מתני' כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן. אבל מיטמאין למת מצוה דדרשינן לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

היו מהלכין בדרך. לאו דוקא בכהן גדול פליגי דהוא הדין בכהן הדיוט עם הנזיר נמי פליגי דחד טעמא הוא:

שקדושתו קדושת שעה. ולא משכחת ביה קדושת עולם כדמפרש בגמרא:

גמ' כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. בכהן גדול כתיב:

אם לאוסרו על הרחוקים. מלהטמא להן הרי הוא בכלל כהן הדיוט וכבר נאמר בהן לנפש לא יטמא בעמיו:

תניהו עניין לקרובים. שלא יטמא להן ואע"ג דבהדיא כתיב ביה לאביו ולאמו לא יטמא איצטריך להאי דרשא כי היכי דלייתר לן קרא דלאביו ולאמו למידרש מיניה לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה כדלקמיה ואכתי לא אסיק למילתיה:

כתיב על כל נפשות ואת אמר אכן. בתמיה דלקרובים היא דאתא:

מיכאן. כלומר ע"כ מכאן את למד לקרובים דאל"כ קשיא וכי צריך לאיסור אחר איסור שהרי כבר הוזהר הוא על הרחוקים בהיותו כהן הדיוט ולמה לי איסור אחר בכ"ג:

אלא להתיר מת מצוה. כלומר אלא ע"כ דלקרובים דרשינן לה ואייתר לן השתא לאביו ולאמו למידרש מינה להתירו לטמא למת מצוה:

אית דבעי נישמעינה. דמותר במת מצוה מן הדא דכתיב לא יטמא בעל בעמיו בזמן שהוא בעמיו שיש לו קוברין הוא דאינו מיטמא אבל מטמא הוא למת מצוה שאינו בתוך עמיו שאין לו קוברין:

להחלו אינו מיטמא. היכא דהטומאה אינו אלא שמקלל עמו בחנם שיש כאן קוברי אחרים:

כי קללת אלהים תלוי. ומהאי קרא למדין אנו לאזהרת קבורת מת מצוה כדדריש לקמן מקבור תקברנו וסמכו הכתוב לו כי קללת אלהים תלוי למידרש את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על קבורת מת מצוה וכ"ג נמי הרי מוזהר הוא על ברכת השם מוזהר הוא על קבורת מת מצוה:

הרי עכו"ם. שהן מוזהרין על ברכת השם כדאמרינן פ' ד' מיתות ונימא נמי שיהו מוזהרין על מת מצוה ואמאי לא חשיב לה בהדי מצות בני נח:

אילו שמיתתן בתליה. דתלוי כתיב בקרא מי שמיתתן נמי בתליה והם הנסקלין דכל הנסקלין נתלין ואינם אלא בישראל לאפוקי עכו"ם דכל מיתתן אינן אלא בסייף ולא הוו בכלל מקרא זה:

קבור. קבור תקברנו כתיב קבור זו מצות עשה לכל הנתלין והכי דריש לה בספרי:

מנין את מרבה. לכל אלו שנקברין עמו:

מה ת"ל תקברנו. אלא שיכול יקברו עצמו לבדו ותו לא ת"ל תקברנו ריבויא הוא קבורה לו ולעצו שנתלה בו ולאבניו שנסקל בהן:

הא כיצד. יעשה מעמיק שלשה טפחים וקוברן בכדי שלא יעכב המחרישה ותעלם:

תקברנו כולו ולא מקצתו וכו'. וכל הני דרשינן מתקברנו דכולהו נפקי מיניה:

מיכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. שלמים והואיל והאי קרא משתעי במצוה כדאמר לעיל תקברנו מצות עשה דריש לה נמי למת מצוה:

ויש כן זו. בתמיה דהא אמרינן דאינו נקרא מת מצוה אא"כ ראשו ורובו שלם ואין כאן באבר דין מת מצוה:

בחוזר תיפתר. שנטמא כבר למת מצוה זה ועדיין נשאר אבר ממנו חוזר ומטמא גם לאבר זה מכיון שכבר היה עליו דין מת מצוה:

אין אדם מיטמא על אבר מן החי. שפירש מאביו כשהוא חי ובכהן הדיוט קאמר:

שעלת על רגלו נומי. בשר חי והוצרך לחותכה:

הצדיק אובד וצדקו עמו. אע"פ שהוא באובדו עדיין צדקו עמו שהזהיר לבנו על הטומאה בעת אובדו ומכאובו:

כל שהוא צווח. כלומר שאין כאן מי להטפל בו:

הרי זה מושך את ידו. אם כהן או נזיר הוא שנטמא לו מושך את ידו שכבר יש לו קוברין:

עד היכן. יהו לו קוברין שצריך זה למשוך את ידו:

בשאינן צריכין לו. אם יש בהן כדי זה ואינם צריכין כלל לו אז מושך את ידיו אבל אם היו עדיין צריכין לו לזה לא בדא אמרו מושך את ידו:

בשאינן מכירין אותו. לזה המת מצוה בהא אמרו אם יש שם כדי נושאי המטה וחילופיהן שוב אין הכל צריכין לטפל בו והלכך אם היה זה שמצאו כהן או נזיר צריך למשוך את ידו:

אבל אם היו מכירין אותו לא בדא. אמרו כן ואאחרים שיש שם קאי שאף על פי שיש שם כדי נושאי המטה חייבין הכל לטפל בו:

בשאין כבודו. נמי אהא דאין אחרים חייבין לטפל בו קאי דדוקא בשאין זה כבודו והלכך אם יש שם כדי צרכו אינו חייב להטפל בו אבל אם היה כבודו אכן חייב להטפל בו אע"פ שיש שם כדי צרכו:

והנשיא כבודו לא כן. אין זה כבודו ואינו חייב להטפל אם יש שם כדי נושאי המטה. א"נ דכבודו אמת מצוה קאי דדוקא שאין כבודו גדול אבל אם היה כבודו גדול הכל חייבין להתעסק בו ואע"פ שיש שם כדי צרכו והנשיא כבודו לכך והכל מתעסקין בו. ועיקר:

ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא. ופשט ליה דכד דמך רבי יודן נשייא הוא רבינו הקדוש הכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום שמותרין הכהנים להתעסק בו:

דחף רבי חייה לרבי זעירא. בבהכ"נ שהיה שם המת וטמאו בע"כ:

בתר רבי מנא. שהיה כהן ולא רצה לעלות אמר אם בחייהן אין מיטמאין להן בימי נדת טומאתן במיתתן לכ"ש:

במיתתן. שאני הוא דעשו אותה כעת מצוה מפני כבוד הנשיא:

דמך חמוי. נפטר חמיו והוא היה חמיו ורבו ושאל לר' יסא אם מותר להטמא לכבודו ואסר ליה ושמע רבי חמא והתיר שיטמאו לו תלמידיו:

חדא מן תרתי לא פלטה לכון. אחד משני דברים לא נצלתם וממ"נ שלא כדין עשיתם שאם אבילים אתם ולאו דוקא אבלים ממש אלא כמו אבלים אתם נחשבים כתלמיד לרבו ומשום זה נטמאתם כקרובים למה אכלתם בשר ושתיתם יין. מהו שיטמא אדם לתלמוד תורה. אם הלך ללמוד תורה וצריך לעבור במקום טומאה ואין שם דרך אחר:

הוה יתיב ומתני. ונכנס טומאת המת לשם ומי שישב לו ולא יצא מפני הטומאה לא מיחה בידו וכן למי שיצא משם לא א"ל ולא מידי משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:

תחות כיפתא דקסרין. שהיה שם אהל על הטומא' ולא עבר דרך שם אע"פ שהלך ללמוד תורה:

ור' אמי עבר. כשהלך לתלמוד תורה:

ופירש רבי כהן. מפני הטומאה וכשחזר אצלן אמר להן באיזה דין ולימוד הייתם עוסקין:

לא תימא ליה כלום. וקאמר הש"ס דמספקא לן מפני מה צוה שלא לומר לו אם מפני שהרע בעיני רבי חזקיה בשביל שפירש שמותר ליטמאות ללמוד תורה אי משום דהוה סייסן כמו סרסן נצחן בדברים ושלא יקפחנו בתשובות ולא ידעין טעמיה דרבי חזקיה:

ויוצא לח"ל. ודוקא טומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן הותרה לו לאלו הדברים:

אחר רבו לצידון. שהיא ח"ל:

אא"כ הבטיחו לו אשה. אם הולך בשביל לשאת אשה לא הותר לו אא"כ הבטיחו לו ויודע בודאי שישאנה:

מהו שיטמא כהן גדול. כהן שהוא גדול וראוי לנשיאות כפים ויש טומאה בבהכ"נ אם מותר לשהות שם בשביל לישא את כפיו:

גבילה. שם חכם:

חזר. רבי אחא ואמר או דילמא שזה גרם לו לטעות ולהעיד שקר בשמי שלא שמע ממני אלא כהא דא"ר יודה בן פזי שאמרתי בשמו כל כהן שאינו נושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו והיה סבור גבילה מימר שמצות עשה דנשיאות כפים דוחה למצות לא תעשה דטומאה אבל אנא לא אמרי ליה בהדיא כן וטעות גדול הוא זה הביאו אותו ואנא מלקי ליה שאמר דבר שלא שמע מעני:

והוה תמן מיתא. ולא יצאו התלמידים שהיו לומדים בתורה וסברין שמותר ליטמאות בשביל ת"ת:

לא שאלון ליה. אם מותר להפסיק מלימוד ולשהות שם בשביל נשיאות כפים וכשהגיע זמן האכילה אתו ושאלון ליה אם יפסיקו מלימודם ולילך לאכול מפני שכשיפסיקו יהיה אל איסור טומאה עליהן וכעס עליהם שבתחלה לא שאלו אותו להפסיק בשביל נשיאות כפים ועכשיו בשביל האכילה שואלים אם להפסיק וכששמעו זה השמיט כל א' א"ע וברח ויצא מבהכ"נ לאכול:

מיטמא כהן לראות המלך. אפי' למלכי עכו"ם כדלקמן שאם יזכה למלכות בית דוד ידע להבחין בין מלכות למלכות:

מהו שיטמא אדם לכבוד אביו ואמו. בחייהן כדי לכבדן אם מותר לילך אפילו במקום טומאה ובטומאת ארץ העמים מיירי דאלו בטומאה דאורייתא בהדיא תנן בפרק אלו מציאות אם אמר לו אביו היטמא אל ישמע לו:

מהו לצאת. לח"ל ולקבל פניה ורבי יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לעזר לה מפני הסכנה צא ואם לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה בלבד איני יודע אם מותר:

עוד היא צריכה לרבי יוחנן. כלו' אע"פ ששמענו שאמר לו רבי יוחנן גמרת בדעתך לצאת תבוא בשלום עדיין הדבר בספק אצל רבי יוחנן אלא מפני שהטריחו ר' יסא בדברים הרבה אמר לו כן:

שמע רבי אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזאת. כיון שבירכו אין לך נתינת רשות גדולה מזאת ולא מפני שהטריחו בדברים אמר לו כן:

מהו שיטמא אדם לכבוד הרבים. שהולכין עמו לנחמו והכי משמע בשמחות שם:

היו שני דרכים מתאימות. כלומר שתיהן פורשות זו מזו מדרך אחד:

עד כדון בטומאה שהוא מדבריהן. כגון דרך ארץ העמים או בבית הפרס:

ואפי' בטומאה שהוא מד"ת. אם מותר מפני כבוד הרבים:

מן מה דאמר ר"ז גדול כבוד הבריות שדוחה למצות ל"ת. והיא קבורת מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה ושמעינן דכבוד הבריות דוחה אפילו טומאה מד"ת:

אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת. משום דהוי לועג לרש:

והא רבי יוחנן שאל לרבי ינאי. לפני מטתו של רבי שמעון דין הזה אם הקדיש עולתו שהוא קרבן מזבח לבדק הבית מהו אם נתפסת הקדושה הואיל וקדשי המזבח הוא:

והוא מגיב ליה. ורבי ינאי היה משיבו ולא מיחה בידו:

ומשני אימר כד הוו מסקין ליה לערסיה דר"ש לסידרא. לסדר והכבוד שעשו לו היה כלומר שנא בפני מטתו ממש היה המעשה:

אימר כד הוה רחיק. מהמטה ד' אמות היה משיבו שמותר הוא:

הכתפים. נושאי המטה:

ר' זעירא שרע בדיבוריה. נפסק בתוך דיבורו והתחיל לגמגם בלשונו מלשין או שרוע:

אתון. ובאו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש ואמרו לו מהו זה שנחלשת כך וא"ל להן דתנינן באלו העניני' של מיתה ונתתי הדברים אל לבי כדכתיב והחי יתן אל לבו וגוע כחי וחלש עלי לבי:

וקוברו במקומו. דמת מצוה קנה מקומו וזה אחד מן התנאים שהתנה יהושע בא"י:

כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים. בשביל מעשה זו שבאת לידי נתתי אל לבי להיות משמש חכמים ולומד תורה:

מעלין עליך כאלו שפכת דמים. שמת מצוה קנה מקומו ויש נחת להנפש כשהגוף נקבר במקומו:

נתחייבתי. מחמת חסרון הדעת בשעה שלא נתכוונתי לזכות ובאתי לידי טעות עאכ"ו:

קטלא חייב. שלפעמים מחסרון ידיעה יכשל בדברים שחייב עליהם מיתה:

אפילו שדה מלא כרכום. קוברו בתוך ד' אמות של מקומו:

ושדה ניר. חרושה:

קוברו בשדה זרע. שהכרם משובחת מן זרע התבואה:

מפני אהל הטומאה. שלא יהיו ענפי האילן מאהילין על הטומאה ופעמים שיכנס הכהן לשם רחוק מן הקבר ולא יהא נזהר מפני האהל:

מפני הכשר בצירה. דקי"ל הבוצר כרמו לגת הוכשר לקבל טומאה ושמא לא יהא נזהר מהטומאה אשר שם:

החליף. אם החליף בכל אלו שאמרנו וקברו בשדה ניר במקום שהיה שם שדה בור וכן כלן:

משום לא תטמא את אדמתך. שהיה לו לקוברו במקום שתקנו חכמים:

כהן ולוי. שמצאו מת מצוה יטמא לוי ובשעת הדוכן קאמר כדלקמי' ואפ"ה אל יטמא הכהן שמוזהר על הטומאה:

ולא הוא לוי הוא ישראל. הא לענין טומאה שניהן שוין:

בשעת דוכן. שהלוים עומדים על הדוכן ואומרים שיר והלכך יטמא ישראל ולא יתבטל הלוי מן השיר:

מודין חכמים לרבי אליעזר. על ברייתא דמס' שמחות קאי דגרסינן שם סי' ל"א ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט וקאמר הש"ס דהאי ברייתא פליגא על מתני' דפליגי נמי בכ"ג והאי ברייתא סברה דבכ"ג כ"ע לא פליגי שיטמא נזיר דקדושת כ"ג עדיפא ולא פליגי אלא בכהן הדיוט. מודין כו' ומודה רבי אליעזר. יתור לשון הוא וכלומר דכ"ע מודים בהא:

הגע עצמך. אטעמייהו דחכמים פריך שזה קדושתו קדושת עולם והגע עצמך שהקדישו אביו מרחם לנזיר כשמשון והוי נמי קדושתו קדושת עולם. זו תורה. קדושת כהן מן התורה היא וזו אינה תורה דמה שאביו מדיר בנו בנזיר אינה אלא הלכה או לחד מ"ד לגמרי מדרבנן הוא:

תדיר ומקודש תדיר קודם. כהן קרוי מקודש ונזיר תדיר מפני שנוהג בכל בין בכהן בין בישראל והוא קודם למקודש ולפיכך ס"ל יטמא כהן ואל יטמא נזיר:

יטמא נזיר שלשים. שאין קדושתו כמו של נזיר מאה:

נזיר עולם. שנזר נזירות עולם סתם ונזיר נזירות שנזר נזירות הרבה והוי נמי נזיר עולם כדאמרינן בפ"ק הרי עלי כשער ראשי כו' אלא שזה מגלח אחת לשלשים יום ונזיר עולם אינו מגלח אלא אחת לי"ב חדש:

ה"ג מאן דאמר יטמא נזיר עולם הא נזיר נזירות לא מפני שקרבנותיו מרובין. שנזיר נזירות מגלח כל ל' יום ומביא קרבן הא נזיר עולם לא וקדושת נזיר נזירות עדיפא:

מאן דאמר יטמא נזיר נזירות ונזיר עולם לא מפני שתגלחתו מרובה. שתגלח' של נזיר נזירות מרובה ונזיר עולם אינו אלא מיקל בתער פעם אחת לי"ב חדש ובהא קדושת נזיר עולם עדיפא:

החליף. החליפו כל אלו וטימאו שלא כסדר שאמרנו יבוא כהדא דאמר רבי אמי לעיל שעובר משום לא תטמא והכא נמי כן:

מתני' על המת. אע"פ שאינו שלם אלא שיש בו רוב בנין שהם ב' שוקים וירך אחד או רוב מנין שהם קכ"ה אברים אפילו אין בהם רובע הקב מטמא באהל והנזיר מגלח עליו ואם אין במת לא רוב מנין העצמות ולא רוב בנין אין הנזיר מגלח על אהלו עד שיהיה בעצמות חצי קב:

ועל כזית. בשר מן המת:

ועל כזית נצל. מוהל היוצא מן המת כמין לחה היוצאת מעפוש הבשר:

מלא תרווד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת ואין הרקבון מטמא אלא כשנקבר המת ערום בארון של שיש וכיוצא בו שאין שם רקבון אחר מעורב בו אלא מגופו של מת בלבד ושנקבר המת כלו שלם שלא נחסר ממנו אבר. תרווד כף גדולה שמחזקת מלא חפנים:

על השזרה. אפילו אין בה בשר כלל וכן על עצם הגולגולת של ראש אפילו אין בה בשר כלל:

ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. כל שאלו היה האבר מחובר באדם חי והיה יכול לעלות ארוכה על ידי אותו בשר הוא נקרא כראוי והוא פחות מכזית:

ועל חצי קב עצמות. ואע"ג דרובע קב עצמות מטמא באהל הלכה למשה מסיני שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וכן על חצי לוג דם אע"ג דרביעית דם מטמא באהל אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ועל כל אלו מגלת על מגען ועל משאן ועל אהלן חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. ולא על אהלו שאין עצם כשעורה מטמא באהל:

וסותר את הקודמים. כדכתיב והימים הראשונים יפלו:

עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי:

ויביא את קרבנותיו ביום השמיני. והאי סתמא כרבנן היא דסברי נזירות טהרה לא חיילא עד יום השמיני:

גמ' כולו לא כל שכן. ולמה לי למיתני על המת:

להביא את הנפל. על המת דקתני בנפל מיירי שעדיין אין בו כזית בשר ומטמא לפי שהוא שלם:

חזר ושאל. דאכתי קשה אבר מן המת קתני דמטמא לכ"ש כולו:

שלא קרשו איבריו. שלא נתקשרו עדיין אבריו בגידין ומנפל כזה אין אבר ממנו מטמא כיון שאין עליו גידין שאין האבר מטמא עד שיהא עליו בשר וגידין ועצמות אבל כשהוא שלם כלו מטמא אע"פ שאין עליו גידין:

חכים הוא ההן סבא. בלשון תמיה וכי זה חכם נקרא שלא היה יודע לשאול כהוגן וכסדר דמכיון דשאיל לשאלה הראשונה והשיבו רבי יוחנן בנפל שאין עליו כזית בשר מיירי תו לא הוה צריך למישאל שאלה השניה דכיון שאין עליו כזית בשר דבר ברור הוא שלא נתקשרו אבריו בגידין ולא קשיא מידי:

ואי בעי מישאול תרתיהון. היה לו לשאול מתחלה שאלה השניה ולחזור ולשאול לראשונה וכלומר אע"פ שהיה משיבו רבי יוחנן על שאלה השניה בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין מיירי מ"מ היה לו מקום לשאלו מכזית מן המת דאפשר יש עליו כזית בשר אע"פ שלא קשרו אבריו בגידין אבל כשהשיבו שאין עליו כזית בשר פשיטא שלא נתקשרו עדיין אבריו:

שאלון תינייתא ולא שאלון קדמייתא. כלומר מחמת שלא שאלו קושיא הראשונה מכזית מן המת היה להם מקום לשאול לקושיא השניה דאלו שאלו לראשונה בתחלה תו לא הוי קשיא להו מאבר מן המת דהא פשיטא לון דבר זה מכיון שאין בו כזית כו' א"נ דאיפכא גרסינן שאלון קדמייתא ולא שאלון תנייתא:

א"ר מנא לרבי חזקיה נהיר את. זכור אתה שהיה גם רבי יעקב בר אחא עומד כאן כששאל זה הסבא אלו שתי השאלות כשהיינו עומדים במתני' דאהילות ריש פ"ב אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת כו' ואבר מן המת:

ואף תרתין שאילתא דהן סבא באהילות להדא מילה לא. בלשון תמיה כלומר מי לא שייכי נמי הני תרי שאלות להדא מילה דמתני' דחשיב שהנזיר מגלח עליהן על המת כו' וקשיא נמי כולו לכ"ש והכא לא שייכא תירוצא דר' יוחנן כדמסיק שהיה סבור שאין הנפלים תורה שאין להם טומאה מן התורה שיהא נזיר מגלח עליהם ולהביא קרבן טומאה:

ועוד מן הדא דא"ר יוחנן. שהשיב לההוא סבא להביא את הנפל מזה הלשון ג"כ הייתי סבור שאין הנפלים תורה מדקאמר להביא אלא דהתם החמירו חכמים שיהא מטמא כמו שאר המת אבל לענין שיהא הנזיר מגלח עליהן ולהביא קרבן לא ולפיכך היה קשה לי הנך קושיות על מתני' דהכא:

ממה שהוא מושיב את אימן ימי טוהר. אחר זה חזרתי בי ולמדתי ממתני' דפ"ג דנדה דתנן המפלת שפיר מרוקם שיש עליו צורת ולד ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה דמספק שמא נקבה היא נותנין לו ימי טומאת נקבה ושמא זכר אין לו אלא ימי טוהר של זכר ועכ"פ שמעינן מדאימן של הנפלים יושבות עליו ימי טוהר כולד מעליא מן התורה הוי וכן לענין טומאת מת והנזיר מגלח עליהן ותשובה שהשיבו רבי יוחנן שייכא נמי על מתני' דהכא:

מפני שהשרץ. והוא החומט תחילת ברייתו כעדשה:

רבי יודן בעי. מעתה נימא נמי המת יטמא פחות מכזית בשר דהא תחלת ברייתו פחות מכזית כדאמר רבי יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית בשר ונבילה נמי יהא מטמא כאפון כגריס של אפונים דא"ר חנינא אני ראיתי עגל קטן כאפון בשפיר שנוצר בה:

מה כדון תשובת רשב"י היא שהשיבו ומה אתה מתמה על זה מדרשות אמינא לסמך דרש חכמים שאמרו השרץ מטמא בכעדשה ואף שאין זה גוף הטעם שהרי במת ובנבילה אינו כן מ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ודרוש וקבל שכר:

בשר המת שנתוק. שניתך ונימוח והמוהל מים היוצאין מבשר המת שקרש וקס"ד האי שקרש אתרווייהו קאי:

הא עודהו מחוי לא. דדוקא בשר המת שניתך וקרש מיטמא הא בעודהו מחוי לא מיטמא בתמיה ולא כן אר"ח המת שהתיכו לאו דוקא אלא כזית מן המת שהתיכו טמא:

חתכו. ולא היה שם כזית ביחד אע"פ שחזר והתיכו טהור דאין חבורי אדם חבור:

ר' יודן ור' יוסי. מתרצין להאי בריית' דנצל חד אמר הא דקתני שקרש לא קאי על בשר המת שהתיכו אלא על המוהל לחוד ולהוציא מי הבשר שבו והיינו מוהל דדוקא בשקרש:

וחרנה אמר. דהכא בשאין ידוע אם היה בו כזית בתחלה מיירי והיינו דקאמר שקרש כדי לשער בו אם יש שם כזית ואם ידוע שאם יקרש ויהא בו כזית מטמא ואפילו מחוי:

תנינן. בריש פרק ז' דנדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואינו יכול להשרות שאם ישרהו בפושרין מעת לעת אינו יכול לחזור לכמות שהיה טהור:

ולא מן הנבלה למד. דהא דמת מטמא במשא מנבלה אנו למדין ומה נבלה אם יבשה ואינה יכולה להשרות ולחזור לכמות שהיתה טהורה כדאמרינן בפרק דם הנדה דכי ימות מן הבהמה כתיב כעין מיתה אף המת אם יבש טהור:

אי מה נבלה אם נסרחת טהורה. כדדרשינן מלגר וגו' הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לא וה"נ במת כן ומעתה מי נימא דאין נצל לרבי יוסי:

אשכח תני. בברייתא בהדיא דאית ליה לר' יוסי נצל דס"ל דלהא לא איתקוש:

אי מה נבילה אין לה רקב. דלא גמירי אלא באדם:

לא למד. רבי יוסי מת מן הנבלה אלא לענין טומאת בשר ולא לענין עצמות ואין רקב לבשר שאין הרקב בא אלא מן העצמות כהדא דתני בר קפרא דילפינן מדכתיב ורקב עצמות קנאה:

או בקבר. וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר אפילו נגע בקבר אדם הראשון כלומר אפי' בקבר בני נח מטמא במגע:

מסרס קרייא. סרס המקרא ודרשהו או בקבר או ברקב הוא ומכאן רמז לרקב שמטמא באהל דבהאי קרא טומאת אהל נמי כתיב:

האדמה. משמע הנזכרת במקום אחר והיינו מזבח:

קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון. דקא סלקא דעתך דוהיו ימיו אלשעבר קאמר לא ידון רוחי בו לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו וגו' כלומר שהרי אינם חוזרים בתשובה אף כי והיו ימיו מאה ועשרים שנה בכל זאת לא שב לבו ולפיכך מתמה קרוב לאלף שנים היה אדם הראשון חי וכן בני דורו היו מאריכין ימים ביותר ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

אלא. מכאן רמז לק"כ שנה אחר מותו חוזר האדם למלא תרווד אחד רקב ורמז זה כאן לפי שנגזר עליהם המבול לק"כ שנה אם לא ישובו ואז יגועו וספו תמו יחדיו ויהיו לתרווד רקב כטבע המת שנעשה תרווד רקב לאחר ק"כ שנה:

וקשיא. על שיעור הזה עוג מלך הבשן נרקב לאחר ק"כ שנה ונעשה לתרווד רקב ותינוק בן יומו ג"כ בשיעור הזה דסתם התנא ולא מחלק כלום. ולא חש הש"ס לקושיא זו דכל מדות חכמים כן הוא:

ישנו. כפי השיעור אם היה נוטל בידו כמקשרי אצבעותיו ולמעלה:

מחוי הדא דר"מ הכין. שהראה להם השיעור הוא כזה כלומר דמקשרי אצבעותיו ולמעלה דקאמר כלפי ראשן הוא ושיעור דחכמים הוא מלא היד הגדולה:

הנקבר ערום. דהלכה למשה מסיני הוא שאין הרקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערוב' מדבר אחר עמו:

אין זה רקב. אלא זה עפר קברות ג"כ עמו וצריך מלא תרווד ועוד כדתנן פ"ב דאהלות מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא ואפילו אם נקבר בתחלה. בכסותו ויש כאן מלא תרווד ועוד טמא שאי אפשר למלא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלא תרווד רקב מהמת עצמו:

רבי יוחנן אמר. כל שנקבר עמו בתחלה אפילו גילגלין תערובת דבר קטן כל שהוא אין זה רקב והא דקתני התם מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא כשנקבר ערום בתחלה מיירי אלא שאח"כ נתערב עמו מסיד הקבר עם הרקב שהיה כבר טמא בהא אמרינן מלא תרווד רקב ועוד יש לו דין רקב:

ב' מתים שקברן זה בצד זה. אפי' שניהם ערומים ובארון של שיש אין זה רקב דכל אחד נעשה תערובת לחבירו דממ"נ גילגלין לזה ולא לזה כלומר דמי מצית אמרת דעם זה נתערב החבירו ועם זה לא ומכיון שאין אנו יודעין כ"א נעשה גילגלין לחבירו ואין זה רקב:

התיב אבא בר נתן. לר' יסא הגע עצמך אם הביא חצי תרווד רקב מב' מתים בעלמא וערבן זה בזה אם נמי נימא שאין זה רקב בתמיה:

והוה עיינן. והיה רבי יסא מעיין על שאלתו:

ואיתחמי גחיך. היה נראה לו על אבא בר נתן שהוא שוחק עליו שאינו יכול להשיבו ואיקפד עלוי רבי יסא ונענש אבא בר נתן ומית:

הא אזיל גוברא. קובל היה שהלך זה לעולמו ולא שמענו ממנו כלום תשובה על הקושיא זו:

מאי כדון. וקאמר הש"ס דבאמת מ"ט ומאי שנא מרקב משני מתים:

תמן. שנקברו שניהם ביחד אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב שבתחלה נעשו תערובת זה לזה אבל הכא ברקב הבא מב' מתים שבתחלה נקבר כל אחד לבדו והיה ראוי למלא תרווד רקב מצטרפין חצי תרווד רקב מזה וחצי מזה:

מארכובה ולמעלה. עד השוק והוי ליה חסר אבר אחד אין לו רקב שאין רקב עד שיהא המת שלם ואם נחתכה מארכובה ולמטה לא מיקרי חסר אבר ויש לו רקב:

נקברה עמו מארכובה ולמטן. לאחר שנחתכה ממנו ונרקב נקברה עמו היא נעשית לו תערובת כדמפרש לקמיה שעיקר התערובת הוא מארכובה ולמטה לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ואין לו תורת רקב:

קשר גילגלין מן הארכובה ולמטן. כלומר אם העיקר והשורש של גילגלין מדבר הנעשה תערובת לרקב הוא מן הארכובה ולמטן ואמר לון אין כן הוא לדבריכם אפי' לא נחתכה הארכובה לא יהא לו רקב לפי שאנו רואין כאלו נחתכה ותיעשה לו גילגלין:

מכיון שהיא מחוברת לו. שאני היכא דלא נחתכה כיון שנקבר שלם כולו גוף אחד הוא וכי אמרינן דנעשית לו גילגלין דוקא אם נחתכה ונקברה עמו שאז אין לזה האבר תורת רקב ונעשית לו גילגלין:

חסר מהו שיהא לו רקב. האי בעיא אם לא חסר אלא מקצ' ולא חסר אבר אחד אם מיקרי חסר או לא:

נישמעינה מן הדא. דתניא דאין לו רקב:

ואין לו תפוסת קבר. כדתנן בפרק בתרא המוצא מת מושכב נוטלו ואת תפוסתו מן הקרקע עמו וזה אין צריך ליטול התפוסה עמו:

ואין לו שכונת קברות. דאמרינן שם אם מצא שלשה ה"ז שכונת קברות וקוברו במקומו וזה לא קנה מקומו:

ויבא כהאי דתנינן תמן. בפ"ב דאהלות דבגולגולת נקרא חסרון שלא תטמא באהל אם חסרה כדי שינטל מן החי וימות ושיערו חכמים בכסלע והכא נמי כן דבהכי הוי חסרון ואין לו רקב:

הגע עצמך שניקב וושטו. והרי ביה אינו חסר כלום ואי אפשר לחיות ואם דהכא נמי כמת חסר חשבינן ליה משום שאין יכול לחיות בתמיה:

לית לך אלא כהדא. דתנינן בברייתא דלעיל דלא מיקרי חסר אלא כשנחסר אבר אחד:

נפלים מהו שיהא להן רקב. מי אמרינן דוקא בולד מעליא גמירי או לא:

מאן דאמר דמן מטמא ברביעית יש להן רקב. כלומר ודאי להאי מ"ד דס"ל דדם נפלים ברביעית כתורת רביעית דם בשאר מת יש להן רקב דכמת גמור חשבינן להו ופלוגתא דר"ע ורבנן היא בפ"ב דאהלות דם קטן שיצא כלי ר"ע אומר כל שהוא אע"פ שאין לו שיעור רביעית וחכ"א רביעית ואליבא דחכמים לא קמיבעיא לן:

ומ"ד אין דמן מטמא ברביעית. כי קא מיבעיא לן אליבא דר"ע דאמר אין שיעור טומאת דמן ברביעית:

אין להן רקב. מי אמרי' דנמי אין להן רקב דכחסר דמן חשבינן להו וכדאמרינן בנדה דף כ"ז דהרוג אין לו רקב הואיל ונחסר דמו:

נישמעינה מן הדא עפר תלוליות. דתנן בפ' ט"ז דאהלות התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך טמאות תלוליות לשון תל ומפרש טעמא בתוספתא למה הוא טמא מפני שהנשים קוברות שם נפליהן וכן מפרש לה בבבלי כתובות דף כ' וקס"ד דמשום תורת רקב מטמינן להו אלמא יש לנפלי' דין רקב:

לא מסתברא וכו'. מי לא מסתברא נמי טעמא אלא משום דמוכי שחין קוברין שם אבריהן הנופלין מהן כדקתני התם נמי האי טעמא דמטמינן להו משום זה ואית לך למימר משום רקב באברין בתמיה הא באברין ודאי דאין להן רקב דמת שלם בעינן:

לא משום מגע כשעורה. ע"כ דטעמא דמטמינן בתלוליות משום חשש אברין לא הוי אלא משום מגע עצם כשעורה דדילמא נגע בהן ולאו אדעתיה וה"נ בטעמא דנפלים ולעולם אין להן דין רקב:

יהא תני התם נטל ממנו. מן התלוליות עפר וסמכו לו עפר אחר טהור ואי ס"ד דטעמא כדקאמרת משום מגע עצם כשעורה אמאי טהור אלא דע"כ משום רקב הוא והלכך אם סמכו לו עפר אחר שלא מן הקברות טהור:

תיפתר. האי ברייתא דסמכו לו כהדין תנייא כרשב"ג:

דתני עקרו. לעפר תלוליות ממקומו טמא ורשב"ג מטהר דקסבר אינו מטמא אלא במקומו דלא גזרי חכמים אלא במקומו אבל כשעקרו משם טהור שא"א שלא יתערב בו מעפר אחר והאי ברייתא דסמכו לו נמי כרשב"ג היא דכעקרו ממקומו דמיא ולעולם דטעמא לאו משום רקב הוא אלא דלא גזרי חכמים כי אם במקומו וכשהוא לבדו:

וירדו בשיטת רבי שמעון. אמתני' קאי דקתני על השדרה ועל הגולגולת ומפרש דאו או קתני ובשיטת רבי שמעון היא דקתני בתוספתא השורה והגולגולת אפילו מכותתין ומפורקין ומונחין בקבר טמא שהקבר מצרפן לטמא באהל ומדקתני מפורקין מטמא משום צירוף קבר משמע הא אי לא מפורקין הן לא בעי צירוף קבר וכל אחד ואחד טמא בפני עצמו:

מתני'. דקתני על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם:

דתני אמר רבי אלעזר גרסינן. וכן הוא בתוספתא:

מקצתן אומרים רביעית דם רובע עצמות. לכל בין לשיהא הנזיר מגלח עליהן בין לתרומה ולטומאת מקדש ומקצתן אומרים חצי וכו' לכל ולפיכך הכריעו במתני' לנזירות חצי לוג דם וחצי קב עצמות ולטומאת מקדש וקדשיו ברביעית כדמסיים התם ב"ד שאחריהן אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומה ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש וכך צריד לגרום הכא:

מדרש אמרוה. כך קבלו מפי המדרש והשמועה מפי חגי זכריה ומלאכי דחצי לוג דם וחצי קב עצמות השיעור לנזירות ולאו הכרעת אחרונים היא:

מתני' אבל הסככות. אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה ויש כזית מן המת תחת אחד מהן ועבר הנזיר ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת:

והפרעות. אבנים או עצים הבולטים מן הגדר וטומאה תחת אחד מהן:

ובית הפרס. שדה שנחרש בה קבר עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכת את העצמות:

וארץ העמים. אם נזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא ונכנס לארץ העמים וחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים:

והגולל. כסוי הארון:

והדופק. הארון עצמו שהכסוי דופק עליו:

ורביעית דם. אפילו על מגעו ועל משאו אין הנזיר מגלח עליו:

ואהל ורובע עצמות. אם האהיל על רובע הקב עצמות המת אינו מגלח עד שיאהיל על חצי קב אבל על מגעו ועל משאו של רובע עצמות מגלח ואפילו הם נימוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם:

וכלים הנוגעים במת. שהם מטמאים כמת עצמו והנוגע בהם טמא טומאת שבעה:

וימי ספירו וימי גמרו. של מצורע ימי גמרו ימי חלוטו וימי ספירו לאחר שנטהר מצרעתו סופר שבעה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:

על אילו אין הנזיר מגלח. על כל הני דחשיב במתני':

ומזה בשלישי ובשביעי. הא לא קאי אימי ספירו וימי גמרו דלא שייך בהו הזאה:

ואינו סותר את הקודמים והתחיל ומונה מיד. כל אלו שאמרנו אין עולין לו לימי הנזירות ואינם סותרין אלא אם נטמא בטומאת מת אחר שהיזה שלישי ושביעי ויטהר ואם נצטרע אחר שישלים ימי גמרו וימי ספרו משלים נזירותו על מנין הימים שמנה קודם שנטמא:

וקרבן אין לו. אינו מביא קרבן טומאה על אלו הטומאות:

באמת אמרו ימי הזב והזבה. כל ימי טומאתם וימי ספירתם שבעה נקיים:

וימי הסגירו של מצורע. שנאמר בו והסגיר את הנגע שבעת ימים עולין לו למנין ימי הנזירות ואצ"ל שאין סותרין את הקודמין:

גמ' בנתיים מהו. כדמפרש לה לקמיה דבנתים הוי אבר שאין עליו בשר כראוי ומשום דבמתני' דלעיל קתני אבר שיש עליו בשר כראוי הנזיר מגלח עליו ובהאי מתני' דקחשיב דברים שאין הנזיר מגלח עליהן ולא חשיב אבר שאין עליו בשר כראוי בהדייהו והיינו דקבעי בנתיים של דיוקא דרישא וסיפא מהו:

בנתיים להקל. דס"ל דיוקא דרישא דמתני' דוקא דאין מגלח אלא על אבר שיש עליו בשר כראוי אבל אם אין עליו בשר כראוי לא ומיירי בשנידוק ואין בו עצם כשעורה שלם דאפילו על מגעו ועל משאו אינו מגלח דאי לאו הכי תיפוק ליה משום עצם כשעורה דמיהת מגלח על מגעו ועל משאו:

בנתיים להחמיר. דס"ל דהך מתני' דוקא ומדלא קחשיב אבר שאין עליו בשר כראוי בהדי הנך דאין הנזיר מגלח עליהן ש"מ דהנזיר מגלח עליו ועל מגעו ועל משאו אע"פ שאין בו עצם כשעורה. רבי יוסי בעי. על הא דר"ל וכי מנין לעצם כשעורה לאו מן הדין קרייא או בעצם אדם ודרשו מיניה לעצם כשעורה הכא את עבד לה כשעורה דוקא והכא באבר שאין עליו בשר כראוי דנמי עצם מיקרי ואת עבד לה אפילו פחות מכשעורה שיהא מטמא:

תני רבי שמואל. דרחמנא רבייה דכתיב בהאי קרא או בחלל כל שהוא חלל ואפי' אין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה מטמא במגע:

תורה הן אצל תרומה. מן התורה הן לטמא את התרומה ואפ"ה אין הנזיר מגלח עליהן:

רבי ירמיה בעי. לענין מאי קאמר רבי יוחנן דתורה הן אצל תרומה אם לשרוף עליהן את התרומה הא קי"ל אפילו על ספק דבריהן שורפין כדתנן פ"ד דטהרות על ששה ספיקות שורפין את התרומה ספק בית הפרס וספק ארץ העמים כו' ומכ"ש סככות ופרעות דספק דאורייתא הוו:

אם ללקות. האי אם כמו אלא כלומר דודאי ללקות קאמר אם אכל תרומה בטומאת הגוף שנטמא בסככות ופרעות לוקה וכן נמי אם נכנס למקדש דחד דינא אית להו:

ופליג על רבי ירמיה. דמפרש דברי רבי יוחנן ללקות והא תנינן במתני' דלקמן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש וכן נמי אין לוקה עליה בתרומה:

רובדי אילן שיש בהן ארבעה על ד'. ומאהילין על הטומאה הנזיר מגלח עליהן דהאי אהל מעליא הוי:

ידו אחת בצד זו וידו אחת ברובד אין הנזיר מגלח. כלומר אם הטומאה תחת הרובד והנזיר עומד בחוץ והיינו דקאמר ידו אחת בצד זו' שאינו עומד תחת הרובד ואין הרובד מאהיל עליו אלא שידו אחת מלמעלה ברובד אינו מגלח עליו דמכיון דרחב ארבעה טפחים חזק ובריא הוא וחוצץ בפני הטומאה:

רבי יוסי בעי. עלה דרבי יוחנן אם חוצץ הוא בפני הטומאה יחוץ בפני טהרה ה"פ למאי דתנן בפ"ו דאהלות אדם וכלים נעשין אהלין לטמא אבל לא לטהר אהל הנסמך ע"י אדם וכלים לחשב אהל לטמא הכלים שתחתיו אפילו שלא כנגד הטומאה כאלו נתונים באהל המת אבל לא לטהר שאם הכלים ע"ג האהל טמאין דהואיל והוא נסמך ע"י אדם או ע"י כלים אע"פ שאין ראוים לקבל טומאה הן כדאמרינן שם שאפילו הנדבך שהוא האהל נתון ע"ג כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצים בפני הטומאה ורבי אליעזר מטהר בתרווייהו דסבר נעשין אהל לטהר וחוצץ בפני הטומאה והיינו דמקשה רבי יוסי על דברי רבי יוחנן דס"ל דהרובד נעשה אהל להביא את הטומאה כדקאמר לעיל הנזיר מגלח והכא הוא אמר שאם ידו אחת ברובד אינו מגלח לפי שהוא חוצץ בפני הטומאה וממ"נ אם הוא אהל לחוץ בפני הטומאה יחוץ נמי בפני טהרה כדברי ר"א דקס"ד דרבי יוסי שזה הרובד כאהל הנסמך ע"י אדם הוא מדקאמר ידו אחת ברובד ואם הוא אינו חוצץ בפני הטומאה אל יחוץ בפני טהרה כלומר ואם כדברי ת"ק דהתם ואינו חוצץ בפני הטהרה שהרי נעשה אהל לטמא א"כ אל יחוץ נמי בפני הטומאה ואפילו ידו מלמעלה ע"ג רובד הוא טמא שאינו חוצץ בפני הטומאה והלשון הפוך הוא והכי מיתפרשא אם הוא שאינו חוצץ בפני הטומאה אז שפיר הוי שאל יחוץ בפני הטהרה:

המת בבית והנזיר תחת המטה. מביא את הטומאה תחת המטה והנזיר מגלח ובשיש פותח טפח תחת המטה מיירי:

כל שכן המת תחת המטה והנזיר בבית שהנזיר מגלח גרסינן. וכדתנן פ"ד דאהלות ובכמה מקומות שדרך הטומאה לצאת מן הבית דרך הפתח לחוץ ואין דרכה להכנס ואם הטומאה בבית והנזיר תחת המטה טמא הוא מכ"ש כשהטומאה תחת המטה והנזיר בבית שדרך הטומאה לצאת:

המת והנזיר תחת כרעי המטה. שכרעי המטה מאהילין על הנזיר ועל הטומאה או תחת מעי הגמל שהוא רחב ומגין הוא או תחת מעי השקוף תחת רוחב השקוף שבבית או תחת מלתריות עצים המצוירים ועשוים כמין כיפה לנוי ולהגן אין הנזיר מגלח דקסבר רבי יוחנן כל אלו שנעשים להגן אינם חשובים אהלים להביא את הטומאה:

טהרו מתים. בתמיה שטהרת כל טומאת אהל בטומאת מת דקסבר כאהלים חשובין הן:

והנזיר בטריקלין. בחדר שלפנים מן הבית הנזיר מגלח וכ"ש כשהמת בטריקלין והנזיר בבית כדפרישית טעמא לעיל שדרך הטומאה לצאת:

רבי מנא בעי. על הא דקאמר רבי יוחנן כל שכן הוא דמתמה דמשמע דיותר מסתב' לומר שהטריקלין חשוב אהל להביא הטומאה לחוץ כשהטומאה בתוכו מלהמשיך הטומאה לתוכו כשהטומאה בתוך הבית והיינו דמקשי אם אהל לחוץ אם הטריקלין הוי אהל להביא את הטומא' לחוץ יהא אהל להמשיך הטומאה אצלה כשהיא בתוך הבית דמאי שנא ואמאי קאמרת דבזה כ"ש הוא:

אם אינו אהל להמשיך. הטומאה אצלה וכלומר דמשום הכי קאמר כ"ש בסיפא דברישא שהטימאה בתוך הבית לא הוי הטרקלין אהל להמשיך הטומאה לפי שאין דרך הטומאה להכנס א"כ קשיא תיפקע טומאה דאמאי באמת קאמרת בהא הנזיר מגלח הרי אין דרך הטומאה להכנס:

טומאה מחצי כותל ולחוץ הנזיר מגלח. בשהנזיר עומד מלמעלה מיירי כדתנן פ"ו דאהלות כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה כיצד כותל שהוא לאויר שצדו אחד לאויר העולם וצדו אחד משמש לבית והטומאה בכותל אם היא מחציו כותל ולפנים הבית טמא דהוי כאילו הטומאה בתוך הבית והעומד מלמעלן טהור דלאו כטומאה רצוצה חשובה דקי"ל טומאה רצוצה שאין לה אהל טפח בוקעת ועולה והא לאו טומאה רצוצה היא דכמונחת בתוך הבית חשבינן לה ואם הטומאה מחצי כותל ולחוץ לא הוי כמונח' בתוך הבית והבית טהור והעומד מלמעלן טמא דכיון דלאו מונחת באהל היא הוי לה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע וקמ"ל רבי יוחנן דהנזיר מגלח אף על הטומאה רצוצה:

טומאה טמונה. בקרקעיתו של בית נזיר מגלח עליה דקי"ל אין חציצה לטומאה כדתנן פ' ט"ו דאהלות בית שחצצו בנסרים כו' טומאה בחצץ כלים שבבית טמאין כמו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דקי"ל צמיד פתיל לטהרה שאם הטומאה בבית מציל על מה שבתוכו ואין צמיד פתיל לטומאה שאם הטומאה בתוכו אין מציל מלטמא את הבית:

רוב בנינו. שתי שוקים וירך אחד ורוב מנינו קכ"ה אברים אם אין בהן רובע הקב אין הנזיר מגלח אפי' על מגען ועל משאן:

באמת. הא דקתני במתני' כדרבי אליעזר הוא דאמר בפ"ק דתרומות כל מקום ששנינו באמת הלכה למשה מסיני הוא:

יפלו כי טמא נזרו. טעמא דמתני' מפרש דקתני מתחיל ומונה מיד אבל אלו הימים אין עולין לו דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו מכאן שטמאין נופלין הן כלומר כל ימים שטמא בהן ובאיזו טומאה שהיא אין הימים האלו עולין לו מן המנין:

ויסתור. נמי את הקודמין אם אין עולין לו ומשני אין לך סותר אלא ימי המת בלבד ימים שהן של טומאת המת ממש דכתיב וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת:

ולא יעלו. קאמרת ואימי ספרו דמתני' קאי דקתני ימי ספרו אין עולין לימי נזירות ואמאי לא יעלו נימא ק"ו ומה אם ימים שעושין משכב ומושב והן ימי הסגר דמצורע מוסגר מטמא משכב ומושב כמו המוחלט ואת אמר עולין כדקתני במתני' ימי הסגרו של מצורע עולין לו:

ימים שאין עושין משכב ומושב. והן ימי ספירו שאחר שגלח תגלחת הראשונה של החלט שוב אינו מטמא משכב ומושב כדתנן פי"ד דנגעים גלח תגלחת הראשונה וטבל טהור מלטמא בביאה ובמשכב ומושב ואינו מטמא אלא כשרץ אינו דין שיעלו לו לימי נזירותו ומה חמית מימר שאינם עולין:

גדל פרע שער ראשו. כתיב ימים שיש בהן גדול שער והן ימי הסגירו שעדיין לא גלח עולין לו אבל ימים של העברת שיער והן ימי ספרו אחר שגלח תגלחת הראשונה אין עולין לו:

עד כדון בימי ספרו. לא שמענו מטעם זה אלא ימי ספרו שאינם עולין לו בימי גמרו מנין שאין עולין דהרי נמי עדיין לא גלח:

אל נא תהי כמת. מקיש מצורע בימי החלטו כמת מה ימי טומאת מת אין עולין אף ימי החלט אין עולין גרסינן. ולגי' הספר אפשר לפרש דהיינו הא דמקשי ר"ל לההוא חד בי רבי דאמר ליה ההיא מילתא דרבי יוחנן ולא קיבל משום דקשיא הכא את עביד לה הסגר דלמד מהאי קרא דאפילו ימי הסגר אין עולין לו דהתם תסגר כתיב והכא את עבד לה החלט דהא אמרינן במתני' דדוקא ימי החלטו וימי ספירו אין עולין אבל ימי הסגרו עולין ולמד החלט ממת:

לית יכיל. אין את יכול לומר כן ובודאי מעולם לא אמר רבי יוחנן הכי והאי קרא לדרשא אחריתא אתיא דאמר רבי יוחנן בשם ר' ינאי אל נא תהי כמת וכתיב בה תסגר שבעת ומים מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה כלומר דה"ק אהרן למשה אל נא תהי כמת שתהא צריכה הסגר שבעה כמו ימי טומאת המת שהן שבעה ולהאי מילתא אתיא ולא לשום היקישא כדקאמרת בשם רבי יוחנן:

מתני' חייבין עליה על ביאת מקדש. אם נטמא באותה טומאה ונכנס למקדש או אכל קדשים קודם שטהר מטומאתו חייב עליה כרת אם היה מזיד או קרבן עולה ויורד אם היה שוגג:

לא תהא זו קלה מן השרץ. שחייבין עליו על ביאת מקדש כדכתיב או בנבלת שרץ טמא. ומלתא דר"מ ליתא שהרי מגע ומשא של עצם כשעורה שהוא קל שאינו מטמא באהל הנזיר מגלח עליה כדתנן במתני' ורביעית דם שהיא חמור' שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליה:

אין דנין כאן מק"ו. שאין דנין ק"ו על דבר שהוא הלכה למשה מסיני שעצם כשעורה אינו כתוב בתורה אלא הלכה הוא ואין דנין ק"ו מהלכה והן הן דברי ר' אליעזר והן הן דברי רבי יהושע שאמר אלא כך אמרה הלכה:

גמ' תמן תנינן. בריש אהלות שנים טמאין במת כדמפרש ואזיל:

כיצד שני בני אדם. כלומר מהו שנים טמאים במת:

הנוגעין במת. אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה כדכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים לפי שהוא נעשה אב הטומאה שהמת אבי אבות הטומאה הוא:

ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. דכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב לפי שהוא נעשה ולד הטומא' וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב והתם מפרש ואזיל כיצד שלשה כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה שהכלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו דכתיב בחלל חרב או במת חרב הרי הוא כמת ולאו דוקא כלי מתכות אלא דהוא הדין לשאר כל הכלים והשלישי הנוגע בהן בין שהוא אדם בין שהן כלים טמאים טומאת ערב. כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה לפי שהכלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו ואדם הנוגע בהן כנוגע במת עצמו ומטמא לבגדים טומאת שבעה כדדריש בספרי פ' חקת הרי הוא אומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם והתם וכל הנוגע בחלל כתיב ואפי' לא נגע אלא בכלי שנגע במת מטמא בגדים טומאת שבעה והרביעי הנוגע בהן בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב:

וכולהון תורה הן אצל תרומה. כל הני דקחשיב במתני' דטמאין טומאת שבעה ומטמאין להנוגע בהן טומאת ערב לא אמרו אלא אצל תרומה וה"ה קדשים דדוקא לתרומה וקדשים ולמנות בהן ראשון כו' הוי טומאתן מן התורה:

אבל על ביאת המקדש אינו חייב. כרת אלא על שני שנגע בראשון כלומר על הנגיעה שהיא שניה מן המת והיינו אדם השני שנגע בראשון שנגע במת שזה אדם השני הוא ראשון לטומאה מדין תורה לחייב נמי על ביאת מקדש כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא קראו הכתוב לאדם השני הנוגע בראשון יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע"פ שיש לזה דין ראשון לטומאה כדלעיל פטור הוא על ביאת המקדש מפני שהוא שלישי לנגיעה מן המת:

מה טעם. דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגומר כי את מקדש ה' טמא הטעון חטוי חייב על ביאת המקדש כלומר דקרא הכי מתפרש איש אשר יטמא שמי שטעון חיטוי והוא אדם הנוגע במת והנוגע בו הוא דחייב על ביאת מקדש אבל אם נטמא במי שאין טעון חיטוי לא:

התיבון. על טעמיה דרבי יוחנן הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעים במת דטעון חיטוי הוא שהרי הכלים הן כמת עצמו ואדם הנוגע בהן טעון חיטוי ולדידך דאמרת אינו חייב אלא על השני שנגע בראשון ואם כן שוב אין אדם הנוגע בזה שנגע בכלים שנגעו במת חייב על ביאת מקדש שהרי הוא שלישי לנגיעה ואמאי והא זה השלישי נגע בעי שטעון חיטוי הוא:

אמר רבי אבין בר חייה בטומאת איש באיש. מיירי קרא כדכתיב ואיש אשר יטמא ולא בטומאת איש בכלים:

מילתיה דרבי אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד. כלומר דהש"ס מפרש להא דרבי אבין דלא תימא דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש ובין טומאת איש בכלים דטומאת איש בכלים אפילו השלישי לנגיעה חייב מפני שהוא נגע במי שטעון חיטוי ולפיכך קאמר דלא היא אלא למילתיה דרבי אבין נמי לעולם אינו חייב אלא על הנוגע בראשון ואפילו בטומאת איש בכלים דמאחר דגלי לן קרא שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הנוגע בראשון בלבד וכא והוא הדין הכא באיש בכלים אינו חייב אלא על הנוגע בראשון בלבד דתו לא מחלקינן דכל היכא שהוא שלישי לנגיעה פטור על ביאת מקדש אע"פ שנגע במי שהוא טעון חיטוי והא דקאמר לא בטומאת איש בכלים על משמעות הקרא קאי דלא איירי בהכי ולא צריך למעוטיה דאיש בכלים ממילא אימעוט הנוגע בו מדהוי שלישי לנגיעה:

אמר רבי יוסי והוא שטבל. רבי יוסי פליג דהא דהשלישי בנגיעה פטור על ביאת מקדש בשטבל דוקא ועל טומאת איש בכלים קאי שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דזה השלישי בנגיעה הוי ראשון לטומאה לענין תרומה וקדשים כדלעיל אלא דעל ביאת מקדש פטור הוא לרבי יוחנן וקאמר רבי יוסי דוקא בשטבל ולא העריב שמשו דמיהת קלישא ליה טומאתו אבל אם לא טבל הרי הוא בטומאתו כדרבי:

אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. ה"פ לאו דרבי אילא קאמר דדוקא הנוגע במת הוא דחייב על ביאת מקדש אבל אדם הנוגע בו פטור דהא ליתא דהא טמא מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ועוד דלפי זה לא שייכא הא דלקמיה אלא דה"ק הא דמחייב הטעון חיטוי לאדם הנוגע בו על ביאת מקדש דוקא אם הוא עצמו שנגע במת ולאפוקי אם הם כלים הנוגעים במת שוב אין אדם הנוגע בהן חייב על ביאת המקדש אע"פ שהוא שני לנגיעה ופליג על ר' יוחנן דמחייב לעולם להשני לנגיעה ואפילו הוא מחמת כלים כדלעיל:

אמרה ואמר טעמא. רבי אילא אמרה למילתיה והוא בעצמו פירש הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא בטומאת איש הוא דמשתעי קרא דוקא אם איש נטמא במת מטמא לאדם הנוגע בו לחייבו על ביאת מקדש:

ופריך והוא שלישי. כלומר אם בטומאת איש נימא נמי אם נטמא באיש שנטמא בכלי שנגע במת דנמי טומאת איש היא דמאי שנא איש אשר נטמא במת הוא אב הטומאה ומאי שנא איש אשר נטמא בכלי שנטמא במת נמי אב הטומאה הוא ומעתה נרבה אפי שלישי לנגיעה דטומאת איש מיקריא:

כדאמר רבי אבון בר חייה. כלומר דמשני דרבי אילא נמי מדייק הכתוב כרבי אבון אבל לא כטעמיה דאלו רבי אבון לפרושי מילתיה דרבי יוחנן קאמר ולמעט השלישי לנגיעה אבל השנים הראשונים לעולם חייבין ואפי' נגע בכלים שנגעו במת כדפרישית לעיל ורבי אילא ה"ק דקרא לא איירי כלל בטומאת איש בכלים ואפי' הוא שני לנגיעה אלא בטומאת איש באיש דוקא דבזה השני נמי חייב אבל אם נגע בכלים שנגעו במת פטור:

תניי תמן. בתוספתא דכלים פליג על רבי אילא כלי שחציו מן החלמא גריס התם והכי איתא שם החלמא והגללים שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים חלמא הוא טיט הדבוק בלובן ביצה מלשון אם יש טעם בריר חלמות והוא מקבל טומאה כדין כלי חרס והגללים אין מקבלין טומאה אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה ר"א אומר שורפין עליו את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. ומדייק הש"ס טעמא מפני שחציו מן האדמה אבל אם היה כולו חייב ומנו חייב לא הנוגע הוא דחייב דודאי על הנוגע באלו כלים שנגעו במת קאמר דחייב על ביאת מקדש וקשיא על רבי אילא לאו שני שנגע בראשון הוא ע"י כלים ואפ"ה קתני דחייב:

תיפתר בשזרקו. אדם שזרק הכלים עצמן למקדש הוא דחייב:

אי בשזרקו בדא תניי. בת"כ בהאי פרשתא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים וקס"ד דה"ק אם אדם טמא נכנס למקד' קודם שטבל חייב על גופו כרת ועל בגדיו שהכניסן עמו חייב מלקות דמשמע אבל המכניס את הבגדים לבדן פטור:

ומשני משום מכניס כלים טמאים במקדש. קאמר דחייב ועל כיבוס בגדיו מילתא אחריתא היא ולא בשנכנס הוא עם הבגדים מיירי אלא אם הכניס בגדים טמאים קאמר ולעולם בשזרקו:

אוף אנן תנינן הדא מסייע להדין תנייא קדמייא. נראה דעל רבי אילא קאי וקרי ליה תנייא קדמייא משום דרבי זריקא פליג עליה ורמי עליה מהאי ברייתא דפליגא עליה דרבי אילא וקאמר רבי אלעזר דאנן תנינן במתני' מסייע לרבי אילא דאדם הנוגע בכלים שנטמאו במת אינו חייב על ביאת מקדש וה"פ דהא תנינן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה הוא דחייבין על ביאת מקדש:

ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש. חייב השני הנוגע בראשון על ביאת המקדש וכלומר דממתני' שמעינן דלעולם אינו חייב על ביאת מקדש אא"כ נגע בזה שהנזיר מגלח עליו אם נטמא כיוצא בו והיינו באדם הראשון שנגע במת שהנזיר מגלח ג"כ דוקא בשנטמא במת עצמו וכן אם נגע בזה שנטמא במת חייב על ביאת מקדש:

שני שאין הנזיר מגלח עליו. כלומר אבל אם הנגיעה הוא באדם השני מנגיעת המת והיינו אם נגע באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שאע"פ שלענין דין תרומה וקדשים הרי הוא כמו הראשון שנגע במת אפ"ה זה הנוגע בו אינו חייב על ביאת מקדש שהרי אין הנזיר מגלח כשנגע שכלים שנטמאו במת כדקתני במתני'. וזהו דקרי ליה ברישא ראשון ובסיפא שני משום דבטומאת אדם באדם משכחת לה שנגע בראשון שנגע במת אבל בטומאת אדם בכלים לעולם זה הראשון שני לנגיעה הוא. וכללא דמתני' הכי מיתפרשא כל טומאה מן המת שיש בה גלוח נזיר דהיינו באדם שנטמא במת חייבין עליו על הנוגע בי על ביאת מקדש הואיל דמצינו בכיוצא בזה שהנזיר מגלח אם הוא עצמו נגע במת וכל טומא' שלא מצינו שהנזיר מגלח עליה והיינו אם ע"י כלים שנגעו שמת דלא משכחת בה גלוח נזיר אין הנוגע הזה חייב על ביאת המקדש והיינו כדרבי אילא:

ומשני רבי יוחנן. דהאי כללא דמתני' לא קאי אטומאת נגיעה כלל אלא לטומאות הפורשות מן המת נצרכה והיינו רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח וכו':

וחצי לוג עצמות. לאו דוקא אלא חצי קב:

הוינן סברי מימר מה פליגי. רבי יוחנן ורבי אילא לענין השני הבא מטומאת אדם בכלים אלא בקרבן אם נכנס למקדש בשוגג אבל במזיד ולמלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי לנגיעה דעדיין ראשון לטומאה מקרי כשהנגיעות ע"י כלים שנטמאו במת הן וכדקתני במתני' דאהלות דלעיל:

ופליג על רבי ירמיה. שהרי שנינו כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה ומשמע שאין חייבין עליה כלל לא קרבן ולא מלקות:

אמר רבי יוסי בר בון. דממתני' לא תיקשי מידי שהרי רבי ינאי ורבי יוחנן בעצמן פירשו דהאי כללא לענין טומאות הפורשות מן המת אמרו ולא לטומאת נגיעה דלא איתמר בהאי כללא:

סליק פירקא בס"ד