מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד. דסתם נזירות שלשים יום:

ואם גלח יום שלשים יצא. דמקצת היום ככולו:

הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא. דהואיל ופירש שלשים יום שלימים קאמר:

גמ' הדא מסייע לבר קפרא. ופריך הש"ס רישא דמתני' דקתני מגלח ביום שלשים ואחד אלמא שלשים יום שלימים בעינן וכבר קפרא דאמרינן בפ"ק לטעמיה דדריש סתם נזירות שלשים יום מיהיה דוקא שלשים בעינן והדר קתני ואם גילח ביום שלשים יצא הדא מסייע לרבי יונתן דיליף התם מדרשא אחריתא ולדידיה לא בעינן שלימים:

הא תרתיי. דסתרן אהדדי:

לית היא אלא חדא. לעולם חד תנא הוא דאפילו בר קפרא מודה דבדיעבד אם גלח ביום שלשים יצא:

זו עדות. כלומר דמייתי ראיה ממתני' דלקמן דקתני זו עדות העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות שאם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים:

יודעין היו שהוא אסור לגלח וכו'. כלומר דלא תימא רבי פפייס אליבא דהאי תנא קאמר דס"ל לא בעינן שלימים הא ליתא דהא קאמר התם מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד וכו' ועלה קאמר שאם גלח את הראשונה יום שלשים וכו' כעדותו של רבי פפייס וש"מ דעדותו קאי אפילו למאן דסבר דאסור לגלח ביום שלשים:

בא להעיד. כלומר ומכלל עדותו שמענו נמי דלכתחילה הוא דאסור אבל מודה בדיעבד אם גלח ביום שלשים יצא:

רבי אימי הוה ליה עובדא. באה מעשה לפניו ופעם אחת הורה לגלח ליום שלשים ופעם אחרת הורה לגלח ליום ל"א:

מן מתניתא יליף לה רבי אימי דתנינן תמן. במתני' דלקמן מי שנזר שתי נזירות כו' וקתני התם ואם גלח הראשונה יום שלשים מגלח את השניה ליום ששים וקס"ד דרבי אימי דאם רצה קתני אם רוצה לגלח ביום שלשים מגלח:

אמר רבי יוסי. משם אין ראיה דתמן לשעבר קאמר אם גלח בדיעבד יצא:

וכא לכתחילה. בתמיה והיכי יליף רבי אימי הכא להורות אפילו לכתחילה:

מן מתניתא. דפ"ג דמועד קטן הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמנה בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר לגלח ערב הרגל דמקצת היום ככלו:

היא שמינית היא יום שלשים. כמו דאמרינן בשמינית דמקצת היום ככלו וה"נ בשלשים וה"ה הכא בנזיר:

שנייא היא תמן. דלאו טעמא משום דמקצת היום ככלו אלא שמפני כבוד הרגל התירו:

תדע לך. דשאני בין שמונה לשלשים וטעמא בשמנה מפני כבוד הרגל הוא דאמר רבי חלבו חל יום שמנה שלו להיות בשבת וערב הרגל בשבת מגלח ערב שבת ואי אמרת דטעמא לאו מפני כבוד הרגל הוא מעתה אפילו ביום שלשים שחל להיות בשבת יהא מותר לגלח בערב שבת דהא לא שאני לך בין שמנה לשלשים:

ועוד מן הדא. שמעינן דלא אמרינן מקצת היום ככלו ובשמנה טעמא מפני כבוד הרגל הוא:

על כל המתים כלן. חוץ מאביו ואמו:

שולל. הקריעה בתפירה בלתי שוה:

ומאחה. תופר כדרכו:

יום שלשים. ואמאי לאחר דוקא אלא ש"מ לא אמרינן מקצת היום ככולו:

די הוא שמועתא כן וכו'. כלומר דרבי חגי פליג ומתמה דמייתי עוד סייעתא משמעתתא דרבי יוחנן גופיה מאי שנא שמועתא דכאן משמועתא דכאן תרווייהו משמיה דרבי יוחנן הוא ורבי יוחנן הוא דלא ס"ל מקצת היום ככולו אבל אנן ס"ל מקצת היום ככולו:

מתני' ואת השניה יום ששים ואחד. שכשגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר הנזירות ומתחלת נזירות שניה בו ביום מידי דהוה באדם שקבל עליו נזירות בחצי היום שעולה לו אותו יום ליום שלם הלכך ביום ששים כלו שתי נזירות ובששים ואחד. מגלח על השניה ונמצא דכל תגלחת ביום שלשים ואחד:

גמ' השלים נזירותו הראשונה. מי שנזר שתי נזירות והפריש קרבנותיו והשלים הראשונה:

ובא להישען על השניה. כלומר שבא לסמוך על קרבן השניה כדמפרש ואזיל:

לא מצאו פתח לראשונה. שבא לשאול עליה ולא מצאו לו פתח עד שמצאו פתח להתירו מן נזירות השניה ועכשיו רוצה לסמוך עצמו על קרבן השניה:

עלתה לו שניה ראשונה. עלתה לו קרבן השניה בשביל הראשונה:

מה אנן קיימין. הא דאמרינן דכשנשאל על אחת מהן השניה קיימא:

אם באומר הריני נזיר שתים. וכללן בנדר אחד הא קי"ל נדר שבטל מקצתו בטל כלו וכשנשאל על השניה בטלה גם הראשונה ופטור מכלום:

אם באומר הריני נזיר שלשים יום אילו. שפרט הימים לכל נזירות ונזירות בפני עצמה:

לא בדא עלת לו שניה ראשונה. בזה ודאי לא אמרינן דעלתה לו קרבן אחת בשביל חבירתה שהרי כל אחת נזירות. בפני עצמה הויא:

אלא כן אנן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר. שנדר לשתיהן ביום אחד ואמר הריני נזיר היום ונזיר היום:

באומר אילו לנזירות. אי נמי באומר אלו הימים לשתי נזירות דנזר שתיהן בבת אחת ובהא הוא דאמרי' אם נשאל על השניה עלתה לו קרבן שניה לראשונה אבל וכו' כדלעיל:

מכיון שהביא קרבן וגילח. מילתיה דר' אלעזר מיתפרשא בשנשאל על הראשונה ועלתה לו ימי נזירות ראשונה בשביל השניה ואפילו הביא קרבן וגילח לראשונה ונשאל עליה עלתה לו ראשונה לשניה:

פקיד לחברייא. כשתשמעו דבר מרבי אלעזר הוו ידעין דר' יוחנן דהוא בר פלוגתיה פליג עליה וכלומר לא דפליג על הא דקאמר דאפילו נשאל אחר כפרת הראשונה שעלתה לו לשניה אלא על הא דקאמר מכיון שהביא קרבן דמשמע מדבריו אפילו קרבן אחד מקרבנות הנזיר סגי וכשיטת רבי שמעון היא כדמסיק:

עד שיביא כל קרבנותיו כרבנן. פלוגתא דר"ש ורבנן לקמן פ"ו הלכה י"א דר"ש ס"ל כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לשתות ביין ולהטמא למתים דדרש ואחר ישתה אחר מעשה יחידי ורבנן ס"ל אחר כל המעשים כלן והיינו דקאמר ברם כר"ש אפי' לא הביא אלא קרבן אחד כלומר מילתיה דר' אלעזר אליבא דר"ש היא אבל ר' יוחנן פליג עליה וס"ל כרבנן דלא הות' הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים עד שיביא כל הג' קרבנות החטאת והעולה והשלמים ולפיכך ציוה ר' יעקב לחברייא שלא יטעו מדבריו של רבי אלעזר לפסוק הלכה כר"ש בעלמא:

הפריש שתיהן כאחת. לשתי הנזירות וכגון שהביא שתי הקרבנות כאחת כדתני בהדיא בתוספתא סוף פ"ב:

אין בידו אלא אחת. וצריך להביא קרבנות אחרים על השניה:

הפרישה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה והביא של זו בזו ושל זו בזו גרסינן וכן הוא שם:

לא יצא. שצריך להביא לכל אחת אותן קרבנות שהפריש עליה:

הא לקדש קדשה. מדקתני והביא של זו בזו משמע הא להפריש ולהקדיש קרבנות של שניה בעוד שלא השלים הנזירות שפיר דמי ולא כן תני ר"ח דאסור להקדים ולהפריש קרבנו קודם לנזרו:

שנייא היא. הכא שהרי עומד כבר בנזירותו והא דר"ח בשלא קדם כלל נזירו לקרבנו:

ניחא שניה ראשונה. הניחא להא דאמרינן לעיל דאם נשאל על השנייה עלתה לו קרבן של שניה לראשונה שפיר דנזרו קודם לקרבנו היא:

ראשונה שניה. בתמיה כלומר אלא להא דאמר רבי אלעזר דאם נשאל על הראשונה עלתה לו ראשונה לשניה קשיא דהא קרבנו קודם לנזרו הוא דקס"ד דצריך להשלים כל הקרבנות שהפריש על הראשונה ובשעה שהפרישן עדיין לא עמד בנזירות של שניה:

אמר רבי יודה. ומאי קושיא והדא מסייע לרבי אלעזר דלא כן וכו' כדאמרינן לעיל דר"א בשיטת רבי שמעון אמר דבקרבן א' סגי וכיון שהקריב קרבן אחד הותר הנזיר בכל ובהא לא קשיא מידי שהרי בשעה שהקריב הקרבן בשביל הראשונה הקריב ונזרו קודם לקרבנו הוי אלא מכיון דנשאל על הראשונה אמרינן דעלתה לו בשביל השניה וממילא פטור מכלום הוא:

וסברין מימר כרבנן. כלומר והא דרבי יוחנן הא כבר סברין מימר דכרבנן ס"ל אבל הכא במילתיה דר"א כר"ש אנן קיימין ולק"מ כדאמרן:

רבי חיננא בשם ר' פנחס. קאמר לעולם ככ"ע אתיא ולא קשיא דתיפתר דאלו שאי הנזירות נזירותו ונזירת בנו הן ובהא קאמרינן בפרק דלעיל דלא חשון להא דתני ר' חייא ויכול להפריש קרבן נזירותו בעומד בנזירות בנו כדפרישית התם טעמא דכחדא נזירות שוינהו רבנן:

בדא עלת לו שניה ראשונה. בתמיה וכי שייך לומר בנזירותו ובנזירות בנו דאם נשאל על אחת מהן עלת לו שניה בראשונה דנהי דאמרינן כחדא נזירות הויא לענין סתירה ולענין גילוח הוא כדאמרינן בפרק דלעיל אבל לענין שתהא אחת עולה לו בשביל חבירתה בהא ודאי אי אפשר לומר כן דהא כל חדא וחדא שמא אחרינא אית לה זו נזירותו וזו נזירות בנו והאיך האחת עולה לו בשביל האחרת:

אמר רבי יוסי בר בון לא כן וכו'. כלומר דר' יוסי בר בון מהדר אקושיא דלעיל דפריך ניחא שניה וכו' וקאמר דלא תדחוק לאוקמי בנזירותו ובנזירות בנו דעולם בשתי הנזירות שלו מיתוקמא ומעיקרא לק"מ דלא כן מן הסברא לומר באומר הריני נזיר וכלו' בשקיבל עליו שתי הנזירות בלשון הריני נזיר והריני נזיר שבדין היה שלא יהא נזיר אלא אחת שהרי שתיהן ביום אחד ובשעה אחת קבל עליו ולא הוסיף כלום במה שאמר עוד הריני נזיר וכנזירות על נזירות הויא:

את הוא שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים. אלא דאפ"ה החמרת עליו שיהא נזיר שתים דאמרינן לשתי נזירות נתכוין ולא דייך שהחמרת עליו בזה אלא שאתה רוצה לומר שאם נשאל על אחת מהן שאין בידו כלום ולא תעלה לו בשביל האחרת בתמיה דהא דנזירות שתים חלה עליו היא גופה חומרא הויא ואין לך להחמיר יותר בכה"ג והלכך אמרינן אם נשאל על הראשונה עלתה לו ראשונה לשניה ובין לא הקריב קרבנות הראשונה ובין שהקריב לעולם עלתה לו לשניה. הדין הוא פירושא דהאי סוגיא בס"ד:

מתני' נטמא יום שלשים סותר את הכל. שהרי נטמא בתוך ימי הנזירות דשלשים שלימין בעינן:

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה. דס"ל אמרינן מקצת היום ככלו וכאלו נטמא לאחר מלאת וטומאה דלאחר מלאת לר"א אינה סותרת אלא שבעה כדאמ' במתני' דלקמן:

סותר את הכל. בין לר"א בין לרבנן דכיון דאמר שלשים יום הכל מודים דל' יום שלימין בעינן ולא אמרינן בהא מקצת היום ככלו:

גמ' ממצורע למד ר"א. דלאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה שכן מצינו במצורע בין תגלחת ראשונה אחר ימי גמרו לתגלחת שניה של ימי ספרו שבעה ואף כאן שבעה:

ולמה לא יליף לה מנזיר טמא. ולמה לא אמר רבי יוחנן דר"א מנזיר טמא גופיה יליף שכן מצינו בו דטמא שבעה ומגלח תגלחת טומאה וה"נ דסותר שבעה אחר מלאת:

מצורע מגלח וחוזר ומגלח. כלומר ממצורע שפיר מצינן למילף דתגלחת שבעה קרוי תגלחת שהרי המצורע בין תגלחתו לתגלחתו שבעה מפני שיש בשבעה כדי לכוף ראשן לעיקרן והכא נמי בנזיר שנטמא לאחר מלאת סגי בשבעה אבל נזיר טמא דמגלח לאחר ימי טומאתו אין בו תגלחת שניה לאחר שבעה ולא מצי למילף מיניה:

בפירוש פליגין. אמוראי רבי יוחנן ורבי אלעזר בר פלוגתיה בטעמא דרבי אליעזר:

והא רבי אליעזר מה שנה. אמתני' קאי וטעמיה דרבי אליעזר מפרש דמאי שנא באומר הריני נזיר סתם קאמר שאינו סותר אלא שבעה ואם פירש שלשים יום סותר את הכל:

בשעה שנזר סתם. כלומר אם אמר הריני נזיר סתם מירט אינו סותר דתני בתוספתא פ"ג תער אין לי אלא תער תלש מירט כל שהוא מנין תלמיד לומר קדוש יהיה גדל פרע מכל מקום וזהו דוקא בתוך ימי נזרו אבל ביום שלשים בנזיר סתם אינו סותר:

והשביעי שלו עולה מן המנין. אם נטמא ביום שלשים שביעי שלו עולה לו מן המנין דעולה לכאן ולכאן דסבירא ליה מקצת היום ככלו:

ובשעה שפירש. אבל אם פירש שלשים יום אם היה מורט סותר אפילו ביום שלשים דשלימים בעינן וכן אם נטמא ביום ל' אין השביעי שלו עולה לו מן המנין דהוי כאלו נטמא בתוך ימי נזרו ולא אמרינן בהא מקצת היום ככלו והלכך סותר את הכל נמי מהאי טעמא:

מתני' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סתר את הכל. טעם פלוגתייהו מפרש בגמרא דר"א ס"ל הנטמא ביום מלאת אינו סותר כי אם שלשים יום בלבד דיליף לה מקרא דכתיב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר כסתם נזירות שלשים יום ורבנן לא ס"ל הך דרשא ואמרי הנטמא ביום מלאת סותר את הכל:

נטמא יום מאה ואחד סתר שלשים. לרבנן דגזרו יום מאה ואחד שהוא יום תגלחת אטו יום מאה ומכל מקום לא החמירו עליו לעשותו כיום מאה שהוא יום מלאת שהוא סותר את הכל וגזרו שיסתור סתם נזירות שהוא שלשים יום בלבד:

ר"א אומר לא סתר אלא שבעה. לטעמיה אזיל דס"ל במתני' דלעיל באומר הריני נזיר סתם דאפי' נטמא ביום שלשים לא סתר אלא שבעה והלכך נמי לא גזר יום מאה ואחד אטו יום מאה ובכל הא דפליגי ר"א וחכמים הלכה כחכמים:

גמ' טעמא דר"א וכו'. כדפרישית במתני':

נטמא באותן הימים. שנותנין לו תורת נזיר ואם אחר טהרתו חזר ונטמא בתוכן מאי:

מה הן ניתן לתורת נזיר. כלומר במאי חשבת להו לאותן הימים ולענין מאי ניתן להן תורת נזיר אם כל הימים נחשבין כיום מלאת הואיל ותורת נזיר להן או כלאחר מלאת ונ"מ דאם כיום מלאת נחשבין אין יום שביעי שנטהר מטומאתו עולה לו מן המנין כדאמרינן לר"א לעיל דנזיר שפירש אין שביעי עולה לו מן המנין:

מכיון דתימר. דאותן הימים ניתקו לתורת נזיר כולן נחשבין כיום מלאת והמטמא ביום מלאת אין שביעי שלו עולה לו מן המנין:

אם מטמא. בתוך מלאת למה לי סותר שלשים לא יסתור אלא ז'. ה"פ דר' מנא מקשי למאי דקאמר לר"א אם נטמא באותן הימים אין שביעי עולה לו מן המנין וממ"נ אי דטעמיה דר"א דס"ל לא אמרינן מקצת היום ככלו והילכך אין שביעי עולה מן המנין א"כ קשיא אמאי קאמר נטמא ביום מלאת סותר שלשים סותר את הכל מיבעי ליה וע"כ דס"ל לר"א אמרי' מקצת היום ככלו והא דאין שביעי שלו עולה מן המנין משום דכשנטמא בתוך מלאת חשבת ליה דלר"א יום מלאת כתוך מלאת הוי לענין זה ובהא אמרינן דטעמא לאו משום דלא אמרינן מקצת היום ככלו אין השביעי עולה לו מן המנין אלא דטעמא הוי משום דאכתי לא הביא קרבנותיו עד יום שמיני ולא חיילא עליה נזירות טהרה כדאמרינן בפרק דלעיל הלכה ט' והשתא קשה אם דטעמיה דר"א משום הכי הוא דמחשיב ליה כבתוך מלאת ולעולם דאמרינן מקצת היום ככלי וא"כ אמאי קאמר אם נטמא ביום מלאת סותר שלשים לא יסתור אלא שבעה דהא לענין זה אם מקצת היום ככלו אם נטמא ביום מלאת הוי כנטמא לאחר מלאת ואינו סותר אלא שבעה לר"א:

אלא כמטמא לאחר מלאת. הוא אם נטמא באותן הימים וכלומר דלעולם לר"א אמרינן מקצת היום ככלו והלכך אם נטמא לאחר מלאת השביעי שלו עולה לו מן המנין ואם נטמא בתוך מלאת אין השביעי עולה לו מן המנין וטעמא כדאמרן והשתא לא תיקשי אי דס"ל לר"א מקצת היום ככלו אמאי סותר שלשים לא ליסתור אלא ז' התם טעמא משום דגזירת הכתוב הוא נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר:

מתני' והוא בבית הקברות. וה"ה אם היה טמא ונזר אין עולין לו ימי טומאתו מן המנין:

ואינו מביא קרבן טומאה. דכי כתיב קרבן טומאה בנזיר טהור שנטמא הוא דכתיב ומ"מ אם התרו בו חייב מלקות:

יצא ולכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. בגמרא מפרש לה הכי יצא מבית הקברות והזה ג' וז' וטבל וטהר מטומאתו והתחיל למנות ימי נזירותו אע"פ שחזר ונכנס אח"כ לבית הקברות עולין לו מן המנין אלו ימים שמנה אחר שטהר הואיל והפסיקה טהרה בין הימים הראשונים שנזר והוא בבית הקברות ובין אלו הימים האחרונים דאע"ג שחזר ונכנס לבית הקברות טומאת בית הקברות אינה סותרת מנין הימים שנמנו בטהרה דלא הויא מאותן טומאות הסותרין בנזיר כדאמרינן לקמן פ"ז והא דקאמר ומביא קרבן טומאה ה"ק אם נטמא שוב באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח מביא קרבן טומאה וסותר:

ר"א אומר לא בו ביום. כלומר אם בו ביום שטבל וטהר בו ביום נטמא באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח אינו סותר אותו היום דכתיב והימים הראשונים יפלו אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין וה"ה בנזיר בעלמא שנטמא ביום ראשון של מנין נזירותו שאין הטומאה סותרת אותו היום אלא משלים עליו מנין ימי נזירותו והלכה כרבי אליעזר:

בו ביום. כלומר לת"ק אפילו בו ביום שנטמא נזר מביא קרבן טומאה ור"א אמר לא בו ביום אלא עד שיהיו לו ימים ראשונים כדאמר במתניתין:

גמ' מתרין בו על היין. דקסבר רבי יוחנן נזירות חלה עליו ולוקה על היין ועל התגלחת וקס"ד דעל הטומאה רבי יוחנן נמי מודה דאינו לוקה כמו שאינו מביא קרבן טומאה:

מאחר שאין מתרין בו על הטומאה. שהרי טמא ועומד הוא אינו לוקה על הכל:

תמן הוא אומר. לקמן פ"ו גבי נזיר שהיה שותה יין כל היום וכו' אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת וקאמר ר' יוחנן התם דמתרין בו ולוקה על הכל אע"פ שאינו מביא קרבן טומאה אלא אחד:

והכא הוא אימר אכין. שאינו לוקה הואיל ואינו מביא קרבן:

רבנין דקיסרין. אמרין דבאמת על כולה פליגין ור"י מתרין על היין ועל התגלחת משום האי טעמא קאמר מאחר דמתרין בו נמי על הטומאה ור"ל לא ס"ל דמתרין על הטומאה ומאחר דאין מתרין על הטומאה אין מתרין על הכל:

עודינו שם. בבית הקברות לאחר שנזר והוא שוהא שם ואינו יוצא:

מתרין על הכל. על כל כדי פרישה ופרישה שיכול לפרוש ואינו פורש ולוקה על כל אחת ואחת:

רבי אלעזר אומר אינו מקבל. התראה עד שיפרוש לגמרי וחוזר לבית הקברות אבל כל זמן שהוא בבית הקברות אינו מקבל התראה:

והא כתיב לא יבא ולא יטמא. על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו וגו' לא יטמא להם במותם ולא יטמא קרא יתירא הוא וע"כ ללאו בפני עצמו נאמר ודרשינן הכי אפילו היכא דלא איתיה בלא יבא כגון שנזר והוא בבית הקברות איתיה בלא יטמא:

א"ל שאם התרו בו וכו'. כלומר להכי כתביה קרא לומר לך כל היכא דאיתיה בלא יבא לוקה נמי אם התרו בו משום לא יטמא לאפוקי הכא דאינו בלא יבא אינו לוקה משום לא יטמא. מהשתחויה למד ר"י. דחייב אם שהה אע"פ שלא פירש כמו התם:

דתנינן תמן בפ' ידיעות הטומאה לטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב אלמא אפי' נטמא שם ולא בא אל המקדש טמא אם שהא כשיעור השתחויה חייב וה"נ אע"פ שהוא בבה"ק אם שהא כדי שיעור פרישה חייב:

הוינן סברין מימר. דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר אלא למלקות אבל לענין קרבן מודה רבי יוחנן דאינו מביא אבל מן מה דאמר רבי הילא מהשתחויה למד רבי יוחנן ש"מ דלהכל למדין משם ואפילו קרבן טומאה חייב לרבי יוחנן כמו דהתם חייב בקרבן והא דקתני במתני' אינו מביא קרבן טומאה מוקי לה רבי יוחנן בדלא שהה אחר התראה כשיעור פרישה:

מתני'. דלקמן בפ"ו פליגא על רבי יוחנן דקתני נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת ואמאי לא לקי אפילו בהתראה אחת על כל פרישה ופרישה שהיה יכול לפרוש כדאמר הכא:

פתר לה. רבי יוחנן שאני התם שאין בית הבליעה פנוי וכל זמן שהוא שותה אינו חייב על כל כדי פ' ישה דכחדא שתיה בחדא התראה הויא:

מתני'. סיפא דהתם פליגא על רבי יוחנן. דקתני גם בטומאה כן:

פתר לה בשוהא וכו'. כלומר באמת אם שוהא הוא אחר שהתרו בו לוקה על כל כדי פרישה יפרישה ודקתני התם אינו חייב אלא אחת בשלא שהא כדי פרישה אחר שהתרו בו:

מתניתא. ברייתא פליגא על רבי יוחנן:

ת"ל לא יטמא בעל בעמיו. כלומר אע"פ שהוא טמא בעמיו לא יטמא עוד וה"ק נזיר:

את שהוא מוסיף חילול. כלומר שאינו מחולל עדיין ומוסיף לחלל עצמו במה שהזהירתו התורה יצא זה שאינו מוסיף חילול שהרי כבר מחולל ועומד הוא וקשיא לרבי יוחנן דאמר חייב על כל כדי פרישה ופרישה:

א"ר זעירא א"ר יוחנן. דהכי דרשינן להחלו וכו' כלומר דקרא מיירי במי שנתחלל מתחלה בהיתר כגון שניטמא לאביו שהוא מותר להיטמא דלהחלו בכהן הדיוט כתיב:

שלא יאמר וכו'. כלומר בהא הוא דמיירי שהזהירה התורה דלכתחילה לא יטמא ואם נטמא לאחרים אינו חייב שהרי נדחית טומאה אצלו ומחולל ועומד בהיתר הוא אבל אם מתחילה באיסור נטמא חייב על כל כדי פרישה ופרישה:

להחלו. בכהן כתיב ודרשינן בשעת מיתה כלומר מותר לעסוק בו עד שימות ואינו עובר עד שעת מיתה וה"ה בנזיר:

רבי אומר אף במותם. כלומר אף מקרא דבמותם דכתיב גבי נזיר דרשינן הכי וה"ה לכהן וליכא בינייהו אלא משמעות דורשין:

רשב"ל אמר מחלוקת ביניהן. וגוסס איכא בינייהו דלמאן דדריש מלהחלו אפילו בגוסס עובר והיינו דקאמר בשעת מיתה דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל ומאן דדריש מבמותם אינו עובר עד שעה שימות אבל בגוסס לא:

ואתיא דר"ש בר ווא דלקמיה כר"ל:

מי דמך. בשעת פטירתו בעוד שהוא גוסס היה מצוה זה וזה מכלים תוציאו מן הבית שלא יטמאו דסבר לה כר"ל ואליבא דרבנן:

יצא ונכנס. זה שנזר בבית הקברות יצא וחזר ונכנס:

בשעה שהיה שם טמא טומאת שבעה. כלומר טומאת שבעה עליו וחוזר הוא ומטמא לאדם הנוגע בו טומאת שבעה דבעודו נוגע בטומאה הוא:

פירש. מבית הקברות טמא טומאת הערב כלומר טומאת הערב עליו לאדם הנוגע בו דמשפירש מהטומאה שוב אינו מטמא לאחרים אלא טומאת ערב:

יצא ונכנס. כלומר וזה שיצא וחזר ונכנס טמא טומאת ז' גרסי' חוזר לטמא טומאת ז' וה"ז מוסיף חילול על חילולו:

רב אמר. לפרושי מתני' קאי הא דקתני יצא ונכנס ה"ק יצא מבית הקברות מונה לנזירות בטהרה אע"פ שלא הזה ולא טבל:

נכנס. לאו שנכנס בבה"ק קאמר אלא נכנס בשביעי שלו וטהר מביא קרבן טומאה:

ואין טעון הזיה שלישי ושביעי. בתמיה דהא כשיצא טעון הזיה ג' וז' והיאך מונה הוא לנזירות בטהרה עד שלא הזה ושנה:

א"ל תורה קראת. מצינו לכתוב שקורא להפורש מן הקבר טהור מכיון שפירש דכתיב ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו ובכהן שנטמא משתעי ואי אפשר לומר אחרי טהרתו אחרי שיזה דא"כ מאי שבעה ימים דקאמר אלא ה"ק אחרי שפירש מן הטומאה שבעת ימים יספרו לו ומביא קרבן:

שמואל אמר. ה"ק יצא והזה ושנה וטבל וטהר מונה לנזירות בטהרה:

נכנס בו ביום מביא. כלומר אפילו חזר ונכנס לבה"ק בו ביום עולין לו מן המנין כדפרישית במתני' ומביא קרבן טומאה ולא מיבעיא לא נכנס:

טומאה בו ביום. לת"ק אפילו טומאה בו ביום וכו' כדלעיל:

מה צריכא ליה בנזיר טמא. אדברי ר"א קאי כלומר לא אמר ר"א עד שיהיו לו ימים ראשונים אלא בנזר כשהוא טמא כדתני במתני':

אבל בנזיר טהור. שנטמא אף ר"א מודי אפילו נטמא ביום הראשון ואין לו מהיכן להפיל ימים הראשונים סותר לבו ביום דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו ואנזר בטומאה קאי ובהא עד שיהיו לו ימים ראשונים:

יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות בנו מהו שיצטרפו. לר"א לשני ימים וכגון שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל מונה שלו יום אחד ונולד לו הבן דאמרינן בפרקא דלעיל שצריך להפסיק מנזירותו ולמנות נזירות בנו ובעי אם מצטרפין הן:

מה אנן קיימין. היכי דמי הבעיא דיליה:

ה"ג אם בשנולד בנו היום ומחר נכנס הרי יש לנזירות בנו שני ימים ואם בשנולד בנו למחר ונכנס למחר הרי יש לו לנזירותו שני ימים. ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות בטעות. וה"פ אם בשנולד הבן באותו היום שהתחיל למנות לנזירותו וליום המחרת נכנס לבית הקברות למה לי צירוף והרי יש כבר לנזירות הבן שני ימים יום האתמול דמיד כשנולד הבן חל עליו נזירות הבן ויום המחרת קודם שנכנס דהא לר"א ס"ל מקצת היום ככלו כדאמרינן לעיל:

ואם בשנולד בנו למחר. אחרי שמנה יום אחד לנזירותו נולד לו ביום המחר ונכנס בו ביום לטומאה הרי יש לו לנזירותו ב' ימים יום האתמול ויום המחרת קודם שנולד הבן:

תיפתר. הא דקמיבעיא ליה אם מצטרפין שנולד הבן בין השמשות של יום הראשון וליום המחרת נכנס לבה"ק הרי יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות הבן קודם שנכנס:

אפילו תימר בחצי היום. נמי משכחת לה דנחשב יום אחד לזה ויום אחד לזה שאם נולד הבן בחצי יום הראשון שהתחיל למנות נזירותו ובאותו היום בסופו נכנס לבה"ק דלא כן סברינן למימר שתחילת היום קודם שנולד הבן עולה לו לנזירותו וסוף היום עולה לו לנזירת בנו ואפילו ביום אחד הוא כשני ימים לנזירות הוו ושפיר נמי משכחת לה בעיא דשמואל בר אבא מהו שיצטרפו:

אמר רבי יוסי מה צריכא ליה בנזיר טהור. כלומר דרבי יוסי מפרש להא דשמואל בר אבא דפליג אדעולא בר ישמעאל דקאמר לעיל אליבא דר"א דלא אמר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו אין לו ימים ראשונים סותר הוא אבל שמואל בר אבא ס"ל אליבא דר"א דאפילו בנזיר טהור שנטמא עד שיהיו לו ימים ראשונים והיינו דקאמר רבי יוסי דלא מספקא ליה לשמואל בר אבא אם נזירותו ונזירות בנו מצטרפין לשני ימים אלא בנזיר טהור שנטמא וכדמפרש טעמא לקמן אבל בנזיר טמא שנזר כשהוא טמא פשיטא ליה שהן מצטרפין גרסינן דכיון שטמא הוא מה לי נזירותו ומה לי נזירות בנו:

אמר ר' מנא קומי ר' יוסי לא כ"ש הוא. בנזיר טהור שנטמא שיצטרפו:

ומה ימים שאין עולין לו. ומה אם טמא שנזר שהרי אלו הימים אין עולין לו כדקתני במתני' ולא לנזירות בנו אם נזר כשהוא טמא ואפ"ה את אומר דמצטרפין:

ימים שהן עולין. כגון בנזיר טהור דימים שהן עולין לו היו לכ"ש שיצטרפו יום נזירותו ויום נזירות בנו לכשנטמא דיסתור אותן הימים:

א"ר יוסי גרסינן. דלא היא תמן בנזיר טמא אינו ראוי לקבל התרייה שהרי טמא ועומד הוא ואינו ראוי להתרות בו אל תטמא וכיון שכן אין ניכר ההפרש בין ימי נזירותו ובין ימי נזירות בנו ובדין הוא שיצטרפו:

ברם הכא. בנזיר טהור ראוי הוא לקבל התרייה שאל יטמא וכשמתרין בו בנזירותו אומרים לו אל תטמא משום נזירות שלך ואם הוא בנזירות בנו מתרין בו אל תטמא משום נזירות בנך וא"כ ניכר ההפרש וההבדל ביניהן ואינו בדין שיצטרפו:

כמה דתימר תמן על דר"א. כמה דאמרינן במתני' לר"א שבתחלת נזירותו אינו סותר עד שיהא לו ימים הראשונים מהיכן להפיל:

ובסוף אע"פ שאין לו מהיכן להפיל. כלומר מי נימא אם נטמא ביום האחרון מנזירותו שאין לו עוד להשלים ואפ"ה סותר את הקודמין הוא או דילמא בסוף נמי בעינן שישארו לו עוד ב' ימים שיכול לסתרן:

ולא מתניתא היא. ומאי קמיבעיא ליה דהא תנן במתניתין דלעיל נטמא יום מאה ואחד אפילו לר"א סותר הוא אלמא דלא בעי לבסוף מהיכן להפיל:

א"ל שמענו שהוא סותר. מתני' לא שמענו אלא שהוא סותר לבסוף אע"פ שאין לו מהיכן להפיל:

שמענו שמביא קרבן טומאה. וכי שמענו משם שמביא קרבן טומאה אם נטמא אחר מלאת ואנן דקמיבעיא לן אם נטמא לבסוף ואין לו מהיכן ליפול אם מביא קרבן טומאה או לא ולא איפשיטא:

מתני' השלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ. שאין נזירות נוהגת אלא בארץ משום טומאת ארץ העמים ומי שנדר בנזיר בח"ל מחייבין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירותו:

נזיר בתחלה. צריך לנהוג בארן ישראל כמנין הימים שנדר בנזירות והימים שנהג בנזירות בח"ל כאלו לא נהג בהם נזירות כלל:

אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. רבי יהודה כר"א סבירא ליה דאמר לעיל בפרקין הנטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים ומשום הכי קאמר דהילני המלכה שנטמאה בסוף ארבע עשרה שנה שהיה ביום מלאת לא התרה הכל ולא הוצרכה למנות עוד שבע שנים אחרות אלא שלשים יום בלבד ולפי שלא היתה שנה שלימה לא מנאה בחשבון וכאלו אמר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה ושלשים יום:

גמ' חד אמר רבי יודה כב"ש. ס"ל ובשנטמאת איירי כת"ק שנטמאת בסוף מלאת וסתרה הכל והוו י"ד שנה עם ז' שנים הראשונים ולקמיה פריך עלה:

וחרנה אמר. דרבי יודה פליג בזה את"ק דס"ל שלא נטמאת כל עיקר ולא היתה נזירה אלא י"ד שנה שהורוה כב"ה מפני שבאת מארץ העמים ועלתה לא"י וצריכה שתנהוג שבע שנים כבתחילה:

אין תימר רבי יודה כב"ש. ואיירי בשנטמאת וא"כ קשיא ותני שלשים יום וי"ד שנה דנהי דסבירא לך רבי יודה אליבא דר"א קאמר דס"ל ביום מלאת אינו סותר את הכל עכ"פ שלשים יום בעינן:

לא תנינן מתני. לא שייך למיתני חדשים גבי חשבון שנים והלכך לא תני להו דלא הוי שנה ולעולם רבי יהודה כב"ש:

מתני' ואלו מעידים שנזר חמש. באוחה שעה שאתם אומרים שנזר שתים אנו מעידים שנזר חמש נזירות והוא אומר שלא נזר כלל א"נ באומר איני יודע א"נ בשותק:

נחלקה העדות. הואיל ומכתישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל:

יש בכלל חמש שתים. ויהא נזיר שתים:

גמ' רב אמר בכולל נחלקו וכו'. סוגיא זו כתובה פרק האשה שלום עד צדק צדק תרדוף ושם מבואר היטב ע"ש:

ה"ג כמו שהוא בתוספת' ריש פ"ג תני רבי ישמעאל בר רבי יוחנן בן ברוקה לא נחלקו על מי שהיו וכו':

ועל מה נחלקו על שני עדים. אחד אומר שתי שנים נזר ואחד אומר חמש:

נחלקה העדות. הואיל ואין כאן ב' עדים על שתי שנים:

וב"ה אומרים. מכל מקום שניהם מעידים על שתי שנים שיש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים:

סליק פירקא בס"ד