מתני' מי שהפך את זיתיו. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שצבורין בו הזיתים כדי לחממן וקודם שמכניסן לבית הבד הופכין אותן ואי לא מסיק להו לבית הבד ולטחון ולעצור אותן לאחר שהפכן פסדי. ובתוך כך אירעו אבל ואסור במלאכה או איזה אונס אחר או שהטעוהו פועלים שלא באו למלאכתן והגיע המועד:

טוען. במועד קורה ראשונה של בית הבד על הזיתים כלומר פעם אחת להכביד עליהן כדי שיזובו מקצת שלא יפסידו אבל פעם שניה לא התירו משום דתו לא פסדי. דברי ר' יהודה ומדלא קתני הכא אם יכול לטעון בימי אבלו שמעינן דדברים המותרי' במועד אסור לאבל לעשות בידיו בימי אבלו שהרי מחמת האבל עכב עד המועד אבל אחרים טוענים לו קורה ראשונה בימי אבלו:

ר' יוסי אומר זולף. שופך הזיתים על גב בית הבד וקרוי זילוף:

וגומר סחיטתם ועיצורם בבית הבד:

וגף. וסותם פי החבית כדרכו והלכה כר' יוסי:

גמ' אנן תנינן מי שהפך את זיתיו. משמע פעם אחת ותני ר"ח מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין שהפך אותן שני פעמים וקאמר הש"ס דלא פליג ר"ח עם המתני' אלא דמתני' צריכה לר"ח ודר"ח צריכה למתניתין דקמ"ל דבתרוייהו פליגי ר' יהודה ור' יוסי כדמסיק ואזיל:

אלו תנינן. כבמתני' מי שהפך ולא הוי תנינן להא דר' חייה ה"א לא אמרן דפליג ר' יוסי וס"ל זולף וגומר ולר' יהודה דוקא קורה ראשונה אלא מי שהפכן פעם אחת אבל אם הפכן ושניין ד"ה מותר אפילו לר' יהודה לגמור דמכיון דהפכן שני פעמים לכ"ע איכא למיחש שמא יתעפשו הלכך איצטריך להא דר' חייה לאשמעינן דבהא נמי פליג ר' יהודה או אלו תני להא דר' חייה וכו' ה"א לטעות בדר' יוסי הוי צורכא וכו' לאשמועינן דבתרוייהו פליגי ר' יהודה ור' יוסי:

אמר ר' פינחם בר' זכאי. לא היא כדקאמרת דצורכה זה לזה אלא מתני' מיירי בעטינים שמונחין במעטן ומתחממים ואפי' אם לא הפכן אלא פעם אחת עומדין להיות נפסדיך אם לא יגמור לר' יוסי או לטעון עליהן קורה ראשונה לר' יהודה וברייתא דר"ח מיירי בגרגרים מונחין שעדיין לא נתחממו ובהפוכין ושנוין היא דפליגי:

רבנן דקיסרין אמרין. לא תהדר בתר אוקימתא אחריתא כלל אלא מתני' כר' יהודה ומה דתני ר"ח כר' יוסי:

ר' יהודה אומר וכו'. כלומר שהרי ר' יהודה אומר יאבד דבר מועט וכו' דלפסידא מועטת לא חששו ולא התירו במועד לעשות תקנה בשביל הפסד מועט כ"א שאל יאבד דבר מרובה הוא דחששו לעשות תקנה במועד והלכך נמי לא מתיר ר' יהודה אלא לטעון קורה ראשונה דתו לא פסדי מיהת הפסד מרובה ואע"ג דאיכא למיחש שיופסדו עכ"פ דבר מועט אם לא יגמור אפ"ה אינו מותר אלא קורה ראשונה משום שלא התירו במועד בשביל הפסד מועט והשתא ניחא נמי הא דקתני במתני' מי שהפך דמשמע שלא הפך אלא פעם אחת משום דהתנא קמ"ל רבותא אליבא דר' יהודה דלא תימא הואיל ולר' יהודה לא עשו תקנה בשביל הפסד מועט א"כ כשלא הפך אלא פעם אחת לית כאן אלא הפסד מועט אם ימתין עד אחר המועד לתקני וה"א דאפי' לטעון קורה ראשונה אסור במועד לר' יהודה הלכך קמ"ל דמותר לטעון קורה ראשונה אפי' לא הפכו אלא פעם אחת בלבד:

ומה דתני ר' חייה כר' יוסי. והא דקתני ר"ח שהפוכין ושנוין כר' יוסי כלומר אשמעינן רבותא אליבא דר' יוסי ואיפכא הוא דהא לר' יוסי דאומר אל יאבד דבר כל עיקר שאפי' בשביל דבר מועט עשו תקנה במועד כדקאמר זולף וגומר וכו' וכדי שלא תאמר דהא דמתיר ר' יוסי להיות גומר הכל היינו היכא דמהני הך תקנתא במועד וכגון שלא הפכן אלא פעם אחת שבשביל הפיכת פעם אחת אינן עומדין להפסיד כל כך ובהא הוא דמתיר לעשות תקנה במועד ושלא יפסיד אפי' דבר מועט אבל אם הפכן ושנאן ה"א דלא מהני להו תקנתא כל כך לשנתיר לעשות במועד דמכיון שהן הפוכין ושנויין וכל ימי אבלו לא היה יכול לעשות כלום א"כ למה יעשה זה במועד דמה שנפסדו נפסדו ואם המתין מלעשות בימי אבלו ימתין עוד ג"כ בימי המועד ושלא לעשות עד אחר המועד הלכך קמ"ל ר' חייה שאפי' הן הפוכין ושנויין מתיר ר' יוסי לעשות תקנה במועד דאכתי מהני להו תקנתא שלא יאבדו כל עיקר. והיינו דקאמרי רבנן דקיסרין מתני' כר' יהודה ומה דתני ר"ח כר' יוסי כלומר תנא דמתני' אשמעינן רבותא אליבא דר' יהודה ותנא דבי ר' חייה אשמעינן רבותא אליבא דר' יוסי כדאמרן:

כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין בהלכות אבל. כלומר ר' יהודה ור' יוסי פליגי ג"כ בהלכות אבל כמו דפליגי בהלכות מועד מיהו פלוגתייהו לא דמיא דבהלכות אבל מחמיר הוא ר' יוסי כדלקמן:

את עבטו. את עביט של ענבים שלו והוא עצמו אסור וע"י אחרים נעשית מלאכתו כגון אלו לר' יהודה. וזיתיו וכו'. ואם זיתיו הפוכין ושנוין טוחנין כדרכן וכו'. דכל אלו פסידא דלא הדר הוא:

וזורעין את נירו. שדה החרושה לפשתן זורעין אותה בזמן רביעה ראשונה:

אמרו לו. והיינו ר' יוסי. כדקאמר לקמיה מנו אמרו לו ר' יוסי:

אם אינה נזרעת פשתן. יכולה היא שתזרע מין אחר ואם אינה נזרעת בשבוע זה יכולה היא שתזרע בשבוע אחרת ולפיכך לא התירו זה בימי אבלו ואפי ע"י אחרים:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה דתמן הוא אומר. במתני' בימי מועד יאבד דבר ממועט וכו' אלמא דס"ל דלהפסד מועט הוא דלא חששו ולא התירו במועד אלא בשביל שאל יאבד דבר מרובה הלכך טוען קורה ראשונה וכו' וכדפרישית לעיל מיהת שמעינן דאפי' הוא עצמו מותר לעשות במועד בדבר האבד מרובה:

והכא אמר הכין. בתמיה דלא התיר אלא ע"י אחרים:

ומשני שנייא היא. תמן במתני' שדרכו להערים וכו' דקס"ד דהכי פריך מ"ש דבמועד לא התיר ר' יהודה אלא לטעון קורה ראשונה והכא קאמר טוחנן כדרכן ומשני תמן חוששין אנו לפי שדרכו להערים כשאתה מתירו קורה ראשונה יעשה להערים ולטעון כדרכו. ופריך עלה דלא כ"ש הוא דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה והכי פרכינן מה אית תמן שדרכו להערים ואפ"ה את אמר מותר ואפי' ע"י עצמו לטעון מיהת קורה ראשונה כאן בימי אבלו דחמירא ולית לן למיחש שמא יערים לא כ"ש שנתיר מיהת טעינת קורה ראשונה ע"י עצמו:

מנו אמרו לו. ולא תימא דאמרו לו היינו ר' יוסי כדקאמרת לעיל אלא מנו אמרו לו היינו חכמים שהן ס"ל כשיטת ר' יודה במועד דלא התירו אלא טעינת קורה ראשונה והכי קאמרו לר' יהודה אם אינה נזרעת פשתן וכו'. כלומר דקושיא זו עצמה מקשין ליה הני חכמים דברייתא דמ"ש בימי מועד אתה אומר טוען קורה ראשונה בלבד משום דלא חששו להפסד מועט ומ"ש כאן דנמי אינו אלא הפסד מועט דאם אינה נזרעת פשתן תזרע מין אחר וכו' ואפי' ע"י אחרים לא נראה להקל ולהתיר בשביל הפסד מועט לפי שיטתך דס"ל במועד:

מתני' וכן מי שהיה יינו בתוך הבור. בחפירה שתחת הגת ומסוידים בסיד לקבל את היין דאע"ג דלא נפיש פסידא כמו זיתים דלעיל אפ"ה מתיר ר' יוסי וכן הלכה:

עושה לו לימודים. נסרים של עץ כלומר מכסה אותו בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור:

גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה יינו בתוך הבור. מקודם המועד הא בתחלה לבוצרו ולדורכו במועד אסור וכדמסיק ואזיל:

מה אנן קיימין. דבמאי עסקינן אם בשהגיע זמנו לבצור קודם המועד ולא בצר א"כ הוא חטא על נפשו ואיהו הוא דאפסיד ומילתא דפשיטא דלא שרינן ליה לבצרו במועד:

אם בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוה קאים. כלומר בכה"ג מסתברא הוא דלא לאסור לבצרו במועד משום דיכול היה עדיין להתקיים ושלא למהר בצירתו ולא מיחייב מידי בשביל שלא בצרו מקודם דאכתי לא הגיע זמנו לבצור:

אלא כי אנן קיימין. דאיצטריך לאשמועינן מדיוקא דמתני' דבתחילה לא יצבור במועד אלא בכה"ג דמיירי בשהגיע זמנו לבצור קודם המועד אלא שטעה דהוה סביר דהוא יכול קאים שיתקיים כך בלא בצירה מן הכרם עד לאחר המועד ולא קם כלומר דעכשיו רואה הוא שלא יתקיים אם לא יבצור אותו דמהו דתימא דמותר אף לכתחלה לבוצרו הלכך קמ"ל מדיוקא דאסור לכתחלה משום דאיהו פשע בנפשיה שלא בצרו מקודם שהרי הגיע זמנו לבצור:

כהדא. עובדא דרבי שמעון ברבי בצר כרמו במועד לפי שלא הגיע זמנו לבצור עד תוך המועד וראו כל העם ובצרו אחריו כרמיהן במועד ואפי' כשהגיע זמנו לבצור קודם המועד ולשנה אחרת הניח רבי שמעון ברבי כרמו ולא בצרו ונעשה יבש וכדי שלא ילמדו אחרים ממנו לעשות עוד כן:

ילפון וכו'. כלומר הקלקול למדו ממנו כאשר עשו אשתקד אבל התיקון להעמיד עצמו שלא לעשות עוד כן לא למדו ממנו:

הוהרא. כמו אוזלי ואוהרי והיא המצידה שצדין בו הדגים שרי לעשות במועד כדי לצוד בו דגים:

מהולייא. נפה לנהל בו קמח:

פומפייא. הכלי ששואבין בו המים כעין מן הבור ונקרא פומפא בלע"ז:

מסיקין לפסין. אלפסין וקדירות מסיקין ומחזקין אותן כדי לבשל בהן לצורך המועד:

זפתין גרבא. מזפתין החבית שמכניסין בה את היין:

אבל לא את הכוזתא. כלי קטן וכדמפרש טעמא דזפת דגרבא זיפתא דקדקירא דק הוא ולית ביה טירחא כולי האי. אבל דכוזתא גלידא עב כמין גלד ואית בה טירחא:

אית דמיחלפין. ומתירין לזפת הכוזתא לפי שהוא לשעה שנותנין בו היין לפי שעה ואין מזפתין אלא בזפת מעט אבל גרבא שהוא לשתות בה היין ומזפתין אותה הרבה ואיכא טירחא יתירא:

מתני' מכניס אדם פירותיו. לתוך ביתו מפני הגנבים ושולה מוציא ומעלה פשתן שלו מן המשרה בשביל שלא תאבד:

ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד. שאם יש לו פנאי לעשותו מקודם לא יהיה משהה הדבר לעשותו במועד:

וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו. ב"ד מאבדין אותה מפקירין אותה לכל ודוקא לדידיה הוא דקנסו אבל אם כיון מלאכתו במועד ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו ואין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד:

גמ' ודלא כר' יודה. בברייתא שאוסר להכניס פירותיו במועד משום דאוושא מילתא וס"ל שאם חושש מפני הגנבים יושיב שם שומר:

שרי מטלטלתה במועדא. מן המקום שמונחת בשביל שלא תאבד וכתנא דמתני':

הדא שיירתא. שיירה שבאה לעיר בימי מועד מותר ליקח ממנה סחורה במועד וכדמפרש ואזיל הוה ידע וכו' כלומר והוא בשיודע ששיירא זו הנכנסת מוכרת יותר בזול והוי דבר אבד:

אמר ר' מנא וכו'. אם יודע שאם לא יקח סחורה זו עכשיו מן השיירה. יפחות מריוח אז יקח ואם לאו לא יקח ור' יוסי בר בון מחמיר טפי וקאמר אגרא וקרנא קרן הוא כלומר הריוח והקרן הכל כאחד נחשב ואגרא בתר קרנא גרורא והיינו דלא תליא מילתא בהריוח אלא בהקרן הוא דתליא מילתא ואם יודע שאם לא יקח עכשיו מהן יפחות מהקרן עצמו כשיקח בפעם אחרת אז יקח במועד ואם לאו לא יקח:

הורון בהדין לסוטה. הוא רדיד של נשים שמתקשטין בו. לעיל בפ' במה אשה בהלכה ד' הרדידים לסוטה. והורו ליקח אותו לצורך המיעד להתקשט בו:

מפקד. צוה לר' הושעיה בר' שמי דהוה פריש שהיה פורש בספינה על הים וא"ל אם אתה יודע שאתה לוקח דבר לצורך המועד ליהנות ולשתות הימנו והספינה תמתין עלך בכדי שתחזור ותבא לכאן בתוך המועד ואתה שותה ונהנה ממנו אצלינו תקח במועד ואם לאו לא תקח:

הוה ליה ספרים. למכור ושאל מהו למכרם במועד וא"ל מחדי. יכול אתה לשמוח בהמעות במועד ולשתות בעדם קונדיטין יין מתוק וטוב ולפיכך מותר:

פרגמטיא נגבית מנכסי יתומים קטנים. איידי דאיירי הכא בפרגמטיא אבודה שמותרת להתעסק בה במועד נקט נמי להאי דינא דק"ל דאין גובין מנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו ואם הניח אביהן להן פרגמטיא וידוע שהיא של אחרים נגבית מהן שלא תאבד הפרגמטיא בתוך כך אם ימתין עד שיגדלו:

הוון. בני ישיבה בעיין למימר בשיש עדים שהיא של אותן הבאים לגבות מהן אבל אם אין עדים לא נגבת מן הקטנים. לכן צריכה בשיש עדים יודעין. בתמיה כלומר וכי לכך צריך להשמיענו שאם יש עדים שהן שלהן שנגבית היא מהקטנים:

הא אם אין עדים יודעין נעשית כפקדון. כלו' הא היא דאיצטריך לאשמועינן שאף אם אין כאן עדים יודעין כלום אפ"ה נגבית היא מפני שנעשית כפקדון שהפקיד זה אצל אביהן ובתוך כך מת וכי כך אנו אומרים פקדון לא יגבה מנכסי יתומים קטנים בתמיה:

מה בינו. בין פקדון למלוה שאינה נגבית מיתומים קטנים:

מלוה ניתנה להוצאה. ואינה בעין שנוכל לומר זה הוא של המלוה אבל פקדון לא ניתן להוצאה ומכיון שעדיין בעין הוא וזה אומר שלי היא נאמן בשבועה ונגבית מיתימים קטנים:

להשקל בליטרא. דקי"ל אין שוקלין בשר בכור בליטרא שהוא דרך בזיון כדתנינן בפ"ה דבכורות וכל עצמו לא אמרו כך אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולפיכך אלו היה אחד מי שימנה עמי להתיר הייתי מתיר למכור אותו ע"י משקל וכן אמר בענין איסור מלאכה שאסרו חכמים במועד כלום אסרו חכמים וכו'. ופחזין. במיני שחוק ודברי היתול ומוטב שהיו עושין איזו מלאכה:

אם הזכירוך לבולי. לשון חשיבות ושררה הוא ואם בני אדם הזכירוך שתמנה עמהן לעשות כן ולהתנהג עמהן בענין סעודת מאכל ומשתה ומיני חשיבות יהא הירדן בעל גבולך כלומר תברח ותתרחק מהם עד גבול הירדן ולא תשתתף עמהן ואל תלך בדרך אתם. וגרסי' להא בפרק ח' דסנהדרין בהלכה ב':

קבלין לרשות להפטר מבולאי. כלומר קובלין בפני הרשות אפי' במועד כדי להפטר מחבורת הפוחזין האלו המתנהגין כך בחשיבות ואוכלין ושותין ופוחזין:

לוין ברבית וכו'. התם איירי בענין סעודת חבורת מצוה וקידוש החדש כדקתני שם במתני' אבל בחבורת מצוה וכו' ואגב מייתי לה נמי הכא:

הוה נחות לכנישתא. שהיו נוהגין לעשות סעודת קידוש החדש בבה"כ ומלקט פירורין מהנשאר מהסעודה של אמש ואכל אותן וכל זה כדי לחבב ולייקר להמתאספים בחבורת סעודת מצוה זו ואמר יהא חלקי עם אלו שאכלו כאן בלילה זו:

מתני' אין לוקחין בתים וכו'. רבותא קמ"ל דאפי' הני דהוון בפרהסיא שרי לצורך המועד ושאינו לצורך המועד אפי' שאר דברים אסור:

ואבנים. בגמרא מפרש דמשכחת להו לצורך המועד בכותל גוהה שנוטה ליפול ויש בו סכנה שסותרו ובונה אותו בי"ט:

או לצורך המוכר. שצריך מעות להוציאן לצורך המועד:

אין מפנין. כלים או שאר דברים מבית זה לבית אחר רחוק ממנו דרך ר"ה מפני הטורח אבל מפנה הוא לחצירו מבית לבית שבאותו חצר דהוי דרך צינעה:

אין מביאין כלים מבית האומן. בכלים שאינן לצורך מועד מיירי אבל אם הן לצורך המועד כגון כרים וכסתות וכסות וקיתוניות שרי. ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן או שהאומן צריך לשכרו והבעל הבית אינו מאמינו שמא ישאל ממנו שכר פעולתו פעם שניה מפנן הוא לחצר אחרת.

גמ' ניחא כולהון. משכחת בהו לצורך המועד בתים לישב בהן עבדים לשמשו בהמה לשחיטה:

אבנים. בתמיה מה צורך בהן במועד הלא אסור בבנין:

כהדא. משכחת בהו לצורך המועד אם היתה כותלו גוהה וכו' וכדאמרינן לעיל בפ"ק בה"ד:

אימת רבי שאל. אימת קאי השאלה של רבי ודאי בשבת היא השאלה הא תני בהדיא אפי' בשבת מותר משום ישוב א"י וכדמסיק ואזיל כיצד הוא עושה וכו'. ומעלה. בארכאות שלהם שכן מצינו וכו' כדאמרי' לעיל בפ"ק דשבת בהלכה:

במספק ליחיד. בשצריך סיפוק לביתו כיחיד אבל אם צריך לספק לרבים דש ואפי' בפרה במועד:

ובתוך שלו. שהבית השני שלו היא אפי' מדירה נאה וכו' מותר מפני ששמחה היא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו וכן אין מפנין וכו':

הדא אמרה. מדקתני ואם חושש להן מותר לפנותן ש"מ פרקמטיא אבודה שעומדת לילך לאיבוד שרי מטלטלא במועדא למקום השמור כדאמר בריש הל' דלעיל:

מתני' מחפין את הקציעות. תאנים השטוחין בשדה כדי לייבשן מכסין אותן בקש מפני הגשמים:

אף מעבין. שנותנין אותן זו על גב זו ועושה כמין שיהו העליונות מגינות על התחתונות ואין הלכה כן:

הציידין. ציידי עופות ודגים:

והדשישות. הדשים וכותתין חטים לדייסא:

והגרוסות. העושין גריסין של פול:

ר' יוסי אומר הן. האומנין עצמן:

החמירו על עצמן. שלא לעשות כלל. ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' כיני מתניתא מעבין. כן צריך למתני במתני' מעבין לת"ק ור' יהודה מחמיר הוא ולא כדתנינן לר' יהודה אף מעבין דא"כ ר' יהודה מיקל הוא והא שמעינן לר' יהודה דמחמיר הוא במועד כדאמרי' לעיל בהלכה א' לר' יהודה דאומר יאבד דבר מועט וכו' שלאיבוד דבר מועט לא עשו חכמי' תקנה להתיר במועד אלא לאיבוד דבר מרובה הוא דחששו וא"כ צריך לגרוס בהיפוך מעבין הקציעות בקש ר' יהודה אומר מחפין. א"נ ה"ק כיני מתני' מעבין גרסי' לר' יהודה ולא אף מעבין ולעולם ר' יהודה מחמיר הוא וכדמוכח מדלקמן:

אית מילין במועד. שהן קשים יותר מהלכות אהלות ונגעים שהן קשים אהדדי כדנקיט ואזיל:

תמן וכו'. לעיל בשבת פ"ד בהלכה ב' קאמר רב ירמיה בשם רב פורסין מחצלות ע"ג שיפוף בשבת שייפות ושורות של לבנים פורסין עליהן להגן מפני הגשמים ואע"ג דעומדות לבנין הן ומפני שראוין לישיבה ודעתיה עלייהו אלמא אפילו בשבת מותר לפרוס מחצלת:

והכא הוא אמר הכין. בתמיה דאף במועד אין מכסין בדבר דאית ביה טירחא כדקתני מחפין בדוקא:

לתולש מן הקרקע ביניהן. כלומר הכי הוא דמפרשינן לפלוגתייהו במתני' ולא קשיא מידי דרבנן אמרו והוא הת"ק דאפי' קוצר ותולש הקש מן הקרקע כדי לעבות זו ע"ג זו בחיפוי וכיסוי גמור ודקתני מחפין היינו בכל צד שיכול לחפות אותן ואפי' לתלוש הקש מן הקרקע ור' יהודה פליג לחומרא וקאמר לא יקצור בתחלה להקש אלא יעבה ויכסה אותן אם יש לו קש מוכן ולא גרסי' בדברי רבי יהודה אף מעבין אלא מעבין בלחוד וכדלעיל והשתא לא קשיא מהת"ק לרב דלעיל:

קיבלו עליהן חרמי טבריא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' מקום שנהגו בהלכה א':

אלו הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריא ואלו העושין גרוסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו קיבלו והחמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן במועד ואף על פי דמדינא מותר הוא כדתנינן במתני':

ניחא גרוסי צפורי ודשושי עכו. שהניחו להן חכמים במנהגן משום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריא קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל ומשני צד הוא בחכה וכו'. דלא אוושא מילתא כל כך:

ופריך אפי' כן וכו'. דאינן יכולין לצוד הרבה בחכה ובמכמורת:

ר' אמי מיקל. מבזה אותן לאלו שנמנעו מלעשות מה שהוא לשמחת הרגל:

הדרן עלך פרק מי שהפך