מתני' הנודר מן הירק מותר בדילועי'. דלא הוו ירק אלא פרי:

ור"ע אוסר. דקסבר דילועין בכלל ירק:

לא מצאתי אלא דילועין. ואם מין ירק הוא אמאי לא זבין ליה:

וכן הדבר. ומשם אני מביא ראיה או שמא אומר לא מצאתי אלא קטנית ומדקא אתי להמלך על הדלועין אלמא מין ירק הוא והלכה כר"ע:

אסור בפול המצרי לח. דכל שהוא לח ירק הוי:

גמ' מיסבר סבר ר"ע. קס"ד דטעמא דר"ע משום דקסבר הואיל ומימלך שלוחא עליה שאומר מצאתי דלועין ולא מצאתי ירק וא"כ מעתה הנודר מן הבשר יהא אסור בבשר ודגים וחגבים דהא נמי אימלך שלוחא עלייהו שכן אדם כו' ואנן קי"ל דמותר בדגים וחגבים ואם ר"ע פליג נמי עלה:

אלא. היינו טעמיה דר"ע דקסבר שהדלועין בכלל ירק ולאו משום דמימלך עלה:

אף למידת הדין כן. וכן לענין דיני ממונות פליגי ר"ע ורבנן אם הדלועין מכורים בכלל ירק:

ובהבקר ובהקדש כן. וכן אם הקדיש או הפקיר ירק גינה שלו פליגי נמי אם הדלועין בכלל:

אתיא דיחידייא דהכא. ר"ע דמתני' כסתמא דתמן בתוספתא דסתים לן ת"ק דבריית' כר"ע:

ודיחידייא דתמן. רשב"י בתוספתא כחכמים דמתני':

דתני הנודר כו'. חסר כאן דברי הת"ק ובתוספתא הכי איתא הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר אסור בראש וברגלי' ובקרביים בקנה ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ומותר בראש כו' וסתמא דהתם היינו ת"ק כר"ע דכל הני מין בשר מיקרי ורשב"ג כרבנן דמתני' וכן אמר בבבלי ריש פרקין:

וכן היה רשב"ג אומר. עוד דבר אחד קרבייא לאו בשר ואכליהון לאו אינש כדמפרש בבבלי לענין זביני שהקונה קרביים בדמים שיכול לקנות בשר לאו בר אינש הוא ובטלה דעתו אצל כל האדם:

שמותר בירק. דאין דלועין בכלל ירק:

מן הטפילה מותר בעיקר. ודילועין קרוי טפלה לגבי ירק:

מה פליגי. ר"ע ורבנן במתני' בדלעת המצרית:

דלעת יוונית אינון. ולד"ה בכלל ירק הן:

קירמולין. מן ירק:

עד שלא עשו דילועין. עד שלא גדלו ונעשו כדלועין אבל אם גדלו ונעשו כדלועין כשאר ירק הן וחייב במעשרות:

קלוקסייה. מין שורש נטע שגדל במצרי' ואוכלין אותה. הערוך:

שאסור לגמות בהן מים. לענין שביעית קאמר כדתנן פרק ז' דשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה יש להן שביעית ויש להן ביעור ואלו העלין הואיל והצביים אוכלין אותן כלה לחיה מן השדה קרינן בהו וחייבין בביעור וכשהגיע זמן הביעור אסור להנות מהן ולגמות בהן מים:

במיני אפומלייא כו'. כל אלו מיני ירקות הן ידועין להם בשמותן:

קולקס כירק. הוא לענין מעשרות כו' ולענין נדרים לחוד הוא דצריכא ומיבעיא לן אם בכלל ירק הוא או לא:

מהו שיהא מותר. בירק יבש מי אמרינן הואיל דבר שאינו לח לאו בכלל ירק הוא וכן ירק יבש:

לא אמר אלא פול המצרי. שהוא מותר ביבש משום דדבר שיש לו גורן הוא שרגילין לעשות ממנו גורן כשהוא יבש והוי כמין דגן אבל דבר שאין לו גורן כגון ירק אסור אפי' ביבש:

מן האפייה. שם הכולל מפירות הארץ הערוך. ובתוספתא גריס הנודר מן הפירי:

ואסור בכל פירות האילן. ובתוספתא מותר בפירות האילן וגי' דהכא עיקר וכן נראה מהבבלי דאמר סתם אסור בכל פירות הארץ ואפילו פרי עץ בכלל:

הנודר מן פירות שנה גרסינן מותר בגדיים כו'. דלאו פירות שנה מיקרו וכן הוא בתוספתא:

אסור בכל. דכולן גידולי שנה נינהו:

כמ"ד הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. ולפיכך מותר ביין שאין דרכן לקרות תירוש אלא לדברים מתוקים ולא ליין:

ברם כמ"ד הילכו בנדרים אחר לשון תורה. אסור ביין דהתורה קראה אותו תירוש דכתיב תירושך. ופלוגתא היא בריש פרקין דלעיל:

מתני' אסור בפיל המצרי יבש. דדגן כל מיני דמידגן משמע כל דבר שעושין ממנו כרי והאי נמי מידגן הוא:

הנודר מן התבואה. הוא דאינו אסור אלא מחמשת המינין:

אסור בכל. בכל מיני קטניות שעושין מהן כרי ואין הלכה כר"מ:

גמ' מ"ט דר"מ דגנה דארעא. כלו' דס"ל דגן משמע כל שעושין ממנו כרי על הארץ ורבנן סברי דגנה מעבורה לא מיקרי דגן אלא מעבור הארץ והיא תבואה מחמשת המינין:

תמן תנינן. בריש מסכת חלה חמשה דברים חייבין בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל והשיפון הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן:

הא הנודר מן הפת ומן התבואה יהא אסור בכל כרבנין. בתמיה דקס"ד דחכמים פליגי אדר"מ בתרתי וקאמרי הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל ואמאי הא ודאי אין פת ותבואה נקרא אלא מחמשת המינין:

מתניתא אמרה כן שהנודר מן הדגן כו'. כלומר חכמים אדיוקא מדברי רבי מאיר פליגי דקאמר הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן דמשמע אבל מן הדגן אסור בכל כדקאמר ר' מאיר הכא וקאמרו ליה רבנן דלא היא אלא שאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן:

מה אנן קיימין. הא דקאמר הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בחמשת המינין:

אם באומר פת תורה גרסינן. וכן הוא שם כלומר שאמר הנקרא פת בלשון תורה עלי אם כן מעתה אף האומר תבואת תורה יהא אסור בכל ואפילו ביין כדכתיב ותבואת הכרם:

אם באומר פת סתם. אמאי אסור בחמשת המינין הא סתם פת אינו קרוי אלא של חטים ושל שעורים בלבד:

קיימתיה. למתני' במקום שאוכלים כל פת שעושין פת מכל דבר ואפי' משאר המינין וקמ"ל דאפ"ה אינו אסור אלא בחמשת המינין שאין קרוי שם פת סתם אלא ה' המינין בלבד:

מתני' מותר בשק וביריעה ובחמילה. מיני בגדים גסים ועבים ביותר ואין בני אדם רגילין להתכסות בהם:

מותר לכסות בגיזי צמר. שלא נתכויין אלא לבגד צמר:

בעניצי פשתן. דדייק ולא נפיץ:

הכל לפי הנדר. לפי שעת הנד' כיון שניכ' שמחמ' כובד משאו נדר מות' להתכסות והל' כר"י:

גמ' סקורטיה. הוא מלבוש של עור שלובשין העבדנין על בגדיהן:

פמלייא. מכנסיים של עור שלובשין העבדנין:

פסיקיא. אזור רחב:

פונדה. כמין אזור חלול:

ומותר באלו. בפסיקיא ובפונדה דלאו בכלל מלבוש הן:

אמר קונם כסות שאיני לובש. או שאמר קונם לבוש שאיני מתכסה מאי באיזה לשון אנו תופסין אם בתחילת דבריו ובאומר כסות שאיני לובש אסור באלו דבכלל כסות הן או בסוף דבריו ולאו בכלל מלבוש הן וכן איפכא ולא איפשיטא:

ודרך היוצא ממנו להתכסות נדר בו מותר ביוצא ממנו. שכיון שדרכו להתכסות לא נתכוין אלא בו וכן איפכא:

מה אית לך. דבר שדרכו להתכסות והיוצא ממנו:

שלחי'. עורות והיוצא ממנו הגיזין שעברו ממנו:

נדר ביוצא ממנו אסור בו. הואיל ואין דרך יוצא ממנו להתכסות לבו הוא דנתכוין:

סוסרנה. לבוש של עור בעוד שהצמר עליו שאין דרך היוצא ממנו להתכסות:

ה"ג כיני מתניתא טען והזיע ואמר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר ללבוש ואסור להפשיל אחריו היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר להפשילן אחריו. וכן הוא בתוספתא ונשמט בדפוס מעלי קמא עד עלי בתרא. כלומר דמפרש לאו דוקא בטען והזיע אמרינן הכל לפי הנדר והה"ד אם הצר מחמת הלבוש הכל לפי הנדר הוא ואסור ללבוש ומותר להפשיל:

מתני' מן הבית מותר בעלייה. דסבר ר' מאיר אין עלייה בכלל בית:

מותר בבית. לד"ה דאין בית בכלל עלייה:

גמ' נראין דברי רבי מאיר בעירוני. דליכא דקרי לעלייה בית אבל בכפרים איכא דקרי לה הכי והכל לפי מקום הנודר:

מתני' מותר בדרגש. מפרש בגמ':

מותר במיטה. לד"ה דאין מטה בכלל דרגש ואין הלכה כר' מאיר בכל הני מתניתין:

גמ' נזקפת ואינה נזקפת. לענין כפיית המטה של אבל קאי כלו' דרגש אינה נזקפת לגמרי ואין צריך גם כן לכפותה לגמרי אלא על צדה:

שומט קלונטרין שלה. הן הקרביטין המוזכר בבבלי:

עולין ויורדין בו. שני נקליטין אחד מראשותיה ואחד מרגלותיה ומופצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה ומזה ופורשין עליהן הכילה:

שומטו. להנקליטין ואין צריך לכפותה:

על גופה. שמסרגין החבלין על גבי ארוכו' המטה:

ושאין מסרגין על גופה. אלא מתוכה זהו דרגש וכדלקמן:

והא תנינן. במסכתא כלים המטה והעריסה מאימתי מקבלין טומאה משישופם בעור הדג שדרך לשופן כדי להחליק הארוכות וליפותן ואם מטה מסורגת על גופה לאיזה דבר הוא שפה לארוכות שלה הריהן מכוסות תמיד בחבלים המסורגין על גבה:

ערסייתא קיסרייתא. מטות של עיר קיסרי שיש בהן נקבים בארוכו' ומכניסין ראשי המשיחות דרך הנקבים וקושרין זה בזה והיינו על גופה שתוחבין בארוכות המטה אבל דרגש קושרין בלולאות שהן תלוין בנקבי הארוכות והיינו דקאמר שאין מסרגין על גופה והכי מפרק לה בבבלי דף נ"ו:

מתני' מותר ליכנס לתחומה. אלפי' אמה לכל רוח סביבותי' דכתיב בתחומין ומדותם מחוץ לעיר אלמא תחומין חוץ לעיר מיקרו:

ואסור ליכנס לעיבורה. הבתים היוצאים ממנה בתוך שבעים אמה ושיריים שהיא חשובה כעיר כדתנן בפרק ה' דעירובין:

מן האגף ולפנים. מן סגירת הדלת ולפנים מלשון יגיפו הדלתות:

גמ' וכי ביריחו היה והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת ואת אמר אכין. ויהי בהיות יהושע ביריחו אלא בעיבורה היה וקרי לה ביריחו. וכן אמר בבבלי:

רבי אבין בשם רבי אחא. פליג דקאמר הוה יריחו. ביריחו ממש הוה המעשה אחרי שנכבשה ואין מוקדם ומאוחר:

לית הדא פליגא על רבי יוחנן. אסיפא דמתניתין קאי הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים והא בלשון בני האדם מן הבית מכניסת תוך הבית משמע וקשיא על רבי יוחנן:

ומשני לית אורחא דבר נשיא. וכי אין דרך בן אדם הרואה חבירו עומד בפתח השער של טבריה והוא חפץ לומר ראיתיו בתוך טבריה אלמא בלשון ב"א פתח העיר כתוך העיר וכן פתח הבית כתוך הבית:

מתני' אסור בחילופיהן. אם החליפן לכתחילה אסור המחליף בדמיהן כדין שאר איסורי הנאה דרבנן גזרו על דמיהן:

ובגידוליהן. שגידולי קונם אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה:

שאיני אוכל שאיני טועם. לא אסר עליו אלא אכילא וטעימה מהם בלבד:

בדבר שזרעו כלה. בקרקע כגון חטה וכיוצא בה:

אבל בדבר שאין זרעו כלה. כגון השומים והבצלים שאינו כלה בקרקע אלא שרבה וגדל בגופו אפילו גידולי גידולין אסורין דכגופייהו דמי וארישא נמי קאי הא דאמרינן אסור בגידוליהן דמשמע בגידולי גידוליהן מותר בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין:

גמ' עד איכן. אסור בגידוליהן בדבר שאין זרעו כלה:

ייבא כהאי דאמר ר' יעקב. בפ"ט דתרומות גבי טבל דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה וקאמר התם עד שלש גרנות אסורה כלומר עד שלשה גידולין שעושין מהן גרנות אסור מכאן ואילך מותר והכא נמי כן:

מתני' קונם מעשה ידייך עלי. אסר כל מה שהיא עושה ומכינה לו לאכול ואם נטעה אילן הגידולין אסורין:

שאת עושה ואני אוכל עד הפסח. כלו' קונם עלי שאת עושה עכשיו אם אוכל עד הפסח ומשמע אבל לאחר הפסח אני אוכל:

גמ' כיני מתני'. הא דקאמר שאת עושה ואני אוכל עד הפסח היינו מה שאת עושה עכשיו עד הפסח איני אוכל ומתכסה ולפיכך מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח:

מתני' שאת עושה עד הפסח ואני אוכל. מה שעד הפסח את עושה קונם אם אני אוכל:

גמ' כיני מתני' מה שאת עושה עד הפסח איני מתכסה. לעולם הואיל וסמך בדבריו שאת עושה עד הפסח משמע שאת עושה מעכשיו עד הפסח קונם עלי לעולם:

מתני' שאת נהנית לי עד הפסח. הי' עומד אחר החג ואמר לה קונם הנאתי עליך עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג:

ולאחר הפסח. אם הלכה לאחר הפסח והיא נהנית ממנו קודם הפסח עוברת בבל יחל למפרע במה שנהנית מקודם שהרי הוא הדירה עד הפסח:

גמ' ואסור ליהנות ממנה מכבר. כלומר אסורה בהנאתו מקודם הפסח לעולם אע"פ שלא הלכה גזירה שמא תלך אחר הפסח ונמצא הנייתו למפרע באיסור:

מתני' ומותרת לילך אחר הפסח. שהרי לא הדירה אלא עד הפסח ואיידי דתני ברישא עוברת משום בל יחל קתני סיפא דמותרת:

גמ' ואסור ליהנות ממנה מכבר. מקודם שתלך:

שמא תלך קודם הפסח גרסינן. כלומר לעולם אסורה מדרבנן בהנאתו אפילו לא הלכה גזירה שמא תלך עדיין בזמן שאסר עלה והכי מסיק בבבלי בפרק ב' דף ט"ו:

סליק פירקא בס"ד