מתני' ארבעה נדרים התירו חכמים. ובגמ' פליגי בהו אם צריכין היתר חכם או שהן מותרין בלא שאלה:

קונם שאיני פוחת לך מן הסלע. שהוא ד' דינרין ואמר קונם ככר זה עלי אם פוחת אני לך מזה:

והלה. הקונה אומר שאינו מוסיף לו על השקל שהוא שני דינרין:

שניהן רוצין בשלשה דינרין. ולא היה בלבם לשום נדר אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף ויתן לו ג' דינרין וכן הלוקח לא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך והילכך לא הוי נדר ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים היכא דמוכחא מילתא כי הכא שכן דרך המוכרים והלוקחים לעשות כן אזלינן בתר דברים שבלב:

ר' אליעזר בן יעקב אומר. בבבלי מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני אף הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ולאו דוקא ר"ה אלא הה"ד בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע:

ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. כלומר שצריך שיזכיר בפיו לתנאו בשעת הנדר ויאמר על תנאי הראשון אני נודר שיהיה התנאי קיים ואז הנדר בטל כדמפרשינן בגמרא והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

גמ' וכל הנדרים לאו חכמים הן שהן מתירין. בתמיה דקס"ד אלו נדרים שחכמים מתירין בפתח להתיר הנדר קאמר והלא כל הנדרים מתירין כדדרשינן מקראי דכתיב וידבר משה וגו':

תלה הפרשה בראשי המטות. לומר לך שיהו ראשי המטות והן המומחים מתירין נדרי העם ורב יהודה בשם שמואל יליף לה מלא יחל דברו כו' וכן אמר בבבלי פ"ק דחגיגה:

פעמים שאינו מקיים. אם רצה ילך אצל חכם ויתירנו:

באפי נשבעתי. ולפיכך חוזר אני בי לשאול על הנדר והשתא חוזר להקושיא וכל הנדרים כו' ותנינן ד' בתמיה ומשני ר"א דה"ק אילו אינן צריכין היתר חכם שאינם צריכין שאלה מפני שהתירו חכמים לו ואין כאן נדר כלל:

אלו הן צריכין היתר חכם. כלומר שצריך שאלה לחכם אע"פ שפתחיהן בצדן כדלקמן:

התיב איסי. נמי על דברי ר' לעזר דקאמר שאינן צריכין היתר חכם והרי לא מצינו פתח לנדרים אלא מכאן כלו' שאין מתירין שום נדר אלא אם יש לו פתח כעין נדרים דמתני' והיינו דקסבר אין פותחין בחרטה שאין החכם מתיר לו בחרטה בלא פתח אלא דוקא בפתח שהוא ניכר שהנדר בטעות כארבעה נדרים אלו:

אמר ליה שמואל. לאיסי חגר עליה מותנא קשרת עליה החבל כלומר שהחזקת הדבר דנשמע מדבריך שהן צריכין היתר חכם. א"נ יש לומר דאיסי הקשה לשמואל דקאמר הן צריכין היתר חכם וקס"ד דדוקא נדרים אלו צריכין היתר חכם והלא בכל הנדרים שצריכין פתח מכאן הוא דלמדו וא"ל שמואל תקשור עליה החבל כלומר למוד מכאן למקום אחר ואלו הן לאו דוקא אלא כל הנדרים שהן כאילו ניתרין בהיתר חכם:

מתני' פליגא על איסי. דתנן לקמן פ' קונם יין האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבנך כור א' של חטין ושתי חביות של יין הרי זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם וכן בסיפא התם אם אין את בא ונותן לבני כור א' של חטין כו' אף זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם משום דהוו כנדרי זרוזין אלמא שאין צריכין היתר חכם:

פתר לה. הא דקאמר שלא על פי חכם ה"ק דשאני משארי נדרים שהן צריכין פתח ממקום אחר והחכם צריך להמציא לו פתח אבל אלו פתחיהן בצדן שלח נתכוון אלא לזרזו ומאליהן יש להן פתח וכמו כל הני דמתני' אבל לעולם צריכין שאלה לחכם:

הדא דאת אמר. להני אמוראי דלעיל שאין צריכין היתר חכם בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז ושניהם רוצים דקאמר במתני' רוצין מתחילה קאמר:

אבל. במעמידין דבריהם שבדוקא נדרו לד"ה צריכין היתר חכם:

הרי זה מעמיד וזה אינו מעמיד. היה אחד מהן מעמיד בדבריו המוכר או הלוקח והשני לא העמיד דבריו אלא נתרצה בג' דינרין:

מאחר שבטל. הנדר אצל זה יבטל אצל זה ומותרין שניהם לקיים המקח בג' דינרין:

שאילו היה אומר זה בסלע כו'. כלומר דגם בשני לוקחין הדין כן שאם היה מוכר לשנים זה בסלע המוכר אומר בסלע וא' מהלוקחי' אומר ליתן לו בשלש דינרין והשני אומר בשקל ומעמיד בדבריו:

מאחר שביטל דינר זה על זה. כלומר שהמוכר ביטל דינר על זה שאומר בשלש ובטל הנדר אצלו ומותר ליתנו לו בשלש:

יבטל עוד דינר אחר אצלו. בטל הוא ג"כ אצל השני ומותר ליתן לו בשנים אם רוצה המוכר בכך ואין כאן משום נדר:

מאן תנא נדרי זרוזין ר' טרפון. דאמר בפ"ה דנזיר גבי שנים שהיו מהלכין בדרך ואחד עובר לפניהם ואמר אחד הריני נזיר שזה פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ר' טרפון אומר אין אחד מהן נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיהא ברור לו הדבר בשעת קבלת נזירות בלי שום ספק וכן הוא בנדרים דאיתקש לנזירות:

דו פתר לה במעמידין. כלומר שהוא מפרש המתני' שאפי' במעמידין דבריהן מיירי ואפ"ה כיון שלא היה ברור לשום אחד מהן בשעת הנדר שיחול נדרו שכל אחד חשב בדעתו שמא יתרצה חבירו לו בשומת החפץ לא הוי נדר. דבעינן הפלאה בשעת הנדר כר' טרפון:

אמר ר' בא. דלא היא דתיפתר המתני' ד"ה ובשאין מעמידין דבריהם מיירי ואפי' לחכמים דפליגי על ר"ט וס"ל דלא בעינן הפלאה מודו הכא כיון ששניהם רוצים מעיקרא בכך ולא נתכוונו אלא לזרז לא הוי נדר כלל. והכי מוקי לה רבא בבבלי ריש פירקין:

אין תימר במעמידין. דאי מוקמית לה למתני' אפי' במעמידין דבריהן וטעמא משום דבעינן הפלאה וא"כ הא דקתני ר"א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו נמי אפי' במעמיד דבריו הוא דהא אף הרוצה קאמר וטעמיה משום דאין כאן הפלאה דלא סמכה דעתיה בשעת הנדר שיקיים זה דבריו וא"כ קשיא ליתני ר"א בן יעקב ור"ע שניהן אמרו דבר אחד שלא ניתנו נדרים אלא להפלאה ואנן לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי אלא ר"ט בלבד אלא ע"כ בשאין מעמידין מיירי וטעמא משום דמעיקרא לא נתכוונו אלא לזרז ולא משום דבעינן הפלאה וראב"י דקאמר אדברי ת"ק אף הרוצה נמי טעמיה משום דהוי נדרי זירוזין:

אית תניי תני. בדברי ר"א בן יעקב במתני' הרוצה להדיר כו' ולא קאי אדברי ת"ק:

ה"ג מ"ד הרוצה מסייע לרבי אמי ומ"ד אף הרוצה מסייע לר' בא. לדר' אמי דמוקי מתני' אפילו במעמידין דבריהם קתני הרוצה ול"ק ניתני ר"א בן יעקב ור"ט שניהן אמרו דבר אחד דראב"י מילתא אחריתא קאמר ולא קאי אדברי ת"ק וטעמיה משום נדרי זירוזין ולר' בא אף הרוצה תנינן כדלעיל:

ר' פדת כו'. מפרש לה נמי כר' אמי:

כיני מתני' כו'. משום דקשיא ליה הא דקתני ובלבד שיהא זכור אדרבה אי זכור הוא לתנאו ואע"פ כן נדר עקרי' לתנאיה והנדר קיים הילכך מפרש דהא דקאמר ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר בשלא התנה כלומר שלא התנה על נדר זה וכגון שהתנה על דבר מיוחד שרגיל בו לידור ושוב שכח במה שהתנה ואינו משום אל לבו עכשיו אם התנאי היה מזה הנדר או לא ולפיכך צריך שיהא זכור לתנאו בשעת הנדר וכלומר שיזכיר בפיו ויאמר על דעת הראשונה אני עושה שאם מתחילה התניתי על נדר זה גם עכשיו אני רוצה שיהא בטל ואם נזכר אח"כ שעל דבר זה התנה הנדר בטל:

אבל בהתנה. כלומר שהתנה סתם ולא על דבר מיוחד או שיידע בודאי שעל נדר זה התנה:

אע"פ שאינו זכור. כלומר אע"פ שלא הזכיר בפיו בשעת הנדר שעל דעת הראשונה הוא נודר הנדר בטל. וזהו כענין אוקימתא דרבא בבבלי דף כ"ג:

בנדרים. הא דאמרי' דהתנאי מהני בנדרים דוקא אבל בשבועות לא דאין תנאי בשבועות:

כהדא דתני כו'. מפרש לעיל בפ' אילו נאמרין וע"ש:

מתני' נדרי הבאי. גוזמא ושפת יתר והוא בעצמו יודע שלא היה כך:

קונם. עלי ככר זה אם לא ראיתי כו':

נדרי שגגות כיצד. אמר קונם ככר זה עלי אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה ובשעת הנדר היה סבור שלא אכל ולא שתה לא הוי נדר:

שאיני אוכל. אמר לחבירו קונם שאיני אוכל לך ואיני שותה ושכח ואכל ושתה וזהו שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול שבשעת אכילה ושתיה שכח את הנדר ומותר דילפינן משבועה דכתיב האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם בשעה שהשבועה חלה עליו כלומר שיהא זכור מן השבועה והה"ד בנדר:

שגנבה את כיסי. היינו נדרי שגגות דכיון שנודע שלא גנבה לו נמצא שלא היה נדר:

ונמצאו אביו ואחיו. וכיון שאלו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם לידור עליהן והנדר בטל מאליו אבל בקונם אשתי נהנית לי צריך שיאמר בפירוש שגנבה כו' דאי לא אמר אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר:

אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:

גמ' איפשר שלא עבר בה כעולי מצרים. בתמיה מה חידוש הוא זה וכי לא אפשר שבאמת עבר בדרך הזה כיוצא מצרים ואמאי קרית לה נדרי הבאי:

אלא כן אנן קיימין. שאמר שראה אותם בראיה אחת וזהו דבר שאי אפשר:

והא כו'. מייתי ראיה נמי לקושיא דלעיל:

והא חויה. על הא דקאמר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד והא האי נחש בימי שבור מלכא שהיה גדול כ"כ שבלע הגמלין וקרונין של המלך וכשרצו להמיתו היו ממלאין עורות הגמלים תבן ונתנו בתוכם גחלים לוחשות ובלעום ומת:

פחלץ. עורות. כמו הפוחלץ של גמלים פ' כ"ד דכלים:

אנא חמית משך דחיוי עביד אורי. כמו עורו:

על עומני. ובשבועות גריס תמני שהיה עורו גדול כ"כ כמו שמנה מססטולא שם המדה שהיה בימיהם:

סליק קרובין למלכותא. שהעלוהו למתנה להמלך להראות פלא גדלו אלמא דיש נחש גדול כל כך ואמאי נדרי הבאי הוא:

במרובע. מתני' מיירי שאמר ראיתי נחש מרובע ואין בריה מרובע בעולם כדלקמן:

אין תימר במרוב' גרסינן וכן הוא שם. ואי במרובע קאמר מאי אריא גדול כקורת בית הבד ואפי' קטן נמי דברי הבאי הוא:

א"ר מתניה. כן הוא באמת אלא דדרך התנא לתפוס דבר הגדול במשנתו:

תדע לך שהוא כן. דקתני התם אם לא ראיתי גמל פורח באויר וניתני עכבר פורח דמ"ש אלא כך דרכו של התנא למינקט דבר הגדול:

אין מרובע מששת ימי בראשית. אין לך בריה בעולם שנברא מרובע ממש ברבוע הישר:

והתנינן. בנגעים גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע גרסי' שם:

כל גרמא. כל עצמה של זו המשנה שמעינן דלאו מרובע הוא דאל"כ למה לו למיתני מרובע אלא דלמה תנינן מרובע שירבע הוא וישער הנגע כמות הגריס ומרובע:

והא כנעה. שם שרץ ותולעת אחת ובפ"ט דפרה הדירה והכנה שבתבואה ובריה מרובע היא:

מלא קיטרין. מלא קשרי' כלומר שאינו חלק כ"כ כמו שטח המרובע:

והא עניבא דפילא גרסינן. וכן הוא בשבועות שם ענב' של פרי א' ומרובע הוא ומשני עגיל הוא מלמטה:

ואית דבעי מימר דלא אמר רשב"ג אלא בבריות. לא מצינו אבל במיני אוכלין יש ותני נמי כן:

שוא ושקר כו'. בשבועות גריס לה על מתני' דהתם שבועות שוא כו' ואגב הא דלקמן נקט לה וכל הני שניהם בדיבור א' נאמרו חשיב בספרי:

איזהו שוא ואיזהו שקר שבועות שוא כו'. כדתנן שם אמר על האיש שהיא אשה אבל שבועת שקר הוא שנשבע ומחליף בדיבורו:

ר' יעקב. פליג דבהא גופי' שנשבע לשנות הידוע יש חילוק אם אין הדבר ידוע אלא לשנים שבועת שקר מיקרי ולא מיקרי הידוע לכל אדם:

לשלשה. מיקרי ידוע לכל אדם והוי שבועת שוא:

ר' הילא בשם ר"א. אפילו השלישי אינו כאן אלא בסוף העולם הוא והוא מכיר הדבר שבועת שוא הוא:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו דרבי יוחנן ודרבי אלעזר הא אפילו לר"י מקרא ידוע לכל אדם ואפילו אין עכשיו כאן השלישי עכ"פ ידוע לשלשה הוא וכשיבא זה הג' יתגלה שקרו הידוע:

שינה בו בפני שנים. נשבע לשנות הידוע בפני שנים המכירין בפנינו והשליך הדבר לים והתרו בו משום שבועת שוא איכא בינייהו:

ע"ד דר' יוחנן אינו לוקה. שאי אפשר שיכירו השלישי ולרבי אלעזר לוקה דסוף סוף שבועת שוא הוי וכן אם התרו בו משום שבועת שקר א"ב לר"י לוקה דהא בפני שני' הוי ולר"א אינו לוקה דהרי יש אחד בסוף העולם שהוא מכיר ולא הוי שבועת שקר אלא שבועת שוא:

אפי' ביעה ומרגליתא. אפי' אמר שראה מרגלית גדולה כביצה נשבע לשנות הידוע הוא:

והן אפי'. בתמי' כלומר דמתמה הש"ס עלה ומאי אפילו דקאמרת דפשיטא דשבועת שוא הוא דהפלגה גדולה היא ואין לך שבועת שוא יותר מזו אלא תני הכי כגון ביעה ומרגליתא שבועת שוא הויא:

כך שבועו' הבאי מותרות. אם אמר בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים:

כאן במעמידין. הא דתני שבועות הבאי אסורין במעמיד בדבריו שלא אמר דרך גוזמא ולפיכך השבועה חלה ואסור:

אפי' תימא. שני הברייתות במעמיד או בשאינו מעמיד מיירי ול"ק כאן במיחל שבועה על נכסיו שאמר נכסי אסורין עלי בשבועה אם לא ראיתי כו' נכסיו אסורין דאמרי' בודאי לאסור נכסיו נתכוין כדי שלא ילקה משום שבועת שוא:

האי דקתני מותרות. ללקות הוא דאינו לוקה בשבועות הבאי משום שבועת שוא:

עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו. כלומר דהא נמי בהכי מוקמינן שאמר על נכסיו שיהו אסורין בשבועה דנכסין אסורין אלא לענין מלקות הוא דקאמר מותרות שאינו לוקה:

ההן. מי שנשבע על שנים שהן שנים לוקה משום שבועת שוא:

ההן. מי שראה המטר יורד ואמר קירי בלי בריקשון האלקים כלומר בשבועה שיורד מטר הרבה בריקשון בלשון יוני מטר. הערוך. בלי פירושו הרבה קיר אדון וכלומר אע"פ שהיא שבועת שוא של אמת אסור כדר' חוניא כו':

בולייות. עיירות:

לשוא. על עסקי שבועת שוא:

תמן תנינן. פ"ג דשבועות וגי' הדפוס חסרה בכאן והגהתי כמו שהוא שם:

שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על השבועה:

דבר שאלו בנדרים אסור ובשבועות מותר. כלומר מה ששנינו בברייתא התם חומר בשבועו' מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות ומפרש דהיינו רישא דבר שאלו בנדרים אסור דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה חלה על השבועה כדתנן בפרקין דלעיל:

וה"ג ודבר שאילו בשבועות אסור בנדרי' מותר לא על הדא איתאמרת אלא על הדא אחד דברים כו'. לא על זו מתני' קאי אלא על האי מתני' דתנן שם אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים אחד דברים שיש בהן ממש וא' דברים שאין בהן ממש כגון שאמר שבוע' שלא אישן דהשבועה חלה עליהן אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש כדאמרי' בפירקין דלעיל:

מאחר שאין בידו לבא. שאין בידו לישבע להבא שיתן פלוני לפלוני מנה:

אין בידו לשעבר. אין השבועה חלה בכה"ג אפי' נשבע לשעבר משום דבשבועת ביטוי בעינן שיהא שייך בה להבא ולשעבר ומילתא דליתי' בלהבא ליתי' בלשעבר. והיינו מילתי' דשמואל בבבלי שבועות דף כ"ה:

ה"ג כמו שהוא בשבועות אשכח תני על תרתיהון זה חומר לשעבר משלבא שהאומר לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת לא אכלתי לא אכלתי חייב על כל אחת ואחת. כלומר מצינו בריית' דפליגא על שמואל דקחשיב נמי להא שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה וקאמר עלה זה חומר בלשעבר משלבא שנוהגות בלשעבר אע"פ שאין נוהגות בלהבא וכן בלא אוכל לא אוכל חומר בלשעבר הוא דלהבא אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה אבל בלשעבר לא אכלתי לא אכלתי שבשעה שנשבע יצאה השבועה מפיו לשקר חייב על כל אחת ואחת כדאמרי' הכא בריש מכילתין:

זה חומר בשבועות מבנדרים. אמתני' קאי דנדרי שגגות מותרין ושבועות שגגות אסורין. אבל בבבלי פרקין וכן התם מסקינן דשבועות שגגות מותרין:

ר"ע להוסיף על דברי ב"ה. אם ר"ע להוסיף על דברי ב"ה דמתני' קאתי ומפרש הי ר"ע כהא דתנינן תמן בפ"ט פותחין בי"ט ושבתות אם נדר שלא יאכל כל ימות השנה פותחין לו בכבוד שבתות ויו"ט בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו והשתא בעי דקס"ד דטעמייהו דב"ה במתני' דאמרי אלו ואלו מותרין נמי משום שנדר שהותר מקצתו הוא ומה בא ר"ע להוסיף בזה דקאמר עד שבא ר"ע ולימד הא כבר שמענו זה מב"ה במתני':

א"ל. דליתא דע"כ טעמייהו דב"ה לאו משום הכי הוא דא"כ קשיא מאי קמ"ל מה אם התם שנדר שצריך חקירת חכם הוא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא דנדר שגגות הוא שהרי לא ידע שהיו אביו ואחיו עמהן ומארבעה נדרים שאין צריך חקירת חכם הוא לכ"ש אלא דטעמייהו דב"ה כר' יוסי בשם ר' הילא דמשום נדר טעות הוא כגון שאמר אילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר כלל ור"ע התם אשמעינן דנדר שהותר מקצתו הותר כלו:

מתני' נדרי אונסין. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ובכה"ג שהדברים מוכיחים דברים שבלב הוי דברים:

או שחלה בנו. וצריך לשמרו:

שעיכבו נהר. שגדל הנהר מהפשרת שלגים דלא שכיח ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה להתנות:

גמ' מפני שחלה. קושיא היא טעמא דחלה הוא דקאמרת דלא הוי נדר דאנוס הוא הא לא חלה לא ואמאי הא בלאו הכי נדרי זירוזין הויא כדתנן לעיל אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו נדרי זירוזין הוא:

דר"מ היא. דתנן לקמן פ"ח האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבנך כור אחד של חיטין ה"ז יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם שאומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי שרוצה אתה לכבדני זהו כבודי שלא אקבל ממך וכן האומר לחבירו קונם שאת נהנה לי אם אין את בא ונותן לבני כור א' של חטין ר' מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים אף זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי וקאמר ר' יוחנן התם בהא תלמודא אף הראשון במחלוקת דחלוק היה ר"מ אף ברישא ואסור עד שיתן אלמא דס"ל לר"מ בהדיר חבירו שיאכל ויהנה ממנו לא הוי נדרי זירוזין:

ולמה לית אנן פתרין. למתני' דהכא דברי הכל היא ואפילו רבנן דהתם מודו דבכה"ג לא הוי נדר זירוזין והא דאמרי' בריש פרקין המדי' את חבירו שיאכל אצלו דנדרי זירוזין הויא ראב"י היא כדתנן התם אבל בהא דלקמן טעמא אחרינא הוא ובמילתא אחריתא פליגי:

כהאי דאמר ר' זעירא בסתם חלוקין. כדמוקי ר"ז התם פלוגתייהו דאינן חלוקים אלא בסתם כדמפרש ואזיל דבמה אנן קיימין:

אם בזה אומר כו'. כלומר אם כשהמוד' אומר כלום אמרת אלא מפני כבודי חוזר המדי' ואומר לא כי אלא מפני כבודי נתכוונתי שאתכבד בזה אם תקבל ממני מתנה:

ד"ה אסור. דהרי לנדר גמור נתכוון:

אם בזה אומר מפני כבודי. והמדי' הודה לדבריו ואמר כן הוא מפני כבודך אמרתי ד"ה מותר אלא ע"כ כן אנן קיימין בסתם שהמדי' לא השיב לו כלום דר"מ סבר סתמן כמאן דאמר המדי' מפני כבודי הוא ורבנן אמרי סתמן כמה דאמר מפני כבודך והודה לדבריו ולפיכך אין כאן נדר כלל אבל מתני' דהכא ד"ה היא:

כן אורחא דבר נש מימור לחבריה כורסותי בייה. בתמיה כלומר ר' הילא מפרש טעמייהו דחכמים דבסתם לא אמרי' שהמדיר מפני כבודו נתכוון וכי דרך בן אדם המזמין או נותן מתנה לחבירו לומר לו בחשיבותי וכבודי אני חפץ ולפיכך תקבל ממני אלא ודאי מסתמא אמרינן לכבוד המקבל נתכוון עד שיפרש דבריו. כורסותי מלשון כסא וחשיבות כמו עד די כרסין רמיו ודוגמתו. בייה כמו בייעה ולשון קצר הוא. ובבבלי דף כ"ד קאמר טעמא דאמר מפני כבודי הא לאו הכי נדר הוי ולא הוי נדרי זירוזין דמצי אמר לי' לאו כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי והיינו נמי כדפרישי' דבסתם חלוקין דקאמ' שהמדי' לא השיב לו כלום דאלו גם המודר לא אמר כלום לא פליגי רבנן דנדרא הויא:

מתני' נודרין להרגין. כדמפרש בגמ' בהרגה כלומר שהורגין את האדם ונוטלין את ממונו:

לחרמין. בשעת החרם שמחרימין ושוללין אבל אינן הורגין ולא זו אף זו קתני:

ולמוכסין. בבבלי מפרש דוקא במוכס העומד מאיליו אבל במוכס שהעמידו המלך ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס וכ"ש שאסור לדור לו ולישבע בשקר:

שהן של תרומה. שאע"פ שהן הורגין וגוזלין אין אוכלין דבר האסור אי נמי תרומה לא חשיבא להו שהיא נמכרת בזול הרבה מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים:

אף בשבועה. יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה:

לא יפתח לו בנדר. אם לא שאל ממנו האנס לדור לא יתחיל הוא בנדר:

במה שהוא מדירו. אם שאל ממנו האנס לדור לא ידור אלא במה ששאל בלבד ולא ידור בדבר אחר:

וב"ה אומר אף במה שאינו מדירו. דלא תימא אע"ג דקאמרי ב"ה שהוא פותח לו בנדר ה"מ היכא דפתח ליה ואמר ליה אין דור לי בזה אבל זה שהוא מוסיף לו ולא ידע הלה כלום שהוא רוצה לידור בזה אימא נדר הוי קמ"ל:

גמ' להרגים כו' כדפרישית במתני':

אם היה דבר של סכנה מותר כלומר שידע שיש בדבר סכנה אם לא יתן לו אז מותר לידור אבל לא בסתמא:

אם הי' דבר של יישוב אסור. אם היה דבר שיכול למצוא האנס בישוב ואין צריך לחזור אחר זה כ"כ אסור לידור דאפשר שלא יקפיד האנס ע"ז ביותר הואיל ויכול למצוא דבר כזה בישוב:

תולין בגוים ובמלכות. תולין לומר להמוכס שפירות אלו של גוי אלם או של מלכות הן אבל אין תולין לו לומר של פלוני ישראל אלם הן:

שבעלי זרוע. לפי שישראל כשהם בעלי זרוע מצוין הן ליפול:

דלא יפול ויגלגל עלוהי קדמייתא. דשמא אח"כ יפול בעל זרוע הזה שתלה עליו ויבא המוכס ויגלגל עליו את המכס שהפסיד בשבילו כשהיה בגדולתו:

עבר ופתח על דבית שמאי מהו. לב"ש דקאמרי לא יפתח לו בנדר אם עבר ופתח מהו שיהא נדר דאמרי' ודאי לנדר גמור נתכוון הואיל ומעצמו פתח לו או לא:

נישמעיינה מן הדא. דקתני בסיפא אם הוסיף לו במה שאינו מדירו דהוי בזה באלו פתח לו בנדר שהרי האנס לא הזכיר לו בניו ואפ"ה קאמרי ב"ש אשתו מותרת ש"מ דלא אמרי' לנדר גמור נתכוון ואפי' אם עבר ופתח מותר בדיעבד:

הוון. בני הישיבה בעיי מימר הא דקאמרי ב"ה אף יפתח, נדרים דוקא אבל בשבועות לא דחמירי דכתיב בהו לא ינקה:

אשכח. ברייתא דתני ר"י אומר לא תשבעו בשמי לשקר כתיב אבל נשבע את להרגין כו' ואפי' לפתוח לו בשבועה מותר:

מתני' הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות. ראה רוח סערה בא וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אילו קרבן אם אינן נקצצות או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואמר הרי זו קרבן אם לא תשרף:

יש להן פדיון. כשאר הקדשות ויפדו ויקנו בדמיהן קרבן דכיון דלא אמר הרי הן עלי קרבן לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן:

אין להן פדיון. אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיו' קדושות דכיון דאמר עד שיקצצו ה"ק לכשאפדה יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

גמ' ראה קציעות המלך. כמו קציצי המלך והם עבדיו ומשרתיו שהן ממשמשין ובאין והיה ירא שמא יקצצו נטיעותיו כו' וכלומר דמפרש המתני' דע"כ בהכי איירי דאל"ה אימת קדשי והילכך מוקי לה דמיירי שראה עבדי המלך ממשמשין ובאין וראה דליקה ממש משמש ובאה והיה ירא שמא יקצצו אותן עבדי המלך כדי שלא תתחזק ותתוסף הדליקה וכן בטלית הי' ירא שמא תהי' נשרפת ונקרעת ואמר אם אינן נקצצות או הטלית אינה נשרפת יהו קרבן וסד"א דלא אקדשינהו אלא אדעתא דהכי שהי' סבור שא"א להיות ניצולין והוי כמו נדרי שגגות שלא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכחי לא הוו דברים. וכעין דמוקי לה אמימר בבבלי דף כ"ח בקציצות כגון דאיכא זיקא נפישא ובטלית כגון דאיכא דליקה:

למפריען קדשו או מכאן ולבא. בעיא היא אם עבר הרוח או עברה הדליקה וקדשו למפרע הן קדושות משעה שאמר או מכאן ולהבא ונפקא מינה אם נהנה מהן קודם שעבר אם מעל או לא ולא איפשיטא:

פדיין חזרו לקדושתן. אסיפא דמתני' קאי אם אמר עד שיקצצו אין להן פדיון ומפרש חזקיה דלא תימא לאחר קציצה אין להן פדיון לעולם דאמאי לא יהא להן פדיון אם נקצצו אלא אקודם שיקצצו קאי שאם פדאן חוזרין לקדושתן דכיון דאמר עד שיקצצו הרי הוא כאומר נטיעות האלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו עד שיקצצו ואין להן פדיון דקאמר להוציאן מקדושתן לגמרי אלא חוזרות וקודשות אבל לאחר שנקצצו פודן פעם אחת ודיו ואע"פ שלא הקדישן אלא עד שיקצצו אפ"ה קדושה בכדי לא פקעה וצריכין פדיון פעם אחת:

ר' יוחנן אמר פדיין פדויין. ושוב אינן חוזרין לקדושתן ואפי' קודם שיקצצו:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני אין להן פדיון ומשני פתר לה ר"י לכשיקצצו אין להן פדיון כלומר שאינן צריכין פדיון לאחר שיקצצו שלא נתכוין להקדישן אלא עד שיקצצו ומשיקצצו פקע קדושתן דקסבר ר' יוחנן הואיל וקדושת דמים הן פקעה בכדי:

אמר ר' יוסי מה דאמר חזקיה. דאם פדאן חוזרות לקדושתן לא אמרן אלא בשפדיין הוא דכיון שלא יצאו מרשות הקדש או מרשותו דין הוא שיהא חוזרות וקודשו':

אבל אם פדיין אחר. אע"פ שאח"כ חזרו ונכנסו לרשותו פקעה מהן קדושתן לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות הבעלים הראשונים מהן וכיון דההיא שעתא אי אפשר שיחול הקדש עליהן תו לא חיילא הקדש עליהן אפי' הכניסום אח"כ לרשותו:

מחלפה שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אמר כו'. הך סוגיא עיקרה בפ"ג דקידושין והתם מקשי לה אהא דבעי ר' יוסי לעיל מינה האומר לאשה הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשיך מהו ועל מעשה שהביא שם קאי שאשה אחת שהלך אחד לקדשה ובא אחד ואמר לה הוי ידעת דהדין גברא דעתי' בישא ועתיד הוא מישביק ליך אלא הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשיך ובעי רבי יוסי אם חלו הקידושין או לא ואע"ג דפשיטא לי' התם באומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דאינה מקודשת משום דתולה בדעת אחרים הוא דאין בידו לקדשה מ"מ מספקא לי' בהא הואיל ועדיין לא קידשה האחר באותו שעה כדנפרש התם בס"ד ועכ"פ מדחזינן דמספקא ליה לר' יוסי בניסת לאחר דשמא לא פקעו קידושין של זה שאמר לה כן והיינו דמקשי מחלפא שיטתיה:

תמן. כלומר הכא ואגב דנקט לה התם בהאי לישנא קאמר נמי הכא כן דהא ר' יוסי אמר אם פדאום אחרים פקעו קדושתן שיצאו מרשות בעלים וא"כ האשה זאת הרי יצאת נמי לרשות אחרים ואמאי לא פקעי קידושין של זה ומאי מספקא ליה בהא:

לא צורכה דלא כשנתן לה ב' פרוטות כו'. כלומר ודאיי בעיא הראשונה ליכא למיבעי מטעמא דאמרן ולא צריכא למיבעי' לר"י אלא בנושא כה"ג כגון שנתן לה ב' פרוטות אחת מכבר כלומ' באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת לאחר שיגרשנה מהו דאיכא למימר מגו דתפסי בה קידושין השתא חלו נמי לאחר שיגרשנה. וזהו כבעיא דרב הושעיא בבבלי פרקין וקאמר עלה אשה כפדאוה אחרים דמיא שמיד שנתגרשה יוצאת מרשות הבעל לרשותה ולמאי דמחלק ר"י לעיל באשה אינה מקודשת:

מתני' הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה. שאין דרכם לרדת בים:

בכלל יושבי יבשה. שסופם לרדת ולישב ביבשה:

לא כאלו כו'. בגמ' מפרש דאתרוייהו קאי:

גמ' שלא תאמר כו'. כלומר דהאי ש"ס מפרש דהא דקאמר לא כאלו כו' ארישא ואסיפא קאי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה הא ביורדי הים אסור שלא תאמר באלו ההולכים מעכו ליפו אלא דוקא במי שדרכו לפרש לים אבל ההולכים מעכו ליפו לא יורדי הים מיקרי:

מיושבי היבשה אסור ביורדי הים ולא סוף דבר אלא כגון אלו ההולכים מעכו ליפו. בלבד הוא אסור אלא אף במי שדרכו לפרש שסופן לירד ליבשה. ובבבלי תרי לישני חד מתני ארישא ולקולא וחד מתני אסיפא ולחומרא ולדברי האי תלמודא איכא למימר דס"ל דאתרוייהו קאי וטעמא דברישא נדר מיורדי הים ולא היה בדעתו אלא במי שדרכו לפרש שהן לבדן נקראו יורדי הים אבל בסיפא שנדר מיושבי היבשה אסור בכולן שהכל בכלל יושבי היבשה הן ולא סתרי רישא וסיפא אהדדי:

ולא כו'. טעמא מפרש שכל יורדי הים בכלל יושבי היבשה שסופן לרדת עליה:

נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום. שלא ליהנות מהן לאחר שלשים:

נעשו בני יבשה. קודם שלשים יום מהו בתר שעת אמירת הנדר אזלינן ואסור דהשתא יורדי הים נינהו או בתר חלות הנדר אזלינן ומותר בהן דהוו להו השתא יושבי היבשה וקאמר דפלוגתא דר"י ור' עקיבה היא:

דר' ישמעאל אומר אחר הנדר. לקמן בפרק י"א גבי אלמנה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת דקאמר ר"י יער הבעל דאזלינן בתר חלות הנדר והוא ברשות הבעל והכא נמי מותר בהן:

ר' עקיבה. קאמר התם דהולכין אחר האיסור בשעת הנדר שלא היתה ברשותו ואין הבעל מיפר בקודמין וה"נ אסור בהן:

ובאלין טלייתא. באלו שיורדין לים כדי לטייל:

צריכא. מיבעיא לן אם הן בכלל יורדי הים או לא ולא איפשיטא ולחומרא:

מתני' למי שהחמה רואה אותו. מדלא קאמר מן הרואים:

אסור בקרחים ובעלי שיבות. מדלא קאמר בבעלי השער אף קרחים בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחים לאו דוקא לבעלי שיבות נמי לאו דוקא:

שאינן נקראין שחורי הראש אלא אנשים. לפי שהאנשים פעמים מכסים ראשם ופעמי' מגלים ומשחרות ראשם ניכר שהם אנשי' אבל נשים לעולם הולכות ראשן מכוסה והקטנים לעולם בגילוי הראש הולכין ומש"ה לא נקראו שחורי הראש אלא אנשים הגדולים:

מן הילודים. שנולדו כבר מותר בנולדים שעתידין להוולד:

ר' מאיר מתיר אף בילודים. בבבלי מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני מן הנולדים אסור בילודים רבי מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדי':

אלא במי שדרכו להוליד. כגון אדם ובהמה לאפוקי עופות ודגים שאין מולידים אלא מטילין בצים:

ואסור בכותים. אבל לא בעכו"ם שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין וכותים שהם גרים מצווין ועושין הם:

מאוכלי השום. אחד מעש' תקנות שתיקן עזרא שיהיו אוכלין שום לילי שבת מפני שמרבה הזרע וליל שבת הוא זמן עונה של ת"ח וכותים נמי נהגו בתקנה זו:

ומותר בכותים. שאינם עולים לרגל ואף על גב דמדאורייתא הוא מפני שהם שונאים ירושלים ובחרו להם הר גריזים:

גמ' מ"ט דר"מ. דאמר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים דלא הוי בכלל נולדים דכתיב ועתה שני בניך הנולדים וכבר נולדו כלומר דמשמע אותן שנולדו נולדים מיקרי ולא שעתידין להוולד:

מ"ט דרבנין. דאמר ילודים בכלל נולדים דשם נולדים כולל שניהם דכתיב הנה בן נולד וגו' ועדיין לא נולד באותו שעה ובבבלי מקשי מקרא קמא לר' מאיר ומסיק. דמשמע הכי ומשמע הכי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובהא פליגי דר"מ סבר בלשון בני אדם לא מיקרו נולדים אלא העתידים להוולד וחכמים סברי דגם בלשון בני אדם כולל שתיהן כמו בלשון תורה וכן צריך לפרש הכא והא דמייתי קרא דועתה וגו' לר"מ לומר דאין הולכין אחר לשון תורה דהא כתיב נמי הנה בן נולד וגו' ומשמע הכי ומשמע הכי:

מתני' מותר בישראל שיצאו מכלל בני נח:

ואסור באומת. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם:

אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם הם דכתי' כי אב המון גוים נתתיך:

ומותר באומות. ואפי' באותם שהם מזרע אברהם כדמפרש בגמ' דלא הוי זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד:

שאיני נהנה לישראל. משל ישראל:

לוקח ביות' ומוכר בפחות. ומוקי לה בבבלי בזבינא מציעתא דלא הוי זבינא חריפא שאין עליו קופצים הרבה וגם לא רמיא על אפיה שלא יהו עליו קופצים כלל והילכך כל שהוא נמכר שוה בשוה איכא הנאת לוקח ומוכר:

שישראל נהנין לי. משלי לוקח בפחות או מוכר ביותר:

אין שומעין לו. אין בחירק כלומר אם שומעין לו דלית ליה תקנתא אלא אם ירצה חבירו לקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששוה:

יהנה לאומות. דלא תימא דהוי נדר שאי אפשר לעמוד בו ודמיא לההוא דאמר כריש פ"ב שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן מיד וה"נ יהנה לאלתר קמ"ל דלא כיון דאיכא תקנתא באומות אע"פ שקנה רחוקה היא לו:

גמ' ואין ישמעאל בכלל זרעו של אברהם. בתמיה:

כי ביצחק וגו' כתיב ובאותו זרע נדר:

ביצחק. כתיב במקצת יצחק ולא כל יצחק:

בי"ת תרי. הוא רמז על יעקב בן שעתיד לנחול ב' עולמות:

ממי דרך כוכב שעתיד לעמוד מיעקב. והוא נמי רמז למה שנאמר וספור הכוכבים כה יהיה זרעך מי שנאמר בו דרך כוכב הוא זרעך אבל לא ישמעאל ועשו:

עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בג"ע. שחושב בדעתו שתועיל לו זכות אבות והקב"ה גוררו ומוציאו משם ומראה לו שאין לו זכות אבות שלא נקרא זרע אברהם ויצחק:

מתני' לערלים. דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה ולמולים המאמינים בברית מילה:

מותר בערלי ישראל. כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה:

ואסור במולי עכו"ם. כגון ערבי וגבעוני מהול:

שי"ג בריתות. נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם:

שהיא דוחה שבת החמורה. ששקולה כנגד כל המצות שבתורה כדאמר בגמרא ואע"פ כן מילה דוחה אותה דכתיב וביום השמיני ימול ביום ואפי' בשבת:

מלא שעה. אלא מיד שנתרשל בקש המלאך להורגו:

שהיא דוחה את הנגעים. דכתיב ימול בשר ערלתו ואפי' יש שם בהרת יקוץ ואע"פ שיש בה עשה ול"ת דכתיב השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' השמר ל"ת ולעשות עשה:

לא נקרא שלם עד שמל. דכשצוהו על המילה אמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים:

הנה דם הברית. ואע"ג דהאי קרא לאו בדם מילה כתיב ה"ק הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם מכבר שקולה על כל הדברים האלה ומדלא כתיב אשר כורת קדריש ובנוסחת הבבלי האי ד"א ליתא:

גמ' כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' עד ואת בריתי אקים את יצחק י"ג בריתות הן והאי קרא ביום ההוא וגו' לאו דוקא נקט לה דלא בפרשת מילה כתיבא אלא בכריתות ברית בין הבתרים דקדמה טובא אלא צ"ל וירא ה' אל אברם וגו' ואתנה בריתי וגו':

ה"ג מה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות או אינו אף במילה ומה אני מקיים בשמיני כו' וכן הוא במכילת' ובפ' ר"א דמילה:

מצוותי ותורתי. ולא כתיב התם אלא ראו כי ה' נתן לכם השבת אלמא שקולה היא כנגד כל המצות שבתורה:

מצוות שבת מליא. בהאי קרא כתיב מצוות מלא ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות חקים ותורה צוית להם להודיעך שהיא שקולה כנגד כל המצו' שבתורה כמו מילה שהיא ג"כ שקולה כנגד כל המצות ואעפ"כ המילה דוחה שבת שהיא יותר גדולה והיינו דקאמר משל לשתי מטרוניו' כלומר שהן נראות במעלה אחת וממה שאתה רואה האחת יורדת מפני חבירתה אתה יודע שחבירתה גדולה ממנה:

קשה מכולם. מכל המצות שהיא ג"כ שקולה כנגד כולן כדכתיב וכי תשגו וגו' ועל ע"ז קאי דכתיב אשר צוה ה' אליכם וזהו אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענו:

חילול השם. בפרהסיא יותר קשה מכולן כדכתיב ועתה וגו' איש גלוליו לכו עבדו בצנעא רק ואת שם קדשי לא תחללו ודרך משל ותוכחה הוא:

אלא שהיה דן בעצמו. בהיותו במדין:

סכנה היא. בשלשה ימים הראשונים:

ע"י שנתעצל בלינה. במקום לינה נתעצל במילה ונתעסק בעסק לינה בתחילה:

הה"ד ויהי בדרך במלון. מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון:

משה או התינוק. הוי אומר התינוק שע"י שנכנס בברית נעשה חתן וכתיב חתן דמים אתה לי וכן קאמר בבבלי:

מ"ד משה קרוי חתן. ה"ק חתן דמים מתבקש מידך כלומר שהיתה מדברת נגד התינוק חתן שלי היה מתבקש בדמים להיות נהרג על ידך:

חתן בדמים את עומד לי. ע"י הדמים של מילה אתה עומד ומתקיים בידי ולולא זה היית נהרג:

הילך גזי חובך. נפרע ונגזז החטא ממך:

הילך עבד שליחותך. כבר עשית שליחותך ולך והסתלק:

נגעה בגוף התינוק. כלומר הא דכתיב ותגע לרגליו על התינוק קאי שנגעה למילתו של תינוק כמו ולא עשה רגליו וחתכה הערלה ממנו:

למולו'. לשון רבים מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה אחת למילה ואחת לציצים המעכבים כדאמר פר"א דמילה:

ה"ג מה אני מקיים השמר וגו' חוץ ממילה או אינו אף במילה ומה אני מקיים כו' ת"ל בשר. לימד על מצות עשה דמילה שדוחה ל"ת שבצרעת:

ע"ד דר' יונה ניחא. פליגתא דרבי יונה ור' יוסי בהא בהאי תלמודא בהרבה מקומות ופריך ע"ד דר' יוסי למה דוחה הלא אין כתובה בצדה ומשני שאני הכא דכתיב בהאי עשה גופי' בשר ריבוייא שתהא דוחה הצרעת וכמאן דכתיב הל"ת בצדה דמיא:

סליק פירקא בס"ד