו מתשלומין דקים ליה בדרבה מינה:

מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות ב"ד. ומפרש מה נפק מן ביניהון מאי נ"מ אי אמרינן יה"כ כשבת או חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד:

נערה נדה ביניהון. אם אנס נערה נדה איכא בינייהו אי מיחייב קנס או לא וכן אף אחות אשתו ביניהון דלר' נחוניא בן הקנה יה"כ כשבת בדוקא קאמר משום דדמיין אהדדי שאין להן היתר לעולם לאפוקי נערה נדה יש לה היתר לאחר איסורה וכן אחות אשתו לאחר מיתת אשתו ולדידיה חייב עליהן קנס:

על דעתיה דר"ש בן מנסיא. הכי הוא דמדמי להו מה שבת שיש בה כרת במזיד בלא התראה ואף יה"כ יש בו כרת וכן נמי אלו נדה ואחות אשתו שיש בהן כרת פטורין מן התשלומין:

מכות וכרת מה אמרין בה אלין תנייא. אלו תנאים ר' נחוניא ור"ש מה אמרו אצל מלקות וכרת אי לדידהו אין מלקות אצל כרת כשם שאין תשלומין במקום כרת או לאו:

אמר ר' יוסה צריכה לרבנן. מספקא להו לרבנן בבית המדרש אליבא דהני תנאי:

ולמה לא שמיע להו מן הדא. ברייתא דר"ש בן יוחאי שאין מכות אצל חייבי כריתות:

מה כרת שנאמר בשבת אין מכות אצל כרת. דלא משכחת לה מלקות אצלה שאם התרו בו חייב סקילה ואם לא התרו בו חייב כרת ומלקות אין בה משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וה"נ ס"ל בחייבי כריתות שאף אם התרו בו פטור ממלקות דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא:

מה צריכה ליה כר"ש בן לקיש. כלומר אליבא דר"ל דלקמן הוא דאיכא לספוקי ואם יש מכות אצל כרת או לא:

ברם כר' יוחנן אם מכות אצל מיתה יש לו כל שכן מכות אצל כרת. כדלקמן:

דאיתפלגון. בהא אם יש מלקות בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:

אם התרו בו לשם אותו ואת בנו. ולא התרו בו משום ע"ז לוקה דאין כאן מיתה:

ר"ש בן לקיש אומר אפילו התרו בו לשם אותו ואת בנו לבד אינו לוקה מאחר שאלו התרו וכו'. כך הוא בתרומות ובכתובות דמאחר שאלו התרו בו משום ע"ז היה נסקל ואינו לוקה דקים ליה בדרבה מינה ה"נ אפילו לא התרו בו משום ע"ז הואיל דבהך איסורא איכא ביה צד מיתה לא לקי והשתא אליבא דרשב"ל הוא דמיבעי לן אם דוקא במקום שיש בו מיתת ב"ד הוא דפטור ממלקות או אף במקום כרת אבל אליבא דר' יוחנן דמחייב מלקות במקום שיש בו צד מיתת ב"ד לכ"ש דמחייב מלקות במקום שיש בו כרת דלא חמירא כמיתת ב"ד:

א"ל. דלא היא דאפילו כר' יוחנן צריכה ליה דאכתי אף לר' יוחנן איכא לספוקי בהך מלתא דתמן גבי אותו ואת בנו לשני דברים יש כאן מלקות משום אותו ואת בנו ומיתה משום ע"ז והואיל ושני איסורין הן איכא למימר דמש"ה ס"ל דהיכא דאתרו ביה משום אותו ואת בנו בלבד דיש בו מלקות משום דלאו בפ"ע הוא ובאותו לאו אין בו מיתה:

והכא. מאי דקא מיבעיא לן לדבר אחד שיש בו לאו וכרת הוא דמיבעיא לן והלכך אפילו לר' יוחנן נמי איכא למימר דכשם שאין מלקות ותשלומין בלאו אחד כן נמי אין למלקות וכרת בלאו אחד:

ע"ד דרשב"ל וכו'. האי מילתא התם הוא דשייך בתרומות ובכתובות ואגב מייתי להא נמי הכא. ואהתם דלעיל קא מהדר דלר"ל דס"ל חייבי מלקות אפילו לא התרו בהן פטורין מתשלומין מוקי התם למתני' דתרומות ולמתני' דאלו נערות כר"מ דאמר לוקה ומשלם א"כ מאי איכא בין אילין תנייא שהן רנבה"ק ור"ש בן מנסיא דלעיל לבין אילין רבנן דפליגי אדר"מ הא לכולהו חייבי כריתות פטורין הן מן הקנס ואפי' במקום שאין כאן מלקות דאלו לר' יוחנן איכא בינייהו חייבי כריתות שלא התרו בהן למלקות כדמוקי התם לעיל אליבא דרבנן דר"מ דמתני' דתרומות ודכתובות בשלא התרו דחייב בקנס וכן בתשלומין אבל להני תנאי ר' נחוניא ור"ש בן מנסיא לעולם פטור הוא אלא לרשב"ל קשיא מאי בינייהו ומאי קמ"ל אליבא דהני תנאי:

לאוים לא כריתות. איכא בינייהו כלומר במקום דאיכא חייבי לאוין בלחוד ואין אצליהם כרת כדמסיק ואזיל:

ר' יודן אמר הבא על הממזרת אית ביניהון ר' חנניא אמר אף המצית גדישו של חבירו בי"ט אית ביניהון. דבאלו אין כאן אלא לאו ולהנך תנאי הבא על הממזרת חייב קנס דאין כאן כרת ולרבנן דר"מ פטור ואפילו לא התרו בו לרשב"ל וכן המצית גדיש חבירו בי"ט שאין בו כרת אלא לאו דלהנך תנאי משלם הוא דאין מתחייב בנפשו ולרבנן דר"מ פטור הוא הואיל ואיכא לאו דאית ביה מלקות:

מעתה אלו נערות וכו' דלא כרבנן. לר"ל דמוקי מתני' כר"מ אי נימא דבדוקא הוא ולא אתיא המתני' כלל אליבא דרבנן דלדידהו לא משכחת קנס אפילו בחייבי לאוין גרידא:

אמר ר' מתניה תיפתר דברי הכל. כלומר רישא דמתני' דאלו נערות מצינן לאוקמי אפילו כרבנן ובממזר שבא על הממזרת מיירי שמותר בה ומשלם קנס באונס ומהו דתימא הואיל ופסולי קהל נינהו לאו בני קנסא הן קמ"ל:

ואשת אחיו. דקתני התם דיש לה קנס ופריך לאו יבמתו היא בתמיה דהא ע"כ לאחר מיתת אחיו מיירי ומת לאחר שאירסה דאכתי נערה בתולה היא דאם לא מת אשת איש היא ואם לאחר שנשאה מת בלא"ה לא מצית אמרת דא"כ לאו בחזקת בתולה היא אלא ודאי כדאמרן ומיהת זקוקה לו מן האירוסין ואם כן מה כרת ומה קנס שייך בה:

תיפתר שהיה לאחיו בנים. מאשה אחרת ואינה זקוקה לו וחירס את זו האחרת ומת ובא אחיו ואנסה דאם לא מת בת סקילה היא ואין כאן קנס כדלעיל:

מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו. שנדר שלא יהנה ממנו בשום ענין:

לבין המודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל. שחמור מודר הנאה שאסור ליכנס בתוך של חבירו. וכן כלים שאין עושין בהן אוכל נפש אסור למודר הנאה להשאיל ממנו ומודר מאכל מותר ואם הן כלים שכיוצא בהן משכירין באותו מקום אסור אף למודר מאכל כדתנן ריש פ"ד דנדרים לפי שזה היא הנאה המביאה לידי מאכל שאם לא היה זה משאילו מחסר בה שוה פרוטה וזה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:

אין בין נדרים לנדבות. נדר האומר הרי עלי עולה והפרישה ונאבדה חייב באחריותה דכיון שאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי ונדבה האומר הרי זה עולה אם נאבדה אינו חייב באחריותה שהרי לא קיבלה עליו אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך הרי נדר נדבה אמורין בענין:

גמ' הא דבר וכו'. גרסינן להא בריש פ"ד דנדרים דפריך אהא דקתני כלים שאין עושין בו אוכל נפש מותר למודר מאכל הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור ואמאי ולא ממאכל נדר בתמיה ולמה יאסר בכלים אפילו עושין בו אוכל נפש:

כיני מתניתין. כן מיירי מתניתין אין בין וכו' דמכיון שהוסיף ואמר הנאת מאכלך עלי אסר על עצמו כל הגורם ומביא לידי מאכל:

ותניי דבי רבי. בהדיא כן:

שאין מהנין את האוכל. שאין מתקנין בהן המאכל אלא שמכניסין בהן המאכל בלבד:

לפסין וקדרות אסור. שמתקנין בהן המאכל:

לטחון לו. חטים ולדרוך ענבים אסור שהנאה קרובה המביא לידי מאכל הוא:

לקצור. לו ולבצור צריכה. זה מיבעיא לן לפי שהנאה רחוקה היא:

הניית מאכל מהו. כלומר הנאה לצורך מאכל כגון קורדום לבקע עצים:

תני. בברייתא אבל משאילו קורדום והוינן סברין מימר שאפילו בקורדום של ביקוע מותר ואע"פ שהיא לצורך מאכל ודחי לה הש"ס דתיפתר בקורדום של ניכוש שמנכשין בו השדה דהנאה רחוקה היא ולא מיקריא לצורך מאכל אבל קורדום של ביקוע לית ש"מ כלום:

ההן זוסטה. חגורה בלשון יוני והיא עשויה כמעשה רשת מכיון שהיא מרחיק החיטין ועשויה נקבים נקבים ויכול לחזור ולנפות בה הקמח אם אסור להשאיל דכמי שהיא נפה דמיא. ולא איפשיטו הני בעיי ולחומרא:

וחזר ואמר הרי זה. אם כמבטל דבריו הראשונים הוא ואינו חלה עליו אלא נדבה:

ר' חיננה בעי. הקשה על הבעיא דר' חמא דלא מסתברא אלא די דה כלומר אלא אם היא כך שאם אמר בתחילה הרי זה וחזר ואמר הרי עלי א"כ איסור חמור שהוא נדר חל על איסור קל והרי הוא נדר אבל אין איסור קל שהוא נדבה חל על איסור חמור ומכיון שקיבל עליו בנדר אינו יכול לחזור ולעשותו נדבה:

מתני' אין בין זב הרואה שתי ראיות. בין שהן ביום אחד או בשני ימים רצופים:

לרואה שלש. ג"כ הדין בין שהוא רואה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או ראה שתים היום ואחד למחר אין ביניהם אלא קרבן שהרואה ג' ראיות חייב בקרבן לכשיטהר מזובו ואין הרואה שתי ראיות טעון קרבן אבל לעשות משכב ומושב שלו אב הטומאה ואפילו לא נגע בהן וכן לענין ספירת שבעה משיפסוק מזובו שצריך למנות שבעה נקיים קודם שיטבול זה וזה שוין:

אין בין מצורע מוסגר. שטעון הסגר שבעה כדכתיב והסגירו הכהן שבעת ימים:

למצורע מוחלט. שהחליטו הכהן וטמאו לגמרי:

אלא פריעה ופרימה. אבל לענין טומאה ולשילוח מן המחנה זה וזה שוין:

אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט. כך היא בנוסחת המשנה בבבלי. ולנוסחא דהכא כללינהו בבבא חדא:

אלא תגלחת וצפרים. דגבי תגלחת וצפרים כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע זה המוחלט יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר שבעה ימים אבל לענין טהרה וכיבוס בגדים זה וזה שוין דבטהר מתוך הסגר נמי כתיב וכבס בגדיו וטהר. ואע"ג דאיכא ביניהן נמי קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום רפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:

גמ' אמר ר' יודה בר פזי דר"א היא. מתני' דקתני דזב בעל ג' ראיות הוא דטעון קרבן ובעל ב' ראיות פטור מהקרבן וזה בלבד הוא שיש ביניהן כר"א דמסכת זבים היא דאתיא דתנינן שם בפ"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה וכו' משום שאינו מטמא מחמת אונס דכתיב זב מבשרו ולא מחמת אנסו וקתני התם בסיפא ראה ראיה ראשונה בודקין אותו והיינו לענין צירוף הראיות שיהא טעון קרבן שאם ראה הראשונה באונס אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן אבל מצטרפת היא עם השניה לטומאה שאם ראה השניה שלא באונס אע"פ שהיתה ראשונה באונס עושה משכב ומושב וטעון ז' נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אנסו בראיה שניה היא דכתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס:

בשניה בודקין אותו. לטומאה ולקרבן. ובשלישית אין בודקין אותו לא לטומאה ולא לקרבן שאף אם ראה אותה באונס הרי הוא בעל ג' ראיות וטעון קרבן. ר"א אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן דס"ל שאף בשלישית אם היא מחמס אונס אינו טעון קרבן והשתא קאמר דמתני' דידן כר"א הוא דאתיא ברם כרבנן א"כ יש עוד ביניהן שהשניה אם היא באונס טהור והשלישית אף באונס טמא דלהכי קאמרי רבנן בשלישית אין בודקין אותו ולר"א שפיר היא דאתיא דאמר אף בשלישית בודקין אותו שאף הג' אם היא באונס לאו ראייה הוא ואין ביניהן אלא קרבן אם תרוייהו שלא באונס הוי:

אמר ר' יוסה אין לית היא דרבנן. אם המתני' לא אתיא כרבנן כדקאמרת א"כ ולא אוף דר"א לית היא אתיא:

דהא תני אמר ר"א לא לסותרו אמרתי. שאם ראה השלישית באונס שיסתור את הזיבה ולא תצטרף עם השניה לטומאה דמודה אני שהוא טמא זיבה אפי' אם ראה השלישית באונס ולא אמרתי אלא שלא יביא קרבן ומעתה אפי' לר"א לא אתיא המתני' דאכתי קשיא ליתני שיש ביניהן שהשניה אינה מטמאה באונס והשלישית מטמאה אפי' באונס:

לא אמרתי שאינו זב לסתור זב. סיום דברי ר"א הוא וכופל את דבריו שלא אמרתי זה שלא יהיה טמא זיבה ויהיה סותר את זיבתו ולא יהיה טמא שהרי ראה מיהת שתי ראיות א"נ י"ל דה"ק וכן לא אמרתי לסתור זב והיינו שאם בתוך ספירת שבעה נקיים חזר וראה שדינו שסותר וצריך לחזור ולספור ולא אמרתי שראיה באונס אינה סותרת דמכיון שהוא נזקק לזיבה אין בודקין אותו ואפי' ראיה באונס סותרת היא:

הואיל לסתור לא אמרתי אלא שלא יביא קרבן הדא אמרה דברי הכל היא. ודברי ר' יודן בן פזי הן שהשיב לר' יוסה שהקשה לו דאם לא אתיא המתני' כרבנן אף כר"א לא אתיא וכדאמרן והשיב לו דרך שאלה ואלא מאי כמאן אתיא המתני' אם לא כמר ולא כמר ואם נפשך לומר דהואיל וכך היא א"כ נימא דמתני' כד"ה אתיא ולא נחית התנא דמתני' למנות לזה דלא נקט אלא מה שביניהן לענין הקרבן. א"נ יש לפרש בניחותא והכל דברי ר' יוסה הן דהואיל וכן דר"א אמר לא אמרתי וכו' וא"כ לא מצינו לאוקי המתני' לא כמר ולא כמר שפיר טפי נימא דמתני' כד"ה אתיא והתנא לא קחשיב אלא דמה ביניהון לענין הקרבן:

אין תימר וכו'. סתמא דהש"ס היא דדחי לה דודאי כר"א לא אתיא המתני' דאי כר"א אכתי קשיא דאליביה דר"א יש ביניהן בהסתירה גופיה וניתני כך השניה בסתירה ולא בקרבן כלומר אם ראיה השניה באונס היא סותרת הזיבה דהשניה אינה נחשבת כראיית זיבה כדדרשינן מבשרו ולא מחמת אנסו וכן לא לקרבן דאינה מצטרפת לג' ראיות להיות חייב בקרבן והשלישית בסתירה ובקרבן כלומר שוין בה ענין הסתירה וענין הקרבן שאינה סותרת הראיות הראשונות אפי' היא באונס וכדקאמר ר"א בהדיא לא לסותרו אמרתי וכו' וכן לא לענין הקרבן שעיקר הבדיקה בשלישית שאם ראה באונס אינו מביא קרבן והשתא בהסתירה גופה יש ביניהן דהשניה בסתירה היא וכדאמרן והשלישית לא בסתירה היא וקשיא לר"א ליתני במתני' כן וא"כ לא אתיא המתני' כר"א:

על דעתיה דר"א ראה שתים בשופי וכו'. כלומר דהדר קאמר הש"ס דאף כר"א מצינו לאוקמי המתני' דאיכא למימר דהא דקאמר לא לסותרו אמרתי היינו אם ראה ראיה ראשונה בקושי ועל פי אונס דבראיה ראשונה אין חילוק לענין טומאה בין בלא באונס בין באונס ומצטרפת עם השניה אם היא שלא באונס והשלישית אם היא באונס וכדלעיל ולענין טומאה אבל אם שתי ראיות הראשונות היו בשופי שלא באונס אפשר דלר"א אם ראיה השלישית בקושי סותרת הראשונות וכן אינה מביאה קרבן וטעמא דמילתא דמכיון ששתים הראשונות בשופי היו צריכה גם השלישית שתהיה בשופי כדי שיהיו שלשתן שוות בהזיבה והשתא לא תיקשי דאי מתני' כר"א ניתני שהשניה סותרת הטומאה אם היא באונס והשלישי' אינה סותרת להטומאה אף שהיא באונס דכיון דלפעמים משכחת לה שהשלישית ג"כ צריכה שתהיה בשופי וסותרת להטומאה אם היא בקושי לא מצי למיתני הכי דלא קחשיב התנא אלא דבר שלעולם היא ביניהן והיינו בסתם זיבה שבשתי ראיות לאו בר קרבן הוא כלל לעולם ובשלשה ראיות בר קרבן הוא אם הן שוות וכדאמרן שגם הראשונה צריכה שתהי' שלא באונס לענין חיוב קרבן:

מתניתא. דקתני אין בין מצורע מוסגר וכו' בשני בני אדם מיירי דלא תימא לפרש באדם אחד והיינו שאם נולדה לו בהרת ואין בה סימן טומאה מחיה או שער לבן ודינו להסגיר עד אם יראה הכהן שנולד לה סימן טומאה ואם בשעה שהוא רוצה להסגירו נולד לו סימן טומאה דינו שהוא מוחלט וכדתנן בפ"ז דנגעים בהרת ואין בה כלום בתחלה ובסוף שבוע ראשון יסגיר וכו'. עודהו מסגירו או פוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט הלכך קמ"ל דהמתני' לא איירי בכה"ג אלא בשני בני אדם מיירי זה מוסגר וזה מוחלט וכדמסיים ואזיל מתני' אמרה כן דהכי משמע מדקתני מצורע מצורע בתרווייהו א"כ הדא אמרה וכו' ועוד דמוכרח הוא דאין באדם אחד ובגוונא דאמרן א"כ ניתני אין בין בהרת גדולה והיינו כשנולדו לו סימני טומאה בעודהו מסגירו והיא נקראת גדולה שיש בה סימן טומאה לבין בהרת קטנה והיינו כשאין בה סימן טומאה ונקראת בהרת קטנה שאינה אלא להסגר ומדלא קתני הכי ע"כ דבשני בני אדם אנן קיימין במתני':

היך מה דאת אמר וכו'. השתא מפרש דגם הסיפא דאין בין טהור מתוך הסגר וכו' נמי בשני בני אדם מיירי וכדמיירי ברישא דהאי בבא:

פרחה בו מתוך הסגר. שפרחה הצרעת בכולו והרי הוא טהור בזה כדכתיבי קראי ואם פרוח תפרח הצרעת וגו' כלו הפך לבן טהור הוא ודריש בספרא פ' תזריע בפרשה ג' פ"ח אין לי אלא פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה וכו' מנין וכו' ופריחת הסגר ת"ל וטהר הנגע טהור לרבות את כלן והשתא פליגי בה הכא אם זה שטהר מחמת שפרח בכולו מתוך הסגר טעון צפרים כשאר מצורע ביום שנרפא מצרעתו או לא:

מתניתא. ברייתא בספרא פרשת מצורע בפרשה א' דדריש לקרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים:

והלא דין הוא. ולמה נאמר מן הצרוע מיותר ולרבות והלא מדין ק"ו אנו למדין זה:

מה אם מי שטיהר ואין סימני מטמאיו עמו. זהו שאר מצורע שנרפא לגמרי מצרעתו והלכו לו סימני טומאה ממנו טעון הוא צפרים מי שטהר וכו' וזהו שטיהר מחמת שפרחה בכולו והרי סימני טומאה עמו שאע"פ שעכשיו נטהר הוא מחמת הפריחה מ"מ הפריחה עצמה סימן טומאה היא אם בתחלה פרחה בכולו או אם היא מן הטהרה וכדתנן בריש פ"ח דנגעים. הפורח מן הטמא טהור מן הטהור טמא וגזירת הכתוב כך היא א"כ אינו דין שיהא טעון צפרים:

והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח. שהדין בו שאע"פ שלא הלכו סימני טומאה ממנו אלא שעמד הנגע בעיניו טהור כדכתיב וראה הכהן ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן והאי ולא פשה או אם לא פשה פירושו כדדריש לה התם ואינו טעון צפרים א"כ אף אתה אל תתמה וכו' לפיכך ת"ל מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים. ע"כ מה ששנינו בספרא:

אם אומר את וכו'. והשתא מסיים להא דקאמר דמהאי ברייתא למדנו סייעתא לר' יוחנן שהטהור בפריחה מתוך ההסגר שהוא טעון צפרים שאם אתה אומר שלא יהו טעון צפרים קשיא ויתביניה מפריחה גופה וכי לא מוטב להשיב פריחה על פריחות וכו'. כלומר למה ליה לבעל הברייתא לאהדורי כהפירכא דקאמר והרי שעמד בו שני שבועות יוכיח והלא היה יכול לומר והרי פרח מתוך הסגר יוכיח שאע"פ שסימן טומאה עמו נטהר ואינו טעון צפרים ושפיר טפי למיפרך מפריחה על פריחה מדפריך מעמידה על פריחה אלא ודאי דפשיטא ליה לבעל הברייתא שהפורח מתוך הסגר טעון הוא צפרים וכר' יוחנן הלכך לא מצי למיפרך מפריחה על פריחה:

אמר ר' חנניה חברון דרבנן. דתו אשכחן בהאי מתניתא דספרא דמסייעא לר' יוחנן דכן מצינו תניא מתיב לחבריה תנא אחד משיב לחבירו על האי פירכא דקאמר והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח וכו' ואין טעון צפרים אף אתה אל תתמה וכו' והשיב לו תנא אחד דלאו פירכא היא אם אמרת בזה שאינו טעון צפרים לפי שאינו נזקק לחליטה שהטהור מחמת שעמד בו הנגע שני שבועות ולא פשה ולא פרחה בכולו שוב אינו נזקק לחליטה וטהור לגמרי הוא כדכתיב בהאי קרא וטהרו הכהן מספחת הוא וגו':

תאמר בזה. שנטהר מחמת שפרח בכולו הרי מצינו בפריחה שהוא נזקק לחליטה כדתנן בריש פ"ח דנגעים מן הטהור טמא והיינו שאם בתחלה היה מוחלט מחמת סימן טומאה שבו והלך לו הסימן טומאה ופטרו הכהן וכן הדין בנגע שעמד בו שני שבועות ופטרו אם לאחר הפטור פרחה בכולו טמא הוא והואיל ונזקק להחליט יהא טעון צפרים והשתא מהאי דברי התנא נמי סייעתא לר' יוחנן שכל שטהר מחמת הפריחה טעון הוא צפרים:

אמר ר' יעקב בר אחא סופה. כלומר סיפא דמתני' דידן מסייעה לר' אלעזר דפליג וס"ל שאינו טעון צפרים דקתני בפשיטות הטהר מתוך הסגר פטור וכו' ומצפרים וקס"ד דבכל מיני טהרה שנטהר ואף אם טהר מחמת הפריחה בכולו נמי בכלל וקתני פטור מן הצפרים וזה מסייעה לר' אלעזר:

כל מה דאנן. קיימין הכא בפריחות. בתמיה כלומר דמהדרו ליה לר' יעקב בר אחא דקא מייתי סייעתא מהכא לר"א וכי כל מה דאנן איירינן בטהר מתוך הסגר מהפריחה היא דאיירינן הא לאו מילתא היא דמתני' לא איירי אלא בטהר מתוך הסגר בשאר מיני טהרה כגון שעמד הנגע בשני שבועות ולא פשה או שכהה הנגע מד' מראות הטומאה אבל בטהרת פריחה לא איירינן הכא וקיימא מילתא כר' יוחנן וכסתמא דברייתא דספרא שטעון הוא צפרים:

מה פליגין. רבי יוחנן ור"א בפרחה בכולו מתוך הסגר בלהביא צפרים הוא דפליגי אבל להביא קרבן מצורע האמור בכתוב ביום השמיני אחר תגלחתו בשביעי שמביא האשם וחטאת ועולה כ"ע מודים שאין טהר מתוך הסגר אף בטהר מחמת הפריחה מביא קרבנות אלו:

ותני. בברייתא כן דדריש מהכתוב בשביעי יגלח כתיב וביום השמיני יביא הקרבנות את שהוא טעון תגלחת וכו' והטהר מתוך הסגר לעולם אינו טעון תגלחת שאין תגלחת אלא למטהר אחר ההחלט:

כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכו' יצא זה שטהר מתוך הסגר שטומאתו תלויה בספירת ימיו שהוא מוסגר ואחר שני שבועות הוא שנטהר:

עד כדון. למדנו שפטור מפריעה ופרימה דהאי קרא כל ימי וגו' גבי פריעה ופרימה הוא דכתיב תגלחת וצפרים מנין שפטור:

זאת תהיה תורת המצורע ביום. דרוש ביה את שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד דכשנולד לו סימן טומאה מיד הוא מוחלט וטמא ואם יראה הכהן אפילו בו ביום שהלך לו הסימן טומאה מטהרו באותו יום יצא זה המוסגר שאינו נראה בו עדיין סימן טומאה וצריך להסגירו שאינו מיטמא ומיטהר ביום אחד אלא שצריך ז' ימים לראות אם נולד לו סימן טומאה וי"ד יום לעולם לטהרתו:

מתני' אין בין ספרים. תורה נביאים וכתובים:

אלא שהספרים נכתבין בכל לשון. בלשון ובכתב של כל אומה:

ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. בלשון הקדש דכתיב בהו והיו בהוויתן יהו:

רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו. לשון אחר שאינו לשון הקדש אלא יונית וטעמא כדקאמר בגמרא אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיתו של יפת כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת ישכון באהלי שם ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני והלכה כרשב"ג. ומיהו בזמן הזה כבר נשתבש אותו לשון יוני ולפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקדש והוא אשורית ובלשון הקדש:

גמ' כתיב ויהי כל הארץ וגומר. ודריש כפל הלשון:

חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון. שהיו מקודם המבול ולמדו מנח ובניו וזהו שפה אחת שהיו כולם יודעים בכל לשון ומבינים זה את זה ודברים אחדים כלומר ואף שהיו דברים אחדים מיוחדים כל לשון ולשון בפ"ע. ואחרינא אמר אחדים שהיו מדברים כלשון יחידו של עולם והוא לשון הקדש שבו נברא העולם וזהו שפה אחת והכתוב מפרש מהו שפה אחת דברים אחדים ואחר דור הפלגה שאמר ה' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' ונפוצו ונחלקו לשבעים אומות ולשבעים לשונות:

תני בר קפרא וכו'. טעמא דרשב"ג דקאמר לא התירו אלא יוונית דכתיב יפת אלהים וגו' כדפרישית במתני':

בני יפת וכו'. דריש ואזיל המקראות להלן ומפרש המקומות שנקראו אחר זמן:

כשמועה. כמשמעו וכך נקרא היום להמדינה:

משך מיסיא. היא מוסקאווי:

וגרמניקיה. כך קורין לאשכנז בלעז איטלקי וצרפת:

חומץ. שם המקום והמדינה:

עד קלדה וכו' מיכאן לתרגום. וכך נקרא היום לתרגום קאלדוי"ש:

ארבעה לשונות נאים וכו'. גרסינן להא לקמן פ"ז דסוטה בהלכה ב':

לעז. הוא המובחר שבלועזים והוא לשון יוני לזמר לשורר בו ולעשות הפוזיטיקי:

רומי. הוא לעז איטלקי יפה לקרב בו הלבבות וליתן אהבה וחיבה שהוא לשון ריצוי ופיוס:

סורסי. לשון ארמי. לאילייא לקינה והיא לשון מקרא אלי ציון ומצוי בלשון המשנה שהאלית יושבת עליו בפט"ו דכלים:

עברי לדיבור. שהוא לשון צח ונקי ובתיבה אחת נכללו הרבה:

לכתב. שהוא נאה ומאושר:

ולא כהלין כתבא למיקרי. שלא היו יכולין לקרות מלמד שבו ביום ניתן ועדיין לא נתפשט ודניאל קראו על פי רוח הקדש:

ברועץ. בכתב עברי והוא אינו מאושר:

ואתייא הא. כר' יוסי דאמר ראוי היה עזרא וכו'. א"כ משמע באותו כתב שהיה עד עזרא ניתנה ע"י משה:

גם היום מגיד משנה וגו'. מלמד שהיה ג"כ מקודם אלא כשחטאו שכחו וחזר ונשנה להם בימי עזרא:

כתב שהיא עשוי להשתנות. זה אשורית וכרבי:

דומים לעמודים. וכמי שהיא בכתב אשורית:

מ"ד ברועץ. בכתב עברי ניתנה התורה וזהו הלוחות ואמרינן מ"ס וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין לפי שהכתב היה מעבר לעבר ואלו אין להם דיבוק כשהן חלולים כך אא"כ בנס היה וזהו בכתב אשורית אבל בכתב עברי צורת המ"ם והסמ"ך נשתנו ויש להם דבקות מהצדדין אלא שהעי"ן שבכתב עברי הוא כצורת הסמ"ך של אשורית וכמו שראיתי הועתק כתב עברי בספר קדמון אחד א"כ העיי"ן שבלוחות מעשה ניסים היה:

לא ה"א שלהם ולא המ"ם שלהם סתום. בה"א יש צורה אחת שהרגל השמאלית נראית כמעט דבוקה להגג וקרוב לצורת הח' אלא בחי"ת יש לה תג בראשה ובתורת הראשונים לא היה אלא הרגל פתוחה כעין שלנו והמ"ם שלהם ג"כ לא היה סתומה כ"א מ"ם פתוחה בלבד. וכלומר דמשום כך אמרו דלמ"ד באשורית ניתנה סמ"ך מעשה ניסים ולא קחשיב נמי המ"ם סתומה מפני שלא היה להם עדיין מנצפ"ך מאותיות הכפולים עד לאחר מכאן:

בדקו ומצאו וכו'. וזהו טעמיה דרשב"ג שלא התירו אלא יונית:

בידא להם ארמית. בידה מלבו והעתיק התורה בלשון ארמית מתוך יונית שהיה להם מימות תלמי המלך:

ולמה לית אנן אמרין. במתני' שיש עוד דבר אחד ביניהן שהספרים נכתבין בשני דפין כלומר בשני עמודין ואכל פרשה ופרשה מהתורה קאי שאתה יכול לכתוב פרשה אחת בשני עמודין אבל פרשיות שבתפילין ושבמזוזות א"א לכתבן לכל פרשה אלא בדף אחד ואין לחלק הפרשה לשני דפין ועמודין:

התיב רבי יצחק בריה דר' חייא כתובה בסם. כך היה נקרא על שם מקומו וכמוזכר בברכות בפ"ג והוא הקשה דרבה כלומר קושיא יותר גדולה מהאי דר' יהושע בן לוי שעוד מצינו מה שיש ביניהן שהספרים נכתבין הן בשתי עורות ופרשיות שבתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד:

אמרין חברייא קומי ר"מ או נאמר. או דלמא נימא דף אחד בשני עורות. ולית היא דרבה כלומר דלית כאן קושיא גדולה דהעיקר דקפדינין בתפלין ומזוזות שיהו הפרשיות נכתבין בדף אחד ולא לחלקן בשני דפין וא"כ כשמדבק שני עורות יחד אפשר שיכתוב עליהן הפרשה בדף אחד מקצת על זה ומקצת על זה והרי כאן דף אחד על שני עורות:

אמר לון. ר' מנא שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן בדף אחד על ב' עורות מדובקין אלא שבין דף לדף הוא שמדבקין עור לחבירו ודף אחד שלם על זה ודף של אחריו על עור השני:

תולין בספרים. אם השמיט תיבה בכתיבה תולין אותה בין השיטות אבל אין תולין התיבה לא בתפילין ולא במזוזות שצריך שיהא כתיבתן כסדרן:

ספרים שכתבן בתפילין ובמזוזות. כלומר שכתב פרשיות של תפלין ומזוזות בספר תורה כמו שהן נכתבין בתפלין ובמזוזות בדף אחד אין תולין בהם התיבות באותן הפרשיות דשמא יהא הס"ת כלה ויצטרך לו תפלין או מזוזה ליקח ממנה הואיל ואותן הפרשיות כתובין בכתיבת תפלין ומזוזה ולפיכך צריך ליזהר שלא יהא באותן הפרשיות תיבה תלויה:

תפלין ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן. כלומר אותן הפרשיות שנכתבין הן בספר תורה אין צריך להזהר שלא יהא בהן תיבה תלויה. שלא תאמר דבאותן הפרשיות הואיל ונוהגין לכתבן בתפלין ומזוזות אע"פ שלא כתבן בדף אחד שיהו מתוקנין לתפלין ומזוזה אם נצטרך והס"ת יהא כלה שצריך ג"כ ליזהר שלא יהא בהן תלויה קמ"ל דמכיון דבלאו הכי אינן ראוין לכך שהרי אין כתובין בדף אחד א"צ להזהר בהן מתלויה:

היה כותב אלה עם עם אם. סימנא היא לאורך השיטה של הדף שצריך שיהא בה כדי לכתוב בפ' ט' אותיות כמו למשפחותיכם ור' אימי היה נותן סימן באלו התיבות שהן ג"כ ט' אותיות והיה יכול לעשותן סימן אלה הדברים אלא שהיה רוצה להרבות בתיבות:

היתה. כל הפרשה עשויה כן באורך השיטות כשר ואם לאו אפילו ראשי השיטות הן כן. והשאר קצרים מכאן פסול:

ניקב נקב ביריכו של ה"א. ברגל הימיני ונשתייר שם למעלה מן הנקב ירך קטנה שלם כשר ואם לאו פסול:

היה הגימ"ל מכלה את הגויל. למעלה ואין ראשו של הלמ"ד מוקף גויל אם גוררו להצואר של הלמ"ד בראשו ונשתייר למטה כדי ירך קטנה עליו כשר ואם לאו פסול:

באמצע בי"ת. בתוך החלל שלו:

מכל צד. סביב הנקב:

אתייא דרב חסדא. בהא דקאמר בראשו של הלמ"ד כרב בהא דקאמר ניקב ביריכו של ה"א דאם נשתייר ירך קטנה כשר ואע"פ שאותו הירך קטנה אינו מוקף גויל שהרי נקב למעלה הימנו וכך האי דרב חסדא אם כשגורר הראש ונשתייר תחתיו ירך קטנה כשר ואע"פ שאינו מוקף גויל ותרוייהו פליגי על שיטתיה דאשיין בר נדבה דבעי מוקף גויל דוקא:

כר' יוחנן. דלקמן:

עירב את האותיות. שנגעו זה בזה וגרסי' להא בפ"ב דברכות בהלכה ג' וכל הא דלקמן עד יהא נקי:

בשם ר' יוחנן. דלא פליגי דמ"ד כשר מלמטן אם נתערבו בכתיבה מלמטן כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו"ן בוי"ו מלמטה כשר לפי שמלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר האות כשיעורו מוקף גויל כל אחד ואחד בפ"ע ומ"ד פסול כשהן נדבקין מלמעלה קאמר וזהו כשיטת אשיין דבעי מוקף גויל שיעור אות:

ארצך. אם הצד"י נוגע בכ"ף באמצע:

צריכה. הוא דמיבעיא לן הואיל והך' נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר שיעור האות קודם דיבוקו וכן תפארתך:

ממעמקים קראתיך ה'. ואף שהכתוב במעמקי הלב מדבר מ"מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום:

הכון. הכן עצמך והתקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך:

הדא דאת אמר בדקים. כשצריך לקטנים אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה:

אבל בגסים. שצריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול:

שמור עצמך. התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך:

מקורך. לשון מקראך כשיהיו קורין אותך לקבר שיהיה ברוך בלא חטא:

עת ללדת. הלמ"ד דמיותר דריש דה"ק תראה שתהא עת המיתה שוה לעת של לדת שיהא נקי בלא חטא:

היה עשוי כחצי חלוטה. אמזוזה קאי שעשאה השורות העליונות ארוכות ולמטה הולכות ומתקצרות עד סוף הפרשה וזהו כחצי חלוטה שהעוגה החלוטה ברותחין עושין אותה ארוכה ורחבה באמצע ושני ראשיה מתקצרות והולכות וכשחולקין אותה ברחבה לחצאין כל חציה וחציה רחבה מלמעלה ומתקצרת והולכת עד למטה:

שורה העליונה שיש למטה הימנה שתים שלש תיבות. כלומר כל שורות עד שורות שתים של למטה הן הן נקראו עליונות ואותן השורות צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות:

והאמצעיות שתים. ואותן האמצעיות שמתקצרין והולכין צריך שלא יהיה פחות משתים שתים תיבות:

התחתונה אפילו על הארץ. שורה התחתונה בתיבות על הארץ סגי ומפני שתיבות על הארץ צריך שיהו כתובין במזוזה בשורה האחרונה להכי קאמר אפילו על הארץ לפי שהשורות של מעלה יכולין להיות מכמה תיבות ובלבד שלא יפחות בעליונות משלש שלש ובאמצעיות לא פחות משתים שתים ובהתחתונה יהו נכתבות תיבות על הארץ ודי באלו:

היה עשוי כמין סיפמון. זהו כקנה מתפצלת באמצע ושני ראשיה מכאן ומכאן שלימין:

שורה העליונה שיש למטה שתים. כדלעיל שכל שורה שנשאר למטה. הימנה שתים שורות נקראת עליונה ואותן צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות והתחתונה שתים תיבות שהן על הארץ:

והאמצעיות. שהן קצרות איני יודע כמה תיבות צריך בהן:

ר' ירמיה אמר לה. להא דלקמן דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה ור' יונה ור' יוסה תריהון אמרין דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה. וחברייא אמרו דר' זעירא בשם רב חננאל אמרה שאם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים שהיה נקב בקלף ואין הדיו עוברת עליו אלא שיוצאה דרך הנקב לעבר השני פסול:

כיצד הוא עושה. אם אירע לו זה בכתיבתו:

לוחכה בלשונו. סביב הנקב והיא עומדת במקומה מצד הנקב ונשאר האות שלם וכותב להלן מצד הנקב השני ונמצא שהנקב הוא בין האותיות ואין האותיות נוגעות בו:

אית תניי תולה וכו'. בספר תורה מיירי דהא קאמר לעיל אין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ובס"ת שהשמיט את השם פליגי בה כיצד יעשה:

מוחק את החול. תיבת חול שנכתב בצד השם מוחקו וכותב את השם במקומו ותולה תיבת החול בין השיטין:

ואם היה כגון אני ה' אלהיכם. שהשמיטן מותר לתלותן בין השיטות אפי' למ"ד מוחק את החול וכו':

למה. מותר אם הטעם מפני שהן שלש תיבות מוטב לתלותן משיצטרך למחוק ג' תיבות מהס"ת או הטעם מפני שיש בו חול תיבת אני והואיל ותיבה זו יכול לתלותה תולה כל הג' תיבות הללו כדי שיהו נכתבין ונקראין כאחת משיטה אחת:

מה נפק מן ביניהון. דהני תרי טעמים:

אל אלהים ה'. אם השמיטן בכתיבת נביאים וכתובים איכא בינייהו דאין תימר מפני שהן ג' תיבות א"כ הני נמי ג' תיבות הן ומוטב לתלותן משימחוק תיבות הרבה ואין תימר דלעיל הטעם מפני שיש בהן תיבת חול הרי כאן אין בהן חול שכולן שמות הן וא"כ יותר טוב למחוק בשביל כך ג' תיבות חול ולכתוב במקומן ולתלות החול משיתלה ג' שמות בין השיטין:

לה' צריכה. אם השמיט תיבת לה' וכן בה' צריכה מיבעיא לן דהואיל ויכול למחוק הו' והב' שהן לפני ה' שאין מתקדשות מוחקן עם תיבה אחת ותולן וכותב השם במקומן או מכיון שתולה הל' או הב' תולה כל אותה התיבה שתהא כולה בשיטה אחת ולא תהא נפסקת בשתי שיטות:

צריך לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד. כדמסיים ואזיל שהוא בפסוק הלה' תגמלו זאת ועל פי תיקון סופרים מהמסורה אותה ה' נכתבת גדולה והיא נחשבת בחשבון אל"ף בי"ת הגדולים שישנן בהכ"ד כשרים וקאמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה' מהלמ"ד אלא מלמטה נגד הארכיבה של הלמ"ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה' תגמלו זאת:

מזוזה. פליגי בה כיצד עושין פרשיותיה:

הלכה כמי שאומר פתוחה. בין שמע לוהיה אם שמוע לפי שאין זה מקומה של והיה אחר שמע בהתורה:

פתוחה וכו'. השתא מפרש מה היא פתוחה ומה היא סתומה:

פתוחה מראשה סתומה. אם לא התחיל והיה אם שמוע מתחלת השיטה אלא שהניח חלק והתחיל לכתוב וזהו פתוחה מראשה והיא נקראת סתומה:

פתוחה מסופה פתוחה. שהתחיל לכתוב מתחלת השיטה ולא הניח חלק אלא בסופה זו היא נקראת פתוחה:

פתוחה מכאן ומכאן סתומה. אם סיים פ' שמע שלפניה באמצע השיטה והניחה פתוחה והתחיל לכתוב והיה באמצע השיטה וזהו מכאן ומכאן נקראת היא ג"כ סתומה:

טעה והשמיט פסוק אחד וכו'. אס"ת קאי דאלו בתפלין ובמזוזה כסדרן בעינן:

ארבע. אם הוא בארבע שיטין אינו קורא בו דמנומר הוא:

אף בקרע כן. אם נקרעו השיטות הדין כן דעד ד' שיטין מתקן וקורא בו:

והתני ספר שיש בו פ"ה טעיות וכו'. ומשמע הא יותר מכאן אינו קורא בו והרי חשבון זה לא יגיע לשלש טעיות לכל דף ודף ואפ"ה לא מהני תיקון לקרות בו:

כאן בספר גדול כאן בספר קטן. ספר גדול הוא כל הספר מחמשה חומשין שבתורה וספר קטן ספר אחד מהחמשה הוא והא דקתני דעד ג' טעיות בכל דף מהני תיקון וא"צ גניזה היינו בכל הס"ת והא דקתני דלא מהני תיקון אלא עד פ"ה טעיות יש הספר היינו בספר קטן שהוא ספר אחד מחמשה ספרים דמכיון שבספר אחד יש כ"כ טעיות שהן יותר מפ"ה לא מהני ביה תיקון:

מצא בו. בהספר דאמרינן אם יש בו ד' בכל דף אינו קורא בו ואם יש בו דף אחד שלם מציל את כולו ומהני לו תיקון ומבעיא ליה להש"ס מאי שלם דקאמר אם צריך שאין בדף הזה אפי' ג' טעיות ומשום דלהצלה על כולו בעינן שלא יהא בו ג' טעיות ואע"ג דבעלמא ג' טעיות בכל דף ודף של כל הספר מהני ביה תיקון שאני הכא דלהצילו הוא משום שיש בו בשאר כל הדפין ד' טעיות או דילמא שלם נקרא שאין בו ד' טעיות כמו שהוא בשאר כל הדפין ומציל הוא על כולו דליהני ביה תיקון:

הדא אורייתך צריכה צלו. הס"ת שלך צריכה הצלה לכל הפחות בדף אחד כי היכי דלהני בה תיקון ואם לאו טעונה גניזה ובסוף מצא בה דף אחד שלם וכו' ומיבעיא ליה נמי כדלעיל מה שלם וכו' ולא איפשיטא:

תיפורה. של ס"ת הלכה למשה מסיני שיהא תופר את היריעות לחברן:

קשרי תפילין. של יד ושל ראש:

אפי' קשירה תמה. אפילו על ידי קשירה תמה היא:

אפסיק גודא דרצועתה. נפסקה לו המעברתא והיא המחיצה שהרצועה עוברת בתוכה:

ושרון ליה. התירו לו לדבקה:

ושרון ליה דלא מן אולפן. כלומר שלא קבלו כך מרבן ולפי שבנפסקה פעם אחר פעם שוב אין בה חיזוק אלא הן מעצמן התירו לו:

הלכה זה שהוא תופר. הס"ת צריך שיהא משייר בתפר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע כשהוא גוללה:

ומחו ליה על מוחא. הקשו על דבריו אם הלכה היא שצריך לתפור למה יזהר שלא יקרע ואם צריך ליזהר שלא יקרע למה אמר הלכה בודאי הוא שתופרן להיריעות זו לזו:

וטולין במטלית. מבחוץ על הנקב שבקלף ודובקין להמטלית בדבק:

יהא תופר כתפר הזה. כלומר כתופר הזה שרואה לחבר דבר לדבר ואינו מקפיד כמה תפירות יעשה:

וצריך שיהא משייר. ריוח:

עשה סוף הדף. מלמטה שוה הגליון לתחלתו בראשו פסול אלא צריך ליתן ריוח בספר מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלש:

רבי אומר. בתורה צריך גליון מלמעלה שלש וכו' ושתי אצבעות ושלש שאמרו בשאר ספרים בנביאים וכתובים:

בין ספר לספר. בתורה כמלא ד' שיטין חלק:

ובנביא של שנים עשר שלש. שיטין ולא יותר:

וצריך שיהא גומר. הספר באמצע הדף ומתחיל בספר של אחריו באמציעותו אחר ד' שיטין ריוח:

ובנביא גומר בסופו. של הדף ומתחיל בשל אחריו בראשו של הדף:

ובנביא של שנים עשר אסור. לעשות כן משום דכולהו כחד ספר דמי וכשהוא עושה כן נראה שרוצה לחלקן ולהפרידן זה מזה:

בתחלה. מתחלת הספר ובכולו אבל בסוף הספר שנשתייר ואין היריעה מחזיק יותר עושה יריעה אחת קטנה ואפי' של דף א' וכל שהוא:

ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור. אלא כל שרוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות משלשה דפין. כך היא במסכת סופרים בפ"ב:

ועל הקלף במקום נחושתו. לצד הבשר ונחושתו על שם שגוררין מעט מהדבוק עליו ולשון שולים הוא שעל מקום הנשאר חלק כותבין:

מינא דאת נותן בפיך. מין טהורה קאמרינן ואפילו ע"ג עורות נבילות וטריפות של הטהורין:

בסופו. לשאר ספרים ולתורה שני עמודין מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו בהעמוד שבסופו ובזה מחזקו שלא יהא נפרד והתורה שיש לה שני עמודים גוללין לאמצעיתה:

אפי' שתי יריעות. כלומר אפי' למקום ששתי יריעות מדובקין הן:

ובלבד. על מקום התפר שבין ב' היריעות שאז יכול להשמר שלא יקרע התפר:

ספר שאין עליו מפה הופכו על הכתב. כך הוא שנוי במסכת סופרים בסוף פ"ג. שאם אין לו מפה לכסות הכתב שלא יפול עליו האבק וכשהוא מגולה הופכו על הכתב כדי שלא יתבזה. ומייתי להא לעיל בפ"י דעירובין בהלכה ג' גבי היה קורא בספר על האסקופה:

כל האותיות הכפולים. מנצפ"ך. והובא זה במסכת סופרים סוף פ"ב:

מאן אינון אלין צופין. כלומר ודאי מקודם היו כדקאמר רבי מתיא בן חרש מנצפ"ך הלכה למשה מסיני אלא מדמפרש רבי שמואל מנצפ"ך מה שהתקינו לך הצופים משמע שנשתכח מהן וחזרו ויסדו הצופים ומי הן אלו הצופים וקאמר מעשה ביום סגריר וכו' ומדדרשו אלו התינוקות ואמרו מה הדין דכתיב מ"ם מ"ם וכו' א"כ כבר היו מקובלים כך מימות הנביאים שחזרו ויסדום והתינוקות הללו דרשו ליתן טעם לאלו הכפולים:

תורת הראשונים וכו'. כדלעיל גבי הא דקאמר סמ"ך מעשה ניסים:

ירושלים. אף במקום שנכתב ירושלים היו כותבין ירושלימה וכן להפך ולא היו מקפידים על כך ודכוותה וכו':

י"ג דבר שינו חכמים לתלמי המלך. כשהעתיקו לו את התורה בלשון יונית:

שכן מצינו בציץ וכו'. וא"כ ש"מ שמה שכתוב לפני השם לא נתקדש בקדושת השם ואפי' באותה התיבה עצמה:

אלו שמות שאינן נמחקין הכותב את השם. כולו בד' אותיות בין וכו':

כתב אל"ף דל"ת. משם הנהגה אל"ף ה"א וכו' הרי אלו נמחקין שאין שמות כיוצא בהן וכן מוחק את טפילותיהם. שאר האותיות הכתובים טפל להם אפי' הן לאחריהן מפני שהן אינן שמות בפני עצמן:

שאינן נחלקין. שצריך הסופר ליזהר שלא יעשה אותן כשתי תיבות:

הללויה רב ושמואל וכו'. גריס להא עד סוף הלכה לעיל בפ' לולב הגזול בהלכה י' ושם פירשתי ע"ש:

מתני' אין בין כהן המשיח בשמן המשחה. כ"ג עד שגנז יאשיה המלך את שמן המשחה היו משוחים בשמן המשחה ואחר שגנזו לא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים ואין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות. שאם כהן המשיח הורה היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועשה כהוראתו מביא פר כדכתיב ואם הכהן המשיח יחטא וגו'. הא לפר יוה"כ ועשירית האיפה זה וזה שוין:

אין בין כהן ששימש לכהן שעבר. אם כהן גדול אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו חוזר הוא לעבודתו ומעבירין לזה שהיה תחתיו והראשון נקרא כהן ששימש והוא משמש עכשיו והשני נקרא כהן שעבר ואין ביניהן אלא פר יה"כ שא"א להביא שתים וכן עשירית האיפה שהן חביתי כהן גדול א"א להביא שתים הכהן המשמש הוא מביא אותן הא לשאר דברים זה וזה שוין שאם בא כהן שעבר לעבוד איזו עבודה משמש בשמונה בגדים ושניהן מצווין על הבתולה ומוזהרין על האלמנה ומקריבין אוננין ואינן מטמאין לקרוביהן ולא פורעין ולא פורמין ומחזירין את הרוצח וכמו ששנינו בפ"ג דהוריות:

גמ' תני כהן משיח מביא פר וכו'. גרסי' להאי סוגיא כולה עד סוף הלכה בפ"ג דהוריות אלא שהגירסא נשתבשה שם וגירסא דהכא יותר נכונה היא:

ודלא כר"מ וכו'. ברייתא היא בספרא פ' ויקרא וכדמפרש לטעמון דרבנן:

משיח יכול זה המלך. שהוא ג"כ נמשח בשמן המשחה ת"ל כהן:

אי כהן וכו'. כלומר אילו כתיב הכהן ולא הוה כתיב המשיח הייתי אומר אף המרובה בגדים במשמע:

ת"ל משיח שאין על גביו משיח. וזהו כ"ג המשוח:

מחלפה שיטתון דרבנן הכא כתיב משיח וכו'. בברייתא דספרא בפ' צו גבי עשירית האיפה דריש והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וגו' משיח אין לי אלא משיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר והכהן וקשיא לדרבנן הכא גבי עשירית האיפה אינון אמרין לרבות מרובה בגדים והכא בפר הבא על כל המצות אינון אמרין להוציא את המרובה בגדים:

אמר ר' אילא כל מדרש ומדרש לענינו. כלומר הכא מוכחי קראי לדרוש למעט והכא מוכחי לדרוש לרבות:

תמן. בעשירית האיפה כל הפרשה אמורה באהרן דהא כתיב בריש הפרשה זה קרבן אהרן ובניו וגו' ביום המשח אותו וגו' וא"כ אפי' אלו לא נאמר כהן לא הייתי אומר דהמשיח תחתיו וגו' דכתיב בסופיה במלך הוא מדבר ולאיזה דבר נאמר הכהן אלא לרבות המרובה בגדים לעשירית האיפה:

ברם הכא. בפר העלם דבר לא הוזכר אהרן בפרשה זו והלכך תרוייהו הוצרכו וכדמסיים ואזיל. ונתחלפו השיטות ג"כ כאן וכצ"ל. אלו נאמר משיח ולא נאמר כהן הייתי אומר זה המלך אם תאמר כבר קדמה פרשת המלך הייתי אומר על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר הוי צורך הוא שיאמר כהן או אלו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר לעולם על העלם ועל שגגת מעשה מביא שעיר הוי צורך הוא שיאמר משיח וצורך הוא שיאמר כהן. כלומר אלו נאמר משיח בלבד הייתי אומר זה המלך והא דכבר מפורש בפרשה לקרבן נשיא לבדו אפ"ה הייתי אומר דכאן בפרשה בהעלם דבר הוא מיירי שעשה על פי הוראתו וכדילפינן בהוריות בפרק דלעיל שם מדכתיב לאשמת העם הרי הוא כעם לענין העלם דבר ומביא פר והתם בפרשת נשיא בשגגת מעשה בלבד מיירי ומביא שעיר הוי צריך שיאמר כהן. והא דנקיט כבר קדמה לאו דוקא דפ' נשיא בתר פ' משית כתיבא אלא כלומר כבר מפורשת בפני עצמה. או אלו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר לעולם הנשיא מביא על העלם דבר פר ועל שגגת מעשה הוא דהוציאו הכתוב לקרבן שעיר בפ"ע ומשום שהייתי אומר שכשם שהוציאו הכתוב מכלל שאר קרבן יחיד בשגגת מעשה כך הוציאו בהעלם דבר שיהא דינו כדין הצבור ומביא פר וכמו הכהן בהעלם דבר לכך נאמר המשיח למעוטי למשיח אחר וזה הנשיא ומלך מקרבן פר ששעיר הוא מביא ואף בהעלם דבר:

הוי צורך הוא שיאמר משיח וצורך הוא שיאמר כהן. הלכך איצטריך תרוייהו וכדאמרן דהא איצטריך משיח למיכתב ה"א לגביה ולמעוטי ואלו לא נאמר כהן פשיטא דאיכא למיטעי וכדלעיל והשתא דתרוייהו צריכי אין כאן יתור לרבות מרובה בגדים ולפיכך מוציא אני כאן למרובה בגדים מפר העלם דבר:

אמר ר' יוחנן עבר והביא וכו'. כלומר משיח שעבר דתנן שאין מביא עשירית האיפה וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתחלה שאינו מחויב להביא אבל אם הביא עשירית האיפה משלו כשר הוא ומקבלין ממנו להקריבה:

מתקינין לו וכו'. האי שייך לפ"ק דיומא ואיידי דאיירי בכהן שעבר מייתי לה נמי הכא. וביומא שם לא פירשתי וסמכתי על מה שבארתי בהוריות והואיל וחיבור בסדר אחר הוא ראיתי לבאר כאן:

מה דינו. של זה הכהן שמתקינין לו אם צריך ג"כ פרישה ואם מייחדין ליה עימיה בהלשכה:

משה. שבועה היא וכך היה דרכו של ר' חגיי בכל מקום שאמר איזה דבר בבית המדרש היה נשבע במשה כמו שהבאתי בריש פ"ב דסנהדרין וכמבואר בפ"ו דדמאי:

די אינון מייחדין ליה דהוא קטיל ליה. אם היו מייחדין לזה עמו בודאי יהרגנו שאינו יכול לסבלו ולראות צרה שלו בצידו:

אותו. כתיב בפ' עשירית האיפה ביום המשח אותו ודרשינן אחד מושחין אותו לכ"ג ואין מושחין שנים שיהא זה מוכן אם יארע איזה פסול בראשון וכן אם עבר הראשון מחמת פסול שאירע בו ושמש השני תחתיו אין מושחין אותו וכדמפרש ר' יוחנן טעמא מפני האיבה והלכך כאן נמי אין דין כהן גדול להשני שמתקינין תחתיו וא"צ פרישה אלא מתקינין אותו בלבד:

עבר. זה הראשון מחמת פסול שאירע בו ושימש זה תחתיו:

הראשון. לאחר שיעבור פסולו חוזר הוא לעבודתו וכל קדושת כהונה גדולה עליו:

השני אינו כשר לא לכ"ג. מפני האיבה ואין לו ג"כ דין כהן הדיוט לפי שמעלין בקדש ואין מורידין:

עבר. השני ועבד ואעבודת יה"כ קאי שאינה כשירה אלא בכ"ג:

עבודתו משל מי. כשאירע פסול בכ"ג ועובד אחר תחתיו הקרבן משל מי כגון פר יה"כ ועשירית האיפה אם משלו אם משל הראשון:

נשמיעינה מן הדא. דתני בתוספתא בפ"ק דיומא:

פר ואיל הקריבים היום. כך היא הגירסא בהוריות שם:

משל כ"ג. משל מי יהיו קריבין היום:

וידע המלך מה שאלו. שהבין דעתו שישאר הוא להיות כ"ג:

לא דייך וכו'. ובתוספתא מסיים אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה אלמא דמשל כ"ג הן קריבין ולא משל זה העובד לפי שעה:

כל קמחייא קמח וקימחא דקימחית סולת. דרך משל הוא כלומר אע"פ שהרבה נשים נזהרין בכך מעשיה של קמחית רצויה היא ביותר שזכתה לזה:

כל כבודה וגו'. אם היא כבת מלך פנימה זוכה היא למשבצות זהב ללבוש לכל בניה:

יכול וכו'. סיפא דהברייתא דספרא דלעיל היא יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה לעשירית האיפה:

ת"ל תחתיו מבניו יעשה אותה וגו' את שהוא בא אל אהל מועד וכו'. כלומר את שהוא ממונה לכך לעבוד בשמנה בגדים:

מנין. שהמשוח מלחמה יכול להיות מתמנה לכ"ג שנאמר פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם זה כ"ג והוא היה משוח מלחמה בתחלה כדכתיב אותם ואת פינחס:

לפנים ה' עמו. סיפיה דקרא:

ר' יוסי וכו'. כשהיה רוצה לקנתרו לבנו ר"א בר' יוסי על איזה הנהגה שהיה נוהג מקדם בענין למחות ביד עוברי עבירה ושוב לא עשה היה מקנתרו בזה הפסוק דכתיב על פינחס לפנים ה' עמו כשמסר נפשו על הדבר בזמרי. ובימי פילגש בגבעה לא מיחה שלא מסר נפשו למחות בבני גבעה במעשיהם שהיו רגילין לעשות ואמר לו ראה מה שכתוב בפינחס על כך:

לגדולה של אחריו. דאחרי כ"ג משוח מלחמה הוא קודם לגדולה:

עמך הייתי. כשאמר ר' יוחנן ולא אמר עובד אלא נשאל הוא וצריך אורים ותומים ולובש שמנה בגדים וכדמסיים במה הוא נשאל ובענין עובד אייתי רב הושעיה וכו':

ראינו כ"ג פעמים הוא עובד בד' וכו' בשמנה. כשהוא נשאל:

וטועין. וכי טועין הן בין דבר שמבפנים ובין דבר שהוא בחוץ והשיב לו וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל בתורה לא טעה וכו' כדלקמן וה"נ יש לך שיהו טועין בדבר כשרואין אותו מלובש בשמנה בגדים יאמרו שעבד בפנים בהן ולמחר יראו שעובד בארבעה והלכך ס"ל להאי תנא שאינו עובד לא בארבעה ולא בשמנה:

ובני אהרן יתקעו בחצוצרות תמימין וכו'. ברייתא היא בספרי פ' בהעלותך ור' טרפון אומר בין תמימין בין בעלי מומין א"ל ר' טרפון וכו':

שמא לא ראיתו אלא בשעת הקהל. בספרי שם גריס שמא בר"ה ובי"כ ביובל וכו' וט"ס היא וגי' דהכא עקרית והכי גריס נמי בתוספתא דסוטה פ"ז:

וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו. מה ת"ל שתיהן לפי וכו'. ברייתא היא בספרא פרשת אחרי מות וכגי' דהכא:

מנין לרבות כהן המתמנה. זה שמתמנה תחת הראשון אם אירע בו פסול ת"ל וכפר הכהן לימד שכלן אלו כשרין לעבודת יה"כ:

במה הוא מתמנה. זה האחר:

בפה. שאומרין לו לך עבוד וא"צ חינוך אחר:

מתניתא אמרה כן. שממנין זקנים בפה כדתנן בפ"ה דעדיות שאמרו לו לעקביא בן מהללאל חזור בך וכו' ונעשך אב ב"ד לישראל משמע שמיד כשתחזור מדבריך תהא נעשה אב ב"ד לישראל בלא סמיכה אחרת:

מתני' אין בין במה גדולה לבמה קטנה. בשעת היתר הבמות ובמה גדולה היא במת צבור שהיתה בגלגל וכן בנוב וגבעון ובמה קטנה היא שכל יחיד ויחיד היה עושה במה לעצמו להקריב עליה ואין ביניהם אלא פסחים ומפרש בגמרא פסחים וכעין פסחים ואין החובות שקבוע להן זמן כפסח כגון תמידין ומוספין שבבמה גדולה קרבין ולא בבמה קטנה אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעיר ע"ז אף בבמה גדולה לא היו קרבין:

כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה. קטנה:

גמ' דלא נחית לבית וועדא מן צערא. לא נכנס לבית המדרש כל זמן הזה מחמת הצער שהיה לו ובסוף זה הזמן נראה לר"א בחלמיה למחר סיני ירד וזהו ר' יוחנן ומחדש לכם דבר:

עאל. ר' יוחנן ואמר לפניהן מאיכן קשט הקושט הזה מאיכן נתאמת האמת הזה מהמקרא שתהא עבודה בבכורות קודם שהוקם המשכן כדתנן בפ' בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים ומאיזה הזמן נתקדשו הבכורות לעבודה ומה טעם יש לזה:

מן הדין קרייה. מהמקרא הזה כשנבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כתיב לעיל מיניה כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי וכתיב במעשה מכת בכורות שאמר הקדוש ברוך הוא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם עד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל ועדיין אין אנו יודעין לאיזה דבר נתקדשו אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה ג"כ ביטול ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וידעו כי אני ה' ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים למדנו ג"כ שקדושת הבכורות לעבודה לשמים היתה ומכאן נתקשט הקשוט הזה שתהא עבודה בבכורות:

קודם לכן מה היו עושין. כלו' מקודם עד שלא נבחרו הבכורות מפי הדבור ועשו העבודה מעצמן הית' ג"כ בבכורות כדדריש מדכתיב ותקח רבקה וגו' מה החמודות וכי הכתוב משבח לבגדיו של עשו אלא ע"ש שהיה משמש בהן בכהונה גדולה שהיה בכור ונרמז בבנה הגדול ומדכתיב עלה בגדי החמודות:

אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה. דכתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות והן היו המקריבין ולפיכך נשבר מטה תפארתם וניטלה מהן העבודה:

הכל קרב בבמה בהמה וחיה ועופות וכו'. תוספתא היא בר"פ י"ג דזבחים וגרים התם תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין הכל קרב עולה וטעונה הפשט וניתוח וכו':

ואת הפרות העלו עולה לה'. גבי אנשי בית שמש כתיב כשהחזירו פלשתים את הארון ואז נחרבה שילה ובאו לנוב והותרו הבמות ולפיכך אף הנקבות כשירות לעולה:

פשט ר"א לתברייא. דמכאן הוא נלמד דכתיב מכל החי וגו' שיהו שלמין באיבריהן וא"כ בעלי מומין שאוסר כאן היינו מחוסרי אבר שגם לבני נח אסור לקרבן. ומייתי להא לעיל בפ"ט דפסחים ובסוטה פ"ט:

מורטים. עוף הממורט ראשי הכנף שלו פשט ר"א דנלמד מדכתיב כל צפור כל כנף פרט למירטים שאין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף:

הגה נח תורה מתוך תורה. הוציא והגה זה מתוך שנצטוה מפי הגבורה אמר כבר נאמר לי לא כאשר היה מיום אדם הראשון אלא כירק עשב וגו' והתיר לי אכילת בעלי חיים ולאיזה דבר ריבה הכתוב לי עכשיו בטהורין שבעה שבעה ובטמאין שנים שנים אלא לקרבנות ואינן קרבין אלא מן הטהורין:

אסור לישראל לסייעו. להקריב קרבן בחוץ ואפי' להעשות שליח בשביל כך אסור:

אנטונינוס שאל לרבי מהו. שאני מותר לבנות מזבח להקריב לשם. וא"ל בניהו וגנוז אבני' כלומר ולא להקריב עליו ועוד שאלו מהו לעשות לו קטרת כמתכונתה בתורה:

א"ל חסר בה אחת מסממניה. שלא תהיה כמתכונתה:

ופריך לא כן תני. לא תעשו לכם. במתכונתה ודרשינן לכם וכו' והכא אחרים הם עושין לכם:

בגין ר' רומנוס. ששלח אותו רבי לעשות הקטרת לאנטונינוס ולפיכך א"ל חסר אחת מסממני':

אית מילין אמרין. יש מהאומרי' שנתגייר אנטונינוס ויש מהאומרין שלא נתגייר ומביאין ראיה על שראו אותו יוצא במנעל נפחת ביה"כ וזה אסור ש"מ שלא נתגייר ודחי לה הש"ס דמה את ש"מ מזה שכן אפי' יריאי שמים יוצאין כך ביה"כ לפעמים אם א"א בענין אחר כגון במקום מטונף וכיוצא בזה ומייתי להא לקמן בפ' בני העיר ובפ' חלק בהלכה ה':

מיכלתי. אם מאכילני אתה מן לויתן לעולם הבא. וא"ל מטלה הפסח אתה אומר שאין לי חלק בו והאיך תאכילני מן לויתן וא"ל מה אעשה ובטלה הפסח א"א לך שאתה ערל וא"כ לא נתגייר וקאמר הש"ס כיון דשמע כן אזל וגזר. מל עצמו ונתגייר:

חמי גזירתי. ראה מילתי אם היא כהוגן וא"ל בדידי וכו':

ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש וכו'. מייתי להא בע"ז פ"ג:

מיליהון דרבנן. דלקמן אמרין גם כן דנתגייר אנטינונוס דאמר ר' חזקיה וכו':

והכתיב והבל הביא וגו' ומחלביהן. וזהו שלמים שחלביהן קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח:

מה עביד לה ר' יוסי בן חנינא. להאי קרא הוא מפרש מאי מחלביהן מן שמיניהן שבהן ולעולם עולות היו:

והא כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. וא"כ הקריבו ג"כ שלמים:

שלימין בגופן. היו העולות בלא הפשט וניתוח וכולן עולות היו:

כמ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו. כדרב הונא דאמר איתפלגון וכו':

יהודה בי רבי אמר מתן תורה שמע. א"כ הוי דהוא אמר לאחר מתן תורה בא יתרו:

ודא מסייעא לר' יוסי בן חנינה. שעולות הקריבו דכתיב עורי צפון וגו' דבר שהיה ישן שהקריבו בני נח ונתעורר לישראל:

ובואי תימן. אלו ישראל שמקריבין גם שלמים הנשחטין בדרום:

מהו בואי דבר שהיה של חידוש. כלומר דדחי הש"ס להאי סייעתא דאדרבה מאי בואי דקאמר משמע שהוא דבר של חידוש שנתחדשו לישראל שהן הקריבו עולות הנשחטין בצפון ולא בני נח וא"כ זהו דלא כר' יוסי בר חנינא:

מה עבד וכו'. דריש לה לדרשא אחריתא לכשיתעוררו הגליות וכו':

היא העולה. משמע שכבר היתה קריבה בבני נח וכשבאו לגבי שלמים כתיב זאת תורת השלמים וכו' אלא אשר יקריבו משמע מכאן ולהבא ולא הקריבום בני נח:

פרים הנשרפין וכו' איכן הן נשרפין. שנקרבין בבמה מיירי דס"ל שאף חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז היו קרבין בבמה גדולה שבגלגל ושבנוב וגבעון וכדמסיק ואזיל לקמיה ולפיכך שואל הש"ס אותן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין היכן הם נשרפין דבאהל מועד שבמדבר כתיב בהדיא גבי פר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו וגו' וכן בפר העלם דבר דאבתריה כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וגו' אבל אותן שהוקרבו בבמה היכן הן נשרפין אם צריך ג"כ אל מקום טהור או לא. וקאמר על גבי קבר כלומר דאותן לא הוצרכו להיות נשרפין במקום טהור אלא אף במקום טומאה:

מן מה דתנינן וכו'. כלומר ומנלן שהוקרבו בבמה:

מן מה דתנינן אין בין וכו' אלא פסחים וכדמסיים ואזיל כיני מתני' וכו'. כן אנחנו מפרשין להמתני' דאין ביניהן אלא פסחים בלבד שבבמה קטנה לא היה הפסח קרב אבל שאר חובות בין הקבוע להן זמן ובין שאין קבוע להן זמן ובין של צבור ובין של יחיד היו קרבין כאן וכאן וא"כ היו קרבין בבמה:

ודלא כר' יודה. כלומר רישא דהמתני' אם אנחנו מפרשין כפשטה שאין ביניהן אלא פסחים בלבד א"כ לא אתיא כר' יהודה דאמר חטאת פסח ליחיד בין חטאת יחיד וכן פסח ליחיד קרבין בבמה גדולה אבל לא בבמה קטנה ולדידיה כל שהוא חובה אין קרב בבמה קטנה וסיפא דהמתני' זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ונידב אינו קרב בבמה ההיא כר' יהודה וע"כ לאוקמא מתני' רישא דלא כר' יהודה וסיפא כר"י:

תני אמר ר' יהודה וכו'. בתוספתא דזבחים שם גריס להא בדברי חכמים וה"ג התם ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל אין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל אלא במדבר אין בו היתר במה ובגלגל יש בו היתר במה:

במתו שבראש הגג אין יחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. גי' דהכא מוחלפת היא דר' יהודה לדברי חכמים ודחכמים לדברי ר' יהודה. ולפי מאי דגריס הכא בהאי ברייתא כך מפרש לטעמייהו דכל חד וחד:

מ"ט דר' יודה לא תעשו בגלגל וכו'. דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולר' יהודה דס"ל דהצבור הן שמקריבין חובות במדבר מקריבין גם בגלגל ולאפוקי יחיד שלא היה מקריב חובות לא כאן ולא כאן. וכפי הגי' דהכא דריש ליה לקרא הכי לא תעשו בגלגל והיינו היחידים ככל אשר אנחנו עושים פה היום והיינו הצבור שמקריבין אף החובות ואתם היחידים לא תעשו כן בגלגל וכדי שלא יחשבו הואיל והותרו הבמות בגלגל א"כ אף באהל מועד שבגלגל יכולין להקריב הכל ואף החובות לפיכך הזהיר להן משה שלא יעשו כן אף בגלגל אלא כמו שאין היחיד עושה כאן באהל מועד שבמדבר החובות כך לא תעשו באהל מועד בגלגל:

מה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות. כלומר וסיפיה דקרא איש כל הישר בעיניו לא קאי אדלא תעשו דרישיה אלא דה"ק ומה תעשו איש כל הישר בעיניו והוא דבר שהוא בא לידי ישרות ואיזו זו עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה ולפי אשר ישר בעיני כל איש ואיש וא"כ כאן וכאן במדבר ובגלגל אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד:

מה טעמון דרבנן. וכפי הגי' דהכא בברייתא וחכ"א כל מה שהצבור והיחיד וכו' וכגי' התוספתא לר' יהודה:

במקום איש הישר בעיניו יעשה לא תעשון וכו'. כלומר כשתבאו למקום אשר הותרו הבמות לכם לא תעשון שם בבמות קטנות ככל אשר אנחנו עושים פה היום להקריב היחיד החובות באהל מועד אלא ומה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות וכו' אבל באהל מועד שוין הן גלגל כמו במדבר וכדקאמרי הכא כל מה שהצבור והיחיד וכו':

ר' יהודה אומר. בכאן ע"כ שתאמר נשתבשה הגי' והוחלפו התיבות בהעתקה וא"א להעמידה לפי גי' דהכא בברייתא בפלוגתייהו אלא דכנ"ל. רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר הוזהר ובמתו בראש גגו והותר לעולה ושלמים ר' יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו צבור הותר מכללו יחיד לן באיסורו. והכי פירושא רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר. כלומר מה שהוזהר היחיד במדבר הותר הוא בגלגל ומפרש ואזיל במה הוזהר היחיד במדבר הוזהר ובמתו בראש גגו לזה בלבד הוזהר שלאחר שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיו הצבור והיחיד מקריבין באהל מועד דוקא והכל הקריבו ואף החובות ולמאי שהוזהר היחיד הותר הוא בגלגל שמקריב בבמות בראש גגו שכשבאו לגלגל הותרו הבמות ובמה הותר לעולה ושלמים שבאין בנדר ונדבה אבל החובות באהל מועד הוא מקריב ולא בבמה. רבי יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו. כלומר ודאי לענין הזהרה מצינו ששוין הן הצבור והיחיד דכמו שנאסרו הבמות במדבר ליחיד כך נאסרו הבמות אף לצבור ובאהל מועד היו מקריבין הכל וכן אף שבגלגל הותרו הבמות לא הותרו אלא ליחיד אבל הצבור הוזהרו להקריב בבמות אלא שמצינו שהצבור הותר מכללו בזה שלפעמים הקריבו ג"כ בבמה כמו בשמואל ואליהו ועל פי הדבור כדלקמן:

אבל היחיד לן בחיסורו. כלומר ומה שהוזהר עוד היחיד במדבר שלא הותרו לו להקריב החובות אפילו באהל מועד נשאר הוא באיסורו אף באהל מועד שבגלגל וכסברת ר' יהודה לפי גי' דהכא בהברייתא שכאן וכאן אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד. וזהו כגי' התוספתא אליבא דהחכמים וכדלעיל:

תני בשם ר"ש וכו'. בתוספתא שם אלא דכתב התם רבי יהודה אומר אף הצבור לא היו מקריבין באהל מועד שבמדבר אלא במה שקבוע לו מה"ת בלבד. וט"ס הוא וצ"ל ר"ש אומר וכן מוכרח שם דגריס אח"כ וכן היה ר"ש אומר השוחט את הפסח על היחיד וכו' ע"ש:

סבר ר"ש משנקבע מה שבכתוב עוד לא פסק. כך הוא האמת בזה ולפני המעתיקים או המדפיסים היה כתוב ראשי תיבות מה שבכתוב או מה שבתורה מ"ש וטעו והדפיסו מעשר שני והרבה מצוי בהאי תלמודא מהטעיות כאלה אשר לא שלטה בו יד המגיהים מהיודעים בתורה. וכלומר משנקבע החובות בכתוב שיש עליה זמן כגון תמידין ומוספין שוב לא פסק מלהקריב באהל מועד אלא כגון אלו ולאפוקי מחובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור וכיוצא שאינן באין אלא על החטא אפי' באהל מועד לא היו קריבין וכדמפרש ואזיל מה ביניהון וכו':

ר' יוסה אומר נדבת הצבור ביניהון. אם צבור הביאו קרבן נדבה כענין שכתוב בד"ה אחר שהתנדבו לעבודת בית אלהים ויזבחו זבחים לה' וגו' דכיוצא בזה אינו קרב באהל מועד שבמדבר לר"ש אבל פר העלם דבר וכיוצא בו הוקבעו גם הן בהכתוב וקריבין הן:

תני אחד האיש ואחד האשה. שוין להקריב בבמה וכך שנוי בתוספתא דזבחים שם איזהו במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו ומקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו:

לית כאן אשה. סמי מכאן אשה שאינה כשירה להקריב בבמה דאיש כתיב בפרשה איש כל הישר בעיניו:

תני אף הנזירות. אזה הכלל דמתני' קאי דקתני כל הנידר ונידב קרב בבמה ותני בברייתא אף נדר הנזירות בכלל הוא וקרב בבמה:

לית כאן נזירות. דמשנדר בנזיר קרבן נזירות חובה היא עליו ואינו קרב בבמה:

תני אף הנסכים. קרבין בבמה ובתוספתא דזבחים שם פלוגתא דתנאי הוא דגריס במת יחיד אין נסכים דברי ר"מ וחכמים אומרים טעונה נסכים:

דלא כרבי דתני רבי אומר וכו' אלא מבפנים. באהל מועד ולא בבמה:

הסך נסך שכר לה'. לפני ה' באהל מועד:

אין כתיב בל"ת אלא מבפנים. מילתא באנפי נפשה היא ועל שחוטי חוץ קאי אין כתיב בל"ת כדדרשינן על האזהרה בשחוטי חוץ מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וזה על הקדשים שהוקדשו להביאן מבפנים:

מניין מבחוץ. שהוקדשו להביאן מבחוץ על הבמה והוא בשעת איסור הבמות מנין שהוא בל"ת:

נשמעינה מן הדא. דתני בברייתא מנין לשוחט לפסח וליחיד וכו' בין ליחיד ולבמת יחיד ובין לבמת צבור בשעת איסור הבמות כגון משבאו לירושלים שנאסר הכל להקריב חוץ מאל פתח אהל מועד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:

ענוש כרת ואת אמר הכין. בתמיה והלא בלאו הכי למדנו שענוש. כרת הוא כעל שאר שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא מעמיו ואזהרת ל"ת למדנו מהשמר לך וגו' והאי דרשה למאי איצטריך:

רשב"ל אמר. להכי איצטריך כגון בשוחט את הפסח בשש שעות ולמעלן שהוא זמן שחיטת הפסח ושחטו שלא לשמו ובשעת היתר הבמה ולמה הוא אומר בשעת איסור במה בשעת איסור במתו כלומר בשעת איסורו של הפסח בבמה שאין הפסח קרב בבמה קטנה אבל הוא שעת היתר הבמה לשאר זבחים:

ולמה לי שלא לשמו. דקאמר הרי אף לשמו איצטריך לרבות את הפסח ששחטו בבמה קטנה שהוא בל"ת ומשני לרבותא קאמר שלא לשמו שלא תאמר הא קי"ל פסח שלא לשמו שלמים הוא וא"כ הן כשרין שהרי הוא שעת היתר הבמה לכל שאר הזבחים קמ"ל דאפ"ה הואיל ושם פסח עליו בתחלה יאסור בבמה קטנה הרי הוא בכלל נא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:

ועוד מן הדא. ברייתא למדין נמי דפסח שלא לשמו בזמנו פסול הוא דתנינן יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר והיינו בשחטו שלא לשמו דאלו לשמו זמנו הוא ומיהת שמעינן דבזמנו שלא לשמו פסול הוא:

מה אית לך וכו'. כלומר דמתמה הש"ס ומה אית לך למידק מהאי ברייתא דקאמר משש שעות ולמעלה יהא כשר וא"כ וכי דייקית מהא נמי דאם שחטו משש שעות ולמטן והיינו קודם שש שעות יהא פסול בתמיה וכי לא בשלא לשמו עסקינן ובשלא לזמנו ושלא לשמו ודאי כשר הוא אלא מהאי ברייתא לא תידוק מינה כלום:

הדר אמרה שלמים הבאין מחמת פסח. וכגון ששחטו שלא לשמו קודם חצות דשלמים הוא ובאין מחמת פסח הן כשרין להקריב בבמה בשעת היתר הבמות דאע"ג דהפסח עצמו אסור להקריבו בבמה מ"מ שלמים הבאין מחמתו כשרין הן בבמה דהא בפשיטות קאמר דאם שחטו שלא לשמו משש שעות ולמטן כשר הוא משום דשלמים הן וה"ה בכל שלמים הבאין מחמת פסח כגון עבר זמנו או שעברה שנתו דשלמים הוא וכשרין להקריבן בבמה ולא אמרינן דהואיל ומחמת פסח אתיין כפסח דמו וגם לענין איסור במה וכדאמרן:

עולה הבאה מחמת אשם. כגון תמורת אשם וכדתנינן בפ"ג דתמורה תמורת אשם ולד תמורתה עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והרי הן קרבין עולה כדין הנדבה וזהו כהת"ק דהתם ור"א קאמר שם יביא בדמיהן עולות ומפרש שם והלא אף נדבה עולה היא ומה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכים משלו וכו' שמעינן מיהת דלרבי אליעזר חובה קרי לה והשתא על דעתיה דר' אליעזר מהו שתהא כשירה בבמה מי אמרינן הואיל דמחמת חובה היא באה וזהו אשם שאין בא בנדבה ותו הא רבי אליעזר קרי לה חובה אף שהיא עכשיו עולה וא"כ אינה קריבה בבמה או דילמא הא השתא מיהת שם עולה עלה וכיון דאשכחן דעולה קרב בבמה היא נמי קריבה בבמה:

נשמעינה. לזה מן הדא דקתני במחני' לישנא יתירא זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה והא תו למה לי דהא קתני כל שהוא נידר ונידב הוא שקרב בבמה אלא הא קמ"ל וכל שאינו לא נידר ולא נידב בעצמו אלא בא מחמת החובה וכגון הא דאמרן ג"כ אינו קרב בבמה כמו שאר חובות שאינן קרבין בבמה:

ואליהו. היאך היה מקריב בהמזבח אשר בנה בשעת איסור הבמות:

דיבורא אמר ליה. מפי הדבור נאמר לו לעשות כדכתיב ובדברך וגו' ובדיבורך עשיתי זאת. והובא זה לעיל בפ"ב דתענית בהלכה ג':

מתני' אין בין שילה לירושלים וכו':

בכל הרואה. בכל מקום אשר יכול לראות משם את שילה דאמר קרא השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה. אבל אתה אוכל בכל מקום אשר אתה רואה:

קדושת שילה יש אחריה היתר. שלאחר שנחרב' שילה הותרו הבמות וכל ימי נוב וגבעון היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים ונאסרו הבמות ושוב אין להן היתר אף לאחר שחרבה:

גמ' ר' יוחנן בר מרייה שמע לה מן הדא. שמע לה להקשות מהא דלקמיה אהא דקתני אין בין שילה לירושלים וכו' אלמא דלענין איסור הבמות זה וזה שוין וכדתנן בהדיא בפ' בתרא דזבחים באו לשילה נאסרו הבמות והא אשכחן שהקריבו בבמה בימי שילה כדמסיק ואזיל:

אז יבנה יהושע וגו'. אין לי שהקריבו בבמה אלא בהר עיבל שילה מנין דכתיב ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה וגו' ואמר ר' אבא בר כהנא שלש עבירות הותרו וגו' הוא ועורו דכתיב כליל לה' בלא הפשט ונתוח ומחוסר זמן דכתיב טלה חלב ואם אחר ז' ימים היה מאי אשמעינן הכתוב בזה דכתיב טלה חלב אלא ללמד שמחוסר זמן היה ושמואל לוי היה ולא כהן ואם איתא דשעת איסור הבמה היתה למה לא מנה לה נמי להא:

אין מן הדא לית ש"מ כלום. דלעולם איסור הבמה הי' אלא דלא קחשיב כאן איסור המקום דהקרבה כי אם אותן שלש שהן בגוף הקרבן והמקריב תדע דהא אמר ר' אבא בר כהנא גופיה גבי פרו של גדעון שהיה גם כן בימי שילה שבע עבירות הותרו וכו' וקחשיב לה נמי איסור במה. אלא דמהני קראי ליכא למשמע מידי שאלו עבירות הותרו בהוראת שעה ופעמים חשיב לכולהו ופעמים לא קחשיב לכולהו:

מאן דבעי ישמיעינה טבאות. מי שרוצה ללמוד מן הכתוב בלימוד הטוב שאין להשיב עליו ילמוד מהאי דאמר ר' שמואל בר נחמן דכתיב גבי שמואל ותשובתו הרמתה ויבן שם מזבח לה' אלמא שהיה נוהג להקריב באותו המזבח ברמה וזה היה לאחר שחרבה שילה וכדכתיב קראי דלעיל מיניה ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וגו' ומדכתיב ויבן שם מזבח לה' ש"מ ולא מקודם דכל זמן שלא חרבה שילה היה נוהג איסור הבמות:

כתיב וירם הטבח וגו'. וזה היה בזמן שהבמות היו מותרות כדכתי' כי זבח היום לעם בבמה ודריש להאי קרא השוק והעליה מאי והעליה:

שקא ושופה. שופי הבשר שעל השוק:

חזק ושוק. והעליה הוא החזה שהיתה מונחת על השוק:

וישם לפני שאול. לכבדו דאמר ר' אלעזר וכו' לבעלים בבמה קטנה ולא היה צריך ליתנם לכהן:

התיב ר"א. תשובה דמהאי קרא נלמד דהלילה אינו כשר בבמה דהא כתיב גבי שאול ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה משמע שציוה לעשות זה ביום וכתיב בתריה ויאמר שאול פצו בעם וגו' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם הא כיצד אלא הלילה לחולין והיום למוקדשין שהקריב וכדכתיב אבתריה ויבן שאול מזבח לה' אלמא שאין הלילה כשר בבמה. וכד שמע ר' יוחנן זה הוטב בעיניו ואמר יפה לימדנו ר' אלעזר:

כתוב אחד אומר ויטש משכן שילה. ולא קראו בית וכתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה:

ויריעות מלמעלן. לגג:

והיא היתה מנוחה. דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומנוחה זו שילה שכשבאו לשילה לא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר:

ובלבד עשרה טפחים. שמלמטה היה בבנין הבית:

כך אהל שבשילה נטוי. משמע שלא היה בנין כלל וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא קאי אלא על קרסיו וכו' כמו שהיה באהל מועד:

שכל חופות. חפיפות מלשון המקרא חופף עליו כל היום כלומר המקומות ששרתה השכינה לא היו אלא בתוך חלקו של בנימין שילה ונוב וגבעון ובית עולמים:

והכתיב וימאס באהל יוסף. וזה שילה:

ויבחר בשבט יהודה. תירוצא הוא והכתיב נמי ויבחר בשבט יהודה וכי ביהודה בחר והלא בית עולמים בחלקו של בנימין היה אלא גמר בחירה בחירה מה בחירה שנאמר להלן אל בית הבחירה בנימין בכלל וכו' וכדלקמן:

נאכלין בחלקו של יוסף. שקרוי סנה על שם שהיה שנאוי מאחיו וכדקאמר ר' אבודמא מצפירי רצועה כמין ראש תור היה נכנס וכו':

תאנת שילה. גבי גבולים כתיב ביהושע עד אסקופיה דשילה עד הרצועה כמין אסקופה היוצאת משילה שהיא בחלקו של יוסף:

ששרת שכינה בסנאיו של יוסף. שרצועה מחלקו של יהידה היתה גם כן יוצאה ונכנס בחלקו של. בנימין:

ממה שנאכלו וכו'. כלומר דמדייק על התנא ששנה במתני' שבשילה אוכלין וכו' בכל הרואה לא היה צריך השונה הזה להזהיר על אכילתן וכלומר לשנותו כמו לשון אזהרה שאוכלין בכל הרואה לא היה לו לשנות אלא על עלייתן ולומר שאין אוכלין אלא בכל הרואה ולא לעלות משם ולהלן ולאכול מה טעמא וכו' פן תעלה עלייתך להלן בכל מקום אלא במקום אשר תראה דזה ג"כ נכלל באזהרה זו וכך היה לי לתנא לשנות במתני' ודקדוק הלשון בעלמא היא:

שילה ומשכן שילה. שצריך שיהא רואה גם המשכן שבשילה:

כגון הדא בית מעון. מקום שהיה שם המשכן נראה אלא שזה היה מפסיק איזה דבר ביניהן וזה בכל הרואה דמתני' צריך שיהא אינו מפסיק:

כל זמן שהארון מבפנים. במקומו:

אפילו לשעה. אי נימא אפילו הוציאוהו לפי שעה כגון ההיא דבימי עלי שהוציאו הארון עמהם למלחמה יהו הבמות מותרות:

שם שם. כתיב הכא וישא משם את ארון ברית ה' צבאות וגו' וכתיב גבי שלמה כשהכניס את הארון אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב מה להלן הבמות אסורות שהרי משעה שבאו לירושלים נאסרו:

מעתה אם אין ארון אין פסח. וכי בבית שני שלא היה ארון לא עשו הפסח:

אזכרה אזכרה. נאמר כאן שם ה' צבאות ונאמר גבי שלמה בארון אשר כרת ה' וגו':

מעשר שני בנוב וגבעון. ג"כ היה נוהג:

ניחא כר' יודא. אמתני' דלעיל קא מהדר דתני כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה:

דר' יהודה אמר וכו'. כדלעיל:

אלא כר"ש דלעיל דאמר וכו'. א"כ אף הצבור באהל מועד לא קרבו אלא חובות הקבוע להן זמן ולא אתיא סיפא דמתני' כר"ש:

סבור ר"ש. טעמיה דר"ש מפרש וכדפרישית לעיל:

מנין שהכהנים יוצאין וכו'. גרסינן להא לעיל בפסקים פ' כל שעה בהלכה ד' עד וליטמא למתים ושם פירשתי וע"ש:

לאחד שעשה לו חבילה. אחר שטילטל ממקום למקום עשה לו חבילה מקום לנוח בה כך וכו' ולזה אמר זאת מנוחתי:

הדרן עלך מגילה נקראת