מתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו וכו'. כלומר כולם שמעו מהראשון שאמר הריני נזיר ואמר חבירו ואני וכן השני וכן השלישי:

כולן נזירין. שכל אחד נתפס בשל חבירו כדמפרש בגמרא:

פי כפיי. והוא שיאמר פי כפיו מן היין שערי כשערו מלהגז:

ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. שכבר קיים נדרה כשאמר ואני. ואם אשה נדרה בנזיר ושמע אחר ואמר ואני ואח"כ הפר לה בעלה אינו מופר לזה שאמר ואני שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם:

גמ' כן היא מתניתא ואני ואני. דלא מיתנינן במתני' אלא תרי ואני ותו לא וכדדייקינן לקמן:

מאן תנא ווי"ם רבי יודה. דוקא כשכל אחד אמר ואני בוי"ו בהא אמרינן כל אחד תלה בחבירו וכשהותר הראשון הותרו כולן אבל בלא וי"ו אין כל אחד תולה בחבירו הוא וכר' יודה דס"ל הכי בשבועות. וכה"ג איתא לעיל בפ"ק הלכה ב' ושם ציינתי פלוגתייהו דר"מ ור"י ולר"מ אין חילוק ואפילו אמר אני אני בלא ווי"ם כל אחד תולה בחבירו הוי דאמילתא קמייתא כלהו קאי כמו דאמר התם בשבועה וע"ש:

מתנית' שהיו כלהם. שהתפיסו כלם בתוך כדי דיבורו של ראשון דס"ל לתנא דמתני' כל חד בקמא מיתפס ולא בחבריה ומהאי טעמא דייק לעיל כן היא מתני' ואני ואני ותו לא משום דכדי דיבור שלש תיבות הוו וכמאן דאמר לקמן כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי והילכך לא מצי למיתני אלא תרי ואני דהוו כדי תוך דבורו של ראשון מתיבת נזיר דקאמר ומצרפינן בהדי ואני ואני:

מתניתא. האי ברייתא פליגא אמתני' דס"ל להאי תנא דכל חד וחד בחבריה מיתפס ולא בקמא דמדקתני הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ולא קאמר הוא מותר וכלן אסורין ש"מ כל חד בחבריה מיתפס והלכך נמי אפילו אין כולהם בתוך כדי דבורו של ראשון:

וחזר ואמר ואני. חזר הראשון אחרי שאמר חבירו ואני מאה יום ואמר הוא ואני:

נעשה עיקר טפלה. הראשון שהיה העיקר ועד שלא אמר ואני אם הותר הוא הותר השני שהרי הוא נתפס בו ועכשיו שחזר ואמר ואני נעשה הוא טפלה להשני ואם הותר השני הותר הראשון. אי נמי שלא הותר שום אחד מהן בחבירו דכל חד וחד עיקר וטפלה זה לזה הוו:

אחד שאמר הריני נזיר ואמר אני. שמע חבירו ואמר ואני כו':

הותר הראשון הותר השני. ולאו דוקא השני דהשלישי הותר ג"כ אלא משום דקתני סיפא הותר השני לא הותר השלישי דס"ל כתנא דמתני' דכלהו בקמא מיתפסו נקט ברישא ג"כ השני:

אחד שאמר הריני נזיר שתים ושמעו שנים ואמרו ואנו מהו מי אמרינן נזירין שתים הן ביניהן דואנו נזירין כמותך קאמרי וכל אחד חדא נזירות קבל עליה או אכולא דיבורא קאמרי וכל אחד ואחד נזיר שתים הוא ולא איפשיטא:

הוא הותר. כלומר הא ודאי פשיטא לן אם הראשון הותר הותרו הן שהרי הן תלוין בו:

ה"ג הותרו הן לא הותר הוא. דהוא עיקר וקמ"ל שאפילו שנים נעשין טפלה לאחד:

ושמע אחד ואמר ואני. מהו תחת שניהן נזר מי אמרינן ואני כמותכן קאמר ודעתו להיות נזיר כמו השנים ונזיר שתים או תחת כל אחד ואחד נזר כלומר לכל אחד מהן ואני נזיר כמותכן קאמר ואינו נזיר אלא אחת ולאו איפשיטא:

הותרו הן כו'. בהא פשיטא לן ואיידי דרישא נקטה:

פי מן היין. הא דקתני במתני' פי כפיו דוקא במפרש פי כפיו מן היין שער ראשי כשערו מן התגלחת או שאמר ידי כידו מן הטומאה ליגע בה רגלי כרגלו מן הטומאה ניכנס במקומה אבל אי לא אמר הכי לאו כלום הוא דלא מהני אלא בדבר שהנשמה תלויה בו כדלקמיה:

ראשי נזיר כבידי נזירה. מהני דהוי דבר שהנשמה תלויה בו והוי נזיר:

הילוכי נזיר דיבורי נזיר. ולא סיים ממה יהא נזיר לאו כלום קאמר:

למה. אראשי וכבידי קאי ולמה בעינן דבר שהנשמה תלויה בו:

נדר נדר. לג"ש כתיב הכא כי יפליא לנדור נדר וכתיב בערכין כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' מה נדר שנאמר להלן דבר שהנשמה תלויה בו דבערכך נפשות אמר רחמנא כדאמרינן פ"ה דערכין:

הותר הוא היא הותרה. אהריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני קאי שאם הותר הוא הותרה ג"כ היא שהרי תלתה נזירותה בו אבל הותרה היא הוא לא הותר ולפיכך מיפר את שלה ושלו קיים:

מה הן ואני. אסיפא קאי הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני ובעי הש"ס מה זה הלשון ואני ובמה את עבד ומדמי לה אם כאמן וקיים לך הוא ומתני' אתיא ככ"ע שאינו יכול להפר:

או יפה עשית. או דהוי כמאן דאמר לה יפה עשית ומתני' כר"ח אתיא דאלו לרבי הושעיא יכול הוא להפר כדלקמן:

דרבי חייא רובא ורבי הושעיא רובה. פליגי בהא דתני האשה כו' לא אמר כלום שאין זה לשון הפרה עד שיאמר מופר ליך בטל ליך:

אבל אם אמר. וכלומר אבל בקיים לה הבעל בהא פליגי רבי חייא ורבי הושעיא דר"ח ס"ל דכל הלשונות הללו לשון קיום הן ושוב אינו יכול להפר ורבי הושעיא ס"ל דבכולהם יכול להפר דאין כאן לשון הקמה עד שיאמר באמן וקיים ליך בזה עוד אינו יכול להפר:

מתני' מיפר את שלה ושלו בטל. שזה כמי שתלה נדרו בנדרה והלכך אם הפר לה שלו בטל ודוקא שאמר לה בלשון תנאי על מנת ואת כדמפרש בגמרא ואם אמר לה בלשון שאלה כלומר ואת מה תאמרי אם תהוי נזירה כמוני אם לאו בהא יכול להפר שלה ושלו קיים דלא תלה נדרו בנדרה אבל אם אמר הריני נזיר ואת בניחותא וענתה אמן אינו יכול להפר שהרי קיים לה:

גמ' הותרה היא הותר הוא. שהרי תלה נדרו בה ולפיכך קתני במתני' מיפר את שלה ושלו בטל וכדמפרש רבי אבהו מפני שהוא כתולה נדרו בה ודוקא באמר לה על מנת ואת כלומר בלשון תנאי הריני נזיר אם תהיה נזירה כמוני כדפרישית במתני' דמשתמע בעל מנת ובהא הוא דבטל שלו כשמיפר לה:

אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום. דלשון התרת חכם הוא ולא לשון הפרה:

זה כהלכתו. הבעל בלשון הפרה והזקן בלשון התרה:

מתני' והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים. ואח"כ הפר לה בעלה:

הרי זו סופגת את הארבעים. על שעברה קודם הפרה:

תספוג מכת מרדות. מדברי סופרים ומכת מרדות האמורה בכל מקום כפי מראה עיני הדיין וכפי צורך השעה כדאמר הכא בגמרא ודוקא בעבירה שכבר נעשתה אבל גבי מצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו:

גמ' מלקות תורה ל"ט ואומדין אותו אם יש. בו כדי לקבל כדתנן פרק אלו הן הלוקין וכדדריש התם מקראי אבל מכת מרדות שהיא מדרבנן לא ניתן בה שיעור ואומד אלא הכל לפי ראות עיני הדיין:

כתיב וה' יסלח לה. ובאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר מגיד שהיא טעונה סליחה דאי בידעה שהפר לה בעלה אינה צריכה כפרה וסליחה:

מי שנתכוין שיעלה בידו בשר חזיר. כמו זו האשה שהרי היא לאיסור נתכונה שלא ידעה שהפר לה בעלה אלא שעלה בידה בשר כשרה:

הראשונה מותרת והשנייה אסורה. דקי"ל בעל מיגז גייז בהפרתו דמכאן ולהבא לא ליהוי נדר אבל מקודם הויא נזירה והילכך שניה שתפסה בה מעיקרא אסורה:

להיות כמותה וכיוצא בה. אם תתקיים נדרה תהא נזירה ואם לא תתקיים לא אף השנייה מותרת:

תמן תנינן. פ' שבועת הפקדון היו חמשה תובעין אותו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין בידי לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר"ש אומר עד שיאמר שבועה על כל אחת ואחת ותנן התם במתני' דלקמן תן לי פקדון חטין שעירין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ועלה גרסינן האי סוגיא בהאי תלמודא שם:

א"ר יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר. כלו' דמסתברא היא דכי היכי דפליגי ברישא בהרבה תובעין ה"נ פליגי בסיפא באחד תובע הרבה תביעות ולדברי ר"ש דקאמר לעיל דשבועה לא קאי אלא אקמא והלכך בעינן שבועה לכל אחד ואחד והכא נמי כן ושמעינן מהא לר"ש אם אמר לו שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין ונמצא שאין בידו חטין ואשתכח דאחטין קושטא הוא דמשתבע פטור נמי על השאר ואפילו יש בידו שעורין וכוסמין דשבועה דקאמר לא קאי אלא על החטין:

רבי אבא. אמר אוף רבי יודה דהוא ת"ק דמתני' וס"ל דחייב על כל אחת ואחת כדמוקי לה התם אליביה מודה הוא הכא דפטור על השאר דלא אמרינן דשבועה אכל אחת ואחת קאי אלא אם כפר בכל התביעות וכלן שקר הן דמאי חזית לומר דעתיה אקמיית' לחודה הוא דהוי אבל היכא דקמייתא קושטא הוי אמרינן מסתמא כי אשתבע אקושטא הוא דמשתבע:

מהו שתחול עליו שאר המינין. אם חלה השבועה על שאר המינין שיש בידו ולר"ש קא בעי והא דרבי יוחנן מיתרצא לקמן:

חברייא אמרין לא חלה. דאמרינן שבועה שאמר לא היה דעתו אלא אתחלת דיבוריה ואחטין הוא דמשתבע ולא על שאר המינין:

מתניתא. ברייתא דלעיל מסייע לחברייא דקתני לר"ש אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה ודוקא שאמרה כן הא לא אמרה מודה ר"ש הראשונה מותרת והשניה אסורה ולא אמרינן דמה שאמרה ואני נתכונה שתהיה הכל כיוצא בה ואם אח"כ יפר לה בעלה תהיה מותרת כיוצא בה אלא דאמרינן לא נתכונה אלא אתחלת דיבורה במה שאמרה הריני נזירה וה"נ כן אריש דיבוריה סמיך ולא נתכוין לומר שבועה על שאר המינין:

מה אם תמן. כלומר דדחי לה הש"ס דאדרבה איפכא מסתברא מהתם וק"ו הוא דמה אם תמן שאין שם עיקר נזירות בשניה אלא במה שאמרה ואני ומסתברא הוי דואני כמותך וכיוצא בך קאמרה ואם יפר ליך בעליך מותרת גם אני ואפ"ה את אומר חלה הנזירות עד שתאמר בפירוש לא נתכונתי אלא להיות כמותה:

כאן שיש כאן עיקר שבועה. שהרי אמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין לכ"ש דחלה השבועה על שאר המינין דמהיכי תיתי לומר דדעתו היה שיהו שאר המינין כמו החטין וכמו דאחטין פטור הוא כן נמי אשאר מינין דהא שבועה קאמר ואחטין הוא דקושטא משתבע אבל על שאר המינין חלה השבועה:

מהו דאמר רבי יוחנן וכו'. כלומר ולא תיקשי א"כ מאי הא דאמר רבי יוחנן לעיל לר"ש דפטור נמי על שאר המינין התם במתפיס מיירי שאומר בפירוש לה נתכוונתי אלא שעורין וכוסמין יהו כחטין וכמו שאני פטור על החטין כך לא היה דעתי לישבע על שאר המינין אבל מסתמא לא אמרינן כן והוי ממש דומיא דברייתא דנזירות. וכל זה הוא לפי גי' הספר והיותר נראה דאיפכא גרסינן חברייא אמרין חלה ור"ז אמר לא חלה ומה אם תמן וכו' סוף ההוכחה היא וכדפרישית ומתפרשת השמועה יותר בפשיטות:

פשיטא דא מילתא. על דברי רבי שמעון קאי שאמרה השניה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה ואם לא הפר לה בעלה של ראשונה ועברה על נדרה וכלומר אע"פ שאח"כ הפר לה אלא בשעה שעברה על נדרה לא הפר לה עדיין לוקה היא כדפרישית במתני':

שנייה מהו שתלקה. אם עברה על נדרה קודם שהפר לה בעלה של זו מי אמרינן דבעיקרא קמיתפסה ומכיון שעברה קודם שהפר בעלה של הראשונה לוקה או דילמא לבסוף קא מיתפסה וכיון שהפר בעלה של הראשונה את נדרה אגלאי מילתא למפרע דהשניה לא הויא נזירה כלל שהרי כמותה וכיוצא בה אמרה וראשונה היא דלוקה דעברה קודם שהפר לה בעלה:

מאחר שזו לוקה זו לוקה. שהרי כל זמן שלא הפר בעלה של זו חל גם עליה הנדר וס"ל דבעיקרא קא מיתפסא כדלקמן:

אמר רבי לא ר"ש היא. ולדידיה שפיר מיתוקמא מילתא כדמפרש לקמיה:

ותיעשה שניה. ובשבועות גריס דרבי יודן מקשי לה וקאמר ותנאי ב"ד הוא כלומר וכי תנאי ב"ד הוא דקאמרת מאחר שזו לוקה זו לוקה אמאי ותיעשה שניה כאומרת הריני נזירה לאחר זמן וכלומר דנתפס לבסוף אם לא יפר לה בעלה ומכיון שהפר אגלאי מילתא דתו לא הויא השניה נזירה:

ר"ש כדעתיה. לטעמיה הוא אזיל דאמר בפרק י"ב דמנחות גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין מביא מן החטין ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין שאין מנחת נדבה באה מן השעורין ולא אמרינן דדעתו היה על החטין כדרך המתנדבין ולומר שאם יודע לו שאין מביאין מנחת נדבה אלא מן החטין יביא הוא ג"כ מן החטין אלא דאזלינן אחרי דיבורו הראשון ולאו כלום קאמר וה"נ אחרי דיבורא קמא אזלינן שאמרה ואני ולא אמרינן דאלבסוף קא מיתפסה אלא כל זמן שלא הפר לה בעלה של זו אף זו כמותה וכיוצא בה. ובשבועות גריס ר' שמעון כדעתיה דאמר במגבה הדבר תלוי. והיינו הך דמגבה דיבורא הוא ומלשון אגיבון ליה:

מתני' אם שלו היתה בהמה תנא ותרעה בעדר. דלא אקני לה אלא מידי דצריכא לה:

ואם משלה היתה בהמה. כדמפרש בגמרא שנתן לה אחר במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל כלן משועבדים לבעלה:

החטאת אמות. אותה הבהמה שהפרישה לשם חטאת תמות ומטעמא דאמרינן לעיל דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה וסליחה והויא כחטאת שמתו בעליה וגמירי דלמיתה אזלא:

ונאכלין ליום אחד. כדין שלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום ולילה:

ואינן טעונין לחם. דכל שלמי נזיר טעונין לחם וכתיב ונתן על כפי הנזיר וזו שהפר לה בעלה אין כאן כפי נזיר:

היו לה מעות סתומין. שהפרישתן סתם לקרבנות נזיר ולא פירשה אלו לחובתי:

יפלו לנדבה. לתיבות שבמקדש שמשליכים בהם שאר מעות נדבה ולוקחים בהם עולות וטעמא מפרש בגמרא דהלכה היא בנזיר:

ילכו לים המלח. דבכל מקום אילו היתה בהמה אזלא למיתה בדמים הולכין לים המלח:

לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין מדרבנן ואם נהנה אינו חייב להביא קרבן מעילה האמור בנהנה מן ההקדש דכיון דלים המלח אזלי לא קרינן ביה קדש לה':

דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן. דכיון דדורון הוא יכול להקריב ומועלין בהן כיון דקריבין לגבי המזבח:

יביאו שלמים. ולא צריך למיתני אין מועלין בהן דלא עדיפי משאר קדשים קלים שאין בהן מעילה לפני זריקת דמים כדאמרינן פ' קמא דמעילה:

גמ' הא ליקדש קדשה. בתמיה דקתני אם משלה היתה הבהמה החטאת תמות משום דקדשה ואמאי הא מה שקנתה האשה קנה בעלה ולדידה מנא לה:

שלה הן. בתמיה כלומר ומי מהני בהא דאמר לה זה על מנת שלא יהא לבעליך רשות בהן הא אף על פי כן קנה הבעל כדאמרינן פרק בתרא דנדרים:

במשלטת על נכסיו. מיירי שעשה לה הבעל שולטת על נכסיו שתוכל לעשות מה שתרצה ואם בא ומיחה בשעת שהקדישה לא קדשה ומתני' בשלא מיחה בה:

תמן. ופריך הא לקמן בפרק ה' הלכה ד' את מוצא אומר גבי מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר דלא קדשה כלל והכא את אומר אכן דאע"פ שהפר לה בעלה החטאת תמות דקדשה:

תמן. שאני התם דהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אבל הכא הבעל אינו עוקר בהפרתו אלא מכאן ולהבא כדאמרי' לעיל הבעל מיגז גייז ובשעה שהפרישה אכתי נדרא הויא וקדשה:

מי מפר את שעליה. כלומר השתא דקאמרת טעמא דמכאן ולהבא הוא דעוקר א"כ מי מפר לה לקרבנות שהפרישה וקבלה חובה עליה ואמאי לא יקרבו:

גזירת הכתוב הוא. דכשהבעל מפר נדרה מפר נמי לקרבנות שקבלה עליה ומהניא הפרתו לאת שקבלה עליה כמו דמהני להפרת נדרה שהרי מכח נדרה הן באין והלכך אינן קרבין כדין קרבנות נזיר אלא כמפורש במתני':

לא לחם ולא זרוע. שלמים דקתני במתני' אינן טעונין לחם וכן לא זרוע בשלה מן האיל דכיון שאין הנזיר ניתר בהן אין טעון זרוע לעשות תנופה כדין שלמי נזיר:

רבי בון בר חייה בריה דרבי שמעון בעי גרסינן:

שלמים באין לאחר מיתה. כלומר מצינו שהשלמים באין לאחר מיתה דאין לך שאין בא לאחר מיתה אלא חטאת ואשם:

מהו שיטענו לחם. ואשלמי תודה קבעי דאלו בשלמי נזיר בהדיא תנן בפ"ג דמעילה שאין טעונים לחם דעל כפי נזיר בעינן וליכא:

חזר ואמר וכן בחיים. כלומר דרבי בון הדר פשיט לנפשיה דהא בחיים נמי כן כגון שהפריש קרבן ואבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא הראשון וכי לא על הבטלה הן באין ואפ"ה את אמר דטעונין לחם וה"נ לאחר מיתה טעונין לחם:

פשיטא ליה לרבי בון בר חייה בשלמים הבאין לאחר הפרה. כלומר מדלא פשיט לה הבעיא ממתניתין דשלמים הבאין לאחר הפרה אינן טעונין לחם ש"מ דפשיטא ליה דלא דמי אחר מיתה לאחר הפרה וכי מה בין מיתה להפרה:

מיתה כבר נראו להטען לחם. שאני באחר מיתה הואיל וכבר נראו ללחם קודם שמת אבל הפרה לא נראו כלל דכיון שהפר לה בטל הנדר:

אשם לאחר הפרה. אם נטמאה בנזירותה ואח"כ הפר לה מביאה אשם אבל לא לאחר מיתה כדמפרש ואזיל:

שאין לך אשם בא על הבטלה כזה. כלומר אע"ג דלא מצינו שאשם בא על הבטלה דאין אשם בא לאחר כפרה אם נתכפר באחר דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה מ"מ בזה הוא בא אע"פ שעכשיו כעל הבטלה הוא הואיל ובשעה שנטמאת אכתי לא הפר לה:

תמן תנינן. בפ"ב דשקלים מותר נזירים לנזירים אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונתותרו יביאו מהן קרבנות נזירים אחרים:

מותר נזיר. אם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו ונתותרו המותר לנדבה לקיץ המזבח:

והוא שקרבה חטאתו בסוף. הא דאמרינן מותר נזיר לנדבה בשקרב עולתו ושלמיו בתחלה וחטאתו לבסוף ונתותר בהא הוי כמותר חטאת וקי"ל מותר חטאת לנדבה כדתנן שם אבל אם קרבו שלמיו בסוף ונתותר מהמעות הוי כמותר שלמים ותנינן התם מותר שלמים לשלמים:

רבי זעירא. אמר אפילו קרבו שלמיו לבסוף הואיל וחטאת נמי קרבה מהן דהלכה אחת היא בנזיר הל"מ שתהא מותרו נדבה:

מתניתא. ברייתא דתני כוותיה דר"ז ותני כוותיה דרב חסדא:

כל שדמי חטאות מתות מעורבות ביניהן. כדתנן בפרק ג' דמעילה המפריש מעות לנזירותו ומת יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר הואיל וסתומין הן:

ואפילו הפריש דמי חטאות מתות מתוכן. לא אמרינן דהמותר דמי עולה ושלמים הן דמכיון שנתערבו בהן דמי חטאות מתחלה דין מעות סתומין להן ויפלו לנדבה והיינו כרבי זעירא:

אילו לחטאתי והשאר לנזירותי. לשאר קרבנות נזירותי לעולה ולשלמים ומת מועלין בכלן הואיל ואיכא דמי עולה ביניהן ואין מועלין במקצתן דאיכא למימר של שלמים הן ובשלמים ליכא מעילה לפני זריקת דמים:

ולא אמר ואם מת יפלו בנדבה. אלא דמי חטאת הולכין לים המלח והשאר חציין קרבין עולה וחציין שלמים משום דכשאמר אלו לחטאתי הוי כהפריש דמי חטאת מהן ולא נאמרה הלכה אלא כשדמי חטאת מעורבת ביניהן והיינו כרב חסדא דאמר אם קרבה החטאת בתחלה לא הוי כמותר חטאת:

מותר לחם נזיר. מה שנתותר מהלחם שמביא עם שלמיו ירקב:

ויאות. שפיר א"ר חסדא דהיכי ליעבד להקריבו בפ"ע א"א שאין לך לחם קרב בפ"ע ולהקריבו עם קרבן נזיר אחר אי אפשר שאין לך נזירות בלא לחם וזה הנזיר צריך להביא לחמו עם שלמיו ולפום כן ירקב:

סברין. בני הישיבה מימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו דין אחד להם ומותר נסכיו של נזיר נמי לאבוד אזלי:

מותר נסכיו קדשי קדשים אינון. והוו כמותר. חטאת ואשם דקי"ל בשקלים שם שמותרן יפלו לנדבה:

על דעתיה דרבי יוסי בר בון. דקאמר לרב חסדא מותר נסכיו יפלו לנדבה:

שלשתן אמרו דבר אחד. דכל מותר קדשי קדשים יפלו לנדבה:

ההן דהכא. הא דאמרן:

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתי קול רב יהודה ששאל לשמואל רבו הפריש שקלו ומת מהו:

יפלו לנדבה. הואיל והשקלים באין לקרבנות ציבור וקדשי קדשים הן:

מותר עשירית האיפה שלו. כלומר ובהאי פלוגתא אשכחן לר"א דאמר נמי כרב חסדא מותר עשירית האיפה של כ"ג שהוא מקריב בכל יום וניתותר ואינו יכול לצרפה למחר:

רבי לעזר אומר יפלו בנדבה. דקדשי קדשים הן:

מעות סתומין. כלומר אין דין סתומין אלא במעות דבהו שייכא אבל אין בהמה סתומה דאיכא הכירא דכל שהיא נקבה ראויה לחטאת והאי דהוי זכר לעולה ואיל בן שתי שנים לשלמים והלכך לא מחלק במתני' בין בהמה סתומה למפורש':

ותני בברייתא כן יכול וכו'. רישא דברייתא הכי איתא בת"כ קרבנו כתיב בחטאת יחיד או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואין הוא יוצא בקרבן אביו לא מן הקלה על הקלה ולא מן החמורה על החמורה ולא מן הקלה על החמור' ולא מן החמורה על הקלה. קלה אם אביו הפריש על עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות ושבועת ביטוי חמורה כגון חייבי כריתות:

יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש. כלומר יכול דבבהמה הוא דאינו יוצא בקרבן אביו בכל הני דאמרן שכן אינו מגלח על בהמת אביו בנזירות דלא מצינו שמגלח על נזירו' אביו אלא בשהניח אביו מעות סתומין לנזירותו כדתנן בסוף פרקין:

אבל יצא בקרבן אביו במעות שהפריש. בכל הני דאמרן שכן מצינו שהוא מגלח על מעות נזירות אביו:

בזמן שהן סתומין. כדתנן לקמן משום דהלכה היא בנזיר כן דדוקא על מעות סתומין שהניח אביו ולא על המפורשין:

ת"ל קרבנו. זימנא אחריתא בפרשת חטאת ואם כבש יביא קרבנו:

כשהוא אצל המעות הוא מזכיר סתומין. השתא מסיק רב ששת לסייעתא דר' בא דחזינן בברייתא כשמדבר בענין מעות הוא מזכיר סתומין ובבהמה לא ש"מ דאין דין סתומה בבהמה:

בהמה אין עליה הילכות סתומין בתחלה. מילתא באנפי נפשה היא הא דאמרן אין לבהמה דין סתומה בתחילה בשעת הבאה היא אבל יש עליה הילכות סתומין בסוף כשהוממה ובמעות איפכא הוי כדמפרש ואזיל. ה"ג מעות יש עליהן הילכות סתומין בתחילה דתנינן היו לו כו' כמו שהגהתי בעמוד ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות:

בהמה אין עליה הלכות סתומין בתחל' דתנן רשב"ג חומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תיקרב לחטאת וכו'. כדתנינן לקמן בפרק ו' משום דניכרין וכמפורשין הן:

מעות אין עליהן הילכות סתומין בסוף דתנן אלו לחטאתי. בברייתא שהובאה לעיל והיינו בסוף דכשהפריש והבדיל מהן דמי חטאת דמיו אין עליהן דין סתומין דלא יפלו לנדבה כדאמרינן לעיל:

בהמה יש עליה הילכות סתומין בסוף כשהביא מעות וחיללן על בהמה. אם הוממה והביא מעות וחיללן עליה יש עליה דין סתומין כדין מעות:

הפריש חמור. דאין ראוי להקרבה ואין עליו אלא קדושת דמים כמפריש מעות הוא ויש לו דין סתומין לענין שאם מת הנזיר יפלו המעות לנדבה וכן הבן מגלח עליו:

הפריש שור. ואין שור ראוי לקרבן נזירות דאין הנזיר מביא שור בהא פליגי רבי יוסי ורבי חייה אליבא דשמי:

כמפריש מעות. הואיל ואינו עומד להקרבה בשביל הנזיר:

וחד אמר כמפריש בהמה. דהא מיהת ראוי לקרבן בעלמא הוא:

מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. דכיון שלאחר שנזרק הדם היא יכולה לשתות יין ולהטמא למתים אין כאן יותר נדר של עינוי נפש:

אפי' נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר. משום הפסד קדשים:

אבל בתגלחת טומאה יפר. מפני שצריכה לחזור ולמנות נזירות טהרה ויכול הוא לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה ומנועה משתיית יין:

אף בתגלחת הטהרה יפר. כדי שלא תצטרך להתנוול בגלוח דגלוח באשה נוול הוא ות"ק סבר אין הגלוח נוול שהרי יכולה לעשות לה פאה נכרית ואין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי:

גמ' מיפר לה מפני שערה. בתמיה ועל הא דקתני אי אפשי באשה מגולחת פריך וכי יכול הבעל להפר לה מפני שערה שלא תתגלח הא אין הבעל מפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ובגלוח שער הראש לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה איכא:

גזירת הכתוב הוא. כלומר ודאי עיקר הפרה משום עינוי נפש דשתיית יין הוא אלא דגזירת הכתוב כשהפר נדרה מיפר הוא כל מה שקבלה עליה וממילא מופר נמי שלא תתגלח:

דר"ש היא. הא דקתני כיון שנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר כדלקמן:

דברי הכל היא. דכיון שניתק מלא תעשה דגילוח שהיתה עד עכשיו אסורה לגלח לעשה דגילוח הנזיר שוב אינו יכול להפר ולבטל העשה:

רבנין אמרין. כלומר מאי רבנן ומאי ר"ש ומפרש כדפליגי לקמן פרק ו' דרבנן אמרין ואחר ישתה הנזיר יין אחר כל המעשים הללו שהקריב כל קרבנותיו ור"ש ס"ל אפילו אחר מעשה יחידי והלכך כיון שנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר דמותרת בשתיית יין ושוב לא הוי ניוול:

מתניתא מסייע לרבי אלעזר גרסינן. דקתני בתגלחת הטומאה יכול הוא לומר אי אפשי באשה מנוולת הא תגלחת הטהרה אע"פ שלא גלחה עדיין אינה מנוולת מיין ומאן אית ליה האי סברא דתגלחת אינה מעכב' מלשתות יין לא ר"ש היא דס"ל כיון שנזרק עליה אחד מן הדמים כבר הותרה בכל ותו לאו מנוולת היא:

אוף רבי דכוותה. הא דרבי נמי אליבא דר"ש אתיא דקתני שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגולחת ולא קאמר מנוולת ומגולחת אלא ש"מ דאף רבי כר"ש ס"ל דכבר הותרה לשתות ביין ולאו מנוולת היא:

לא אמר ר' עקיבא גרסינן. הא דקאמר ר' עקיבא במתני' אפי' נשחט אחד מכל הבהמות אינו יכול להפר לא אמר אלא בחטאת דבר הוא דאיכא הפסד קדשים שאי אפשר לזרוק דמה שלא לשמה ולהתיר בשר באכילה כשאר קדשים שהחטאת פסולה שלא לשמה אבל אם נשחט עליה העולה או השלמים אפשר בתקנה:

מעתה. כלו' ושמעינן מהא דהא דאמרי' בעלמא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אפילו לגבוה אינה נמסרת לענין שלא יכול לשנות אלא בשחיטה אבל בחיים לא הוי כמסירה לענין זה:

מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר. כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ב שנים ויום א' וכל דין נזירות עליו ואביו מביא קרבנותיו ואם נטמא מביא קרבן טומא' והאי מדירו שאומר לו תהא נזיר או הרי בני פלוני נזיר והוא שלא ימחה לו הבן ולא הקרובים ודוקא כשימחה הוא או מיחוהו קרובים מיד אבל אם התחיל לנהוג נזירות או שקבל עליו הנזירות תו לא מצי לממחי לא הוא ולא קרובים ודבר זה הלכה מפי הקבלה ואינו נוהג בשאר נדרים:

כיצד גילח. כלומר כיצד יעשה האב בקרבנות בזמן שגלח הבן ולא קבל הנזירות או שגלחוהו קרובים או שמיחוהו קרובים:

האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. ואפילו היא בת יורשת ודבר זה הלכה מפי הקבלה:

א"ר יוסי וכו'. ואין הלכה כרבי יוסי אלא בין שמת אביו ואמה הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא ובין שהיו הוא ואביו נזירי' ומת אביו מגלח על נזירות אביו ואם היו בנים רבים וקדם אחד מהן וגלח על נזירות אביו זכה:

גמ' איש. כתיב איש צרוע הוא אין לי אלא איש וכו' ואיידי דקתני הכא האיש מדיר בנו בנזיר והאיש מגלח על נזירות אביו אבל לא האשה נקט נמי להא כדקחשיב להו בפרק ג' דסוטה בדברים שבין האיש להאשה:

בניזורי מרחם. בנזירות שאדם מדיר את בנו תנינן פלוגתא דתנאי ועל שם שאביו יכול להדירו מרחם קרי ליה נזיר מרחם וכן הוא לקמן בפ"ז סוף הלכה א' שהקדישו אביו מרחם ופליגי בה אליבא דב"ה עד אימתי יכול להדירו:

אית דבעי מימר. עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים יכול להדירו לב"ה:

ואית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים. היינו שנת י"ג דמבן י"ב שנים ויום אחד עד י"ג ויום אחד עונת נדרים מיקרי דבודקין אותו אם יודע לשם מי נדר כדתנן בפרק יוצא דופן ועד י"ב שנים ויום אחד הוא דקאמרי ב"ה שאביו מדירו אבל משבא לעונת נדרים הכל מודים אפילו בית הלל שאינו מדירו דכיון שהוא בעצמו הגיע לעונת נדרים לא חייל עליה נדריה דאב:

בכל לשונות כמי שמיחה. כלומר בכל הלשונות שאומר ומגלה דעתו שאינו רוצה בנדרו כמי שמיחה בפירוש הוא ואין כאן קפידא אם אומר אין כאן נדר או בטל הוא כדמחלקינן לעיל הלכה ב' בהפרת הבעל לאשה:

ישב לו לפני הספר. כלומר בהא ודאי פשיטא לן שאם ישב לפני הספר לא אמרינן דגלה דעתו שרוצה להתגלח והוי מחאה אלא עדיין כמי שלא מיחה הוא:

קרוב מהו שימחה. אלא הא הוא דמיבעיא לן אם אחר שישב לפני הספר אכתי הקרוב יכול למחות או לא וכלומר למאי דאמרן דהמחאה צריך להיות מיד כששמעו כדפרישית במתני' ולפיכך בעי הש"ס אם הקרוב יכול למחות עוד בכה"ג מי אמרינן הא דלא מיחה עד עכשיו משום שראהו יושב לפני הספר וכסבור היה שמעצמו ימחה ויתגלח והוי השתא כמו ששמע בתחלה ויש לו עדיין כח למחות או דלמא אפילו הכי אמרינן כיון שלא מיחה מיד ששמע שוב אינו יכול למחות ולא איפשיטא:

מהו שתחול עליו נזירותו ונזירות אביו כאחת. בזמן אחד ולמ"ד לעיל עד שיביא שתי שערות הוא דבעי דמשכחת לה שהגיע לעונת נדרים ואביו מדירו ונדרי עצמו ג"כ נדרים הוו ופשיט לה מהאי מעשה כו' דחלו כאחת:

הריני נזיר מכבר. כלומר מעכשיו שאהא נזיר בשביל עצמו:

רבי יוסי ב"ח שאל מליקת העוף שלו מהו שתיאכל. זה הבן שאביו מדירו בנזיר ואם נטמא בעי למיתי קרבן ציפרים ומליק להו ואם נזירות גמורה הוי ומותרין הן כשאר מליקת העוף שהותרה לכהנים או דלא הוי נזירות אלא מדרבנן ולא אישתרי לגביה מליקת העוף משום נבילה:

עד דאת. ומתמה הש"ס עד דאת מקשי לה למליקת העוף ומשום ספק חיסור נבילה קשיתה לשחיטת העוף כלומר תיפוק ליה דבלאו הכי יש כאן ספק איסור ואפילו אי הוי שחיט להו דשמא לאו נזירות גמורה הוי ואסורין משום חולין בעזרה:

תמן. בשחיטה ספק אחד הוא דהוי והכא במליקה שני ספיקות יש כאן משום נבילה ומשום חולין בעזרה והילכך נקטה להבעיא משום מליקה:

אמר רבי מני אי משום הא לא אריא דאפילו הכא במליקה לא הוי אלא ספק אחד משום נבילה אבל חולין בעזרה לא איתסר אלא בזביחה כהדא כו':

רבנן דקיסרין. אמרין בשם רבי יוסי ב"ח דלא הוי קשיא ליה כלל דאפילו ספק אחד אין כאן כמ"ד אין שחיטת העוף מחוורת מד"ת אין לה עיקר מן התורה אלא אסמכתא בעלמא מקרא וישטחו להה שטוח לשון שחוט דבר הטעון שחיטה ואין כאן לא נבלה ולא חולין בעזרה דהא לאו זביחה היא:

ה"ג עד כדון בשוין הוא ובנו נזיר אחת. ואמתני' קאי האיש מגלח על נזירות אביו ועד כאן כשהיו נזירין שוין דשניהם לא נזרו אלא אחת:

הוא נזיר אחת ובנו נזיר שתים מהו להוסיף על מעות אביו ולהביא קרבנותיו שתים:

הוא נזיר טהור ובנו נזיר טמא. מהו להביא ציפרין באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרה וכן הוא נזיר טמא ובנו נזיר טהור מהו להוסיף על מעות שהפריש אביו לציפרין ולהביא קרבנות נזירות טהרה ולא אפשיטו כל הני בעיא:

מאי טעמא דר' יוסי. דס"ל במתני' אין זה שמגלח על נזירות אביו אלא מי שהיה הוא ואביו נזירים דכתיב קרבנו לה' על נזרו ודריש לה מדכתיב קרבנו על נזרו משמע שנזרו יהא קודם לקרבנו ולא שיפריש קרבנו קודם לנזרו וה"נ אם לא היה הבן נזיר קרבנו קודם לנזרו הוי:

הוון בעיי מימר. היו בני הישיבה רוצים לומר דרבי יודה הוא ת"ק דרבי יוסי במתני' מודי לרבי יוסי כשהוא ואביו נזירי'. שמגלח על נזירות אביו אלא דרבי יוסי הוא דפליג על רבי יודה בשלא היה הוא נזיר:

אשכחיה אמר. הדר אשכחו ברייתא דקאמר בהדיא דפליגי בתרוייהו ולא זה מודה לזה ולא זה לזה לרבי יוסי דוקא כשהיה הוא ואביו נזירים ולרבי יהודה דוקא אם היה אביו נזיר לבדו אבל אם היה הוא ואביו נזירים מכיון שנתחייב בקרבן בפני עצמו בחיי האב אין זה הוא שמגלח על נזירות אביו:

סליק פירקא בס"ד