מתני' נערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. אפי' נדרים שנדרה בעודה פנויה דארוס מיפר בקודמין בשותפותיה דאב כדיליף בגמרא ונערה דנקט לאפוקי בוגרת שאין לאביה רשות בה ואינו מפר נדריה וארוס בלא שותפותיה דאב נמי לא מצי מיפר אבל ה"ה נמי דבת י"א שנים ויום א' שדינה להיות נדריה נבדקין אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה כדתנן בפ' יוצא דופן אם נתארסה אביה ובעלה מפירין נדריה:

הפר האב. ביום שמעו ולא הפר הבעל. ומשום דברישא איכא למיטעי ולפרש אביה ובעלה מפירין נדריה אביה או בעלה הילכך הדר תני הפר האב כו' לאשמועינן דתרווייהו צריכין להפר:

ואין צריך לומר אם קיים אחד מהן. שאם קיים אחד מהן אין השני יכול להפר והא קמ"ל שאע"פ שנשאל אחד מהם לחכם על הקמתו שקיים כדקי"ל נשאלין על ההקם אפילו הכי אין זה שנשאל על ההקם יכול להפר יותר הואיל ולא היו יכולין שניהם להפר בבת אחת שהרי זה לא היה יכול להפר קודם שנשאל והילכך נתבטלה הפרתו ושוב אינו מועיל:

האב. חוזר ומיפר חלקו של בעל דבהפרה ראשונה לא הפר אלא החצי שלו וצריך לחזור ולהפר חלק הבעל. אבל דברי חכמים אין צריך להפר. דכיון שמת הבעל נתרוקנה לרשות האב והוא הפר לה כבר:

גמ' כתיב ואם היו תהי' לאיש ונדריה עליה וגו' במה אנן קיימין. במה הכתוב מדבר אם בנשואה כבר כתיב למטה ואם בית אישה נדרה:

כבר כתיב ואשה כי תדר וגו'. ואסרה אסר בבית אביה:

זו נערה מאורסה. ומדכתיב ואם היו תהיה משמע וי"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב לעיל מיניה כי הניא אביה אותה ולומר שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה:

נדרים שנדרה עד שלא נתארסה. ונתארסה אח"כ מניין:

ונדריה עליה. משמע שהיו עליה מכבר בעודה בית אביה מכאן שהארוס מיפר בקודמין בשותפותיה דאב:

בבוגרת ארוסה. מדכתיב היו תהיה דריש דמשמע במהוה עצמה הכתוב מדבר והיא בוגרת שאין לאביה רשות בה:

יאות א"ר אלעזר. דמשמעות המקרא כך הוא אבל קשיא על דבריו דהיכי ס"ד דקרא בבוגרת ארוסה מיירי שהאב והבעל מפירין לה בשותפות הא מכיון שבגרה לא כבר יצאת מרשות אביה והויא כיתומה שמת אביה ומי מיפר לה ודאי הבעל מיפר וה"נ בבוגרת ולא שייכא בה שותפותיה דאב:

וקשיא על רבנן. ומהדר הש"ס דלרבנן דס"ל בנערה מאורסה הכתוב מדבר אבל בוגרת ארוסה הבעל לבדו מיפר נמי קשיא דאם עד שלא נכנסה לרשותו מיפר לה נכנסה לרשותו לכ"ש וא"כ אם בית אישה נדרה למה לי:

מה מקיימין רבנן ונדריה עליה. השתא נחית לפרושי לרבנן דס"ל בוגרת ארוסה הבעל מיפר באיזה נדרים אינון קיימין והיכי מפרשי לקרא ונדריה עליה דמשמע שהיו עליה מכבר:

אם בנדרי' שנדרה עד שלא נתארסה ונתארסה. בעודה נערה:

כבר נראה לאב ולבעל להפר. ושוב אין הבעל מפר לבדו אפי' בגרה אח"כ ויצאת מרשות האב דכיון שנראה לשניהם אין אחד מהם יכול להפר:

אלא כן אנן קיימין. הא דכתיב ונדריה עליה ומשכחת לה דהבעל מיפר בבגר לבדו:

בנדר שנדרה עד שלא מת אביה ומת אביה והיא בוגרת. כלומר שמת אביה או שבגרה ויצאה מרשותו ונתקדשה אח"כ דבכה"ג לא נראה לשניהם מעולם ובכי הא הבעל מיפר לבדו בבגר:

מנן לר' אלעזר. דמוקי קרא בבוגרת ארוסה ומניין לנערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה:

בין איש לאשתו עד כדון בבעל כו'. כלומר מדסמך הכתוב בין איש לאשתו בין אב לבתו ש"מ דיש נדרים שהאיש לאשתו והאב לבתו מפירין לה ואיזו זו נערה המאורסה דלא יצאת לגמרי מרשות האב ולא נכנסה לגמרי לרשות הבעל וקמ"ל קרא דברשות שניהם היא להפרת נדריה:

מה מקיימין רבנן. האי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו דלדידהו נפקא לן נערה המאורסה מאם היו תהיה:

ולא שבינה לבין אחרי'. שאין הבעל מיפר אלא נדרים שבינו לבינה וכן האב לבתו:

ולית לר"א כן. לשון שאלה הוא אם ר"א פליג בזה וקאמר דאית ליה נמי הכי וכולא מתמן אית ליה כולה מהאי קרא נפקא ליה מדכתיב בין איש לאשתו וגו' דוקא דברים שבינו לבינה ומדסמכן הכתוב יליף לה לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה:

ואין צ"ל שקיים א' מהן. קתני במתני' ומתמה הש"ס איתא חמי בא וראה מה צריך לאשמועינן השתא היפר האב כו' כלומר דהפרת זה בלא זה לאו כלום היא ואת אומר אכן דאין צריך לומר שקיים אחד מהן ומאי קא משמע לן בהא:

לא על הדא אתאמרת. לאו ארישא דמתני' קאי היכא ששניהם קיימין אלא על הדא כגוונא דתנינן בברייתא:

היפר. האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת. לא הספיק לשמוע שיפר לה עד שמת:

בשלא הקם. השתא מסיק למילתיה דמתני' הא קמ"ל לדברי חכמים דסברי א"צ להפר חלקו של בעל והיינו בשלא הקם אבל אם הקם לה הבעל ואח"כ מת שוב אין האב יכול להפר דמהו דתימא הואיל והשתא נתרוקנה לרשות האב הקמה דבעל לאו כלום היא קמ"ל:

את אמר. כמו אמר מר האב מיפר חלקו של הבעל כשמת הבעל ומפרש הש"ס דאם ביקש להקים כלומר אם לא הפר מתחילה ומבקש עכשיו להקים באומר מוקם ליך סתם סגי דכיון שהקם שוב אין הפרה:

מופר לך חלקו של בעל. כלומר אבל בהפרה ורוצה עכשיו ג"כ להפר חלקו של בעל צריך שיאמר בפירוש מופר לך חלקו של הבעל דאי לאו הכי מחזי כחוזר ומיפר חלקו:

פשיטא דא מילתא. אם הבעל היפר לבדו ולא היפר האב את חלקו דלאו כלום היא ואם עברה על נדרה לוקה דלא מצינו שתעלה הפרת הבעל לבדו שהרי אפי' אם מת האב לא נתרוקנה לרשות הבעל כדתנן לקמן ופשיטא לן דהפרת הבעל לבדו אינו מועיל כלום אפילו לענין מלקות:

היפר האב. אלא הא קא מיבעיא לן אם האב היפר לבדו מהו שתלקה אם עברה על נדרה הואיל והבעל לא הפר חלקו או דילמא בכה"ג מאחר שאם ימות הבעל נתרוקנה לרשות האב אמרינן דתעלה נמי השתא הפרת האב לפוטרה ממלקות:

ניחא כמ"ד אין מיתה בהפרה. כלומר דהש"ס מפרש דהבעיא אינה אלא למ"ד לעיל אין מיתה בהפרה כלומר כיון שמת הבעל שוב אין צריך הפרה מחלקו כדסברי חכמים והילכך הפרת האב לבדו הפרה מעלייתא היא ואיכא למיבעי שאפי' בחיי הבעל תיהני לפוטרה ממלקות:

ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה. אבל לב"ש דסברי לעיל דשייכא שפיר הפרה אף במיתה שאפי' מת הבעל צריך האב לחזור ולהפר חלקו וא"כ הפרת האב לבדו לאו מעלייתא היא אפי' לענין מיתה וכאן ה"נ מכיון שאינו מיפר לה הבעל ועברה על נדרה לוקה לב"ש וליכא למיבעי לדידהו:

הבעל האחרון. אם חזרה ונתארסה בו ביום האחרון מפר חלקו של ראשון עם אביה:

מתניתא אמרה כן. ממתני' דלקמן שמענו כן דקתני נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה והה"ד אם מת הראשון ונתארסה בו ביום דחד טעמא אית להו הואיל ולא יצאת לרשות עצמה שעה אחת:

מתני' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. שאין הבעל מיפר נדרי אשתו עד שתנשא:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. ומפר כל ימי נערותה דכתיב בנעוריה בית אביה ומהא שמעינן נמי דכל זמן שהיא נערה לא תצא מרשות אביה אפילו היא ארוסה והילכך ברישא כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל:

שהבעל מיפר בבגר. אם קידשה כשהיא בוגרת והך סיפא ר"א היא כדמפרש בגמ':

והאב אינו מיפר בבגר. דכתיב בנעוריה:

גמ' הוון. בני הישיבה בעיי מימר דדוקא בשלא היפר האב חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לבעל שיפר לבדו אבל אם הפר האב חלקו ומת בהא לא קאמר לא נתרוקנה רשות לבעל אלא דהבעל מיפר נמי חלקו:

נישמעינה. ת"ש ממתני' דלקמן דאין חילוק ולעולם לא נתרוקנה רשות לבעל:

דרך ת"ח כו'. ומסיפא קא דייק דקתני התם וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנס לרשותי הרי אלו מופרין שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין ואע"ג שהפר לה האב חלקו כדקתני ברישא כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין אפ"ה צריך הבעל לומר לה כן ולא אמרי' מכיון שהפר האב יכול הבעל להפר אפי' אחר שתכנס לרשותו דלא מיקרי קודמין כיון דלית כאן אלא חלקו משום דבשעת הנדר היה נראה לשניהם וה"נ כן הואיל בשעת הנדר נראה לשניהם והילכך לעולם לא נתרוקנה רשות לבעל הדא אמרה אפי' הפר האב חלקו כו' גרסינן:

הוון בעיי מימר. בסיפא היו רוצין לפרש איפכא דדוקא בשהפר הבעל חלקו נתרוקנה רשות לאב אבל לא הפר הבעל חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לאב כיון שהנדר היה נראה לשניהם:

נישמעינה. לזה מן מתני' דלקמן דקתני נדרה והיא ארוסה כו' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וע"כ בשלא הפר לה הראשון מיירי דאל"כ למה לי הפרת האחרון הרי האב יכול להפר חלקו אחר שהפר הבעל חלקו אלא בשלא הפר הראשון וקתני אביה והאחרון מפירין ואע"ג דזה הנדר היה נראה לשניהם לאביה עם הראשון אפ"ה כיון שנכנסה לרשות האחרון להפר בשותפות האב מיפר הוא עם האב והכא נמי אפילו לא היפר הבעל חלקו כשמת נתרוקנה רשות לאב כשאין שם ארוס אחר והוא לבדו מיפר:

מת האב כו' ר' חגיי בעי. לפני ר' יוסי מי נימא דעד כאן לא קאמר אלא בנדרים שנדרה משנתארסה הואיל ובשעת הנדר היה נראה לשניהם והילכך מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל:

נדרים שנדרה עד שלא נתארסה. אם בזה נמי אמרינן מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל אע"פ דבשעת הנדר לא היה רשות שניהם עליה. והיותר נראה דאפכא גרסינן הכא בבעיא ראשונה דעד כאן בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה מפני שבשעת נדרה לא הוה עליה אלא רשות האב והילכך לא נתרוקנה רשות לבעל אבל בנדרים שנדרה משנתארסה מאי דאיכא למימר הואיל ובשעת הנדר היה גם רשות בעלה עליה דבכה"ג אמרינן דנתרוקנה רשות לבעל. והשתא שייך שפיר התשובה שהשיבו:

א"ל וכי נדרים שנדרה עד שלא תתארס ונתארסה. לאו דאפי' בזה כבר נראו לאב ולבעל להפר לה אחר שנתארסה:

דתימר. כלומר ואפילו הכי את אומר בהן מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל והה"ד בנדרי' שנדרה משנתארסה דמאי שנא הדא אמרה אפילו נדר שנדרה משנתארסה מת האב לא נתרוקנה לרשות הבעל:

חסר כאן הבעיא וניכר החסרון מתוך משמעות הענין וה"ג נדרה עד שלא נתארסה נדרה משנתארסה מת הבעל נתרוקנה לרשות האב. ואסיפא קאי מת הבעל נתרוקנה רשות לאב ובעי דילמא עד כאן בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה הואיל ובשעת הנדר לא היה עליה אלא רשות האב והילכך עכשיו חוזרת לרשותו אבל בנדרים שנדרה משנתארסה וברשות שניהם היא אם בדא נמי אמרינן מת הבעל נתרוקנה רשות לאב ופשיט ליה נמי הכי וכי נדר שנדרה עד שלא נתארסה ונתארסה לא כבר נראו לאב ולבעל להפר לה כשנתארסה:

דתימר. ואפי' הכי את אומר מת הבעל נתרוקנה רשות לאב והה"ד בנדרים שנדרה משנתארסה דמאי שנא הדא אמרה כו':

שהבעל מיפר בבגר. מתני' דר' אליעזר היא. דתני לעיל בבוגרת וארוסה הכתוב מדבר ולומר שבשהיא נתארסה כשבגרה הבעל מיפר לבדו ולא איירי כלל בשותפות האב:

מתני' נתגרשה בו ביום. ששמע האב שאם עבר היום שוב אינו יכול להפר:

ונתארסה בו ביום. לאחר:

אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. שהארוס מיפר בקודמין ואפילו נדרים שנדרה בפני ארוס הראשון דכתיב ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר:

כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת. לא מחמת נישואין ולא מחמת בגר:

גמ' היו תהיה. כתיב אפי' מאה הויות שנתקדשה למאה זה אחר זה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה:

אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן. לאו אדר' הילא קאי שהרי מפורש בהדיא במתני' ור' הילא דרשא דקרא אשמועינן אלא כדקאמר לעיל סוף הלכה א' שאם מת החרוס הראשון ונתארסה לאחר בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כמו בנתגרשה ומהו דתימא ה"א שאני מת דנתרוקנה רשות לאב בנדר זה קמ"ל הואיל ולא יצאת לרשות עצמה שעה אחת. ואיידי דמייתי לעיל ראיה מהאי מתני' נקט לה הכא וכן דרך הש"ס הזה:

מתני' עד שלא היתה בתו יוצאת מאצלו. קודם שתבא לרשות הבעל:

וכן. הארוס אומר לה כן עד שלא תכנס לרשותי שמשתיכנס לרשותו אינו יכול להפר. שאין הבעל מיפר בקודמין:

בוגרת וששהת י"ב חדש. בוגרת כדינה שזמנה חלוק הוא שאם תבעה להנשא ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש לפרנס עצמה ואם לא תבעה ביום הבגר אין לה י"ב חדש אלא מיום הבגר ואם עברה עליה י"ב חדש מיום הבגר אין לה אלא שלשים יום כמו אלמנה כמפורש בפ' אע"פ:

וששהת י"ב חדש. נערה שתבעה להנשא וזמנה קצוב י"ב חדש שמכאן ואילך הבעל חייב במזונותיה ובנוסחת הבבלי בוגרת ששהת י"ב חדש ומסיק לה בגמ' תני וששהת:

ואלמנה. ששהתה שלשים יום משתבעה לינשא שהיא אוכלת משל בעלה:

הואיל ובעלה חייב במזונותיה. שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת וס"ל לר"א כיון שהיא ניזונת משל בעלה מסתמא על דעתו נודרת:

אין הבעל מיפר. יחידי עד שתיכנס לרשותו והלכה כחכמים:

גמ' מיסבר סבר ר"א דבמזונות הדבר תלוי. כלומר למאי דשמעינן לר' אליעזר דהפרת נדרי' של הבעל במזונו' תלוי ולפיכך קידש אשה על מנת לזון אותה מיד אע"פ שלא כנסה הבעל מיפר לה לבדו:

נשא אשה על מנת שלא לזון גרסינן האב מיפר לה. ולא הבעל דהכל במזונות תלוי:

דברי חכמים. ולטעמייהו דחכמים לעולם אינו מפר לבדו בארוסה ואפי' נותן לה מזונות כדר' יעקב בר אחא בשם ר"י לעולם כו' וקמ"ל דלא תימא דרבנן לא קאמרי במתני' עד שתיכנס לרשותו אלא לומר דאין הדבר תלוי במזונות לבד אלא עד שתיכנס גם כן לרשותו ומיהו עד שיזונה נמי בעינן קמ"ל דלא אלא משתיכנס לרשותו בלבד הדבר תלוי לדברי חכמים ואפילו אם נשא אשה על מנת שלא לזונה הבעל מיפר לה:

מתני' שומרת יבם כו' ר' אליעזר אומר יפר. בבבלי מוקי לה בשעשה בה מאמר מיירי וכן משמע הכא בגמ' בהלכה דלקמן וסבירא ליה לר' אליעזר מאמר קונה קנין גמור ואם היא נערה ויש לה אב אביה ויבמה שעשה בה מאמר מפירין נדריה:

רבי יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים. דלא סבירא ליה לר' יהושע מאמר קונה קנין גמור מיהו ס"ל דיש זיקה וזיקה ככנוסה כלומר כשאר ארוסה שהבעל מיפר בשותפות האב וכשאין שם אלא יבם אחד הוא דמיפר אבל כשיש שני יבמין אין שום אחד מהן מיפר שאין ברירה:

ר' עקיבה אומר לא לאחד ולא לשנים. דקסבר זיקה אינה ככניסה ומאמר אינו קונה קנין גמור מן התורה והל' כר' עקיבה:

גמ' על דעתיה דר' אליעזר גרסינן. כלומר דבעי הש"ס לר' אליעזר דס"ל היבם מיפר ואפילו יש כאן שני יבמין דאגידא בהו והן דאמר ר' אבהו בקידושין פרק האומר גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום כו' דאפילו קידושי מאה תופסין בה והשתא בעי לר' אליעזר מי מיפר לה נדריה הראשון מיפר או אפילו אחד מכולן הואיל ובכלהו אגידא היא:

והאי דאמר ר' יעקב. וכן הא דאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן בפ"ק דקידושין דמייעד אמה העבריה אפילו לבנו קטן ומי מיפר לה דקטן אין לו זכות ומי נימא הואיל ואכתי קצת אגידא ביה בהאדון הוא מיפר לה נדרה:

והאי דאמר ר' יעקב. בריש פ' חרש דאשתו של חרש ושל שוטה אפילו אשם תלוי אין בה להביא עליה מי מיפר נדרים כלומר אם האב יכול לבדו להפר נדרה הואיל דקידושי החרש לאו כלום הן או לא ולא איפשיטו כל הני בעיי:

מתני' מה אם אשה שקנה הוא לעצמו. היינו ארוסתו:

אשה שקנו לו שמי'. יבמתו:

אינו דין שיפר נדריה. בשותפות עם האב:

שיש לאחרים בה רשות. שגם היא זקוקה לשאר האחים שאם עשה בה יבם זה מאמר ובא אחיו אח"כ ועשה בה מאמר תפיס גם השני דיש מאמר אחר מאמר:

מה אתה משיב על יבם אחד. כלומר תשובתך טובה על דברי ר' אליעזר שאומר אפי' בשני יבמין היבם מיפר מה תשיבני על דברי שאני אומר לאחד ולא לשנים:

אין היבם גמורה לאישה. ליבמה אינה קנויה לו לגמרי להתחייב מיתה הבא עליה כשם שהארוסה גמורה לאישה לענין חיוב מיתה הבא עליה:

גמ' עד שלא נכנסה לרשותי. קודם שארסתיה:

משנכנסה לרשותי. כלומר משקידשה הוגמרה לי להיות מיפר בשותפות האב:

אשה שהיה לי בה רשות עד שלא נכנסה לרשותי. היינו יבמה קודם שעשה בה מאמר היה לו חלק בה משום זיקה:

משנכנסה לרשותי. כשעשה בה מאמר אינו דין שתגמור לי להיות זכאי בהפרת נדריה בשותפות האב:

שכשם שהיה לך בה חלק. קודם שעשית בה מאמר והיה לך בה חלק משום זיקה כך היה לאחרים עמך בה חלק שהרי היא זקוקה לשניהם:

אמר לו. ר' עקיבא כשם שלא חלקת לנו בין שומרת יבם אחד כו' היינו לענין חיוב מיתה ואין הבא על היבמה חייב סקילה ואפי' עשה בה היבם מאמר כשם שחייב על נערה המאורסה:

יכול בנדרים ובשבועות כן. דברי ר' יהושע הם ששאל לר' עקיבא אם לענין נדרי' ושבועות גם כן לא תחלוק שאפי' ביבם אחד ועשה בה מאמר שאינו מיפר נדריה כמו הארוס:

אמר לו. ר"ע אבל באמת כן הוא אף בנדרים ובשבועות:

אמר לו. ר' יהושע אילו היית בימי ר' אלעזר בן ערך שאמר המאמר קונה קנין גמור גרסי' כדאמר ביבמות פרק כיצד מה היית אומר והשיב לו ר"ע דהכא מודה נמי ר"א בן ערך שאינו מיפר לה נדריה אע"פ שעשה בה מאמר עד שתיכנס לרשותו ומטעמא דאינה גמירה לי לענין חיוב מיתה לכ"ע:

מתני' כל נדרים שתדורי מכאן. כלומר משעה שאצא מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין:

לא אמר כלום. דהוה ליה קיום בטעות לפי שיש נדרים שאינו רוצה בקיומן:

הרי הן מופרין. ר"א אומר מיפר. דמסתמא אין אדם רוצה בנדרי אשתו:

אם היפר נדרים שבאו לכלל אסור. לאחר שנדרה שאסורה בהם אם אין הבעל מפר לה:

את שבא לכלל הקם. נדרים שחלו כבר:

לא בא לכלל הפר. ואע"ג דאיכא ק"ו בע"כ היקשן הכתיב:

חזר ר' אלעזר כו'. גירסת הדפוס חסרה ומשובשת והגהתי כמו שהוא בתוספתא ובבבלי:

גמ' השיבו. חכמים על דברי ר' אלעזר שלמד מק"ו והרי המקוה יוכיח שמעלה את הטמאין מטומאתן בטבילה ואינו מציל את הטהורין מלטמא שאם טבל בעודו טהור לא מהניא ליה טבילה שלא יטמא אח"כ אם יגע בטומאה ואף אני אביא הבעל שאע"פ שמיפר נדרי אשתו לאחר שנדרה אינו מיפר מקודם שנדרה:

מה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו משנדר. שהרי הוא בעצמו אינו יכול להפר נדרו אלא אם כן נשאל לחכם דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:

הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור. כדאמרינן לעיל בפרק ג' הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה עומד בראש השנה ואומר כל נדרים שאני עתיד לידור בטלין:

מקום שהוא מיפר נדרי אשתו משתידור כו'. והשיבו לו חכמים לא מה למיפר נדרי עצמו עד שלא ידור שכן אם רצה להקם מוקם. כלומר שהרי בידו להקם נדריו אם לא יתנה עליהם מראש השנה:

שכן אם רצה להקם. לה מתחילה קודם שתידור אינו מוקם דבזה כ"ע מודים כדקתני ברישא דמתני':

ואומר. ועוד דהקישן הכתוב אישה יקימנו וגו':

מתני' הפר נדרים. שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה:

כל היום. עד שתחשך שנאמר ביום שמעו והא דכתיב מיום אל יום צריכא דלא תימא ביממא אין בליליא לא קא משמע לן מיום אל יום דזמנין שיש לו זמן להפר מעת לעת כגון שנדרה בתחילת הלילה:

ויש בדבר להקל ולהחמיר. כלומר פעמים שיש להפרה זמן מרובה ופעמי' זמן מועט:

כיצד נדרה בלילי שבת. הא דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין נדרים בשבת ואפי' שלא לצורך השבת אבל החכם אינו מתיר בשבת אלא נדרים שהם לצורך השבת אע"פ שהיה לו פנאי מע"ש יכול להתיר לצורך השבת אבל שלא לצורך השבת לא מפני שיכול להמתין עד לאחר השבת:

נדרה עם חשיכה. שנדרה בשבת סמוך לחשיכה מיפר עד. שלא תחשך והיינו להחמיר שצריך להפר לה קודם שתחשך שאם לא הפר וחשיכה אינו יכול להפר ואין הפרת נדרים מעת לעת אלא אם כן נדרה מתחילת הלילה:

גמ' תני ר' יוסי בי רבי יהודה כו'. גירסת הדפוס משובשת ומוחלפת וה"ג כמו שהגהתי בכאן כפי גי' הבבלי דף ע"ו:

מה טעמא דרבנין. במתני' דאמרי הפרת נדרים כל היום בלבד:

ביום שמעו. כתיב דמשמע אותו היום בלבד:

מה טעמא דר' יוסי בר' יהודה. דאמר מעת לעת מיום אל יום כתיב דמשמע מאותה שעה ביום זה עד למחרת באותה שעה:

מה מקיים ר' יוסי בר' יודה טעמא דרבנן ביום שמעו ומשני תיפתר שנדרה בתחילת הלילה. וביום שמעו הוי נמי מעת לעת וכי תימא ביום שמעו למה לי הא ממילא ש"מ דאם נדרה מתחילת הלילה מפר לה מיום אל יום כל המעת לעת איצטריך דאי לא כתיב אלא מיום אל יום ה"א מחד משבתא לאידך חד בשבתא ליפר לה דמיום אל יום משמע אל יום שכמוהו להכי איצטריך ביום שמעו ביום אחד שלם מעת לעת. הכי מפרק לה בבבלי שם:

מה מקיימין רבנן טעמא דר' יוסי בר' יודה מיום אל יום ומשני תיפתר שנדרה בתחלת לילי שבת ונשתתק. בתוך מעת לעת ואינו יכול להפר ושוב חזר לדיבורו וכדמסיק לקמיה:

על דעתיה דר"י בר' יודה נותנין לו כ"ד שעות. כלומר בהפרת נדרים דעלמא ר' יוסי בר"י לקולא ורבנן לחומרא דלר' יוסי נותנין לו כ"ד שעות ולרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד עד שתחשך אבל בנשתתק וחזר לדיבורו איפכא הוא לר"י בר' יודה לחומרא ולרבנן לקולא כדמפרש ואזיל:

על דעתיה דר"י בר' יודה מצטרפין לו כ"ד שעות. לומר אפי' אותן שעות שנשתתק ואינם ראוין להפרה מצטרפין לו לכ"ד שעות דהפרת נדרים אינם אלא בתוך מעת לעת:

על דעתיה דרבנן. דילפי מביום שמעו דמשמע יום הראוי לשמיעה שיפר בו לאפוקי שעות שאינן ראוין להפרה אינם בתוך המנין ולעולם הוא מפר עד שיחזור לדיבורו כלומר משעה שהוא חוזר לדיבורו מחשבינן ואם חזר לדיבורו לפני שקיעת החמה שעה אחת ולא הפר עוד אינו יכול להפר ואם לא חזר לדיבורו עד למחרת מיפר והולך למחר עד שתחשך ולהכי אתא מיום אל יום לרבנן לומר דזמנין משכחת לה שהוא מיפר מיום אל יום ביום המחרת שאותן השעות שנשתתק אינם מן המנין:

מופר לך במנחה. אם אמר לה כלשון הזה לא אמרינן דדעתו להקם עד המנחה ושוב אינו יכול להפר אלא מיפר הוא לעולם ובמנחה תחול הפרה קאמר וכן במוקם לך במנחה דעתו שתחול הקמה במנחה ומוקם לעולם:

מופר לך עד המנחה. לא אמרינן דדעתו היה שאינו מופר אלא עד המנחה ולאחר מכאן יקום אלא כאומר מופר ליך מן המנחה ולמעלה ומופר לעולם:

תמן תנינן. סוף פ' מי שהחשיך מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרי' שהן לצורך השבת:

תני בין נדרים כו'. כלומר הא דקתני שהן לצורך השבת אנשאלין לחוד קאי אבל הפרת הנדרים של בעל לאשתו מיפר הוא אפילו נדרים שאין לצורך השבת מכיון שלאחר השבת שוב אינו יכול להפר:

ונשאלין. לחכם דוקא נדרים שהן לצורך השבת כגון שנדרה מאכילה או מתכשיטין מפני כבוד השבת הא שלא לצורך השבת לא מפני שהזקן יכול הוא להפר כלומר להתיר למחר ואין הזמן עובר לפיכך אין נשאלין שלא לצורך השבת:

וכרבי יוסי בר' יודה ור"א בר"ש דאמרי הפר נדרים מעת לעת אפי' נדרים שהן שלא לצורך השבת לא יפר גרסינן. והאי אפי' אהפרת נדרים דבעל לאשתו קאי כלומר אם נימא דהאי ברייתא לא אזלא אלייבייהו דלדידהו אפילו בהפרת נדרים נמי אסור שלא לצורך השבת כיון דיכול להפר למחר:

תיפתר דברי הכל הברייתא וכשנדרה בתחילת לילי שבת איירי דלאחר השבת שוב אינו יכול להפר אפי' לר' יוסי בר' יודה ולפיכך מפירין אפי' שלא לצורך השבת:

הבעל שאמר. לאשתו אין כאן נדר אין כאן שבועה בלשון התרת חכם או שהחכם אמר מופר ליך בטל ליך בלשון הפרה לא אמר כלום אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו הבעל בלשון הפרה דוקא כלישנא דקרא את בריתי הפר משום דהפרת הבעל מכאן ולהבא הוא ובלא טעם והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה משום דעוקר הנדר מעיקרא ע"י פתח וחרטה:

ראשונים. דורות הראשונים היו נשאלין שאלה זו מהו שישאל אדם על הקמתו. אתר שהקים לה אם יכול עוד להתירה ע"י שאלה שנשאל לחכם על הקמתו ויכול להפר לה בו ביום או לא ולא איפשיטא ובבבלי פשיט לה נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר:

היך עבידא. זו בעיא אחריתא היא כלומר איך הדין אם נדרה כו':

פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל. בלשון הפרה כמו הבעל דכהקם לה דמי כיון שלא הפר ביום שמעו ושוב אינו יכול להפר אלא מהו שיפר לה לענין הזקן כלומר שיתיר נדרה דרך התרת החכם ע"י פתח:

מה אנן קיימין. ומפרש הש"ס במאי עסקינן הבעיא זו אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן ומאי תיבעי ליה הא אין אדם מתיר נדרי עצמו ונדר שבינו לבינה כנדרי עצמו הן:

אלא כן אנן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים. שאינו יכול להפר ואם מתיר הוא בדרך התרת חכם:

ולא ר' יודה היא. כלומר דמתמה הש"ס ואכתי מאי קא מיבעיא ליה ואמאי לא יכול להתיר ולא ר' יהודה הוא דקאמר דאין אדם מתיר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ואע"פ שאין תועלת לו בהיתרה משום דאשתו כגופו כדתנן בפרק ב' דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים וכיון דיחידאה היא לא קי"ל כוותיה:

תני בשם ר' יודה. כלומר דמשני יש דתני בשם ר' יודה ור' חייא תני לה בשם חכמים והילכתא כוותייהו ואין יכול להתיר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים:

מהו להתיר. החכם מהו שיתיר נדרים בלילה וקאמר דקל וחומר הוא ומה בהפרת הבעל שכתוב ביה ביום שמעו הרי הוא מיפר בלילה דהא לכ"ע אם נדרה בתחילת הלילה מיפר לה בלילה וביום המחרת כדכתיב מיום אל יום נדרי זקן שהוא מתיר ואין כתיב בהן ביום לא כ"ש דמתיר בלילה:

מהו להתיר ע"י תורגמן. אם אין הנודר יכול לפרוט הנדר אלא על ידי תורגמן:

נישמעינה מן הדא. דר' בא נעשה תורגמן לפני ר' יוחנן לאשה אחת שבאת לשאול על נדרה ולא היתה יכולה להבין סוריבטין א"נ סוריסטין לשון ארמי ש"מ שמתירין על ידי תורגמן:

והשואל צריך להיות עומד מן הדין. קרא דכתיב ועמדו שני האנשים וגו':

אין לי עומדין אלא נידונין. בעלי דינין:

ת"ל עמדו. הוי צריך למיכתב וכתיב ועמדו לרבות כל השואל שצריך להיות עומד:

איחר בעמידה כדי לומר אין כאן נדר. כלו' כפי זמן היתר הנדר והפתח שהתיר לו היה מתעכב בעמידה וללמדו נתכוין שאף הנשאל מותר בעמידה:

דקונתיה. שם המקום:

מישרי נדרא דגמליאל בר בריה. של גמליאל דקונתיה וא"ל לר' מנא לא תעביד לי כמו שעשית לזקיני אלא שב את ואני עומד דס"ל כמ"ד הנשאל יושב:

שלשה שיודעין לפתוח. יודעין למצוא פתח להתיר הנדר מתירין כזקן מומחה:

סברין. בני הישיבה מימר במקום שאין זקן מומחה הוא דמתירין ג' הדיוטות וקאמרי רבנן דקיסרין אפי' במקום שיש שם זקן מומחה:

אמרין. חסר כאן וכך היא הגירסא מצאתי בהר"ן אמרין קומי ר' יסא רב הונא שרי נדרין ר' זירא בעא קומי דר' יסא רב הונא ראשי המטות א"ל ואין לית רב הונא ראשי מטות מאן אינון ראשי מטות רב הונא ראש לראשי מטות כלו' שהיה מתמה על שרב הונא מתיר נדרים יחידי והא ראשי המטות כתיב וקס"ד דמומחה סמוך בעינן ורב הונא לא היה סמוך ולא נקיט רשותא מריש גלותא דאי לאו הכי מאי קא מתמה והשיב ר' יסא דלא בעינן סמוך אלא מומחה ורב הונא ראש לכל המומחין:

מהו למנות זקנים לדברים יחידים. כגון להתיר נדרי' לבד או להתיר בכורות לבד:

רב מניתיה רבי. רבי היה נותן רשות לרב להתיר נדרים ולראות כתמים ש"מ שנותנין רשות לדברים יחידים אע"פ שאין לו רשות בכל הדברים:

מן דדמך. משנפטר רבי ביקש רב מר' גמליאל בנו ליתן לו רשות להתיר מומי בכורות ולא רצה להוסיף לו:

ור' יוסי בר' בון אמר. לא כך היה המעשה אלא רבי נתן לו רשות לכל הדברים ובהיתר בכורות לא נתן לו להתיר אלא מומין שבגלוי כו' וכן משמע בבבלי סנהדרין דף ה' דאמר משום דרב בקיע במומי טפי ושרי מומי דלא ידעי אינשי והאי חששא לא הוי אלא במומין שבסתר:

אע"ג. ואפילו למ"ד שמותר למנות זקינים לדברים יחידים ודוקא שיהא ראוי זה לכל הדברים כהדא שריב"ל היה ממנה ונותן רשות לכל תלמידיו והיה מצטער על אחד שלא הי' יכול למנותו מפני שהיה לו גבן בעיניו והיה לו מום בעין:

ומני יתיה לדברים יחידים. כלומר והיה לו למנותו לדבר אחד מה שהוא ראוי לו כגון להתיר נדרים אלא הדא אמרה הראוי למנותו לדבר אחד צריך שיהא ראוי לכל הדברים:

אפילו לדבר אחד אינו ראוי. למנותו:

מהו למנות זקינים לימים. על זמן מה ולא כל הימים:

פייס. בקש מר' יודא הנשיא שיכתוב לו אגרת אחת של כבוד מפני שצריך אני לילך לחוצה לארץ בשביל פרנסתי:

שלוחינו וכיוצא בנו. וראוי לכל הדברים וזהו נתינת רשות:

עד שיגיע אצלינו. ניתן לו הרשות עד זמן שיחזור ש"מ ממנין לימים ידועים:

אכן כתב ליה. בזה הלשון כתב עליו הרי שלחנו לכם אדם גדול שאינו בוש לומר על הדבר לא שמעתיו מפני ששבח הוא לאדם גדול להיות מודה על האמת ולא יבוש בדבר:

מהו להתיר בפלינס. מין כתונת קטן בלשון יוני כלומר הא דתני לעיל אין נשאלין אלא עטופין מי בעינן דוקא עטיפת סודר וטלית או אפילו כעין עטיפת עראי סגי:

במקום שאין טלית. היה הדבר ואין ראייה מכאן:

בנדרים הקלים. שאין צריך כ"כ עיון לבקש פתח להתיר ובאלו אין צריך עטיפא: