מתני' ר' אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. אומרים לו אילו היית יודע שיאמרו העולם לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בנכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבודם כלום היית נודר:

וחכמים אוסרין. דחיישינן שמא משקר שהוא בוש לומר שלא היה מניח מלידור בשביל כבודם ונמצא שחכם מתיר זה הנדר בלא חרטה ומיירי שאינו מתחרט מעיקרא דהא קי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח אם הוא מתחרט מעצמו מעיקרא:

עד שפותחין כו'. על מילתיה דר' אליעזר קא פריך כי היכי דפותחין בכבוד אביו ואמו ולא חיישינן שמא משקר יפתחו לו נמי בכבוד המקום ויאמרו לו אלו היית יודע שתקרא רע לפני המקום כלום היית נודר וא"כ אין נדרים. כן הוא פי' הרמב"ם במשנה לפי גירסת הספר. וגי' הרא"ש והתוס' והר"ן אמרו לו א"כ אין נדרים כלומר דחכמים השיבו לר' צדוק מהא לא תסייען דאף ר' אליעזר מודה בהא דאין פותחין בכבוד המקום דא"כ אין נדרים ניתרים יפה שאין שום אדם שיעיז פניו לומר שאפילו היה יודע שהוא מיקל בכבוד המקום היה נודר ואפילו לא היה נמנע מתחילה בשביל כך ישקר לומר כן אבל משום כבוד מצוה אחת פותחין והלכה כחכמים:

בדבר שבינו לבין אביו ואמו. כגון שהדירם מנכסיו:

גמ' רבנן אמרין חזקה שאדם מעמיד בכבוד אביו ואמו. טעמא דפלוגתייהו מפרש כלומר דרבנן סברי חזקה שאדם מעמיד בכבוד אביו ואמו ואינו מעיז לומר אע"פ שהוא נגד כבוד אבי ואמי נדרתי והילכך חיישינן שמא משקר הוא ואינו מתחרט ומפני הבושה אומר כן. והיותר נראה דגרסינן שאין אדם מעמיד כלומר שאינו מעמיד בנדרו מפני כבוד אביו ואמו ואומר שמתחרט ואע"פ שאינו כן והילכך אין פותחין וכן מוכח מדלקמן:

ר"א אומר פעמים מעמיד כו'. והילכך פותחין:

מודה ר"א לאחר מיתה. של אביו ואמו שאינו מעמיד בדבריו ואינו מעיז ואין פותחין:

הכל מודין בכבוד רבו שאינו מעמיד. בדבריו ואין פותחין:

לא יהו נדרים. ומה בכך ומשני דה"ק דהכתוב וידבר משה אל ראשי המטות תלה הפרשה בראשי המטות לומר שיהא חכם מומחה מתיר את הנדר ואם אומר את כן שפותחין לו בכבוד המקום נמצאת עוקר פ' נדרים מן התורה שלא יהו נדרים נשאלין לחכם שכל א' וא' יפתח זה הפתח לעצמו דשייכא בכל הנדרים וכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין אותו:

ר' ירמיה בעי את אומר פותחין לו בכבוד אביו ואמו. אמודים חכמים במתני' קאי בדברים שבינו לבין אביו ואמו את אומר דמודים שפותחין לו ומדקתני בכבוד אביו ואמי משמע הא בכבוד המקום אפילו בדברים שבינו לבין המקום אל יפתחו לו בכבוד המקום ואמאי נימא מעתה הואיל בדברים שבינו לבין אביו ואמו פותחין לי בכבוד' וכן נמי בכבוד המקום כדמפרש ואזיל אם נדר לעבור על מצות עשה יפתחו לו בכבוד המקים:

והיינו כבוד המקום. בתמיה כלומר דמשני וכי כבוד המקום הוא אם מקיים המצות או לא:

משמע ליה דלנפשיה הוא מהני. משמע לן מהמקרא שאינו מהנה אדם למקום בעשיית המצות אלא לנפשו הוא דמהנה כהדא דמצינו אם צדקת וגו' ואם חטאת מה תפעל בו אלא הכל לך ולעצמך:

כל השומע ליצרו. כלומר בכגון זה פותחין לו שהוא שומע ליצרו לנדור מחמת כעסו:

כאלו עובד ע"ג. שהיום אומר לו עשה כך ולמחר כו':

לא יהיה בך אל זר. זר שבך ובקרבך אל תמליכהו עליך:

ר"ל פתח. להתיר נדר בזה אילו היית יודע כו' קילר על צוארו שמעצמו הוא נותן קולר עליו ואוסר עצמו במיתר לו ושמא יבא לידי מכשול:

לקסטורייא. כת של שוטרים הממונים לענות האנשים בייסורין ולתתם בקולרין:

וראה קולר פנוי. ומכניס ראשו לתוכו וכן זה הנודר שלא נזהר מלראות בצער שעבר על האחרים שקדמוהו בנדרים כאלה וכן הוא אומר לאסור אסר על נפשו שנותן איסרי קולרין עליו כמד"א כו':

כבונה במה. לע"ז:

וקשיא. על הא דר' יונתן דמדמה נדרים לע"ז שהיא בסקילה ונדרים אינן אלא בל"ת אפילו אם עובר ואינו מקיימו:

ואת אומר אכן. המקיימו כמקריב עליו אלא לית לך הפתח הזה אלא כהאי דאמר ר' ינאי ושייך שפיר לדמות לע"ז:

יש בוטה. כדדריש לה בבבלי פ"ב כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב:

כמדקרות. לשון רבים שלאחר שנדר מן הככר אוי לי אם יאכל ואוי לו אם לא יאכל שמצטער וחוטא על נפשו:

אין לא אכיל חטי על נפשיה גרסינן:

הילך אצל החכם והוא מתיר נדרו. כדסיפא דקרא ולשון חכמים מרפא:

לאסור איסר. כלומר שאתה מוסיף איסר על איסר תורה:

רבי יוחנן פתח ותהי. כלומר שאומר לו תהית אם אתה מתחרט או כדו תהית אם אתה עומד בנדרך כדאמר בבלי שם:

ואלול' דתהא הוא אתי. כלומר ואם לא תהית עדיין הוא יבא בלבך להתחרט וכלומר תן דעתך אם עומד אתה בנדרך:

ותהות לא כנולד הוא. בתמיה וקי"ל אין פותחין בנולד:

התהות מצויה. מצוי' הוא שמתחרט על נדרו ובנולד השכיח פותחין:

כהדא. שמצינו שפתחו לו בחרטה לר"ש:

הוה נסיב ליה מכא. כלומר שהיה לוקחו ממקום זה ומעמידו במקום אחר והיה חוקרו ודורשו אם ימצא לו איזה פתח וע"י כן נעתק ממקום למקום עמו:

עד. שהעמידו הזקן במקום השמש והיה מעיין בכליו לפלות מכנים וע"י כן היה ר"ש מצטער בעצמו שהיה עומד בשמש ונמאס עליו מעשה הזקן לנגד עיניו ואמרין ליה כו'. ובבבלי שם דף כ"ג עובדא כה"ג בנוסחא אחרת:

בברחו שנים. בשנים שעברו הייתי משרת אצל ר"מ וממנו למדתי לעשות כן:

מקלו של ר"מ היתה בידי. להפלגת קדושתו ושבחו של ר"מ אמר כן א"נ הכונה משענתו של ר"מ שהיה נשען עליו תמיד ללמוד ממנו:

שרא נדרא ומקיים ליה. היה מתיר נדרו ואע"פ כן היה מקיים הנדר אח"כ וקאמר הש"ס דמספקא לן מ"ט עשה כך:

אין משום. אם משום שהיה חושש ר' ירמיה שהמתיר לו נדרו לא היה כדאי ולא ידע למצוא לו פתח כראוי ובשביל כך לא היה סומך עליו או משום שאין היצר תאב אלא לדבר האסור וכשהתיר נדרו לא היה יצרו תוקפו כ"כ:

ולא. ידעין טעמיה דר' ירמיה. משום מה:

ר' ירמיה. כשהיה רוצה למנוע עצמו מן הדין היה אומר עיניו כהות פסול מלדון דכתיב כל ריב וכל נגע ומקשינן ריבים לנגעים ואיידי דאמ' לעיל מנהגו של ר' ירמיה בנדרים נקט נמי להא:

ר' מנא נדר. מיין של אביו ועלה אביו להתיר נדרו משום דברים שבינו לבין אביו ואמו כדלקמיה:

מה אנן קיימין. במתני' דקתני דברים שבינו לבין אביו ואמו פותחין לו בכבוד אביו ואמו:

אם באומר הנייתי על אבא. הא אמר ר' יעקב בקידושין שכופין את הבן שיזון האב והרי הוא משועבד לו ולא חל הנדר. אלא. ע"כ כן אנן קיימין בנדר שלא יהנה מאביו והיינו דברים שבינו לבין אביו ואמו שאביו מצטער על כך ולפיכך פתח ר' מנא בזה:

דאת נדרן. שרגיל אתה לנדור ואין דעת הבריות נוחה מזה:

מתני' ועוד אמר רבי אליעזר. קולא אחרת בנדרים:

פותחין. בנדרים בנולד כגון דבר שאינו מצוי ונולד ונתחדש אחר שנדר ואלו ידע בשעת הנדר שיתחדש דבר זה לא היה נודר:

וחכמי' אוסרים. דטעמא דחרטה שע"י החרטה הנדר נעקר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר עקור מעיקרו שבשביל זה לא היה מניח מלידור כי היה סבור שלא יבא לעולם:

ונעשה סופר. ת"ח והכל צריכים לו:

או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר. וכגון שנדר לזמן ולא היה סבור שישיא את בנו בתוך אותו זמן ויצטרך לילך לחופת בנו:

וחכמים אוסרין. משום דנקט גווני טובא הדר ותני דבכולהו ר"א מתיר וחכמים אוסרין והלכה כחכמים:

גמ' ר' יוסי בשם ר' יהושע בן לוי גרסינן כדלקמן:

ממשה למד ר"א. דאשכחן שפתח לו הקב"ה בנולד דכתיב כי מתו כל האנשים וס"ל מתים ממש נולד הוא. חסר כאן וה"ג ורבנן טעמייהו וכי מתים היו והלא דתן ואבירם היו דכל מקום שנאמר נצים נצבים דתן ואבירם הן אלא שירדו מנכסיהם וכמתים חשיבי והלכך פתח לו הקב"ה בזה משום דעניות שכיחא היא ולאו נולד הוא. א"ר ירמיה הדא דאת אמר. טעמא דר"א:

עד שלא נשאו ונתנו בדברים בכנולד הם. כלומר קודם שנשאו ונתנו רבנן עמו באלו דברים שהם כנולד אבל לאחר מכאן חזר בו ר"א מדבריו מטעמא דאמרן דלא מוכח ממשה ור' יוסי משמע ליה שר"א עמד במחלוקתו וכדלקמן:

חיילי' דר' יוסי. ראייתו של ר' יוסי דסבירא לי' אליבא דר"א דפותחין בנולד דמשמע ליה מתו ממש ולא ס"ל להאי דרשה כל מקום שנאמר נצים כו' מן הדא דתנן פרק ה' דנזיר:

זו טעות טעה נחום המדי. שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להן נחום המדי אלו הייתם יודעין שבהמ"ק חרב הייתם נודרים ואמרו לו לאו והתירן וכדמפרש התם מה טעות טעה שפתח להן בנולד ונחום המדי סבר לה כר"א ומדאשכחן דנחום המדי הורה כר"א ש"מ לא חזר בו ר"א והייני טעמיה דר' יוסי:

א"ר זעירא. כלומר דר"ז פליג ולעולם נחום המדי לא הורה כר"א דפותחין בנולד אלא דס"ל דהתם לאו נולד הוא שהרי נביאי' הראשונים היו מתנבאין בעוד שב"ה היה קיים שעתיד ליחרב וכדמצינו במקרא היכל ה' היכל ה' על מקדש ראשון ושני אלא שזה טעותו של נחום המדי דהכין הוה צריך מימר לון בזה הלשון היה לו לומר לא הייתם יודעים כו' אבל באמת לענין דינא אם היה אומר להם כן לאו נולד הוא:

אמר ר' הילא. פליג על ר"ז דס"ל כר' ירמיה:

עוד הוא כנולד. אע"פ שהיו יודעין שיחרב מ"מ לא היו יודעין מתי ויכולין לומר היינו סבורין שהדברים רחוקים עוד ולימים רבים כדאשכחן שאמרו ישראל ליחזקאל החזון וגו' וא"נ היה אומר להן כן לא הוי פתח כלל אלא ע"כ דבנולד פתח להן זה טעותו דס"ל כר"א וש"מ לא חזר בו ר"א:

ואתייא דר' ירמיה. שחזר בו ר"א כר' זעירא ודר' יוסי דס"ל שעמד ר' אליעזר במחלוקתו כר' אילא:

דתנינן. הא דתנינן בפ' בני העיר אין מוכרין בהכ"נ אלא על תנאי משום בזיון ובעי הש"ס ע"כ כשבנאה מתחילה לשם כנסת בנייה לשם חצר והקדישה אח"כ לבהכ"נ מהו אם יש לה דין קדושת בהכ"נ:

נשמעינה. ופשיט לה ממתני' דקתני ונעשה לבהכ"נ ש"מ יש לה דין קדושת בהכ"נ מדקרי לה סתם בהכ"נ:

מאימתי קדשה. זה החצר שהקדישה לבהכ"נ:

העושה תיבה לשם ספר. תוספתא בפ"ב דמגילה שעשה תיבה או מטפחת להשתמש בהן הספר:

זו שבנייה. מתחלתה לשם חצר ואח"כ הקדישה לכ"ש דלא קדשה אלא משעה שנשתמשו בה לבהכ"נ:

אילו כו'. זו בעיא אחריתא היא וחסר כאן והכי איתא התם אילו שעשאן לשם חולין והקדישן מהו. ועל התיבה והמטפחות קאי אם חלה הקדושה עליהן אח"כ וקאמר כמה דאת אמר תמן בנייה לשם חצר והקדישה קדשה והכא עשאן לשם חולין והקדישן קדשו:

מתני' יש דברים שהן כנולד. נראין כנולד ואינם כנולד ומותר וא"צ שאלה לחכם כדקאמר הכא בגמרא:

וחכמים מודים לו. וכך היא גירסת הרמב"ם אבל הרא"ש גורס ואין חכמים מודים לו:

אמרו לו מת. ואף על גב דמיתה נולד הוי הואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה הוא נודר נעשה כתולה נדרו בדבר ולפיכך אם מת או שעשה תשובה שרי:

גמ' שמואל אמר. טעמא דמתני' משום נדר טעות הוא דמיירי בשעה שנדר כבר מת או עשה תשובה וכן בסיפא כבר מת הכלב כו':

ר' אילא בשם ר"א. מפרש טעמא מפני שהוא תולה נדרו בדבר ונעשה כאומר קונם שאיני נהנה כו' ואם לבש לבנים מותר בו וה"נ מותר וא"צ היתר חכם וכן אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן דסבירא ליה טעמא דר' אילא והילכך אף הוא א"צ היתר חכם:

מתני' שאתה עובר על לא תקום ולא תטור. שאם בקשת ממנו כלי ולא השאילך והדרת הנאתך ממנו או שעשה לך דבר שלא כהוגן ומתוך שנאה הדרתו והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך התורה הזקיקתו לפרנסו ולאהבו ולהחיותו:

שמא יעני. ואי אתה יכול לפרנסו מחמת נדרך ואם אמר אלו הייתי יודע בשעת הנדר בכל אזהרות הללו לא הייתי נודר הרי זה מותר:

גמ' כתיב לא תקום ולא תטור היך עבידא כו'. כלו' דמפרש טעם המקרא דרך משל ה"ז דומה למי שמחתך בשר בסכין והכה הסכין על ידו שאם תעלה על דעתך לחזור ולהכות להיד שהכתה בסכין על ידו האחרת ולנקום נקמת היד שהוכתה וה"נ כמו כן שהרי אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך:

זהו כלל גדול בתורה. מקרא של ואהבת לרעך כמוך עיקר גדול הוא לקיום התורה שמתוך זה יזהר במשאו ומתנו עם הבריות ובכלל זה הקנאה והכבוד וכיוצא באלו ועי"ז ימנע מהרבה עבירות ויקיים רוב המצות:

זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה. משום סיפא דקרא נקט דכתיב בדמות אלהים עשה אותו וכשיתבונן אדם בזה יזהר מאוד בכבוד חבירו וכדאמר בב"ר אם עשית כן דע למי אתה מבזה בדמות אלקים עשה אותו ולכן אמר זה כלל גדול מזה לפי שהוא כולל ב' ענינים שבהזהר אדם בכבוד חבירו לחוס על כבוד קונו שהוא בדמות אלקים מכ"ש שיזהר מלמעול מעל בה' ולהיות זריז בעשיית המצות לכבודו ית':

שמא יעני לאו כנולד הוא. בתמיה ואמאי פותחין בזה:

עניות מצויה. היא ונולד דשכיח טובא לאו נולד הוא ופותחין בו:

כהדא. שמצינו העניות מצויה בכל עת לסיבה מן השמים כהאי עובדא:

חד בר נש. שהיה לו דין עם א' והיה בעל דינו עשיר ורצה להביאו ולדון עמו לפני רב ושלח רב אחר זה העשיר והשיב עם זה אני אבא לדון כך וכך יבא עלי אם כל גמלים ערביים יבאו לא יוכלו לטעון מפתחות האוצרות שלי ודרך גוזמא הוא לומר שכ"כ עשיר הוא ואין כבודו להתיצב עמו לדין:

שמע. רב ואמר מה זה מתגאה בדבר שאינו שלו תהא פחתה וקללה בממונו וכן הוה ליה שמיד נפקת קלווסים יצאה הגזרה מלפני המלך שיכנס הוא וכל אשר לו לטמיון לאוצר המלך ובא לפני רב ופייסו שיתפלל עליו שתחזור עליו נפשו שיפטרנו המלך ויחזיר לו שלו והתפלל עליו וחזר לו:

מתני' פותחין לאדם בכתובת אשתו. אם נדר לגרשה פותחין לו אילו היית יודע שיהא עליך לפרוע כתובתה כלום נדרת אם אמר לאו מתירין אותו:

אפי' את מוכר שער ראשך. לאו דוקא כדמפרש בגמרא:

גמ' וגובין. וכי גובין כתובה מן המטלטלין דקאמר שער ראשך והא מטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואפי' מיניה דידיה:

אמר ר' בא. ה"ק אע"ג דתימר גובין מן המטלטלין בתמי' כלומר דמיירי שיש לו קרקע ואמר הא ממטלטלי לא תגבה וקרקע צריך אני בשביל עצמי אומרים לו שיתן ואפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל תגבה היא הקרקע. והכי מפרק לה בבבלי:

מהו לומר ליורשין לגבות מן המופקדין גרסינן. וכלומר דהשאלה היא אם מת הוא והיא תובעת כתובתה מן היורשין מהו לומר להן לגבות לה מן המטלטלין המופקדים ביד אחרים אם נימא דכזכתה בהן מחיים דמי ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדו לכתובה גובה מהן או דילמא לא:

מתניתא אמרה כן. ממתני' שמענו שאין אומרין להיורשין להגבות אפילו מהמטלטלי' המופקדין כדתנן פ' הכות' מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן למי ששטרו מאוחר או לאשה כדמפרש התם דאע"ג דמטלטלי לא משתעבדי הני הואיל ומופקדין ביד אחר דמי שזכתה בהן מחיים דמי ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה והילכך משמת זכו בהן היורשין וברשותן הן וה"נ הא צריכה שבועה כשתגבה מן היורשין. וגי' הספר קשה להולמו דמה שאלה היא זו אם היורשים גובין לה מן המשועבדין ומי גרעה משאר כתובת אשה וכן א"א לפרש על יורשים דפשיטא דאף יורשים גובין מן המשועבדין:

מהו מישבעונה. לאשה זו שנדר בעלה לגרשה וכשבאת לגבות מהבעל מיירי אם משביעין אותה שלא תפסה או דילמא לא כשם דבגרושה בעלמא קי"ל דגובה כתובתה בגיטה בלא שבועה ולא חיישינן לצררי:

תמן אמרין מן תבנא לא גבאי ומן גופיה גבאי. דרך משל הוא שהבריות אומרים מן החוב שלי לא גביתי ממנו ומעצמו יתן לי דבר מה בתמיה ולואי שיפרע חובי וה"נ כן הוא דלא חיישינן שמא מעצמו התפיס לה צררי מקודם והלואי שיפרע לה עכשיו וכמו דלא חיישינן בגרושה דעלמא:

מתני' פותחין ביו"ט ובשבתות. אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר לזמן קצוב אומרים לו אלו שמת אל לבך לשבתות וי"ט שבתוך הזמן כלום היית נודר ואין זה פותח בכבוד המקום כדאמרינן ריש פרקין דבכבוד מצוה אחת פותחין:

אותן הימים. שמצא להם פתח להתחרט החכם מתירן ושאר כל הימים שאין עליהם חרטה נשארין באיסורן:

עד שבא ר"ע ולימד. מן המקרא כדאמרי' הכא בריש מכלתין דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דוקא בשכולו קיים:

שהנדר שהותר מכללו שהותר מקצתו הותר כולו שלא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כולו נמצא התרת מקצתו פתח לכולו:

הותר אחד מהן. בחרטה ע"י התרת חכם או מעצמו כגון שהיה אביו או אחיו א' מהן כדתנן לעיל פ"ג:

לזה ולזה. וכגון שתלאן זה בזה שאסר על הראשון בקונם ואמר על השני ה"ז כראשון והשלישי כשני וכן כולם הותר הראשון הותרו כולם שכולם תלוין בו:

שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן. בבבלי פ"ג דף כ"ו מוקי להא כר"ש דאמר גבי שבועות הפקדון אם היו חמשה תובעים אותו וכפר ונשבע והודה שאינו חייב קרבן על כל א' וא' עד שיאמר שבועה לכל א' וא' והילכך ה"נ צריך שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל חכמים אומרי' אם אמר שבועה שאיני חייב לך ולא לך ולא לך חייב על כל א' וא' וה"נ אם אמר לא לזה ולא לזה אע"פ שלא הזכיר קרבן על כל א' הוי כל א' נדר בפני עצמו וכן הלכה:

והלא המיושן יפה למעיים. מפרש בבבלי והא לא נדר אלא משום רע ואפי' לא יהי' טוב ולא רע מותר אלא ה"ק חדא שאין רע ובהכי שרי ועוד מפני שהיא יפה וכן צ"ל בבצל:

ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין. מסקנת הבבלי בפ"ג שם דדוקא שאינו מקיים דבריו הראשונים כלל שאומר אלו ידעתי כן לא הייתי נודר כלל או הייתי אומר ישן מותר וחדש אסור אבל אם אמר אלו הייתי יודע הייתי אומר כל יין אסור עלי חוץ מן הישן אינו מותר אלא בישן בלבד וכל שאר יין אסור דהא לענין שאר יין אכתי מקיים דבריו הוא:

גמ' תני היתר ממנו ולמטה. אשאיני נהנה לזה ולזה קאי ואם הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ממנו ולמעלה אסור מפני שתלאן כולן זה בזה. ובנוסחת הבבלי גריס הכי במתני' בהדיא ובפ"ג שם מייתי לה נמי בשם ברייתא להכריח דמתני' תלאן זה בזה מיירי:

בנות שבע. תאנים לבנים ויפות:

לא הייתי נודר. כלל דבזה עוקר דבריו הראשונים הוא כדפרישית במתני':

מתני' פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו. אם נדר לגרש את אשתו:

מה ראת אימן של אילו להתגרש. אם לא שנמצא בה ערות דבר ונמצא פוגם את בניו ולא חיישינן בהא שמא ישקר ואינו מתחרט אלא שהוא בוש לומר שאינו חושש לכבוד בניו:

גמ' אלא בכבוד עצמו בלבד. ולא בכבוד בניו דחיישינן שמא משקר הוא:

דברתיך נסבה שם ביש. שתצא עליה שם רע שיאמרו אלולא שראת בה דבר מגונה לא היית נודר ממנה:

ולא מתני' היא. דפותחין בכבוד בניו ומאי קמ"ל האי עובדא דר' יוחנן ומשני דקמ"ל דלא תיסבור כר"י בן בתירה דפליג אמתני' אלא הלכה כסתם משנה:

מתני' אלא שהנדר טעות. מעיקרא שהיתה לבנה בשעת הנדר וא"צ שאלה לחכם:

מעשה באחד שנדר כו'. בבבלי קאמר מעשה לסתור ומפרש דחסורי מחסרא והכי קתני ר' ישמעאל אומר אפי' כעורה ונעשית יפה שחורה ונעשית לבנה ומעשה נמי כו' דר' ישמעאל פליג וסבר שאע"פ שלא נעשית יפה אלא לאחר הנדר מותר דכיון שיכולין לייפותה לא היתה כעורה מעיקרא ואין הלכה כר' ישמעאל:

גמ' עשה לה. ר' ישמעאל עין של זהב משלו תחת עין שחסרה לה שן של זהב תחת שן שחסרה לה ובלשון הזה אמר לו זכה במה שעליה זכה אותה עם מה שעליה שעשיתי לה וכן הוא בתוספתא זכיתה בה ובכלים שעליה:

מתני' וכך הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה. סיפיה דקרא המלבישכם שני עם עדנים וגו':

גמ' והיה מעלה להן מזונות. להנשים והיינו עדנים שהיה מאכילן למעדנים:

מה ת"ל עדי זהב. כלומר כפל המקרא למה עדנים מעלה עדי זהב אלא עדנים על מזונות קאי וע"י כך היה עדי זהב נאה להן שאין תכשיט נאה אלא על גוף מעודן:

בנויות שבישראל. הם הת"ח שנקראים בנאיות ועוסקים בנוין וברומו של עולם:

ומיד ת"ל עדי זהב. שבהו לא שייך עדי זהב על לבושן אלא שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו והיינו דקאמר המעלה עדי זהב רמז ליפוי וחיבוב דבריהם שע"י כך הת"ח מתפאר בהן כמו האיש המתפאר בלבושי עדיין זהב:

סליק פירקא בס"ד