מתני' שלשה מינין חסורין בנזיר. וכל היוצא מן הגפן. כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים מצטרפין לכזית ללקות עליהן:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. והוא הדין לשיעור שתיה בכזית דכיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל גמרינן מינה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:

משנה ראשונה. אבל משנה ראשונה איפכא שמעינן לה דגמרינן אכילה משתיה ושיעור שתיה בנזיר רביעית דגמרינן שכר שכר ממקדש ומה שיעור שתיה אסור ברביעית אף שיעור איסור אכילה ברביעית:

אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב. דס"ל לר"ע שיעור איסורי נזיר בין באכילה בין בשתיה בכזית והיתר מצטרף לאיסור להשלים לכשיעור ואין הלכה כר"ע:

מצטרפין. לכזית הואיל ושם אחד הן:

גמ' זיבח וקיטר וניסך. לע"ז בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת דבחטאת כתיב ועשה אחת מהנה ודריש לה בהאי תלמודא בפרק כלל גדול לעיל מינה דההיא הכי ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה כלומר דועשה אכולהו קאי ודרשינן לה לענין שבת הכי ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת והיינו אחת שהיא הנה שאם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחד וידע שהיום שבת חייב על כל אחת ואחת:

. הנה לחייב על כלהון אחת. שאם ידע שהמלאכות אלו אסורות ולא ידע שהיום שבת אינו חייב אלא אחת על כלן דחדא שגגה היא והיינו הנה שהיא אחת:

מהנה לחייב על התולדות. ומ"ס דמהנה דריש לה על התולדות שהן מעין האבות. ופריך עלה התם או נימר בע"ז הכתוב מדבר דהא קרא בחטאת סתמא כתיבא ונדרוש על הע"ז שאם הוא בזדון ע"ז ושגגת עבודות חייב על כל אחת ואחת ואם בשגגת ע"ז וזדון עבודות אינו חייב אלא אחת. ועלה מייתי התם ההיא דתני רב זכיי דס"ל דאה"נ דדרשינן לה נמי על ע"ז ואם עשה הרבה עבודות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

עברת בידך תלת נהרין. שבאת מדרך רחוק מבבל ועברת ג' נהרות עד שבאת לכאן ואיתבדת ונכזבת בדבריך דלא כן הוא אלא שאינו חייב אלא אחת וכלומר דקרא לא מיתוקמא בע"ז כמו שאמרת וכדמסיק רבי יוחנן גופיה:

עד דלא יתברינה בידיה יש כאן אחת ואין כאן הנה. יתברינה על ע"ז קאי וכלומר שוברה ואיסורה ודרך גנאי הוא וה"פ דדרשא דקרא לומר שלפעמים אחת שהיא הנה ולפעמים הנה שהיא אחת לא מצית לאוקמי בע"ז דהניחא א' שהיא הנה מצינן נמי בע"ז והיינו עד שלא ידע איסורה באלו העבודות אבל ידע שהיא ע"ז. וזהו דקאמר שאין שוברה בידו שנעלם ממנו שאסור לעבוד לע"ז באלו העבודות וא"כ יש כאן אחת לימר שהוא חייב על כל אחת ואחת כדדריש לעיל מאחת:

ואין כאן הנה. כלומר דודאי לא אמרינן שלא יהא חייב אלא אחת על כולן שהרי הרבה שגגות יש כאן:

מן דתברה בידיה יש כאן הנה ואין כאן אחת. בתמיה וכלומר אבל איפכא לא מצית למימר דלפעמים משכחת לה דרשא דהנה ולא דרשא דאחת ושלא יהיה חייב אלא אחת והיינו שידע שאלו העבודות אסורות ואין כאן אלא שגגה אחת דהא ודאי ליתא דמאחר ששוברה ואיסורה מאלו העבודות לע"ז כבר בידו וא"כ דשגג במאי דאי לא ידע שהיא ע"ז א"כ אין לבו לע"ז ואמאי קמחייבת ליה אחת והלכך האי דרשא דקרא לא מיתוקמא בע"ז כלל:

ויהא חייב על כל אחת. בע"ז ותיפוק לן חילוק מלאכות בע"ז מהאי דרשא כי היכי דנפקא לן חילוק מלאכות לענין שבת דיצתה הבערה מכלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כלו שכל מלאכה מיוחדת חייבין עליה בפני עצמה:

וכא. והכא נמי נימא לא תעבדם כלל ויצאת השתחויה לפרט בפני עצמו וללמד על הכלל כלו:

אמר לך. דלא דמיא האי להא דהבערה דהתם בשבת הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצדו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע"ז כלל שהוא בצד הפרט דבפסוק א' כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל דכתוב בצדו והוי כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה דיצא מן הכלל:

והכתיב לא תשתחוה לאל אחר. בפרשה כי תשא כי לא וגומר והרי הפרט במקום אחר הוא:

מכיון. דגלי לן קרא במקום אחד שכתוב בצדו וללמד שאין דנין ליה במדה זו הילכך אין למדין ממנו אפילו במה שכתוב במקום אחר:

חברייא אמרי. דטעמא לאו משום הכי הוא דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא דבכל מקום ניתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח"כ פרט הוא ושייך לומר בהא יצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו אבל הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך יצא מן הכלל וה"נ אמרינן כיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל:

רבי יוסי אומר. היינו טעמא דלא דיינינן הכא במדה זו דודאי נא שניי' לן בין שכלל ואח"כ פרט בין שפרט ואח"כ כלל כלל ופרט הוי לענין שדנין אותו במדה דיצא מן הכלל וכו' אלא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודת' כלומר הכל מאבות מלאכות דשבת הן אבל בע"ז הכלל בעבודת' הוא דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך ע"ז לעשות כן ואף אותן שאין דרכן לעשות כן לגבוה בכלל:

ופרט למלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע"ג דלא הוי עבודת פנים מ"מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:

רבי מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן לה במדה זו דבשלמא הבערה יצאת שלא לצורך ואין לה ללמד על עצמה כלום והלכך ללמד על הכלל כולו הוא דיצאת אבל השתחויה בע"ז לצורך הוא דיצאת:

ללמד על עצמה שאינה מעשה. כלומר לפי שאינה מעשה כשאר עבודות כמו עבודות פנים זיבוח וקיטור וניסוך ולא הוי נפקא לן מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופ' איצטריך ולא ללמד על הכלל:

ואתייא כהדא דתני חזקיה. דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל דכל שהוא כעין עבודת פנים שחייב עליה אפילו אין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:

או חילוף. דנימא השתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות:

ומשני מסתברא דבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמי לכללא:

אמר רבי ירמיה. אדלעיל מקשי דקאמר הבערה יצאת שלא לצורך והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שאין דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחים דבמיתת ב"ד הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימר. כלומר אפי' שתאמר דלצורך יצאת אפ"ה כמי שלא לצורך היא דאי משום ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה למיכתב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם ושפיר הוי נפקא לן נמי מג"ש דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדפרט קרא הבערה הוי ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך מלמד על הכלל כולו הוא:

וכא. השתא פריך למאי דקאמר' דבר שיצא מן הכלל שלא לצורך מלמד על הכלל הוא וא"כ ה"נ במתני' אמאי קתני כל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה לכזית מדכתיב מכל אשר יעשה וגו' ונימא דחרצני' וזגים יצאו מן הכלל דמכל אשר יעשה מגפן היין:

ויחלוקו. ולחלק יצאו לחייב על כלן בפני עצמן ולא שיצטרפו:

אלא תמן. בהבערה:

וכא. אבל הכא כלל ופרט במקום אחד מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים עד זג:

וכא. והכא פרט ואח"כ כלל דכתיב מיין ושכר יזיר וגומר והדר כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין:

תמן. בהבערה שלא לצורך יצאת כדאמרן אבל הכא מחרצנים וגו' לצורך יצאו כדמסיק:

למעט העלים והלולבים. של גפנים חוטין הרכין שבהן ודבר שיצא לצורך לא דיינינן ליה במדה יצא מן הכלל:

והא תני משום ר"א. דמרבה להו לעלים ולולבים דנפקא ליה מכל אשר יעשה מגפן היין ואכתי שלא לצורך הוו:

תמן. אלא דהיינו טעמא דהתם בשבת לצורך נכללו הכלל בעצמו לצורך הוא לא תעשה כל מלאכה אבל הכא הכלל גופיה שלא לצורך הוא דמכדי כתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וגומר וכל משרת ענבים וגומר מכל אשר יעשה מגפן היין למה לי ולמה נכתב לצירופין ללמדך שכלן מצטרפין זה עם זה לכזית:

אמר רבי יוחנן נבילה. הוי מצי למיכתב וכתיב כל נבילה לרבות הטרפה:

מטרפה. מבהמה שנטרפה בחייה:

מ"ט דרבי יוחנן לא תאכל כל נבילה. נפקא לן אזהרה לטרפה ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אזהרה לאבר מן החי דהכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר שאבר מן החי קרוי נפש שאם יחתכנו אין עושה חליפין כנפש הנטולה ואינה חוזרת וכיון דמתרי קראי נפקי ותרי לאוי איכא אפילו אכל בחדא אכילה ובחדא התראה חייב שתיים:

אתייא דר"ל כהדא דתני ראב"י. דקרא ובשר בשדה טרפה לאבר מן החי אתא שלא יהא תולש מן הבהמה בעודה בחיותה והכי משמע ובשר בשדה טרפה שלא יטרוף ויתלוש האבר כדרך שהוא תולש דבר מן השדה:

ורבי שמעון בן לקיש לא סבר בטרפה כרבי יוחנן. לא ס"ל דנפקא לן טרפה מכל נבלה כדדריש רבי יוחנן אלא מהאי קרא גופיה דכתיב טרפה לא תאכלו ולא מפקינן קרא ממשמעותיה וכיון דאבר מן החי וטרפה מחד קרא נפקי אינו חייב אלא אחת:

מ"ט כו' עד רבי יוסי ל"ג וטעות הדפוס אגב דלעיל הוא:

אין יסבור כן שיהא חייב שתים. מסקנת דברי חברין הן דע"כ דלא סבר ר"ל בדרש' דקרא כרבי יוחנן דאם יסבור כן קשיא שיהא חייב שתים:

אמר לון. אפילו תימא דיסבור ר"ל כן בדרשא דטרפה מהיכא דנפקא ליה לרבי יוחנן אפ"ה ס"ל דלא יהא חייב אלא אחת באוכל אבר מן החי מטרפה דשנייא היא הכא שחזר וכלל כלומר דאע"ג דלאו דטרפה מההיא לאו דנבילה נפקא לן מ"מ הואיל ובהאי קרא ובשר בשדה וגומר כלל טרפה עם אבר מן החי דבהא הוא דס"ל ר"ל כראב"י והוי לאו שבכללו' ואין לוקין עליו:

התיבון. חברייא לרבי יוסי לדידך דאמרת דאע"ג דאיתי' בלאו בפ"ע מ"מ הואיל ומצינו דכלליה קרא בחדא דוכתא הוי לאו שבכללות והכתי' בחלב ודם לכל א' לאו בפני עצמו כל חלב לא תאכלו וכל דם לא תאכלו וכתיבי נמי בחד קרא כל חלב וכל דם לא תאכלו ומעת' נימא נמי מכיון שחזר וכללן לא יהא חייב על החלב ועל הדם אלא אחת:

אילו היה כתיב. הדר בהאי קרא חלב ודם לא תאכלו יאות הוי לאו שבכללות לא כתיב אלא כל חלב וכל דם לחלקן ולחייב על כל אחד בפני עצמו וה"נ אי הוי כתיב ובשר בשדה וכל טרפה לא תאכלו לא הוי מיקרי לאו שבכללות:

והא כתיב וכל משרת וגו'. ומעתה נימא נמי מכיון שחזר וכללן לחרצנים וזג בקרא דכל משרת שהכל בכלל לא יהא חייב אלא אחת ואנן תנן חייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן:

לית כתיב אלא מחרצנים ועד זג. והאי ועד לחלק הוא כמו כל חלב וכל דם ולחייב על כל א' בפני עצמו. הוו ידעין. דהא דפליגי ר"י ור"ל בכזית אבר מן החי שחלקו ואכלו דאם חלקו מבחוץ ואכלו לזה לבדו ולזה לבדו לד"ה פטור דאין מצטרפין ואע"ג דכל איסורין שבתורה מצטרפין שיעורייהו לחצאין אם אכלן בתוך כדי אכילת פרס שאני אבר מן החי דחידוש הוא דבעלמא לא מחייב אגידין ועצמות ובאבר מן החי מיחייב ואין לך בו אלא חידושו דדוקא אם אכלו בבת אחת הוא דחייב ולא פליגי אלא בשחלקו בפיו קודם שבא לבית הבליעה ובלען לחצאין:

רבי יוחנן עבד פיו כלפנים. כמי שבלען בבת אחת שהרי נהנה גרונו בכזית:

כלחוץ. כמו שחלקן בחוץ דכדי אכילה במעיו בעינן וליכא:

אמרין ליה. חברייא לרבי את מה אמר בזה כר"י או כר"ל:

הרי עולם. עמודי עולם פליגין בהא ואתון חמרין אכן להכריע כאחד מהן:

אין כיני. אם לדעתי אתם צריכים לדידי כן ס"ל שאפילו חלקו בחוץ ואכלו חייב ומפני שדרך אכילה היא בכך:

נמלה שחלקה בפיו ואכלה. בנמלה לא בעינן כזית דהא בריה היא ומיהו דליכול לכולה בעינן ואם חלקה בפיו בהא נמי פלוגתא דר"י ור"ל היא:

ענבה. נזיר שחלק ענבה בפיו ואכלה:

תפלוגתא דר"י ורשב"ל. אם בהא נמי פליגי כדפליגי באבר מן החי ונמלה:

אמר ליה תמן. באבר מן החי שיש בו איסור וטומאה דאבר מן החי מטמא הוא וכן נמלה אם יש בה כשיעור בהא הוא דאמרינן במקום שבטלה טומאתו דאם חלקה אין כאן שיעור טומאה הלכך נמי בטלה איסורו אבל הכא בענבה יש כאן איסור ואין כאן טומאה ואפילו חלקה מצטרפת היא:

כזית מצה שחלקו בפיו. אם בהא נמי פליגי ר"י ור"ל אם יצא י"ח:

בכל מקום. מכל מקום מי לא נהנה חכו בכזית ואפילו חלקו בפיו כ"ע מודים שיצא י"ח ושאני אבר מן החי דחידוש היא כדאמרן:

פרידים. גרגיר רימון של ערלה שחלקו בפיו אם בהא נמי פליגי ר"י ור"ל אם מצטרפין:

מה אנן קיימין. האי בעיא אי משום משקה היוצא ממנה ובעי אם מצטרפין המשקין הואיל וחלקה הא כבר תנינן בפרק בתרא דתרומות אין מטמא וכו' ואין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ושארי מי פירות לא חשיבי משקה:

תיפתר שבלען. לפרידים גופייהו ובהא שאל רבי ניסא אם חלקן מהו שיצטרפו או דפלוגתא דר"י ור"ל הויא:

טרפה שעשאה נבילה. שהיתה טרפה מחיים ונעשית נבילה שמת':

רבי יוחנן אומר חייב שתים. אם אכלה ואע"פ שעכשיו נבילה מיקריא לא אזיל שם טרפה מינה שהיה מחיים עליה ותרי לאוי איכא לאו דנבילה ולאו דטרפה שבכלל נבילה היא כדאמר רבי יוחנן לעיל דס"ל משום לאו דבכלל נבילה לוקה:

ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת. משום לאו דנבילה:

ודא. ברייתא מסייע לרבי יוחנן דטרפה שמתה לאו כנבלה לחודה הויא אלא עדיין שם טרפה עליה ובכלל נבילה מיקריא:

וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וגו'. ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ומה ת"ל וטרפה:

אם טרפה חיה. כלומר אי דמיירי בטרפה שעדיין חיה היא ותלש ממנה כזית בשר ואכלה והלא כבר נאמר נבילה דוקא שהרי אין טרפה מטמאה מחיים:

אם טרפה מתה. אם בטרפה שמתה וכבר נתנבלה אם כן הרי היא בכלל נבילה ומסיים בת"כ אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה והשתא מסיק לסייעתא דר"י דשמעינן מהאי ברייתא דטרפה שמתה לאו נבילה לחוד מיקריא דאל"כ קשיא ויימר נבילה היא ואמאי אמר ואם טרפה מתה הרי היא בכלל נבילה אלא ע"כ ה"ק דבכלל נבילה היא ועדיין שם טרפה ג"כ עליה ונפקא מינה דחייב עליה נמי משום לאו דטרפה וכרבי יוחנן:

טעמא דרבי יוסי. דקאמר רבי אלעזר בר"י לפניו האי סייעתא לדרבי יוחנן וקבלה מיניה ואף על גב דהאי קרא בטומאה כתיב מכל מקום ילפינן אכילה מיניה דמה"ט לרבי יוחנן חייב שתים ומהכא למד רבי יוסי דילפינן אכילה מטומאה. א"נ טעמא דר' יוחנן גרסינן:

לא תשקצו. רישיה דקרא הכי והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא פתח הכתוב באכילה דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם דכי אכיל להו משקץ נפשיה וסיים בטומאה אלא לומר לך כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן כדמפרש לה לקמן וש"מ דגמרינן אכילה מטומאה:

התיב רבי אלעזר. לרבי אבהו על הא דרבי יוסי בן חנינה הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכל שהן בנבילתן כדתנן פ"ק דאהלות האברין אין להם שיעור אפילו בפחות מכזית מן הנבלה מטמא ואפ"ה אכילתן בכזית דקס"ד דלכל הנבלות קאמר ואפילו בנבילת בהמה שהושוו אכילתן לטומאתן:

וקבלה. ומפרש הש"ס מהו וקבלה אם קיבלה רבי אבהו מיניה תשובה זו וקאמר דלא היא אלא כאינש דאמר בעל דיניה קובל עליו כך היה קובל על תשובה זו דלאו כלום היא כדרבי חייה בר בא דאמר לא כל הנבילות התורה השוות אותן ממש כטומאתן:

כל האכילות שבתורה כאחת. כלומר להא לבד הוקשו נבלות בהמה כשרצים דעובר עליהן על אכילתן משום לא תשקצו אבל לענין לעשות אכילה כטומאה בשיעורה לא הוקשו נבילות בהמה לשרצים:

התיב רבי חנינה הרי שמנה שרצים. טומאתן בכעדשה כדתנן באהלות שם ואפ"ה שיעור אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר דדם השרץ כבשרו הוא וכתיב בהו לא תאכלום כי שקץ הם ואין אכילה פחותה מכזית:

רבי שמואל בר סוסרטי בעי. על הא דקאמר רבי יוחנן לעיל האוכל אבר מן החי מטרפה חייב שתים ומעתה האוכל אבר מן החי מן הטהורין נמי יתחייב שתים:

משום לא תאכלו כל נבלה. דהואיל ואבר מן החי מטמא כנבלה כדאמרי' פ' העור והרוטב נימא נמי דישנו בכלל לא תאכלו כל נבלה ומשום לא תאכל הנפש דקאי על אבר מן החי:

ומשיבין טהורים על הטמאים. וכי משיבין ללמד על אבר מן החי של טהורה שאינו אסור משום נבלה דאע"ג דמטמא באכילה מיהת אינו אסור אלא משום אבר מן החי:

על הטמאין. כלומר ללמד מן הטמאין דקאמר רבי יוחנן והיינו טרפה שאסורה נמי באכיל' משום טרפה:

וכי ר"א. וחוזר ומתמה הש"ס דהא ר"א לעיל נמי השיב מאברי בהמה טהורה על הטמאין להא דקאמר כשיעור טומאתן כך אכילתן:

מעתה. פירכא אחריתא היא לדברי רבי יוחנן דבאוכל אבר מן החי מן הטמאין יהא חייב שלש משום כל אלו השמות:

משום בירייה. ואע"פ שאין בהן כזית דכל היכא דאיכא בריית נשמה אפילו בכל שהוא חייב:

רססן. מיעכן וכתתן ובטלן מתורת בריה אינו חייב אלא אחת על כלן ודוקא בכזית:

אכל מן הריסוסין. משום סיפא נקט לה:

ונמלה. ועוד אכל עמהן נמלה שלימה חייב שתים אחת משום בריה וא' משום כזית נבלה:

אין כיני. ואם כך הוא הדין נותן שאפילו אכל מן הרסיסין פחות מכזית שלא היה בין כלן כזית אלא שהנמלה השלימה השלימן לכזית נמי חייב שתים משום בריה ומשום כזית נבלה:

אין כיני. אנו אומרים שאפילו אכל נמלה אחת ויש בה כזית חייב שתים שאפילו לא היה בה כזית חייב עליה משום בריה:

אף בצירופי נזיר כן. בניחותא שאם אכל מכל איסורי נזיר דקי"ל שמצטרפין זה עם זה ואכל מהן כזית חייב אחת ואם אכל עמהן ענבה שלימה חייב שתים דס"ל ענבה נמי כבריה היא וכן בענבה שיש בה כזית:

כל האיסורין מצטרפין. אם אכל חצי זית חלב וחצי זית דם מצטרפין ללקות עליהן דס"ל אין איסורין מבטלין זה את זה:

כזית וכו'. כלומר לדברי רבי אבהו לאו דוקא כזית מנמלת רסוסין אלא אפילו שאר איסורין מצטרפין ואם אכל עמהן בריה שלימה חייב שתים:

אין כיני וכו'. כדלעיל:

ולאיסור משערין אותו. כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאילו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בהיתר בשיעור שהוא לפנינו אוסרו:

ואתייא. הא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן דמשערין מין במינו כאלו האיסור בצל וקפלוט ונותן טעם בהא אסור ומשמע דאם אינו בשיעור נותן טעם מותר הוא ואע"ג דמין במינו הוא ס"ל דבטל ואתייא כדברי רבי אבהו בשם רבי יוסי ב"ח:

נבילה שביטלה בשחוטה. אם יש כאן שתי חתיכות שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזו היא בטלה בהן ואם נגע באחת מהן אינו טמא ואע"ג דאיפשר לנבילה שתעשה כשחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה מינה והוי לה כשחוטה ומין במינו הוא אפ"ה בטלה היא דלא ס"ל כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל:

עד שיטעום טעם ממשו של איסור. אבל כל שהוא טעמו ולא ממשו כגון חלב נימוח שנפל לקדירה ואין ממשו בעין אין לוקין עליו:

הרי בשר בחלב. דלוקין עליו אע"פ שלא טעם טעם ממשו של איסור:

וקבלה וכו'. כדלעיל שהיה קובל על דבריו ולא היה חושש להשיבו דשאני בשר בחלב דחידוש הוא דדוקא דרך בישול אסרה תורה ולא גמרינן מיניה:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו'. חסר כאן וגרסינן כמו דאיתא בערלה אמר ר' זעירא וכו' כמו שהגהתי בעמוד. וכלומר דר' זעירא ור' בא בר ממל פליגי בפירוש מילתיה דר"י דר' זעירא מפרש דה"ק כל נותני טעמים עד שיטעום טעם ממשו אבל טעמו בלא ממשו לאו כלום הוא דלית ליה טעם כעיקר חוץ מאיסורי נזיר דלוקה בהן על טעם כעיקר דגלי לן קרא דכתיב משרת למד לנותן טעם כעיקר ולא ילפינן שאר איסורין מאיסורי נזיר:

רבי בא בר ממל. מפרש דה"ק כל האיסורין שהן בנותן טעם אין איסור והיתר מצטרפין לכשיעור חוץ מנזיר דאיסור והיתר מצטרפין לכשיעור דס"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ולא ילפינן מיניה שאר איסורין אבל בטעם כעיקר דחמיר דכוליה איסורא הוא ס"ל לרבי בא דאפי' בשאר איסורין אסור ובתרתי פליגי כדלקמן:

מתני'. האי ברייתא מסייע לרבי זעירא דאפילו באיסורי נזיר לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור:

ואכל ממנה. נזיר כזית פטור עד שיאכל כולה ומיירי שאינו בנותן טעם והילכך עד שיאכל כולה דאכיל ליה לכזית יין והיינו כרבי זעירא דאין היתר מצטרף לאיסור דאלו על דעתיה דרבי בא בר ממל למה לי עד שיאכל כולה מכיון שאכל כזית אחד נמי איכא חיובא דהיתר שבקדירה מצטרף לאיסור:

מתני' מסייע לרבי בא בר ממל. דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא:

אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פיתו בהן ויש בו כדי לצרף כזית חייב. והיינו היתר מצטרף לאיסור ומסייע לרבי בא בר ממל דקאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור דאלו לרבי זעירא אפי' באיסורי נזיר לית ליה כדלעיל:

מיכאן אתה דן לכל האיסורין שבתורה. מילתא באנפי נפשה היא ולאו אדלעיל קאי וכמ"ד דמשרת ליתן טעם כעיקר הוא דאתא. ויליף מינה לכל איסורין שבתורה:

שאין איסורו איסור עולם. דלאחר שלשים יום מותר בהן:

ואין איסורו איסור הנאה. דקי"ל מערבין לנזיר ביין:

ויש לו היתר אחר איסורו. אחר שאסר עליו ואפילו בתוך ימי נזירותו ע"י שאלה לחכם:

שאר איסורין. כגון כלאי הכרם בכלן וערלה בשתים דיש היתר לאיסורו בשנה הרביעית ע"י פדיון:

וקשיא על דר' זעירא. מהכא דאמר בכל אתר עד שיטעום ממשו ולא אמרינן טעם כעיקר כדאמר לעיל והא הכא את אמר אפילו בשאר איסורין אפילו לא טעם ממשו דילפינן מאיסורי נזיר:

משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. ומפרש טעמייהו דהוון דרשין שכר שכר לג"ש מה שכר שנאמר להלן בשתויי יין למקדש רביעי' דעד דמשכר בעינן אף כאן רביעית:

חזרו לומר. במשנה אחרונה דילפינן מגופיה דקרא לא יאכל ולא ישתה ומקיש שתיה לאכילה דבכזית:

והוא דשרייה בכזית יין. ממש ולא שיהא מזוג דדיקא ביין קאמר:

כוס מזוג. יין במים לוקין עליו משום משרה:

הדא דאת אמר. רבי יוחנן מסיק ליה למילתיה והא דקתני ביין ומשמע ולא במזוג הדא מיירי בשלא התרו בו משום משרה אבל אם התרו בו משום משרה לא בדא אמרו דיין דוקא. אי נמי הדא דאת אמר סתמא דגמרא קאמר על מילתיה דרבי יוחנן ואיפכא גרסינן בשהתרו בו משום משרה כו':

משרת ענבים ביין. דשני שמות הן מהו שיצטרפו וממתני' אין לפשוט דהתם ענבים ביין ודאי מצטרפין אבל הכא דלא אסר אלא משום משרה איכא למימר דלא יצטרפו ולא איפשיטא:

אכל חצי זית יין וחצי זית משרה חייב גרסי'. א"נ אינו חייב אלא אחת ומשום סיפא נקט לה והוא שאכלן כאחת אבל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו פטור:

מפני שצירף חייב. כלומר הכא הצירוף לחומרא הוא:

אינו חייב אלא אחת. דהוי כאלו שתה הרבה בהתראה אחת אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו חייב שתים דכל אחת שתיה בפני עצמה היא:

מפני שצירף. כלומר והכא צירוף לקולא הוא דמפני שצירף אינו חייב אלא אחת:

מתני' עד שיאכל שני חרצנים וזוגן. דכתיב מחרצנים ועד זג ומעוט חרצנים שנים וזג אחד ואין הלכה כראב"ע אלא כשיאכל החרצנים או הזגים כזית לוקה:

החרצנים אלו החיצונים. קליפה שבחוץ ומה שבפנים אלו הן הזגין:

רבי יוסי. לאיפלוגי הוא דאתא ופי' המקרא להיפך והיה נותן סימן שלא תטעה זוג של בהמה שהחיצון קרוי זוג וכן בענבים החיצון קרוי זג:

גמ' ממשמע שנא' ענבים אין אנו יודעין שהן לחין. דסתם ענבים לחין משמע ומה ת"ל ענבים לחים ויבישים וכוליה קרא דלחין ויבישין יתירא הוא כדלקמן:

לחייב על זה בפני עצמו. שאם אכלן בהתראה אחת שהתרו בו אל תאכל ענבים ואכל לחים ויבישים לוקה שתים משום דשתי שמות הן:

מה אם במקום שלא עשה פסולת פרי כפרי. בערלה כדאמר בהאי תלמודא פ"ב דערלה הלכה ו' דדריש פרי פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים:

עשה לחים כיבישים. כלומר כלחים כן יבישים והכל בכלל:

כאן שעשה פסולת פרי כפרי. דפרי ופסולת פרי כתיבי ענבים יין וחומץ:

אינו דין שנעשה לחין כיבישין. כלומר שהכל בכלל ומה תלמוד לומר לחים ויבישים לחייב על כל א' בפני עצמו:

ואתייא כההיא דאמר רבי הילא. דדריש גבי ריחים ורכב כה"ג לחייב על כל אחת בפני עצמו:

לחים לרבות הבוסר והסמדר. הוא הפרח שממנו יצא הבוסר:

מתניתא. האי ברייתא רבי יוסי היא דאמר בפ"ק דערלה הסמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי:

יש אוכל אשכול. אחד וחייב עליו משום כל השמות הללו כדמפרש ואזיל ששרייו במים חייב לשם משרה וסחטו חייב לשם יין ובשהתרו בו משום מכל וגו':

טעמא דרבי אלעזר בן עזריה. במתני' משום ברייה דלא מיקרי בריה של ענבים עד שיאכל החרצנים עם הזג:

ותני. כמו תניא אידך דחרצנים ועד זג להאי דרשא הוא דאתא:

להביא את השלש שבנתיים. דבר השלישי והיינו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשו השמרים. ובבבלי בין הבינים קרי לה:

והא תני. לעיל בשם ר"א מכל אשר יעשה וגו' מחרצנים ועד זג למה לי אלא להביא העלים והלולבין ולר"א מנא ליה לרבות השלש שבנתיים:

רבי אליעזר כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר כלל ופרט הכל בכלל. כלומר דסבירא ליה אפילו בכלל ואחר כך פרט כדכתיב הכא מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג פרט ורבינן מהכלל כל מילי ולא דריש לה רבי ישמעאל כעין הפרט:

וכד רבה מן דרבי ישמעאל. כלומר ומאחר שמרבינן הכל מהכלל ופרט כדרבי ישמעאל ואפילו עלין ולולבין במשמע וא"כ לאיזה דבר נאמר שניהם מחרצנים ועד זג אלא להביא השלש שבנתיים:

מה טעמא דרבי יוסי אכל וכו'. ה"פ דרבי יוסי למד לומר דע"כ הזגים אלו החיצונים והגרעינים הפנימים הן החרצנים מדקאמר ר"א בן עזריה עד שיאכל שני חרצנים וזגן ושמעינן ליה לר"א בן עזריה דטעמיה משום בריה כדאמר לעיל וא"כ אפילו לא אכל כזית חייב דבריה הוי ובשלמא אם החיצונים קרוין זגים שפיר משכחת לה בחדא עינבא דלא אכל אלא חצי זית וחייב משום בריה וכגון שאכל שני חרצנים הגרעינים עם זגן וזהו הקליפה החיצונה דלר"א בן עזריה חייב ולרבנן פטור דלא ס"ל ענבה בריה הוי אבל אי אמרינן החרצנים הן החיצונים והזגין פנימים לא משכחת לה שני חרצנים וזגן בחדא עינבא:

מ"ט דר' יודה אכל כזית חרצנים וזגן משתי ענבות. כלומר דרבי יודה דייק מדקאמר ר"א בן עזריה אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגן ש"מ דראב"ע לקולא קאמר ובמאי דשמיע ליה דרבנן מיחייבי עלה קאמר אינו חייב עד וכו' ובשלמא אם אמרינן החרצנים אלו הן החיצונים והפנימים הן הזגים שפיר משכחת לה חומרא לרבנן וקולא לראב"ע שאם אכל כזית חרצנים וזגין משתי ענבות וכלומר כזית מכל חדא לרבנן חייב שתים ולר"א בן עזריה אינו חייב אלא אחת דעד שיאכל שני חרצנים בעינן ואינו חייב כלל עד שיאכל החרצנים משתי ענבות אלא אי אמרינן הזגים הן החיצונים מאי עד שיאכל דקאמר:

אתייא דר"א בן עזריה כרבי יוסי. רבי אבון פליג וקאמר דלא אתייא כלל מילתיה דר"א בן עזריה אלא אליבא דרבי יוסי דאין תימר כרבי יודה אכל כזית שני זגין וחרצנין מיבעי ליה וכלומר שמדברי ר"א בן עזריה שמענו דע"כ בענבה אחת הוא דפליג דאם אכל שני חרצנים וזגן חייב אע"פ שאין בה כשיעור משום דבריה הוי ואם אכל כזית ולא אכל שני חרצנים וזגן אינו חייב והיינו כרבי יוסי וזהו עד שיאכל דקאמר דאי כרבי יודה הוי ליה למימר לעולם אינו חייב באם אכל אפילו כזית עד שיאכל שני זגין וחרצנין והיינו עוד חרצן אחד מן השניה ומדלא קאמר הכי ש"מ דהא ליתא משום דבענבה אחת מיירי כדאמרן והלכך ע"כ מילתיה דראב"ע לא מיתוקמא אלא כרבי יוסי:

מתני' סתם נזירות שלשים יום. אע"ג דכבר תני לה בפ"ק משום דבעי למיתני סיפא גלח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים הדר תני לה הכא:

סותר שלשים יום. כלומר סותר עד שיהיה לו גדול שער של שלשים יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה:

או שסיפסף כל שהוא. שעקר והשיר אפילו שער אחד חייב דכתיב תער לא יעבור לרבות כל המעבירין:

חופף. מחכך בידו:

ומפספס. בצפרניו או בכלי ובלבד שלא יתכוין להשיר דדבר שאין מתכוין מותר:

אבל לא סורק. במסרק דהוי פסיק רישיה ואסור. ואע"ג דהמשיר אפילו שער אחד לוקה מכל מקום אינו סותר שלשים יום עד שיגלח רוב שערו בתער כדאמר בגמרא או במספרים כעין תער שמגלח בצד עקרו של שער:

לא יחוף באדמה. מין ממיני אדמה שהיא משרת השער דהא נמי הוי פסיק רישיה והלכה כרבי ישמעאל:

לא. הא ודאי לא מצית אמרת הכי אלא למעט לגמרי הוא דאתא שאין שאר המעבירין סותרין בו לא שבעה ולא שלשים:

גמ' כתיב תער לא יעבר על ראשו. ודריש לא יעבר הא אם עבר חייב וכלומר בכל דבר שהוא מעביר אפילו בזוג ואפילו סיפסף דתער לאו דוקא:

גדל פרע וכמה הוא גידול שער ל' יום. כלומר וקרא דגדל פרע להכי הוא דאתא דסותר שלשים יום דאלו לרבות שאר מעבירין לא איצטריך דמלא יעבור נפקא:

עד כדון נזיר טהור. עד כאן לא שמענו דתגלחת סותרת אלא בנזיר טהור דקרא ביה משתעי:

נזיר טמא. מנין דתגלחת סותרת בו אם גלח בתוך שבעה:

וגלח ראשו ביום טהרתו. ומה תלמוד לומר עוד ביום השביעי יגלחנו מיכאן שהוא חוזר ומגלח אם גלח בתוך שבעה של ימי טהרתו סותר וצריך לחזור ולגלח אחר ז' דתגלחת. כדי לכוף ראשו לעיקרו בעינן ואינה פחותה משבעה:

וגילח. וגלח ראשו דבנזיר טמא דריש דכולו בעינן ואם שייר שתי שערות לא עשה כלום:

ת"ל לא יעבר על ראשו כל המעבירין במשמע. א"כ למה נאמר תער מיכאן שאינו סותר בו אלא תער בלבד. דתער דקרא בא ללמדינו דאינו סותר אלא תער. לא יסתרו בו שלשים. אימא דקרא לא ממעט שאר המעבירין אלא מסתירת שלשים כדין התער אבל יסתרו בו שבעה:

אין תימר לא יסתרו בו שלשים. דוקא אתי למעט אבל שבעה סותרין א"כ קשיא מה בין נזיר טהור לנזיר טמא בשאר המעבירין ואנן תנינן בברייתא דלקמיה דיש חומר בנזיר טמא מבנזיר טהור בהא:

תני קל וחומר בנזיר טהור. דתני מצינו קולא וחומרא בנזיר טהור מה שאין בנזיר טמא וכן בנזיר טמא מה שאין בנזיר טהור. וגי' הדפוס משובשת ומוכפלת ומוטעית וה"ג קל בנזיר טהור שאינו סותר אלא בתער וחומר שהוא סותר בו שלשים קל בנזיר טמא שהוא סותר בו שבעה וחומר שבכולן סותרין בו. שדין נזיר טהור שסותר שלשים ודוקא בתער ונזיר טמא אינו סותר אלא שבעה וכל המעבירין סותרין בו משום דבעינן שיהא בו לאחר ז' כדי לכוף ראשו לעיקרו ובכל דהו בצר ליה שיעורא:

אין תימר. השתא מסיק לה למילתיה דאין תימר בנזיר טהור לא יסתרו בו שאר המעבירין שלשים דוקא אבל שבעה סותרין הן א"כ מה שני לן בין נזיר טהור לנזיר טמא בשאר המעבירין דקאמר חומר בזה בנזיר טמא מה שאין כן בנזיר טהור שסותרין בו בכלן ואפילו בכל המעבירין הא סתירת שבעה דסותרין בנזיר טמא סותרין נמי בנזיר טהור אלא ע"כ דשאר המעבירין אינן סותרין כלל בנזיר טהור:

אית דבעי מימר. דכך השיבם ר' יסא:

מה שני בין במספרים לבתער ונזיר טהור כר' אליעזר. כלומר לר"א דאמר לעיל בפ"ב דנזיר טהור שגלח לאחר מלאת סותר שבעה כדאמר התם דיליף תגלחת הטהרה מתגלחת הטומאה ואי אמרת דמספרים בנזיר טהור סותר שבעה א"כ מה חילוק בנזיר טהור לאתר מלאת בין מספרים לתער דהא לר"א לעולם אינו סותר לאחר מלאת אלא ז' ואפילו גלח בתער וע"כ דר"א נמי דריש תער דקרא דוקא ומאי ממעט אליביה בלאחר מלאת אלא ודאי דלגמרי ממעט להו לשאר מעבירין:

תמן תנינן. בפרק בתרא דנגעים:

והלוים. בעת שנבחרו לשירות כדכתיב והעבירו תער על כל בשרם:

מתני'. דקאמרה גלח שלא בתער או שייר שתי שערות לא עשה כלום בנזיר טמא אבל בנזיר טהור אינו מעכב ב' שערות דכיון דגלח רוב ראשו יצא ואפילו שלא בתער:

רבי אמי בהדא ר' אלעזר בעי. הקשה על דברי ר"א דהרי כל עצמו של תער לא כתיב אלא בנזיר טהור דכתיב תער וגו' עד מלאת הימים ומשמע הא אם השלים צריך תער דוקא ונזיר טמא הוא דילפינן מנזיר טהור דצריך גלוח בתער והיכי קאמר ר"א דמתני' בנזיר טמא היא:

דילמא לא איתאמרת. הא דר"א אלא בנזיר טמא בשתי שערות דהא דשתי שערות מעכבין בנזיר טמא הוא אבל בנזיר טהור ברוב ראשו סגי:

נהיר את. אם זכור אתה כשהיינו שונין במסכת נזיר ואמרינן דאין חילוק בנזיר טהור בין מספרים לבתער שאחר ששלמו ימי נזירותו מגלח בכל מה שרוצה:

ואמר ר"א. נמי דמתני' דנגעים דצריך תער בנזיר טמא דוקא ורבי יוסי לא מפרש להא דר"א כר' אמי:

נזיר טהור למה לא. ומה טעם דבנזיר טהור לא מעכב תער:

נזיר טהור מגלח לאחר זריקה. מדם קרבנותיו כדתנן לקמן וכיון שקדש ראשו בזריקת דם שלמה נזרו וברם כנשור הוא שערו דכבר שלמו ימי נזירותו ואינו מעכב אם גילח במה שהוא אבל נזיר טמא עדיין לא שלמה נזרו. ולא סבירא ליה האי דרשא דרבי אמי עד מלאת הימים וכו' אלא דתער על אזהרת איסור גילוח בתוך נזרו לחודיה קאי:

את אומר בנזיר טהור. הא דאמר ר"א דרוב ראשו מעכב בנזיר טהור ואם גלח שלישו ולא הספיק לגלח רובו עד שחזר וגדל כולו מהו מגלח השאר ששייר בתחלה ודיו או צריך לגלח את כולו והיינו רוב ראשו ואפילו השליש שגלח בתחלה צריך לחזור ולגלח דגלוח הראשון לאו כלום הוא ולא איפשיטא:

את אמר בנזיר טמא שתי שערות מעכבות בו. ואם כן נמי סותרות בו דגילוח מיקרי אלא הא קמיבעיא לן ודכוותה בנזיר טהור אם ילפינן נזיר טהור מנזיר טמא לענין שמעכבות בו ב' שערות וסותרות ומתני' דנגעים לאו דוקא בנזיר טמא מיירי:

וכן הוא ותני. נמי בברייתא כן:

וגילח. אם גילח את כל ראשו ישייר בו ב' שערות דמעכבות בו והיה בהן שני פעמים כדי לכוף ראשן לעיקרן וחזר וגלח מהן כדי פעם אחת ושייר עוד כדי פעם אחת לכוף ראשו לעיקרו מהו:

מאחר שגלח כדי סימן. מי אמרינן מאחר שגלח גם באותן ב' שערות כדי סימן אחד והוא כדי לכוף ראשו לעיקרו יצא או מאחר ששייר עוד כדי סימן אחד לא יצא ולא איפשיטא:

למלכות. כמו למלקות ודרך הש"ס הזה להשתמש בחילוף האותיות:

אחת. אם גילח שערה אחת בתוך נזרו לוקה:

לעיכוב. אחר שהשלים נזרו ב' שערות מעכבין הגלוח:

לסתירה. אם גלח בתוך נזרו אינו סותר עד שיגלח שלשה:

מתני' פליגא על רבי אילא גרסינן. א"נ על רבי יוסי שקבלה מיניה דהא קתני והוא שסיפסף כל שהוא חייב ואפילו לא הוי שערה אחת:

כל שהוא מזה וכל שהוא מזה. מב' שערות כל שהוא והוי כעין שערה אחת:

מתני'. ברייתא פליגא על רבי אילא:

משם ארבעה לוים. אם היה נזיר ומצורע ובי"ט ומשום מקיף פאת ראשו אם היו במקום הפאות וקשיא לרבי אילא דקאמר בשערה אחת לוקה:

ללוים אתינן מיתני. כלומר הואיל וחשיב לה בהדי הני לאוין דמשכחת לה דבחדא תלישה מיחייב בארבעה והלכך קאמר שתי שערות משום דקחשיב י"ט בהדייהו ואינו חייב אלא על ב' שערות:

אבל למלקות. בנזיר אפי' על אחת לוקה:

ומפספסין בקליקין. כמין בגד עשוי משער העזים ומפספסין בו ומותר הנזיר לפספס בהן שערו:

מאן דאמר מפספסין בבריא. ושערו חזק ואין חוששין לתלישת השער בפספוס זה:

בתש. שתש כחו ובפיספוס כל שהוא יבא לתלישת שערו:

מתני' כל היום. ולא התרו בו אלא אחת:

אל תשתה אל תשתה. שהתרו בו בין שתיה לשתיה:

גמ' נזיר והוא בבית הקברות כו'. כתובה לעיל פ"ג הלכה ה' וע"ש:

אמרו הוי יודע. אם בשעה ששתה של מים התרו בו הוי יודע שאם תשתה של מים ואתה רוצה לשתות של יין אח"כ ויש בו עשרה זתים לאו דוקא דשיעורי נזיר ברביעית הוו אלא יש בה כך וכך שיעורים ותתחייב כמה מלקיות:

אינו מקבל התרייה בדעת הזאת. דהאי התראה לאו כלום היא אע"פ שאמרו לו הוי יודע דבעינן התראה בשעת מעשה ובשעה שהתרו בו לא שתה אלא מים:

מקבל התרייה בדעת הזאת. כיון שהתרו בו בשעה שהתחיל לשתות יין וחייב על כל רביעית ורביעית אע"פ שבהתראה אחת הוי וכן בשפודין:

מתני' שהטומאה והתגלחת סותרין. דכתיב בטומאה והימים הראשונים יפלו ותגלחת סותרת שלשים יום דבעינן גדל פרע שער ראשו ואין גידול פרע פחות משלשים יום:

שהיוצא מן הגפן לא' הותר מכללו. כגון לשתות יין מצוה דאמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות:

והטומאה והתגלחת הותרו מכללן. טומאה למת מצוה דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ותגלחת לנזיר מצורע דאתי עשה דוגלח את כל שערו ודחי לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו:

גמ' הטומאה. דנוהגת בנזיר דכתיב כל ימי וגומר ככתוב בריש פרקין:

הטומאה. שהיא סותרת דכתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא ואם בא סותר כל ימי הזירו:

והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ודריש לה על התגלחת שהרי צריך להתגלח תגלחת טומאה ורמיז לן הכתוב שמחמת כן סותר כימים הראשונים והן שלשים יום כסתם נזירות א"נ הימים שהתירו הראשונים כדדריש לעיל בפ"ק:

חומר ביוצא מן הגפן הוון. בני הישיבה בעיי מימר לפרש הא דקאמר שיוצא מן הגפן לא הותר מכללו דאפי' ביין מצוה אסור בארבעה כוסות של יין בלילי פסח בהן לא הותר מכללו אבל אם אמר בתחלה שבועה שאשתה יין וחזר ונזר בנזיר לא דבהא הותר מכללה דלא חיילא נזירות על שבועתו:

אשתה אתא מימר לא ישתה. בתמיה ומסקנא דמילתא היא כלומר שהרי כבר נשבע שישתה יין ובא להדיר בנזיר ושלא ישתה וקבלת נזירותו לאו כלום הוא:

הותר בתגלחת מצו' לא סוף דבר כדי ליתן סימן לנגעו. הותר וזהו לתגלחת ימי חלוטו והוא סימן שעברו ימי נגעו אלא אפילו כדי ליתן סימן לנתקו אם יש בו נתק בראש וצריך להתגלח כדי לידע אם פשה הנתק או לא פשה כדכתיבי קראי וכדתנן פ"י דנגעים ואפילו בתוך ימי נזרו הותר בתגלחת זו:

ובמת מצוה הדא היא דתנינן. כמו דתנן בריש פרק דלקמן שהותר לנזיר לטמא למת מצוה:

הטומאה. סותרת את הכל דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו:

והביא וגו'. בטומאה כתיב שחייב עליה קרבן אבל לא בתגלחת:

חומר בתגלחת. מצינו נמי חומר בתגלחת מבטומאה שעשה בה המגלח כמתגלח ששניהן עוברין בלאו דכתיב לא יעבר קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעבר לאחר:

והטומאה לא עשה בה המטמא כמיטמא. דכתיב וטמא ראש נזרו למיטמא הוא דקאמר מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו ומכאן שהמטמא לנזיר אינו לוקה:

מתני' ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים וגו' והביא כבש בן שנתו לאשם:

מה בין זה למצורע. דכתיב בפרשת מצורע בתגלחת שניה שהיא אחר ימי ספרו והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגומר וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וגומר וקיימא לן במצורע דאם גלח בשמיני מביא קרבן בתשיעי:

אמר לו שזה טהרתו תלויה בימיו. נזיר טהרתו תלויה בהזא' ג' וז' וטבילה הלכך כיון שטהר בשביעי אע"פ שילא גלח עד יום השמיני מביא קרבנותיו בו ביום:

וזה. אבל מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר כתיב ורחץ את בשרו במים וטהר ואם טבל עד שלא גלח לא עלתה לו טבילה והלכך אם גלח בשמיני אכתי צריך טבילה והערב שמש ואינו יכול להביא קרבנותיו עד תשיעי שאי אפשר להביא קרבן אלא אם כן היה מעורב שמש:

גמ' כתיב. בנזיר טמא והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו וגו' ולעיל מיניה כתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא:

מיום הבאת קרבנותיו. מיום השמיני שהוא יום הבאת קרבנותיו הוא שמתחיל למנות ימי נזירות טהרה כדכתיב וכפר והדר והזיר שיתחיל למנות מיום שכיפר:

משעת תגלחתו. שהוא ביום השביעי מתחיל הוא למנות:

מה פליגין בשגלח בשביעי. דבהא קסבר רבי יוסי ברבי יהודה דמשביעי הוא דחיילא נזירות טהרה אבל אם גלח בשמיני והביא קרבנותיו בו ביום כדתנן במתני' כל עמא מידיי דלא חיילא עד יום השמיני שהוא יום הבאת קרבנותיו שהרי עדיין לא גלח תגלחת טומאה עד היום:

רבי יוסי אמר. בטבילה תליא מילתא והוא שטבל בשביעי בהא קאמר רבי יוסי ברבי יודה דמונה משביעי שכבר נראה להביא קרבן:

אבל אם טבל בשמיני. מכיון דבשביעי מחוסר טבילה הוא נעשה שביעי שמיני ושמיני שביעי כלומר עכשיו שניהם כיום אחד הן דהטבילה שהיתה צריכה להיות מאתמול לא טבל עד היום:

ואינו מונה אלא מן השביעי בלבד. היינו ביום השמיני שהוא עכשיו שביעי לו כדאמרן ואפילו רבי יוסי ברבי יודה מודה בהא דאינו מתחיל למנות מיום האתמול:

נטמא וחזר ונטמא. עד שלא הביא קרבן:

אמר רבי זעירא כרבי יוסי בר יהודה. מיתוקמא הך ברייתא דלדידיה שפיר משכחת לה שחזר ונטמא בשביעי וכיון דבשביעי ראוי להתחיל ולמנות נזירות טהרה טומאה אחריתא מיקריא ומביא קרבן על כל אחד ואחד:

ברם כרבי. לא מצית לאוקמי:

היידא הוא עומד בנזירות טומאה. הרי זה עדיין בנזירות טומאה הוא עומד דכיון דסבר רבי נזירות טהרה לא חיילא עד יום הבאת קרבנותיו וזה שנטמא בשביעי כטומאה אחת היא ואינו מביא אלא קרבן אחד:

אמר רבי אילא. דלא היא דאפילו כרבי אתייא דמה פליגין למנות לנזירות בטהרה לרבי מתחיל למנות מיום השמיני ולרבי יוסי בר"י משביעי ובהא פליגי דכתיב והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש וגו' רבי סבר עד שיביא ממש והזיר לה' ימי נזירותו ורבי יוסי בר"י סבר אפילו נראה להביא והיינו ביום השביעי לאחר שטבל שכבר נראה להביא:

קרבן טומאה. אבל לענין קרבן טומאה אם חזר ונטמא בשביעי כ"ע מודים שמביא קרבן טומאה דמאחר שטבל ביום השביעי ונטמא טומאה אחריתא היא:

ותני כן נטמא בשביעי וחזר ונטמא. למחרתו ביום השמיני מביא קרבן על כל טומאה וטומאה:

ע"ד דרבי זעירא. דאמר אליבא דרבי דטומאת שביעי כטומאה אריכתא היא ולדידיה נדחה קרבן ראשון שהפריש על טומאה הראשונה דכיון שחזר ונטמא אינו ראוי להביא קרבן טומאה ומביא קרבן שני אחר טהרתו ולדעת' דרבי יוסי בר"י לא נדחה הקרבן וחוזר ומביא קרבן אחר על טומאה השנייה:

על דעתיה דרבי הילא. דקאמר דלא פליגי בקרבן ד"ה היא הך בריותא ולא נדחה קרבן הראשון וחוזר ומביא אחר על השניה:

מתני' שוחט את השלמי' ומגלח עליהם. דכתיב בנזיר וגלח את ראשו פתח אהל מועד ומפרשינן לקרא הכי וגלח את ראשו על זבח שכתוב בו פתח אהל מועד והיינו שלמים דכתיב בהו ושחטו פתח אהל מועד:

שהחטאת קודמת בכל מקום. לעולה ושלמים ובדין הוא שיגלח על הראשון והלכה כרבי יהודה שלכתחלה מגלח על השלמים:

גמ' ואת האיל יעשה. זבח שלמים כתיב מה ת"ל יעשה הקדים בו מעשה. להקדים בו מעשה אחר שיהא מגלח על השלמים. א"נ דדריש מיעשה שיקדים מעשה השלמים כדי שיגלח עליהן ואף ע"ג דבקרא דוהקריב את קרבנו וגו' עולה וחטאת והדר שלמים כתיבי לאו דוקא אלא שלמים קודמין והיינו דמותיב רבי חיננא דהא בהאי קרא דשלמים כתיב ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו ומעתה תדרוש נמי ועשה להקדים בו מעשה בתמיה הא ודאי אין מנחתו ונסכו קודמין שהרי עם זבח השלמים הן באין:

מאי כדון. והשתא האי יעשה מאי דרשת ביה:

אתא רבי חיננא. וקאמר בשם ריב"ל דלא להקדים אתיא דהחטאת קודמת בכל מקום אלא ללמדינו שאם גילח בדיעבד על אחת משלשתן יצא ולהכי כתיב האי יעשה בשלמים לפי שהוא אחרון בקרבנות ולומר לך באיזה מהן שעשה וגלח יצא:

מאן תנא. הא דתנן בפ' כל התדיר כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות וקס"ד דכרבי אליעזר דמתני' אתיא דאמר החטאת קודמת בכל מקום ורבי יהודה פליג בהא:

רבי אלעזר אמר ד"ה היא. התם כל החטאות כו' כדיליף התם מקראי ורבי יהודה לא פליג אלא הכא דדריש לה מדכתיב פתח אהל מועד כדפרישית במתניתין:

מתני' הביא שלש בהמות ולא פירש. אע"ג דכל הקרבנות צריך שיקראו להם שם הכא לא צריך דמשאמר אלו לנזירותי הוי כאלו קרא שם לכל אחד ואחד דכבשה אינה ראויה אלא לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים:

ומשלח תחת הדוד. שמבשלים בו זבח השלמים:

ואם גילח במדינה. בירושלים משלח תחת הדוד דאע"ג דכתיב פתח אהל מועד לאו דוקא אלא ללמד שאינו מגלח עד שיהיה פתח אהל מועד פתוח:

אבל בתגלחת הטומאה. אפילו גלח במקדש אינו נוטל השער ומשלח תחת הדוד של אשם וחטאת העוף דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא בנזיר טהור:

הכל משלחין תחת הדוד. טהור במקדש ובמדינה וטמא במקדש חוץ מן הטמא שגלח במדינה מפני ששערו נקבר:

גמ' הוון. בני הישיבה בעיי מימר מתחלה דהאי לא פירש דקאמר שלא פירש בשעת הבאה לעזרה הא בתוך ביתו פירש איזה לעולה כו' דאי לאו הכי לא הוו כמפורשין אלא כסתומין ויכול הוא לשנותן כפי שירצה:

אמרין. חזרו בהן ואמרין אפילו בתוך ביתו לא פירש ואפ"ה אמרינן כמפורשין הן:

למה. מפני שבהמה אין עליה הלכות סתומין בתחלה וכדאמרי' לעיל פ"ד דבהמה לא שייכא סתומה אפי' לא פירש כנל דניכרת היא אם זכר בן שנתו לעולה ונקבה לחטאת ואיל בן שתי שנים לשלמים:

טובלו. לשער ראש נזרו ברוטב של זבח השלמים ומשלח תחת הדוד דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ודרשינן אף הזבח מן רוטב הזבח עצמו יהא באש:

חוץ מן הטמא שבגבולין. שלא גלח במקדש אלא בירושלים:

הטמא שבמקדש תחת הדוד של אשם. שהוא מביא היה משלח:

הטהור כך וכך. כאן וכאן במקדש ובמדינה היה מביא שער נזרו ומשלח והטמא כאן וכאן אינו מביא:

אלא המגלח בטהרה. ובמקדש:

פתח אהל מועד. כתיב וה"ג רבנין אמרין עד שיהא ראוי וסמוך. שיהא טהור וראוי ליכנס למקדש והוא סמוך לפתח אהל מועד ולפיכך אינו משלח אלא טהור במקדש:

ור"מ אומר ראוי אע"פ שאינו סמוך. וטהור אפילו גלח במדינה משלח וסמוך אף על פי שאינו ראוי וטמא במקדש משלח:

מתני' או שולקן. שליקה בישול יותר מדאי עד שנימוח וקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול:

ואח"כ הותר הנזיר לשתות ביין. דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כלן אחר הקרבן ואחר התגלחת דס"ל התגלחת מעכבת:

ר"ש אומר כיון שנזרק עליו א' מן הדמים. דכתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם אחר התגלחו את נזרו מה להלן אחר מעשה יחידי דלאחר גלוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי וכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים מותר לשתות ביין ולהטמא למתים ואע"פ שעדיין לא גלח דתגלחת לא מעכבת וכן הלכה:

גמ' מתניתא אמרה כו'. מפורש לעיל בנדרים פ"ו וע"ש:

כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה אי בשלה יכול בפני עצמה. דהכי משמע לשון בשלה שכבר נתבשלה בפני עצמה ת"ל מן האיל דמשמע שנתבשלה מחוברת עם האיל ולוקח הזרוע מן האיל:

הא כיצד. יתקיימו שני כתובים האלו:

חותכה. לזרוע קודם הבישול עד שהוא מניח בה כשעורה מחוברת לאיל ומבשלה ונמצא ב' הכתובים קיימים:

ולא הקודש כו'. כלומר וכשהוא עושה כך נמצא שאינם בולעים זה מזה ואינו בולע האיל החולין מזרוע הקודש והאי תנא לא ס"ל דלמדין נותן טעם מזרוע בשלה כדלקמן דלדידיה לא היה האיל בולע כלל:

טבל. כמו תבל בחילוף האותיות וכן הוא במס' ערלה:

מהו שיוסר ביותר ממאתים. תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם אם הם אוסרין ביותר ממאתים דערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים והני כיון דלטעמא עבידי אם עולין באחד ומאתים או לא:

אמר ליה אין תבל ביותר ממאתים. אפי' תבלין בטלין באחד ומאתים:

והא דתנינן. בפ"ב דערלה כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה בערלה ובכלאי הכרם אסור אם חימץ את העיסה בשמרי יין של ערלה וכלאי הכרם או המתבל קדירה בתבלין שלהן וכן המחמץ עיסה של חולין בשאור של תרומה אסור ומשמע דאפי' בשיעורן אינם עולין. אין תימר ולמאה ולמאתים. ואי תימא דעד שיעורן קאמר דאסור לתרומה במאה והוא ולערלה ולכלאי הכרם במאתים והוא א"כ מאי אריא תבלין וחומץ אפילו לא חומץ ולא תיבל כך הוא שיעורן לאסור עד מאה ומאתים אלא ודאי דאפילו ביותר ממאה ומאתים אוסרין:

אלא בענבים אנן קיימין. הא דאמרינן אין תבל ביותר ממאתים בענבים עסקינן אם תיבל הקדירה בענבים לפי שאינם נותנין טעם כל כך כמו שארי תבלין דאיירי במתני' דערלה והם דברים החריפין ושארי דברים הנותנין טעם הרבה דהני לא בטילי. בשלא צימיקו. הענבים אלא עדיין חדשים הן ואינם נותנים טעם הרבה אבל אם צימקו ונתקבץ הטעם לתוכן וכשמתבל בהן מתפשט הטעם לחוץ ונותן טעם הרבה ויש תבל אפילו ביותר ממאתים:

בשלא בישלו. התערובות עם הענבים אלא כבשן לבד אבל אם בישלו עמהן נותנים טעם הרבה:

אחד ממאה. לקמן מפרש לה:

הא רבי יסא פליג עלך. דאמר אחד ממאה והא מתני' דערלה פליגא על תריכון דקתני אסור אפילו ביותר ממאה ומאתים מדקאמר המחמץ והמתבל כדלעיל וקס"ד דנותני טעם דקאמרי נמי בתבלין מיירי כמו במתני' דהתם:

תיפתר בשר בבשר. הא דאמרי באחד ממאה ואחד מששים בבשר היתר שנתבשל עם בשר איסור מיירי והאיסור נותן טעם בהיתר ובהא אמרו שיעורין הללו ומתני' בתבלין מיירי:

אמר רבי יוסי. דלא היא דהוא בשר בבשר והוא שאר כל האיסורין הא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן לעיל הלכה א' דלאיסור שנתערב מין במינו וליכא למיקם אטעמא משערין אותו כאילו בצל וקפלוט הן והרי הני כמיני חבלין הן משמע דבטילי וא"כ לרבי יוחנן הך מתני' דערלה פליגא:

מאי כדון. מילתא באפי נפשה היא דמפרש לה במאי פליגי הני אמוראי:

אהן אמר נותני טעמים אחד ממאה. זה אומר כל שאר נותני טעמים עד א' ומאה הוא וזה אומר עד א' מששים ווקאמר דשניהן למדין מאיל נזיר דקסברי דהזרוע נתבשל עם האיל והרי האיל ההיתר שנתבשל עם זרוע האיסור שנאסרה לבעלים ואע"פ כן לא נאסר האיל:

מ"ד נ"ט אחד ממאה את עושה את הזרוע א' ממאה לאיל. כדמסיק לקמן דמשער בשר הזרוע לבד חוץ מן העצמות דעצם לא בעי לשיעוריה דהא לא פליט טעמא וכי משערת בשר זרוע בהדי איל איכא מאה והזרוע אינה אוסרת האיל וה"נ ילפינן לכל האסורין:

את מוציא את הזרוע העצמות. כלומר מן הזרוע תוציא העצמות שלא לשערן עם הבשר:

ומ"ד נותני טעמים אחד מששים אין אתה מוציא את הזרוע מן העצמות. אלא בכולי' משערינן בשר בהדי עצמות וקים להו לרבנן דששים איכא ואינה אוסרת את האיל:

וכשם שאת מוציא. להאי מ"ד פריך דס"ל דמשערין בשר זרוע בלא העצמות וכשם שאת מוציא עצמות מן הזרוע כך נימא דאת מוציא עצמות מן האיל ואם כן לית כאן מאה ומאי חזית דמשערת האיל בשר בהדי עצמות וזרוע מלבד העצמות:

לית יכיל. אי את יכול לומר כן:

דתני אין טינופת. פסולת וסובין של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טינופת של החולין מצטרפין עמהן להיות כשיעור ולהעלות את החולין באחד ומאה והכא נמי כן דעצמות האיל מצטרפין עם הבשר לבטל טעם הזרוע אבל אין עצמות הזרוע מצטרפין לאסור האיל:

טינופת של תרומה. הואיל והן אין מצטרפין לתרומה לאיסור מהו שיהא נחשבין כהיתר ולהצטרף עם החולין להעלות את התרומה:

קליפין. ועצמות של איסור הואיל ואין בהן טעם מצטרפין להיתר זאת אומרת דה"נ בפסול' איסור מצטרפת להיתר:

התרתי לך כאן. בזרוע בשלה:

לפי שבכל מקום. כלומר במקים דשיעור הוא במאה דוקא במאה מלבד האיסור ועם הכל אחד ומאה כמו בתרומה והכא אפילו מאה דקים להו לרבנן דאין כאן אלא מאה בין הכל ומותר:

תנופה. כדכתיב ונתן על כפי הנזיר מעכבת מלשתות יין. ובין שאין לו כנפים. כפים להניף אלמא אין תנופה מעכבת:

דאמר רב. הא דאמר רב בנזיר שיש לו כפים מיירי ובו תנופה מעכבת וברייתא בשאין לו כפים היא:

שיער מעכבת בנזיר. אם אין לו שיער לגלח מעכבת כתנופות ובהמות של מצורע דמעכבין ואם אין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית:

פתר לה. שמואל האי ברייתא כרבי אליעזר אתיא דאמר בפרק בתרא דנגעים אין לו בהן נותן על מקומן ויצא ושמואל סבר לה כת"ק דהתם דבעינן קרא כדכתיב:

מתני' ונמצא פסול. כגון שנשפך דמו או יצא או נטמא:

תגלחתו פסולה. הואיל ונפסל הזבח שגלח עליו הוה ליה כגלחוהו לסטים דאמרינן לעיל סותר שלשים יום:

וזבחיו לא עלו לו. שאר הזבחים שהקריב אחר תגלחתו הפסולה לא עלו לו דכיון דצריך לסתור עד שיגדל שערו הוי כאלו הקריבן קודם זמנם:

גילח על החטאת שלא לשמה. היינו על הזבח ונמצא פסול דחטאת שלא לשמה פסולה ואיידי דבעי למתני על העולה ועל השלמים פלוגתא דר"ש ורבנן תנא נמי על החטאת:

על העולה ויעל השלמים שלא לשמן. תגלחתו פסולה דהואיל ולא עלו לשם חובת עולת נזיר ולשם חובת שלמי נזיר הוה ליה כמגלח על עולת נדבה ושלמי נדבה:

ר"ש. סבר המגלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא הלכך שאר זבחים עלו לו ויצא מצות גלוח אבל אותו הזבח לא עלה לו דשלא לשמה הוא ולא עלה לבעלים לשם חובה ואין הלכה כר"ש:

ואם גילח על שלשתן. אחר שהקריבו שלשתן ונמצא אחד מהן כשר והשאר פסולים תגלחתו כשרה לדברי הכל דהא תנן ואם גלח על אחד משלשתן יצא:

גמ' עלת לו ולתגלחתו. אדברי ר"ש קאי דאמר שאר הזבחים עלו לו ומפרש הש"ס דעלת נמי לתגלחתו קאמר ותגלחתו כשרה:

אין תימר. דאי לא תימא הכי אלא לא עלה לו לתגלחתו א"כ אפילו זבחיו לא עלו לו דכיון דתגלחתו פסולה צריך לגלח פעם אחרת אחר ל' יום וצריך להביא קרבנותיו בשעת התגלחת למאי נ"מ עלו לו זבחיו אלא ודאי תגלחתו כשרה:

מהו על שלמי חגיגה לגלח כר"ש. לדברי ר"ש מהו שיגלח על שלמי חגיגת נדבה שלו:

ולא מתניתא היא. ומאי קמיבעיא ליה דהא לר"ש אותו זבח לא עלה לו ואפי' שחטן לא כשלמי נדבה הן שהרי אם גילח על השלמים שלא לשמן לא הוו אלא נדבה כדאמרינן בריש זבחים כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אם כמו שנדרת עשית נדר ואם לאו נדבה וקאמר ר"ש דשאר זבחים עלו לו ותגלחתו כשרה וא"כ זאת אומרת שמגלח על שלמי נדבה כר"ש:

רבי יוסי בר בון אמר. לא רבי יוחנן הוא דבעי ליה הכי אלא רב אדא בר אחא ורבי יוחנן פליגי בזה לרב אדא צריכא ליה דאיהו הוא דקא בעי ליה הך בעיא אבל לרבי יוחנן פשיטא ליה דמגלח על שלמי נדבה לר"ש:

מתני' רבי אליעזר אומר סתר את הכל. לא כל הימים קאמר דהא לר"א אחר מלאת שבעה הוא דסותר כדאמר בפ"ג אלא סותר כל הקרבנות ור"א לטעמיה דאמר שלא הותר הנזיר לשתות יין אלא אחר כל המעשים כלן אחר הבאת כל קרבנותיו וכשנטמא קודם שהקריב כלן הוי כאלו נטמא שחרית קודם שהקריב שום אחד מהן והקרבן שהקריב הוי כאלו הביאו תוך מלאת:

וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר. כלומר לכשיטהר כדמפרש בגמרא ואותו הזבח שהביא בטהרה א"צ לחזור ולהביא ורבנן לטעמייהו דס"ל כר"ש דאמר לעיל כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר בכל הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת ולא יסתור אותו הזבח אבל שאר הזבחים שהקריב משנטמא ודאי סותר דקרא קפיד שיהו קרבנות נזיר כלן בטהרה:

התדמורית. מתדמור היתה:

ותטהר. לכשתטהר והלכה כחכמים:

גמ' מחלפא שיטתיה דר"א. דקס"ד סותר כל הימים קאמר:

תמן. בפ"ג הוא אומר לא סתר אלא ל' ורישא דמילתיה דר"א דהתם נקט נטמא ביום מלאת סותר שלשים ולאו דוקא הוא דהכא לאחר מלאת ולא סתר אלא שבעה לר"א:

וכא הוא אמר אכן. סותר את הכל ומשני רבי יוחנן דסותר כל קרבנותיו קאמר כדפרישית במתני':

פשיטא דא בלא נטמא כשר. קס"ד דלר"א אין תגלחת מעכבת ומאן דס"ל אין תגלחת מעכבת ס"ל נמי דאין כל הקרבנות כלן מעכבין דאחר מעשה יחידי אם הקריב קרבן אחד ואע"פ שעדיין לא גלח הותר הנזיר בכל והיינו דמקשה דהא פשיטא הוא דא דבשלא נטמא זה כשר הוא וכבר הותר בכל אחר שהקריב קרבן אחד דהשאר למצוה הן ולא לעכב וא"כ לא בדא כשר ואחר כך נטמא בתמיה וכי לא הוי זה הנזיר כמי שכבר כשר הוא ונטמא אח"כ דאע"פ שאינו ראוי עכשיו לגלוח הא תגלחת אינה מעכבת ואמאי סותר הקרבן שהקריב דבהכשר הוי:

ולא רבי אליעזר היא. ולא אליבא דר"א אנן קיימין ור"א שמותי הוא כלומר מתלמידי בית שמאי וס"ל דתגלחת מעכבת בנזיר ואחר כל המעשים כלן הוא דהותר הנזיר והלכך סותר קרבנותיו שהקריב כדפרישית במתני':

נזיר ומירט. ממורט שאין לו שער:

ב"ש אומרים צריך להעביר תער. כלומר צריך ואין לו תקנה שהרי אין לו שער וס"ל תגלחת מעכבת:

כן היא מתני' יטהר ויביא. דהא דקתני יביא שאר קרבנותיו ויטהר שלא כסדר הוא דהא צריך להביא קרבנותיו בטהרה אלא לכשיטהר יביא שאר קרבנותיו וכן בסיפא תטהר בתחלה ותביא שאר קרבנה:

סליק פירקא בס"ד