מתני' הקורא את המגילה למפרע לא יצא. כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשיית הימים אי אפשר למפרע שיהי' ארבעה עשר אחר חמשה עשר אף זכירה שהיא קריאת המגילה צריך שיהא לא למפרע:

קראה על פה לא יצא. דכתיב הכא נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיוני בעלמא משום דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:

קראה תרגום. כגון שהיתה כתובה תרגום או כתובה בכל שאר לשון והוא אינו מבין לא יצא:

אבל קורין אותו ללעוזות בלעז. אם היתה כתובה באותו לשון לעז שהוא מבין יצא דאי לאו הכי ה"ז קורא על פה:

והלועז ששמע אשורית. שהיתה כתובה אשורית ובלשון הקדש אף על פי שזה הלועז אינו מבין בלשון הקדש יצא דמידי דהוה נשים ועמי הארץ דהואיל וכתובה בלשון הקדש איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא:

גמ' דכתיב ככתבם. משמע כסדר שהיא כתובה ולא למיפרע. וגרסי' להא בברכות פ"ב בהלכה ד' עד לעתיד לבא:

והיו בדרך הוייתן יהיו. התם בברכות קאי ואק"ש דתנינן שם הקורא למפרע לא יצא משום דכתיב והיו בהוייתן כסדר שהן כתובין בתורה ולא התיבות למפרע:

תני אף בהלל ובקריאת המגילה כן. כך היא בברכות. ותיבת שמע אשר היא בדפוס כאן ט"ס היא ומייתי לה הכא כדרך שהיא שנוי שם כסדר הש"ס הזה:

ניחא בקריאת המגילה. כדאמרן משום דכתיב ככתבם:

ברם בהלילא. מ"ט. וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש וגו'. וה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש עד מבואו שהן כסדר ולא יהפכו הזריחה והשקיעה כך צריך להלל על הסדר:

מה את שמע מינה. כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר שגם הפרשיות שלה הן נאמרות על הסדר ולא יקדים המאוחר להמוקדם כדמפרש ואזיל בצאת וגו' מדברת לשעבר ולא לנו וכו' הוה לדורות הללו אהבתי וגו' לימות המשיח אסרו חג בעבותים בפרשת הודו לה' כי טוב וגו' לימות גוג ומגוג שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו:

לעתיד לבא. לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה:

והוא שתהא כתיבה בלעז. הא דקתני אבל קורין אותה בלעז דוקא שהיא כתובה באותו לעז עצמו כדפרישית במתני':

מה אנן קיימין. אסיפא דמתני' קאי והלועז ששמע אשורית יצא במאי עסקינן אם כשהיתה כתובה אשורית והוא תירגמה בלעז וקראה. הדא היא דתנינן קראה בכל לשון לא יצא ואמאי קתני הכא יצא:

אם כשהיתה כתובה בלעז. והוא תירגמה אשורית וכלומר דתפרש דהא דקתני והלועז ששמע אשורית היינו שכתובה לפניו בלעז שמבין וששמע דקתני היינו שתירגמה באשורות וקרא והלכך יצא אכתי קשיא הדא היא דתני בברייתא מה בין ספרים וכו' ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית:

תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון. מלשון גינוס והוא נופל על דבר הנחלק לחצאין וכמו אנדרוגינוס שהוא חצי זכר וחצי נקבה כך תיפתר כאן שהיתה כתובה חציה לעז וחציה אשורית והא דתני מגילה אינה נכתבת אלא אשורית היינו שיהא בה כתב אשורית ולאפוקי אם כולה כתיבה בלעז:

והשמיט פסוק אחד. בקריאה:

ותירגמו המתרגם. לאותו הפסוק וקראו בתרגום יצא ופריך הא אנן אמרין קראה בכל לשון לא יצא ואת אמר הכין בתמיה:

שמואל כדעתיה דשמואל אמר היתה כתובה כהלכתה. אשורית הלועז יוצא בה אם קראה בלעז וכך הוא מפרש לסיפא דהמתני' וכדפרישית במתני' דאע"ג דלא ידע מאי קאמר מ"מ מכיון שהיא כתובה כהלכתה איכא פרסומי ניסא:

יודע אשורית ויודע לעז. זהו פשיטא שהוא יוצא בה בלעז וכן באשורית שהרי היא כתובה כהלכתה והוא מבין בשתיהן:

בלעז יוצא בה בלעז. וכן אם אינו יודע אלא בלעז יוצא בה בלעז כדקתני בסיפא דמתני' אלא הא דמיבעיא לן יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז מי נימא דדוקא הוא יוצא או בזה או בזה שהרי הוא יודע הוא בשניהן אבל להוציא אחרים שאינן יודעין בלעז אפשר שאינו יכול להוציאן ידי חובתן הואיל ואינם מבינים בו:

ייבא כהדא. דתנינן בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו מחויב בדבר וכו' ומשמע אם הוא מחויב בדבר מוציא הוא אחרים ומכיון דכאן יודע הוא גם בלעז ורצה קורא אותה בלעז כדאמרת יוצא בה בלעז ויוצא בה באשורית מחויב בדבר קרינן ביה ויכול הוא להוציא אחרים בלעז ואפילו הם אינן מבינין בו:

מתני' קראה סירוגין. שקרא מעט ושהא וחזר וקרא מעט ושהא אפילו שהא כדי לגמור את כולה ויותר יצא:

נתנמנם. כגון ניער ולא ניער תיר ולא תיר וכי קראו ליה עני ולא ידע לאהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב וכי אדכרו ליה מידכר:

היה כותבה. כגון דמנחא מגילתא כתובה כולה קמיה וקרי פסוקא פסוקא מההיא מגילתא וכותב ממנה ומשום דלא נפיק ידי חובתו אלא כשקורא במגילה שהיא כתובה כולה:

דורשה. או שהיה דורשה או מגיהה:

אם כיון לבו. לצאת בקריאה זו יצא:

היתה כתובה בסם. שיש עשב שקורין לו סמא או רפיבינטו בלעז:

ובסיקרא. אבן שצובעים בו אדום או גוון אחר:

קומוס. מין שרף גומ"א בלעז:

ובקנקנתום. הוא חרתא דאושכפי וידריאל"ו בלעז ובערבי זא"ג:

על הנייר. עשוי מעשבים או ממטלניות ע"י דבק וכותבים עליו:

ועל הדיפתרא. הוא עור שלא נשלם תיקונו דמליח וקמיח ולא עפיץ:

עד שתהא כתובה. בכתיבה אשורית:

ועל הספר. הוא קלף:

ובדיו. סתם דיו שלהם היה מעשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו ובשעת הכתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו:

וכותב בו. ודיו שלנו הנעשה ממי עפצים וקנקנתום ומעט גומ"א כשר וכותבין בו ס"ת ותפילין ומזוזות:

גמ' תני סירוגין יצא וכו' קיטועין. פיסקי פיסקי בשהיי' כדפרישית במתני':

סירוסים חד פרה חד. פסוק אחד פחיתה בפסוק שלאחריו שמדלגו וקוראו אח"כ וה"ז מסורס:

אמר ר' חגי וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה א':

סירוגים וחלגלוגות. הפירוש שלהן וכן מי הגדול אם בחכמה או בשנים כל אלו הוו איצרכה לחברייא שלא היו יודעין ואמרו ניסוק ונשאל ונלמד מדבית רבי ויצאת השפחה משל בית רבי ואמרה להם תכנסו לשנים שנים כדי לידע מי הוא הראוי ליכנס קודם ולא יהו מעורבבין ושמעו שאמרו פלוני זה יכנוס קודם וזה קודם לשל אחריו ומתוך כך למדו מי הוא הקודם:

שרון. התחילו ליכנס פיסקי פיסקי ולא רצופין זה אחר זה ואמרה להם למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו הפירוש של סירוגין:

חד רבי. צורבא מרבנן אחד היה טעון פרפיחינין פורפלינ"י בלע"ז בגלימא שלו ונפלו ממנו וכו' וידעו מה הן חלגלוגות:

אמרה לה. לחבירתה אייתי מטאטא לכנסן ואייתת אילבינ"ה כך הוא בלעז מה שמכבדין בה הבית וידעו פירוש של הכתוב וטאטיתיה:

ר' מנא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה א':

הפסיק בה. בק"ש ושהא כדי לקרות את כולה:

הלכה כר' מנא וכו' שאמר משום ר' יוסי הגלילי. בדין הפסיק בה:

אף בהלל ובמגילה כן. אם הפסיק ושהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

אף בתקיעות כן. אם הדין הוא כן אף בתקיעות:

וסלקין לבי רבי. ושמעו לרב הונא בשם רב שאמר אפי' שמען לתשע תקיעות בט' שעות ביום יצא:

עד דאנא תמן. בבבל:

איצרכת לי. הייתי מסופק בדין זה:

וכד סלקית להכא שמעית וכו'. והוא ששמען על הסדר תר"ת וכו' כדרך שמסודרין על הברכות:

היה זה צריך לפשוטה ראשונה. שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה אחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאן ידי שניהם. ולא אפשיטא:

ר' בון בר חייה בעי. הא דאמרינן אם הפסיק ושהא כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי אם כולה דקאמר כגון קריאת שמע עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לגמור ברכותיה ולא היא:

הפסיק כדי שלישה. כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא שהפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אחר כך עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשיטו הני בעיות:

ובקורא משערין. וכן הא דאמרינן הפסיק בה וכו' בהקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:

לא מסתברא בקורא. כלומר וכי לא מסתברא דבקורא משערינן לכל אחד ואחד לפי קריאתו:

חזור לך. ותקרא עוד הפעם דלא כוונית בה בתחלה:

היה כותבה. וקתני אם כיון לבו יצא וא"כ בזמן קריאתו מיירי וקאמר הש"ס אם הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ופלוגתא היא לעיל בפרק קמא בסוף הלכה א' וקשיא למאן דאמר פורים חסור בעשיית מלאכה ודחי לה דנאמר דמיירי שקורא בארבע עשר והוא עכשיו בכרכים וכגון בן עיר שהלך לכרך ועתיד לחזור למקומו שקורא כמקומו אע"פ שהוא בכרך כדתנן במתני' דלקמן והלכך אפי' למ"ד שאסור בעשיית מלאכה וכל אחד ואחד בזמנו הוא דאסור היינו כשהוא במקומו אבל אם הוא בן עיר והוא עכשיו בכרך הואיל והן מותרין בעשיית מלאכה היום דלא ס"ל שאסרו את של זה בזה הוא מותר ג"כ שלא ישנה ממנהג המקום שהוא בה אבל לעולם אם היה במקומו אימא לך שאסור בעשיית מלאכה:

לעניינות אחרים. שלא מעניינה של יום דא"כ מסיח דעתו וקוראה שלא בכוונה:

אין מדקדקין בטעיותיה. אם טועה הוא בקריאה אין מדקדקין בזה וכהאי דר' יצחק בר אבא וכו' שלא מיחה רב לחזור בכל חד מינהון:

כולם יהודים. אף במקום שנכתב בשני יודי"ן:

כתוב אחד אומר ספר. משמע שדינה כס"ת הכל וכן במנין התפירות:

איגרת. משמע כאגרת בעלמא ובתפירה מועטת לחבר היריעות סגי:

שנים או שלשה תכים. מושבות התפירה כלומר אפי' בב' וג' תפירות בלבד כשירה:

מתני' בן עיר. שזמנו בי"ד:

שהלך לכרך. שזמנם בט"ו:

אם עתיד לחזור למקומו. כלומר שדעתו היה לחזור למקומו. ואם הוא בן כרך שהלך לעיר ודעתו היה לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם ואע"פ שנתעכב ולא חזר כיון שלח היה בתחלה בדעתו להתעכב ונתעכב שלא מדעתו קורא כמקומו בט"ו ואם לאו שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן בי"ד קורא עמהם בי"ד מפני שנעשה פרוז בן יומו וילפינן מן הכתוב מדכתיב היושבים בערי הפרזות והא כבר כתיב ברישיה דקרא על כן היהודים הפרזים היושבים וגו' למה לי אלא דקמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו היה בליל י"ד כדי לחזור בליל ט"ו קורא כמקומו בליל י"ד ובי"ד באותו כרך עצמו משום דלא נעשה מוקף בן יומו כשדעתו לחזור למקומו אבל אם דעתו היה בליל י"ד להתעכב שם בליל ט"ו אינו קורא בי"ד אלא ממתין עד ט"ו וקורא עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדילפינן מקרא סברא היא נמי דמוקף בן יומו נקרא מוקף:

ר"מ אומר כולה. דכתיב ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף ומפרש ליה ר"מ תקפו של אחשורוש ור' יהודה אומר מאיש יהודי תקפו של מרדכי ור' יוסי אומר מאחר הדברים האלה תקפו של המן. והלכה כר"מ דאמר כולה:

גמ' ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר. קס"ד דמתני' הכי קאמרה בן עיר שהלך לכרך והוא שם בזמן קריאתם ובן כרך שהלך לעיר בזמן קריאתם והוא שם ולפיכך מתמה ופריך ניחא בן כרך שהלך לעיר שפיר הוה מיתפרשא המתני' דקאמרה אם עתיד לחזור למקומו והיינו בליל ט"ו קורא כמקומו ולא יקרא עמהן בי"ד וקמ"ל דלא תימא מכיון שהוא עכשיו בעיר שזמנם י"ד חל עליו חובת יום קריאתם ויקרא עמהם לפיכך קאמר דלא היא דהואיל ועתיד לחזור למקומו בט"ו יקרא שם בכרך כמקומו ואם לאו שאינו עתיד לחזור למקומו בליל ט"ו נעשה כבן עיר וקורא עמהם. אלא דרישא בן עיר שהלך לכרך קשיא היכי מיתפרשא:

ואין זמנו מוקדם. בתמיה ואם הוא היום בכרך בזמן קריאתם שהוא ט"ו מאי האי דקאמר אם עתיד לחזור למקומו וכו' הרי כבר עבר זמן מקומו שהוא מוקדם:

לית כאן. סמי ממתני' בן עיר שהלך לכרך דלא מיתפרשא המתני' אלא בבן כרך שהלך לעיר. וכן תנאי דבית רבי תנו כן במתניתין שלהן בן כרך שהלך לעיר בלבד ולא תני הרישא כלל:

אמר ר' יוסי אוף כאן. לא תיסמי חלוקה זו מהמתני' אלא אוף כאן בן עיר שהלך לכרך ולא כדקס"ד לפרש שהלך דהמתני' שהוא הלך לשם בזמן קריאתם אלא בעתיד להשתקע עמהן וכלומר בלהתעכב שם תליא מילתא וה"ק בן עיר שהלך לכרך יום או איזה ימים מקודם הדין הוא כך אם בדעתו היה לחזור למקומו בזמן קריאתם דהיינו בליל ט"ו ולא להשתקע ולהתעכב שם אע"פ שעדיין לא חזר קורא שם בי"ד כמקומו ואם לאו אלא שדעתו היה להשתקע שם בזמן קריאתם קורא עמהן בט"ו ולא יקרא בי"ד וכן בן כרך שהלך לעיר אם דעתו היה לחזור בליל י"ד וכו' וכדפרישית במתני':

והוא. הא דאמרינן שאם יצא מהמקום אשר הוא שם לחזור למקומו או שדעתו היה בתחלה לכך דקורא הוא כמקומו היינו דוקא שיצא משם בלילה קודם שהאיר המזרח שהוא קודם מעלות עמוד השחר כדאמרינן בפרק קמא דברכות ובריש פרק שני דיומא:

כבר נפטר. כלומר שכבר נסתלק מעליו חובת זמן מקומו וחל עליו חובת זמן המקום אשר הוא שם וקורא עמהם:

רב נחמן בר יעקב בעי. הקשה על זה דמאחר דקאמרת שצריך לצאת משם קודם האיר המזרח ועלות עמוד השחר ואע"ג שעדיין לא הגיע זמן מקרא מגילה שהוא לכתחלה משתנץ החמה ובדיעבד כשר משעלה עמוד השחר דוקא אבל לא מקודם וכדתנן במתני' דלקמן אין קוראין את המגילה ולא מולין ולא טובלין וכו' א"כ מעתה נאמר ג"כ בגר שמל לאחר שהאיר המזרח וקודם עלות עמוד השחר כבר נפטר ויצא בכך והא אנן לא תנן הכי אלא דוקא משעלה עמוד השחר מחשבינן ליממא ולענין דיעבד בכל הני השנוים לקמן:

ר' בון בר חייה בעי. קושיא אחריתא דאי אמרת דבליליא תליא מילתא וצריך שיצא משם קודם שהאיר המזרח כדי שלא יחול עליו חובת זמן המקום אשר הוא עכשיו שם א"כ אמור מעתה דאשכחן דלפעמים קורא בשני הימים בי"ד ובט"ו וזה ל"ק אלא לפעמים אינו קורא כלל ונפטר מכאן ומכאן בתמיה והיינו אם הוא בן עיר וכבר קרא בי"ד ועקר דירתו משם לילי חמשה עשר ובא לכרך א"כ צריך הוא לקרותה עוד בט"ו מכיון שבא לשם בליל ט"ו הרי הוא בן כרך וזהו נתחייב כאן וכאן והא ל"ק אלא אם הוא בן כרך שעקר דירתו בליל י"ד ובא לעיר ביום ארבע עשר א"כ תאמר שנפטר מכאן ומכאן שהרי בכרך לא קרא וכבן עיר נמי לא הוי שלא בא לשם ליל ארבע עשר וא"כ זה לא יקרא כלל המגילה אתמהא אלא ודאי מסתברא שזה יקרא מיהת ביום י"ד ואע"פ שלא היה שם בלילי י"ד ולא תליא מילתא בלילי לחוד לעולם:

בן עיר. שקרא המגילה בי"ד ובא אח"כ לכרך בליל ט"ו מהו שיוציא הוא לבן כרך י"ח ויקרא לפניו. וקאמר דהאי מילתא ייבא כהדא דתנינן בספ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומכיון שזה בן עיר לאו מחויב בדבר הוא שהרי כבר יצא י"ח בקריאה בזמנו בי"ד אינו יכול להוציא לבן כרך בט"ו:

בן כרך וכו'. אלא הא הוא דאיכא למיבעי אם בן כרך היה בעיר ביום י"ד אם יכול להוציא לבן העיר אי נימא דג"כ בכה"ג יבא כהדא כל שאינו חייב בדבר וכו' או דילמא דנימא דשאני הכא וכדר' חלבו וכו' דאמר לעיל בפ"ק הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לכל ומכיון דמיהת בדיעבד יוצא הבן כרך בקריאת יום י"ד מחויב בדבר קרינן ביה לענין שיכול להוציא לבן העיר ואפי' לכתחלה ולא איפשיטא:

ר' יודן בעי מי שנתן דעתו לעקור דירתו. מהעיר ליל חמשה עשר ולילך לכרך אם א"צ לקרותה היום בי"ד בעוד שעדיין הוא שם מאחר שיקרא למחר בט"ו בכרך:

לא מתני' היא. ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנינן בן עיר שהלך לכרך אם אינו עתיד לחזור למקומו קורא עמהן וקס"ד דזה נמי דיניה הכי שהרי עוקר דירתו מכאן ולבא לכרך ואינו עתיד לחזור למקומו. ומהדר ליה דלא דמיא להמתני' דהמתני' מיירי שהיה בכרך בזמן חובת קריאתם ותליא מילתא אם יתעכב שם או לא וכדמוקמינן לעיל אבל מה צריכה ומספקא ליה לר' יודן בכה"ג דקאמר כשהיה עדיין בעיר ביום י"ד מי אמרינן דאכתי לא נסתלק ממנו חובת קריאת יומו מכיון שהוא עדיין בעיר או דלמא הואיל ונתן דעתו לעקור דירתו מכאן ולבא לכרך בזמן חיוב קריאתם הרי הוא כבן כרך ובקריאת ט"ו עמהן יהא יוצא ידי חובתו:

אבל מפרשי ימים וכו'. תוספתא היא בפ"ק וכלומר דהדר בעי הש"ס למיפשט לבעיא דר' יודן מההוא דהתוספתא דלא יהא זה אלא כמפרשי ימים ואינו קבוע במקומו וקורין בי"ד וה"נ כן:

א"ר מנא. שאני התם דבעתיד לחזור למקומו איירי אבל הכא הרי דעתו לעקור מהעיר ואיכא למיבעי כדאמרן:

א"ר פנחס. מהכא איכא למיפשט להבעיא דר' יודן דכתיב על כן היהודים הפרזים וגו' והרי כתיב בתריה היושבים בערי הפרזות וכפל הלשון למה לי אלא ללמדינו דפרוז לשעה נקרא פרוז והרי זה פרוז היה באותה שעה ואע"פ שדעתו לעקור דירתו מכאן מיהת עדיין פרוז הוא:

מ"ד מאיש יהודי. דכתיב ומה ראו על ככה מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה ע"ז ומ"ד מאחר הדברים האלה גדל המלך וכו' ומה הגיע עליהם שנתקנא המן בכל היהודים:

וכל מעשה תקפו וגבורתו. ודריש לה על אחשורוש:

אשר גדלו המלך. וזה בא מחמת גדולות המן ומפלתו:

תוקף וכו'. ודריש ליה לכוליה דקרא וא"כ צריך לקרות כולה:

בעירובין ובתענית צבור וכו'. גרסי' להא לעיל רפ"ד דתענית וע"ש:

ובלבד מספר שלם. דכ"ע מיהת צריך שתהא כתובה כולה:

אם היתה כתובה חומשין. בין הכתובים שהספרים שלהם היו כולן בגליון כס"ת:

מפני ההדיוטות. שיאמרו הרי היא כשאר הכתובים:

רגיל. כך שמו ר"ח רגיל:

לשנות קרייתה. אע"פ שקראה בלילה חוזר וקוראה ביום:

ראש חולה לצדיקים. עושה להם מחול והוא בראש:

בזריזות. כאילין עלמות:

שיהו בטלין. מעבודתן לשמוע מקרא מגילה:

לבית הוועד שיהא בטל. מתלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה:

מכאן שקבעו לה חכמים מסכת. כמו סמכת שמכאן סמכו לומר שמבטלין ת"ת למקרא מגילה מדכתיב וזכרם לא יסוף מזרעם משמע לעולם אפי' מתעסקין בזכרון תלמוד תורה זכרם לא יסוף:

מתני' הכל כשרין לקרות את המגילה. הכל לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס:

חוץ מחרש. בגמרא מוקי לה כר' יוסי דפרק היה קורא דס"ל צריך להשמיע לאזניו:

ר' יהודה מכשיר בקטן. והוא שהגיע לחינוך ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' אין קורין את המגילה. לקריאתה ביום אלא עד שתנץ החמה דכתיב והימים האלה נזכרי' ונעשים וגו' ובגמרא הכא יליף לה מקרא אחרינא:

וכן שומרת יום כנגד יום. בי"א יום שבין וסת נדה לוסת נדה והן נקראין ימי הזיבה שאם ראתה בהן יום אחד שומרת יום של מחרתו ואם לא תראה בו טובלת באותי יום עצמו ומשתנץ החמה ולא מקודם:

וכולן שעשו משעלה עמיד השחר כשר. בדיעבד דנפקא לן מקרא דנחמיה דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה אלמא מעלות השחר יממא הוי ולא אמרו דלכתחלה עד שתנץ החמה אלא כדי לצאת מספק לילה לפי שאין הכל בקיאין כשעולה עמוד השחר:

גמ' אמר רב מתנה דר' יוסי היא. מתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא דס"ל בפ"ב דברכות הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא. וגרסי' לה לכולה סוגיא בברכות שם בהלכה ד':

אמר ר' יוסי. הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס חבירו של ר' יונה ולפעמים קורא אותו ר' יוסף בהאי ש"ס כדמשמע בכמה דוכתי:

הוינן סברין מימר. אי לאו דאוקי רב מתנה למתני' כר' יוסי דהתם היינו סוברין לומר דבמה פליגין ר' יוסי ורבנן בברכות שם בק"ש דוקא משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזנו ומר דריש לבכל לשון:

הא שאר כל המצות. דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסה ומודה הוא שא"צ להשמיע לאזניו אבל מן דרב מתנה אמר דמתני' דהכא ר' יוסי הוא א"כ הדא אמרה היא שמע היא שאר כל המצות לר' יוסי ואפי' בדיעבד לא יצא בחרש לדידיה וכדמפרש טעמא דכתיב והאזנת למצותיו:

רב חסדא אמר לית כאן חרש. פליג אדרש מתנה דמוקי למתני' כר' יוסי דבמתני' דקתני חרש לאו דוקא הוא והרי זה כלית תני הכא חרש לדינא אלא באשגרת לישן היא מתני' הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן נשנה ג"כ כאן אבל לדינא ס"ל המתני' כר' יהודה דבר פלוגתא דר' יוסי היא ואפשר אפי' לכתחלה כשר חרש. והכי מסיים לה בברכות שם מתני' לר' יהודה:

אמר ר' יוסה. אע"ג דפליג רב חסדא אדרב מתנה ולא מוקי לה למתני' דהכא כר' יוסי דברכות מסתברא היא דמודה הוא רב חסדא לרב מתנה במתני' דתרומות דכר' יוסי היא דתנינן שם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה והאי מתני' כר' יוסי דאע"ג דר' יוסי א"ל גבי ק"ש דאפי' בדיעבד לא יצא שאני התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחלה הוא דלא יתרום אבל בדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן כי אתא ר' חנניה קאמר בשם רב חסדא דמתני' דתרומות כר' יוסי דברכות היא:

אמר ר' יוסי בר בון ע"כ הוא דאת אמר. דההיא מתני' כר' יוסי היא. וא"צ ראיה לזה דמגופה דהאי מתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חש"ו וכו' ולא תנינתה להאי מתני' דחרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה דמתני' קדמייתא אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובחרש המדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא דהא תנינן התם לקמן חמשה אחרייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וכו' ולא חנינתא למדבר ואינו שומע עמהן ואמאי:

הוי סופך מימר דר' יוסי היא. אלא על כרחך לומר דהאי מדבר ואינו שומע דר' יוסי היא. ובדיעבד מודה הוא דלא דמי לק"ש ואלו הוה תני לה עם הני חמשה אחרונים אתי למיטעי בסבריה דר' יהודה דה"א דלר' יהודה במדבר ואינו שומע נמי ס"ל דלכתחלה לא יתרום כמו באינך דחשיב התם האלם וכו' ובאמת לר' יהודה ס"ל דמדבר ואינו שומע אפילו לכתחלה נמי תורם הלכך תני לה להאי דינא דמדבר ואינו שומע באנפי נפשה וקמ"ל בהא דהאי דינא כר' יוסי אתיא ולכתחלה הוא דלא יתרום אבל בדיעבד אף לר' יוסי תרומתו תרומה כדאמרן ולר' יהודה אפי' לכתחלה הוא תורם:

מכאן ואילך. אחר שאירע שקרא הקטן נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת ושוב לא יניחו שיקרא הקטן לרבים:

היו בספק. הגזירה וכן היה ריב"ל נוהג לעשות כן:

מתני' כל היום. משתנץ החמה כשר לקריאת המגילה וכו':

לוידוי פרים. פר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור שמתודים עליהם חטאם שמביאין עליהן:

ולוידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית:

ולוידוי יוה"כ. דכפרה ביממא הוא דכתיב ביום הזה יכפר עליכם:

לסמיכה. דכתיב וסמך ושחט וכתיב ביום זבחכם:

לתנופה ולהגשה. עיקר התנופה בבעלים והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים בשעת התנופה ומקבל הכהן ממנו ומגיש את המנחה לקרן מערבית דרומית של המזבח וקומץ. דכתיב בתנופה וביום הניפכם את העומר והגשה איתקוש לתנופה דכתיב והניף והקריב:

לקמיצה ולהקטרה. הקטרת קומץ קאמר שהיא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשירה אלא ביום אבל הקטר לחלבים ואברים כשר כל הלילה כדתנן לקמן וכן למליקה לקבלה להדם במזרק ולהזייה הזיית דם פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות וזריקת דם על המזבח נמי בכלל הזייה וכולן ביום דכתיב ביום צוותו:

להשקיית סוטה. דיליף תורה תורה דכתיב בה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום אף כאן ביום:

ולעריפת העגלה. כפרה כתיב בה:

ולטהרת מצורע. דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו:

גמ' דכתיב ביום אשר שיברו וגו'. וסתמא אין זמן מלחמה אלא ביום גלוי לכל והוא משתנץ החמה. כל מחוייבי טבילות וכו'. גרסי' להא לעיל בפ' במה מדליקין בהלכה א' עד סוף הלכה וע"ש:

גמ' כל היום וכו'. דכתיב ביום אשר שיברו. כל היום:

ולמוספין וכו' לסמיכה וכו'. דכתיב ביום צותו וס"ל דכולהו ילפינן מהאי קרא דכתיב ביה להקריב וכולהו שייכי להקרבן:

מתני' כל הלילה כשר לקצירת העומר. שמצותו של עומר לקוצרו בלילה כדתנן בפ"י דמנחות וכל הלילה כשר לכך וכן להקטר חלבים ואברים של תמיד בין הערבים שנתותרו וכן מכל הקרבנות שנזרק דמן ביום והן עולות מקטירין חלבים ואיברין שלהן כל הלילה שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה:

זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין שעל לחם הפנים וכר' יוסי בפי"א דמנחות דס"ל סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני ה' תמיד שלא יהא השולחן לילה בלא לחם אבל לרבנן טפחו של זה מסדר כנגד טפחו של מסלק:

ושמצותו בלילה כשר כל הלילה. לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה:

גמ' כל הלילה כשר לספירת העומר. כשם שקצירה כשר כל הלילה כך נמי ספירה וכדמוקי לה ר' יוחנן להמחני' כרבי אלעזר בר' שמעון דדריש לה לקרא מהחל חרמש בקמה תחל לספור מלמד שקצירה וספירה בלילה. והבאה ביום דכתיב מיום הביאכם והלכך קצירה וספירה שוין הן שיהו כשרין כל הלילה וכדמסיק ואזיל מעתה יצא לו חוץ לתחום וכו'. כלומר יצא לו מבעוד יום סמוך לתחום כדי שיכול לצאת חוץ לתחום מיד משחשיכה ויתחיל לקצור דהא מכיון דאמרת דעיקר מצות קצירה בלילה היא וזמן ספירה היא ג"כ בתחלת הלילה והואיל ואמרי' נמי דזמניהם שוין הן מעתה מנא לך דכשר כל הלילה דלמא מצותו להקדים ג"כ לקצירה בתחלת הלילה ויחשיך סמוך לחוץ לתחום כדי שיתחיל לקצור משחשיכה מיד:

אפשר לו לכוין. בתמיה וכי היאך אפשר לכוין ולצמצם השעה בתחלת משחשיכה ולפיכך אמרו חכמים כל הלילה כשר לקצירה ולספירה ובלבד שלא יהא ביום דזהו נקצר שלא כמצותו וס"ל לר"א בר' שמעון דפסול כדלקמן בברייתא:

היה מקריב וכו' ומביאין לו אחרת. אפי' היא עדיין במחובר קוצרין וטוחנין אותה ביום ומביאין שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי' דיחיד:

שאין העומר בא מן מה שיש לו בעלייה. שצריך שיהא נקצר כמצותו בלילה דוקא אתיא דר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו וכו'. דאמר בפ' ר"א דמילה כל מלאכה וכו' וכיון דקי"ל קצירת העומר דוחה את השבת ע"כ נמי דנקצר ביום פסול דאי כשר א"כ אפשר לעשותה מע"ש ואמאי דחיא שבת והא תנינן פ"ק דר"ה מעשה וכו' ועיכבן ר"ע בלוד וקס"ד משום חילול שבת בלחוד הוא דעוכבן לפי שהעדים מחללין את השבת מהלך יום ולילה להעיד על החדש והאי נמי א"א לעשות מע"ש היא ואמאי עיכבן ר"ע:

מפני שהיו מ' זוג. עיכבן שלא יחללו כולן שבת דשלא לצורך הוא בכולן ומיירי שבאו כולן זה אחר זה וכדפרישית בר"ה שם שאם באו כולן כאחד לא היה מעכבן משום דאפשר שלא ימצאו עדותן מכוונת אלא בזוג אחד מהן וכדמסיים ואזיל אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן וכן נמי אם היה באין כולן כאחד ומטעמא דאמרן:

קצירת היום. בעומר:

מה אתעבד לה. אם כשירה בדיעבד כקצירת הלילה לכתחלה או את עביד לה שהוא כבא מן העליה:

אין תימר וכו'. כלומר דמהדר הש"ס דמאי נ"מ בזה דבין כך ובין כך תליא בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן דאם תאמר כקצירת הלילה היא בדיעבד א"כ הדא פליגו ה"ז בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן כדלעיל ואם תאמר שהוא כבא מן העלייה. א"כ אשכחת אמר תרתין פלגוין וכו' דאשכחן דבתרתי פליגי כדאמרינן לעיל סבר ר"א בר"ש שאין העומר בא מן העליה. וא"נ אפשר לומר דזה הכל מן הבעיא היא אם בדיעבד נמי פסול מן העלייה לר"א בר"ש כקצירת היום אליביה וא"כ אשכחת אמר דבתרתי פליגי והיינו הך וכדאמרן:

ר' שמעון בן לקיש בעי וכו'. כל זה עד סוף הפרק גרסינן להא לעיל בספ"ק דר"ה ושם פירשתי באר היטב עם כל השייך להאי עניינא וע"ש:

הדרן עלך הקורא את המגילה