מתני' משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בית השלחין היא שדה שצריכה להשקותה תדיר ולישנא דצחותא הוא שצמאה למים ואתה עיף ויגע תרגימו משלהי ולאי והחי"ת וה"א מתחלפין שהן ממוצא אחד. ומכיון שרגיל להשקותה תדיר והתחיל להשקותה קודם המועד אי לא משקה לה אתא לידי פסידא מותר להשקותה דכל דבר האבד ולית ביה טירחא יתירא שרו רבנן לעשותו בחולו של מועד כדאמרינן בגמרא דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורין אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף כל ששה עצורין מכל מלאכה ת"ל השביעי ה"א יתירה השביעי עצור מכל מלאכה ואין הששה עצורין מכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. ודווקא בית השלחין אבל שדה הבעל שהיא שותה למטר השמים וכשמשקה אותה אינה אלא להרווחה ולהשביחה לא התירו חכמים להשקותה בחול המועד:

ובשביעית. וכן בשביעית משקין בית השלחין:

בין ממעין שיוצא בתחלה. שיוצא' עכשיו מתחלה ואין חוששין שמא יפלו גדודותיו הואיל וחדש הוא ובין ממעין שלא יצא בתחלה אלא שישן הוא:

אבל אין משקין לא מי גשמים. גזירה שמא ישקה ממי קילון והוא בור עמוק ובו מי גשמים מכונסין דאיכא טירחא יתירא לדלות מתוכה וכל טירחא יתירא אסרו במועד:

ואין עושין עוגיות לגפנים. עוגיות הן חריצין עגולים שעושין בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים ומשום טירחא יתירא וכל זה במועד אבל בשביעית לא גזרו משום טירחא יתירא:

גמ' ניחא מעין שלא יצא בתחל'. שכבר היה שפיר הוא שמשקין ממנו אלא מעין שיצא עכשיו בתחלה אמאי שרי ולא טריח הוא בתמיה ניחוש דילמא אתי לאינפולי ואזיל וטרח טירחא יתירא:

אלא מתני' כר"מ היא. דס"ל מעין שיצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל בדאמר בתוספתא ריש מכלתין ומייתי לה לקמן ולר"מ לא חיישינן למידי:

אמר ר' יוסי. לא היא דאיכא למימר דברי הכל היא מתני' ואפי' לחכמים דפליגי לקמן על ר"מ דמיירי שהיה מעין אחר שיצא כבר ועשאו עכשיו שנים או שהיה מימיו מועטין ונתברכו לצאת יותר בהרווחה וזהו דקרי ליה שיצא בתחלה כלומר שיצא עכשיו בהרווחה טפי הלכך לא חיישינן דילמא אתי לאינפולי:

ותני. בתוספתא שם דפליגי ר"מ וחכמים בזה כדאמרן:

שחרבה מן המים. וצמאה לכך:

על דעתי' דר"מ וכו'. ומפרש לפלוגתייהו דלר"מ משקין ממנו אף דבר שאינו אבד כמו שדה בית הבעל ואפילו היא דבר שהוא טריח שיצא בתחלה ולרבנן אין משקין ממנו אלא דבר שהיא אבד כמו בית השלחין שאבד ובלבד דבר שאין טריח כלומר דליכא למיחש לטירחא יתירא וכדמוקי ר' יוסי שהיה אחד ונעשה שנים וכו':

אבד וטרח. אם הוא בית השלחין שהוא דבר האבד ויש בו חשש טירחא מה אמרו בה רבנן אם תרתי דוקא בעו שיהא דבר אבד וליכא ביה טירחא או דילמא דבר אבד בלחוד סגי:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בברייתא כל שהיא פסידה והולכת שרואין אותה הולכת ונפסדה כשאין משקין אותה זו היא בית השלחין ומשקין אותה במועד:

עמדה. מלהכחיש. שלא נראית כחושה ונפסדת מחמת שאין לה השקאה זו נקראת בית הבעל ומחלוקת דרבי מאיר וחכמים היא אלמא דבדבר אבד לחוד תליא מילתא. עד כמה תשהא ותיעשה בית השלחין. כמה זמן קודם הרגל צריך שתשהה בחורבתה שתהא נקראת בית השלחין לענין שיהא מותר להשקותה במועד אם עד כדי שתשהה ב' וג' ימים קודם לרגל ותראה כחושה:

נשמעינה מן הדא. עובדא:

חברייא. שדה של חברייא נגב קומי מועדא תלתא יומין שנגבה מחמת שלא באו לה מים וחזר במועדא שחזרו המים אליה ואתא עובדא קומי רב הונא אם מותר להשקותה מהמעין שחזר להיות נמשך ואמר רב הונא אילין זרעים דאכחשין שנראין כחושין מחמת שגנב המעין ישתיין אותן. מותר להשקותן שלא יפסדו לגמרי ואלין דלא אכחשין לא ישתיין וש"מ דכל שנראית כחושה מחמת שנגבה ג' ימים קודם הרגל משקין אותה במועד:

הורון בהדא מקרת דצילייא. בקעה אחת במקום צילייא שהיתה זרועה שעורין והגיע זמנה להקצר והורי ר' יונה ור' יוסי לקצרן במועד כדי שלא יבקעו מחמת היבשות ויאבדו דכל דבר אבד מותר לעשות במועד:

ניחא מי קילון. דקתני במתני' דאין משקין מהן משום דאיכא טירחא יתירא לדלות מן הקילון שהוא בור. עמוק הרבה:

מי גשמים. בריכה מלאה ממי גשמים אמאי לא:

גזרו מי גשמים מפני שהן מכונסין כמי קילון. ואי שריית בהא אתי למישרי נמי בהא:

לא שנו. הא דאסרו להשקות ממי גשמים וממי קילון דוקא במועד הא בשביעית מותר. כדמפרש ואזיל לטעמא:

מה בין שביעית וכו'. גרסינן להא לעיל בסוף פ"ב דשביעית אהא דקתני התם מרביצין בעפר לבן בשביעית כדי שלא יפסדו האילנו' לא התירו אלא דבר שהוא אבד וכו'. כצ"ל וכן הוא שם:

ואית דבעי נשמעינה. להחילוק בין מועד לשביעית מן הדא טעמא לפי ששביעית זמנה מרובה ואם ימתין מלהרביץ כל השנה יפסידו האילנות ולפיכך התירו אבל מועד שזמנו קצר ימתין עד לאחר המועד:

אותן שבעת ימים האחרוני' של שביעית. לא מסתברא שנעשה אלו ימים האחרונים כשבעת ימי הרגל שהרי זמן קצר הוא ויכול להמתין ודרך בעיא היא אי מסתברא לומר כן. וחסר כאן והתם מסיים אשכח ותני מרביצין בעפר לבן בשביעית א"ל לא במועד דברי רבי שמעון וראב"י אוסר וכלומר דשמע מינה דכנגד הימים שאסור במועד מותר בשביעית לרבי שמעון ולראב"י אסור:

מי תמציות. מי גשמים המאמנין מן ההרים שלא פסקו הגשמים מה הן דינן לענין משקה מהן במועד:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דמקואות:

גבי מעלות במקואות זו למעלה מזו וכו' כדתנינן במתני' פ"א דמקואות. וההרים בוצצין. מבצבצין וזוחלין ואלו הן מי תמציות שלא פסקו:

פסקו גשמים. אעפ"י שעדיין ההרים בוצצין הרי הן כמי תמציות שפסקו ודינן כמו שנשנה שם. הרי הן כמי גבים. כמי גשמים המכונסין בחפירות. מלשון מים מגבא. וכדינן שם לענין המקואות כך דינן כאן לענין להשקות מהן במועד דכל זמן שלא פסקו אינן כהמכונסין בחפירות ואינן דומין למי קילון כדתנינן במתני' דלגזור בהן משום מי קילון:

עד איכן. נקרא לא פסקו הגשמים:

עד כדי שתפרח הכרית. כרית הוא שם מקום ולסימן הוא דנקט ודוגמתו שנינו בפ' הקומץ רבה גבי מעשה המנורה כפתורים למה הן דומים כמין תפוחי הכרתים וכלומר שתפרח על פני המים כמין תפוחים כדרך שנראה בירידת גשמים מרובים וזהו כשלא פסקו הגשמים ויורדין בטיפות גדולות זו אחר זו ונזכר זה למעלה במס' תרומות בפ"ח בהלכה ו' ושם כתוב עד כדי תפוח הכרית והנכון כדי שתפרח כמו שכתוב כאן:

עד כדי שיעשו כרגלי האווז. כשהטיפות גשמים תוכפין זו אחר זו נעשו כמין רגלי האווז על פני המים:

פרחה הכרית ולא פסקו. שרואין כעין תפוחים על פני המים וזהו נקרא לא פסקו הגשמים כדאמרן ומיבעיא ליה אם למפרע הוא נעש' כמעיין ודינו לטהר בכל שהוא כדין המעין או מכאן ולהבא ונ"מ כדמפרש ואזיל ליידא מילה. לאיזה דבר נ"מ:

הטביל בו. באותן מי גשמים מחטין וצינורות מקודם שנראו בהן כעין תפוחים עליהם והשתא נ"מ לדינא איכא דאין תימר למפרע הוא נעשה כמעין א"כ טהרו אף על פי שלא היה בהן כשיעור ארבעים סאה שהמעין מטהר בכל שהוא ואין תימר מכאן ולהבא לא טהרו אותן שהטביל בו מקודם לכן ולא איפשיטא הבעיא:

אילין אגטרגטייא. זהו מים הנמשכין על פני המחיצות הבנין כעין שעושין ברחיים של מים ונקרא סוסטירנא:

מה את עביד לון. אם דינן כמו קילון ואין משקין מהן במועד או דילמא אינן כמו קילון הואיל וליכא בהו טירחא יתירא לדלות מהן כמו במי קילון ולא איפשיטא:

והפשיק המעיין מתוכה. שפסקו מים הנמשכין מן המעיין לתוכה מהו להשקותה ממנה במועד:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן להא אם בשעה שהגשמים יורדין אמאי לא והלא הן כמושקין מחוברים לים הגדול שהרי הגשמים יורדין זא"ז ואין כאן טירחא להשקות מהן אלא ודאי בשעה שכבר פסקו הגשמים מיירי והשתא אם בשעה שפסקו הגשמים הוא וכי זה לא כבריכה וכו' ואת אמרת אין משקין ממנה א"כ הדא אמרה וכו' דנמי אין משקין ממנה דגזרינן משום מי קילון:

בריכה. מלאה מים שנתמלאה ממי הקילון ואחר כך המשיך המעיין לתוכה שירדו המים מן המעין לתוכה מה להשקות ממנה:

נישמעינה מן וכו'. שניטופה המים ממנה וירדו לתוך שדה בין השלחין האחרת משקין ממנה על כל פני השדה וא"כ ה"ה נמי כשהמשיך מן המעיין לתוך הבריכה:

אמר ר' ירמיה. דאין ראיה מכאן דאיכא למימר ועודה מנטפת מן בית השלחין הראשונה לתוכה מיירי ולית כאן לחוש שמא יפסקו אבל בהמשיך המעיין לתוכה איכא למיחש שמא יפסקו המים הנמשכין:

וכי וכו'. ודחי הש"ס להא דר' ירמיה וכי מחמת הניטוף טיפין טיפין לתוכה יכולה היא להשקות כל השדה מן הטיפין אלא ודאי לאו דבהכי מיירי שכבר נתמלאה מחמת שניטוף לתוכה ומחמת עצמה שהיא מלאה עכשיו ובכה"ג את אמר משקין ממנה א"כ הדא אמרה וכו' דגם בבריכה הדין כן:

ותני שמואל בהדיא כן. הפוסקין אלו הן הצינורות הנמשכין ועל שם שמצוי היא שהן נפסקין נקראו הפוסקין:

לא ישקה מהן ברגל. שמא יפסקו ואיכא טירחא יתירא לדלות מהן כמו מי קילון:

אם היתה אמת המים עוברת ביניהן וכו'. דליכא למיחש שמא יפסקו וה"נ מכיון שהמשיך המעיין לתוכה לא חיישינן למידי:

אלו הן הבדודין שבעיקרי אילנות החפירות שעושין סביב עיקרי אילנות שיתמלאו ממי הגשמים ויהו משקין העיקרין:

כהאי דתנינן תמן. בפכ"ט דכלים דקחשיב התם מה שהוא חיבור להכלים וקתני יד הבדיד ארבעה והוא הכלי ברזל שבו חופרין גומות סביבות האילן כדי שיחזיקו מימיהן ועל שם הגומות שנקראו בדידין נקרא הכלי החופר בהן בדיד:

מתני' ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה. אותן חריצים שעושין בקרקע סביב השדות וקורין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה ואין עושין אותן בתחלה שלא היתה מעולם ורוצה לעשותה עכשיו לא במועד משום טירחא ולא בשביעית. מפני שנראה כעודר קרקע בשביעית:

וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית. שאם לא ישקה יפסידו כל האילנות שבשדה ומתקנין את המקולקלות במועד שאם נפל עפר לתוכה ואינה מקלחת מתקנין אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד והלכה כחכמים:

ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים. מים המכונסין בגומות לשתות מהן ואפי' אין רבים צריכין להם עכשיו משום שדבר הצריך לרבים אינו נגמר אלא בשעת הבטילה דדמיא לקדירא דבי שותפי' ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם:

וחוטטין אותן. מנקין ומוציאין מתוכן הצרורות והקסמין והעפרורית שנפלו בהן:

ועושין כל צרכי הרבים. כמפורש בריש פ"ק דשקלים:

ומציינין. עושין ציונין על הקברות שהיו ממחין בסיד ושופכין לסימן לעוברי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:

ויוצאין. שלוחי ב"ד במועד אף על הכלאים שכרן מתרומת הלשכה נשכרין בזול בימי מועד מפני שהן בטלין:

גמ' תמן תנינן. בפ"ג דשביעית בהלכה ב' דתנינן שם עושה אדם את זבלו אוצר כדאמרינן שם שאפי' יותר משלוש אשפות במקום אחד מותר ומוסיף עליהן כמו שירצה ולאצור עליהן הרבה וקתני התם בסיפא היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך ר"א בן עזריה אוסר וכו' ומפרש להא הש"ס וקאמר פתר לה תרין פתרין להך סיפא הפתרא הת' דה"ק כשהי' לו דבר מועט בתוך ביתו מערב שביעית כלו' שכבר הוציא מערב שביעית לתוך שדהו וכך הוא הגי' בהדיא שם דפתרא הא' קאמר בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית שהוציאו לשם מערב שביעית וקאמר הת"ק ה"ז מוסיף עליו והולך, משפסקו עובדי עבוד' דליכא למיחש למידי ר"א ב"ע אוסר מ"ט דר"א בן עזריה שמא לא ימצא לו זבל עד שיהא בו לעשות האשפות כשיעור דתני התם ונמצא מזבל הוא אותו מקום שהוסיף עליו בתחלה בשביעית:

אתיא דר"א בן עזריה כר' יוסי וכו'. בשביעית שם לא גריס להא ולפי הגי' דהכא יש לפרש דאדר' יוסי דריש הפרק דהתם הוא דקאי דקתני מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות. שלא יהא נראה כמזבל שדהו בשביעית משיפסק עובדי עבודה וכו' ר' יוסי אמר משיקשור משיעשה הזבל קשרים קשרים מחוברים יחד ואינו ראוי לזבל השדה כמו המפוזר. אלמא דס"ל לר' יוסי מפני שאין הזבל מצוי כל כך לשיהי' כשיעור האשפות שלא יאמרו מזבל הוא שדהו בשביעית והלכך קאמר עד שיעשו קשרים קשרים וה"נ ס"ל לר"א בן עזריה לפי שאין זבל מצוי הלכך אוסר להיות מוסיף והולך על דבר המועט שמא לא ימצא לו זבל כשיעור לעשות האשפות:

פתר לה פתר חירין. ויכול אתה לפתור בה פתרא אחרינא דמיירי בשהיה לו מועט בתוך ביתו מערב שביעית שלא הוציאו לשדהו עכשיו מבקש הוא להוציאו דלהת"ק מוסיף עליו והולך ור"א בן עזריה אוסר שמא לא ימצא לו זבל כשיעור:

ולא כבר מזבל הוא מערב שביעית. אפתרא קמא פריך דאם שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית א"כ הוציאו ונתנו לשם מערב שביעית וכבר שדהו מזובל הוא ואמאי אוסר ר"א בן עזריה להוסיף עליו:

מפני מראית העין. שהרואין אותו מוציא פתוח מכשיעור יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא. שאין הכל יודעין שכבר מזובל הוא מערב שביעית והילכך עד שיוציא עשר משפלות כאחת שהוא שיעור אשפה:

ולית לרבנן מפני מראית העין. בתמיה:

אמר רבי אידי דחוטרא. ממקום חוטרא:

סלו ומגריפו. שמוציאין עמו מוכיחין עליו שלעשות אשפה הוא מכוין וכדרך העושין אשפה שגורפין את הזבל במגריפה אל מקום אחד ומחליקין האשפה במוט ובמקל. סלו הוא מוט וישאהו במוט ת"י באסלא:

אילין שמועתא דהכא. כל השמועות שנאמרו כאן במסכת שביעית אליבא דר' אלעזר בן עזריה הולכין הן למאי דתנינן תמן זה הוא במ"ק דהכא. וכן דרך הש"ס הזה שמביא כדרך דאיתמר התם בשביעית דתנינן הכא ר"א בן עזריה אומר וכו' וכדמפרש לה לקמן והשתא מפרש טעמא דראב"ע דאוסר בשביעית דר' ירמיה קאמר משמיה דנפשיה מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה שעל ידי שרוצה שתתקיים החפירה מתקן הוא ומחזיק הצדדים שלא יפול העפר לתוכה וע"י כך מכשיר הצדדין לזריעה ונמצא עושה עבודת הקרקע בשביעית:

ור' ירמיה וכו' בשם ר' בא בר ממל אמר מפני מראית העין כלומר שהחפירה עצמה בלאו הכי אסירה מפני מראית העין שנראה כחופר את הקרקע בשביעית:

הוון בעי מימר. השתא מפרש להא דקאמר ר' יוסי בר' בון דאילין שמועתא דהכא למאי דתנינן תמן הן כדהוון בני ישיבה בעו מימר דלמ"ד תמן מפני מראית העין ניחא דה"נ כן וכדמשנינן לעיל אליבא דראב"ע ולשיטתיה הוא דאזיל אלא דלמאן דאמר תמן והיינו לראב"ע דהכא דטעמא הואי מפני שמכשיר את הצדדים לזריעה ואינו חושש מפני מראית העין א"כ הכא בשביעית מאי אית לך למימר דמה שייך הכשר לזריעה במה שמוסיף מעט על הזבל ומ"ט דראב"ע דאוסר להוסיף בשהיה לו דבר מועט:

לית לך. כלומר ודאי לית לך טעם אחר אלא כהאי דאמרי' לעיל שמא לא ימצא לו זבל וכו' ואע"ג דכבר הוא מזובל מערב שביעית כדאקשינן לעיל מכל מקום כל זמן שמוציא מעט מעט אינו מניחו במקום שיש שם הזבל לפי שאין לו לעשות שיעור האשפה ומניחו בשדה אצל הזבל שישנו שם ונמצא מזבל בשביעית אותו המקום שהניחו שם:

מה נפק מן ביניהון. השתא מהדר הש"ס לפרש מאי בינייהו דהני מ"ד לטעמא דר"א בן עזריה גבי אין עושין את האמה בשביעית:

חפר לעשות אמה של בנין. איכא בינייהו שחפר ועשה להצדדין של האמה בבנין עצים ואבנים לחזקן וכהא דהוון בני ישיבה בעו מימר דלמ"ד תמן כלומר בסתם אמה דאסיר מפני מראית העין א"כ הכא נמי אסור מפני מראית העין דהא מיהת חופר בקרקע הוא ובשעת חפירה איכא מפני מראית העין אבל למ"ד דבאמה בעלמא טעמא הוא מפני שהוא מכשיר את הצדדין לזריעה ואינו חושש למראית העין א"כ באמה של בנין הרי אינו מכשיר צדדיה לזריעה שאינו ראוי לזרוע שם מותר:

והכל מודים. בין ר"א בן עזריה ובין חכמים דפליגי אם עושין את האמה בתחלה בשביעית מודין הן שאם היה לו שם במקום שחופר את האמה סיד או צרורות או גיבסס מותר וזה נמי לתרוייהו דהני מ"ד אליבא דר"א לפי שאין המקום הזה ראוי לזריעה ומפני מראית העין נימא ליכא דנימא שהוא כחופר קרקע בשביעי' לעבודת השדה שהרי אין המקום ראוי לכך. ע"כ ממה דגרסינן בשביעית שם:

ומתקנין וכו'. מפני שהוא דבר שלצורך המועד הוא אבל אם היה דבר שאינו לצורך המועד אסור:

בשל יחיד. הוא דמחלקינן בכך אבל בדבר של רבים אפי' דבר שאינו לצורך מועד מותר כדפרישית לטעמא במתני':

כהדא דבני דסכותא. מקום המרחץ בעיר סכותא נפחת ונפל במועדא ושרא לון ר' אבהו לעשותה ולתקנה במועד ופריך בטריח יכיוונו דבר שהוא טירחא ומכוונין בתחלה לעשות במועד היאך התיר וכי לא סברינן מימר לקמן בסוף פרקין ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד:

אמרין היינו טעמא דשרי להו דאם לא מיתעבדא עכשיו לא מיתעבדא עוד דהוי כקדירא דבי שותפי כדפרישית במתני':

ארירא דצפורן. כמו אריתא דדלאי. יאור קטן שדולין ממנו. להשקות השדות של מקום ציפורי. נפחתה ונתקלקל במועד והוון חברייא סברין לומר מותר לתקנו במועד מן הדא דתנינן ועושין כל צרכי רבים ואמר ר' פינחס לא אסר ר' ירמיה במעשה שבא לפניו בכה"ג אלא משום הלכת הפטיש כדתנינן סוף מעשר שני גבי ר' יוחנן כ"ג ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים במועד במלאכת דבר האבד וביטל יוחנן כ"ג לזה משום דאוושא מילתא טובא ואיכא זלזול מועד וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושא מילתא טובא:

בית עלמא. בית החיים של בר מקטייא כך שמו נפחת במועד והיה רב הונא סבר להתיר לתקן מן הדא וכו' וא"ל ר' מנא ולא תני דבי שמואל שלא הותר אלא להיות שפין את סדק הן במה שהוא צורך הרבים אבל לתקן לגמרי לא התירו:

חוטטין אותן. קתני במתני' ומפרש מאי חוטטין גרפין לון גורפין העפר והצרורות שנפלו לתוכן כהאי דתנינן תמן בפ"ד דמקואות החוטט בצינור לקבל צרורות המעכבים הילוך המים:

אלו הן צרכי רבים וכו'. ככתוב לעיל בפ"ק דשקלים בהלכה א' עד סיף הלכה עיין שם:

מתני' ר"א בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן. בשדה של אילנות וצריך להשקות האילנות מושכין המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה כולה דלא התיר אלא משום אילנות שלא יופסדו:

זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. שלא התירו להשקות בית השלחין במועד אלא בשרגיל להשקותה תדיר כדפרישית בריש פרקין:

וחכמים מתירין בזה ובזה. אפי' לא שתו לפני המועד וכן מתירין אפי' בשדה בית הבעל דליכא אלא משום הרוחה והך חכמים ר"מ הוא כדהובא בהלכה א' ואין הלכה אלא כר"א בן יעקב דסתמא דריש פרקין כוותיה אזלא. ואם היתה השדה לחה מותר להשקות את כולה אפילו לר"א בן יעקב דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

גמ' ר' מנא אמר לה סתם. להא דלקמן ולא בשם שמואל ור' אבון קאמר לה בשם שמואל. וגרסינן להא לעיל בסוף פ"ב דשביעית על הא דתנינן שם מרביצין בעפר לבן. עפר שבין האילנות נקרא עפר לבן ומרביצין אותו במים בשביעית בשביל שלא יפסדו האילנות דברי ר"ש ור"א בן יעקב אוסר ואמרינן שם בגמרא אתיא דר"ש כרבנן ור"א בן יעקב כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה. והשתא מפרש ואזיל לפלוגתייהו ר' מנא אמר לה סתם וכו' כדגריס כאן:

בסתם חלוקין. כלומר הא דפליגי בהשקאת כל השדה לא תוקמי להאילנות כשהן נטועין מרווחין ולא כשהן נטועים רצופין זה אצל זה אלא בסתם כשהן לא כמרווחין ולא כרצופין וכדמסיק ואזיל דמה אנן קיימין לפלוגתייהו אם בנטועי' מרווחין דברי הכל אסור להשקות השדה ביניהן דמכיון שיש ריוח הרבה ביניהן לא מיחזי שמשקה לצורך האילנות שלא יפסידו אלא כמשקה השדה עצמה וזה אסור בשדה של אילנות:

אם. בנטועין רצופין ד"ה מותר דאף ראב"י מודה שמשקה להשדה שביניהן שניכר שלצורך האילנות הוא משקה:

אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בנטיעין מטע עשר אילנות לבית סאה דמר עביד להו כמרווחין ומר עביד להו כרצופין:

הא רבנן. ובעי הש"ס הא לרבנן דאמרינן דמודו במרווחין הרבה שאסור להשקות השדה שביניהן מהו שיהא מותר להמשיך המים מאילן לאילן וקאמר הש"ס נילף הדא דרבנן מן הדא דראב"י כמה דס"ל לראב"י במרווחין דידיה להשקות השדה ביניהן הוא דאסור אבל להמשיך מותר דהא איהו דאוסר במטע עשר לבית סאה משום דעביד להו כמרווחין וא"כ מה דמתיר להמשיך אף במה דקרי מרווחין לדידיה מתיר הוא והוא הדין לרבנן אף במרווחין הרבה מותר להמשיך מאילן לאילן:

ולא כן סברינן מימר. השתא פריך על הא דקאמר אתיא דר"ש דשביעית כרבנן דמתני' וכי לא כן סברינן למימר דגם לרבנן במרווחין אסור והרי הן עפר לבן שבין האילנות וכי לא אף במרווחין ג"כ מתיר ר"ש להרביץ דהא סתמא קאמר מרביצין בעפר לבן והשתא לא אתיא כרבנן דמתני' דידן:

אלא כאן בשביעית כאן במועד. והשתא דאתינן להא לא צריכין לאוקמי להא דר"ש כרבנן בכל מילי דסברי הכא אלא לענין השקאת השדה בלחוד הוא דאמרן דר"ש דמתיר התם כמו דרבנן דשרו במתני' דידן לענין השקאה כל השדה ולעולם יש חילוק בין שביעית לבין מועד לרבנן וראב"י מחמיר אף בשביעית וכשיטתיה במועד:

מה בין שביעית וכו'. מפורש לעיל בהלכה א':

וחכמים מתירין בזה ובזה מאי בזה ובזה אם בין ששתו קודם לרגל ובין לא שתו קודם לרגל. בתמיה והא אם לא הורגלו להיות משקה אותן לא יפסידו אלא כאן באילן הוא דשרו להשקותן שלא יפסידו כאן בזרעים שאין נפסדין כל כך מהרה כמו האילנות אא"כ הורגלו תמיד להיות שותין:

מתני' צדין את האישות. היא תנשמת שבשרצים והיא בריה שאין לה עינים ומפסדת את השדות כמו העכברי' ומצינו במקרא דקרויה כך נפל אשת בל חזו שמש. ובגמרא הכא קאמר זו חולדה והיינו החולד שבכתוב החולד והעכבר וסמיך לה נמי אהאי קרא נפל אשת וגו' וקרי לה נמי חולדה:

משדה האילן ובשדה לבן. שדה שחורשין וזורעין אותה לתבואה ואין בה אילנות נקראת שדה לבן:

כדרכו. אפי' כדרכו שחופר בהגומא כדרכו ותולה בה המצודה:

ר' יהודה אומר בשדה האילן כדרכו. דמפסדי בה טפי עושה כדרכו כדפרי' דלהפסד מרובה חששו ומשדה הלבן דליכא פסידא כל כך עושה שלא כדרכו כדמפרש בגמרא שתוחב את השפוד בקרקע ומכה עליו בקרדום ומנענעו אילך ואילך ומרדד האדמה תחתיו ונעשית הגומא מאליה אבל לא על ידי חפירה והלכה כגי' המשנה בבבלי וחכמי' אומרים משדה האילן כדרכו משדה הלבן שלא כדרכו והיינו בשדה לבן הסמוכה לשדה אילן כדי שלא יחריבו את האילנות ע"י שיצאו משדה לבן לתוכה:

ומקרין את הפירצה במועד. מעשה הדיוט שמסדר את האבנים זו על זו ואינו טח בטיט ובפירצה של כותל גינה מיירי אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו מפני הגנבים ואם היה גוהה ונוטה ליפול סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו:

ובשביעית. דאין איסור משום מלאכה בונה כדרכו:

גמ' אישות זו חולדה וכו'. כדפרישי' במתני' ופריך ניחא בשדה האילן דאיכא פסידא טובא בשדה הלבן אמאי אלא בשדה הלבן שהיא סמוכה לשדה האילן מיירי:

כדרכו וכו'. כדפרישית במתני':

תני. בתוספתא מחריבין חורי הנמלים במועד מפני שהן מפסידים השדות:

נוטל מאלו. מחורי הנמלים שבצד זה ונותן בצד זה ומתוך כך הן מחנקין אלו את אלו:

והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן. בין החורין שבצדדין ואינן רגילין אלו באלו אבל אם יכולין לבוא אלו אצל אלו מכירין זו לזו ואינן מקפידין ביניהן:

אבן על גבי אבן. בלא צרור וטיט ביניהן או צרור ע"ג צרור בלא אבן ביניהן זהו מעשה הדיוט ומותר במועד:

ובשביעית בונה כדרכו אבן ע"ג צרור וכו'. דזהו בנין ממש ובשביעית מותר:

ובפירצה שאינה סגה את העפר. הא דהתירו לבנות פרצת הגדר בשביעית כדרכו דוקא בפרצה שאינה סגה את העפר כלומר שנפרצה לגמרי עד למטה סמוך לקרקע ואינה סוגה בעפר כלל אבל אם היא עדיין סוגה וסתומה בעפר אלא שנפרצו האבנים ממנה לא התירו דמכיון דאינה פתוחה כולה אסור לגודרה בשביעית דמיחזי כמתקן לצורך הקרקע:

ותני. בברייתא בהדיא כן כל פרצה וכו':

בשאינה מכשלת את הרבים. כלומר והא דאמרינן שאם היא סוגה בעפר אסור לגודרה דווקא בשאינה מכשלת את הרבים העוברין שם אבל אם היא מכשלת את הרבים שמחמת שנפרצה והיא סמוכה לרשות הרבים נכשלין בה בני ר"ה העוברין בהאבנים הפרוצות וכיוצא בזה בכה"ג אעפ"י שהיא עדיין סוגה בעפר ואינה פרוצה לגמרי מותר לגודרה בשביעית שלא להכשיל את הרבים וגריס להא לעיל בפ"ג דשביעית בהלכה ח' ושם היא כתובה בשבוש וטעות וגירסא דהכא נוחה ונכונה היא:

כהדא. דתנינן בברייתא בכותל של חצר במועד שאם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול סותרו ובונהו:

ויסתור ולא יבנה. שהרי כל עצמו לא התירו אלא מפני הסכנה א"כ יסתור אותו ואמאי התירו לבנותו:

התירו סופו מפני תחלתו וכו'. והלכך מותר ג"כ לבנותו:

מתני' ר"מ אומר רואין את הנגעים. במועד להקל שאם טהור הוא יטהרנו הכהן ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם רואה הכהן שנגע טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצטרך לצאת מחוץ למחנה לפי שהטומאה והטהרה בכהן תליא מילתא דאי מטמא ליה הוי טמא ואי לא מטמא ליה לא הוי טמא:

וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר. דסבירא להו משנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק דלטהרו או לטמאו כתיב הלכך אין רואין את הנגעים כלל במועד והלכה כחכמים:

ועוד אמר ר"מ. דבר אחד להקל מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד כדי לקברן במקום הגון מפני ששמחה הוא לו כשרואה שנקברין בקבר אבותיו רבי יוסי אומר וכו' והלכה כרבי יוסי ואינו מלקטן במועד:

ולא יעורר על מתו. עורר קרוי שמעורר עצמו על המת מימים רבים ולחזור אחר הספדן כדרך שהוא עושה וצועק ואומר בואן עמי כל מרי לב ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו. ולא יספדנו. למת שמת לו עכשיו לא ישכור ספדן לסופדו קודם לרגל שלשים יום לפי שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל ל' יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל ושמא יוציא המעות שכנס לצורך הרגל להספדן וימנע משמחת הרגל ואית דאמרי לטעמא לפי שאין המת משתכח מן הלב עד לאחר שלשים יום אחר הספדו:

גמ' תמן תנינן. בפ"ד דנגעים בהרת כגריס. זהו שיעור הבהרת לטמא אם נולד לו סימן טומאה כגון מחיה או שער לבן או פסיון אחר שבוע הראשון או לאחר הפטור כל אלו סימני טומאה הן כדשנינן שם בפ"ב ואם פשתה כגריס ונולד להגריס של פשיון סימן טומאה כגון מחיה או שער לבן והלכה לה האום זהו גריס הראשון הלכה לה והרי בו עכשיו גריס הפסיון עם סימן טומאה:

רבי עקיבא מטמא. שהרי יש כאן נגע כשיעור וסימן טומאה עמו:

וחכמים אומרים תיראה בתחלה. וצריך הכהן לראותה כמו בתחלה ולקמיה מפרש מאי נפקא מינה בין רבי עקיבא לרבנן שהרי אם תראה בתחלה ג"כ הכהן מטמא ומחליט אותו:

הא ר"ע וכו'. הא מאי נפקא מינה דבין לר"ע ובין לרבנן מחליטין אותו לטמא ומה בינייהו:

ערב הרגל ביניהון. אם אירע זה בערב הרגל שפסה כגריס ונולד לו סימן טומאה והלכה לה האום וכדמסיק ואזיל:

רבי עקיבא אומר האי קדמייתא ואין אתה נזקק לו לא להקל ולא להחמיר. כלומר. הייינו הך כנגע הראשון ואין אתה צריך להזקק לו לראותו אם הוא טהור או טמא ולומר בו שאין לראותו היום כדי שלא לטמא ברגל לפי שבוודאי טמא הוא כטומאת נגע הראשון אשר היה בו:

ורבנן אמרי חורי הוא ואת פוטרו מן הראשונה. רבנן סברי נגע אחר הוא שהרי אתה פוטרו מן הראשונה שהלכה לה האום ואין כאן מנגע הראשון:

היידא היא שלא להחמיר שאין אתה נזקק לו לשנייה וכו'. מסקנא דמילתא היא לרבנן וכלומר והרי אתה מוצא בזה דאמרינן שלא להחמיר ולפיכך אין רואין אותו בערב הרגל וצריך שאין אתה נזקק לו לשנייה כלל לא להקל ולא להחמיר שאם אתה רואה אותו להקל זה אי אפשר שהרי יש בו סימן טומאה וצריך אתה להחמיר ולטמא אותו הלכך מוטב שלא לראותו כלל והיינו דאיכא נ"מ בין ר"ע לרבנן:

ר' יוסא בשם ר' אחא וכו'. ר' יוסה ור' יוסי בר' בון תרווייהו בשם ר' אחא פליגי כאוקמתא דתנאי דהני מתני' ואי מר ס"ל כמר או לא. ר' יוסי קאמר דאתייא דיחידאי דהכא כסתמא דתמן ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא:

הכא קרי ליה למתני' דנגעים הואיל וכפירושא דהאי מתני' קיימינן ותמן קרי ליה למתנ' דידן וכדמפרש ואזיל:

אתיא דיחידאה דהכא כסתמא דתמן ר"ע אומר וכו'. כלומר יחידאה דהכא והיינו ר"ע דמתני' דנגעים דס"ל היא קדמייתא ואין את נזקק לו לא להקל ולא להחמיר וכלומר אע"ג דבעלמא אמרינן אין את וכו' אבל הכא לא שייך כאן לומר דאין את נזקק לו לפי שטמא הוא מחמת נגע הראשון וכדפרישית לעיל וזהו כסתמא דתמן והיינו כסתם חכמים דמתני' דידן דסבירא להו אין רואין את הנגעים ברגל לא להקל ולא להחמיר והשתא אם אירע כה"ג בערב הרגל אין נ"מ לרבי עקיבא לענין אם לראות את הנגע או לא מפני דבלאו הכי הוא טמא מחמת נגע הראשון כדקאמר היא קדמייתא שאף על פי שהלכה לה האום מכל מקום הרי כאן בהרת כגריס של הפסיון ועם סימן הטימאה אשר בו. והא דקאמר ואין אתה נזקק לו וכו' היינו דבעלמא סבירא ליה לרבי עקיבא דאין רואין הנגעים בתחלה במועד לא להקל ולא להחמיר וכחכמים דמתני' דידן אבל אם אירע בערב הרגל כגוונא דמתני' דנגעים טמא הוא לרבי עקיבא ולפי שאין צריך לראותו בתחלה וכדאמרן:

ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא וכו'. והיינו ר"מ דמתני' דידן כחכמים דמתני' דנגעים כדמפרש ואזיל דלרבנן במתני' דנגעים הא אמרן דסבירא להו חורי היא נגע אחר הוא ואת פוטרו מן הראשון וצריך לראותו בתחלה והלכך אם אירע זה בערב הרגל הרי זה דינו כנגע בעלמא וכרבי מאיר דמתני' דידן דאומר רואין הנגעים בתחלה במועד להקל אבל לא להחמיר וזהו דלא כדרבי יוחנן דלעיל דקאמר ערב הרגל ביניהון ולרבנן דמתני' דנגעים אין רואין אותו כלל לא להקל ולא להחמיר וכדפרישית לעיל ור' יוסי בשם ר' אחא לא סבירא ליה הכי אלא דרבנן דמתני' דנגעים כרבי מאיר דמתני' דידן סבירא לה ואם אירע כן בערב הרגל רואין אותו להקל ולא להחמיר:

רבי יוסי בר' בון בשם ר' אחא לא קאמר כרבי יוסי בשם ר' אחא דתנאי דמתני' דנגעים פליגי בפלוגתא דתנאי דמתני' דידן דלאו מילתא היא אלא דבין דיחידאה דהכא ובין דרבנן דהכא במסכת דנגעים מודו לרבנן דתמן לא להקל ולא להחמיר וכצ"ל וט"ס הוא בספרי הדפוס וכלומר בעלמת כ"ע מודים דאין רואין הנגעים כלל ברגל לא להקל ולא להחמיר וכרבנן דמתני' דידן ולא דמי דינא דמתני' דידן לדינא דמתני' דנגעים כדמסיק ואזיל:

תמן. בשהלכה לה האום ברם הכא בשהלכו להם הסימנים והאום קיימת כלומר שאני בתחלה דמתני' דידן מבתחלה דהתם בדברי חכמים משום דהתם מיירי בשהלכה לה האום ופליגי אי אמרינן דהאי קדמייתא הוא ובחזקת טמא הוא או לא וכדלעיל אבל הכא בשהלכו להם הסימנין כלומר דאכתי לא נראו בה סימני טומאה רק האום קיימת ובתחלה ממש הוי ואיכא למימר דכ"ע בין רבי עקיבא ובין רבנן כרבנן דהכא סבירא להו דאין רואין בין להקל ובין להחמיר:

אמר רבי נראין דברי רבי יוסי במוסגר וכו'. בתוספתא פ"ק גריס לפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דמתני' דחכמים ר' יוסי היא ואיפכא גריס התם בדברי רבי נראין דברי רבי מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט ומשום דמוקמינן לפלוגתייהו בהסגר שני דאלו בתחלה בהסגר ראשין מצי חזי ליה לכ"ע שהרי יכול לשמחו ולטהרו כי פליגי רבי מאיר ורבי יוסי בהסגר שני דסבירא ליה לר' יוסי שמא יראה בו סימני טומאה ואינו יכול לשתוק ויצטרך להחליטו ואח"כ יספר לו ימי ספרו בשיראה הכהן לטהרו והשתא פליגי תנאי אליבא דרבי דמאן דאמר נראין דברי רבי יוסי במוחלט שמא יראה אותו כלל במועד משום דסבירא ליה צוותא דאשתו עדיפא ליה וכל זמן שהוא מוחלט מותר הוא בתשמיש המטה ואם מטהרו יצטרך לספור ימי ספרו ואז אסור בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואהלו זו אשתו הלכך לא יראנו וכר' יוסי אבל במוסגר נראין דברי ר' מאיר שיראה איתו להקל ולטהרו ואם יראה בו סימני טומאה ישתוק וכסבריה דרבי מאיר ומאן דאמר איפכא לרבי נראין דברי רבי מאיר במוחלט ויכול לראותו להקל ולטהרו ס"ל צוותא דעלמא עדיפא ליה דכל זמן שהוא מוחלט צריך לישב חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצערא ליה הלכך רואה להקל ולטהרו ואעפ"י שיהיה אסור בתשמיש בימי ספרו אפ"ה צוותא דעלמא עדיפא ליה ודברי ר' יוסי במוסגר שלא יראה כלל דשמא מטמא ליה וישב חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא:

ר' זעירא אמר ימי רגל ביניהון. אפלוגתא דר"ע ורבנן מהדר וכצ"ל רבי עקיבא אומר היא קדמייתא ואינו נכנס לעזרה ורבנן אמרו חורי הוא ונכנס לעזרה ובספרי הדפוס כתוב בטעות ובהיפך. וכלומר דבפשיטות איכא ביניייהו דלר"ע הבהרת היא טמאה כמקודם וא"כ אם הוא קודם לרגל אסור ליכנס לעזרה כל ימי הרגל ואף על גב דאסור חוץ לג' מחנות עד שיטהר לרבותא אליבא דרבנן קמ"ל דאפילו ליכנס לעזרה מותר שהרי כל זמן שאינו רואה הנגע כלל בחזקת טהור הוא ופריך עלה הש"ס מאי קאמרת הא רבי עקיבא מטמא ומחליט וכן לרבנן אמרי תראה בתחלה ומחליטין שהרי יש בו סימני טומאה והיאך אמרת דנכנס לעזרה ולכולא עלמא טמא הוא שאף על פי שלא יראה הכהן אותו מ"מ אכתי טמא הוא שהרי עדיין לא נטהר מנגעו:

שמואל אמר פריחה ביניהון. כלומר אלא ודאי לענין ליכנס לעזרה לכ"ע טמא הוא ומיהו לענין פריחה איכא בינייהו דקיי"ל פרח בכולו מן הטמא טהור ומן הטהור טמא כדתנינן בפ"ח דנגעים וא"כ לר"ע דס"ל היא קדמייתא והוי טמא הרי זה כפורח מן הטמא וטהור הוא ולרבנן דאמרי תראה בתחלה וכנגע אחר הוא הוי כפורח מן הטהור וטמא הוא שהרי אכתי לא נזקק הכהן לזה נגעה אחר עד שפרחה בכולו וה"ז כפורח מן הטהור והוא טמא:

ואמרין בשם שמואל. ואיכא דאמרי בשם שמואל דלענין פריח' בשחין המורד. ביניהון שחין המורד זהו שעלה בו קרום ולא נתרפא כראוי ונקרא מורד ודינו שאינו מעכב הפריחה כדתנן בפרק הנזכר ולר"ע היא קדמייתא וכפורח מן הטמא וטהור הוא ולרבנן דאמרי נגע אחר הוא הרי זה כפורח מן הטהור וטמא הוא:

בגין דהיא חורי. כלומר אסוקי מילתא היא דהא דאמרינן פריחה בשחין המורד ביניהון אף על פי דהיינו הך דאמרן דפריחה איכא ביניהון וא"כ מאי איכא בין לישנא קמא דשמואל ובין לישנא בתרא להכי קאמר דהא קמ"ל האי לישנא בתרא לדיוקא דבשביל דמיחשב' לרבנן כנגע אחר אבל אי הוה אמרינן דהיא היא א"כ הפריחה בשחין המורד טהור הוא אח"כ ואתייא כהאי דאמר ר"ל וכו' דקאמר טמא וכי הדר פרחה ביה טהור הוא:

ועוד אמר ר"מ וכו' בראשונה וכו'. גרסינן להא בסנהדרין פ' נגמר הדין בהלכה י':

במהמורות. בשוחות עמוקות בלתי ארון כדי שיתעכל הבשר:

בארזים. בארון של ארזים:

ולמחר היה שמח. כלומר ששוב אינו מראה סימן אבילות מפני שנוח להן לאבותיו שלאחר שנתעכל הבשר ינוחו מן הדין:

תני המעביר ארון וכו'. זה כתיב לעיל בפרק ח' דבפסחים בהלכה עד רבנן אמרי קילוסין וע"ש:

ולא יעורר וכו'. כדפרישית במתניתין:

הדא דאת אמר לא יספידנו בישן שהוא לאחר שלשים יום:

לא תעורר אשה לויתה במועד. בעלה חיבור שלה כדרב נחמן וכו' מלשון העתידים עורר לויתן שעורר עצמו להיות בוכה על החיבור שנפרדו זו מזו:

אפי' בקבר. שכבר מתו והן בקבר מפני מעשה שאירע שהוציאה אחד מבניה מהקבר להיות מבקשת עלילה על בעלה שהמית אותו:

מתנ' אין חופרין כוכין. הן המערות שתחת הקרקע וקברות העשויין בחפירה ובנין במועד כדי להקבר מת שימות לאחר המועד:

אבל מחנכין. שאם היה ארוך מקצרו ואם היה קצר מאריך ומרחיב בו:

ועושין נברכת. של כובסין ובגמרא קאמר זה הבקיע מקום שבוקעין ועושין כתושבת להיות מתוקן לכבס בו הבגדים ולית ביה טרחא כולי האי:

וארון עם המת בחצר. באותו חצר שמת שם מותר לנסר הנסרי' לעשות ארון אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם אבל באדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק ולדידן שאנו מתי מספר כל אדם הוי מפורסם:

ר' יהודה אוסר להביא עצים ולעשות נסרים בתחלה לצורך הארון דטירחא יתירא היא אלא א"כ יש עמו נסרים מנוסרות קודם יום טוב ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' סדו בסיד. מבפנים לחזקו:

מאריך בו מצד אחד וכו'. כלומר ובלבד שלא יתקן אותו משני צדדים:

תני ר"ח ופליג אלא מאריך בו וכו':

זה הבקיע וכו'. כדפרישית במתני':

הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים. ממחובר במועד וכן לא יחצוב לו אבנים מן הקרקע:

היו חצובות. מכבר בזה היא תפלוגתא דר' יהודה ורבנן במתני':

מתני' אין נושאין נשים במועד. מפני ששמחה היא לו ואין מערבין שמחה בשמחה. כדיליף בגמרא מקראי:

אבל מחזיר הוא גרושתו. שאין שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:

ועושה אשה תכשיטיה במועד. כגון לתת כחול בעיניה ולהשוות שער האשה שלא יתפזר ומעברת צבע אדום על פניה ומעברת סכין על פניה שלמטה וכן כל כיוצא בזה:

ר' יהודה אומר לא תסיד מפני שניוול הוא לה. מצטערת היא בכך ודוקא בסיד שאינה יכולה לקפלו במועד אבל אם יכולה לקפלו במועד מותר שאף על פי שהיא מצירה עכשיו שמחה היא לאחר כך במועד גופיה וכן הלכה:

גמ' משום ביטול פריה ורביה. שאם אתה אומר נושאין נשים במועד ימתינו הכל ויצפו לישא במועד שיהו עושין סעודה אחת למועד ולנשואין ואין אדם נושא אשה כל השנה כולה. וגרסי' להא בפ"ד דגיטין בהלכה ה':

נישמעינה מן הדא. דתנינן שם מי שחציו עבד וכו' וקתני ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה וכו' וכל שהיא מצווה וכו' ומטעמא דאמרן:

ר' לא. הוה שמע לה שאין מערבין שמחה בשמחה מן הדא דכתיב גבי שלמה:

מפני הטורח. במועד:

אבל מתכוין הוא. להמתין ונושא בערב הרגל. לית הדא פליגא על ר' אלעזר. דקאמר מפני הטורח דמשום חד יומא ליכא למיחש כדקאמר לקמן עלת כלתא נפקת טרחות'. כשיכנסה הכלה לחופה כבר יצאת הטירחא דעיקר טירחא חד יומא היא הלכך בערב הרגל מותר וכן לית הדא פליגא על ר' יוחנן דקאמר מפני ביטול פריה ורביה משום דמפני חד יומא לא משהי אינש לנפשיה להמתין עד הערב דדילמא לא מתרמי ליה לישא בהאי יומא. ואפי' על רבי חנניה לא פליגא. דקאמר לפישאין מערבין שמחה בשמחה משום דעיקר שמחה חד יומא הוא ושאר יומי דרגל לא חשיב שמחה בשמחה:

אמר ר' בא עלת כלתא וכו'. אדלא פליגא על ר' אלעזר קאי וכדפרישית. אבל מן האירוסין אסור. להחזיר גרושתו דאכתי חדשה היא לו:

ואלו הן תכשיטי אשה וכו' בלשון נקי היא מתניתא. דעל פניה שלמטה קאמר שמעברת כלי חרס להעביר השער וברייתא לשון נקי נקט:

תרין אמורין. תרי אמוראי פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים. וגרסי' להא בפ"ק דע"ז בהלכה א'. בסיד שהיא מתירתן בתוך המועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום ויומים ובתוך המועד בהא הוא דנחלקו דת"ק שרי מכיון דאית לה הנאה במועד גופיה ור' יהודה אוסר שלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהיא על פניה. ד"ה אסור. מכיון דבמועד אין לה הנאה כ"א ניוול:

וחורנה. ואחרינא אמר דלא פליגי אלא בסיד שאינה מתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת"ק אפי' בכה"ג שרי מפני ששמחה הוא לאחר זמן:

ולא ידעין. אנחנו מאן מינייהו דר' קנניה ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר ר"ח וכו' ר' יהודה כדעתיה. דאמר בע"ז שם נפרעין מהן בימים שלפני אידיהן מפני שהוא מיצר לו ולשיטתיה אזיל ר' יהודה במה דקרי תמן צרת שעה צרה כן נמי קרא הכא ניוול שעה ניוול הוי דהוא אמר וכו' ש"מ דר' חנניה הוא דמוקי פלוגתייהו בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד נחלקו ור' יהודה אוסר משום דס"ל ניוול שעה הוי ניוול בשעה שמניחתו על פניה במועד:

מתני' ההדיוט. שתופר לצורך המועד תופר כדרכו. הדיוט נקרא כל שאינו יודע לכוין השפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו אלא מעקם לכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר:

והאומן מכליב. עושה תפירות כעין שיני הכלב שאינן שוות זו כנגד זו אלא אחת למעלה ואחת למטה לפי שהאומן צריך לשנות במועד:

מסרגין את המטות. אורגין אותן בחבלים שתי וערב:

אף ממתחין. אם היה ארוג מכבר ורפו החבלים וממתחין אותן ולא מסרגין. והלכה כת"ק:

גמ' כדרכו. נקרא שממלא את המחט בתפירות ומותח את החוט. ומכלב נקרא שתוחב את המחט אחת אחת:

ר' יוחנן אמר. כדרכו נקרא כשהוא אחת אחת ומכלב נקרא כשהוא מפסיע תפירות הרבה בתחיבה אחת:

מתניתא. ברייתא מסייעא לר' יוחנן דקתני הרצענין מכלבין במועד. אלמא דמכלב מפסיע והיא שינוי דאין תימר אחת אחת הלא כך היא אומנותו לתחוב אחת אחת אלא כי אנן קיימין לפרש מכליב היינו מפסיע. כל שהוא מזווג את האומריות. משווה את השפות של הבגד כדפרישית במתני':

ר' סימון אומר בתופר כיסין היא מתני'. כלומר אין זה הסימן כדר' יוסי בן חנינא. דלפעמים אף מי שאינו אומן מזווג את השפה ומכוון לעשות שוה אלא מתני' מיירי בתופר כיסין של הבגד וזהו נקרא מעשה הדיוט שא"צ אומן לכך ותופר במועד לצורך המועד וכדרכו:

איתפלגון חזקיה ור' יוחנן. בפירושא דמילתא:

ר' חייה בר בא. אמר דלא כר' יסא אלא הכל מודין בסירוג שהוא שתי וערב דאי לאו הכי לא נקרא סירוג כי פליגי במיתוח מהו נקרא דבזה אמר חזקיה או שתי או ערב נקרא מיתוח ור' יוחנן אמר זהו אם היה רפוי ממתחו:

הורי לשמואל בר חנינה שסירוג הוא שתי וערב והתירו לעשותו במועד:

ולא ידעין. אנחנו אם ר' יוסא עבד כשמעתיה דמפרש לפלוגתייהו בהכי והורי כחזקיה או אם כהדא דר' חייא בר אבא שחזר ר' יסא ומפרש כר"ח בר בא והורה לו כדברי הכל:

מתניתא. דפרק י"ט דכלים:

אמרה כן. דסירוג הוא ע"י שתי וערב דתנינן שם החבל מאימתי היא חיבור למטה שאם נטמאת המטה ניטמא נמי החבל משיסרג בה שלשה בתים וכי אית לך למימר דסירגו זה או שתי או ערב בתמיה הא בתים קאמר ועוד כי זה חיבור הוא וכדמסיים ואזיל מהו להעריב ולסרג וכלומר מהו הוא זה אם עושה הערב לבדו ומסרג בו ודאי ולא כנוס הוא אנא ודאי סירוג נקרא כשהוא שתי וערב:

רב הושעיה וכו'. נראה דהנכון לגרוס זה בתר מתניתין דלקמן דאיירי בענין זה:

אית ליה קמח וטחן חטין. כלומר אף על פי שהיה לו קמח לצורך המועד אפ"ה טחן חטין שיהא לו הרווחה במועד:

פוק זבין לן שיחורין. מין תבואה לדכנה לדוך אותו למועד:

וא"ל אית לן פילחא דמועדא. כלומר חתיכה די והותר יש לן לצורך המועד ואיקפד עלוי ר' זעירה שאעפ"כ מותר:

מתני' מעמידין תנור וכו'. עושין אותן במועד ודוקא באפשר שיבשו ויאפו בהן במועד ומפני שהתנורים שלהם מטלטלין היו ממקום למקום להכי תנו מעמידין:

אין מכבשין. אין מנקרין להכות בפטיש על הרחיים כשהן חלקין יותר מדאי כדי שיהו טוחנות יפה ואין הלכה כר' יהודה אלא מותר לנקר את הרחיים לצורך המועד ופותחין להן עין:

גמ' ובלבד שלא יגדרנו. בתחילה לעשותו מחדש ומיירי כשאינו יכול לייבש מהר כדי שישתמש בו לצורך המועד:

אין סכין אותו בשמן. במועד כדי להחליקן:

ואין טולין אותן במטלית. לעשות טלאי של טיט עליהן:

ואין חוסמין אותן בצונן. לאחר שהוסקו להטיל עליהן מים צוננים כדי שיתחסמו ויתחזקו שיהו ראוין לאחר המועד:

ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה במועד מותר. ותני כן וכו'. כלומר דהאי ברייתא נמי מיירי באותן שיכול להשתמש בהן במועד:

הורי מדוחק וכו'. דס"ל הואיל וע"י כך מתחסמין הן אין לעשות כך לכתחלה אלא בשעת הדחק שאין לו כירה אחרת.:

מתני' עושין מעקה לגגו למרפסת. מרפסת הילוך שלפני העלייה שבני העלייה הולכין בו ויורדין דרך סולם לחצר:

מעשה הדיוט. מניח אבנים זו על גב זו ואינו טח בטיט עליהן:

ושפין את הסדקין. גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט וכשיש סדקין בטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא שפין וטחין אותן:

ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל. מעגילה הוא עץ עגול שבו מחליקין את הגגות וה"ק מעגילין אותן ביד וברגל כעין שעושין במעגילה אבל לא במעגילה ממש:

אבל לא במחלצים. הוא כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד שזהו מעשה אומן:

הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח:

והצינור. החור שבאסקופה:

והקורה. קורות הבית ממש שנשברו אפי' קודם י"ט מתקן אותן במועד לפי שזה הפסד גדול היא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית:

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה זאת:

כבשין. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין אותן במלח ובחומץ ושהוא יכול לאכול מהן במועד שהן נכבשין מהר כובשין במועד:

גמ' לגג. שיעור המעקה שמותר לעשות במועד שלשה טפחים ולמרפסת שמשתמשין בה תדיר עשרה טפחים:

השף שף ברגל. שצריך שינוי והמעגל מעגיל ביד וכדמוקי לה לקמיה דמתני' מיירי במעגילה קטנה שאפשר לעגלה ברגל הלכך קתני במתני' ביד וברגל ומה דתני ר' חייה מיירי במעגילה גדולה שאי אפשר ברגל מעגלה ביד:

כהדא. עובדא:

עוקא דסולמיה. מדריגה של הסולם:

אפי' כן. אמר לו אביו ר' יונה לא תסמוך עלי בלבד אלא פוק חמי חד סב ושאל אותו ותסמוך עליו:

הדא דאת אמר. כשאין יכול לאכול מהן במועד אסור בשאינן אבודין אם ממתין לכובשן עד לאחר המועד אבל אם היה דבר אבד לעולם מותר במועד:

שאין דרכן וכו'. אותן שאין יכול לאכול מהן במועד אסור:

אם אומר את כן וכו'. טעמא קאמר שאם אומר אתה כן להתיר אפי' בשאין יכול לאכול מהן במועד נמצאת אתה מתיר את כל האומנות במועד:

ופריך לא כן אמר ר' בא וכו'. אלמא בשהן אבודין לעולם מותר ובברייתא סתמא קתני בשאין דרכן לאכול מהן במועד אסור:

מתניתא. ברייתא מיירי בשלקטן להעשבים ברגל ואינן מתקלקלין אם ממתין עד אחר הרגל ומה דאמר ר' בא מיירו בשלקטן מערב הרגל ובכה"ג קאמר אם היה דבר אבד מותר:

הדרן עלך פרק משקין בית השלחין