מתני' השותפין. שיש לכל אחד מהן בית בחצר והחצר שלפני הבתים שניהן שותפין בה ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה ארבע אמות לכל אחד מהשותפין מלבד חצר שלפני הפתחים בהא כ"ע מודים דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו ולא פליגי אלא בחצר שאין בו דין חלוקה דרבנן סברי אין ברירה וכל טפח וטפח של שותפין הוא כדאמר בגמ' וכל אחד מהם בשל חבירו הוא נכנס וראב"י סבר יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו:

שניהם אסורין כו'. ואפילו ראב"י מודה בכל הני דהואיל והשותפים מעכבים זע"ז אם ירצו ואם הוא מוותר לו אסור דוויתר אסור במודר הנאה:

כופין את הנודר. בגמ' מפרש לה:

גמ' רבנין אמרי. טעמא דפלוגתייהו מפר' כדפרישית במתני':

חלוקה פסיספס. אם היתה חלוקה ביניהן במסיפס וניכר חלק כל אחד אף רבנן מודו דכל א' נכנס לתוך שלו וקמ"ל דאף שאינה חלוקה. אלא במסיפס בעלמא:

אף ראב"י מודה. שאסור ליכנס דלא תימא דשייר לעצמו דריסת הרגל שיהא מותר ליכנס כבתחילה קמ"ל:

התנו ביניהן ע"מ לוותר כל הדברים שרגילין השותפין להקפיד זה על זה ואם התנו ביניהן מתחלה לוותר זה לזה בהא פשיטא לן לר"א ב"י שבחזקת שותפין הן שכך התנו ביניהם וכל אחד ואחד משתמש בשלו הוא:

לא צורכא. האי דקא מיבעיא לן בשלא התנו ביניהן מתחלה ע"מ לוותר מה אמר בה ראב"י אם הוא מתיר כשנדרו הנאה זה מזה להשתמש לכל אחד אפי' בדברים שאין דרכן לוותר:

והא. כלומר וכן הא דתנינן תמן בפ"ג קונם שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות וכן הא דתנינן בפרק ד' המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ימכור כו' וכן הא דאמר רבי שמעון בן יקים לעיל גבי המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב גזירה שמא ישהא בישיבה בכל כי הני קפידא בעי הש"ס מה אמר רבי אליעזר בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אם הוא מתיר בהן כמו שמתיר בדריסת הרגל או לא:

שניהם אסורים כו'. כלומר דהשתא פשיט לה דבכל הני אסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דקתני שניהם אסורין מלהעמיד ריחיים וע"כ לרבי אליעזר בן יעקב נצרכה דאי לרבנן השתא דריסת הרגל דלא מצי מעכבי זה על זה אסורין הני דאי בעי מעכבי מצי מעכבי לא מיבעיא אלא דאפילו ראב"י מודה בהני והא כל הני דחשיב במתניתין מסתמן דרכן לוותר הן כדמסיק:

דו מתני' השותפין כו'. כלומר דהא במתני' מפני שנדרו הנייה זה מזה קאמר הא לאו הכי סתמן של אלו הדברים כמוותרין השותפין זה לזה כדאמר לקמן נהגו השותפין להיות מוותרין זע"ז בדברים הללו ואפ"ה אסורין הואיל ואי בעו מצו מעכבי ומכ"ש בכל הני דקמבעיא לן דמסתמן דאין דרכן לוותר הן:

תמן תנינן. בפ' חזקת הבתים אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ורחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה ובחצר שותפין עסקינן כדמפרש ר' ירמיה טעמא מפני שנהגו השותפין להיות כמוותרין זע"ז בדברים הללו וכן אמר בבבלי התם דאהעמדה כדי שותפין לא קפדי אהדדי והילכך אין ליתן חזקה:

ויאות. הוא דדוקא בחצר השותפין אין להן חזקה דלא קפדי אהדדי אבל בחצר שאינה שלו מה נפשך אם נתן לזה רשות לגדל הרי זה מגדל ברשות ואם אין לו רשות ואע"פ כן גידל וזה לא מיחה בו א"כ הרי החזיק:

בכל השורפין מעכבין זע"ז בחצר. בכל תשמישין הקבועין יכולין לעכב זה על זה שלא לעשות בחצר השותפין:

מפני כבוד בנות ישראל. שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות ולעמוד על הנהר יחפות ולגלות שוק וכן אמר בבבלי שם:

לא בדא. לא שייך זה הטעם ויכולין לעכב:

ודא דאת אמר חוץ מן הכביסה בחצר. ודייקינן מינה דבמקום שהאנשים מכבסין מעכבין בכל החצר לכבוס הוא דמעכבין:

ברם בד' אמות דחבריה לא מצי מימחי בידיה. דיכול הוא לומר בשלי אני עושה:

אם היה. ד' אמות שלו מקום משופע ומדרון יכול הוא לעכב מפני שהוא אומר לו אתה שופך בשלך ומכל מקום המים באין אצלי:

תני מקום התנור. הא דאמרינן התם תנור וכיריים אין להם חזקה דוקא מקום התנור והכיריים דאמקום העמדה לא קפדי וכל שאין מקפידין אין להן חזקה אבל על גביהן אפילו כל שהו כדמפרש ר' זעירא שעשה להן קירוי שמועיל לתנור והוי דבר חשוב דודאי ברשות עבדי וכל שצריך רשות יש להן חזקה:

קונין זה מזה בחצר. קונין מטלטלין זה לזה אגב חצר כדמפרש רבי בון באומר צבור ואקנה לך אבל אם היו מטלטלין צבורי' לא קנה עד שיטלטל וימשוך כדין חצר של שניהם ונתבאר בבבלי בהספינה ובהרבה מקומות:

וחייבין זה בנזקי זה. וחילוקי דינים אלו נתבארו בפרק המניח:

בתוך שלי כו'. קתני במתני' כופין את הנודר שימכור חלקו וקס"ד דאנודר קאי שאם הדיר ניכסי חבירו עליו כופין אותו למכור חלקו ואמאי הא יכול לומר בתוך שלי אני נכנס ואת אמר כופין בתמיה:

לא על הדא איתאמרת. לא אהאי מתני' קאי אלא אסיפא היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנייה וקאמר ראב"י דיכול לומר בתוך של חבירך אני נכנס ומיירי שאחד מבני החצר הוא שאסר נכסיו על אחד מן השוק כדמשמע לישנא דמתני' מודר הנאה מאחד מהן וכדמסיק עליה הוא דאמרו כופין את הנודר שימכור חלקו ואומר הנייתי עליך הוא דכופין אבל באומר הנייתך עלי שהוא עצמו אסר נכסי חבירו עליו לא בדא אמר שכופין וטעמא דמילתא דכשהדיר הוא נכסיו על חבירו ואף על פי שחבירו מותר ליכנס לחצר דהא לראב"י קיימינן ויכול הוא לומר בתוך של חבירך אני נכנס מכל מקום כופין המדיר למכור חלקו כדי שלא יכשל זה כשיכנס לחצר ויהנה ממנו גם כן בדברים אחרים אבל אם הוא אסר על עצמו נכסי חבירו לא חיישינן מפני שכשהוא הנודר ישמור עצמו מליהנות מחבירו:

מתני' היה אחד מן השוק כו'. להודיעך כחו דראב"י נקט לה דאפילו אחד מן השוק שאין לו חלק בחצר שרי ליה ראב"י לכנוס מטעם ברירה והלכה כר' אלעזר בן יעקב:

גמ' ולא תנינן כופין. בניחותא הוא דבהא אין כופין הנודר למכור חלקו (וכפי גירסת הרשב"א והר"ן ז"ל לעיל) וטעמא דדוקא כששניהם בחצר אחד כופין הנודר מפני שאין יכול להזהר ממנו ושמא יכשל אבל אם המודר הוא אחד מן השוק אין חוששיך:

אם היה נודרן. אם נדרן הוא ורגיל להדיר תמיד כופין וכן הוא בתוספתא פרק ב' אם היה רגיל להדיר. אחרים כופין אותו כדמפרש טעמא מפני שהוא אומר לו באתי בפעם הראשון עשית לי כן להיות נודר ממני בשניה עשית לי כך מכאן ואילך או תתיר נדרך או תמכור חלקך שלא אכשל בנדרך:

מתני' המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ. שיש להמדיר מרחץ ובית הבד מושכרין לאחרים ובא המודר להשתמש בהן רואין אם נשאר להמדיר תפיסת היד בזה המרחץ ובית הבד אסור לזה להשתמש בו ואם לאו מותר ובגמרא מפרש כמה תפיסת היד:

מת או שמכרן לאחר מותר. דכיון דאמר ביתך שדך לא נתכוון אלא בזמן שהם שלו אבל אם אמר בית זה או שדה זו אסרם עליו לעולם:

גמ' כמה היא תפיסת יד. שיהא למדיר בהן למחצית כו' אבל בבציר בהכי לא מיקרי תפיסת יד וכרב נחמן בבבלי דף מ"ו אבל אביי קאמר התם אפי' בבציר אסור:

ביתך זה. אם אמר שתי לשונות הללו קונם לביתך זה שאיני נכנס משום מה אתה תופסו:

משם ביתך זה. כלומר אי נימא תפוס לשון ראשון משום ביתך ואם מת או מכרו לאחר מותר או זה אתה תופסו דתפוס לשון אחרון ואפי' מת או מכרו לאחר אסור:

נפל ובנאו הוא לית ליה. זו בעיא אחריתא היא ובין שאמר ביתך ובין שאמר בית זה אם נפל וחזר הוא ובנאו לית ליה כלומר מי אמרינן שאין זה הבית שאמר ומות' או לא דכיון דהדר ובנאו קזר לאיסורו:

נישמעינה. לזה הבעיא מן הדא ברייתא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני ובית ארמלות לבתי ונפל יורשין חייבין לבנותו ומדלא מחלק בין אמר בית סתם ובין אמר בית זה אלמא בכל ענין חייבין לבנותו וכן ה"נ לענין נדר שבכל ענין אסור לכנוס בו:

תמן תנינן. בפ' הגוזל עצים וגי' הדפוס בכאן חסרה ומשובשת והגהתי כמו שהוא שם:

אם מת יירשנו. דלי בחיי משמע:

חמי היך תנינן הכא. כלומר ראה שתדקדק ממה ששנינו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ומשום דהוסיף וקאמר נמי במותי הוא והה"ד אם אמר במותי לחודי' נמי אם מת לא יירשני והא דקאמר בחיי משום שרצה לאסור הנכסים עליו אף בחייו:

והתני בחיי כו' במותי אם מת יירשנו. כלומר והא דתנינן בברייתא דדוקא אם אמר תרוייהו בחיי ובמותי הוא דאם מת לא יירשנו אבל במותי לחודיה לא לאו עיקר היא דהא קשיא עלה מה בין להוא דאמר חדא חדא כו' כלומר דמאי שנא אם אמר במותי לחוד דקאמרת אם מת יירשנו ואם אמר שניהם בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו דאי אמרינן אין אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו א"כ אפילו אמר תרווייהו לאו כלום הוא דמאי הועיל הא דאמר בחיי לאחר מיתה ואי אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו אפילו אמר במותי לחוד נמי אם מת לא יירשנו:

קונס נכסיי אלו עלי בחיי ובמותי. כלומר אם אמר אלו הוי כמאן דאמר בהדיא בחיי ובמותי כדמסיק מכיון שאמר אלו לעולם משמע:

תנינן בנזיקין מה דלא תנינן בנדרים. בתמיה כלומר דר' יוסי מתמה מאי קמ"ל ר"י ור' יוסי בן חנינה הכא בסדר נזיקין מי לא כבר תנינן לה בנדרים קונם לביתך כו' מפני שלא אמר זה הוא דמותר לאחר מיתה הא אמר זה אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה אע"ג דלא פירש בהדיא בחיי ובמותי וה"נ אם אמר אילו לחוד סגי. וכן הוא בב"ק וצריך נמי שם קצת תיקון בנוסחא ואגב דקאמר התם תנינן בנזיקין כו' מייתי לה נמי הכא:

מתני' הריני עליך חרם. הנאתי תהי' אסור' עליך בחרם שלא תוכל להנות ממני:

המודר אסור. אע"פ שלא ענה אמן שאדם יכול לאסור דבר שהוא שלו על חבירו שלא יהנה ממנו אבל בדבר שאינו שלו אין אדם יכול לאסור על חבירו אא"כ ענה אמן:

הרי את עלי חרם. אסר על עצמו כל הנא' שתבא לו מחבירו הנודר אסור:

שניהם אסורין. איידי דתני סיפא שניהם מותרין לאשמעינן דהפקר הן ולא של שותפין קתני ברישא שניהן אסורין:

בדבר של עולי בבל. מפרש במתני' דלקמן:

גמ' קונם שאיני נהנה לך לנשאל לו עליך. שנדר ממנו וכן למי שירצה לשאול ממנו על נדרו זה:

נשאל על הראשון. אין צריך לשאול אלא על הראשון שהוא עיקר הנדר וממילא הותר השני:

אית תניי תני. שצריך לשאול על שניהם וכדמפרש שמואל כמ"ד לאחר האיסור שהולכין אחר אמירת הנדר בשעה שאסר עליו דהוי כב' נדרים וצריך שישאל על שניהם:

ברם כמ"ד לאחר הנדר. דאין הולכין אלא אחר שעת חלות הנדר והכא אין נדרו של השני חל עד שנשאל על הראשון והוי כנדר אחד ונדר שהותר מקצתו הותר כולו והילכך אין צריך לשאול על השני. ופלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבה היא לעיל בפרק ג' הלכה ו':

מותר בו. דכל שלשים יום לאו מבני העיר מיקרי אלא יושבי העיר כדאמרינן בבבלי פרק קמא דבבא בתרא:

על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם. מפני כשאסר הנאתו על בני עירו נהנה החכם בהיתרו והרי הוא נוגע בדבר והוי כמפר נדרי עצמו:

עלי נשאל לזקן שיש שם. דבזה אין בני עירו נוגעין בדבר דמה תועלת יש לבני עיר כשיהנה הוא מהם:

אפילו על קדמייתא. אפילו כשאמר על בני עירי נשאל לזקן שיש שם דאין זה כמפר נדרי עצמו שהרי החכם שמתיר לו לא נדר הוא עצמו:

ברבים אין לו היתר. ובבבלי מסיק נדר ברבים יש לו היתר על דעת רבים אין לו היתר:

מפני הבושה. אין נשאל אלא בפניו כדי שיתבייש בפני חבירו שרוצה שיתירו לו נדרו:

מפני החשד. שלא יחשדנו זה שהוא עובר על נדרו כשיראה שנהנה ממנו:

כאלין פלוגוותא כו'. למ"ד צריך לפרט את החטא כדי שיתבייש וה"נ מפני הבושה צריך שיהא בפניו:

צריך לפרוט את הנדר. כשבא אל החכם להתיר צריך לפרט מאיזה דבר נדר ומהו הנדר:

נדר דלא מרווח'. נדר שלא ירויח כלום:

וכן בר נש עביד. בתמיה וכי דרך אדם לנדור כן שלא ירויח שמא בקביוסטא שלא לשחוק בקוביא נדרת והודה לדבריו ואמר ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר שאלולא כן הייתי מתירו:

מתני' והבאר שבאמצע הדרך. בור של עולי רגלים שהיו עולים מבבל לארץ ישראל לרגל והיה אותו הבור באמצע הדרך וידן של כל ישראל שוה בו והוי כהפקר ולא דבר של שותפין:

הרחבה. השווקין שבעיר:

והתיבה. שנותנין עליה הספר תורה לקרות והספרים שקורין בהן:

והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דלתקנה נשנית כלומר מה תקנתן של אלו שנדרו הנאה זה מזה ואסורין להשתמש בדברים אלו כל אחד צריך שיכתוב חלקו מה שיש לו ברחבה ובתיבה ובספרים לנשיא ואחר כך מותרין להשתמש בהן שבממון של נשיא הם משתמשין ואין אחד מהן נהנה משל חבירו:

ר' יהודה אומר. אם ירצו יכתבו להדיוט אלא שאם כתבו לנשיא אין צריך לזכות לו על ידי אחר דמשום חשיבותו של נשיא קונה אף על פי שלא זיכה לו ובהדיוט לא קנה עד שיזכה לו על יד אחר:

ולא דברו בנשיא אלא בהווה. שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר שמתיירא שמא יאסרנו עליו אבל הנשיא אין דרכו לאסור הנאתו על הבריות והלכה כחכמים:

אין אנשי הגליל צריכין לכתוב. אנשי הגליל קנטרנין היו ובכעסן היו נודרין הנאה זה מזה עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהן לנשיא שאם בניהם אחריהם ידרו הנאה זה מזה לא יהיו אסורים ברחב' של עיר ובכה"ג דממון נשיא הם:

גמ' ה"ג כיני מתניתא רחבה שאין דרך הרבים מפסקתה אבל רחבה שדרך הרבים מפסקתה כעולי בבל היא וכן הוא בתוספתא סוף פ"ב כלומר הא דקתני במתני' רחבה דבר של אנשי העיר מיקרי דוקא אם אין דרך הרבים הבאים מחוץ לעיר מפסקתה אבל דרך הרבים מעלמא מפסקתה לאו דידהו מיקרי וכדבר של עולי בבל היא:

קידש. אשה בס"ת:

אעלון עובדא. שאלו המעשה לפני ר' יוסי ואמר אינה מקודשת כדמפר' טעמיה לקמיה:

אנא קרית אגרתא. אני קריתי האגרת מהשאלה הזאת והיה כתוב בה ולא עוד:

קשיתה. שאלתי לפני ר"ח מאי ולא עוד דקאמר ומפרש ליה ר' חזקיה וה"ג בספר תורה של רבים קידש אמר לון אינה מקודשת אתא מימר לך אפילו בס"ת של יחיד קידש אינה מקודשת והיינו ולא עוד. ויתר הדברים טעות הדפוס אגב שיטפא הן:

כיני מתניתא. הא דקתני והכותב חלקו לנשיא ה"ק צריך לכתוב חלקו לנשיא וזהו תתנתן כדפרישית במתני':

מתני' נותן לאחר משום מתנה. בפירקין דלעיל קתני היו מהלכין בדרך והכא קמ"ל דאפי' בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:

מעשה בבית חורון. בבבלי מפרש חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון וכו' שהוכיח סופו על תחלתו שלא נתנם לו אלא כדי שיבא אביו ויאכל ואסור:

והן בפניך עד שיבא אבא. ודוקא שאמר עד שיבא כו' אבל אם אמר והן לפניך ואם רצונך יבא אבא ויאכל מותר ואם סעודתו מוכחת עליו שהרבה בסעודה יותר ממה שצריך ונכרין הדברים שבשביל אביו עשה שיבא אסור:

כל מתנה שאינה. מפרש בגמרא:

גמ' ניכר הוא זה שהוא ת"ח. זה שאמר אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים מפני שהיה יודע שאם יקדישן לא יתרצה זה ולא הוי מתנה ולפיכך אמר לו כן ומייתי עלה האי עובדא דיונתן בן עוזיאל דלקמיה שאמר ר' יוחנן ג"כ עליו כלשון הזה:

ועמד. אביו של יונתן בן עוזיאל וכתבן לשמאי:

ונתן לו. ליונתן בן עוזיאל מתנה את השאר:

כל מי שיבא ויערער על המתנה הזאת. לומר שהרי הדירו אביו מהן ולא יכול שמאי ליתן לו במתנה:

יוציא מיד הלקוחות ומיד הקדש. כלומר כשם שאינו יכול להוציא מן הלקוחות ומן ההקדש שהרי אביו נתן לו במתנה סתם ובידו לעשות מה שירצה למכור ולהקדיש ויכול ג"כ לחזור וליתן ליונתן ולא דמי למתני' דהכא שאמר לו בפירוש והן בפניך עד שיבוא אבא ולפיכך אין בידו להקדישן כדלקמן:

ר' ירמיה בעי. על הא דקתני במתני' דלא הוי מתנה מפני שאין בידו להקדיש ומעתה אין אדם נותן מתנה ע"מ שלא יקדישנה לשמי' בתמיה הא קי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואע"ג דאין ביד המקבל להקדישה כיון שאמר לו על מנת שתחזירה לי ומתרץ כיני מתני' דה"ק כל מתנה שהיא כה"ג שהיתה בהערמה שאמר לו בפירוש שהוא נותן לו על מנת כן שיבא אביו ושאם הקדישה אינה מקודשת הוא דאינה מתנה שלא נתכוין להקנותה כלל אבל בעלמא אע"פ שאינו יכול להקדישה הוי מתנה:

סליק פירקא בס"ד