מתני' אילו נדרים מותרין. דלא חשיבי נדר:

חולין. שאוכל לך. לסימן בעלמא נקטיה כשם שחולין אוכל לך א"צ שאלה לחכם כך כל הני דקתני במתני' ברישא אין צריכין שאלת חכם:

כעורות לבובין. היו נוקבין הבהמה מחיים נגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז ותקרובת ע"ז אסור בהנאה:

כחלת אהרן. מפני שהיה ראשון לכהני' תני אהרן וטעמא דכל הני לאו דבר הנדו' הן אלא דבר האסור וכתיב איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור:

הרי את עלי כאימא. אע"ג דלאו דבר הנדור הוא אמור מכל הני דלעיל וצריך התרה מדרבנן אם הוא עם הארץ שלא ירגיל לאסור אשתו עליו:

פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך וכל זה שלא יקל ראשו לכך:

קונם שאיני ישן כו' הרי זה בבל יחל. מדרבנן אבל מן התורה אין הנדר חל על דבר שאין בו ממש:

קונם שאיני משמשך. וכגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו דאל"ה הא משועבד לה ולא חייל נדרו:

גמ' לה'. כתיב איש כי ידור נדר לה' מכאן שאין אדם אוסר עליו דבר אלא בדבר שהוא לה' כגון שאמר כקרבן אבל אם אסר עליו בדבר שאינו לה' כהני דחשיב במתניתין לאו כלום הוא:

תני דבית רב. בבה"מ של רב תני ופליג אהא דלעיל דדרשי מלא יחל דברו אפילו בנדרים שהן מותרין מן השמים כלומר שאין הנדר חל מן הכתוב ובני אדם נוהגין באיסור נדר זה לא יעשה דבריו חולין:

הוון. בני הישיבה:

בעיי מימר כגון הקרבן בשבועה. כלו' דוקא אם תפס בקרבן או בשבועה וטעמא משום דכתיב בהו לה' או השבע שבועה לה':

אתא מימר לך אפילו בשאר כל הדברים. יכול אדם לתפוס כדחשב פרק קמא דכתיב לאסור אסר מכל מקום:

אית תניי תני על נפשו. דוקא יכול לאסור אבל לא על אחרים:

הוון בעיי מימר מאן דאמר כו'. כלו' דלא פליגי אלא אם יכול לאסור נכסיו על אחרים הא נכסי אחרים עליו לכ"ע אין יכול לאסור שאינו בידו ולא מסיק הכא מידי אבל בבבלי דף מ"ז מסיק דיכול אדם לאסור נכסי אחרים עליו:

לא אמר כלום. דהוי דבר האסור והא דקתני במתניתין פותחין לו פתח בעם הארץ מיירי וברייתא בת"ח כדמוקי רבא בבבלי:

אמר הככר זה עלי כביאת אימא מהו. מי נימא הא דקתני במתני' האומר לאשתו הרי את עלי כאימא צריך שאלה בעם הארץ דוקא באשתו אמרו מפני שדרכו לאסור אשתו עליו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למשרי נמי אפי' בדבר הנדור אבל בשאר דברי' שהתפיס בדבר האסור לא חיישינן ואין צריך פתח או דילמא אפי' בכה"ג צריך שאלה מדרבנן שלא יקל ראשו לכך:

נישמעינה מן הדא. דפלוגתא דרב ושמואל היא:

מה מקיים שמואל. הא דקתני במתני' ה"ז בלא יחל דברו כאלו בל יחל דברו קאמר כלומר מדרבנן בעלמא הוא ולרב אסור כדמסיק דלטעמיה אזיל כתני דבית רב לעיל דאמרי אפי' בכגון זה חל נדרו ועובר עליו בלא יחל וה"נ באומר על הככר כאימא לרב חל הנדר:

מלקין אותו וישן מיד. דהוי שבועת שוא ולא חיילא כלל:

ממתינים אותו עד שיאכל. וטעמא דבאכילה יכול לעמוד על עצמו עד שיהיה קרוב להסתכן ולפיכך ממתינים עמו:

מתני' קרבן לא אוכל לך כו' מותר. דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך:

שבועה לא אוכל לך. בהא לא אמרינן בחיי שבועה קאמ' כדאמרינן בקרבן דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבוע':

שבועה שאוכל לך. בשבועה יהא מה שאוכל לך:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדקתני רישא לא קרבן כו' אפ"ה בשבועה אסור כדאמרינן בסוף פרק שבועות העדות כי לית לי' לר"מ ה"מ בממונא או באסורא דאית ביה ממונא כגון נדרים דלא משכחת להו בלא חפצא אבל באסורא גרידא כגון שבועות שהן חלין בגופו ואינן אלא איסורא גרידא אפי' ר' מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן:

זה חומר בשבועות מבנדרים. בבבלי מדייק לה דלא מצינן לאוקמא אשבועה שלא אוכל לך כו' דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא שאינו חמור כשבועה והא קתני ברישא מותר משמע דלא הוי נדר כלל ומשום הכי מוקי דאדלעיל קאי קונם שאיני ישן כו' ואוקימנא מדרבנן דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש וזה חומר בשבועות שהשבועה חלה אפי' על דבר שאין בו ממש:

תפילין שאיני נותן. משום דאסר חפצא עליה ואין נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואם יקיים המצוה הוי' מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי הפסח ולא מצא אלא מצה של הקדש ושל טבל שאסור לאכלה ולפיכך הנדר חל על המצוה אבל כל ל' שבועה הוא שאוסר עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה:

גמ' ולמה לא תנינן שבועה שלא אוכל לך מותר. נראה דה"פ משום דקשיא לי' על הא דקתני שבועה שאוכל לך אסור ואמאי יהא שאוכל דאכילנא משמע וע"כ דמוקמינן במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה"ק בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך וכדמוקי אביי בבבלי די"ז והיינו דמקשי אי הכי ולמה לא תנינן נמי שבועה שלא אוכל לך מותר וכלו' דאי במסרבין בו מיירי וא"כ באומר שבועה לא אוכל לך נמי הוי ליה לפרש דלפעמים דאכילנא משמע ומותר שאם מסרבין בו וקאמר לא אכילנא לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ואם עלה קאמר שבועה לא אוכל לך דאכילנא קאמר דלקיים דבריו הראשונים מה שאמר לא אכילנא בלשון תמיה הוא נשבע ומדלא תני הכי ע"כ שאוכל לעולם דאכילנא משמע ושלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע וקשיא הא דקתני שאוכל לך אסור. וזה כעין דקאמר בבבלי דרב אשי נאדי מטעמא דאביי מכח האי קושיא:

אלא בגין דתנינן. כלו' דמשרי לעולם במסרבין בו ושאוכל דלא אכילנא משמע ודקשיא לך א"כ לישמועינן איפכא בשלא אוכל לך כדאמרן הא ל"ק משום דתנינן במתני' חומר בשבועות מבנדרים כלומר דבא להשמיענו מה שחמור הוא בנדר מבשבועה:

וסברנן מימר כו'. והילכך אי מעינן הכא בגוונא דבשבועות אסור הוא ולא תנינן הכא שבועה לא אוכל לך דמותר ובמסרבין בו כי היכי דליתני אבתרה זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות אסור ובנדרים מותר:

הרי הוא קרבן כו'. כלומר בכל אלו לשונות בנדרים מותר ובשבועו' אסור:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד. כלומר מנין דאין שבועה חלה על דבר מצוה דכתיב או נפש וגו' מה הטבה רשות בדבר הרשות משתעי דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל:

יצא דבר איסור בדבר של מצוה. דאם נשבע שלא יעשה זה אין הרשות בידו:

הוון. בני הישיבה בעי מימר שוגג דוקא אימעיט דהא האי קרא בקרבן מיירי הא המזיד לא אימעוט מדבר מצוה וחייב בלאו דשבועה:

אשכח תני ר"י. דממעט ליה מקרא ולא היוצא מפי שמים והוא נשבע לעבור עליו ומעטיה קרא אפי' מלאו. וכה"ג קאמר נמי בבבלי דף י"ז דאיצטריך תרי קראי חד למיפטרי' מקרבן שבועה וחד למיפטרי' מלאו דשבועה:

ומר אף בהקדש כן. ונימא נמי דאין ההקדש חל על דבר מצוה דאימעוט מהאי קרא:

שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. כלומר דלא היא שכן מצינו בהקדש שחל על הכל כדאמרי' בפ' ז' דתמורה:

מתני' יש נדר בתוך נדר. דנדר חל אחר הנדר:

חייב. על כל פעם ופעם נזירות אחת:

אינו חייב אלא אחת. אינו לוקה אלא מלקות אחת אבל אם נשאל על השבועה הראשונה חלה שבועה שנייה וכן אם נשאל על שנייה חלה השלישית ואסור לאכול עד שיותרו כולם מדלא תנן הרי זו שבועה אחת אלא אינו חייב אלא אחת:

גמ' ר' יוסי בעי שבועה שבועה. היו לפניו ככרים הרבה ואמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל מהו אם חייב על כל אחת ואחת:

שבועה שלא אוכל ככר זה. דוקא מפני שאמר זה תו לא חיילא שבועה השנייה עלה דאין שבועה חלה על השבועה הא אם לא אמר זה אלא היו לפניו הרבה ואמר כמה פעמים שבועה שלא אוכל סתם אמרי' כל חדא שבועה אכל חד ככר חיילא:

אבימי אחוי דחיפה. הוא עיפה הנזכר בבבלי בהרבה מקומות וכה"ג גרסי' בבבלי פ"ג דשבועות דף כ"ת והתם קאמר אבימי שאל לעיפא:

שמשית בנדרים. היה מתפאר בעצמו ששימש לפני רבו ועסק במס' נדרים ובמס' שבועות:

בעי חיפה מיבדקוניה. היה רוצה לנסותו בשאלות:

שבועה שאוכל. בשבועה היא אם אוכל ככר זה:

א"ל חייב על כל א' וא'. על כל שבועה ושבועה דקסבר דאין זו שבועה על שבועה מאחר שבשבועה השניה מוסיף הוא על האחרים ולא על הככר הראשון. א"ל טעית דאינו חייב אלא אחת דהוי כשבועה על שבועה דבשבועה שניה כולל ג"כ הראשון עמה ומכיון שהזכיר על הככר הראשון שבועה הוי כנבילה ומושבע ועומד ואין האחרונות חלין על מה שאסר עליו כבר:

חזר. ושאלו אם מתחילה אמר חמשה ככרים האלו בשבועה וחזר בשבועה השניה ולא הזכיר אלא ארבעה כו' ואכל את כלן מהו:

אמר ליה אינו חייב אלא אחת. דקסבר שבועות האחרונות בכלל הראשונות הן:

אמר ליה טעית דחייב על כל אחת ואחת. ולא הוי שבועה על שבועה דאילו מי שאמר בשבועה הוא אם אוכל חמשה ולא אכל אלא ארבעה שמא אינו פטור בתמיה דהא ודאי פטור הוא דלא נשבע אלא שלא יאכל כל החמשה וכי חזר ונשבע על הד' שבועה אחרותא היא:

מסתברא כאחוי דחיפ' באחריתא. בשאלה השני' מסתברא כוותי' דאבימי וטעמא' דקסבר כיון שנשבע על החמשה דעתו היה שלא יאכל לא לכולם ביחד ולא לא' מהן והוי שבועה על השבועה ואינו חייב אלא אחת:

ודחיפה בקדמיתא. וכוותי' דחיפה מסתברא בשאלה הראשונה דודאי על ככר הראשון אינו חייב אלא אחת:

מתני' סתם נדרים להחמי' ופירושן להקל. אע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר דסתם נודר דעתו לאסור:

כבשר מליח. היינו קרבן דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

אם של שמים נדר. שואלין אותו מה היה דעתו ואם אומר לא היה בלבו אלא תקרובות ע"ז ה"ז מותר שהרי נדר בדבר האסור:

ואם כחרם של כהנים מותר. אע"ג דחרמי כהנים מועלין בהן עד שיבאו לידי כהנים והוי דבר הנדור מ"מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן והוי ממון כהן ומותר כחולין לכל דבריהם:

כמעשר בהמה. הוי דבר הנדור שאינו אסור עד שיקרא עליו שם מעשר:

ואם של דגן. דבר האסור הוא שמעשר ותרומה בשבלין אסור:

שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים:

שאין אנשי הגליל מכירין חרמי כהנים. שלא היו כל כך כהנים ביניהם וכשמחרימין אין מחרימין אלא לשמים:

גמ' הוון בעיי מימר. היו רוצין בני הישיבה מתחילה לומר מלוח לעולם נקרא מלוח ונ"מ לנודר מן המלות כדתנן לקמן פ"ו ועלה דהתם קאי הא מלוח לשעה לא:

אמר ר' יודן. לא היא דמן מה דתנינן במתני' הרי עלי כבשר מלוח ואברי הקרבן לא היו נמלחין אלא לשעה כדלקמן ש"מ מלוח לשעה נמי נקרא מלוח:

איזהו מלות לשעה. שאסור בנודר וילפת לה מבשר מלות דמתני':

כהאי דתני. בברייתא דקדשים ומייתי לה בבבלי מנחות דף כ"א:

כיצד הוא עושה. במליחת אברי הקרבנות נותן כו' ושם גריס נותן המלח ע"ג האבר וחוזר והופכו ונותן עליו מלח:

שנייא היא. התם דלאו מלוח לשעה מיקרי שהרי אם משהה אותן כך במלחן ואינו מקריבן ודאי הן נמלחין לגמרי ואכתי לא ידעינן הי המלוח לשעה דקאמרת ומנא לך דמיקרי מלוח:

ויידא אמרה. ומהיכן שמענו זה:

דא. מן ההיא דאמר ר' חייה כלומר ר' חייה למד לנו מן ההיא מתני' דתנן במס' מעשרות:

הנוטל זיתים מן המעטן. מקום שצוברין שם הזיתים נקרא מעטן:

טובל אחד אחד במלח ואוכל. דלא הוי קבע הואיל וטבלן א' אחד ומותר לאכול אכילת עראי בלא מעשר אלמא שנקרא מלוח במה שטובל לפי שעה:

הדא אמרה מלוח לשעה מלוח הוא. כלומר ש"מ אפילו מלוח לשעה בכה"ג נקרא מלוח ואסור בנודר מן המלוח:

הרי עלי כתרומה כו'. ומדייק הש"ס דברישא משמע דוקא בתרומת הלשכה אסור דהוי דבר הנדור:

הא בתרומת תודה. תרומת לחמי תודה שהיה נוטל חלה אחת מכל עשר חלות של כל מין שבה ואם התפיס בה מותר דדבר אסור מיקריא ובסיפא קתני של גורן דוקא מותר דמשמע הא בתרומת תודה אסור וקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי הכא את אמר אסור והכא את אמר מותר:

נישמעינה מן הדא. כלומר מהא ודאי ליכא למישמע מינה אלא מהא דתנן ריש פרקין כחלת אהרן וכתרומתו מותר ושמע מינה הא כתרומת תודה אסור דהוי דבר הנדור שמנדרין תודה ולחמה. וכן משמע ממסקנת הבבלי פרק קמא דף י"ב לפי שינוייא בתרא דהתם:

וחכמים אומרים כו'. ומקשי נמי דיוקא דרישא לסיפא דקתני טעמא דסתם תרומה בגליל מותר שאין מכירין תרומת הלשכה ומסתמא דעתן לגורן הוא אבל אם היו מכירין לתרומת הלשכה סתם תרומה אסור אפי' בגליל מספיקא אלמא דספיקא לחומרא והדר קתני בחרמין סתם חרמין כו' דמשמע אבל אם היו מכירין חרמי כהנים סתמן מותר מספיקא אלמא ספיקא לקולא הכא כו':

תרין תניין אינון. כתנאי אזלא רישא וסיפא דמתני' ומי ששנה זו לא שנה זו דמר אזיל בספיקא לחומרא ומר אזיל לקולא. וכן מוקי לה בבבלי דף י"ט כתנאי:

רבי ירמיה. קאמר לעולם חד תנא הוא ותנא דסיפא ס"ל נמי ספיקא לחומרא ולא תידוק מינה הא מכירין סתמן מותר דאפי' אם היו מכירין סתמן אסור בחרמים וכמאן דאמר בפרק ז' דערכין סתם חרמים לבדק הבית אבל למאן דאמר סתם חרמים לכהנים אפי' בגליל יהא מותר כלומר כהאי מאן דאמר ודאי לא אתייא דאליבי' אין חילוק בין יהודה לגליל ולעולם סתמן מותר אלא כמאן דאמר סתם חרם לבדק הבית שפיר הוא דאתייא והא דביהודה סתם חרמין מותר טעמא כדמפרש ר' יוסי בשם רבי הילא שבגליל היו רגילין בחרם עכן כלומר בחרמי שמים כחרמו של עכן והילכך סתמן אסור דודאי היה דעתו לתפוס בחרם שרגילין שם אבל ביהודה לא היו רגילין בחרמי שמים והילכך מותר שמסתמא לא היה דעתו לתפוס בדבר שאין רגילין בו והיינו דקאמר במתניתין שאין בני גליל מכירין לומר שאין רגילין בחרמי כהנים ולפיכך סתמן לעולם אסור:

מתני' נדר בחרם. אמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים לשון מצודה על שם הרשת שצדין בו את הדגים:

אלא בקרבנות מלכים. דורונות שמקריבין לפני מלכים:

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד שיש לי בתוך ביתי שהנחתיו להיות נודר בו דרך שחוק או להטעות העולם שיסברו שאני נודר נדר גמור:

על כולן אין נשאלין עליהן. אין צריכין שאלה שאינם חלים כלל:

ואם נשאלו. בבבלי מפרש להסיפא בעם הארץ שצריך שאלה ואם נשאל עונשין ומחמירין עליו שאין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו מנדין אותו:

וחכמים אומרים פותחין להן פתח ממקום אחר. מראין לו שזה נדר הוא ואסור ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו אבל לא עונשין ולא מחמירין וכן הלכה:

גמ' נדר באלין מילייא. שנדר באלו דברים שהזכרו במשנה ובא לפני ר"מ לשאול על נדרו ושלחו לגבי ר' יודה ואמר לזה תודיע הדבר לר' יודה שבאת מתחילה לפני ואני שלחתיך אצלו וכונתו היה שיבין ר' יודה שאין דעתו להתירו וכן חזר ושלחו ר' יודה אצל ר' יוסי ואמר לו כן והבין ר' יוסי ואמר לו אם אין הראשון שהוא ר"מ מתירך אין אדם אחר מתירך:

דאית לי'. לר"מ אם נשאלו כו' כדקאמר במתני' וכלומר הוא ודאי לא יתירך ואין אנו רוצים לחלוק עליו למעשה:

חזר. זה ובא אצל ר"מ ואמר לו אם הייתך יודע שהוא כן שהם ג"כ לא יתירו לי:

למה לא אמרת לי בקדמיתא. מפני מה לא אמרת לי בפעם הראשון כשבאתי לפניך שאין היתר בדבר ולא הייתי צריך לילך עוד אצליהם בשביל כך:

אמר ליה. ר"מ מפני שראיתיך מיקל בדבר ונודר בנדרים כאלו מפני כך הייתי מחמיר עליך לילך ולנוע ולחזור אחריהם להתירך ואף על פי שידעתי שלא יתירו לך:

סליק פירקא בס"ד