מתני' קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. דכיון דאמר היום לא משמע אלא עד שיגמר אותו יום דהיינו עד שתחשך:

שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר שבת זו אסור בכל ימי השבוע ושבת עצמו בכלל איסור של שבוע שעברה דכי אמר שבת זו דעתייהו על ימי החול הבאים ועל יום השבת:

חדש זה. היה עומד באמצע החודש ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש:

וראש חדש שלבא. אין ראש חדש מכלל ימי האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר ואפילו בשני ימים ראש חדש מותר ביום הראשון שהוא יום שלשים לשעבר משום דאינשי קרו ליה ריש ירחא:

שנה זו. אם עמד באמצע השנה ואמר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר בראש השנה שהוא נמנה עם השנה העתידה לבא:

שבוע זה. היה עומד באמצע השמיטה ואמר שבוע זה אסור עד תשלום השמיטה והשביעית בכלל שמיטה שעברה:

ואם אמר יום אחד כו'. אם עומד באמצע היום ואמר יום אחד עלי אסור עד למחר כעת הזאת וכן אם עומד באמצע החדש ואמר חדש עלי אסור עד יום זה מחדש הבא וכן בשנה וכן בשמיטה:

גמ' הא משחשיכ' מותר. כשאמר היום ומקשה הש"ס לית הדא פליגא על ר' יוחנן דאמר בנדרים הלך אחר לשון בני האדם והא בלשון בני האדם הלילה הולכת אחר היום כדמפרש ואזיל:

לית אורחיה. וכי אין דרך בני אדם לומר לחבירו בערב לא טעמתי כלום היום לעת ערב:

ואמר אתמול. בתמיה כלומר וכי הוא אומר לו לא טעמתי אתמול שהרי הלילה מיום אחר הוא אלא רמשית אומר לו והיינו היום לעת ערב אלמא דבלשון בני אדם כשעומד בלילה אומר על היום שלפניו היום ולר' יוחנן אמאי מותר משחשיכה:

אמור דבתרה והוא פליגא. בתמיה כלומר דהדר מתמה על דמקשה מזה הלשון לר' יוחנן ומאי חזית דמקשת מזה אמור מזה הלשון אחר של בני האדם ולא פליגא על ר"י:

לית אורחיה. וכי אין דרך בן אדם לומר לחבירו בבוקר לא טעמתי כלום מערב:

מימור יום דין הוא. בתמיה וכי דעתו על זה היום ודאי אין דעתו אלא על הלילה שלפניו וא"כ מצינו ג"כ בלשון בני האדם היום הולך אחר הלילה:

לית הוא פליגא. כלומר דהדר מקשי ואכתי לית הוא פליגא על ר"י בתמיה והא ע"כ פליגא:

יום זה משבת זו. כלו' הרי האומר לחבירו יום זה משבוע זו או שבוע זו מיום זה תעשה לי הדבר פלוני:

יום זה מהיום. כלומר ודאי יום זה שאמר דעתו מהיום וגם הלילה בכלל ואכתי קשיא מתני' לר"י אמאי מותר משחשיכה דהא בלשון בני האדם גם הלילה בכלל:

כמ"ד. אלא ודאי כמ"ד הלכו בנדרים אחר לשון בני האדם יום זה כמהיום הוא ואסור משחשיכה ברם מתני' דהכא אתייא כמ"ד בריש פ"ו הלכו בנדרים אחר לשון תורה והיום הולך אחר הלילה כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ומשחשיכה יום אחד הוא:

רב יונה בוצרייא אמר. דלא היא דאפילו כמ"ד אחר לשון בני האדם אתייא דכן אורחיה דבר נש לומר לחבריה:

סובר. המתן לי הדין יומא ודעתו עד שתחשך:

תמן תנינן. לקמן בפרקין עד ראש אדר כו' ומרישא דמתני' קא דייק דתנן קונם יין שאיני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה וקס"ד דה"ק אסור כל השנה עם חדש העיבור ועד ניסן והיינו דקתני התם בתריה עד ראש אדר כלו' אם אמר בפירוש עד ראש אדר אינו אסור אלא עד ראש אדר הראשון והיינו דקמתמה הדא אמרה ניסן ר"ה לנדרים דאינו אסור אלא עד כלות חדש העיבור בתמיה והא אנן קיי"ל דתשרי ר"ה לנדרים:

תשרי ר"ה לנדרים. כלומר לעולם תשרי ר"ה הוא לנדרים והא דקאמר אסור בה ובעיבורה לאו שלא אסור אלא בה ובעיבורה קאמר אלא שלא תאמר יעלה אדר השני תחת אלול ויהא מותר באלול דהא שנה קאמר וסתם שנה י"ב חדש:

לפום כן צריך מימר. דאסור אף בעיבורה ולעולם אסור עד ר"ה דתשרי ר"ה לנדרי':

אמר כו' מיום ליום מעת לעת. כלומר דמפרש מיום ליום דקתני היינו מעת לעת ואם עמד באמצע היום אסור למחרת עד אותו זמן שעמד בשעה שנדר:

תני. בברייתא בהדיא מעת לעת:

אסור לאדם להתענות עד ו' שעות בשבת. איידי דאיירי בנדר שבת נקט לה להאי סוגיא הכא:

מתניתא אמרה כן. סוף פרק ג' דתענית היו מתענין בשביל הגשמים וירדו להם קודם חצות לא ישלימו כדמפרש טעמא עד כדון צפרא הוא ולא חל התענית:

אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה. בתענית אלמא דעד חצות יום מיחשב כתענית והילכך אין מתענין עד חצות בשבת:

מילתי' דר"י. שמענו מדר"י דמתענין לשעות שמקבלין התענית אפילו לשעות דר' יוחנן הוה רגיל לומר הריני בתענית עד שאסיים פירקי או הפרשה וקרי ליה תענית:

מילתיה. וכן שמענו מדר' יונה ששמע שנפטר בנו של רבי יוסי ואע"ג דכבר אכל גבינה ושתה השלים לתענית כל היום ונחשב לו לתענית:

לווה אדם תעניתו ופורע. כלומר אם מתענה ואינו יכול להשלים תעניתו לווה תעניתו וחשיב היום בכלל תענית אף על פי שאכל כיון שמקצתו התענה עד שלא נמלך ללות אלמא מתענין לשעות ומיהו חייב לפורעו כיון שיום שלם קיבל עליו:

וכי נדר הוא זה. שצריך לפרעו דהא לא קיבל עליו אלא לצעורי נפשיה אי מצי ואי לא לא ולא דמי לשאר נדר שצריך להשלים נדרו. וזה כלישנא קמא בבבלי תענית שם:

איבד תעניתו. משום שיכול להתענות יום אחר תחתיו דקי"ל כרב דלוה ופורע:

והוא שאמר יום סתם. ואז יכול להתענות ליום אחר אבל אם אמר יום זה שוב אינו יכול ללות תעניתו ולפיכך משלים תעניתו היום אף על פי שאכל כזית:

לא אמר. ולא אמרן דאיבד תעניתו אלא כשאכל הא טעם ולא בלע לא כלום הוא:

לא משום ברכה. אין צריך לברך כשהוא טועם בלבד ואין בה משום גזל כו':

משחשיכה. קודם יום התענית ואינו צריך להפסיק מבעוד יום:

ואם אמר. בפירוש שקיבל עליו בחומר תענית צבור צריך להפסיק מבעוד יום:

נדר להתענות. זמן ידוע ונמצאו בו שבתות ויו"ט לוקה על נדרו ואוכל וא"צ היתר חכם דממילא בטל:

חד אמר מתענה. באותן ימים הכתובים במגילת תענית הואיל ומדרבנן הוא שלא להתענות בהן אבל א"צ להשלים:

וחרנה אמר. אף באלו לוקה משום נדרו וא"צ היתר חכם:

אמר רבי אבא. לאו ראיה מחנוכה שאע"פ דאת אמר בטלה מגלת תענית בחנוכה ופורים לא בטלו. והכי מסיק לה בבבלי דר"ה דף י"ט:

מיליהון דרבנין. דלקמן ר' יונתן ור' אבין שצמו באלו הימים ש"מ בטלה מגילת תענית שאף הן כתובים במגילת תענית וכן ר"ז צם ג' מאות צומין כו' ולא חש אם ארעו בהן ימים של מגילת תענית:

מפקד. למלמדי תינוקות אם תבוא אשה לשאול אתכם אם תתענה:

בכל. בכל ימי מגילת תענית מתענין:

ובחנוכה ופורים. שלא בטלו:

מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם משמע עד ולא עד בכלל:

עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע עד שיהא כולו:

עד לפני הפסח ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע. משום דיש במשמעות זה שלשה ענינים איכא למימר עד לפני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד לפני הימים אחרונים ויהיה מותר בימים אחרונים ואיכא למימר עד לפני הפסח עד שיצא וקאמר ר' מאיר עד שיגיע משום דקסבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר מבורר קאמר עד שיגיע:

ר' יוסי אומר עד שיצא. דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא ולמאי דמפכינן בגמרא דר' מאיר לדר' יוסי הלכה כרבי יוסי ואסור עד שיגיע:

גמ' מחלפא שיטתיה דר' מאיר ודר' יוסי תמן הוא אומר. בפ"ג דקידושין תנן מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם הגדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות ר"מ אומר כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דקסבר ר' מאיר מעייל איניש נפשיה לספיקא והואיל ולא ידעינן הי' מינייהו קידש כולן אסורות ור' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות דקסבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ואין דעתו אלא דבר המבורר שאין להסתפק והיא הגדולה שבכולן:

עד שיצאו כל הרשויות הגדולות. דברי ר' יוסי דהתם מפרש לה כלומר דודאי דעתו להוציא כל הבנות הגדולות ולא נתכוין אלא לגדולה היותר מבוררת והא דנקט הרשויות משום דכולן בוגרות מיירי ונתנו רשות לאביהן לקדשן:

עד שיצאו כל הרשויות הקטנות. אסיפא דהתם קאי קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע כו':

וכא במתני' הוא אמר הכין. דשמעינן להו איפכא וקשיא דר' מאיר אדר"מ ודר' יוסי אדר' יוסי:

א"ל. תנינן בסוטה משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים ששוקדים על הדברים לדקדק אחריהם:

ולא עמד שוקד עד שעמד ירמיה. ולקנתרו בדברים נתכוין:

למה הוא מקנתר לו. ר' זעירא לר' ירמיה על שמקשה לו כן וקאמר משום דכבר קדמו הרי עולם לא כבר הקשה זה ר' אלעזר לר' יוחנן וא"ל לית היא מחלפה שיטתייהו אלא מתני' דהכא הוא מחלפא בגי' וכדתני דבית ר' כן לר"מ אסור עד שיצא ולר' יוסי עד שיגיע:

אנן בעייא עד לפני ואת אמר אכין. בתמיה כלומר אנו רוצין לפרש לפני הפסח דקאמר התנא ובמאי פליגי:

ואת אומר דפליגי אי מעייל נפשיה לספיקא אי לא ובשביל כך הוכרחת להחליף הגירסא הא ליתא דהכא בלישנא בעלמא פליגי:

אמר ר' זעירא לשון ניותי הוא. כלומר דבאמת בלישנא בעלמא פליגי ואין אתה צריך להחליף הגי' דר' יוסי סבר עד לפני הפסח היינו עד דלפני פיסחא שמפנה ויוצא כל הפסח. ניותי שם עיר ודכוותה בפ"ק:

ר' אבין. פליג דמפרש עד שיגיע ועד שיצא דקאמרי על פרוס הפסח קאי שהוא ט"ו יום לפני הפסח וקרי ליה לפני משום דשואלין ודורשין שלשים יום קודם הפסח ופרוס האחרון לפני הפסח הוא:

ההין אמר. ר' מאיר עד שיגיע פרוס הפסח וההין אמר ר' יוסי עד שיצא אבל כשיגיע הפסח עצמו הכל מודים שהוא מותר דלא נדר אלא ממה שנקרא לפני הפסח:

מתני' עד הקציר. אמר קונם יין שאיני טועם עד הקציר של חטים ושעורים:

עד הבציר. של ענבים:

עד המסיק. של זיתים:

אינו אסור אלא עד שיגיע. הואיל ואין לקציר ובציר זמן קבוע כדמפרש ואזיל לא שנא אמר עד שיהא לא שנא אמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו קצוב אין בדעת הנודר להכניס עצמו באיסור זמן שאין ידוע לו ולפיכך אמרינן דודאי עד שיגיע קאמר:

גמ' קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה בני. מהו למאי קא מדמינן לה:

עד כמי שזמנו קבוע. כלומר כמי שזמנו קבוע הוא ואם אמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע אבל אם אמר עד שיהא או עד זמן משתה בני אסור עד שיעבור המשתה כמו בנדיר עד שיהא הפסח דזמנו קבוע ואסור עד שיצא או דילמא מאחר שיכול לדחותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע דמי ובין אמר עד שיגיע ובין אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע ולא איפשיטא:

מתני' עד הקיץ עד שיעשה הקיץ. בין אמר עד הקיץ בין אמר עד שיעשה הקיץ. ובנוסחת הבבלי עד הקיץ עד שיהא הקיץ:

עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. לא שיקוצו עראי אלא עד שיקוצו הרבה ומכניסין בכלכלות:

עד שיכפלו המקצועות. הסכינים שהן מיוחדים לחתוך התאנים כשעושין מהן עיגולים נקראין מקצועות וכלומר עד שיכפלו הסכינים ונכנסין לתוך קתיהן שמצניעין אותן לשנה הבאה פ"א המקצועות מחצלאות שמייבשין עליהן התאנים:

הכל לפי מקום נדרו. אם היה רוב תבואות המקום חטים עד קציר חטים ואם שעורים עד קציר שעורים וכן אם היה בהר בשעת הנדר עד שיגיע זמן הקציר והבציר בהר ואם בבקעה עד שיגיע זמן הקציר והבציר של בקע':

גמ' כלכלות. ובעי הש"ס מה הן הכלכלות של תאני' או של ענבי' משום שהבציר סמוך אחר הקיץ ומבעיא ליה אם אסור כל זמן הקיץ עד שיגיע הבציר של ענבים:

נישמעינה מן הדא. דקתני עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות אית לך מימר מקצועות תאנים ולא מקצועות ענבים בתמיה שהרי ענבים גם כן דרכן לייבשן ולעשו' מהן צמוקין ושייך שפיר מקצועות לגבייהו וכן כלכלות ואסור עד שיגיע הבציר:

נישמעינה מן הדא. כלומר דדחי לה הש"ס דאין הכי נמי מקצועות תאנים דוקא ולא של ענבים משום דלא שכיחא כולי האי לעשות צימוקין מן הענבים ולא היה דעתו אלא עד זמן המקצועות של תאנים וכדשמעינן מהאי מעשה דלא שכיחי כ"כ:

חד טעין צימוקין. משאוי אחד של צימוקין נכנס לטבריא:

גמליאל זוגא. כך שמו וכה"ג מצינו בריש פרק ב' דערלה ר' יוחנן שאל לגמליאל זוגא כו' ושאל לו אם חוששין להן משום דמאי:

אין כל א"י כו'. ומח"ל הן ואין חוששין להן:

(חסר כאן והגהתי כמו שהוא שם) ואין כל א"י עושה משאוי אחד של צימוקין. בתמיה אלא כן א"ל אין מקום בא"י עושה משאוי אחד צימוקין ולא חיישינן שמא מסמוך לטבריא הן אלא ודאי ממקומות הרבה הביאו והילכך תלינן לקולא שמא מח"ל הן דבדמאי הקלו ועכ"פ שמעינן מינה דלא שכיחי צימוקין כ"כ כמו דבלה של תאינים ומקצעות של תאנים קתני בדוקא וכן כלכלה של תאנים ולא של ענבים. ובבבלי פליגי בה תנאי בברייתא והל' כת"ק וכדמסיק הכא:

כתיב עד כלות קציר השעורים וגו' ואת אמר כן. בתמיה דקציר חטים לבד קרוי קציר:

מה דהוא קרייה בדרום היא. קרא מיירי בדרום א"י דשכיחי שעורים טובא ומתני' בגליל מיירי דלא שכיחי שעורים כולי האי והכל לפי מקום הנודר:

נדר מן הקיץ בגליל וירד לו. אח"כ לעמקים:

אסור עד שיבכר בגליל. שהכל לפי המקום שעמד שם בשעת נדרו. בבבלי דף ס"ב. ובין להחמיר ובין להקל כגון שהלך למקום שמאחרין לבכר:

מתני' עד הגשמים עד ש י ה ו הגשמים. באיזה לשון שאמר אסור עד שתרד רביעה שניה שג' זמנים של רביעה הן ומסתמא שניה קאמר שאינה מקדמת כ"כ כמו הראשונה ולא מאחרת כמו השלישית:

עד שיגיע זמנה של רביעה. אע"פ שלא ירדה כיון שהגיע זמנה מותר:

עד שיצא ניסן כולו. שעד אותו זמן רגילין גשמים לירד:

עד שיעבור הפסח. והלכה כר' יודה:

גמ' עד הגשם. מאי לאיזה זמן גשם נתכוין ופשיט לה שאסור עד שירד הגשם אחר כלומר גשם האחרון והיינו רביעה שלישית:

תמן תנינן. בפ"ו דשקלים ואיידי דרבי יוסי בעי כגוונא דר"ז מייתי לה הכא:

הרי עלי עץ. אם מביא גיזר אחד או שני גיזרי עצים דחדא מילתא היא:

מתני' אמרה כן. מהמתני' נשמע שכל א' קרבן בפני עצמו הוא דתנינן תמן בפ"ב דיומא תמיד קרב בתשעה כו' בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני גיזרי עצים מפני שבין הערביים היה צריך להוסיף גיזר אחד כדדריש לה התם מקרא דכתיב וערכו עצים על האש כו' וכדמסיק כדי לרבות בעצים אלמא כל גיזר קרבן בפני עצמו הוא:

כל דבר שתלוי ברביעה. הדבר שנדר ממנו תלוי בו שמים עד שתרד רביעה שניה שהיא רביעה בינונית ומסתמא דעתו על הבינונית:

עד שיגיע זמן רביעה. ראשונה:

ויש בהן כדי רביעה שניה. כלומר יש בהן נמי כדי רביעה שניה דסבר לה כר' יוסי בבבלי דף ס"ג דחשיב זמני רביעה בי"ז במרחשון ובכ"ג ובר"ח כסלו ומי"ז עד כ"ג ז' ימים ובו ב' רביעיות:

ולמה נקרא. גשם שמה רביעה ע"ש שרובעת לארץ:

ר"מ כדעתיה כו'. ר"מ ור"י במתני' לשיטתייהו אזלי דפליג בפ"ק דתענית עד אימתי שואלין את הגשמים לר' יהודה עד שיעבור הפסח ותו לא זמן גשמים הוא והילכך עד שיפסקו הגשמים עד שיעבור הפסח הוא ולר"מ עד שיצא ניסן כולו:

מתני' נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. כדמפרש בגמרא דאפילו לנודר מתחילת השנה לא אמרינן דעל סתם שנה נתכוין שהיא של י"ב חדש אלא אסור בה ובעיבורה דהיינו י"ג חדש:

עד ראש אדר. סתם אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון:

גמ' הדא אמרה כו'. מפורש לעיל בהלכה א':

והוא. הא דקתני במתני' אינו אסור אלא עד אדר הראשון דוקא בשנדר ואחר כך עיברו ולא היה דעתו בשעת הנדר אלא עד הראשון אבל אם כבר עיברו ואח"כ נדר לא בדא אמרו עד הראשון אלא אסור עד ראש אדר השני כיון שידע שנתעברה השנה סתם אדר אדר השני הוא:

לענין שכר בתים לא שנייא. המשכיר בית לחבירו עד אדר אין חילוק בין עיברו קודם שהשכירו או לא ואם המשכיר אומר עד אדר הראשון והשוכר אמר עד אדר השני יחלוקו חדש העיבור:

ומקשי הש"ס איתא חמי. בא וראה לנדרים לית את חשיש אם לא ידע מעיבור השנה אין את חושש לאוסרו עד אדר השני ולענין ממין את חשש דאמרת יחלוקו בתמיה והא על השוכר להביא ראיה שנתכוין לאדר השני דמוציא מחבירו הוא:

א"ר הילא. אלא כך הוא כדר' הילא דדוקא שעיברו ואח"כ השכיר יחלוקו חדש העיבור ואע"ג דכבר עיברו הואיל דממונא הוא יחלוקו מפני שיכול המשכי' לומר לא נתכוונתי אלא על סתם אדר:

אבל השכיר ואח"כ עיברו לא בדא. אמרינן יחלוקו ואין להשוכ' אלא עד אדר הראשון:

ולענין שטרות כותבין באדר הראשון ובאדר השני. לאו אכתיבה קאי שכותבין אדר הראשון ואדר השני אלא ה"ק באדר הראשון ובאדר השני בשניהן כותבין אדר וכלומר דאדר הראשון אדר קרוי ולא שבט אף על גב דהוא התוספת כדמסיק בפ"ק דמגילה:

אלא שכותבין אדר השני תיניין. ואדר הראשון כותב סתם:

כותב תי"ו. לסימן תיניין ודיו:

מתני' שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין שכל אדם שותין בלילי פסח:

עד לילי צום. כלומר בערב צום כיפור שמצוה להרבות בסעודה עי"כ:

עד לילי שבת. שעזרא תיקן שיהו אוכלין שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע:

קונם שאיני נהנה לך. שאיני נהנה משלך:

ונוטל לבניך. דרך כבוד הוא שיקח לבניו ולא לעצמו:

להפר את נדרו. כמו להתיר ולישנא דקרא נקט:

זה כבודי. שאפרנס בני משלי:

שאין את נהנה לי. כלומר משלי:

ר"מ אומר אסור עד שיתן. והה"נ דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול כדמפרש בגמרא:

הריני. מחזיק לך טובה כאלו התקבלתי ממך והלכה כחכמים:

גמ' אף הראשון במחלוקת. דחלוק היה ר' מאיר אף בראשונה:

אר"ז וכו'. כמפורש לעיל בפרק ג' הלכה ג':

מתני דר' שמעון בן גמליאל. ולא כחכמים דתנן בפרק מי שאחזו ה"ז גיטך על מנת שתשמשו את אבא שתי שנים ע"מ שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאומר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט. כלו' אף על פי שלא הכעיסתו ואין העכבה ממנו אינו גט דבעינן שנתקיים התנאי והכא דלא אפשר אינו גט:

ר' שמעון בן גמליאל אומר כל עכבה שאינה הימנה כזה גט. הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה ממנה והוי כאלו נתקיים התנאי והשתא חכמים דמתני' דהכא דסברי שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ונתקיים התנאי והנדר בטל שאין המניעה מן המדיר כר' שמעון בן גמליאל דהתם אתיא מילתייהו דאלו לחכמים דהתם אין הנדר בטל אף על פי שאין המניעה ממנו:

שניא היא הכא. אפילו רבנן דהתם מודו הכא דהא דקאמרי טעמא במתני' שאומר הריני כאלו התקבלתי לאו משום דנתקיים התנאי הוא אלא מפני פתיחת הנדר הוא דזהו הפתח שלו להתיר נדרו שאומר כלום אמרת אלא שאתקבל ממך והריני כאלו התקבלתי והילכך הנדר בטל מחמת הפתח:

ולא נדרים שאין צריכין היתר חכם אנן קיימין. דקס"ד דר' יוסי דהכא נדרי זירוזין הוי כדתנן לעיל פרק ג' המדיר את חבירו שיאכל אצלו הוי נדרי זירוזין ואין צריך היתר חכם כדאמרינן התם ואם כן ע"כ לאו דטעמא משום פתיחת נדר הוא אלא משום דנתקיים התנאי שאין המניעה ממנו ואכתי כר' שמעון בן גמליאל אתייא:

אמר ר' יונה. לא היא דטעמא דמתני' לאו משום נדרי זירוזין הוא אלא דלנדר גמור נתכוין וכל אחד משום כבודו קאמר כדאמרינן לעיל והכא טעמא דתולה נדרו בדבר הוא דאומר לו ע"מ שתטול כו' וכשיאמר הריני כאלו התקבלתי הנדר בטל מפני שהוא פתח נדרו וכדאמרן וככ"ע אתיא:

עד כדון. בעיא בפני עצמה עד כאן לא שמענו במתני' דמותר אלא כהאי גוונא שזה רוצה ליתן לו וזה אומר הריני כאלו התקבלתי:

ברם ההוא דלא בעי מיתן ליה. ואם זה אינו רוצה ליתן לו מאי. א"נ א"ל דאדלעיל קאי דבכה"ג שזה אינו רוצה ליתן ואין כאן פתח וקאמר הש"ס אף בכה"ג יכול הוא לומר לו לא רציתי אלא לבודקך מה בלבך ולכך אמרתי ע"מ שתתן ועכשיו שאני רואה אותך מצטער על זה הריני כאלו התקבלתי ושפיר הוי פתח לנדרו ומותר:

מתני' היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. מפצירין בו שישא בת אחותו מפני שהיא בת גילו וכדאמרינן בפרק ו' דיבמות הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר ומבשרך לא תתעלם אז תקרא וה' יענה:

הרי אלו מותרות ליהנות לו. שאר הנאה שלא נתכוין זה אלא שלא תהנה ממנו דרך אישות:

גמ' ר' יהודה היא. דאמר בפרקין דלעיל הלכה ג' הכל לפי הנודר שרואין להיכן היה דעתו וכוונתו והכא נמי לא נתכוין זה אלא לשם אישות:

מתני' שלא נתכוין זה. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוין לדור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוין ולא שיהא אסור בכניסת הבית וטיפת צונן:

גמ' הדא אמרה. זאת אומרת ממתני' דקתני שלא נתכוין זה אלא לסעודה שהיה מסרב בו:

ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול. מי שנשבע לחבירו שלא יאכל עמו ומסרב בו חבירו מיירי:

ההן אוכל וההן עבר. כלומר ודאי אין דעתו אלא על זה המאכל והסעודה שהפציר בו חבירו כדמשמע מהמתני'. עבר מלשון עבורא דביתיה הוא הלחם שהסעודה קרוי ע"ש הלחם:

סליק פירקא בס"ד