כל כינויי נדרים כנדרים. בבבלי מוקמינן דרישא דמתני' חסורי מחסרא וה"ק כל כינויי נדרי' כנדרים כל ידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות נדרים האומר לחבירו מודר אני ממך כו' ואלו הן כינויי נדרי' קונם קינח קונס. ידות נדרים כמו בית יד של בלי שאוחזין אותו בו כך ידות הנדרים שבהם הנדרים נאחזים. כינויי נדרים. כמו המכנה שם לחבירו שאינו עיקרו של שם:

מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך או מופרש אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך או מרוחק אני ממך שאיני אוכל כו' הויא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו אבל אם אמר מודר אני ממך בלבד אין במשמעות. דבריו אלא שלא ידבר עמו ומופרש אני ממך בלבד משמע שלא ישא ויתן עמו ומרוחק אני ממך בלבד משמע שלא ישב בארבע אמותיו ואינו אסור לאכול עמו אא"כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך משום דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:

רבי עקיבה היה חוכך בזה. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש אבל היה נראה מדעתו שהוא אוסר:

כנדרי רשעים כו'. בגמ' מפרש היכי קאמר:

כנדרי כשרים לא אמר כלום. לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים לא הכשרים שהם יריאים שלא לעבור על בל תאחר ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם ולפיכך כנדרי כשרים לא אמר כלום:

כנדבותם. אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר או הרי זה קרבן אם אוכל ככר זו ואכלה חייב בנזיר או בקרבן וכן אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן אם אוכל ועבר ואכל חייב בנזיר ובקרבן לפי שהכשרים פעמים שהן נודרי' בנזיר לאפרושי מאיסורי ומתנדבי' בקרבן שמביאין קרבן לפתח העזרה ומקדישין אותם שם כדי שלא יבאו בם לידי מכשול. נדבה היא כשאומר הרי זו ונדר הרי עלי לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינם נודרים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:

גמ' כתיב איש כי ידר. ומה תלמוד לומר עוד נדר אלא מכאן לרבות כינויי נדרים כנדרים וכן כולם:

עד כדון כר"ע. דאמר בכל מקום לא דברה תורה כלשון בני אדם וכפל המקרא לרבות הוא כדאמר בהערל ובהרבה מקומות:

כר"י. אבל לר' ישמעאל דס"ל בכל מקום לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה ולא לרבות אתא אלא כדרך הכופל בלשונו כמו שמצינו במקרא הלך הלכת כו' מנלן לרבות כינויי נדרים:

מה ת"ל ככל היוצא וגו'. דהא כבר כתיב לא יחל דברו אלא לרבות כינויי נדרי' ושבועות דבכל לשון שיוציא מפיו יעשה:

ומניין. לכינויי חרמים דלא כתיבי בהאי פרשה:

נדר נדר. כתיב הכא נדר וכתיב בפ' ערכין וחרמים איש כי יפליא נדר:

מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ודריש לה הכי אם הנדר חל ככל היוצא מפיו יעשה ואם לאו בטל כולו:

ולית ליה לר' ישמעאל כן. בתמיה:

כולה מן תמן אית ליה. תרוייהו דריש להו מהאי קרא לכינויי נדרים כנדרים ולנדר שהותר מקצתו הותר כולו מדהוי מצי למיכתב כל וכתיב ככל:

מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר. דהכא לא שייכא דברה תורה כלשון בני אדם דהא לא כתיב לנזיר נזיר:

מיכן שאדם קובע. שאם היה נזיר ואמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכשהשלים נזירות הראשון צריך להיות עוד נזיר פעם אחרת:

ולית לר"ע כן. דהא לדידיה איצטריך לכינויי נזירות וג"ש לא גמיר:

אית ליה וכולה מתמן אית לי'. מדכתי' נדר נזיר לרבות כינוי נזירות ומדכתיב להזיר ללמד שאדם קובע נזירות בתוך נזירות:

והלא הערכין והתמורות וההקדשות בפרשה היו. כלומר כולהו בתורה כתיבי ולמה לא תנינן ג"כ בהו כינוי ערכין כו':

ומשני ואלו תנינן מה הוינן מיתני. מה היה לנו לשנות בהו ערפין ערצין כו' הני לשונות לא שייכי וכמ"ד לקמן כינויים לשונות נכרים הם שדרכם לנדור באלו הלשונות שמנו חכמים במשנה והני לשונות לא מצינו בהו:

ניחא כמ"ד סתם חרמים לבדק הבית. פלוגתא דר"י בן בתירה וחכמים בפ"ח דערכין ולמ"ד לבדק הבית הרי הן כהקדש ולא דמו לתרומה:

ברם כמ"ד. התם סתם חרמים לכהנים דכתיב כשדה החרם לכהן תהיה ותנינן בהו כינויי ולמה לא תנינן ג"כ בתרומ' שהיא לכהנים להיות נמי אם הפריש בכינוי תרומה כתרומה כמו בחרמין:

ומשני ואילו כו':

ה"ג דר' יוחנן אמר אין לוקין על האיסרות וכן הוא לקמן בריש נזיר. דלא קאי אלא באיסור בל יחל ואיך לוקין על הקונמות ר"א אמר לוקין:

על דעתך דאת אמר לוקין והא תנינן. לקמן פ"ד המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב כדמפרשינן התם טעמא ולדידך דחמירא וחייב עליו מלקות לא יכנס כלל:

שנייא היא תמן. דהתירו מצות ביקור חולים מפני דרכי שלום:

אם מפני דרכי שלום אפי' בשבועות יהא מותר. דרך שאלה הוא אם נימא דאפילו בשבועות שנשבע שלא יכנס לבית חבירו אם התירו לבקר מפני דרכי שלום:

ותנינן נדרים אסור ושבועות מותר. כל זה מן השאלה כלומר דתנינן לקמן פ"ב אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר שהנדר חל על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דבר מצוה והכא מאי אם נימא דדרכי שלום מצוה דרבנן הוא והשבועה חלה או דאפי' בשבועה מותר דמה נדר שהוא חל על מצוה דאורייתא אפ"ה התירו מפני דרכי שלום שבועה לכ"ש. א"נ י"ל דהאי ותנינן פשיטות הבעיא דר' יוסי היא דמדתנן אפי' במצוה דאוריית' שבועות מותר ואפי' מה שבנדרים אסור מכ"ש במה שהתירו חכמים מפני דרכי שלום אפילו בנדר:

איזהו איסר. האמור בתורה:

והוא שיהא נדור באותו יום. שקיבל עליו בנדר שלא לאכול ביום שמת בו אביו או שנהרג בו פלוני ועכשיו מתפיס יום זה כיום שמת בו אביו והוי מתפיס בדבר הנדור:

אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר. למה לו לומר עכשיו אסור עלי כיום שמת בו אביו:

וימר כאותו היום. כלו' אפילו אינו אומר אלא הריני כאותו היום בלבד נמי מתפיס בנדר הוא דהא כבר נדור הוא באותו יום:

איסר זו שבועה. אם אמר איסר ככר זה עלי או מבטא ככר זה עלי שבועה היא:

אם אומר את כו'. לקמיה מפרש לה:

אסר זו שבועה. כמו אמר מר הוא ופריך ותימר אם אומר את כן בתמיה דברישא קאמר איסר כשבועה והדר קאמר כמסתפק אם אומר את כן:

תרי תניין אינון. תנאי היא דתנא דרישא סבירא ליה איסר כשבועה הוא ותנא דסיפא מספקא ליה:

ר' ירמיה. אמר לעולם חד תנא הוא וסיפא פירושא דרישא היא וה"ק איסורו של איסר כך הוא פעמים הוא כנדר ופעמים כשבועה אמרו בלשון נדר שאמר איסר ככר זה עלי את תופסו בלשון נדר ואם אמר בלשון שבועה את תופסו במקום שבועה כדמפרש ואזיל:

אסר הרי הוא על ידי את תופסו בלשון נדר. כלומר אם אמר אסור הוא על ידי לשון נדר הוא:

אסר ואיני טועמו את תופסו במקום שבועה. אם אמר אסר ככר זה שאיני טועמו את תופסו בלשון שבועה וחייב עליו קרבן אם אכלו. והכי מסיק לה אליבא דרבא בבבלי שבועות ריש פ"ג:

אם אומר כו'. כמו אמר מר וקאמר ר' יוסי עלה לא אתייא הא דאמרי' דחייב על כל איסר ואיסר אלא בחמשה ככרין והיינו דקאמר ועל כל שבועה ושבועה כלומר בהאי ענינא דחייב על כל שבועה ושבועה חייב על כל איסר ואיסר והוא בחמשה ככרין:

עשאו כנבילה. דכבר מושבע ועומד הוא ומכאן ואילך אם נשבע עליו כמיחל שבועות על האיסרין ואין שבועה חלה על האיסר כשם שאין שבועה חלה על שבועה כדאנן בפ"ב:

ר' חנניה אמר. אפי' בככר אחד משכחת לה וכגון שנשבע לשעבר דלא שייכא אין שבועה חלה על שבועה בלשעבר שמיד שיצתה שבועה הראשונה מפיו יצתה לשקר והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא וחייב לעצמה ואין לך לפוטרו משום אין שבועה חלה על השבועה אלא בלהבא שחוזר ואוסר עליו את האסור והוי ליה נשבע לקיים את המצות:

כהדא דתני. בתוספתא וכן קאמר בבבלי שבועות דף כ"ח גבי עיפה דתני שבועות בי רבה:

אם אומר את אין איסר מין שבועה. שהוציאו בלשון נדר כדמפרש לעיל לעולם חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו דיש נדר בתוך נדר:

אמר ר' יודן. אדלעיל קאי הא דאמרינן אין שבועות חלות על האיסרין דוקא שהזכיר נדר ואח"כ שבועה:

נדרים חלין על האיסרין. כלומר אפילו על מה שאסר עליו בלשון שבועה ואין שבועות חלין על האיסרין אפילו על מה שאסר עליו בלשון נדר וטעמא דמילתא משום דשבועה איסור גברא הוא שאוסר עצמו מן החפץ ונדר איסור חפצא הוא שאוסר החפץ עליו והילכך אם הזכיר לשון שבועה מתחילה דהוא איסור גברא ואח"כ נדר מוסיף איסור חפצא נמי עליה אבל אם הזכיר בלשון נדר ליכא למימר דניתוסף אח"כ איסור גברא עליה דמכיון שאסרו עליו בנדר קאי עליה בלא יחל דברו ואית ביה בהאי לאו נמי איסור גברא ככל לא תעשה שבתורה והילכך אין מקום לשבועה שתחול:

ר' יוסי פתר. קרא דכתיב לאסור אסר בשבועה ובא ללמדינו דאחד שאסרו עליו בלשון נדר ואחד שאסר עליו בלשון שבועה דשבועה בלשון נדר נמי מהני כדמפרש ואזיל:

הרי הוא עלי אסור הרי עליו אסור. כלומר בין שאסר עליו בין שאסר דבר על חבירו אסור וזהו לשון נדר:

שבועה. וכן אם אמר אסור שבועה הרי הוא עלי או אסור הרי עליו בשבועה אסור דשבועה שהוציאה בלשון נדר הויא ומהני:

ר' יודן. פליג וקאמר בנדרים אסור באומר עלי דוקא דהוא לשון נדר אבל אם אמר בלשון שבועה מותר כדמפרש ואזיל:

אסר הרי עלי או אסר הרי עליו אסור. אבל אמר אסור שבועה הרי עלי או אסור שבועה הרי עליו מותר משום דהזכיר שבועה ואמר עלי הוי שבועה בלשון נדר ושבועה שהוציאה בל' נדר לאו כלום היא:

מודר אני ממך. קתני במתני' וקאמר ר"י בן חנינה בכה"ג שניהם אסורים זה בזה דהוי כמו שאמר ואנא מינך שמדיר את חבירו ג"כ ממנו והיינו דמסיים התנא במתני' שאיני אוכל לך כו' משום דאי לאו הכי אלא שאמר מודר אני ממך לחוד ולא אמר שאיני אוכל לך שניהם אסורין:

אמר הככר הזה כו'. כלומר הרי זה דומה למי שאומר הככר הזה בדור ממני דודאי ואנא מינה קאמר שהרי הככר לאו בר הנאה מיניה הוא וכאומר הריני נדור מככר זה והוא ממני:

הוא הימך היא ממך. בין שאמר מודר אני הימך או ממך שניהם אסורין:

אמר היא כו'. כלומר בין שאמר הרי אני לך או הרי אני עליך ובין הרי את לי ובין הרי את עלי כל אלו הלשונות אסורין משום ידות נדרים. אבל בבבלי דף ה' מסיק דלא כר' יוסי ב"ח והא דמסיים התנא שאיני אוכל לך משום דאי לאו הכי מודר אני ממך ולא משתעינא בהדך משמע כו' כדפרישית במתני':

תנא כלוי. כלומר אם אמר לשונות אלו כלוי אני ממך נכלא ומנוע הוא ממנו או פרוש ממנו כולן ידות נדרים הן:

ולמה לא תנינן. נמי נטול הוא ממנו דהוי כנדר:

ותניתא בסופה. כלומר דהרי תנינן בסוף מכלתין אם אמרה ונטולה אני מן היהודים גבי שלש נשים כז' ושמעינן דהוי כלשון נדר:

שאיני אוכל לך כו' תופסין אותו משום יד לקרבן. כלומר אפילו לא אמר קונם אלא שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך לחוד הוי יד לקרבן ואסור משום ידות נדרים:

אם אמר לא אוכל לך. לחוד ולא אמר שבועה מקודם מהו אם תופסין אותו משום יד לשבועה כמו בקונם:

אורחיה דבר נש מימר קנתה דכולכא. קנתה יד הכלי כמו קתא דסכונא כולכא מין ירק ודרך בן אדם לומר אחוז ביד הירק או שמא הוא אומר בירק היד בתמיה וה"נ דרך לומר שבועה לא אוכל לך או שמא הוא אומר לא אוכל לך שבועה דפשיטא דלאו כלום הוא. וגי' הרשב"א ז"ל בהדיא אורחיה דבר נש למימר שבועה לא אוכל לך דלמא לא אוכל לך שבועה:

הי' חוכך בזה להחמיר. ומפרש מאי להחמיר לאסור כל נכסיו ליהנות ממנו כדמצינו דלשון נדוי חל על הנכסי' כד"א יחרם כל רכושו בעזרא שגזר עליהם לבא ולהבדל מנשים נכריות וכל אשר לא יבא בעצת הסגנים יחרם כל רכושו:

מה עבדין לה רבנן. להאי קרא:

חומר הוא בנידוי ב"ד. שאני נדוי ב"ד דחמיר ואין למידין ממני:

לצדדין היא מתניתא. הא דקאמר בנזיר בקרבן ובשבועה או או קאמר:

או בנזיר. אם אמר כנדרי רשעים הריני נדר בנזיר הוא וכגון שנזיר עובר לפניו כדמוקי לה בבבלי דף ט':

או בקרבן. אם אמר כנדרי רשעים זה עלי נדר בקרבן ואם אמר כנדרי רשעי' שלא אוכל הימנו הוי שבועה:

מאן דבעי מיפתור הדא דר' זעירא כיני. כלומר דר' אבין בא לפרש שלא תאמר דרבי זעירא פליג אדשמואל שאפילו לא אמר אלא כנדרי רשעים לבד נדר בשלשתן הוא הילכך קאמר מי שרוצה לפרש ולהבין דברי ר"ז כן הוא והרי זה דומה למי שהיה לפניו אשכול אחד ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גרסינן:

ובא אחד ואמר מה שאמרו שלשתן עלי לא נמצא זה נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה גרסינן. והכא נמי כן דמיירי שאמר כנדרי רשעים בנזיר ובקרבן ובשבועה הרי עלי כלו' כמו הרשעים שהן נודרין בנזיר ובקרבן ובשבועה וכל אלו עלי והילכך חייב בשלשתן מאחר שהרשעים נוזרין ונודרין בקרבן ונשבעין:

תני וכנדבותם. של רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבי' וכן הוא בתוספתא פ"ק בהדי' וכדמסי':

הדא אמרה שהרשעי' מתנדבי'. טעמא' מפרש כלומר מדברי זה שמענו שהרשעים מתנדבים שהרי הוא אומר כנדבותם והא לאו כלום הוא דמכיון שהתנדב אין זה רשע שאין דרך הרשעי' להתנדב אלא לנדור שאפי' כשהרשעים אומרים הרי זו עולה הרי זו שלמים דקרינן להנדבה הם אינם עושים לכונת נדבה גמורה אלא לחטא שקדם להם והרי זה כנדר ולפיכך לא אמר כלום:

מתניתא. דקתני שהרשעים נודרים דר' יודן היא דאמר טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר והכי דריש לה לקרא דכתיב לעיל מיניה את אשר תדור שלם טוב אשר לא תדור כלל משתדור ולא תשלם דשמא תדור ותשכח ולא תשלם ובבבלי גריס איפכא דר"מ לדר"י:

כיצד הוא עושה על נדבה. כלומר דמאי שנא דבנדר חיישינן שמא יבא לידי תקלה ויעבור בבל תאחר בנדבה נמי ליחוש דאע"ג דאמר הרי זו דילמא פשע ומאחר להביא ובמתני' קתני שהכשרים מתנדבין וקאמר דבנדבה הוא עושה כך מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ותו ליכא למיחש למידי:

ר' יהודה פתח. כשהיה רוצה להתיר הנדר לא' הי' פותח לו זה הפתח אילו היית יודע כו':

ר' ינאי. פתח לו מזה מוקש אדם וגו' ואחר נדרים לבקר אחר שהתחיל אדם לנדור פינקסו נפתחת ומבקרין את מעשיו מפני שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו:

ד"א. ואחר נדרים לשון איחור נדרים הוא שאם איחר ולא שילם נדרו מבקרין את מעשיו כדמייתי עלה האי עובדא ולהאי פירושא אין פותחין בזה. ובבבלי פ"ג דף ב"ב מסיק דלא פתחינן לא בהא ולא בהאי דר' יודה משום דהוי איום גדול ואומר שמתחרט הוא ואע"פ שאינו כן:

הדא אמרה שהכשרים נודרים. כלומר דמשמעות דבריו הוא שהכשרים נודרים והוא ליתא דמכיון שהוא נודר אין זה כשר ולפיכך לא אמר כלום:

מתניתא. דקתני כנדבותם של כשרים נדר בנזיר כר' יודה היא דקאמר שחסידים הראשונים היו מתנדבי' עצמן להיות נודרים בנזיר כדי להביא קרבן חטאת:

ר"ש אומר חוטאים היו. בזה שנודרים בנזיר כדאשכחן דקרי ליה הכתוב חוטא מפני שמצר ומונע עצמו מן היין. ובבבלי גריס בדברי ר"ש לא היו נוזרים כדי שלא יקראו חוטאין ואתיא שפיר טפי דלא מיתוקמא מתני' אליבא דר"ש:

ואתייא דשמעון הצדיק כר"ש. דס"ל נמי סתם נזיר חוטא ולפיכך לא אכל מימיו אשם נזיר:

למה לי כשמעון הצדיק אפי' כר"ש. האי למה לי כמו מה איכפת ליה כלו' וכי מה איכפת לי ואפי' שמעון הצדיק כר"ש סבר מכל מקום קשיא וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב וחטאת דם מימיו שהן נמי על חטא באין:

ומשני סבר שמעון הצדיק. כלומר דה"ט בנזיר שבני אדם מתוך הקפדה נודרין וסופן לתהות והוי כחולין בעזרה:

וזה. אבל זה שהיה צדיק גמור מתוך יישוב דעתו הוא נדר ופיו ולבו שוין בשעת הנדר וקים ליה בי' שלא נתחרט. ובבבלי גריס בדברי שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזיר טמא מפני שהן כשמיטמאין ורבו עליהן ימי נזירות הן מתחרטין אבל בנזיר טהור אכל דאמודי אמיד נפשי' דמצי לנדור:

מתני' האומר קונם. ככר זה עלי או קונח או קונס בכל לשונות שיאמר מאלו מתפיס הוא בקרבן:

חרק. שאמר ככר זה עלי חרק חרך חרף כאומר ככר זה עלי חרם:

נזיק. אמר הריני נזיק אם אוכל ככר זה נזיח פזיח כאומר הריני נזיר אם אוכל:

שבותה שקוקה. שלא אוכל ככר זה:

נדר במוהי. במוהי כינוי למשה כלומר בשבועה שנשבע משה כדמפרש בגמ' וכל אלו כינויים לשבועה:

גמ' עד כדון עצמו. עד כאן לא שמענו במתני' דקונם לשון נדר הוא אלא באוסר דבר על עצמו:

מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם. אם יכיל להקדיש נכסיו בקונם שיאסרו על כל העולם או שיאסור נכסי חבירו עליו:

נשמעינה. לזה מן הדא דתני בתוספתא וה"ג כמו שהוא שם אמר לו השאילני קרדומך אמר קונם קירדום יש לי קונס נכסי' עלי ויש לך קורדום נכסיו אסורין בידוע שאין לזה קורדום (ובתוספתא קאמר קורדום שאני קנוי והיינו הך כלומר שלא קניתי קורדום אחר וזה איני משאילך שאני צריך לו ובבבלי פ"ד דף ל"ה הברייתא בנוסחא אחרת) וה"פ קונם נכסים עלי כלומר אחר שלא רצה זה להשאינו חזר המודר ונעצב על כך ואמר לו קונם נכסיך עלי אם יש לך קורדום ואינך רוצה להשאילני:

נכסיו אסורין בידוע שאין לזה קורדום. כלו' עד שיודע בבירו' שאין לזה קורדום וש"מ דיכול לאסור נכסי חבירו עליו בקונם:

שנייא היא. הך ברייתא ואין אתה יכול לפשוט ממנה דהתם טעמא שבו בלשון שהתפיס כו' כלומר מפני שהמדיר אמר מתחילה קונם קורדום עלי אם יש לי ולפיכך כשחזר המודר ואמר קונם נכסים עלי מגו דנתפס הקורדום בלשון קונם שאמר המדי' נתפסו גם הנכסים בו בלשון שאמר חבירו כדמסיק הטעם דמה נפשך קדש קורדום כלומר אם יש לו קורדום וקדש הוא שהרי אסר עליו והילכך קדשו גם הנכסים על זה לא קדש כו' ועיקר הטעם משום דנתפס בלשון שאמר המדי':

אילו אמר קונם קורדום יש לי וחזר ואמר נכסיי עליך ויש לו קורדום נכסיו אסורין יאות. כלומר אילו אמר המדי' ג"כ אח"כ קונם נכסיי עליך והוי אמרינן בזה נכסיו אסורין שפיר הוי ש"מ דיכול לאסור נכסיו על חבירו בל' קונם אבל עכשיו שאמר זה המוד' להמדי' טעמא אחרינא איכא שבו בל' שהתפיס זה הקורדום נתפסו הנכסים לזה:

אמר ר' יהושע בן חנניה אילו אמר. כלומר דר"י ב"ח מהדר לאוקמי הוכחת הש"ס מהאי ברייתא דע"כ מיכרח הוא דנאסרין הנכסים על חבירו בלשון קונם דאילו אמר נכסי מותרין וקם ליה יאות כלומר אי הוי תני כן אם אין לו קירדום נכסיו מותרין ותו לא שפיר נוכל לומר דטעמא משום דבו בלשון שהתפיס המדי' הקורדום נתפסו ג"כ נכסיו כשאמר המודר והילכך אם אין לו קורדום להמדי' שיתפס בקונם נכסיו ג"כ מותרין לזה דאדעתא דהכי מודר אם יש לו והרי אין לו:

לא אמר אלא שאין לזה קורדום. כלומר אבל השתא דקתני דנכסיו אסורין עד שנודע בבירור שאין לזה קורדום:

הא אם יש לו קורדום. כלומר הא אם אפילו יש לנו ספק אם יש לו קורדום נכסיו אסורין כדקתני בידוע דוקא ואע"ג דליכא עכשיו קורדום בבירור דנימא טעמא הוי משום דבו בלשון שהתפיס הקורדום הותפסו הנכסים ואפ"ה קאמ' נכסיו אסורין:

הדא אמרה כו'. כלו' וא"כ השתא שפיר שמעינן דקדש הקורדום אם יש לו וקדשו הנכסים לעולם אע"פ שאין כאן טעם משום דנתפס בלשון הראשון וש"מ שאדם מקדיש נכסיו לשמים בלשון קונם:

דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן. שיש להבין בו משמעות דבר לשום חול ומשמעות לשון קרבן מהו שיאסר עצמו בו:

והא תנינן קונם. וקס"ד דיש בו נמי משמעות דבר חולי' שמשתמשי' בו בלשונות ואפ"ה אזלינן לחומרא ואמרי' דעתו הי' לשם קרבן:

קונסא שמה. ודחי לה הש"ס שכך הוא שם הכינוי קונם קונח קונס ולא שיש בו משמעות לשון והבנת דבר אחר וכן בשבות':

והא תני בר קפרא. בברייתא חרס שג"כ כינוי קרבן הוא:

לא חספא הוא. בתמי' אפ"ה אמרינן דאין הולכין אחר משמעות הלשון וש"מ דאזלינן לחומרא ואם אמר חרס ככר זה עלי כינוי לקרבן הוא:

אמר ר' זעירא. לא היא דלשון גבוה הוא ומשמעותו נמי לשון חמה כדכתיב האומר לחרס וגו' והילכך אף אם הולכין אחר משמעות הלשון אמרינן דעתו היה לאסור לגבוה הואיל ואמרו בלשון נדר:

לשון אומות הוא. אכינויין דמתני' קאי דסבירא לי' לשונות נכרים הן שנודרים בלשונם כך:

כגון אלין ניוותאי. על שם העיר ובמס' שבת והרגו ניוותי אחד. והן קורין לחספא כספא וכן קונח קונס כמו קונם:

נראין הדברים. אנזיק נזיח דמתני' קאי הא דאיצטריך לאשמועינן שהן כינוי נזירות במקומות אחרים שאינם רגילים לדבר כן ואפ"ה כינוי הוי:

אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק. שהן מדברים בל' עלגים ועמקי שפה:

כן אני אומר נזיר פסיליס לא יהא נזיר. בתמיה בשביל שהוא מדבר בל' נלעג לא יהא נזיר דאיצטריך התנא להשמיענו זה אלא ע"כ אפי' במקומות אחרים שאין קורין לנזיר כן מיירי ומשום כינוי נזירות היא. פסיליס היא נלעג לשון בפסיקתא בפסוק את מי אשלח שלחתי לעמוס והיו קורין אותו פסיליס:

מיתני. כמו אנן מיתני ויש לגרוס כן כלומר אנו שונין במשנה אלו השנים שבותה שקוקה ותני ר"ח בברייתא והוסיף אלו שבוקה כו':

נדר דנדר במוהי. כלומר דמפרש הא דקתני במתני' נדר במוהי לא שאמר במוהי לחוד דלאו כלום הוא אלא שנשבע בשבועה שנשבע משה כדמפרש ואזיל במומי והוא לשון שבועה דנדר משה ובמוהי הוא כינוי למשה דמצינו שבועה גביה דכתיב ויואל משה והיינו דתנן נדר במוהי כלומר שצריך שיזכי' נדר שנדר משה וכן קאמר בבבלי עד דאמר במומתא דאמר מוהי:

ולמה. אין אנו אומרים דאם אמר בשבועה שנדר שאול נמי כינוי שבועה היא דהא ג"כ כתיב גביה ויואל שאול. ולא חש הש"ס לתרץ הקושיא דשאני התם דכתיב ויואל שאול את העם וממשה שפיר ילפינן על שבועת עצמו:

ימינא הרי זו שבועה. והאומר ימין ככר זה עלי אסור וכן שמאל ככר זה עלי:

וירם ימינו ושמאלו. וכתיב וישבע אבל בבבלי נזיר דף ג' ילוף לה דימין גופי' איקרי שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ונ"מ דלא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה כדאמר התם:

מתני' לא חולין לא אוכל לך. דמשמע הא מה שאני אוכל לך לא יהיה חולין אלא קרבן כדמפרש בגמ' דמכלל לאו אתה שומע הין ובנוסחת הבבלי לחולין שאוכל לך ובפתח (צ"ל בקמץ) הלמ"ד דמשמע לא חולין אלא קרבן:

לא כשר לא דכי. מה שאני אוכל לך:

טהור וטמא נותר ופיגול. אם אמר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה ואע"ג דתרומה נמי שייך בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר:

נותר. קדשים שניתותרו:

פיגול. שחישב עליהן בשעת עבודה לאכלם חוץ לזמנן או חוץ למקומן:

כאימר'. כטלה הקרבן:

כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים:

כעצים. כגזרי עצים של מערכה:

כאישים. כקרבנות שעל האש ובגמרא מפרש כאש המזבח:

כמזבח. כקרבנות של המזבח וכן כהיכל כירושלים:

משמשי המזבח. כף ומחתה ומזרקות כדמפרש בגמ':

האומר ירושלים. בנא כ"ף לא אמר כלום ות"ק פליג עליהו ומתני' דקתני בכולהו בכ"ף ר"י הוא ואין הלכה כר"י:

כדיריים כו'. כדפרישי' במתני':

גמ' הא מה דאנא אכיל. פירושא דמתני' נקט כדפרישית במתני':

לא כשר. דעתו לא כשר לי אלא למזבח:

טהור למזבח ולא לי. כדפרישי' במתני' שאמר טהור שאוכל לך או טמא שאוכל לך ולפיכך אנו מפרשים טהור למזבח ולא לי קאמר או טמא לי ולא למזבח דודאי דעתו הי' שיהא כקרבן מה שאוכל לך:

כשר ודכי מטהור. כמו לישנא אחרינא הוא דהכי מיתפרשא כשר ודכי מלהיות טהור שטמא אי נמי לא כשר ולא דכי מלטהר וטמא כלומר דבמתני' מיירי שאמר לכלהו לא כשר ולא דכי טהור וטמא ודעתו שלא יהיה כשר ודכי מלטהר אלא טמא שאני אוכל לך:

פיגול לא שנייה היא כו'. כלומר בפיגול ודאי אין חילוק בין פיגול של עולה לפיגול של שלמים ובשניהם לא היה להם שעת הכושר מעולם דהרי נשחט חוץ לזמנו:

ניתר. אבל בנותר יש חילוק דשל עולה לא היה לו שעת הכושר ואפילו קודם שניתותר לא יצא מידי מעילה לעולם ואם אמר כנותר של עולה בהא פשיטא לן דאסור:

נותר של שלמים היה לו שעת הכושר. כלומר בנותר שלמים ודאי הי' לו שעת הכושר קודם שניתותר ולפיכך בעי האומר הרי עלי כנותר של שלמים מהו אם בעיקרא קא מתפיס ודעתו היה כקודם שנעשה נותר ומותר אי כדהשתא קא מתפיס ואסור. וכה"ג בעי דלא איפשיטא היא בבבלי דף י"ב:

כאימרא. ופליגו בה כאיזה אימרא:

תמן. בבבל אמרין כוולד חטאת כלומר אע"פ שלא אמר כדבר הקרב על המזבח כאימרא דתמיד אלא כוולד חטאת דלמיתה אזלא ה"ז נדר בקרבן:

תני ר"ח. בתוספתא מסייע לר"ל דקתני כאימרא דלא ינק מן יומוהו וזהו אילו של אברהם אבינו:

על דעתין דרבנן דתמן ניתני כעזרה. כלומר דהש"ס מדייק לדברי רבנן דתמן דאף שאין דעתו בקרב ע"ג המזבח נדר בקרבן א"כ ניתני נמי במתני' אם אמר כעזרה. א"נ הואיל ואין שייך למזבח הוי ליה לפרש ולומר כאימרא בעזרה ושפיר הוי מפרשינן דעתו על ולד חטאת דבעזרה הוא דמשכחת לה כגון שילדתו שם והיינו דקאמר בעזרה משום דלא שייכא על המזבח:

ניתני כקרבנות המזבח. סתם וכאילו של אברהם אבינו שהיה קרבן מזבח ובשלמא לר' יוחנן ל"ק דלהכי נקיט כאימרא משום דדעתו על התמיד וסתם תמיד אימרא הוא:

על דעתי' דרבי יוחנן. נמי איכא למידק דמאי שנא כאימרא דתמידא דנקט ואי משום שהוא תמיד בכל יום א"כ ניתני נמי כדישון מזבח הפנימי והמנורה שהן נמי בכל יום:

ר' יהודה אומר האומר כירושלים לא אמר כלום. האי תנא דברייתא אליבא דר"י סבר דאפי' אמר כירושלים בכ"ף לא אמר כלום שלא נתכוון לדבר הקרב בה ופליג אתנא דמתני' וכן קאמר בבלי דף י"א תרי תנאיי ואליבא דר' יודה:

כתורה. אם התפיס דבר בתורה ואמר ככר זה עלי כתורה ה"ז מותר כדמפרש טעמא כקדושת תורה קאמר כלומר דעתו היה על קדושת התורה ואין זה דבר המקודש בידי אדם ולא הוי מתפיס בדבר הנדור:

ככתוב בה. אם התפיס בדבר הכתוב בה ה"ז אסור משום דדעתו היה בקרבנות הכתובין שבה והוי מתפיס בדבר הנדור:

אית תניי תני. אם התפיס בשניהם בתורה ובכתו' בה ה"ז מותר:

וקאמר ר' אבין דר"ש היא דאמר ר' יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חיטין פטור על השאר. בפ' שבועת הפקדון תנן תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל א' ואחת וקאמר שם בהאי תלמודא לדברי ר"ש אם נמצא שאין בידו חטין ואישתכח דכי אשתבע אחטין בקושטא הוא משתבע פטור נמי על השאר כדקאמר טעמ' התם דמיירי במתפיס שאמר שעורין יהו כחטין כוסמין יהו כחטין וכלומר דהואיל והתפיס כולן בחטין ועל החטין לא חיילא שבועה מש"ה לא חיילא נמי אשעורין וכוסמין ואע"ג דאי לא אדכר חטין הוי חיילא שבועה אשעורין וכוסמין וה"נ אע"ג דאי לא אמר אלא ככתוב בה לחוד הוי חיילא כיון דאמר כתורה וככתוב בה כמאן דהתפיס כתוב בה בתורה דמי ומגו דלא חיילא אתורה לא חיילא נמי אכתוב בה:

א"ר יוסי ד"ה היא. ושאני הכא דכ"ע מודים בה דמכיון שאמר בתחלה כתורה ודעתו היה על קדושת התורה ומשום הכי כי אמר אח"כ ככתוב בה אמרינן נמי דדעתו היה כקדושת כתוביא כקדושה של הכתוב בה ואכתי לא הוי מתפיס בדבר הנדו' דלא היה דעתו אקרבנות הכתובים בה:

מתני' האומר קרבן עולה כו'. כל הני בקרבנו' חובה איירי ותודה דמיא נמי לחובה דארבעה צריכין להודות וסד"א דאין זה נדור בדבר הנדו' קמ"ל וטעמא משום דאפשר שיביא ע"י נדר שידור בנזיר ומתחייב להביא חטאת וכן כולם אפשר נמי ע"י נדר:

ור' יודה מתיר. מפני שאמרן בלא כ"ף ודמי לנשבע בחיי הקרבן ואין כאן לא נדר ולא שבועה:

הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. אע"ג דכל הני שמעינן להו כבר הקרבן איצטריכא לי' דס"ד אמינא בחיי הקרבן קאמר קמ"ל והא דתנן לקמן פ"ב קרבן שאוכל לך מותר מפרש לה בבבלי שאמר הא קרבן דבחיי קרבן משמע:

לא קרבן כו'. מפרש בגמ':

קונם פי מדבר עמך. אסור ואע"ג דהדיבור אין בו ממש ואי נדרים חלים על דבר שאין בו ממש מ"מ כשאמר קונם פי מדבר עמך אסור שהפה דבר שיש בו ממש הוא וכן אם אמר יאסרו ידי לעושיהם ורגלי להלוכן וכל כיוצא בזה:

אסור. דעינים ואזנים דבר שיש בו ממש הן:

גמ' כל עמא מודיי הקרבן מותר. באומר הא קרבן בשתי תיבות דבחיי קרבן משמע:

כקרבן אסור. דמתפיס בקרבן הוא ולא פליגי אלא אם אמר קרבן כדפרישית במתני':

אין אתם מודין לי. דאין חילוק בשבועה בין אומר בה"א או לא ובשניהם אסור וכן הכא בקרבן נמי אין חילוק בין אמר קרבן או הקרבן להיתר:

ורבנן. מספקא להו ומטילין אותו בתרוייהו לחומרא:

חליל כו'. אם אמר בלשונות הללו בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאין כאן משמעות קרבן ולא מיקרי משמשי מזבח:

לחולין. בפתח (צ"ל בקמ"ן) הלמ"ד דמשמע לא חולין אלא קרבן מה שאוכל לך:

דברי ר"מ. אמתני' קאי דקתני לא קרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר ומפרש טעמא דר"מ דממשמע לאו את שומע הין כדמפרש ואזיל לא קרבן מזה דלא אנא אכיל מן דילך דמשמע הא מה דאנא אכיל מן דילך לית הוא חולין אלא קרבן הוא גרסינן:

לא אמר כלום. דהילוך ודיבור אין בו ממש והנדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כדיליף ג"ש נדר נדר כתיב הכא נדר וכתיב בפרשת ערכין וחרמים איש כי יפלא נדר מה להלן דבר שיש בו ממש גרסינן אף נדר שנאמר כאן דבר שיש בו ממש:

את אומר ידי עושה עמך אסור. כלו' הא פשיטא לן כדקתני במתני' דידי' דבר שיש בו ממש הן מיהו הא קמיבעי' לן חרש עמו בקרקע עם המודר עד כמה הוא אסור עמו שלא יהנה מהנאת חרישה זו אם כדי שכרו כפי שהיה צריך ליתן בעד שכר עבודה זו סגי או שאסור עד כדי כל הניית קרקע שהועילו בזה החרישה וכן אם גדר עמו בתנור שעשה לי תנור מגדר אבנים ולא איפשיטא:

סליק פירקא בס"ד