מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו. שנדר שלא יהנה ממנו בשום ענין:

אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו או להשאיל כלים שאין עושין בהן אוכל נפש שמותרין במודר הימנו מאכל ואסורין במודר ממנו הנאה:

נפה וכברה וריחים ותנור. שמתקנין בהם המאכל וכ"ש קדרה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו:

מקום שמשכירין כיוצא בהן. דכיון שדרך להשכיר כיוצא בזה והיא מוחל לו השכירות אסור שבאותן הדמים יכול לקנות אוכל נפש וכדמוקי לה בבבלי שאמר לו הנאה המביאה לידי מאכלך עלי:

גמ' ולא ממאכל נדר. בתמיה ולמה יאסר אפי' כלים שעושין בו אוכל נפש:

כיני מתני'. כן המתני' מיירי שאמר הניית מאכלך עלי דכיון שהוסיף ואמר הנאת מאכל אסר על עצמו כל הגורם ומתקן המאכל. ובבבלי מסיק דוקא באומר הנאה המביאה לידי מאכל דאי לאו הכי לא משמע אלא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה כגון ללעוס חטים וליתן על מכתו:

תניי דבית ר'. בהדיא כן:

שאין מהנין את האוכל. שאין מתקנין בהן המאכל אלא שמכניסין בהן המאכל בלבד:

לפסין וקדרות אסור. שמתקנין בהן המאכל:

לטחון לו חטים ולדרוך ענבים אסור. שהנאה קרובה המביאה לידי מאכל היא:

לקצור ולבצור צריכא. מיבעיא לן לפי שהנאה רחוקה היא:

הניית מהו. חסר כאן וצריך לומר הניית צורך מאכל מהו כגון קורדום לבקוע עצים:

תני אבל משאילו קורדום והוינן סברין מימר. דאפי' בקורדום של בקעי' מותר אע"פ שהוא לצורך מאכל ודחי לה הש"ס תיפתר בקורדום של מכוש שמנכשין בו השדה דהנאה רחוקה היא ולא לצורך מאכל מיקריא אבל בקורדום של בקיע לית ש"מ כלום:

אהן יוסטה. או זוסטה והוא חגורה שעשויה כמעשה רשת מכיון שהיא עשויה נקבים ויכול לחשור ולנפות בה הקמח אם אסור להשאילו דכעין נפה הוא:

אזוסטיר. חגורה בלשון יוני. הערוך:

ר' בא בשם ר"ז. טעמא דמתני' מפרש דקתני מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור ואפילי דבר שאין עושין בו אוכל נפש דכיון שרגילין להשכירו וזה משאילו בלא שכר הויא כנותן לו מעות ליקח בהן ככר:

מעתה. נמי אסור להשאיל לו מעות א"נ דלשון בעיא היא אם להשאיל לו מעות נמי אסור דהוי כנותן כו':

אילן קוזמירייא. תכשיטין קטנים שעל הכלים. הערוך. ובעי מהו שיהא אסור לו להשאילן ולא איפשטו כל הני בעי' ולחומרא:

מתני' שוקל לו את שקלו. מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור והמדיר יכול לשקלו בשבילו ויכול לפרוע חובו שאינו אלא מונע את בע"ח שלא יתבענו ומניעת התביעה אינה בכלל הנאה:

ומחזיר לו אבידתו. בין שהיו נכסי המחזיר אסורין על בעל האבידה דלאו מידי יהיב ליה אלא מדעם דנפשיה קמהדר ליה ובין שהיו נכסי בעל אביד' אסורין על המחזיר ואי משום פרוטה דרב יוסף דכי מהדר ליה אבידה פטור מלמיתב פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה לא שכיח הוא שיבא העני לשאול ממנו באותו בעה:

מקום שנוטלין עליה שכר. על השבת האבידה:

תפול הנאה להקדש. ובששניהם מודרי' הנאה זה מזה מיירי שאם הוא נוטל שכר נמצא נהנה ואם אינו ניטל נמצא מהנה לפיכך תפול הנאה להקדש ולא מצי להוליך הנאה לים המלח אלא צריך ליתן להקדש דקונמות כהקדש הן ולאו כל כמיניה להפסיד להקדש:

גמ' ר' בא בר ממל. סוגיא זו פירשתי היטב בפ' שני דייני גזילות הלכה ב' וע"ש:

מתני' לדעתו. בבבלי מוקי לה כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל לא יאמר לו לתרום שהרי עושהו שליח והנאה היא לו שעושה שליחותו:

ומקריב עליו. אם היה מדיר כהן יכול להקריב קרבנותיו דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן:

ומלמדו מדרש. ספרא וספרי שהוא מדרש הפסוקים:

הלכות. הלכה למשה מסיני:

אגדות. דברי חכמים שהסמיכום על המקרא שאין אדם רשאי ליקח שכר כדי ללמד את חבירו כל אלה ואין כאן הנאה דמצוה קעביד ומצות לאו ליהנות ניתנו:

ולא ילמדנו מקרא. לפי שמותר ליטול שכר על לימוד המקרא שאינו נוטל אלא שכר פיסוק טעמים לנגן מקראות כהלכתן ושרי ליטול שכר על זה דלאו דאורייתא הוא ואם אינו נוטל נמצא מהנה ואם נוטל נמצא נהנה:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא. אע"ג דמצוה על האב ללמד את בנו וזה מוציאו מידי חובתו לא מיקריא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו וגם אפשר שהיה מוצא אחר שהיה מלמדו חנם:

ולא יזון את בהמתו. דניחא ליה בפטומה וקא מהני ליה:

והטמאה נפשה וגופה לשמים. דלמלאכה קיימא ואינו חושש בפיטומה:

שאם ירצה הרי הוא מוכרה לגוים. לאכילה ונוטל דמים יתירים בשביל פטומה:

גמ' המתקן פירותיו של חבירו. משלו שלא מדעתו של בעל הפירות:

טובת הניית מעשרותיו. טובת הנאה שיש בה שיתן ישראל דבר מועט על מנת ליתנו לבן בתו כהן של מי הוא:

ר' זעירא כדעתיה. לטעמיה הוא אזיל דאמר בשם ר"ל המפריש קרבן משלו בשביל חבירו המתכפר הוא שעושה תמורה דמאחר שהפרישו לצרכו קנאו המתכפר וכן נמי טובת הנאה של בעל הפירות הוא:

מתני' פליגא על ר"ל. דקתני ותורם תרומותיו והא קא מהני ליה טובת הנאה שיש לבעל הפירות בה:

פתר לה. ר"ל דמיירי בשהתנה התורם שלא יהא לבעל הפירות טובת הנאה בהן:

אף אתם בחנם. והילכך מותר ללמדו מדרש והלכות אבל לא מקרא שמותר ליטול שכר עליה:

ופריך וכן חמיי מתנייא נסכין אגריהון. והא רואין אנו שמלמדי תינוקות במשנה ובגמ' נוטלין שכריהן:

שכר בטילה הן נוטלין. וזה מותר הוא כמו בשכר דין:

מדבריהן. של ר' אליעזר וחכמים במתני' אנו למדין זן את עבדו ואינו זן את עבדו כלומר דפליגי נמי בעבדו דקס"ד עבד דמי לבהמה טמאה ולר"א זן את עבדו ולחכמים אינו זן את עבדו:

הוון. בני הישיבה בעי מימר דלא היא אלא לכ"ע זן את עבדו דלמ"ד הטהורה כו' ובהמה טמאה קאמר דמותר לזון דנפשה וגופה לשמים דלא לאכילה קיימא אלא למלאכה זן את עבדו:

מ"ד. ואפי' לחכמים דקאמרי אינו זן את הטמאה דניחא ליה בפיטומה שאם ירצה כו' וזה הואיל ואין גופו שלו גרסינן שהרי אינו יכול למכרו לגוים או להאכילו לכלבים אם מת מודו נמי שזן את עבדו:

אשכח. ברייתא דתני בהדיא זן את עבדו לכ"ע וכדקאמר טעמא בבבלי דף ל"ח דעבדיו ושפחותיו אין עומדין לאכילה אלא למלאכה ואינו חושש בפיטומן אבל בהמה טמאה לפיטומא עבידא:

מתני' עומד אבל לא יושב. מתני' מיתוקמא בשנכסי המבקר אסורים על החולה ומותר ליכנס לבקרו משום דמציה דנפשיה קא עביד ולא להנות החולה נתכוין אבל לישב אסור כדקאמר בגמרא גזירה שמא ישהא הרבה בישיבה ואיכא הנאה מרובה לחולה ובבבלי מוקי לה עוד לחד אוקימתא במקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה ואם אינו נוטל הרי מהנהו אבל עמידה זמן מועט הוא ואין רגילין ליתן עליה שכר:

רפואת הנפש. רפואת גופו:

אבל לא רפואת ממון. רפואת בהמתו וכשיש שם רופא אחר אבל רפואת גופו לעולם מותר שלא מכל אדם זוכה להתרפא כדאמרי' לעיל:

ורוחץ עמו כו'. מפרש בגמ':

גמ' שלא ישהא. בישיבה כדפרישית במתני':

מתני'. דקתני רפואת גופו מותר בשאסר הרופא נכסיו על החולה אבל אם אסר החולה נכסיו על הרופא הוא חטא על נפשו דנדר ממנו ואפילו רפואת נפש אסור אם אין הרופא רוצה לרפאות בחנם:

אבל לא באמבטי קטנה דהוא מפתח ליה. שהוא פותח ומעלה המים עליו ומהנהו:

במרחץ קטנה. מותר דנסב אשונה שלוקח החמימות ממנו ואינו מהנהו לפי שאין בה אלא כדי לרחוץ בו אחד:

תמן אמרין פיסגתא. הוא לשון חלק המתחלק ויבתר אותם בתוך תרגום ירושלמי ויפסיג ודרך בה"ב לחזור על כל המסובין לטעום מזה וקאמר דמותר לאכול עמו מקערה אחת אצל הבה"ב ואין חוששין שמא יניח זה נתח טוב בשבילו ונמצא מהנהו:

שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר. כלומר תמחוי הגדול שאינן יכולין לאכול כל מה שבתוכו וחוזר הוא לבעל הבית ולא מיתהני חד מחבריה:

קונדיטון. יין הרקח ומבושם מפני שמספיק לאדם מעט ממנו ובכוס אחד יש בו לשתות ולהותיר:

מליי מי סורס וקדחין. מלא מי עשבים ומיני שרשין ושותין ממנו מעט ומחזירן לבעל הבית והוי נמי כמו תמחוי החוזר לבה"ב:

מתני' מן האבוס שלפני הפועלים. כלי גדול שממלאים אותו ואוכלים כל הפועלי' ביחד:

לא יעשה עמו באומן. לא יקצר עמו באותה שורה שהוא קוצר שגורם לו למהר לעשות מלאכתו כשמוצא המקום פנוי ונמצא מהנהו ואפילו במקום רחוק אסור גזירה אטו מקום קרוב ואין הל' כר' מאיר:

גמ' על דעתיה דר"מ. שאוסר אפילו הנאה רחוקה ואע"פ שעכשיו אינ' נראית אלא עתיד' לבא לאחר זמן אסור נמי להמדיר ללמדו אומנות להמודר וכן אסור ללמד עליו זכות בדין:

מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית. שהדירו חבירו קודם שביעית:

לא ירד לתוך שדהו. שאסור בדריסת הרגל:

ואינו אוכל מן הנוטות. פירות תלוין הנוטין חוץ מן הפרדס שיכול ליקח מהן ואין צריך לכנוס בתוך השדה ואע"ג דהוי הפקר בשביעית מפני שאדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דהדירו לפני שביעית כי אתא נמי שביעית אסור בהן:

ובשביעית. בגמרא פליגי בה אהיכא קאי:

לא ירד. מפרש בגמרא:

גמ' וירד. אסיפא קאי בשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות ואמאי לא ירד כיון דהפירות הפקר הן ארעא נמי בשעת אכילה הפקר הויא:

כדאמר ר"ש בן יקים. לעיל הלכה ד' גזירה שלא ישהא ה"נ שמא ישהא בעמידה דהאי דאפקרה רחמנא לארעא לצורך אכילה הוא דאפקרא וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל הפירות ישהא בשדה ויתעכב שם ויהנה מגוף הקרקע דלאו הפקר הויא שלא בשעת אכילה. והכי מפרק לה בבבלי דף מ"ב:

ר' יוחנן פתר מתני'. הא דקאמר ובשביעית לא יורד ארישא קאי בנדר לפני שביעית וה"ק המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד ואינו אוכל ובשביעית אם הגיע שביעית אין יורד אבל אוכל מן הפירות הנוטות:

ואם נדר בשביעית. סיפא דסיפא דקתני במודר מאכל ובשביעית יורד ואוכל אכולא מתני' קאי שאם נדר בשביעית אפילו במודר הנאה יורד ואוכל:

ור"ל פתר מתניתא. הא דקתני ובשביעית לא ירד אבל אוכל אם נדר הנאה בשביעית קאמר וסיפא אם נדר בשביעי' יורד ואוכל אנדר ממנו מאכל לחודה קאי ולקמיה מפרש במאי פליגי:

ואתייא הא דר"ל כר' יוסי. לקמן בסוף פרקין דקתני התם היו המדיר והמודר מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ותני עלה התם טעמיה מפני שקדם נדרו להפקירו דכשהדירו היה ברשותו ואע"פ שהפקירו לאחר מיכן אסור אבל אם הפקירו קודם לנדרו מותר דמסתמא כי מדיר אונש אמידי דברשותיה קאי הוא מדיר ולא על מה שהפקיר:

כן ר"ש בן לקיש אמר שקדם נדרו להבקירו ולא הבקירו לנדרו. כלומר הילכך נמי מפרש ר"ל הא דקתני ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל בנדר בשביעית קאמר דאלו נדר לפני שביעית אפילו הגיעה שביעית אינו אוכל דהרי קדם נדרו להפקר דשביעית וחייל ג"כ אשביעית אבל אם נדר בשביעית הוו הפקר קודם לנדר ולא חייל הנדר והילכך אוכל:

ר' יונה. אומר בשם ר"י שאני הוא הכא ולא שייכא מידי לדר' יוסי דמודה הוא בהבקר שביעית שהוא הבקר תורה ואפילו בנדר קודם להבקר מפקיע ההפקר מיד הנדר כיון דמן התורה הוא ולא קאמר ר' יוסי התם אלא בהפקיר מעצמו. ובבבלי פלוגתייהו בנוסחא אחרינא:

מתני' לא ישאילנו. גזירה שמא ישאל ממנו והוא אסר הנאתו עליו וכן לא ילונו גזירה שמא ילוה ממנו. שאלה בכלים הלואה במעות. וכן לא ימכור גזירה שמא יקח ממנו:

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור. דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל אבל אחרים יחרשו בשבילו:

ואם אין דרכו לחרוש. דעתו היה שלא יחרשו בה שדהו לא הוא ולא אחרים:

גמ' באומר קונם כו'. אאם דרכו לחרוש קאי דהוא לבדו אסור משום שנעשה כאומר שאיני חורש לעול' בה אבל אחרים מותרין ובסיפא אם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין מפני שנעשה כאומר קונם שדי נחרשת בה לעולם:

מתני' ואין לו מה יאכל. אורתא דמילתא נקט וה"ה אפי' יש לו מה יאכל:

ובא. זה ונוטל מזה אם ירצה ליתן לו ואינו עובר על נדרו כדמפרש בגמרא:

גמ' שאינו יכול להוציא ממנו בדין. מפני שאין החנוני יכול להוציא ממנו בדין לכופו לשלם שהרי לא אמר לו תן לו ואני אפרע ובא ונוטל מזה אם רצה ליתן לו קאמר אבל אם מדינא הי' חייב לשלם כגון דבשליחותי' קעביד אסור דהא קמהני ליה:

מתני' הולך אצל פועלים. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן לצורך מזונות שרי וסיפא קמ"ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו:

גמ' מהו. דמותר לו לומר לכתחילה מאן דעבד עמיה לא מפסיד ואע"ג דרישא ודאי מותר כל הזן אינו מפסיד וכדאוקמינן בבבלי כתובות ריש פרק המדיר התם משום מזונות התירו אבל הכא מאי:

נפל' דליקה בכפ'. בשבת והוציא ר' אמי כרוז בשוק כל דעבד ומכבה אינו מפסיד אלמא דשרי:

סכנה הוית. שאני התם דמפני סכנת נפשות התירו ודחי ליה ר' יוסי דאי סכנה הוית אפילו ר' אמי בעצמו היה מותר לו לכבות דמי לא תני כל דבר סכנה אין אומרים בשבת יעשו בגוים כו' אלא אפילו בלא סכנה מותר לומר כן וכן מסקי' בבבלי סוף כל כתבי:

בני קצרה. אנשי המלך מפני שאפטרופוס של מלך הי' כדאמר התם:

הניחו לגבאי. על הקב"ה אמר כן שבעונו בא לו זה:

לא הוה צריך לעשות כן. למחות בידם שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

הוה מגירי'. שכנו של ר' יונה ונפלה דליקה בשכונתו ובא הכותי ורצה לכבותה ולא הניחו ר' יונה:

בגדך מדלי. במזלך יהו כל נכסיי כלומר על אחריותך שאתה מונעני מלכבות עד שלא תבא לביתי וא"ל ר' יונה כן יהיה ונעשה לו נס וניצולה כל השכונה:

פרס גולתיה. פיר' טליתו על הגדיש שנפלה דליקה עליה וברחה האש ממנה:

מתני' ור' יוסי אוסר. דכיון שאין שם אחר שיכול לזכות אלא הוא הוי כמתנה ואין הלכה כר' יוסי ודוקא באין לו מה יאכל הוא דשרו רבנן אבל באינש אחרינא לא:

גמ' כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו. ואינו יכול לחזור בו ואע"ג דלא אתי עדיין ליד הזוכה הוי הפקר ופטור מן המעש' ואפילו קדם הוא וזכה בו:

ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה. דס"ל לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה ביד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה:

דברי ר' יוסי. טעמיה דרבי יוסי משום דדמי כנותן מתנה לעשרה וזה אחד מהן כלומר כמי שנותן מתנה סתם לעשרה בני אדם וזה הזוכה ג"כ אחד מהן דלא הוי מתנה עד דאתי לידיה שהרי נתן להרבה בני אדם להיות זוכה כל הקודם בו וכן בהפקר שהבעלים הפקירו לכל וכל הקודם בו זכה ועד דלא אתי לידיה לאו כלום הוא והבעלי' יכולין לחזור בהן:

מאן דמר חוזר כרבי יוסי. דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה:

הדא אמרה הבקר כרבי יוסי וחייב במעשרות. לשון בעיא הוא אם לר' יוסי הבקר חייב במעשרות דקס"ד לר' יוסי הפקר לגמרי כמתנה משוי לה וחייב במעשרות ואפי' יזכה בהן אחר דלאו מתורת הפקר הוא אלא משום מתנה כיון דרשות ביד הבעלים לחזור בהן והיינו דמתמה עלה אם כן ש"מ מדר' יוסי דהבקר חייב במעשר:

מה אמר הבקר לא מתנה. סיומא דקושיא היא שהרי לא אמר לשון מתנה אלא הבקר ואמאי יהיה חייב במעשרו':

אתא ר' יעקב בר אחא בשם ר"ל וקא מתמה עלה היאך סלקא דעתך לר' יוסי הבקר חייב במעשרות הא תמן בפרק קמא דמעשרות אמרינן הבקר לכ"ע פטור מן המעשר ואפילו ר' יוסי מודי בהא כדדריש ר' יוחנן מקרא:

ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. גבי מעשרות כתיב ודרשינן ממה שיש לך ואין לו חלק בה חייב אתה ליתן לו מעשר יצא הבקר שיד כולן שוין בו והיינו טעמא נמי דלקט ושכחה ופאה דכולן פטורין ממעשר מפני שיש לו חלק בהן וכן הבקר אלא ודאי לר' יוסי נמי הבקר פטור מן המעשר כל זמן שלא חזר בו ולא מדמי לה למתנה אלא לענין שיכול לחזור בו עד דלא אתי ליד הזוכר:

עד כדון כשמבקירה לזמן מרובה. אדברי ר' מאיר קאי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא קאמר אלא בשהפקיר לזמן מרובה דאין כאן חשש הערמה ולומר שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח"כ יזכה בו הוא עצמו ונימא דלא ליהוי הפקר כלל כדלקמן הא לא אמרינן משום כשמפקיר לזמן מרובה ירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והילכך אמרינן דודאי להפקר גמור נתכוון ואינו יכול לחזור בו:

אפי' הבקירה לזמן ממועט. בעיא היא אם אמרינן אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור או דילמא בכה"ג דאיכא למיחש דלא מדעתיה הפקיר אלא להערמה בלבד לא הוי הפקר ויהי' יכול לחזור בו שעדיין לא נגמרה הפקרו וקס"ד השתא דאפי' בהפקר לזמן נמי חשש הרמאין איכא:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דקתני בסיפא דבהפקיר לזמן אין בו חשש הערמה כדלקמן ואיידי דמייתי להאי ברייתא מפרש לה לכולה:

המבקיר שדהו. סתם כל שלשה ימים הוא חוזר אע"ג דמדאורייתא הוי הפקר אע"פ דלא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה מפני הרמאין שהן רוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכים מן ההפקר:

הא לאחר שלשה אינו חוזר בו. דתו ליכא למיחש להערמה שכל המפקיר שדהו מפני רמאות אינו מאחר לזכות בו יותר מג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוון:

תני ר' שמעון דיינא קומי ר' זעירא. ופליג דסבירא ליה אליבא דהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי' לאחר שלשה חוזר בו:

אמר ליה. רבי זעירא מכיון דאת חושש אפי' לאחר שלשה אם כן לדידך היא לאחר ג' והיא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ואם כן תשתכח תורת הפקר לגמרי:

מתני'. סיפא דהאי ברייתא דלעיל מסייע לר"ז דלא חששו להערמה אחר שלשה:

במה דברים אמורים. דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו לאו מהפקירא קא זכי בשהבקיר סתם דאיכא למיחש לרמאין:

אבל. אם הפקיר לזמן בכה"ג אמרינן דליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעת הפקר שיחזור ויזכה בו למה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו לגמרי דהא לא נפקא ליה מידי בזה אם יאמר נמי הפקר בסתם שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא אמרינן דודאי לאותו זמן שהפקיר גמר והפקיר בלא הערמה כלל ולפיכך משזכה אינו יכול לחזור בו אפי' תוך ג':

עד שלא זכה. יכול לחזור בו ואפילו לאחר שלשה וטעמ' משום דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דמפקרי אינשי בכה"ג וכיון ששינ' זה והפקיר לזמן אמדינן לדעתיה מכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותי' עד דזכי ביה אידך:

הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש"מ מהכא דהיכא דהפקירו לזמן בין לזמן מרובה בין לזמן מועט כדקתני יום אחד כו' שוין בזה דלא חששו להערמה בכה"ג כדפרישית וש"מ נמי שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו עצמו משום הפקר דקאמר זכה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו:

הדא פשטה שאלת דר' זעירא. כלומר דמכאן תפשוט נמי כמה שהקשה ר"ז לר"ש דיינא דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפילו לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט כמו דאמרינן הכא בהפקר לזמן ואין חשש הערמה כדאמרן אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט:

מ"ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו. וחל האיסור על נכסיו והילכך אפילו הפקירן אח"כ אסורין על זה אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהבקיר:

בעו קומי ר' יוסי. הקשו אותו בני הישובה דקאמרת טעמא מפני שקדם נדרו להפקירו הא לדידך לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"כ מה בין שקדם נדרו להפקרו או הפקרו קדם לנדרו הא כי נדר אכתי לא זכה ביה שום אדם ולעולם יהיה אסור:

אמר לון. היינו טעמא שאם קדם הפקרו לנדרו דמותר שלא עלת על דעתו בשעת הנדר לאסור מה שהפקיר ואין ה"נ דאי הוה הדר מצי הדר ביה ואי הוה אסיר ליה בפירוש הדבר שהפקיר הנדר חל אלא דמסתמא אמרינן אין דעתו על מה שהבקיר. והיינו כדמפרש ר' יוחנן טעמיה דר' יוסי בבבלי שם:

וה"ג ר' יונה ר' אבא כו' עד אינו חוזר בו. וגי' הדפוס משובשת ומוחלפ' היא וכלו' אפי' לר' יוסי אינו חוזר בו:

אמר ר' יונה הכין קשון קדמוי. כן היינו מקשים לפני ר"ש בן יהוצדק דקאמר המבקיר לעשר' בני אדם אינו חוזר בו הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה כו' ור"י אוסר ומפרש טעמא משום שלא עלת על דעתו לאסור מה שהפקיר אלמא אפי' הפקר ליחיד הוי הפקר ואם ההפקר קדם לא חל הנדר:

חסר כאן וע"כ דה"ג המבקיר לשלשה אינו חוזר א"ר יוסה ואתייא כר' מאיר. כלומר הא דאמר ר"מ אינו חוזר אם הבקיר לשלשה והיינו דבעי ר' מנא עלה דקאמ' לשלשה הכי הוה ליה למימר לפני שלשה דאין קפידא אם ההפקר להרבה בני אדם או לא אלא שאם הפקיר בפני רבים משום דאוושא מילתא ותו ליכא למיחש לרמאות:

ומתמה הש"ס על דנטר ר' יונה ומקשי על דברי ר"מ ולמה לא הקשה לו בדברי ר' יוסי דקאמר לעשרה לפני עשרה הוה ליה למתני:

אמר לי'. סיומא דמילתיה דר' מנא הוא אלא שהש"ס הפסיק לדייק בדבריו כדאמרן וכלומר דא"ל לא תיתני לא לעשרה ולא לשלשה אלא כך שנינו אליבא דר' יוסי הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות דלא הוי הפקר בפני שלשה אינו חוזר אפי' לר' יוסי דכל שהפקיר בפני ג' הדבר מפורסם ולא הוי כמתנה ופטור מן המעשרות וכן מחלק אליבא דר' יוסי בבבלי סוף פירקין:

סליק פירקא בס"ד