מתני' הנודר מן המבושל. שאמר קונם מבושל עלי:

מותר בצלי ובשלוק. שאינן בכלל מבושל:

אסור במעשה קדירה רך. שנאכל עם הפת:

בעבה. שנאכל בלא פת:

בביצה טרמיטן. מפרש בגמרא רופיטון והיא ביצה רכה ביותר שנהגו הרופאים לעשות לרפואה כדמפרש בבבלי ולא נאכל פת עמה ולאו בכלל תבשיל היא:

ובדלעת הרמוצה. דלעת מרה שטומנין אותו ברמץ והוא אפר חם להתמתק בכך ולאו בכלל תבשיל היא:

גמ' מתניתא אמרה. על המתני' פריך דהכא משמע דצלי ושלוק אינה בכלל מבושל והא מתניתא דפ"ו דנזיר אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן ובנזיר כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה אלמא דשלוק קרוי מבושל:

וקרייא. וכן נמי מצינו המקר' שהצלי קרוי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח:

אין תימר. וכ"ת התם מבושל ממש הוא ושלא כהלכה עשו הא ליתא דכמשפט כתיב התם כדאמר ר' יונה:

מתניתא כו'. חוזר להקושיא אמאי תנינן הנודר מן המבושל מות' בצני ובשלוק:

הלכו בנדרים אחר לשון בני האדם. ואין דרך לקרות מבושל לצלי ושלוק:

ר' יאשיה. פליג אמתני' דס"ל הלכו בנדרי' אחר לשון תורה ואסור בצלי ובשלוק:

מה נפיק מן ביניהון. קס"ד דבין לקולא בין לחומרא ס"ל לר' יאשי' הולכין בנדרים אחר לשון תורה והילכך קאמר קונם יין שאני טוע' בחג איכא נמי בינייהו:

אסור בי"ט האחרון. דבלשון בני אדם בכלל החג הוא:

על דעתיה דרבי יאשי' מותר. דבלשון התורה חג העצרת מיקרי ורגל בפני עצמו הוא. ודחי לה הש"ס אף רבי יאשיה מודה בזה שאסור ולא קאמר דהולכין אחר לשון תורה אלא לחומרא:

אכל חליטא. ובערוך גריס אליטין והיינו פירות גינוסר כדאמרי' בבבלי כיצד מברכין דף מ"ד:

והתנינן. פ' בכל מערבין הנודר מן המזון מותר במים ובמלח אבל בכל מילי אסור אלמא דאיקרו מזון:

פתר לה. רבי יוחנן להאי מתניתא כר' יאשיה דהולכין אחר לשון תורה וכל מילי מזון מיקרו:

מה ת"ל ומזון. דהא כאיב בר ולחם אלא מיכאן שכל הדברים ואפי' פירות קרוים מזון:

מהו שיטבל למעשרות. משום דקי"ל אש קובעת למעשרות ואסור לאכול עראי מן המבושל עד שיעשר ובמעושן מאי:

חביצא. מאכל העשוי מקמח ודבש כעין חביץ קדירה בפ' כיצד מברכין:

ר' יוסי ברבי בון. פליג על רבי בא דדוקא הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם כגון דגים קטנים מלוחים לאפוקי חביצא שהקמח אינו נאכל חי וכדאמר רב בבבלי פרק אין מעמידין דף ל"ח:

ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. אפי' לא בישלן אלא כל שראוין לאכילה סומך עליהן משום עירובי תבשילין:

הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר. במעשה קדרה עבה:

מה אם תבשיל. אם אמר קונם מן התבשיל שאיני טועם שהוא נאסר בכל מעשה קדרה אפילו בצלוי ושלוק שהרי נאכל בפת הוא ומותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק כ"ש שיהא מותר בעבה:

ויש קל וחומר בנדרים. בתמיה הא הכל הולך אחר הלשון וכי שייך ללמוד דבר זה מקל וחומר:

ה"ג חלא כיני תבשיל שאסור בצלוי ובשלוק מותר בעבה מבושל שמותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. כלומר אלא כך תאמר דלעולם מותר בעבה ובין אמר תבשיל ובין אמר מבושל דכל מידי דמתאכיל באפי נפשיה בלא פת לאו בכלל תבשיל ומבושל הוא:

תני אסור בהטריות רכות. הנודר מן התבשיל אסור בדלועין רכות שכן דרך הרופא כו' והילכך תבשיל מיקרי וכן ביצה מגולגלת הואיל ונאכלין עם הפת:

רופיטון כו'. כדפרישית במתניתין:

מתני' ממעשה רתחתה. מפרש בגמרא:

אלא מן הכבוש של ירק. דסתם כבוש של ירק הוא:

כבוש שאיני טועם. משמע כל מיני כבוש כיון שהזכירו בלא ה"א הידיעה וכן שלוק צלי מליח:

דברי ר' יודה. ובסדר המשנה בבבלי לא גריס ר"י אלא גבי צלי:

גמ' כגון חילק'. שחולקין כל גרעין החטה לשני' טרגיס לג' וטסני לד סולת כו' לפי שדרכן להרתיחן ולבשלן הרבה ודברים אלו נקראים מעשה קדירה ולא דברים אחרים אבל אם אמר קונם היורד לקדרה אסור בכל דברים המתבשלים בקדירה דכלהו בכלל היורד לקדירה הן:

מן היורד לקדירה אסור ביורד ללפס. לאלפס כדמפרש טעמא שכל היורד לקדירה יורד לאלפס שמבשלין אותו קצת בקדירה ומניחין באלפס לטגן וכשירד לאלפס כבר ירד מקודם לקדרה:

ויש שיורד ללפס. מתחילה ואינו יורד כלל לקדירה ולפיכך מן היורד ללפס מותר ביורד לקדרה:

כגון החל מן נוניה. השרף ומתוק של מין הירק שקרוי נוניה. בפ' תולין דף ק"מ ש"מ האי נוניא מעלי לתחלא:

הנודר מן האפוי כו'. ברייתות בבבלי דף נ"א:

מתני' דג דגים שאיני טועם. לא דג ולא דגים והכל במשמע:

בטרית טרופה. דג ששמו טרית חותכים אותו חתיכות חתיכות ומוכרים אותו ויש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל דג ודגים:

ציר. מים היוצאים מדגים המלוחים:

צחנה. תערובת מיני דגים טרופים נקראים צחנה:

ובמורייס. שומן היוצא מדגים מלוחים לפי שאין עיקר ממשות הדג מובלע בהם:

גמ' הוון בעיי מימר כו'. מפורש לעיל פ"ב ע"ש:

דג. גדול משמע:

אינו אסור אלא בכלכיד. כמו כילכית שם דג קטן:

ייבא כהאי דאמר ר"ז. כל דג שאני אוכל והוא פחות מליטרא כאלו כלכית אני טועם ש"מ דג שהוא פחות מליטרא קטן הוא:

ומותר בטרית טרופה הא בטרית שאינה טרופה אסור. ואע"פ דשם מין אחר הוא:

לית הדא פליג על ר' יוחנן. מי נימא דפליגא אדר"י דאמר הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם וטרית לאו בכלל דג הוא:

ומשני לית אורחיה. וכי אין דרך ב"א לומר לחבירו קח לי דג א' והוא לוקח לו כלכיד א' וא"כ כל הדגים בכלל לשון בני אדם הם אלא דטרית טרופה ה"ט דמותר שלא היה דעתו אלא על השלימי':

ר' אבין שמע לה. מן הסיפא דמתני' דקתני הנודר מטרית טרופה מותר בציר ובמורייס בלבד הא בשאינה טרופה אלא שהם תערובת דגים כמו צחנה אסור ואמאי והא מטרית נדר לית הדא פליגא כו' ומשני וכי לית אורחא דב"נ מימר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנא אלמא כל תערובת דגים בכלל טרית הן וכן בבבל קורין לטריתא צחנא:

מתני' מותר בקום. הוא נסיובי דחלבא מים היוצאין מן הגבינה:

אסור בה בין מלוחה בין טפלה. דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קא משמע לן:

גמ' חלבא מקטרא. חלב הקפוי ונבדלים ממנו מים והוא נקרא קום:

שם אביו קרוי עליה. דמיתקרי נסיובא דחלבא:

ע"ד דר' יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל. מפני ששם יין קרוי עליו דחמרא מבשלא קרי ליה:

זה הכלל. ברייתא הובאה בבבלי פ"ז דף כ"ח ואיידי דבעי לקמן אילין נדרין כו' מייתי לה הכא:

כגון טבל. שמתקנו ומתירו ומעשר שני והקדש ניתרין בפדייה והחדש עומר מתירו לא נתנו להן חכמים שיעור בתערובתן אלא מין במינו כל שהוא דאפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין:

ושלא במינו בנותן טעם. שלא אמרו אוסר בכל שהוא אלא במינו:

נתנו להם חכמים שיעור מין במינו כל שהוא. האי כל שהוא לאו משהו קאמר אלא לפי מה שהוא תרומה וחלה בא' ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים מפני שכפל איסורן שאסורין בהנאה כפלו בשיעורן:

ושלא במינן בנ"ט. דהא דבעינן בתרומה א' ומאה ובערלה וכלאי הכרם א' ומאתים דוקא במינן אבל שלא במינן בנ"ט כדתנן פ"ב דערלה:

אילין נדרין מה את עביד להון. במה את מדמי להון אם הוו כדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לשאול על נדרו או דילמא אין החכם מתיר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע מה שנאסר:

מסתברא. דנעשה אותן כדבר שיש לו מתירין דהא תנינן תמן בפרק המדיר שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו. כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דבר שיש לו מתירין:

אמרי אינו עוקרו אלא מיכן ולהבא. כלומר עיקר העיקור מיכן ולהבא שהרי אסור היה עד עתה ואע"פ שעוקרו מעיקרו מכל מקום באיסור היה עד עכשיו וחשיב דבר שיש לו מתירין:

ודא מתניתא. וממתני' דתרומות שמעינן דנדרים כדבר שאין לו מתירין הן:

גידולי תרומה תרומה. עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה והילכך גזרו שיהו גדולי תרומה כתרומ':

וגידולי גידולין. אם חזר וזרע אותן הגידולין גידוליהן חולין:

אבל הטבל ומעשר ראשון. דרובן חולין וכן המדומע רובו חולין וספיחי שביעית ותרומת ח"ל לפי שאינן מצוין וכן הביכורין אינן מצוין שאינן נוהגין אלא בז' המינין ולפיכך גידוליהן חולין:

וגידולי הקדש ומעשר שני חולין. אפי' בדבר שאין זרעו כלה:

ופודה אותן בזמן זרעם. כל האוצר שניתוסף מחמת הזרע פודה אותו בדמי הזרע שזרע:

ותני עלה. אטבל קאי כדתנן התם הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה דוקא אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אפילו גידולי גדולין אסורין משום דטבל דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל:

וחומר הוא בגידולין. כלומר ועוד חומר מצינו בגידולין כדאמר ר"ז בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו במקום אחר אפי' הוסיף כמה במקום היתר העיקר נשאר אסור:

שאין גידולי איסור. כלומר גידולין הבאין מחמת האיסור אע"פ שהן היתר אין מעלין את העיקר האסור. וכדקאמר ר' יונתן בבבלי דף נ"ז בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור שאין גידולי היתר מעלין העיקר. וקתני מיהת בהאי מתני' גידולי הקדש מותרין ואפילו בדבר שאין זרעו כלה מדלא מחלק כמו בטבל ואע"ג דאיבעי מיתשל עלייהו אפ"ה לא הוי כדבר שיש לו מתירין וכן נמי בנדרים אלמא דהאי מתני' לא עביד להו כדבר שיש לו מתירין:

ודא מתני'. דהכא עבד לון כדבר שיש לו מתירין:

דתנינן. כלומר והא דתנינן במתני' דלקמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור תיפתר שנתערב מין בשאינו מינו ולפיכך מותר בשאינו נותן טעם כדבר שיש לו מתירין דלא אמרו אפילו באלף לא בטיל אלא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין בנותן טעם כדלעיל:

מתני' מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר הנקפא בשולי קדר':

ור' יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר ואין הלכה כר"י:

אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שוייה עליה חתיכא דאיסורא ואסור בנותן טעם אבל אם אמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:

מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. הרבנן דרבי יהודה:

גמ' מכיון שאמר זה. כלומר דרבי הילא מפרש הא דקתני במתני' קונם יין שאיני טועם לאו דוקא דקאמר נמי שאיני טועם אלא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא עצמו וכן להנייתו אם נתערב בתבשיל בנותן טעם. ובבבלי נמי פשיט לה דזה ואלו דוקא אבל בשאיני טועם לחוד ספוקי מספקא לן ולחומרא:

מתני' קונם זיתים וענבים אילו שאיני טועם. אילו דוקא וכשאמר אלו בלבד אסור אף ביוצא מהן כדפרי' לעיל והא דקתני שאיני טועם לאשמועינן דאע"ג שאמר איני טועם לא סגי עד דאמר אלו:

גמ' קונם כל דבר כו'. כלומר כן הדין בקונם אם הוא דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו אם לא אמר זה וכן אם נדר ביוצא ממנו מותר בו שלא נתכוון אלא למה שאמר וכדמפרש מה אית לך דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון זיתים וענבים:

זירעוני גינה שאינן נאכלין. כיון שאינן נאכלין לא נתכוין זה אלא ביוצא מהן:

מתני' מן הסיתווניות. ענבים שאינם מתבשלים ועומדים בכרם בימות החורף ואינם ראויים ליין ועושים מהן חומץ:

כל ששם תולדתו קרויה עליו. שאע"פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו כגון דבש תמרים וחומץ סיתווניות:

וחכמים מתירין. איכא בין ת"ק לחכמים דת"ק סבר הנודר בסיתווניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסיתווניות וחכמים מתירין בסיתווניות עצמן. דכיון דסיתווניות לאו בני אכילה נינהו כי נדר מסיתווניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסיתווניות עצמן:

גמ' מאי טעמא דרבי יוסי. לעיל דקאמר הנודר מן החלב אסור בקום ואגב דלקמיה נקטלה:

שם אביו קרוי עליו. קומא דחלבא:

מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא. במתני' שאוסר בדבש תמרים וחומן סיתווניות משום דשם בנו קרוי עליו כלומר שעומד לעשות מהן דבש וכן סיתווניות לעשות מהן חומץ:

שם בנו. מטעמא דשם בנו הוא אוסר במתני' לכ"ש דמודי לר' יוסי דאוסר משום שם אביו ואפי' לרבנן דפליגי הכא מודו התם באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שאסור כדפרישית לעיל:

מתני' מותר ביין תפוחים. דכיון שיש לו שם לויי לא מיקרי יין סתם:

מן השמן. משמע שמן זית והילכך מותר בשמן שומשמין:

מותר בקפלוטות. מין ממיני הכרישין הגדילי' בא"י ולא הוו בכלל סתם כרישין:

מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לויי. שנקרא ירק השדה ולא ירק סתם:

גמ' מתניתא. דמותר בקפלוטות במקו' שאין קורין לקפלוטות כרישין:

לא בדא. לא בזה אמרו ואסור בקפלוטות. ודחי לה הש"ס לכן צריכא אלא אפי' במקום שקורין להן כרישין מותר משום דלא נדר אלא מסתם כרישין דאילו במקום שאין קורין פשיטא:

בשביעית אסור בירקות שדה. לפי שאין זורעין ונוטעין. ואין ירקות גינה מצויין ולא נתכוין זה אלא על ירקות שדה:

טעמא הדא דאמר עד שלא התיר ר' להביא ירקות מח"ל. ופלוגתא דתנאי הוא בבבלי סוף פרקין חד אמר אין מביאין משום חששא דגוש ארץ העמים ואמר התם בהאי תלמודא רבי התיר להביא ירק מח"ל ולאחר שהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע דשכיחי ירקות גינה שמביאין מח"ל ואדעתא דהכי נדר:

עולשין. עולשי שדה חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית דבשאר שני שבוע דשכיחי עולשי גינה לא חשיבי עולשי שדה ולא הוו אוכלין אא"כ חישב עליהן כדתנן פ"ג דעוקצין:

היא שביעית היא שאר שני שבוע. דהואיל ושכיחי עולשי גינה הבאים מח"ל עולשי שדה לא חשיבי:

בשביעית. שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית מפני שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:

היא שביעית היא שאר שני שבוע. הואיל ושכיחי מח"ל בשביעי' אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע ומעברין:

אין לך מבכר. אין לך קל לבכר בא"י יותר מבעל שלישה ואעפ"כ לא ביכר אלא אותו המין של שעורים כדכתיב לחם ביכורים וגו' דמשמע שעכשיו הי' מבכר וכתיב והביא וגו' ואימתי הביאו מסתמא לאחר שקרב העומר הביא דכתיב ויאכלו ש"מ שקרב העומר והותר החדש וא"כ הואיל והיתה השנה צריכה לעבר שהרי כשהגיע ניסן עדיין לא היה רוב אביב שלא ביכרו עכשיו אלא שעורים ומסתמא פירות האילן נמי לא הוו וקי"ל דעל השנים מהשלשה שהן תקופה ואביב ופירות האילן מעברין השנה ומפני מה לא עיברה אלישע:

והיו הכל קופצין לגרנות. לפי שכלה התבואה והיו צריכין לאכול מן החדש:

מפני הטומאה. כגון שהיו רובן טמאי מתים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואין יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין משום כך ועושין הפסח בטומאה:

כי מרבית העם וגו'. לא הטהרו וכדכתיב לעיל מינה ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא ולקמן מפרש מאי מפני הטומאה. ובבבלי סנהדרין שם מפרש לפלוגתייהו דה"ק אין מעברין מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת ר' יהודה אומר אינה מעוברת שכן מצינו בחזקיה שעיבר מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיה עליהם וגו'. ורבי שמעון פליג וסבירא ליה דאפילו לכתחילה מעברין ומפני מה ביקש חזקי' רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן והיינו ביום שלשי' שראוי לקבעו ניסן ואפילו בדיעבד אינה מעוברת והיינו נמי דקאמר הכא אע"פ שעברו לניסן אינו מעובר אלא אדר:

חזקיה העשי. עישה להם לעשוי' פסח שני כדמפרש התם כגון שהיו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין ולאו דוקא מחצה שאז ודאי בטומאה עושין אלא שהזכרים טמאין יותר מן הטהורין ונשים משלימות לטהורין ועודפין על הטמאין מעיקרא סבר נשים בראשון חובה והוי להו טמאין מיעוטא ומידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות והוו להו טמאין רובא ורובא לא מידחו לפסח שני וביקש רחמים על עצמו:

ה"ג מאן דאמר אין מעברין מינה דכתיב כי אכלו וגו' וביקש רחמים על עצמו. ומ"ד מעברין מה מקיים כו'. וכן הוא בסנהדרין:

ואתיא. הא דאמר מפני הטומאה כהאי דאמר ר' סימון בסוטה:

גלגלתו של ארנון היבוסי מצאו. ולא היה הדבר מזומן להם להטהר עד הפסח:

כתיב כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש. ופליגי ר' סימון ור' שמואל חד אמר הא דקאמר ולא כטהרת הקדש שלא יצא ידי חובתו לענין טהרת הקדש ואפי' באמת כמה וכמה עשה לצורך טהרת הקדש מ"מ לא יצא ידי חובתו לגמרי:

וחרגה אמר. בטהרת הקדש לא עשה כלום אלא כל לבבו הכין לדרוש בשאר כל מעשים טובים:

מפני צלמי כשדים שחקוקים. היו שם שעשאום לע"ז והיו טרודין למחקם ולבטלן:

גירר עצמות אביו. משום כפרה ומפני קידוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים:

כיתת נחש הנחשת. לפי שהיו טועין אחריו:

גנז טבלא של רפואות. שהיו חקוקות עליו צורות הנעשים על פי חכמת הכוכבים לעתים ידועים לרפואה וכיוצא בו מדברים המטעים וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאין מהן באותן הדברים הסירו וגנזו. ובבבלי סוף פ' מקום שנהגו גרס גנז ספרי רפואות:

סתם מימי גיחון העליון. כדכתיב למען לא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בהקב"ה:

עיבר ניסן בניסן. ביום ל' של אדר שראוי לקובעו ניסן נמלך ועשאו אדר ולא הודו לו דכתיב הזה זה ניסן ואין אחר ניסן:

אין מעברין. אין ב"ד יושבין לעיין בשביל העיבור קודם ר"ה שלא ישתכח הדבר קודם שיגיע העיבור ואתי לזלזולי בחמץ. ובבבלי התם מסיק דחשובי מחשבי גלויי לא מגלו:

מפני הדחק. שלא יתעכבו מחמת העכו"ם:

אינו מעובר. אין מעברין שום חדש אחר אלא אדר:

ניסן לא נתעבר מימיו. לא הוקבע ר"ח ניסן מעולם ביום ל"א שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

והתנינן. בספרי הדפוס נחסר כאן וצ"ל כמו דגרי' בשביעית ובר"ה ובסנהדרין. והתנינן אם בא חדש בזמנו. מתני' היא בפ"ד דשקלי' מותר הקטור' כו' אם בא תרומה חדשה בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה מפני שבאחד בניסן היו צריכין להביא כל הקרבנות מתרומה חדשה כדאמרי' בר"ה חדש והביא קרבן כו' וכן הוא בתוספתא בפ"ק דר"ה ניסן ר"ה למלכים כו' כיצד לתרומת שקלים כל קרבנות ציבור קריבין באחד בניסן אם בא חדש בזמנו קריבין מן החדשה ואם לאו קריבין מן הישנה וס"ל להמקשה דה"ק אם בא החדשה בזמנו כלומר שלא בא אלא עד זמנו שהוא יום שלשים קריבין למחר מן החדשה שעל כרחך היו צריכין לעבר ניסן ולקבוע ר"ח ביום ל"א כדי שיקרבו תמיד של שחר וכן הקטורת בא' בניסן מתרומה חדשה ואם לאו שלא בא עדיין קרבין מן הישנה לפי שא"א בענין אחר ועכ"פ ש"מ דלפעמים עושין ר"ח ניסן ביום ל"א ומשני אם בא קאמר אבל באמת מעולם לא נזדמן להיות כך לפי שהיו מקדימין להביא שקליהן מקודם שהרי באחד באדר משמיעין על השקלי':

והתנינן. בפ"י דשביעית אם היה חדש תשרי מעובר משמט בר"ה משום דשביעית משמטת לסוף ומשני נמי אם היה קאמר אבל מעולם לא היה שלא נזדמן להיות כך:

כשקידשו. תוספתא בפ"ד דר"ה ולקמיה מקשה מהא אדאמר רב תשרי לא נתעבר מימיו:

כדברי ר"י בן נורי. פלוגתא דריב"ן ור"ע בר"ה שם דף ל"ב לריב"ן כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע ור"ע סבר כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע:

והתני קידשוהו כו'. כלו' הרי מברייתא זו שמעינן דעשאו שני ימים ר"ה וקשיא לרב:

אותה השנה נתקלקלהמה בין הראשון לשני. כלומר שאירע להם קילקול בחשבון וטעו בין הראשון לשני ולפיכך עשו גם ביום השני קדש וכך הגי' בשביעית ועיקר:

ר' בא מתרץ מאי ביום הראשון וביום השני דקאמר שנה הראשונה ושנה השניה וליום השני לשנה הבאה הוא כדמתרץ בבבלי שם. ודחי לה הש"ס והא תני יום הראשון יום הב' אלא כדר' זעירא דאותה השנה נתקלקלה:

קידשוהו. החדש קודם זמנו כו' כדמפרש ואזיל קודם זמנו בכ"ט ולאחר עיבורו ביום ל"ב:

יכול יהיה מעובר. או יכול יהי' מקודש בכ"ט:

אותם הם מועדי. אשר תקראו אותם במועדם בזמנן ואין שלא בזמנן מועדי:

על הגליות שיצאו. בני גולה הרחוקים שיצאו לעלות לרגל ואינן יכולין להגיע ולעשות פסחיהן בזמנו:

והן שהגיע לנהר פרת. שנשמע שכבר באו עד הגבולי א"י ובבבלי שם לא קאמר אלא מפני גליות שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו:

אלא ביהודה. בב"ד הקבוע ביהודה:

אם אינה כו'. ובבבלי שם גריס העיד חנניה איש אונו אם עיברוה בגליל אינה מעוברת:

חנניה בן אחי ר' יהושע. האי עובדא מייתי לה ברכות סוף הרואה קצת בנוסחא אחרת:

גבי. על ידי ר' יצחק ור' נתן:

בחדא כתב לקדושת חנניה. שהיו משבחו ומזהירו שיחזור בו מחמת קדושתו וחסידתו:

גדיים שהנחת נעשו תישים. ולא תאמר שלא הנחת כמותך בא"י שעכשיו יש גדולים כמותך:

ובחדא כתב. להראות לו אח"כ כשלא יקבל:

ונחוניון. הוא נחוניא שהיה ראש הגולה בימיו:

קדמיתא. כשקרא כתב הראשין כיבדם להשלוחים וכי בשני וכשראה אגרת הג' רצה לבזותם ואמרו לו שוב אין אתה יכול לבזות אותנו שכבר נתפרסם מהכבוד שכיבדתנו:

אמר לון גבן. אצלינו כך הוא כתוב מועדי ה' אבל אצליכם אינם אלא מועדי חנניה מאחר שהוא קובע שנים בח"ל ואינם מוסכמים מהשם:

אזל. חנניה וקבל עליה דרבי לפני ר"י ב"ב על שכתב לו כן:

אחריהם אחריהם. ראוי לילך ויפה כתב לך שאין ראוי לקבוע שנים בח"ל:

לינה ידע. וכי איני יודע למי הנחתי שם שאינם חכמים כמותי ומי מודיעני שהן חכמים ויודעים לחשב תקופות ומזלות כמוני ועליהם להביא ראיה שיודעים הם:

מכיון. הם דברי ר"י בן בתירא שהשיב לו וכי מכיון דאת אמר שהן אינם יודעים לחשב ישמעון לך אדרבה מכיון שהם אומרים שיודעים הם לחשב כמותו להם שומעין שאין לחשב ולקבוע בח"ל אלא במי שנודע ודאי שאין כמותו בא"י:

קם. ר"י ורכב סוסיה להודיע לגולה זמן קביעת המועדות על פי חשבון א"י:

הן דמטא מטא. במקום שהיה יכול להגיע הגיע ובמקום שלח הגיע עדיין נוהגין בקילקול שעושין ע"פ קביעות ח"ל:

כתיב ואל יתר זקני הגולה. ודריש יתר מלשון חשיבות שאמר הקב"ה חביבין עלי זקני הגולה ביותר ואעפ"כ חביבה עלי כת קטנה שבא"י יותר מסנהדרי גדולה שבח"ל:

כתיב החרש והמסגר אלף ואת אמר הכין. כלומר דמקשי על הא דקאמר חביבה כת קטנה שבא"י כו' הא זקני הגולה הוו חשיבי טפי כדדריש לה בגיטין דף פ"ח חרש בשעה שפותחין בד"ת הכל נעשו כחרשין מסגר כיון שסוגרין שוב אין פותחין וכדאמר נמי שם דצדקה עשה הקב"ה שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה מהם היו אלמא זקני הגולה חשובים ביותר ולא משני מידי:

ר' ברכיה. איידי דאיירי בהאי קרא מייתי לה לפלוגתייהו דר' ברכיה ורבנן:

אילו החברים. שכלם חכמים היו:

אלו הבולווטין. השרים והחשובים. ואפשר לומר דאדלעיל קאי דלרבנן דאמרי בלווטין לא קשה מידי שלא היו חכמים כ"כ ולכך מייתי לה הכא:

רב הושעיה. כשהיה מקבל עדות החדש בעין טב שהיה שם בית וועד לקבל עדות החדש ולקדשו:

הוון ידעין. שתזהרו מלהעד שקר שכמה עדות יוצא מפיכם שעל ידי עדותכם אתם גורמים להלקוח לאותם המחללים ועושין מלאכה באנו המועדות שנקבעים על פיכם:

כמה שכר הבתים יוצא מפיכם. שאף הן תלוין בקביעות החדש מלא או חסר והשוכר מפסיד היום שחסר:

אין כך הוא. אם כך אתה מדקדק יש לך לומר אפי' דיני נפשות תלוין ע"פ עדותן כדמפרש ואזיל בת ג' שנים ויום אחד אם בא עליה והיא מאורסה ה"ז בסקילה שראויה לביאה היא ואם נמלכו ב"ד לעבר החדש עדיין אינה בת ביאה ואינו חייב בסקילה ועכשיו כשהעדים מעידין שראו החדש אינם יכולים לעברו ונמצא זה נסקל על ידן:

אקרא וגו'. כדאיתא בפ"ק דכתובות סוף הלכה ב':

מתני' איספרגוס. מין כרוב הוא פ"א אספרגוס המים ששלקו בהם הכרוב:

מותר בכרוב. דאין כרוב בכלל איספרגוס:

מן הגריסים אסור במקפ'. אפי' אם נתנו במקפ' שעדיין שם גריסין עליו:

ור' יוסי מתיר. דקסבר אין מקפה בכלל גריסין:

מן המקפה מותר בגריסין. דלא תימא כי היכי דהנודר מן המקפה אסור בשום וכן יהא אסור בגריסין משום שדרך לעשות הגריסין מקפה קמ"ל דלא דמי משום שהשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה ליתן טעם והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושים מקפה:

גמ' מה טעמא דרבי יוסי. דמתיר במקפה של גריסין ומאי שנא מהנודר מהחלב דאוסר רבי יוסי בקום ומשני שאני קום דשם אביו קרוי עליו שקורין אותו. קומא דחלבא אבל במקפה קורין אותו מקפה סתם:

על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון. משקה שמשימין בו דבש ויין ופלפלין דלא נקרא ע"ש יין:

והוא שיהא רובן גריסין. רוב של המקפה הוא גריסין ואז שם גריסין עליה:

ופריך מן המקפה אסור בשום כו'. כלומר ובשום נמי אם דרך ליתן הרבה שום מסתמא דעתו נמי על השום וקרי לה מקפה וא"כ מאי שנא דמן המקפה אסור בשום ומותר בגריסין ומשני הכא את מהלך אחר הטעם כו' כלומר דלא דמי דבשום הולכין אחר הטעם ואפילו אין דרך ליתן ממנו הרבה והילכך הנודר מן המקפה אסור בשום משום דדרך ליתן שום בכל מקפה אבל אין דרך לעשות מגריסין לבד מקפה והולכין בו אחר הרוב והילכך הנודר מן הגריסין אסור במקפה אם הגריסין הרוב אבל הנודר מן המקפה מותר בגריסין דלא היה דעתו אלא על המקפה וגריסין לא קרו מקפה:

מתני' אסור באשישים. בפת שמעורבת בו קמח עדשים דיש בכלל עדשים אשישים:

מן האשישים מותר בעדשים. דאין עדשים בכלל אשישים ואין הלכה כרבי יוסי בתלתא בבי דמתני':

גמ' טלופחין. עדשים צלוין וטחונים ומגובלי' בדבש ומטוגן וא"ל אילין אינון אשישים שאמרו חכמים דהוו בכלל עדשים לפי שנעשו מעדשים:

מתני' חטה. משמע פת אפויה כדמפרש בגמרא:

חטים. משמע לכוס:

מותר לכוס חיים. דחטה או גריס מבושלין משמע ולא חיין ור' יודה לא פליג את"ק:

גמ' תני רבי יודה אומר כו'. לפי גי' הספר פליג אדמתני' ובתוס' סוף פ"ג גרי' הכי גריס שאיני טועם מותר בחיים ואסור במבושלין חטה שאיני טועם מותר לכוס ואסור לאפות חטין שאיני טועם אסור לכוס ואסור לאפות ע"כ בתוספתא וצ"ל שם ומותר לאפות והיא הגירסא הנכונה:

חטה. קאמר ואת אמר אכן שאסור בפת בתמיה:

כן אורחא דבר נש. כשרואה פת יפה אומר ברוך שברא החטה זו אלמא דבל' בני אדם קורין לפת חטה:

סליק פירקא בס"ד