מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש. דס"ל לב"ש דילפינן מתמורה דאפי' בטעות הוי דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ודרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד:

ובית הלל אומרים אינו הקדש. דלא גמרינן תחלת הקדש מסוף הקדש אמורה שהוא בא מכח דבר אחר שהיה הקדש:

שור שחור שיצא מביתי ראשון. היום יהא הקדש ויצא לבן לב"ש הוי הקדש הואיל ויצא בראשונה וכן דינר כסף וחבית של שמן אע"פ שלא נתקיימו דבריו ולב"ה לא הוי הקדש דהואיל ולא נתקיימו דבריו הקדש טעות הוא ולאו כלום הוי.

גמ' תמן תנינן. בפ"ג דתרומות:

שלמים ואמר עולה. לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין שלא יהו מכחישין זה את זה:

בא לומר חולין. אמתני' דהכא קאי לב"ש דקסברי הקדש טעות הקדש אפילו לא נתכוין בתחילה להקדישו כלל והיה בא לומר חולין ואמר עולה נמי קדשה:

רבי יוסי אמר במתכוין להקדיש אנן קיימינן. שנתכוין מיהת להקדיש דבר אחד אלא שהוא טעה משום דבר אחר ובהא הוא דקאמרי ב"ש דהוי הקדש כמו במתני' שנתכוין להקדיש שור שחור והיה טועה בדעתו שהוא יצא ראשון ויצא לבן אבל אם לא נתכוין כלל להקדיש שהיה בלבו חולין וטעה בדיבורו ואמר הקדש אפילו לב"ש לא הוי הקדש:

היא מתניתא מה היא. האי מתני' דתרומות כמאן אתיא על דעתיה דרבי ירמיה במחלוקת. שנויה ולא אתיא אלא כב"ה דאלו כב"ש לדידיה לא אתיא שאפילו בנתכוין לומר חולין ואמר עולה קדשה ומכ"ש בנתכוין לומר עולה ואמר שלמים:

על דעתיה דרבי יוסי דברי הכל היא. דלא אמרי ב"ש הכא אלא בשטועה בדבר אחר דכסבור היה שזה יצא ראשון ויצא האחר דנתכוין מיהת להקדיש לזה שיצא ראשון ולא מיקרי הכחשה בדבורו אבל התם שנתכויין לעולה ואמר שלמים דהוי הכחשה בדבורו מודו ב"ש דלא אמר כלום דהוי כנתכוין לחולין ואמר הקדש שהרי לא נתכוין מעולם לשלמים:

בשפתים. כתיב לבטא בשפתים ודרשינן ולא בלב כלומר שגמר בלבו להוציא ולא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציא בשפתיו ולא הוציא:

יכול שאני מוצא את הגומר בלב. כלומר שגמר בלבו שתהא שבועה אפילו לא יוציא בשפתיו:

ת"ל לבטא. מסיפיה דקרא קדריש דכתיב לכל אשר יבטא ולכל לרבות הוא:

שמואל אמר הגומר בלב. לאו כלום הוא עד שיוציא בשפתיו ממש:

או אינו אלא המוציא בשפתיו. והא דכתיב כל נדיב לב לומר שיהו פיו ולבו שוין:

זה הגומר בלב. אע"פ שלא הוציא בשפתיו וקשיא לשמואל:

מאן דאמר שמואל לקרבן. שאינו חייב קרבן שבועה עד שיוציא בשפתיו אבל לענין נדבה והקדש מודה הוא דמשגמר בלבו חייב דגלי רחמנא כל נדיב לב ולא גמרינן מהתם דחולין מקדשים לא גמרינן:

תמן תנינן. פרק ב' דשקלים:

המכנס מעות. שמכניס מעט מעט ואמר הרי אלו לשקלי וכשבא לחשוב מה שהכניס מוצא שהן יותר על כדי שקלו:

מותרן נדבה. יפלו לנדבה להקריב מהן עולות לקיץ המזבח וב"ש לטעמייהו דאית להו הקדש טעות הקדש:

וב"ה אומרים מותרן חולין. שלא נתכוין להקדיש אלא כדי שקלו:

שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין. דהוי כאומר בפירוש שלא אקח מהן אלא כדי שקלי והמותר יהו חולין:

אלו לחטאתי. מפרש טעמא לקמן:

מה פליגין. בית שמאי ובית הלל במכנס פרוטרוט כדפרישית שהכניס פרוטה אחר פרוטה ובהא הוא דקאמרי בית הלל שמותרן חולין:

אבל באומר אילו. כלומר שלא הכניסן מעט מעט אלא שהיו מעות מונחין לפניו ואמר אלו לשקלי אפילו בית הלל מודו שמותרן נדבה דלאו הקדש בטעות הוי ונתכוין הוא להקדיש הכל ומה שהוא מותר על השקל יפלו לנדבה:

רבי חזקיה. קאמר משמיה דר' ביבי בשם ר"א דבמכנס פרוטרוט בהא הוא דפליגי ב"ש ואמרי מותרן נדבה וטעמא דכל חד וחד לשקלו חזי והוי כהקדש טעות והוי הקדש לב"ש:

אבל באומר אלו. על המעות המונחין לפניו כ"ע מודיי ואפי' ב"ש שמותרן חולין שהרי יודע הוא שאין להוסיף על השקל ולא נתכוין אלא ליקח מאלו לשקלו ואפילו הקדש בטעות לא מיקרי:

מתני' מסייע לר' ביבי. מתני' דהתם דמייתי לקמיה דמפרש ר"ש הטעם דלא פליגי בחטאת כמו בשקלים:

שהשקלים יש להן קיצבה. דכתיב העשיר לא ירבה וגומר ובודאי לא נתכוין זה אלא כדי שקלו אבל חטאת אין לה קצבה אם ירצה יביא במעה כסף ואם ירצה יביא בדמים מרובין והלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:

מה אנן קיימין. הא דר"ש ואהיכא קאי לפרושי ההפרש בין שקלים לחטאת אם באומר שאביא מהן שקלים כ"ע מודים שהמותר חולין וכן באומר שאביא מהן חטאת דבהא ל"פ וכלומר דכשאביא מהן ודאי אין חילוק בין שקלים לחטאת כדקתני במתני':

אלא כן אנן קיימין באומר אילו. ועלה מפרש החילוק שבין שקלים לחטאת וקס"ד דכמו בחטאת דאין חילוק באומר אלו בין אם הכניס פרוטרוט ובין היו לפניו ואמר אלו דלעולם מותרה נדבה דזיל בתר טעמא הואיל ואין לה קצבה ובהא כ"ע לא פליגי כן נמי בשקלים הא דמיירי ר"ש וקאמר מותרן חולין באלו מיירי ולכ"ע קאי דאפילו ב"ש מודים בזה והיינו כרבי ביבי:

פתר לה. רבי יוסי במכנס פרוטרוט ואמר אלו וכבית הלל דרבי שמעון טעמא דבית הלל בא לפרש דבהא קאמרי ב"ה בשקלים מותרן חולין הואיל ויש להן קצבה והוי הקדש בטעות משא"כ בחטאת אבל אם היו מונחין לפניו ואמר אלו אפילו לב"ה מותרן נדבה כדאמרן:

הפריש שקלו סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב. שנזכר שכבר נתן שקלו לא קדש דהקדש טעות הוא וכב"ה:

אותו השני מה את עבד ליה סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב באומר אילו. כלומר למאי מדמינן לה אם לסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב ולא קדש או לאומר אילו מדמינן לה ולרבי יוסי בעי דקאמר לעיל באומר אילו ואינו מכניס פרוטרוט אפילו לב"ה מותרן נדבה וה"נ כאומר אילו והשני לנדבה ומהו:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דתניא בחטאת:

הפריש חטאתו וכו' אותה השניה מה את עבד לה סבור שחייב וכו'. לסבור שחייב ונמצא שאינו חייב מדמינן לה או באומר אילו וה"ג כמו שהוא בשקלים אלא רועה ה"נ אילו לנדבה היאך אתה אומר אילו. כלומר דודאי בחטאת השניה רועה היא דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דקי"ל אחת קרבה חטאת והשניה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וה"נ אילו לנדבה:

היאך אתה אומר אילו. כלומר דהש"ס מהדר ומדייק על הא דקאמר ה"נ אילו לנדבה דודאי שניהם לנדבה לא אלא אחת מהן לשקלו והשני לנדבה מיבעי ליה. וכולה אליבא דרבי יוסי:

תמן תנינן. פי"ב דמנחות האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת במרחש' והביא במחבת מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. ובפ"ה דמנחות מפרש מה בין מחבת למרחשת מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין שהשמן עומד במקום אחד ומחבת צפה ואינה עמוקה ומעשיה קשין כדי שלא תשפך לחוץ:

דב"ש היא. דקס"ד טעמא דמתני' דקאמר מה שהביא הביא משום דהקדש טעות הוי הקדש וכב"ש היא:

ולמה לית אנן פתרין דברי הכל באומר במחבת אמרתי. כלומר דהא מצינן לאוקמי ככ"ע ולא תליא כלל בפלוגתייהו דב"ש ודב"ה דהכא טעמא משום דמקיים דבורו הראשון ולאו הקדש טעות. הוי אלא דאמרינן לא לשם נדר חובתו הביאו ונדבה אחרת היא זו:

אבל אם אמר הרי עלי במחבת וחזר ואמר במרחשת יצא. כלומר ולהאי טעמא דוקא במקיים דבורו הראשון והלכך לא יצא דשמא נדבה אחרת היא זו אבל אם חזר מדבריו ואמר הרי עלי במרחשת ידי חובתו נמי יצא דהא חזר בו ומרחשת קבל עליו:

אתא רבי חנינא ורבי יסא. וקאמרי בהדיא משמיה דרבי יוחנן דד"ה היא:

אמר הרי עלי במחבת או במרחשת. דבשעת הנדר לא קבע כלום:

וחזר ואמר במחבת וחזר ואמר במרחשת. מהו מי אמרינן הואיל דבשעת הנדר לא קבע אי זו מהן הלכך לא אזלינן נמי בתר קביעותא דיליה במה שחזר בו אח"כ ואיזו שירצה יביא ויצא י"ח דמה שאמר אחר כך לשתיהן דעתו היה נמי לאחת משתיהן דאדיבוריה קמא סמיך או דילמא בתר קביעותא בתרייתא אזלינן ואותה שאמר באחרונה היא חובתו שחזר בו מהראשונה וקבע עליה הך:

קובען אפילו בפה. דכל זמן שלא הפריש הוי קביעות ויכול לחזור ובמרחשת יצא ידי חובתו שהיא אחרונה כדלעיל:

אפילו ימים טובים קובעין. כל י"ט לפי מה שמביאין ומקריבין מנחות בו ביום הוי קביעות ואם נדר בו ביום צריך להביא כפי מה שהוא וכעין ששנינו שם ביום טוב הראשון של חג מביאין ששים עשרונים ואחד:

אפילו כלים קובעין. כאותה ששנינו התם הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים לא יצא:

תמן תנינן. פרק ב' דתמורה דקחשיב התם חומר בתמורה מבקדשים שקדושת תמורה חלה על בעלת מום קבוע מה שאין כן בקדשים רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ופליגי חזקיה ורבי יוחנן במילתיה דרבי יוסי בר"י:

חזקיה אמר. דהכי קאמר עשה שוגג כמזיד לשוגג בלא תעשה ולממיר בלא תעשה כלומר כמו דהמימר במזיד בלא תעשה הוא ולקי הכי נמי בשוגג כסבור שמותר להמיר עובר בלא תעשה ולקי דבתמורה שוגג כמזיד הוא:

אבל אם בא לומר חולין ואמר עולה לא קדשה גרסינן. דבהא לא קאמר רבי יוסי בר"י עשה שוגג כמזיד בתמורה שאם שגג ואמר זו עולה תמורת זו ולא היה בלבו לכך לא קדשה בתמורה:

רבי יוחנן. אמר דלהא הוא דקאמר רבי יוסי עשה שוגג כמזיד שאם בא לומר חולין ואמר עולה קדשה בתמורה:

אבל אם בא לומר עולה ואמר חולין לא קדשה. כלומר בזה ודאי לכולי עלמא לא קדשה דאחר דבורו אזלינן ולא אחר כוונתו:

ואתייא דרבי יוחנן ברבי יוסי בר"י בתמורה כפתרה דרבי ירמיה על דבית שמאי במוקדשין. כמו דפתר רבי ירמיה לעיל לבית שמאי דמתני' הקדש טעות הוי הקדש אפילו בא לומר חולין ואמר עולה כן נמי מפרש רבי יוחנן אליבא דרבי יוסי בתמורה וכלומר דהיינו טעמייהו דבית שמאי דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש כדפרישית במתני' וכרבי יוחנן היא:

על דעתיה דר' יוחנן. דמפרש לרבי יוסי לענין התפסת הקדושה קאמר ולא לענין מלקות ניחא הא דקאמר עשה שוגג כמזיד בתמורה:

ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. מאי היא:

במקדיש בכור. לעולה ועלה קאמר במוקדשין לאו כלום הוא דלא תפיס הקדושה בשוגג:

ומי קדש. אפי' במזיד ולא שייך לומר לא עשה שוגג כמזיד דלא כן אמר רבי יוחנן הקדיש בכור עולה למזבח אפילו לדמים לא נתפסה הקדושה וכדאמרינן סוף פ"ו דערכין משום שנאמר בבכור אל תקדיש:

הקדיש בעל מום למזבח. כלומר ולא מצי נמי לאוקמי דלענין זה קאמר ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין שאם הקדיש בעל מום למזבח בשוגג לאו כלום הוא ולענין מלקות הוא דקאמר:

אפילו בתמורה לא קדשה. הא אפילו בתמורה לא אמרינן שם דהקדושה חלה על בעלת מום קבוע אלא לענין שלא יצא לחולין ליגזז וליעבד כדתנן התם בהאי מתני' דלעיל אבל לענין קדושת תמורה לא תפסה בהו ואפילו בתמורה לא לקי:

אלא המקדיש בעל מום עובר. דבתמורה תפיס ועלה קאמר לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין דאינו חייב בשוגג:

ומחובר הוא למכות. בתמיה אפילו במזיד לא לקי דקסבר המקדיש בעל מום עובר אינו לוקה:

תיפתר במקדיש תמימין לבדק הבית. דעובר בלא תעשה כדלקמן ועלה קאמר לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין דבשוגג לאו כלום הוא ורבי יוסי בר"י בשיטת אביו הוא דקאמר כדתנא לקמיה:

עובר בעשה. דכתיב בבעל מום נדבה תעשה אותו ואי אתה עושה תמימים נדבה ולאו הבא מכלל עשה עשה:

לאמר לאו אמור. כלומר הכי אמר הקב"ה למשה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא:

בפרשת אין ממירין בבכור. בדין זה היה עסוק אין הכהנים ממירין בבכור כדתנן בריש פ"ק דתמורה:

וחליף אבוי דבר פדיה חמתיה רבי. עבר לפניו וראהו רבי ואמר אנא ידע מה הוא אמר כדון אנא מימר. יודע אני מה שישאל אותי עכשיו כשאני אומר זה הדרש דלקמיה:

וכתוב כן. וכי כתיב במקרא כן לא יימר והשיבו כן הוא דאמר רבי אמי בשם רבי יוחנן גורעין ומוסיפין לדרוש מתחלת הפרשה כלומר מתחלת התיבה לסופה והכא נמי גורעין התיבה ומוסיפיו ודורשין התיבה למחצה לא יימר:

ואפי' באמצע התיבה. גורעין ודורשין דכתיב ויצקת עליה שמן מנחה היא ודרשינן ויצקת משמן מנחה כלומר לכל מנתה לרבות כל המנחות ליציקה כדאמרינן פרק אלו מנחות דף ע"ה:

תמן תנינן. ריש פ"ו דערכין שום היתומים וכו' ומשום סיפא דהתם קאמר דתנינן שם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ממנה רבי יהושע אומר אינו צריך ומפרש רבי מנא טעמא דפלוגתייהו:

רבי אליעזר חשש על הערמה. חיישינן שמא ערמה הוא עושה שמגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש ואח"כ יחזירנה והלכך צריך לדור הנאה ממנה על דעת רבים שלא יחזירנה:

רבי יהושע לא חשש על הערמה. דס"ל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש:

רבי יוסי ברבי בון. קאמר דלא פליגי בהא ודכ"ע אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא דהכא במלתא אחריתא פליגי ואתייא דרבי אליעזר כבית שמאי ודרבי יהושע כבית הלל דמתני':

דרבי אליעזר כבית שמאי דבית שמאי אומרים אין אדם נשאל על הקדשו והוא דהוה אמר צריך להדיר הנייה. דבית שמאי סברי אין אדם יכול להשאל על הקדשו דאפילו אומר לחכם לא על דעת כן נדרתי אינו יכול להתירו דהקדש טעות הוי הקדש והלכך זה המגרש אשתו מתחרט בהקדשו הוא ואינו יכול לישאל ולהתיר נדרו ועושה קנוניא זו ולפיכך ר"א הוא דאמר צריך להדיר הנאה ממנה:

ודרבי יהושע כבית הלל דב"ה אומרים אדם נשאל על הקדישו. ולפיכך והוא דהוה אמר אינו צריך להדיר הנייה כדמפרש ואזיל דמה נפשך תהא בו האיש אם תוהא הוא ומתחרט על הקדשו הוה שישאל על הנייתו היה לו לישאל על נדרו שנדר להקדישו ומליהנות בו ולפיכך אין חוששין לקנוניא:

מודה רבי יהושע בערב. אם אחד ערב לה בכתובתה ובעלה מגרשה שהוא צריך להדיר הנייה דבהא ודאי חוששין לקנוניא שמגרשה כדי שתגבה כתובתה מן הערב ובבבלי התם מסקינן דדוקא בערב קבלן א"נ האב שערב לאשת בנו בכתובתה דערב סתם דכתובה לא משתעבד:

מה אמר רבי יהושע במתנה. אם נתן מתנה לאחד ומגרש לאשתו אם חוששין לקנוניא או לא:

מכיון. מי אמרינן דמכיון שהנותן מתנה בעין יפה הוא נותן לא חיישינן לקנוניא שיחזור בו עכשיו כדי להגבות ממנו וא"צ להדיר הנייה או דילמא מאחר שהורע כחו והוא חוזר בו כלומר שהמקבל מתנה הורע כחו בזה שהנותן יכול לחזור בו צריך להדיר הנייה דחיישינן לחזרה ומיירי שהוא בענין שיכול לחזור בו כגון שלא קנה באחד מדרכי הקניה:

נישמעינה. לזה מן הדא עובדא:

קריבתיה דרבי חגיי הוה בעל חייב קרטס. קרובתו של רבי חגיי היה הבעל שלה חייב לאחד חוב בשטר. קרטס שטר בלשון יוני:

אתא. בא הב"ח וטרף ממנו בחובו:

אתא עובדא קמיה דרבי אחא. שהיה הבעל רוצה לגרשה ושאלו אם צריך לידור הנייה ואמר דצריך דחיישינן לקנוניא ומיירי שהיתה כתובתה מוקדמת לב"ח:

אמרין חברייא. לפני רבי אחא ורבי יוסי יאות אמר רבי אחא ודאי שפיר קאמר רבי אחא דצריך לידור הנאה:

דאין חזר הוא עליה. כלומר אם יחזיר הבעל אותה אח"כ לא מצי ב"ח לחזור ולטרוף ממנו ממה שטרפה בכתובתה והלכך חיישינן לקנוניא:

עבדה לון תכשיטין. נעשה אותן כתכשיטין וכמתנות שהוא נותן לה עכשיו דכיון שהוא מחזירה כל מה שטרפה כמתנות הן שהרי הוא כותב לה כתובה עכשיו מחדש וא"כ ב"ח חוזר וגובה ממנו ולא חיישינן למידי:

פרה פורנין. הן המתנות והנכסים מלבד הכתובה כדאמר בפרק אע"פ:

משה. תלמיד חכם יאות אמר רבי יוסי בתמיה שהרי בכתובתה טרפה והיאך אתה עושה כתכשיטין וכמתנות:

ונפק עובדא כרבי אחא. וש"מ דצריך לדור הנייה:

תמן את אמר תצא ותרעה בעדר. במתני' דלקמן מי שנשאל לחכם והתירו תצא ותרעה בעדר והכא את אמר אכין דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש כמו ששאלו ב"ה לב"ש במתני' אי אתם מודים בזה שהקדש טעות הוא ותצא ותרעה בעדר ולא מצינו שהשיבו להם כלום:

תמן לנזירותו נשאל. שאני התם דהוא נשאל על נזירותו וממילא יצאו הקרבנות לחולין וגרע מהקדש טעות ולפיכך מודים בה ב"ש אבל הכא הקדש טעות הוא דכסבור שיצא השחור בראשון ולפיכך לא חששו ב"ש להשיבם:

כל עמא מודיי שאין נשאל על תמורתו. דתמורה בטעות הוי תמורה מה פליגין בהקדישו אם ילפינן מתמורה או לא כדפרישית במתני':

את תופסו משם שור משם ראשון. כלומר לב"ש איכא לספוקי אם שיר ראשון או שחור ראשון קאמר ואת תופסו משום שניהן לחומרא כדמפרש ואזיל:

ויצא לבן. והוי הקדש לב"ש ויצאו אח"כ שחורין אחריו את תופסו נמי משום ראשון לשחורים והראשון שבשחורים נמי קדש וכן בשור לבן:

שור שעמד על האבוס. אם אמר שור שעומד על האבוס יהא הקדש ונמצא רבוץ רבוץ ונמצא עומד מאי אם כהקדש טעות הוא לב"ה או דילמא מכיון דלשור זה בעצמו נתכוין לא הוי קפידיה קפידא:

יהא בה כהדא דאמר רבי אבהו. בתרומות:

ותרם שעורים בלילה לא עשה כלום. דטעות הוא דלכרי של חטין נתכוין ולא נתכוין לכרי של שעורין:

ביום. שראה שהן שעורין מה שעשה עשוי דאמרינן דנמלך עכשיו לתרום כרי של שעורין ולא של חטין:

שחמתית ונמצא אגרון. שחורה ונמצא לבנה אפילו ביום לא עשה כלום דטעות הוא שטעה ולאו אדעתיה ואע"פ דשחמתית ולבנה מין אחד הוא כדאמרינן בהאי תלמודא פ"ב דתרומות אפ"ה אמרינן לא נתכוין לתרום אלא השחורה כמו שאמר בתחלה וה"נ לא נתכוין שיהא הקדש אלא אם הוא עומד או רובץ כמו שאמר בתחלה:

איל לא כלום. אם אמר שור שיצא ראשון ויצא איל ודאי לא כלום הוא וקמ"ל דשור ראשון קאמר ולא מה שיצא ראשון:

עגל אין. יצא עגל הוי הקדש דמצינו עגל קרוי שור דכתיבי ועגל בן בקר:

כבש לא כלום. כדאמרי' באיל:

סלעים לא כלום. אדינר זהב שיעלה ראשון קאמר ואם עלו סלעים וכן פרוטרוט פרוטות של נחשת לא כלום:

דינר זהב קדש. כלומר שהרי לא אמר אלא דינר זהב שיעלה ראשון הקדש ולא נחלקו (ב"ה) [ב"ש] אלא בדינר כסף דאמרינן זהב לאו דוקא קאמר אלא דינר שיעלה ראשון אבל סלעים ופרוטות לכ"ע לאו כלום הן:

מתני' מי שנדר בנזיר. בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר ונשאל לחכם ואסרו ואמר לו שיש בזה לשון נזירות והוא לא נזהר מלשתות יין:

מונה משעה שנזר. ואותן הימים עולין לו מן המנין:

נשאל לחכם והתירו. שאמר לו שאין בלשון זה לשון נזירות:

תצא ותרעה בעדר. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והפרשה בטעות הוא ותצא לחולין ובהא מודו ב"ש דכיון דאינו נזיר כי אמר לקרבנות נזירותי לאו מידי קאמר כאדם שאינו חייב חטאת ואמר זו לחטאתי:

אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות. ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש:

אמרו להן ב"ש. לא חשו להשיבם עיקר טעמא אלא לדבריהם קאמרי להו והביאו ראיה מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות:

לא השבט קדשו. כלומר התם אין הטעם דמקודש תשיעי ואחד עשר משום שהניח עליהן השבט בטעות וקרא להן שם מעשר דמה אלו טעה והניח את השבט על השמיני או על השנים עשר שמא עשה כלום אלא התם טעמא משום דגזירת הכתוב הוא ולא משום טעות כדמרבינן לה בפרק בתרא דבכורות דכתיב וכל מעשר בקר וצאן ואינו מקדש אלא בסמוך לו ואין ללמוד משם לשאר הקדש:

גמ' משעה שנשאל. מונה לנזירותו ואין ימים הראשונים עולין לו מן המנין:

וב"ה אומרים משעה שנזר. ואותן הימים עולין לו מן המנין:

מה אנן קיימין. פלוגתייהו:

אם בשגילגל בנזרו. שזילזל ועבר על נזרו קודם שנשאל. גילגל לשון ליגלג והתיבה מסורסת כדרך ש"ס הזה והכי איתא בפ"ח דתרומות ובהרבה מקומות:

כל עמא מודיי משעה שנשאל. ואסרו החכם צריך למנות נזרו שאותן הימים שעבר וזלזל בהן אינן עולין לו:

אלא כן אנן קיימין בשעתיד לישאל. כלומר שראינו אותו מחזר אחר החכם להשאל על נדרו אבל אין אנו יודעין אם זלזל בנזרו או לא ובהא פליגי דב"ש סברי מכיון שנתן דעתו לישאל על נזרו מסתמא מזלזל היה בנזירותו ולפיכך אותן הימים אינן עולין לו:

ובה"א. אין אנו חוששין מן הסתם שמא זלזל בנזרו שאלו היה מזלזל לא היה חושש להשאל על נדרו:

אין נשאלין לו. אין נזקקין להתיר נדרו אא"כ השלים כל הימים שנהג בהן היתר:

ומה בין נזרו מרובה לנזרו ממועט. הא צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר:

אלא אכן הוא. דקאמר רבי יסא בד"א בזמן שגילגל בנזרו זמן מרובה צריך לנהוג איסור כפי אותו הזמן שזלזל אבל אם לא זלזל בהן אלא זמן מועט דיו שלשים יום אפילו בנזירות מרובה:

מה אנן קיימין. פלוגתייהו דרבי יודה ור"י ובמאי הוא דעבר על נזרו אם בשזלזל בטומאה כ"ע מודים סתר את הכל כדתנן לקמן פ"ו טומאה סותרת הכל ותגלחת סותרת ל' יום:

אלא כן אנן קיימין. בשזלזל בשתיית יין ודוקא בעומד בתוך נזירותו בשעה שנשאל דכיון שיש עוד ימים מימי נזירותו לנהוג בהן לא סתר את הכל לרבי יסא:

אבל בעומד. עכשיו לאחר נזירותו:

אכל סותר. כמו הכל שאין כאן ימים מימי נזירותו שקבל עליו לנהוג בהן איסור והלכך סתר הכל:

תמן תנינן. סוף בכורות:

יהיה קדש. העשירי יהיה קדש כתיב ודרשינן יהיה לרבות את התשיעי ואת הי"א שהקדושה חלה עליהן:

יכול יקרבו שניהן. שלמים:

ת"ל בקר. אם מן הבקר הוא מקריב דכתיב בשלמים דריש בקר לרבות אחד עשר מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את התשיעי שאינו קרב שלמים אלא נאכל במומו:

אחר שריבה הכתוב מיעט. שריבה ומיעט ולא מסר הכתוב אלא לחכמים כדי שתמצא אומר וכו':

הוי אומר לאחריו. כלומר אחר שהוא קדוש הוא דעושה תמורה דאם לא קדשו היאך עושה תמורה הלכך הכא נמי מרבה אני אחד עשר שיקרב שהוא אחר הקדושת העשירי:

עד כדון עד כאן לא שמענו אלא כשהיה בטעות שכסבור בו על התשיעי שהוא עשירי וקראוהו עשירי:

היה יודע בו שהוא תשיעי וקרייו עשירי. במתכוין מאי אם חלה עליו הקדושה ליקרב:

מתניתא מסייע לחברייו. דבמתכוין נמי קדוש מדקתני אמרו להן ב"ש חי אתם מודים במי שטעה וכו' ואינון בית הלל מקבלין מינהון התשובה לענין זה דלא השיבו להם אלא מדבר אחר וש"מ דבזה מודים להן דבמעשר לעולם קדוש ואפילו במתכוין:

דלא כן. דאם לא כן אלא כרבי יודן שאינו קדוש אלא בטעות יתיבינון ב"ה לב"ש מגופא דמילתא:

מה אתם משיבין אותנו מן דבר שהיה קדוש אלא בטעות. מן המעשר שאינו קדוש לפניו ולאחריו אלא בטעות:

על דבר שהוא קדוש בין בטעות בין שלא בטעות. כלומר ללמד על ההקדש שיהא קדוש אפילו בטעות והא כל מעשה הקדש אינם אלא בכונה אלא ע"כ מדלא השיבו להן כן ש"מ דמעשר בכונה נמי קדוש:

כהאי דאמר רבי אמי עשירי הוו בתשובה. כלומר דדחי לה הש"ס דאין ראיה מזה דאפשר כהא דאמר רבי אמי עשירין היו בתשובות הרבה ומה שבחרו להם בראשונה אותה השיבו או כהאי דאמר רבי נסא כבן אדם שיש לו ב' טעמים על הדבר ומשיב את אחד מהן וכן בית הלל השיבו לבית שמאי מדבר אחר ולעולם תשובה זו ג"כ היו יכולים להשיב ולא מסייע להו לחברייא מידי:

מתני' ומצאה שנגנב'. ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותן הבהמות ועכשיו שמצא שנגנבו מתחרט מחמת זה על שנדר בנזיר:

הרי זה נזיר. ולא יתיר לו החכם בפתח זה דנולד הוי ואין פותחין בנולד:

אם משנגנבה בהמה נזר. ואמר אלו הייתי יודע שנגנבו בהמותי לא הייתי נודר הרי זה פתח ויתירנו החכם:

זו טעות טעה נחום איש המדי שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. והם נדרו קודם שחרב הבית והתירן מכח פתח זה ואמרו לו חכמים דנולד הוא והלכה כחכמים:

גמ' מה אנן קיימין. המתני' אם בשראה בהמה עוברת בשוק. והיה דעתו לקנות אותה ואמר הריני נזיר על מנת שאקריב בהמה זו שעברה ואח"כ נודע לו שנגנבה ולא מצא לקנותה:

אפילו משנגנבה בהמה נזיר. הוי שהרי בשעה שנדר לא היתה ברשותו ג"כ ואפ"ה נדר:

אם. שטעה וכסבור שיש לו לקנות בהמה ונמצא אחר כך שאין לו ונגנבה דקאמר על המעות שמצא שאין לו במה לקנות ונגנבה בהמה ממנו:

כך אנו אומרים היה עשיר והעני תיפקע ממנו נזירותו. בתמיה וכי אם היה עשיר בשעת נזירותו והעני אח"כ נימא דפקע נזירותו בשביל שאין לו לקנות קרבנותיו:

אלא אכן אנן קיימין. שאומר על הבהמה שיש לי בתוך ביתי ומצאה שנגנבה קודם שנזר דבשעת קבלת הנדר לא היה דעתו אלא על הבהמה שהיא ברשותו וכיון דמצא שלא היתה ברשותו נדר טעות הוי:

החזירוה הגנבים בלילה. מהו אם למפרע חלה עליו נזירות ומונה משעה שנדר או מכאן ולהבא ומשעה שהחזירוה הוא דמונה. ולא איפשיטא:

זו טעות וכו'. מפרש לעיל בפרק ט' דנדרים וע"ש:

עלו. לירושלים ולמאה וחמשים מצא להן שמעון בן שטח פתח להתירן:

תשע מאוון קרבנין. לכל אחד ג' קרבנות חטאת עולה ושלמים:

אזל לישנא בישא. הלך המלשין לפני המלך וא"ל לא נתן שמעון בן שטח משלו כלום:

נהירין. זכורין אנו כשהיינו אצלך היה כאן זקן א' שאמר לנו דברי חכמה וסיפר להן המלך המעשה בשביל מה ברח ואמרו לו רצוננו שהמלך ישלח אחריו להביאו:

שלח יהב ליה מילה. נתן לו איזה דבר לסימן להבטיחו שלא יעשה עמו רעה. ובב"ר פרשה מקץ גריס אמר לאחתיה שלח בתריה ואייתיתי'. לאחותו של שמעון בן שטח ואשתו של ינאי היתה אמרה ליה הב לי מילא ושלחה ואייתיתיה:

למה אפליתה בי. מפני מה התלת בי לומר שאתה תתן החצי:

ואנא מן אורייתי. שמצאתי להם פתח להתירם ולא היו צריכים לקרבן והרי נתתי להם כמותך:

עד כדון את בקשיותך. עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי:

ומה נימור. וכי היאך אומר אם נברך על המזון שלא אכלנו שהרי לא אכלתי כלום ויאמר המלך יתנו לו לאכול ומשמע דלא אכל פת אלא ירק שהרי לא נטל ידיו ואפ"ה בירך להוציא אחרי' כדלקמן:

חלוקין. חביריו על שמעון בן שטח:

על הראשונה. הם חלוקין שאמר ברוך שאכל ינאי ואע"פ שלא אכל עמהם כלל והא קי"ל דאינו מוציא אחרים אא"כ נתחייב גם הוא:

על השניה. אף על השניה חלוקין הם שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:

מחלפא שיטתיה דרבי ירמיה. על הא דקאמר רבי ירמיה בפרק שלשה שאכלו קאי דהתם גרסינן לעיל מינה רבי ירמיה בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך והתם צריכא ליה לרבי ירמיה דמספקא ליה אם מוציא הוא אם לאו והכא פשיטא ליה דקאמר אין חביריו חלוקין אלא על הראשונה אבל בשניה כדין עשה:

הן דצריכא ליה כרבנן. מאי דקמיבעיא ליה לרבנן הוא כדקתני בברייתא דלקמיה היסב עמהן וטבל בציר אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמי' ומיבעיא ליה לרבי ירמי' אם האי מזמנין לצירוף קאמר שמצרפין אותו לג' או אפילו הוא מזמן עליהם להוציאן י"ח:

הן דפשיטא ליה. הכא דאין חלוקין עליו ויכול הוא להוציא אחרים אע"פ שלא אכל כזית דגן כרשב"ג הוא דס"ל הכי:

דתני. והא דתני בברייתא שנים בפת ואחד בירק מזמנין ומשמ' דכולן שוין ואפילו אותו שאכל ירק מזמן עליהן:

מתני' דרשב"ג. וכרבי ירמי' דס"ל הכי אליבא דרשב"ג:

מתני' הריני נזיר שזה איש פלו'. אם זה ההולך לנגדי הוא איש פלוני הר"נ והשני אמר אם אין זה איש פלוני הריני נזיר והג' אמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר והד' כו':

כלן נזירין. ואפילו אותן שלא נתקיימו דבריהן דכי היכי דהקדש טעות הוי הקדש ה"נ נזירות בטעות הויא נזירות:

אלא מי שלא נתקיימו דבריו. מפרש בגמרא מי שנתקיימו קאמרי:

ור"ט אומר אין אחד מהן נזיר. דס"ל לר"ט אין נזירות אלא להפלאה כלומר שיהא ברור וידוע לו בשעת נדרו שיהא נזיר וכל הני לא היה ידוע לו בשעת נדרו שיהא כדבריו ואין הל' כר"ט:

הרתיע לאחוריו. זה שבא כנגדן חזר לאחוריו ולא נודע מי הוא:

אינו נזיר. אין אחד מהם נזיר דלא מחית אינש נפשיה לספיקא ודעתו היה בשעת הנדר שאם לא יבא הדבר לידי בירור לא יהיה בדבריו כלום:

רבי שמעון. לטעמיה אזיל דס"ל ספק נזירות להחמיר כדאמר לעיל פ"ב ומה תקנתן שהרי אי אפשר להביא קרבן מספק אלא צריכים להתנות ולומר אם אינו כדבריו שיהא נזיר נדבה ואין הלכה כר"ש:

ראה את הכוי. אדלעיל קאי ששה שהיו מהלכין בדרך וראו את הכוי ואמר א' מהן הריני נזיר שזה חיה והשני אמר אם אינו חיה והג' אמר אם הוא בהמה והד' אמר אם אינו בהמה והה' אמר אם הוא חיה ובהמה והו' אמר אם הוא לא חיה ולא בהמה ואתו שלשה אחריני מעלמא ואמר חד מינייהו לאלו הששה הריני נזיר אם אחד מכם נזיר והשני אמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר והשלישי אמר הריני נזיר אם כלכם נזירין:

כלן נזירין. הששה הראשונים והשלשה האחרונים. לבית שמאי כלן הוו נזירים דנזירות בטעות הוי נזירות ובין אותו שנתקיימו דבריו ובין אותו שלא נתקיימו דבריו ולבית הלל ששה הראשונים הוו נזירון מפני שכל אלו הדרכים יש בכוי כדתנן בפ"ב דביכורים ומהאחרונים מי שנתקיימו דבריו הוי נזיר כדאמרי לעיל:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך לפרש המתני' דמי שנתקיימו דבריו קאמרי ב"ה הוי נזיר ולשון הפוך הוא דקתני כאשה האומר' אם כך הוא לא תקבור בנה ואינה רוצה לומר תקבור ואומרת לשון הפוך והיינו טעמא דב"ה אמרי הכא נמי הכי מפני שאין הנזירות מדרך המוסר ואין ראוי לקפוץ ולהזיר את עצמו:

שאין נזירות אלא על התרייה. כלומר שיודע לו בודאי מפני מה הוא נזר וכמו על דרך התראה שצריכין לידע בבירור להתרות בו:

הדא היא דרבי יודה. דאמר בפ"ב ספק נזירות מותר:

מה אנן קיימין. הא דקתני הרתיע לאחוריו:

אם בשזה אומר. אם ראובן הוא הריני נזיר וזה אמר אם שמעון הוא וקתני אינו נזיר אחד מהן ואמאי ליחזי אח"כ מי הוא ומה נפשך אחד מהן נזיר אם ראובן הוא נזיר הוא זה שאמר אם זה ראובן ואם שמעון הוא השני נזיר דקס"ד דהרתיע לאחוריו בשעה שנדרו קאמר ואח"כ נודע מי הוא:

אלא כן אנן קיימין בזה אומר. אם ראובן הוא וזה אומר אם שמעון הוא והרתיע לאחוריו ואינו לא ראובן ולא שמעון כלו' שלא נודע מי הוא ושמא איש אחר הוא והלכך אין אחד מהן נזיר:

הדא היא דר"ש. כלומר ר"ש לטעמיה דאמר לעיל בפ"ב גבי הפילה אשתו לעולם אינו מביא קרבן חובה עד שיהיה בן קיימא אבל בנדבה מיהא מייתי כדאיתא התם:

וכולן מונין תשעה נזיריות. אסיפא דמתני' קאי ראה את הכוי כו' כלומר ט' נזיריות בין כלן:

והא אינון עשר. כדחשיב במתני' לפי הגי' דהכא:

אי אפשר שלא נתקיימו דברי א' מהן. שהרי זה שאמר ששניכם נזירין לא נתקיימו דבריו דעל איזה שנים מהן הוא מכוין:

רבי יסא. פליג וקאמר דב"ש היא מתני' דקאמר כלן נזירין ואפילו מי שלא נתקיימו דבריו ועשרה הן:

סליק פירקא בס"ד