מתני' התרומה ותרומת מעשר של דמאי. כך הוא בכל הנוסחאות וכלומר אפי' בתרומת מעשר של דמאי הדין הוא שמדמע כתרומת מעשר של ודאי להעלות באחד ומאה דוקא ולפי שהדימוע עצמה אינה אלא מדבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא שסמכו חכמים לומר דהתרומות עולין דוקא באחד ומאה מדכתיב גבי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה את מקדשו ממנו ולמדו מכאן דכל דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו ועד שיהיה אחד ומאה ומכיון דגזרו על הדמאי משום ספק שיש לו עיקר מן התורה עשאוה כודאי לענין דימוע ולענין איסור אכילה לזרים אלא שאין לוקין על אכילת תרומת מעשר של דמאי לפי שאינה אלא מדבריהם:

החלה דתרומה כתיב בה תרימו תרומה:

והביכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו הבכורים שטעונין הבאת מקום וקרוין תרומה:

ומצטרפין זה עם זה. אם נפלה סאה אחת מכולן לתוך מאה סאה של חולין ונתערב הכל מעלה סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם ואם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע:

וצריך להרים. כדמפרש טעמא בגמרא מפני גזל השבט שהן ממון כהנים:

הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים. מפרש בגמרא לטעמא דעולין הן דכתיב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה וכתיב מלאה גבי תרומה מלאתך ודמעך לא תאחר וילפינן מלאה מלאה מה להלן עולה אף כאן עולה וילפינן ערלה מכלאי הכרם דתרווייהו איסורי הנאה נינהו ולענין שיעלו באחד ומאה לא ילפינן מתרומה מפני שהואיל וכפל הכתוב איסורן שאסורין בהנאה כפלו חכמים בשיעורן ולפיכך אינן בטלין עד אחד ומאתים:

ומצטרפין זה עם זה. כגון שנפלה רביעית יין מערלה ומכלאי הכרם לתוך מאתים רביעיות של יין מצטרפין הן וכיון שיש כאן אחד ומאתים עולין הן שמתבטלין והכל מותר ואינו צריך כאן להרים לפי שאין בהן גזל השבט ואם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה ולענין זה אמרו שמצטרפין לאסור עד אחד ומאתים:

ר"ש אומר אינן מצטרפין. מכיון דשתי שמות נינהו זה ערלה וזה כלאים וס"ל לר"ש דכל שני שמות אינן מצטרפין זה עם זה ור"א ס"ל דמצטרפין הן בנותן טעם ובגמרא מפרש דהאי צירוף בנותן טעם לענין היתר הוא וכגון שאחד מן האיסורי' הללו הוא מין בשאינו מינו עם ההיתר שנפל לתוכו שהדין בזה דהולכין אחר נתינת טעם שאם יש באיסו' בנ"ט אע"פ שיש כאן כדי לעלות אסור כדתנן לקמן בפרקין ואם האיסור השני הוא מין במינו עם ההיתר משנפל לתוכו מצטרף הוא כדי לבטל הנתינת טעם של האיסור הראשון דמכיון שנתרבה עכשיו בצירוף המין איסור השני אין בהאיסור הראשון כדי ליתן טעם בכולו ומותר וזהו דקאמר ר"א מצטרפין בנ"ט והיינו להיתר כדאמרן אבל לא לאסור אם הכל של מין אחד הן אין מצטרפין לענין איסור שיצטרף שיעור עלייה כנגד שתיהן דמכיון דהן שתי שמות אין מצטרפין לאסור ואין הלכה אלא כהת"ק:

גמ' למי נצרכה. הא דקתני ברישא מצטרפין זע"ז לר"ש הוא דנצרכה דאלו לחכמים פשיטא דהרי אפי' בערלה וכלאי הכרם קאמרי בסיפא דמצטרפין ולמה לי דתני הכא דין הצירוף אלא אליבא דר"ש קמ"ל דאע"ג דפליג בסיפא וס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין מודה הוא הכא דלא תימא דאלו נמי כשני שמות הן דזה נקרא תרומה וזה חלה או ביכורים הלכך אשמועינן דהואיל ותרומה קרייה רחמנא לכולן מצטרפין הן לכ"ע:

מאן תנא תרומת מעשר של דמאי. דמדמעת עד אחד ומאה וקאמר דר"מ הוא דאשכחן דמחמיר בדבריהם כדברי תורה:

והיא אשכחן וכו'. והי ר"מ וקאמר ר' חנינא הדא דתנינן תמן בפ"ו דנדה הרואה כתם ה"ז מקולקלת למנינה דאינה יודעת אם מימי נדה הוא או מימי זיבה וחוששת משום זוב אם עברו עליה שלשה ימים מימי זיבה משלבשה חלוק הזה ומצאה עליו כתם שהוא כשיעור ג' גריסין ועוד חוששת דילמא האי כתם מכל יומא ויומא הוא דקחזיא בכל חד וחד כשיעור גריס ועוד והויא לה זבה וחכ"א וכו' אלמא דרבי מאיר מחמיר בכתמים אף על פי שאינן אלא מדבריהם דדם יהיה זובה מבשרה כתיב דם ולא כתם אלא שחכמים הן שגזרו על הכתמים ולמה לא תנינן חלת דמאי שאם לקח עיסה מעם הארץ או ככר מהנחתום עם הארץ צריך הוא להפריש חלת דמאי מספק שמא לא הפריש עם הארץ את החלה דחשודין הן על החלה כמו על תרומת מעשר וכדתנן בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' וכן בפ"ד דחלה דקתני שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' אלמא צריך להפריש חלה מספק במקום שהעיסה נתחייבה בחלה ביד עם הארץ ואמאי לא קחשיב מתני' נמי לחלת דמאי לענין דימוע ולענין צירוף:

כמה דתנינן חלה לא ניתני חלת דמאי. שינויא היא כלומר דמאחר דתנינן חלה לא מיבעי תו למיתני חלת דמאי דהכל בכלל חלה היא ופריך והתנינן תרומה וא"כ כל תרומה בכלל ואפ"ה תני תרומת מעשר של דמאי ולא משני מידי:

דמאי צריך חלה. מילתא באנפי נפשה היא ופליגי בהא דקאמר שמואל סתם דמאי צריך להפריש ממנו חלה וכדפרישית שבדמאי של עיסה או ככר מיירי שחל חיוב החלה אצל עם הארץ דאי בלוקח תבואה מעם הארץ ועושה עיסה ממנו מאי קמ"ל דפשיטא שצריך להפריש חלה שלא נתחייבה בחלה אלא אצלו בגלגול העיסה אלא כדאמרן ומשום דלא קאמר ר' חנניה אלא הדין הפרשת חלה מספק בשם שמואל הלכך קאמר לי' ר' חיי' בר לוליבא אמאי קאמרת סתמא דלדידי ס"ל שהוא נוטל דמיו מן השבט וכלומר דודאי הוא שצריך להפריש החלה מספק אבל כשהוא נותנה להכהן נוטל דמים ממנו שהרי מספק הוא והוי הכהן מוציא מן החבירו ועליו הראיה ואינו נוטל בלא דמים והשיב לו ר' חנניה דכן אמר שמואל בהדיא שהוא נוטל דמיו מן השבט אלא דלא אסקי למילתיה מעיקרא:

ר' מנא בשם ר' יוסי. פליג דאינו נוטל דמים מן השבט דאם לא כן למחר הוא מביא של ודאי להכהן ויאמר דמאי הוא כדי ליטול דמים לפיכך לא התקינו שיהא נוטל דמים בשל דמאי:

נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי. אם אתם נוהגין כך וא"ל לא כן אמר שמואל אחוה דר' ברכיה לעיל בפ"ז דברכות על המתני' אכל דמאי וכו' דטעמא דמזמנין עליו מפני שבשעה שגזרו על הדמאי רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן כלומר רואין אנו שרוב ע"ה מעשרין הן ומכניסין את התבואה לתוך בתיהן כדי שיתחייבו במעשרות והלכך הקילו בדמאי בכל מקום וא"כ ה"ה לענין חלה למה לא נסמוך על זה שרוב ע"ה מתקנין הן ונהי דלענין תרומת מעשר גזרו אעפ"כ ולא סמכינן על הרוב בחלה מיהת נסמוך על כך ובחלת א"י בזמן הזה הוא דמיירי דר' יוחנן אמר לגמליאל זוגא והשיב לו כן דרך שאלה ועל ששאל לו ר' יוחנן אם אתם נוהגין לעשו' כך ולקיים דברי חכמים שהדין הוא שצריך להפריש ואף במקום שהוא ספק שמא הופרש החלה:

א"ר יוסי בר' בון. נמי כר' יוחנן דצריך הוא להפריש אף במקום שהוא מספק דתנאי ב"ד שתהא חלתו בצפון צפונו כלומר שיקבע המקום להחלה כאן או כאן בדמאי כשם שקובע למעשר ולתרומת מעשר וכאותה ששנינו שם הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' והשאר חלה ואמרינן לעיל דקובע לה מקום ושמעינן מיהת דדין חלה כשאר חיובי חכמים ששנינו ואף במקום שהוא מספק וכדלעיל צריך להפריש חלת דמאי:

ועולין באחד ומאה. קתני במתני' וצריך להרים ובעי הש"ס מה את עביד לה להך הרמה כלומר מה הדין שאתה עושה בה אם כתחילת הפרשה היא או לא שאינה אלא כסוף הפרשה מן התערובת שתקנו חכמים להפריש מפני גזל השבט וכדמפרש ואזיל לענין מאי הוא דמספקא ליה:

אין תימר. אם אתה אומר דכתחילת הפרשה דמיא א"כ אין הקטן מעלה אותה סאה שנפלה שהרי היא כתחילת הפרשת תרומה ואין הקטן תורם וכן אין אחר מעלה אותה שלא ברשות כדין התורם את שאינו שלו וכן אינה דוחה את השבת דאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת דהוי כמתקן אבל אם דינה כסוף ולא כתחילת הפרשה וא"כ אף הקטן מעלה וכו' ומייתי עלה הך מתני' דלקמיה דבעי לאוקמי הך מילתא כהני תנאי כדלקמן:

תמן תנינן. בפ' כ"א דשבת ר' יהודה אומר וכו' ותני עלה בתוספתא דשבת פט"ו דרשב"א פליג ואומר דאין לו להעלות את המדומע בשבת אלא אם רצה לאוכלו נותן עינו במקצתו של הכרי וחושב עליו שיהא זה לסאה המדומע שנפלה בו ואוכל את השאר:

אמר ר' יונה וכו'. דקס"ד דבהא פליגי דר' יודה עביד לה להעלאה זו כסוף הפרשה ולא כתחילת הפרשת התרומה ולפיכך מתיר להעלות את המדומע בשבת ורשב"א עביד להעלאת המדומע כתחילת הפרשת התרומה ואין מפרישין אותה בשבת ולפיכך אין לו תקנה אחרת אלא שנותן עינו במקצתו ויחשוב שיהא זה להמדומע ולהעלות אותו למחר:

א"ר יוסי. דלא היא אלא אף רשב"א עביד לה כסוף הפרשה שאם העלה את המדומע אינו עובר עליו משום שבות דמצוה כדתנינן גבי הפרשת תרומה בפ"ה דביצה דהגע עצמך וכי לא מודה רשב"א שאסור לעשות כן בודאי כלומר דאי ס"ד דטעמיה דרשב"א דאוסר בהעלאה משום דהויא כתחילת הפרשה ומתיר בתקנה זו שיהא נותן עינו וכו' משום דזה לא הוי כהפרשה א"כ יהא מותר לעשות כן אף בודאי טבל שיתן עינו במקצת ויחשוב שיהא זה לתרומה ויאכל את השאר ואנן לא שמעינן ליה לרשב"א דמתיר בתקנה זו אלא במדומע דוקא מפני שהוא ספק ואין איסורו אלא מדבריהם דהא מדאורייתא חד בתרי בטל אלא על כרחך דאף רשב"א ס"ל דכסוף הפרשה דמיא והלכך הוא דמתיר בתקנה זו גבי מדומע שיתן עינו במקצת:

מאי כדון. כלומר וכי תימא דאי הכי אמאי פליג אדר' יודה ואוסר להעלות המדומע להדיא היינו טעמא משום דס"ל דבלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול דמיחזי כעובדא דחול ורבי יהודה לא חייש להכי ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל לכ"ע העלאת המדומע אינו כתחילת הפרשה ונ"מ דבחול מותר אף הקטן להעלותו וכן אחר מעלה אף שלא ברשות:

תמן תנינן. לעיל פ"ד דתרומות הל"ז ר"א אומר תרומה עולה וכו' כדפרישית שם:

תמן אמר חזקיה. הך דחזקיה לקמן הוא בפ"ג דפסחים ופ"ד דיבמות ובכמה מקומות דשנה זה הכלל בשם ר' אלעזר דכל מקום ששנה רבי מחלוקת במתני' ואח"כ מצינו שחזר ושנה באיזה מתני' סתם כאחד מהני תנאי דפליגי למעלה הלכה היא כהך סתמא ומייתי להא דחזקיה הכא משום דרצה להשמיענו דהלכה כר"א דתרומות הואיל וכאן סתם לנו רבי כדבריו וכדמסיק למילתא:

מן מה דתנינן סאה תרומה וכו'. כלומר וכן שמעינן מהכא מן מה דתנינן במתני' דלקמן כיצד סאה תרומה שנפלה למאה וא"ר אלעזר עלה בהלכה דלקמן דלית כאן לומר לתוך מאה כלומר דסמי מכאן לתוך מאה דאי אתה יכול לשנות כן דהרי אם נפלה סאה לתוך מאה חולין יש כאן אחד ומאה וא"צ צירוף של דבר אחר כדי להעלות אותה אלא כך צריך לשנות שנפלה לתוך צ"ט של חולין ועם אותה סאה של תרומה הוא דהוי מאה ולפיכך שייך למיתני כן וצריך צירוף כדי להעלות אותה:

כמה דתנינן ר"א ור' יהושע. כלומר והיינו כמה דתנינן בתרומות דר"א ור' יהושע פליגי בזה ולפיכך סתם לן רבי כאן שנפלה למאה והיינו כדמפרש ר"א אמורא שנפלה לתוך צ"ט וזהו כר"א דתרומות וכדמפרשינן לה במתני' דלקמן:

מנין שהן עולין. השתא מהדר לפרושי פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע וכדמפרש לה לעיל בתרומות והתם הגי' מנין שאין עולין וכדפרישית שם דהרי מיהת לכ"ע אם אין כאן אלא מאה בין הכל אין עולה וגי' דכאן יותר נכונה כלומר ורמז לכל א' וא' למאי דס"ל מנין:

אמר רבי יונה כתיב. גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו ודרשינן דבר שאתה מרים ממנו מקדשו אם חזר ונפל לתוכו וכמה הוא אחד ממאה שכך הוא השיעור לתרומת מעשר שהעשרה ממאה מעשר ראשון הוא ומאותן עשרה מפריש הלוי א' מהן לתרומת מעשר ולמדנו שכל שיש לו שם תרומה אם נפלה לתוך החולין ואון כאן אלא מאה בלבד מקדש הכל וצריך שיהא בין הכל יותר ממאה וכמה הוא היותר בהא פליגי דלר"א מוסיף סאה שיהא בין הכל אחד ומאה ומעלה ולר' יהושע מוסיף כ"ש כלומר אפי' אין כאן אלא כל שהוא יותר ממאה בין הכל מעלה ור' יוסי בן משולם וכו' כדפרישית שם:

תני ר"ש אומר וכו'. הך דר' שמעון גריס בתוספתא דתרומות פ"ה ובלשון אחר וה"ג שם ר"ש אומר במאה קל וחומר מה מצינו בתרומת מעשר א' מעשרה אף זו אחד מעשרה אמרו לו לא אם אמרת בתרומ' מעשר שניטלה קדש מקדש ולא נקרא שם איסור עליה תאמר בזו שניטלה קודש מחול ונקרא שם איסור עליה והיינו הך דקאמר הכא דלר"ש תרומת מעש' נקרא איסור מתוך איסור דס"ל כמ"ד מעשר ראשון אסור לזרים ואם תרומת מעשר ניטלת א' מעשרה דהיינו א' ממאה כדלעיל ק"ו לתרומה שנפלה לתוך חולין שזהו איסור לתוך היתר שעולה במאה ופליג את"ק דהתם בתוספת' דס"ל בא' ומאה דוקא:

תרומה אית תנויי תני איסור מתוך היתר ואית תנויי תני היתר מתוך היתר. כצ"ל ומילתא באנפי נפשה היא דתני חדא דתרומ' שעולה מתוך החולין נקרא איסור מתוך היתר ותני אידך שנקרא היתר מתוך היתר ומפרש ואזיל דמ"ד דנקרא איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים ועולה מתוך החולין שהן מותרין לזרים ולמ"ד דנקרא היתר מתוך היתר משום דמיהת התרומה היתר לכהנים הוא ולא נקרא איסור אלא האסור לכל ובלישנא בעלמא פליגי:

אית דפתר לה כולה לכהנים. כלומר ואיכא דמפרשי להני תרתי ברייתות דהכל בענין איסור והיתר לאכילת כהנים קאי ולא פליגי כלל אלא דהברייתא דקאמרה איסור מתוך היתר במדומע בתרומה טמאה מיירי שנפלה סאה תרומה טמאה לתוך החולין דכשהיא עולה נקראת היא איסור מתוך היתר שהרי תרומה טמאה אסורה לכהנים ואידך ברייתא במדומע בסאה תרומה טהורה מיירי דהויא היתר מתוך היתר ואיידי דמייתי להאי דר"ש דקורא לתרומה העולה מן החולין איסור מתוך היתר מייתי נמי להני ברייתות דאשכחן דתני לה בשינוי הלשונות:

תני. בתוספתא דתרומות סוף פ"ז ושם הגי' בהיפך וכך היא נשנית חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בק' פרוסות של לחם הפנים טהור הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו והכא לא מייתי אלא הרישא וגריס לר' יהודה דס"ל יעלו:

מ"ט דר' יודה. משום דכתיב ביחזקאל ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ומדכתיב מן המאתים משמע מהתערובות שנתערבו ומדכתיב ממשקה ישראל משמע מדבר שהוא מותר לישראל והיינו שנתערב בשל חולין ולמדנו שהוא עולה ולקמיה פריך הא ממאתים כתיב אלמא דלא מישתעי אלא בדבר שהוא צריך מאתים כגון ערלה וכלאי הכרם:

וקשיא. על הא דר' יהודה הא כתיב מאתים ואיהו יליף מכאן לדבר שיעלה במאה ועוד הא כתיב חיים כלומר דקרא בחיים מישתעי שה מן הצאן ואיהו יליף לשחוטין דחתיכה ממאה חתיכות הוא שעולה ולא משני מידי:

מה בין חיים לשחוטין. השתא מפרש ומאי שנא בין אלו לאלו וקאמר ר' חיננא משום שהחיין עשו אותן חכמים כדבר שדרכו להימנות דחשיבי ולא בטלו וכדתנן בזבחים בריש פ"ח וא"כ לא מצינן למימר דקרא מרמז על ביטול התערובות ושיעלה דהא בעלי חיים לא בטילי כלל:

עד כדון וכו'. על דינים שנשנו במתני' קאי דעד כאן לא שמענו אלא בדבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט הוא כגון בתרומה שנפלה לתוך החולין שמעלה התרומה ואותן החולין ניתרין להדיוט וכן בערלה וכלאי הכרם שעולין הן ונשאר החולין שנפלו בהן מותר להדיוט אם יש בהן כשיעור הנשנה במתני':

דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה. מנין שג"כ צריך שיהיה בהן כשיעור כדי להתיר אותן שנשארו לגבוה וכגון שנתערב קדש בקדש מין בשאינו מינו כדלקמן:

נשמעינה מן הדא. ברייתא הנשנית בספרא פ' אמור:

ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. בטבול יום כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ודרשינן מן הקדשים ולא כל הקדשים לפי שיש לך קדשים שאינו אוכל בהן פרט לעירובין לפחות ממאה כצ"ל וכך הוא נשנה בספרא. שאם נתערב בפחות ממאה מין בשאינו מינו לענין שינוי השם כגון שנתערבה תרומה בתרומת לחמי תודה דאע"ג ששניהן נקראו תרומה מ"מ זו היא תרומת הגורן וזו היא תרומת התודה ואם אין בתרומת לחמי התודה מאה כדי להעלות תרומת הגורן ממנה הרי דין הכל כדין תרומת לחמי תודה ואינה ניתרת לאכול בהערב שמש שהרי תרומת התודה קדש הוא ואם הוא מחוסר כפרה אינו אוכל עד שיביא כפרתו למחר:

אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה. כדפרישית שנתערבה תרומת הגורן בתרומת לחמי תודה:

מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין שנתערבו. שאם אין כאן כשיעור העלאה שדין הכל כדין תרומה או אוכלי חולין באוכלי תרומה וכלומר שהחולין מועטין הן:

אוכלי תרומה באוכלי קדש. כגון שנתערבה תרומה בשל לחם הפנים או להפך או משקה תרומה וכו':

משקה תרומה במשקה קדש וכו'. לקמיה מפרש ופריך עלה ומשני:

ת"ל מן הקדשים. לשון רבים ריבה את כל אלו שאם אין בהן כשיעור מאה כדי להעלות את התערובות הרי הכל כדין החמור שבהן:

תיפתר בלוג שמן של מצורע שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר. על משקה קדש שנתערב במשקה תרומה קאי דמותר לוג שמן של מצורע קדש הוא ונאכל לכהנים בתורת קדשי קדשים כדין עשר מתנות כהונה הנוהגות במקדש ונתערב במשקה תרומה היינו עם השמן של רקיקי מנחת נזיר כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן ואותן עם מותר השמן שלהן דינן כמורם מהתודה ואיל נזיר שנאכלין לכהנים בירושלים והרי כאן ג"כ חמור וקל ואם נתערבו בפחות ממאה דינן כחמור שבהן:

והתני משקה. כלומר דפריך והתני נמי משקה קדש במשקה קדש ומאי קאמרת עלה ומשני שנים כלו' דמיירי בשל שנים שנתערב משקה קדש של זה במשקה קודש של זה שאם אין בהן כדי שיעור העלאה הרי דינן כדין קדשים מין במינן שנתערבו של זה בשל זה דכל א' קרב לשם מי שהוא כדתנינן בפ"ח דזבחים:

הדא אמרה עולות בעולות. על קדשים של זה בזה שנתערבו קאי דדוקא אם נתערבו עולות בעולות כל א' קרב לשם מי שהוא דכפרתן שוה וה"ה חטאת בחטאת וחדא מינייהו נקט אבל חטאת של זה שנתערבו בעולות של זה וכגון חטאת נשיא שהוא זכר הרי יש כאן ודאי בלא תעשה כלומר דאין כפרתן שוה דחטאת בא על הודאי ושיש בו כרת והעולה מכפרת על העשה ועל ל"ת שניתק לעשה והואיל ואין כפרתן שוה לא אמרינן דכל אחד קרב לשם מי שהוא:

היך סבר ר' יהודה. על סיפא דהתוספתא שהבאתי לעיל קאי דאם נתערבה חתיכה של חטאת טמאה במאה של טהורות דפליג נמי ר' יהודה וס"ל דתעלה וכפי הגי' דהכא דלעיל ברישא דהתוספתא ושואל הש"ס דהיך ס"ל לר' יהודה בזה אם כר"א או כר' יהושע ופלוגתא דר"א ור' יהושע לעיל בפ"ה דתרומות היא בהלכה ב' גבי סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין דר"א ס"ל תרום ותשרף שאני אומר אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים וכו' וחכמים היינו ר' יהושע בר פלוגתיה דר"א והשתא כמאן ס"ל לר' יהודה בדין חתיכת חטאת טמאה דקאמר שתעלה וה"ג כר"א מעלה ושורף כר' יהושע מעלה ואוכל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות ולא פשיט ליה מידי אליבא דר' יהודה:

מאן תנא מצטרפין זה עם זה. כצ"ל דאלו אין מצטרפין תנינן בהדיא דר"ש הוא דס"ל הכי אלא את"ק דמתני' קאי דקאמר מצטרפין זה עם זה ומאן תנא וקאמר ר"מ הוא דהכי אמר ר' יוחנן דלדברי ר"מ כל האיסורין מצטרפין זע"ז ואפילו הן שני מיני איסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית משום דכולהו בכלל לא תאכל כל תועבה הן ולפיכך הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה לאסור כדפרישית במתני':

הכא את אמר צריך להרים. גבי תרומה ותרומת מעשר וכו' והכא בערלה וכלאי הכרם את אמר אין צריך להרים אלא שאם יש בהן כדי שיעור העלאה בטלין הן והכל מותר ומאי טעמא:

מפני גזל השבט. כלומר דשאני גבי אלו דחשיב להו ברישא דמתני' דיש בהן משום גזל השבט ולפיכך צריך להרים וליתן אותם להכהן אבל ערלה וכלאי הכרם דלית בהו מפני גזל השבט א"צ להרים אותן:

ותני כן. בתוספתא דתרומות פ"ה היה ר' שמעון אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה וכו' דהני לא חשיבי להו א"צ להרים אלמא דטעמא מפני גזל השבט הויא והלכך דוקא בדברים שהכהנים מקפידין עליהן:

הערלה וכו' מנין שהן עולין. וקאמר כתיב מליאה מליאה גבי תרומה כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר וגבי כלאי הכרם כתיב פן תקדש המלאה וגו' הכרם. מה התרומה עולה אף כאן עולה:

אי מה כאן מאה. כדילפינן לעיל אף כאן מאה ומשני לפי שכפל הכתוב איסורו דתרומה אינה אסורה אלא באכילה וכאן אסור גם בהנאה לפיכך שינו חכמים חיובו וכפלו גם בשיעור עלייתו:

עד כדון כלאי הכרם. דילפינן מליאה מליאה ערלה מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זו איסור הנייה וכו' וילפינן עלייה גבי ערלה וכן שיעור עלייה מכלאי הכרם:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע אבל כר' ישמעאל קאמר ר' יוחנן דשמיע ליה דיליף עלייה בערלה מק"ו מה אם תרומה וכו':

לכ"ש. דמהני עלייה גבה ופריך לא אם אמרת וכו' וה"ה דמצי למפרך דאי מק"ו מתרומה א"כ מה להלן מאה אף כאן מאה אלא דעדיפא מינה פריך דאימא הואיל ואסורה בהנאה לא תיהני בה עלייה כלל ומשני דפרי פרי גמר לג"ש כתיב גבי תרומת מעשר מפרי הארץ וכתיב גבי ערלה וערלתם ערלתו את פריו מה להלן עולה אף כאן עולה והשתא דנפקא לן מג"ש דעולה הדרינן לטעמא לפי שכפול באיסורו כפלו בעלייתו:

מצטרפין זע"ז וכו'. השתא מפרש לפלוגתייהו דתנאי במתני' ובמאי היא דפליגי דלת"ק והוא ר"מ כדקאמר לעיל מאן תנא דס"ל הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז ר"מ וקאמר הכא דמצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר בין אם הצירוף הוא כדי לאסור כגון שבערלה בלבד היה כאן כדי שיעור להעלות שיש בין הכל אחד ומאתים ובהצטרפות הכלאי הכרם אין כאן כשיעור אחד ומאתים וזהו צירוף לאסור ובין להתיר כגון שנפל אחד מהן או הערלה או הכלאי הכרם לתוך שאינו מינו שהדין בזה שהוא אוסר בנתינת טעם ואע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלות וכדתנן לקמן גבי מין בשאינו מינו דבין שיש בו כדי להעלות ובין שאין בו כדי להעלות אם יש בו בנותן טעם הכל אסור והשתא אם נפלה הערלה לתוך שאינו מינו ויש בה כדי נותן טעם היה אסור ואע"פ שיש כאן כדי להעלות ואם אח"כ נפל לשם גם כלאי הכרם ואותו כלאי הכרם הוא מין אחד עם ההתר שנפלה בו הערלה ונמצא שעכשיו הואיל שנתרבה מין של ההיתר אין בהערלה כדי ליתן טעם בכולו ונשאר הדין שבין יש כאן כדי להעלות ובין שאין כאן כדי להעלות הכל מותר כדתנן לקמן בהסיפא דמתני' גבי מין בשאינו מינו אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות בין שאין בהן לעלות מותר וזהו הצירוף להתיר והיינו דקאמר בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר אם אחד מהן מין בשאינו מינו שהדין הוא שהולכין אחר נתינת טעם ואם היה באחד מהן כדי ליתן טעם היה אסור מצטרף האיסור השני עמו ונמצא שאין כאן בנותן טעם כדאמרן ומותר:

ר"ש אומר אינן מצטרפין. דס"ל ב' מיני איסורין אין מצטרפין לעולם בין לאיסור ובין להיתר:

ר"א אומר מצטרפין בנותן טעם לא ליאסר. כלומר אם הצירוף הוא להיתר כגון אם אחד מהן מין בשאינו מינו עם ההיתר ובהצטרפות השני לא יהיה כדי נתינת טעם כדפרישית אז מהני הצירוף כדי להתיר אבל במין במינו שיועיל הצירוף כדי לאסו' הואיל ואין בו כדי לעלות בזה ס"ל לר"א דאינן מצטרפין והשתא מפרש במאי הוא דפליגי ת"ק ור"א בהצירוף לאיסור כדקאמר אבתרה מה פליגין וכו' כדלקמן ובספרי הדפוס נמצא כתוב האי מה פליגין על ציון הלכה ב' וט"ס הוא ואין לסמוך על ציוני' שנמצאו בהעתקה ובדפוס דאין בהלכה ב' שום פלוגתא וכזה נמצא בהעתקת דהאי ש"ס בכמה וכמה מקומות לאין מספר:

מה פליגין. במאי הוא דפליגי אם מהני הצירוף לאיסור או לא דוקא בכה"ג שנפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם כלומר כגון שנפלו בתחילה ג' קבין ערלה לתוך מאה סאה של היתר ונמצא שהיה בכאן כדי לעלות שהרי יש כאן אחד ומאתים חצי סאה ואח"כ נפלו לשם ג' קבין של כלאי הכרם דהת"ק סבר הואיל ועכשיו נפל עוד חצי סאה של איסור אע"פ שהוא מין איסור אחר מצטרף הוא עם האיסור הראשון והרי אין כאן כדי לעלות דאין עכשיו אלא אחד ומאה בין הכל ואסור ור"א סבר דהואיל ונפל בתחילה איסור אחד והיה כאן כדי לעלות כבר נתבטל הוא ואין איסור השני שנפלה אח"כ מצטרף כדי לאסור:

אבל אם נפלו שלשת קבין ועוד ערלה ושלשת של כלאי הכרם הותר הכרי. כלומר אבל בצירוף של מין אחד של איסור כ"ע לא פליגי דאינן מצטרפין לאיסור וכגון שנפלו בתחילה שלשת קבין ערלה לתוך מאה של היתר ונמצא שהיו כאן כדי לעלות ואח"כ נפל ועוד של ערלה ג"כ לשם וכן בכלאי הכרם שנפלו בתחיל' ג' קבין של כלאי הכרם לתוך מאה ואח"כ נפל ועוד של כלאי הכרם ג"כ לשם והיינו דקאמר ושלשת של כלאי הכרם כלומר וכן הוא נמי בכלאי הכרם וקיצר הש"ס ולא נקט בהדיא ועוד גבי של כלאי הכרם דסמך עצמו על האי ועוד דנקט ברישא גבי ערלה כדרך הש"ס הזה והכוונה דה"ה בכלאי הכרם בכה"ג וקמ"ל דבכה"ג אמרינן דהותר הכרי לכ"ע דלא תימא דמכיון דס"ל לת"ק צירוף לאסור בשני מינין של איסור א"כ מכ"ש דמהני הצירוף בשל מין אחד לאסור ומכיון שנפל אח"כ האי ועוד של ערלה או של כלאי הכרם נמצא ניתוסף האיסור ואין כאן כדי לעלות שהרי בג' קבין ועוד של ערלה או בג' קבין ועוד של כלאי הכרם שנפלו לתוך מאה של היתר אין כאן אחד ומאתים הלכך קמ"ל דלא היא דבכה"ג כ"ע מודים דלא מהני הצירוף של ועוד שנפל אח"כ עם הג' קבין שנפלו בתחילה והותר הכרי וכדמפרש ואזיל לטעמא:

למה. וכלומר ולמה לא נאמר דמהני הצירוף של ועוד לאסור הא אדרבה איפכא מסתברא דבשל מין אחד פשיטא דליהני צירוף לאיסור וקאמר דהיינו טעמא משום דאמרינן האי ועוד שנפל אח"כ בטל הוא בהשלשת קבין שנפלו בתחילה והשלשת קבין כבר הן בטלין במאה וכלומר דהרי מכיון שנפלו הג' קבין שבתחילה לתוך המאה נתבטלו שהרי היה כאן אחד ומאתים וא"כ כשנפל אח"כ האי ועוד אע"פ שהוא מין אחד עם מין הג' קבין נתבטל האי ועוד בהן עצמן שהרי הג' קבין עצמן נעשו היתר אחר שנתבטלו במאה של ההיתר וא"כ האי משהו שנפל אח"כ מסתברא הוא שנתבטל אפי' באותן הג' קבין עצמן שהן של מינו והן כבר נעשו היתר ולרבותא הוא דנקט דהאי ועוד בטל בשלשת קבין כלומר אפי' בתוך הג' קבין עצמן שהן של מינו נתבטל וכדאמרן ולא תקשי דמאי שנא אם נפלו אח"כ ג' קבין של כלאי הכרם דאמרינן דלהת"ק מצטרפין לאיסור ולא אמרינן דכבר נתבטלו הג' קבין של ערלה שנפלו בתחילה לתוך המאה והכא אמרינן מטעמא דכבר נתבטל דלאו מילתא היא דהיא הנותנת דהתם אי אפשר לומר דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו בתוך הג' קבין של ערלה שנפלו בתחלה חדא דאין כאן שיעור ביטול וטעמא אחרינא איכא נמי דהואיל ולג' קבין של כלאי הכרם צריך גם כן שיעור הזה של מאה היתר כדי לבטלן א"כ אמרינן דמאי חזית למימר לקולא דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו עכשיו בתוך המאה והג' קבין שיש כאן אדרבה נימא לחומרא דמצטרפין הן עם הג' קבין של ערלה ואין כאן עכשיו כדי להעלות אבל בגוונא דנקטינן הכא שנפלו בתחילה ג' קבין של ערלה או ג' קבין של כלאי הכרם לתוך המאה ואח"כ נפל בהן האי ועוד או של ערלה אפי' אם הג' קבין היו ג"כ של ערלה או של כלאי הכרם אפילו הג' קבין היו ג"כ של כלאי הכרם אמרינן דמכיון דלעולם משהו אחד נתבטל אף בג' קבין דמסתמא יש בהן כדי להעלותו ולבטלו הותר הכרי ואינו מצטרף לאסור לכ"ע:

נפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין כאחד של כלאי הכרם. כלו' שנפלו הג' קבין של ערלה ושל כלאי הכרם כאחד לתוך המאה מהו והאי בעיא אליבא דר"א הוא דקא מיבעיא ליה דלא ס"ל צירוף לאיסור ומי אמרינן דדוקא היכא דנפלו ג' קבין של איסור אחד בתחילה ואחר כך נפלו הג' קבין של איסור השני בהא הוא דפליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין לאיסור וכטעמא דפרישית לעיל או אפילו בגוונא דנפלו אלו ב' מינין של איסור כאחת לתוך המאה נמי פליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין וכדמסיים הש"ס להבעיא ובדרך את"ל מיתפרשא:

כמו שנפלו שלשה ועוד ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם. כלומר ואם תמצי לומר דלר"א לא מהני צירוף לאיסור אפילו היכא שנפלו ב' מיני האיסורין כאחת אכתי איכא למיבעי אי דטעמיה משום דמדמי לה דהויא כמו גוונא דנפלו ג' קבין של אחד מהן ואח"כ נפל האי ועוד מאותו המין של האיסור בעצמו וכעין דפרשינן לעיל בהאי גוונא גופה ודאמרינן דבהאי גוונא לכ"ע לא מהני צירוף לאיסור והותר הכרי וה"ה לר"א אפי' היכא שנפלו הג' קבין של זה ושל זה כאחת לית ליה צירוף כלל לאיסור:

או כמו שנפלו שלשת קבין של כלאי הכרם ואח"כ נפלו שלשת קבין ערלה. כלומר או דילמא דלאו מטעמא דמדמינן לה להאי גוונא לגוונא דועוד דאמרן אלא דהיכא שנפלו כאחת הוו כמו שנפלו בזה אחר זה של כלאי הכרם בתחילה ואח"כ של ערלה וה"ה איפכא וכלו' דאין חילוק בין בת אחת ובזה אחר זה דפליגי בה ת"ק ור"א אם מצטרף או לא. ועיקר הבעיא אליבא דר"א היא אי נימא דמטעמא דמדמי לה לגוונא דועוד או מטעמא דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בבת אחת לבין שנפלו בזה אחר זה ונפקא מינה לענין צירוף להיתר בנותן טעם דס"ל לר"א גבי שנפלו בזה אחר זה דמצטרפין הן להיתר כדאמרינן לעיל וא"כ אי אמרינן דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בזה אחר זה ובין שנפלו בבת אחת דין אחד להם דלעולם לאסור אין מצטרפין ולהיתר מצטרפין הן אבל אי אמרינן דטעמא דר"א היכא שנפלו בבת אחת משום דמדמי לה לדין דגוונא דועוד דלעיל אם כן מטעמא דביטול נגעו בה דכשנפלו בבת אחת ביטל זה את זה כמו בגוונא דועוד דאמרינן דהאי ועוד בטל בהג' קבין והג' קבין בטלו במאה ודוגמא דאמרינן לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א' להאי מ"ד דשני איסורין בבת אחת מבטלין זה את זה והשתא אין מצטרפין כלל בין לאיסור ובין להיתר שהרי מבטלין הן זא"ז והיאך יצטרף אחד מהן להמין שנפלו בתוכו וכבר נתבטל ולא אפשיטא הך בעיא אליבא דר"א:

פשיטא שידיעתו מתרתו. מילתא באנפי נפשה היא ואליבא דת"ק דמתני' קאי. כלומר דודאי הא פשיטא לן דהיכא שנפל אחד מהן ונודע לו קודם שנפל האיסור השני דהידיעה שבינתיים מפסקת ביניהן ושוב אין מצטרפין זה עם זה לאסור וזהו כהאי דאמרינן לעיל בפ"ה דתרומות גבי סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ואליבא דר"ש דהתם דס"ל בזה דכשנודע לו בינתיים אין מצטרפות זו עם זו:

ידיעת חבירו מהו שתתירו. כי קא מיבעיא לן אם ידיעת חבירו אם מהני להפסיק ביניהן כדמפרש לה היך עבידא כגון שהוא לא ידע בה בנפילת מין האיסור הראשון וחבירו הוא שידע בה מהו:

ידיעת ספק וכו'. וכן נמי מבעיא ליה אם ידיעת ספק מפסקת ומתיר כידיעת ודאי וכדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהיו לפניו שתי קופות אחת יש בה מאתים כלומר שיש בה מאתים בודאי ויש ספק שמא יש בה יותר ואחת אין בה מאתים ולא נודע לו באיזה מהן יש בה ובאיזו מהן אין בה ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ולא נודע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשנייה כלומר אף שנודע לו זה שבפעם השני נפלה לזו ואפשר שהיא שנייה לנפילה ומדדה ומצא בה מאתים ושתים והרי יש כאן ספק דשמא זו היא שהיה בה מאתים ואפי' נפלה בראשונה ג"כ לזו אכתי יש בה כדי להעלות דשתי סאין עולין הן במאתים גבי תרומה ואפשר שנפלו לאותה שלא היה בה מאתים ונמצא שאין כאן עלייה ואע"ג שמצא בזו מאתים ושתים מ"מ יש כאן ספק שמא היה בה כל כך בתחילה והרי הספק כאן גם בהאחרת שמא נפלו לזו שיש בה פחות ממאתים ונמצאו שתי סאין של תרומה מדמעין אותה או דילמא פעם הראשונה נפלה לזו שאין בה מאתים והרי יש כאן שיעור עלייה ובפעם השניה נפלה הסאה לשנייה ושתיהן מותרות דיש כאן כדי עלייה ומאי וכדמסיים ואזיל להבעיא:

אין ידיעת ספק וכו'. כלומר אם מחשבינן ידיעת ספק כידיעת ודאי א"כ עולה אבל אין תימר שאין ידיעת ספק כידיעת ודאי אין עולה:

היתה קופה אחת וכו'. וכן איכא למיבעי כעין זה בקופה אחת וספק אם יש בה מאתים או אין בה:

נפלה סאה תרומה ואין ידוע אם נפלה לתוכה או לא נפלה. כצ"ל כלו' שהיתה כאן סאה של תרומה ונפלה מן הכלי שהיתה מונחת בה ואין ידוע אם נפלה לתוך קופה זו או לא נפלה לתוכה כ"א למקום אחר ואח"כ נפלה עוד סאה שניה לתוכה והרי יש כאן ספק דשמא אין בקופה זו מאתים ואם נפלה גם הראשונה לתוכה נמצא אין כאן עלייה שהרי שתי סאין נפלו לפחות ממאתים או דילמא בפעם הראשונה לא נפלה לתוכה והרי יש כאן כדי עלייה ומאי וקאמר לסיים הבעיא דאין תימר דידיעת הספק וכו' כדלעיל ולא נפשטו הני בעיות:

מתני' התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. כלומר מצינו שלפעמים התרומה היא מסייעת לבטל הערלה וכן איפכא:

כיצד סאה תרומה וכו'. ומפרש התנא לחלוקה הראשונה וכפי הסדר כלומר כיצד הוא שהתרומה מעלה את הערלה כגון סאה תרומה שנפלה למאה ומפרש בגמרא דהאי למאה לאו דוקא דאי כשנפלה למאה א"כ יש כאן כדי להעלות את התרומה באחד ומאה ואין צורך להתרומה להעלאת הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו אח"כ לשם שהרי בלאו התרומה יש כאן אחד ומאתים חצי סאה להעלות את חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם אלא דהאי למאה דקאמר היינו לתוך צ"ט ועם אותה הסאה תרומה שנפלה לתוכן יש כאן מאה ונמצא כשנפלו אח"כ הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם לתוכן מסייע סאה של התרומה לבטל את הערלה או את כלאי הכרם שבין הכל יש כאן אחד ומאתים חצי סאה:

זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. כלומר זהו שאמרנו בהרישא שהתרומה היא תסייע לביטול הערלה וכן לכלאי הכרם שהרי יש במאה הסאין של חולין סאה אחת של התרומה ובין הכל מועיל לבטל הערלה או לכלאי הכרם מאיסור שלהן ואע"פ שעדיין הכל מדומע הוא בשביל הסאה של התרומה שהרי אין כאן בין הכל אלא מאה וחצי סאה ואנן אחד ומאה בעינן וכר"א דתרומות דהלכתא כוותיה וכדמסיק הש"ס בהלכה דלעיל מכל מקום איסור הנאה של הערלה או של כלאי הכרם נתבטל ואין כאן איסור לזרים אלא באכילה ולכהנים הכל מותר ואפילו באכילה ויכול למכור הכל לכהנים כדין המדומע שהרי אין כאן איסור הנאה:

והערלה את התרומה. זה לא קאי אהאי כיצד וכו' דנקט שהרי אין כאן כדי להעלות התרומה והכל מדומע הוא כמו שאמרנו אלא דה"ק וכן על זה הדרך בעצמו תמצא דלפעמים תסייע הערלה כדי להעלות התרומה וכגון שנפלה סך של ערלה לתוך הרבה של חולין היתר באופן שיהיה כדי להעלות את הערלה ולבטלה וכן באופן דיש איזה צד סברא לומר דיש לחוש שמא סך הערלה הוא בפני עצמו ונפלה תרומה לתוכו וקמ"ל התנא דלא חיישינן להכי וכדלקמן ונאמר דרך משל שאם נפלה סך ערלה לכרי שיש בו כמה וכמה אלפים של חולין ונתבטלה הערלה או הסאה כלאי הכרם שנפלה לתוכן ושוב נתחלק הכרי למאה מאה סאין ונפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה ומאה מהן הרי הערלה או כלאי הכרם מסייעין להעלות התרומה שהרי יש בכל מאה ומאה מקצת מן הערלה או מכלאי הכרם וזו היא שהערלה או הכלאי הכרם מסייעין להעלות התרומה באחד ומאה ואין אתה יכול לפרש חלוקה זו כעין דמיון הראשון ממש וכעין סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלה למאתים חולין ונחלקו למאה ומאה כל מאה בפני עצמו ושוב נפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה שנמצא מסייע הערלה או כלאי הכרם שיש קצת מהן בכל מאה כדי להעלות התרומה דזה אינו דהגע עצמך דע"כ שתאמר שנפלה הערלה או הכלאי הכרם לתוך מאתים בלתי הערלה וכלאי הכרם כדי שיתבטלו באחד ומאתים דאל"כ הרי נאסר הכל משום ערלה או משום כלאי הכרם והאיך יעלו את התרומ' והלא לתוך איסור הנאה נפלה ונאסרה אלא ודאי שהיו מאתים מלבד הערלה או הכלאי הכרם וכיון שכן למה לנו סיוע הערלה או הכלאי כרם להעלות התרומה הלא בלאו הכי יש בכל מאה ומאה כדי להעלות התרומה ומכח קושיא זו אתה למד מעצמך שאי אפשר לפרש לחלוקה זו באופן אחר אא"כ תבוא לחשבון הזה שנאמר שיהיה כאן אח"כ איזה סך שקרוב לומר שהוא כולו ערלה או כלאי הכרם ואפ"ה אמרינן דלא חיישינן לכך ומעלה את התרומה. וזהו שנאמר שיהיה כאן לא פחות מסך מאה סאין של ערלה או של כלאי הכרם ונפלו לתוך כרי גדול שיש בו עשרים אלף של חולין ונמצא אותו המאה של הערלה או של כלאי הכרם נתבטלו שהרי יש בכרי הזה מאתים פעמים כפי הסך של הערלה או של כלאי הכרם ונתבטל כל סאה וסאה מהן באחד ומאתים ונמצא עכשיו שיש בין הכל עשרים אלף ומאה ושוב נתחלק הכרי למאה מאה סאין ונפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה ומאה מהן והרי עכשיו בכל מאה ומאה מהן יש לומר שנתערבה סאה של ערלה או של כלאי הכרם בהן ויש לומר לחומרא ג"כ שכשנתחלק הכרי יש סברא לומר דרואין כאלו כל מאה ומאה כאלו בפני עצמו הוא ולא נתערבו ונמצא שיש לחוש שמא נפלה הסאה תרומה לתוך מאה האיסור ומתוך שאין אנו יודעין איזה מאה הוא יש לחוש לכל מאה ומאה מהן מספק ולפיכך קמ"ל התנא דלא חיישינן להחמיר בכה"ג אלא מכיון שנתערב הכל בתחילה נתבטל האיסור מכל וכל והרי כל מאה ומאה יש בו מקצת מן האיסור שנתבטל ומסייע לסאה התרומה שנפלה בכל אחד מהן כדי להעלותה וזו היא שאמרו והערלה את התרומה וכן הכלאי הכרם את התרומה:

הערלה מעלה את הכלאים וכו' והערלה את הערלה כיצד וכו'. כשנתבונן במה שאמרנו בהאי חלוקה דסיפא דרישא הערלה מעלה את התרומה תמצא דהך סיפא ג"כ א"א לפרש אלא כעין דרך הזה ונפרש בתחילה לפי לשון המשנה. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים. הך למאתים על כרחך א"א לפרש אלא שנפלה למאתים ממש דאל"כ הרי יש כאן איסור ערלה או כלאי הכרם והא דבגמ' אמרו ג"כ על הסיפא לית כאן לתוך מאתים אלא לתוך קצ"ט הכי פירושא דכשתחשוב אח"כ תמצא שבכל מאתים ומאתים מן הכרי לא נחשוב אלא קצ"ט של חולין ואחת של ערלה או של הכלאים ואעפ"כ הכל מותר ומעלות את הערלה ואת הכלאים שנפלו לתוכן. כיצד שהיו בכאן מאתים של חולין וסאה אחת של ערלה או כלאים שנפלו לתוכן ושוב נפלה סאה ועוד ערלה וכו'. כלומר שנתערב עוד כפי שיעור הראשון מאתים של חולין ואחת של איסור וכן עוד ועוד עד שיהא כאן ארבעים אלף של חולין והאיסור הנופל בהן מאתים והיינו דלא תטעה לומר שנפל האיסור בתחילה לתוך המאתים של החולין ואח"כ עוד כמו כן ועוד כמו כן דאם כן קשיא פשיטא ומאי קמ"ל התנא אלא שזה מתפרש כמו שאמרנו בבבא דסיפא דרישא שהיה כאן כרי של ארבעים אלף חולין ונפל לתוך הכרי הזה מאתים של איסור ונמצא שנתבטל והרי יש כאן בין הכל מ' אלף ומאתים ושוב נתחלק הכרי למאתים מאתים סאין ואח"כ נפל עוד מן האיסור סאה סאה ממנו לכל מאתים ומאתים ונמצא שיש כאן ג"כ סברא לכאן ולכאן כדלעיל דיש לחוש שמא מאתים של איסור בפני עצמן הן ומתוך שאין אנו יודעין איזו מאתים נחוש לכולן קמ"ל דלא חיישינן להא אלא דאמרינן דכבר נתבטל האיסור בנפילה הראשונה וכשנחלק הכרי אח"כ אמרינן דאין כאן מאתים של איסור בשום חלק וחלק מהמאתים אלא דהרי הן נחלקין מן התערובת ובכל מאתים ומאתים אע"פ שיש לחוש ולומר דרואין כאלו קצ"ט של חולין ואחת של ערלה או של כלאים בו אפ"ה כולן מותרין שהרי אין כאן שם איסור ודאי דכבר נתבטל בנפילה הראשונה וזהו דקאמר בגמרא לית כאן מאתים וכו' כלומר שעכשיו בנפילה אחרונה יש לך לומר דלית כאן מאתים של איסור בפני עצמו אלא כאלו קצ"ט וקצ"ט הן והסאה המשלמת לכל מאתים ומאתים היא עכשיו ג"כ של היתר שכבר נתבטל הכל ונמצא כשנפל אח"כ האיסור בפעם האחרונה לתוך מאתים של היתר נפל ומתבטל ג"כ ולפי הך פירושא מתפרש לישנא דהמתני' בסיפא הכי. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה עוד כו' זה הכל קאי על נפילת האיסור בפעם הראשון זו היא שהערלה וכו' זה קאי על אח"כ שאם כשנתחלק הכרי נפל איסור לכל מאתים כמו שאמרנו זו היא שהערלה מסייעא להעלות את הכלאים וכן איפכא וכן הערלה את הערלה וכדאמרן:

גמ' אמר רבי קורייס. כך שמו:

לא שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות. כלומר לא שהתרומה לבדה היא מעלה את הערלה אלא שמצטרפת היא עם החולין כדי להעלות את הערלה כדפרישית במתניתין בחלוקה דרישא וכדקתני במתני' כיצד סאה תרומה וכו' ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה שבהצטרפות סאה תרומה עם החולין יש כאן אחד ומאתים חצי סאין עם חצי סאה של האיסור כמבואר במתני' וקמ"ל דלא תטעה לפרש להאי כיצד דמתני' על חלוקה השנייה אלא על חלוקה הראשונה קאי וכדאמרן:

את התרומה. ציונא דמתני' היא דקתני והערלה את התרומה ופריך ניחא בחלוקה דרישא שהתרומה מעלה את הערלה שכן מצינו שהטהורה מעלה את הטמאה וכדתנן לעיל בפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה דב"ה מתירין ואבדה במיעוטה ומותר הכל לכהנים וה"ה הכא כשהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה מותר הכל מיהת לכהנים שהרי איסור ערלה נתבטל ומדומע הוא ולכהנים מותר כדפרישי' במתני' אלא איפכא קשיא דקתני והערלה מעלה את התרומה וכלום מצינו כה"ג שהטמאה מעלה את הטהורה:

לא אצל הזרים טמא אצל הכהנים. בתמיה וסיומא דקושיא היא כלומר וכ"ת דהא מצינו שהטמאה מעלה את הטהורה כדתנן לעיל בתרומות בפרק הנזכר סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין תעלה וכו' לא דמיא דהא מיהת לא מצינו שתרומה טמאה תעלה את התרומה טהורה ותהא מותרת לכהנים. א"נ דה"ק לא אצל הזרים כלומר וכ"ת דהא ודאי גבי חולין טמאין שנפל לתוכן חולין טהורין הכל מותר לאכול בטומאה וא"כ מאי קשיא לך דה"נ מתבטלת התרומה אפי' ע"י ערלה החמורה ממנה להכי מסיים וקאמר לא אצל הזרים כלומר ואי משכחת לה לא תמצא אלא לענין אכילת זרים דמתבטל הקל בחמור ונאכל בתורת החמור אבל שמא אצל הכהנים בתמיה וכי מצינו שתרומה טהורה שנפלה לתוך מאה תרומה טמאה שתעלה הטהורה ותהא נאכלת לכהנים וה"נ לא תעלה הערלה החמורה את התרומה הקלה ממנה:

והתנינן הערלה וכו'. כלומר דהדר ומתמה הש"ס על האי קושיא ומאי קשיא לך הכא והתנינן בסיפא הערלה מעלה את הכלאים וכו' וכי שנייא היא תמן בין אצל הזרים ובין אצל הכהנים בתמיה הלא איסור ערלה וכלאים הכל שוה בו ואפ"ה קתני דזה מועיל לבטל את זה וזה לבטל זה ומותר לכל הוא וכדפרישנא במתני' ה"נ כן הוא דאין כאן חילוק בין דין זרים לבין דין כהנים דכשהיא מתבטלת מותר הכל והתרומה תעלה בא' ומאה ונאכלת לכהנים:

סאה תרומה וכו'. אמר רבי אלעזר לית כאן וכו' בסיפא דקתני למאתים לית כאן לתוך מאתים וכו' והכל כדפרישנא במתני':

מתני' כל המחמץ והמתבל והמדמע. כלומר דכאן בא להשמיענו דהני שיעורין שאמרו חכמים בנתערב איסור בהיתר מין במינו דבתרומה השיעור באחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם באחד ומאתים כל זה דוקא בשלא היה האיסור דבר שהוא מחמץ או מתבל או דבר חשוב ולא נתערב ונדמע בתוך ההיתר אלא עומד כמות שהוא אבל אם זה האיסור דבר שהוא מחמץ או מתבל או אם הוא דבר חשוב ונדמע בתוך ההיתר כל זה בין בתרומה ובין בערלה וכלאי הכרם אסור בכל שהן ואע"פ שיש בההיתר כשיעור וזהו במין במינו אבל במין בשאינו מינו הכל בנותן טעם הוא כדמפרש לה במתני' דלקמן:

בית שמאי אומרים אף מטמא. אם הוא דבר המחמץ או מתבל והוא טמא אעפ"י שאין בו כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלין לטמא אחרים מכיון שהוא מחמץ או מתבל מטמא אף בפחות מכשיעור:

ובית הלל אומרים לעולם אינו מטמא האוכל לאחרים עד שיהא בו כביצה. ואין חילוק בין אם הוא דבר המחמץ ומתבל או לא:

שאלתי את שמאי הזקן. מה הוא אומר בדבר זה והודה ואמר לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה וכב"ה:

מתני' ולמה אמרו וכו'. השתא מפרש להא דשנה במתני' דלעיל וכלומר לענין מה אמרו דכל המחמץ והמתבל והמדמע הולכין בו להחמיר דאוסר אפילו יש כאן כשיעור וקאמר במין במינו דוקא הוא שאמרו כך אם האיסור וההיתר מין במינו הוא אז הוא אוסר אף בכשיעור ואם אין כאן כשיעור אפי' אינו מחמץ או מתבל או שנדמע ונתערב אע"פ כן אוסר דלעולם הולכין כאן להחמיר וכדמפרש לקמן:

להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו. כלומר אבל במין בשאינו מינו הולכין בו לפעמים להקל ולפעמים להחמיר וכדמפרש ואזיל:

כיצד. הולכין לעולם להחמיר במין במינו כגון שאור של תרומת חטים שנפל לתוך עיסת חטים חולין ויש בה שאור כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה וכו' כלומר אע"פ שיש כאן כשיעור אוסר כמו שאמרנו דדבר המחמץ או מתבל או מדמע אוסר לעולם אף בכשיעור:

אין בו לעלות וכו'. דהואיל ואין כאן כשיעור לעולם אסור דהולכין במין במינו להחמיר עד כשיעור שאמרו חכמים כדאמרן דא"א לילך אחר נתינת טעם הואיל ומין במינו הוא:

להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד. ומפרש כגון גריסין של איסור שנתבשלו עם עדשים של היתר דהואיל ומין בשאינו מינו הוא הולכין בו אחר נתינת טעם דאם יש בהאיסור בנותן טעם אע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלותו אסור ואם אין בו בנותן טעם אפי' אין כאן כשיעור מותר:

גמ' כתפוח עושין אותו ב"ש. תפוח ששנינו לעיל בפרק י' דתרומות בהלכה ב' תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה הרי זו אסורה וכלומר כמו כאן כך הוא בתפוח דכמו דאמרו ב"ש כאן דכל שהוא אוסר בחימוץ אף בפחות מכשיעור כך הוא מטמא אפי' פחות מכשיעור כן נמי סברי בתפוח שאם הוא טמא מטמא אף בפחות מכשיעור וקמ"ל דאע"ג דחימוץ דתפוח אינו כ"כ כמו חימוץ דשאור וכה"ג דהא אשכחן דפליג ר' יוסי לעיל שם בתפוח ומתיר במחמץ במימיו אפי' הכי לב"ש דמחמרי בדבר המחמץ אף לענין טומאה מחמירי נמו כמו כן בתפוח:

תמן תנינן. בפרק ז' דמקואות ר' יוסי אומר מי הצבע פוסלין את המקוה בג' לוגין כשאר מים ואין פוסלין אותו בשינוי מראה שאעפ"י שנשתנה מראית המים מחמת הצבע אם אין בהן ג' לוגין אינן פוסלין ור' מאיר בתוספתא שם פליג עליה וס"ל דפוסלין בשינוי מראה וכדמפרש אבא בריה דרב נחמן לטעמיה דר"מ דס"ל משום שאיבה ניכרת דהואיל והשינוי מראה ניכר פוסל בשאיבה אפי' אין בהם ג' לוגין שהוא שיעור הפוסל בשאיבה:

אתיא דר"מ כב"ש. דהכא דכמה דב"ש אמרי משום חימוץ מחמיץ כלומר הואיל והוא דבר שהוא של חימוץ ומחמיץ לאחרים כך הוא מטמא לאחרים אפי' פחות מכשיעור דשינוי טעם מלתא היא כן נמי ר"מ דס"ל דפוסל משום שאיבה ניכרת משום דשינוי מראה מילתא היא דכל שנשתנה מחמתו או בטעם או במראה לא נתנו בו כשיעור:

עד כדון דבר שיש בו איסור וטומאה. לב"ש הוא דמיבעיא להו דעד כאן לא אמרו שהוא מטמא בפחות מכשיעור אלא הואיל והוא דבר שיש בו איסור וטומאה וכדקאמר ר' חונא אליבייהו דמכיון שהוא חימוץ מחמיץ מטמא הוא ג"כ אלמא דאית ביה תרווייהו איסור וטומאה:

יש בו טומאה ואין בו איסור מהו. מי אמרינן דדוקא קאמר משום חימוץ מחמיץ דכשהוא מחמיץ ואוסר לדבר אחר אז הוא מטמא ג"כ או דילמא דה"ק דמכיון שאם הוא אסור ויש בו חימוץ מחמיץ ואוסר הוא לדבר אחר כך אם הוא טמא מטמא לדבר אחר ואעפ"י שאין בו איסור ולא נפשטה הבעיא לב"ש:

חימץ ממנו למקום אחר וכו'. כלומר הא ודאי פשיטא לן דאם נתחמץ הדבר אחר מחמתו ושוב ניטל האיסור המחמיץ מהמקום אחר שניהן אסורין הן זה שהיה כבר אסור וזה שנתחמץ ממנו ואעפ"י שעכשיו ניטל ממנו ומשום הסיפא דלקמן נקט לה:

ריבה על הראשון וביטלו. אם אחר שניטל דבר המחמיץ מהמקום אחר ריבה דבר היתר עליו וביטלו שעכשיו אין בהאיסור כדי לחמץ נעשה העיקר טפילה וטפילה עיקר כלומר העיקר והוא הראשון נעשה עכשיו טפילה להשני שנתחמץ מחמתו והשני שהיה טפילה לו נעשה עיקר שאם עכשיו חוזר ונותנו בהראשון ויש בו כדי לחמצו אוסרו:

שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה. של חולין וכל זמן שהיה בתוכה עדיין העיסה לא נתחמצה והגביהו להשאור ממנה ואחר כך נתחמצה מחמת שקלטה הטעם בתחילה ה"ז מותרת דהואיל ואין גוף האיסור בתוכו בשעה שנתחמצה אינה נאסר' בשביל הטעם שנשאר בה:

ודכוותה. ושואל הש"ס אי אמרינן נמי דכוותה בתאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה והאי מאה לאו דוקא דא"כ עולה באחד ומאה אלא כהאי דאמרינן בהלכה דלעיל שנפלה לתוך צ"ט ובין הכל הוא מאה וא"כ נאסר הכל משום מדומע והגביהה לאחת מהן ואח"כ הוכרה התאנה של תרומה וא"כ נוטל את התרומה והשאר מותר הכל אלא שהתאנה הראשונה שהוגבהה מקודם קא מיבעיא לן אם הותרה גם היא דדמיא להך דשאור שניכר איסור החימוץ אחר שהגביהו ואינו אוסר וה"נ כן או דילמא לא דמיא ליה וכדפשט ליה מיפשט:

תמן וכו'. כלומר לא דמיא להך דשאור דתמן לא הוכח האיסור דכל זמן שהשאור היה בתוכה לא נתחמצה וכשהגביהו נתחמצה ואינו כלום כדאמרן אבל הכא הוכח האיסור מקודם שהוגבהה התאנה דלא היתה ניכרת התרומה וכבר נאסרה ואע"פ שאח"כ ניכרה התרומה מכיון שהוכח בה האיסור ונאסרה נאסרה:

גמ' ולמה לא תנינן גריסין שנתבשלו עם האורז. כצ"ל. כלומר מפני מה הקפיד התנא לשנות גריסין עם עדשים ולא שנה סתם כגון גריסין שנתבשלו עם שאינן מינן ואורז וכיוצא בו ג"כ בכלל:

אלא וכו'. כלומר מי נימא דהיינו טעמיה דס"ל כמ"ד נותני טעם לפגם מותר וגריסין באורז נותן טעם לפגם הוא והלכך לא קתני אלא גריסין עם עדשים דלאו לפגם הן ופלוגתא היא בהלכה דלקמן ודחי לה הש"ס דלא היא אלא דמתני' חדא מגווני נקט ואפי' כמ"ד נותן טעם לפגם מותר מודה הוא הכא שהוא אסור ומטעמא דמפרשינן לקמן:

גריסין של תרומה שנפלו וכו'. כלומר שלא נתבשלו עמהן אלא שנפלו ונתערבו עם עדשים של חולין ויש בהן נותן טעם שכשיתבשלו ביחד יש בגריסין של תרומה כדי ליתן טעם בעדשים:

ריבה עליהן. אם אח"כ ריבה עליהן [עדשים] של חולין מותר לבשלן ועד כמה ירבה ויהא מותר לבשלן וקאמר דשמעינן דתנאי פליגי בהכי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי לדעתיה דרבי דהוא אומר עד שירבה על כולהון על כל התערובות ולדעתיה דר' ישמעאל בר' יוסי שהוא אומר דא"צ אלא עד שירבה על איסור הנופל בהן וכלומר דבשיעור שירבה פליגי דלמר צריך שירבה כל כך עד שידע שבודאי לא יתנו הגריסין טעם בהעדשים מאחר שריבה עליהן ביותר ולמר ס"ל דאם הוסיף על כנגד האיסור שנפל אמרינן מסתמא לא יהיה כאן כדי ליתן טעם לפי מה ששיערנו בתחלה קודם שריבה. ולכ"ע הך ריבה עליהן אם ריבה קאמר שהרי אין מבטלין איסור של תורה לכתחלה:

ריבה עליהן גריסין של חולין וכו'. בעיא היא אם לאחר שנתבשלו לא היה בהן בהגריסין של תרומה בנותן טעם אלא שלאח"כ ריבה עליהן גריסין של חולין אם מחמרינן בכה"ג דהואיל והגריסין מין במינו הוא עם של תרומה אפשר דמין מעורר את מינו לאסור ואם אח"כ יתבשל עוד עם הכל אפשר שיהיה כאן בנותן טעם של הגריסין:

לא תהא גדולה מיי"נ. כלומר דהדר פשיט לה דלא חיישינן לכך דלא תהא זו גדולה מאיסור יי"נ דחמיר וכמה דתימר לקמן בהלכה ז' גבי יי"נ שנתערב מין במינו ובשאינו מינו דאת רואה את מין ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור ממינו משערין בו בלבדו שאם יש בו כדי נותן טעם בשאינו מינו אסור ואם לאו מותר והכא נמי כן הוא את רואה את גריסין של היתר כמי שאינו וכו':

הדא אמרה. שנפשטה הבעיא ואם ריבה עליהן גריסין של תרומה מותר הוא:

מתני' שאור של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ. להעיסה ואח"כ נפל וכו' אסור ובגמ' פליגי אמוראי דאיכא למ"ד דאף הרישא במחלוקת היא שנויה ולר"ש מותר:

שאור של חולין וכו' ר"ש מתיר. שהרי כבר נתחמצה בשאור של היתר וא"כ כי הדר נפל של איסור אינו אלא פוגם. ולת"ק איצטריך האי סיפא דס"ל אסור אף בכה"ג שאע"פ שנפגמה מחמת שאור של האיסור מ"מ כאן הואיל וראויה עיסה זו לחמץ כמה עיסות אחרות לא מיקרי פגם והלכה כת"ק ומכ"ש בגוונא דרישא דאסור:

גמ' אף הראשונה במחלוקת. דלא תימא הואיל וברישא אכתי לא נתחמצה מחמת שאור של היתר וא"כ מהני בה השאור של האיסור למהר להחמיץ מודה בה ר"ש שאסור קמ"ל דחולק היה ר"ש אף ברישא ומשום דבלאו שאור של האיסור יש כאן כדי לחמץ את העיס' מחמת שאור של היתר ואין שאור של האיסור אלא לפגם:

א"ר יונה הוינן סברינן מימר. שבני הישיבה היו רוצין לפרש דבמה פליגין בגוונא דהסיפא הוא דפליגי בשחימץ זה כל כחו וכן זה כלומר שנשתהה השאור של ההיתר וכן של האיסור שנפל אח"כ עד שיחמיץ כל כחו ושנפלו השאור של חולין תחלה דבהא הוא דפליג ר"ש וס"ל דמותר שהרי כבר נתחמצה לגמרי מחמת השאור של היתר וכשבא אח"כ השאור של איסור לתוכה אינו אלא פוגם להעיסה:

אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה. לתוכה כבר נתחמצה בשל התרומה וה"ה בשל כלאי הכרם ואע"ג שאח"כ נפל לתוכה שאור של היתר אסור לכ"ע דאף ר"ש מודה בכה"ג שהרי יש כאן השביח מחמת האיסור לבדו וכן ברישא לא פליג ר"ש שהרי אין כאן חימץ זה וזה כל כחו:

כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח וכו'. תוספתא היא בפ"ח דתרומות והובא' לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב':

רשב"ל אמר מה פליגין וכו'. כלומר ריש לקיש ס"ל דלא פליג ר"מ בפוגם בתחלה אלא דוקא אם יש כאן השביח בתחלה מחמת האיסור ואע"פ שאח"כ הוא פוגם בהא הוא דפליגי וס"ל לר"מ דאסור אבל אם פגם בתחלה ואף שהשביח אח"כ אף ר"מ מודה שמותר שהכל הולך אחר בתחלה:

ר' יוחנן אמר לא שניא וכו'. כלומר בין שהשבח בתחלה בין בסוף אלא שאפי' יש כאן ג"כ פגם בהא נמי המחלוקת ולר"מ אסור ולקמן מסיק אליבא דר"מ דאפי' פוגם מתחלתו עד סופו פליג ר"מ דס"ל דנותן טעם לפגם אסור:

תמן תנינן. בתרומות שם:

שעורים. של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו המים מחמת השעורים מותרין הם דנותן טעם לפגם הוא:

והדא מתני' מה היא. כלומר דמספקא ליה להש"ס להאי דר' יוחנן אליבא דר"מ היכי קאמר אי נימא דלא פליג אדר"ל אליבא דר"מ אלא בפוגם בתחלה ולבסוף השביח דר"ל ס"ל אליבא דר"מ דמודה דמותר ור' יוחנן ס"ל דאף בהא פליג ר"מ דמכיון דיש כאן השביח מחמת האיסור לא איכפת ליה בין אם הוא בתחלה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל וכמו הדא מתני' דתרומות שהשעורים פוגמין את המים מתחלה ועד סוף אפשר דאף ר' יוחנן ס"ל אליבא דר"מ דמותר או דילמא דלר' יוחנן פליג ר"מ בכל מקום ואפילו בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל דאסור והיינו דבעי האי מתני' דתרומות אליבא דמאן היא:

ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר דהדר פשיט לה דודאי הכי הוא דלר' יוחנן אליבא דר"מ אפי' בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל לאיסור ולדידיה הך מתני' דתרומות במחלוקת היא דלא אתיא כר"מ אלא כר"ש אבל לר"ש בן לקיש מתני' דתרומו' דברי הכל היא שהרי אפי' בפוגם מתחלה והשביח לבסוף ס"ל לר"ל אליבא דר' מאיר דמותר ומכ"ש בפוגם מתחלה ועד סוף:

ר' יוסי ב"ר בון וכו'. כלו' וכן פי' רבי יוסי בר' בון לשמועתא זו דאמוראי דלר' יוחנן בכל מקום הוא דפליג ר"מ ומתני' דתרומות מוקי לה במחלוקת ורשב"ל מוקי לה כדברי הכל. עד כאן מה דגרסינן לעיל בתרומות שם:

א"ר יונה צורכה להדא דרשב"ל. כלומר צריך לדקדק אחריו דקשיא לן על הדא דקאמר דבשהשביח האוסר בתחלה ואח"כ הוא דפגם בהא הוא דפליג ר"מ וא"כ לא זה כדסברוה בני הישיבה לפרש הפלוגתא דמתני' דידן דהא לא כן סברינן מימר מה פליגין וכו' כדלעיל דמוקי לפלוגתייהו במתני' הכא בשנפל שאור של חולין תחלה בדוקא והשתא קשיא לריש לקיש כדמסיק ואזיל:

ואפי' נפל שאור של חולין תחלה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם. בתמיה דהיאך נעשה כאן כמי שהשביח האיסור מעיקרו ואח"כ הוא דפגם הרי כשנפל השאור חולין תחלה ונתחמצה העיסה א"כ בשנפל האיסור אח"כ הוה ליה פוגם מעיקרו שאחר שהעיסה נתחמצה כל שאתה מוסיף אח"כ בשאור אתה פוגמה ואפ"ה פליג הת"ק דר"ש דהוא ר"מ וס"ל דאסור והא לר"ל מודה הוא ר"מ בפוגם ואח"כ השביח ומכ"ש כאן דאין האיסור משביח אלא פוגם:

חזר ר' יונה ואמר. דהא לא קשיא לריש לקיש דאיכא למימר דהיינו טעמא דר"מ דהוא הת"ק דמתני' לפי שהאשה הזאת אין דרכה להיות מחמצת כל צרכה בתחלה אלא שמשיירת היא כל שהוא שלא תתחמץ דחוששת היא שמא תתחמץ יותר מדאי והלכך כשנפל השאור של חולין בתחלה אמרינן דמסתמא לא הניחה האשה להחמיץ את כל העיסה ושיירה כל שהוא והשתא אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגם וכלומר דכשנפל אח"כ שאור של האיסור לתוך העיסה משביח האיסור לאותו כל שהוא שלא נתחמץ מעיקרו ועכשיו הוא שמתחמץ מחמת האיסור והוי כמו שהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך אוסר ר"מ:

וקשיא. חוזר הש"ס ואומר דמ"מ קשיא לריש לקיש:

אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא. בתמיה כלומר דהאיך מצית לאוקמי המתני' בכה"ג דבשעה שנפל השאור חולין בתחלה שיירה כל שהוא ולא נתחמצה כל צורכה ובנפילת השאור של האיסור אח"כ הוא שנתחמץ אותו כל שהוא דא"כ הרי כאן כמו שהשביח אותו כל שהוא ולא פגם כלל וכלל דהא מעיקרא לא נתחמץ והשתא מחמת האיסור נתחמץ הוא ושמא כלום הוא האי אוקימתא דהא מכיון שאין כאן פגם לאותו כל שהוא אלא שבח בלבד מכח האיסור כלום איצטריך למיתני דאסור ועוד וכי היאך פליג ר"ש במתני' וס"ל דמותר הא מיהת באותו כל שהוא אין כאן נותן טעם לפגם כלל ואמאי מתיר אלא ודאי לא מיתוקמא מתני' בכה"ג כלל וקשיא לריש לקיש:

ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה כו'. השתא מהדר לפרושי טעמא להא דקאמר לעיל הוינן סברין מימר דמה פליגין ת"ק ור"ש בגוונא דסיפא הוא דפליגי ובשחימץ זה וזה כל כחו וכו' כדפרישית לעיל דלר"ש הויא הך סיפא כמו שפוגם מזה ומזה שהרי נתחמצה יותר מדאי מחמת שאור ההיתר והאיסור אבל ברישא דאכתי לא חימץ ההיתר אלא שיש בההיתר כדי לחמץ ובהאיסור כדי לחמץ והיינו שבח מזה ומזה ולפיכך בעי ר' יונה מה בין גוונא דרישא לגוונא דסיפא דסברוה למימר דר"ש בהסיפא דוקא הוא דפליג ולא בהרישא ומאי שנא אם הפגם בא גם מהאיסור כמו מן ההיתר לבין השבח בא גם מההיתר כמו מן האיסור הרי בין כך ובין כך לא נגמר הדבר אלא מכח שניהן:

אמר רבי מנא שאני ושאני היא. דברישא שהשבח מזה ומזה היינו טעמא דאף ר' שמעון מודה בה לאיסור לפי שאת רואה כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו כדי לאסור כלומר דאמרי' את רואה לההיתר כמי שאינו שהרי עדיין לא חימץ כלום אלא שיש בו כדי לחמץ ואזלינן לחומרא ורואין את ההיתר כמי שאינו ומשערין באותו השאור האיסור שאם יש בו כדי לחמץ ולאסור אסור:

פגם מזה ומזה אתה רואה וכו'. כלומר אבל בסיפא דכבר נתחמצה העיסה מההיתר לבדו וכשנפל אח"כ האיסור לתוכה אע"ג דהפגם בא גם מההיתר שבתחלה מ"מ מותר לר"ש:

את רואה את ההיתר כמי שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור. כלומר דאין מקום לומר גם כאן דאת רואה את ההיתר כמי שאינו ונשער בהאיסור לבדו דהא לאו מילתא היא שהרי כבר נתחמצה מכח ההיתר ואם כן אפי' את רואה עכשיו את ההיתר כמי שאינו מ"מ שוב אין באותו האיסור כדי לאסור לפי שההיתר כבר עשה הפעולה שלו ואין האיסור בא אלא לפגם והיינו טעמא דר"ש:

מתני' תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד. כגון פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן שיש בהן שלשה שמות וכולן מין אחד וכן כיוצא בזה משאר תבלין כגון השומין או הבצלים וכיוצא בהן שכל העשוי לתבל את הקדרה וליתן טעם בכלל תבלין היא ויש שהן ממין אחד ושמות הרבה להן:

או משלשה. כלומר או איפכא שהן משלשה מינין וכולן משם אחד כגון הכרפס שיש בו מינין הרבה וכולן על שם כרפס נקראין או כל כיוצא בו:

אסור ומצטרפין. כלומר אם הן איסור אוסרין ומצטרפין הן לאסור את שנתבל מהן:

ר"ש אומר וכו'. ואין הלכה כר' שמעון:

גמ' ניחא שני שמות ממין אחד. מסתברא שהן מצטרפין לאסור הואיל ומין אחד הן אלא משני מינין משם אחד בתמיה אמאי מצטרפין הא מסתמא שני מינין יש להן טעם משונה זה מזה והיאך יהיו מצטרפין כדי לתבל וליתן טעם:

במיני מתיקה שנו. כלומר היינו טעמא דמצטרפין הן דהכא במאי עסקינן שהן כולן מיני מתיקה ואע"פ שטעם זה אינו כטעם זה מכל מקום כולן ראוין הן למתק את הקדירה ולפיכך מצטרפין הן:

שלשה נותני טעמים הם. כלומר שלשה דינין חלוקין הן בנותני טעמים שיש שאפי' נותן טעם הוא לשבח אעפ"כ מותר ויש שאע"פ שנותן הוא טעם לפגם אסור הוא ויש שאם נותן טעם לפגם מותר הוא כדמפרש ואזיל:

כל שהדיוט טועמו. שאינו אומן ובקי בנתינת טעמים לידע טעם פלוני ופלוני ראוי הוא לקדירה זו וזה ראוי לזה ואם הוא טועמו לאותה קדירה ואומר קדירה זו אינה חסירה כלום ואינה צריכה תבלין:

ונפל. תבלין אחד של איסור לתוך הקדירה זו הוא נותן טעם לשבח מותר כלומר כגון זה אע"פ שנותן טעם לשבח הוא אפ"ה מותר דמכיון שאף הדיוט כשטועם את הקדירה אומר שאינה צריכה תבלין א"כ הטעם שנותן התבלין הזה בה אינו כלום שאינה צריכה ואנן דאסרינן נותן טעם לשבח היינו אם משביח הוא את הקדירה מכח זה ובלא התבלין לא היה בה טעם ראוי לאכילה דזהו נותן טעם לשבח שאסור:

ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו וכו'. האי ואפי' אמר אהדיוט קאי וחלוקה שניה היא וכלומר שגם בחלוקה זו והיא החלוקה של נותן טעם לפגם המותר סמכינן אהדיוט שאם אומר אני מרגיש בטעם תבלין פלוני שכבר ניתן בקדירה זו ותבלין זה פוגם הוא את הקדירה סמכינן עליה וזו היא שאמרו נותן טעם לפגם מותר שמכיון שנודע לכל הוא שתבלין זה פוגם ואפי' ההדיוט מרגיש בו אף אם התבלין של איסור מותר לפי שנותן טעם לפגם הוא:

וכל שהאומן טועמו וכו'. כלומר ויש שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אסור הוא וזהו כגון שצריך אומן להרגיש בטעם התבלין הזה ואם דווקא האומן שטועמו ואומר תבלין זה הוא בקדירה זו ופוגמה זהו שאמרו שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אפ"ה אסור מכיון שאינו מרגיש בהפגם אלא האומן וחיישינן דלמא אתי למיטעי בפעם אחרת שלא ימצא האומן לטועמו ויאמר על שאינו פגום שהוא פגום ולפיכך אמרו שכל שההדיוט מרגיש בה שהוא לפגם זהו הנותן טעם לפגם שמותר:

כל האיסורין. שנתבשלו עם ההיתר מין במינו שאי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאלו הוא בצל וקפלוט ואם היה נותן טעם בשיעור ההיתר שהוא לפנינו אסור וגרסינן להא לעיל בריש פרק י' דתרומות ובפ"ו דנזיר בהלכה א':

עד כדון וכו'. עד כאן לא שמענו אלא בדבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט כלומר שרגילין ליתן לדבר הזה לתוך הקדירה כפי השיעור שנותנין בצל וקפלוט לתוכה וזהו דרכו להשתער כמוהו אבל דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט לפי שנותנין ממנו לקדירה או פחות או יותר ממה שנותנין הבצל והקפלוט לתוכה והלכך אין אתה יכול לשערו בבצל וקפלוט ובמה אתה משערו:

הכמון. זרע כמון כמוזכר בהכתוב כמון וקצח ואם נתערב האיסור ממנו לתוך היתר במה אתה משערו שודאי אין לשערו לזרע כמון כאלו הוא בצל וקפלוט:

אמר רבי יודן. דאיכא למיפשט להא מהאי דלעיל דכי לא כן אמר רבי אבהו לפרש המתני' דבמיני מתיקה שנו ולפיכך אף שני מינין מצטרפין הן והואיל וכולן ראויין למתק את הקדרה ואם כן מסתברא היא דאלו מיני מתיקה משתערין הן כאלו הן בצל וקפלוט שהרי דרכו ליתנו לתוך הקדירה ולמתק את התבשיל כמו דרך בצל וקפלוט ומדמוקי להמתני' במיני מתיקה דוקא שמעינן דלטעמא משום דהואיל והן כבצל וקפלוט ואתה יכול לשער אותן כשיעורן הלכך מצטרפין אפי' הן שני מינין משום דשיעור אחד להן והשתא דייקינן הא שאר כל איסורין שאין דרכן להשתער בבצל וקפלוט לפי שאין שיעור נתינתן לתוך הקדירה שוין לנתינת בצל וקפלוט לתוכה וממילא אי אפשר לשער בהן ומשערין אותן במינן כמה דרכן להנתן בקדירה לפי אותו המין ומהאי טעמא נמי לא מצי לאוקי להמתניתין בשאר מיני איסורין משום דכל חד וחד במינו דוקא הוא שמשתער וא"א לשני מינין מהן להצטרף יחד דאי אתה יודע לשער אותן ושמעינן מיהת דשאר איסורין במינו הוא שמשערין אותן וכן הכמון משערין אותן במינו:

ר' מנא לא אמר כן. כהאי דר' יודן דבעי למיפשט מההיא דר' אבהו בשם ר' אלעזר דלעיל דגם הכמון משערין אותו במינו אלא כך הוא דשאר כל האיסורין בודאי אתה יכול לפשוט דלא כן אמר ר' אבהו וכו' וכלומר דהיינו טעמא דמיני מתיקה מצטרפין בשני מינין מפני שטעמן שוה והשתא הכי הוא דדייקינן לענין השיעור במיני מתיקה הואיל וטעמן שוה ואתה יכול לעמוד על שיעורן שתוכל לשער אותן כאלו הן בצל וקפלוט ולפיכך אמרינן נמי דמצטרפין הן ומשערין אותן בכך אבל שאר כל האיסורין שאין טעמן שוה וא"א לעמוד על שיעורן ואין אתה יכול לשער אותן בבצל וקפלוט והלכך נמי אין מצטרפין אלא כל אחד ואחד בלבדו ומשתער הוא לפי טעמו אם היה מתערב בשאינו מינו:

הכמון צריכה. והשתא לא נפשט מהאי דלעיל אלא שאר כל האיסורין וכדאמרן אבל הכמון אכתי צריכה למיבעי לן ולפי שאין הכמון לנתינת טעם ואין מדרך להשתמש בו כשאר התבלין לתוך הקדירה אלא שנותנין ומפזרין אותו על הלחם או על שאר דבר היבש ולריחא בעלמא כמו הקצח ואנן לא פשטינן אלא דבר שהוא לנתינת טעם בשאר כל האיסורין וכדפרישית וא"כ אם נתערב כמון של איסור בשל היתר במין במינו איכא לספוקי כיצד משערין אותו אם שיעורו כשאר כל האיסורין או לא:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן וכו'. כשיחנני ה' ברוב רחמיו ורוב חסדיו להדפיס חיבור הלזה צריך להעתיק כל זה במסכת נזיר וכן בהלכה דלקמן ממסכת ע"ז ולהעתיק כל אחד ואחד במקומו מפני שהוא חיבור אחר ולמען לא יחסר המזג. סוגיא זו עד סוף הלכה תמצא מבואר בחיבורי על סדר נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' בדף יד ע"א ע"ש:

מתני' שאור של חולין ושל תרומה וכו' לא בזה כדי לחמץ וכו'. אלא ע"י צירוף שניהם נתחמצה ר"א ס"ל דאחר האחרון אני בא ואם החולין נפל באחרונה מותר והיינו כשקדם וסילק את השאור של תרומה קודם שנפל של חולין שאעפ"י שהתחילה העיסה להחמיץ קצת מחמת השאור של תרומה מ"מ הואיל וסילקו נתבטל טעמו אבל אם לא קדם וסילקו ונתחמצה ע"י שניהם ס"ל לר"א דזה וזה גורם אסור וחכמים אומרים בין כך ובין כך לעולם אינו אוסר עד שיהא בהאיסור לבד כדי לחמץ אבל אם ההיתר ג"כ מועיל הו"ל זה וזה גורם ומותר וכן העיד יועזר איש הבירה וכו' וכן הלכה וכדקיי"ל בעלמא דכל זה וזה גורם מותר הוא:

גמ' תמן תנינן וכו'. בפ"ה דע"ז בהלכה י"א ושם תמצא כל הסוגיא זו עד סוף הלכה ובארתי שמה:

מתני' כלים שסכן בשמן טמא וכו' ר"א אומר אחר הראשון אני בא. ומפרש בגמרא טעמיה דר"א משום דקסבר הראשון מוציא את האחרון כלומר כשסך הכלי בשמן וחוזר וסך הראשון הוא שנפלט ויוצא לחוץ ומוציא גם האחרון עמו לפי שכשסך בפעם שנייה נבלע זה בהסיכה הראשונה והלכך כשהראשון הוא שמן טמא הוא שנפלט וסיכה שניה שהוא של שמן טהור נטמא מפני שנבלע בשמן הטמא ונפלטת עמו ומטמא את הנוגע כדין טומאת משקין ואם הראשון הוא הטהור נבלע סיכה שניה של שמן טמא בהראשון ונתבטל וחכמים ס"ל דאחר אחרון אני בא שאחרון אחרון הוא שנפלט והראשון הוא שנתבטל בו והולכין אחר האחרון אם הוא טמא או טהור ומתני' איירי בכלים שאינן מקבלין טומאה כגון כלי גללים וכלי אבנים ואדמה וכיוצא בהן אבל אם היו הכלים מקבלים טומאה א"כ כשסכן בשמן טמא נטמאו הכל וכשחוזר וסכן נטמא שמן הטהור מחמת הכלי לכ"ע:

גמ' מה טעמא דר"א וכו'. כדפרישית במתני':

דתנינן תמן. בריש פ' י"ב דפרה צלוחיתו של מי חטאת שפיה צר וכשטובל האזוב בה כדי להזות צריך לדחוק ולהוציאו טובל ומעלה כדרכו ומזה ממנה פעם ראשונה ושניה ולא חיישינן שמא מתוך דוחק הכלי נשארו מקצת מי חטאת שטבל בהן או בצידי הכלי או בפי הכלי ונמצא כשטובל עוד בפעם שניה להזות אין זו טבילה דהמים שהן על האזוב לא באו אלא מן צידי הכלי או מפיו קמ"ל דלא חיישינן להא ור' יהודה אומר הזייה הראשונה הוא שמזה ממנה אבל כשחוזר וטובל בה את האזוב כדי להזות בשניה אמרינן שמא במה שנשאר מהזייה הראשונה בצדי הכלי או בפיו הוא טובל ואינה טבילה והיינו דקאמר רבי יהודה ור"א שניהם אמרו דבר אחד דכמו דר' יהודה ס"ל שהראשון מוציא את האחרון וכלומר שהזייה בפעם אחרונה היא באה מטבילת הזייה הראשונה וכן הכא ר"א ס"ל דשמן שסך בראשון הוא מוציא את האחרון דכשסך באחרונה נגע בסיכה הראשונה שנשארת על הכלי וזהו כהאי דרבי יהודה דהתם ולפיכך ס"ל נמי דבדינא דמתני' הולכין אחר הראשון דכשנפלט הוא נפלט השני עמו שהוא בטל בהראשון:

עד כדון בשסך מכאן וכו'. כלומר דמצינן למימר דלא אמר ר"א אלא בשסך מצד הפנימי של הכלי ומצא שנפלט מצד החיצון שכנגדו או איפכא דבהא שייך לומר דמכיון דלדידיה הראשון הוא העיקר והוא שנפלט ומפליט להאחרון עמו הולכין אחריו:

סך מכאן ומצא מכאן מה אמר בה ר"א. אלא אם סך מצד הכלי הזה ומצא שנפלט מצדו השני ולא כנגדו בהא איכא לספוקי מה אמר בה ר"א דבכה"ג יש לומר שהראשון נבלע הוא בהכלי ולפיכך לא נפלט בהצד שכנגד הסיכה וכשחזר וסך באחרונה אפשר שזה לא נבלע בהראשון אלא שיצא ונפלט במקום האחר של הכלי ואחר מה הולכין לר"א בכה"ג:

נשמעינה מן הדא. דאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דלא סוף דבר בצלוחית פליג ר' יודה אלא אפי' בספל שהוא רחב ס"ל נמי לר' יהודה דחיישינן שמא בטבילה להזייה שנייה נגע במה שנשאר מטבילת הזייה הראשונה על צדדי הכלי והא דקתני התם צלוחית לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן דאפי' בצלוחית שפיה צר לא חיישי:

ואמר רבי יוחנן. גופיה לעיל דר' יהודה ור"א שניהן אמרו דבר אחד והשתא וכי אית לך למימר תמן בשסך מכאן ומצא בצד השני בתמיה. וכלומר וכי יש לך לומר דשם מיירי כגוונא דמתני' לפי הס"ד דידך דכאן בשנפלט מצד שכנגדו הוא דמיירי דוקא והתם נמי בשהטבילה של הזייה שניה הוא בצד הכלי של טבילת הזאה ראשונה בדווקא הא ודאי לא שהרי אפי' בספל קאמר ר' יוחנן דפליג ר' יהודה וחייש וא"כ ע"כ וכי לא בשסך מכאן ומצא מכאן הוא דמיירי התם וכלומר כעין גוונא דסיכה מכאן ומוצא מכאן שאפי' אם טבילת הזייה שנייה היא לא שכנגד טבילת הזאה ראשונה חייש ר' יהודה. וא"כ אוף הכא לר"א בשסך מכאן ומצא מכאן ג"כ ס"ל דהולכין אחר הראשון דלעולם תלינן דהראשון הוא שנפלט ואפי' שלא כנגד הסיכה ומפליט את האחרון עמו לפי שנבלע בו כדאמרן:

מתני' שאור של תרומה ושל כלאי הכרם וכו' אסור לזרים. משום דנתחמצה בצירוף אלו ששניהם אסורין להם אבל מותר לכהנים שהרי התרומה מותרת להם ובשל כלאי הכרם לבד לא היה כדי לחמץ:

ר"ש מתיר לזרים ולכהנים. לטעמיה הוא דאזיל דס"ל שני שמות מהאיסור אין מצטרפין:

תבלין של תרומה וכו'. כלומר דכך פליגי נמי בתבלין וקמ"ל דבין בשאור שהוא שם אחד מב' איסורין ובין בתבלין שיש בהן הרבה שמות של תבלין פליגי ר"ש ורבנן והלכה כחכמים:

גמ' שאור של תרומה ושל שביעית וכו'. תוספתא היא בפרק ח' דתרומות:

רבי אליעזר בר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים כצ"ל וכן הוא בתוספתא ושם גריס גם ברישא ר"א בר"ש וגי' דהכא נראית מרבנן דקסרין דלקמן :

רבי יוחנן בעי. עלה מה בין תרומה אצל הזרים ומה בין שביעית אצל הכהנים תרומה וכו' שביעית אצל הכהנים מותרת בתמיה ובשלמא ברישא דאין בכל אחד כדי לחמץ טעמיה דר"ש דסבירא ליה דשני שמות מהאיסורין אין מצטרפין לאסור אבל בסיפא קשיא וכי שביעית אינה אסורה לכהנים כמו לישראל והרי יש בשאור של שביעית לבדו כדי לחמץ:

חזר ואמר ר' יוחנן. דלא קשיא דתפתר שנפל שאור של תרומה תחילה וחימצה ואח"כ נפל שאור של שביעית דלא באת עכשיו של שביעית אלא לפגום ור"א בר"ש בשיטת אביו קאי וכדמפרש ואזיל מהו בשיטת אביו וכו' כדקאמר לעיל בהל"ה דכל נותן טעם לפגם מותר:

ר' אבא מרי. קאמר דהיינו בשיטת אביו דר"ש ס"ל לעיל בריש פ"ט דשביעית כל הספיחין מותרין כן ר"א בר"ש וכו' והכא בשאור של ספיחי שביעית מיירי ופריך כלום אמר ר"ש לעיל אלא בספיחי ירק דס"ל דלא גזרו חכמים עליהן משום ספיחין בשביעית דילמא בספיחי זרעים בתמיה והרי שאור בא מספיחי זרעים:

וקמת. כלומר וקמה מילתא והמסקנא אליבא דר"ש דהיא ספיחי ירק היא ספיחי זרעים דאין חילוק לדידיה דבתרווייהו ס"ל דלא גזרו עליהן משום ספיחין:

רבנן דקסרין אמרין אחת וכו'. כלומר אף למאי דאמרי לעיל דקם בשיטת אביו היינו באחת הוא כשיטת אביו בנותן טעם לפגם אבל על כרחך דבאחת הוא כשיטת חכמים וס"ל דשני שמות מצטרפין דאם לא כן אמאי לא פליג ברישא:

מתני' חתיכה של קדשי קדשים וכו'. או או קתני שאם נתבשלה חתיכה של קדשי קדשים או חתיכה של פיגול או של נותר עם חתיכות של חולין והוציא את החתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או של נותר מתוכן הרי אלו חתיכות של חולין אסור לזרים ומותר לכהנים ואע"ג שהפיגול והנותר אסור הוא גם לכהנים מ"מ אין איסורן חמור כל כך אצל הכהנים כמו שאיסורן וכן איסור קדשי קדשים חמור הוא לזרים לפי שהקדשי קדשים אין להן שעת הכושר כלל אצל הזרים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה אבל הפיגול והנותר אע"פ שעכשיו אסורין הן לכהנים מ"מ היו ראוין לכהנים מקודם שנעשו פיגול או נותר ולפיכך אותן חתיכות חולין נאסרו לזרים מפני שנתבשלו עם האיסור החמור להן אבל לכהנים מותרין דאם נתבשלו עם בשר קדשי קדשים פשוט הוא דמותר הכל לכהנים ומשום פיגול ונותר נקט דאף שהן אסורין לכהנים הואיל ואין איסורן חמור אצלם לא נאסרו להם אותן חתיכות חולין שנתבשלו עמהם ומיירי שלא היו באותן של פיגול ונותר כדי נתינת טעם בחתיכות של חולין והלכך כשהוציא אותן נשארו אלו חתיכות של חולין מותר לכהנים אבל לזרים לעולם אסור מטעמא דאמרן ובשר קדשי קדשים דנקט משום זרים הוא דנקט וקמ"ל דאע"פ שלא נתנה החתיכה של קדשי קדשים טעם בחתיכות של חולין מ"מ אסורין הן לזרים הואיל ונתבשלו עם איסור החמור להן ופיגול ונותר נקט להשמיענו היתירא דכהנים באותן חתיכות חולין:

ר"ש מתיר לזרים ולכהנים. דס"ל מכיון דעל כרחך בשלא נתן טעם באותן החתיכות חולין הוא דמיירי דאל"כ הרי הפיגול והנותר אוסרין להכהנים כמו להזרים והואיל ואין כאן בנותן טעם הרי אלו מותרין לזרים כמו לכהנים ואין הלכה כר"ש:

מתני' בשר קדשי קדשים ובשר קדשי קלים שנתבשלו עם בשר תאוה. הכא נמי או או קתני או זה או זה שנתבשלו עם בשר תאוה והוא חולין והאי דתני קדשי קלים והן נאכלין לזרים ולטהורים תני בשר תאוה שהן נאכלין אף לטמאין הרי הבשר התאוה זה אסור לזרים טמאים שנאסר מחמת הקדשי קדשים או הקדשי קלים שנתבשלו עמו לפי שהן אסורין לטמאים:

ומותר לטהורים. והיינו אם נתבשל עם הקדשי קדשים מותר לכהנים טהורים ואסור אפי' לכהנים טמאים ואם נתבשל עם קדשי קלים מותר לזרים טהורים ואסור לזרים טמאים וקמ"ל דלפעמים משכחת לה דאסור לטמאים ומותר לטהורים בין שנתבשל עם קדשי קדשים ובין שנתבשל עם קדשי קלים וכל חד וחד כדינו וכדאמרן:

גמ' תני. בחדא ברייתא דגריס הכי חתיכה של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ומשום דקשיא עלה דהרי קדשים קלים נאכלין הם לזרים לאחר זריקת הדם הלכך פליגי בה ר' יונה ורבי יוסי דלקמיה:

אמר ר' יונה לא אמר אלא קדשים קלים. בתמיה הוא וכלומר וכי לא אתינן למיתני בהאי דינא אלא קדשים קלים הא מותרין הן לזרים לאחר זריקה והלכך האי ברייתא משבשתא היא דלא מצינן לפרושי דבלפני זריקה מיירי ומשום דהזריקה הוא שמתירן אבל לפני זריקה אסורין הן הא נמי לא מצית אמרת כדמסיק ואזיל:

פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן. כלומר שהרי פיגול ונותר וכי לאחר זריקה לאו כלפני זריקה לענין איסור הוא הרי הזריקה היא שקובעת לפגול. וא"כ אין אתה יכול לומר לא בפיגול ולא בנותר דמיירי לפני זריקה:

לא אמר אלא פיגול ונותר דבר שאין זריקה מתרתו. כלומר והשתא למדין אנו מדשנה הכא פיגול ונותר להשמיענו דלא מיירי אלא בדבר שאין זריקה מתירתו וכמו הפיגול והנותר דאין חילוק בהן שאין הזריקה מתרת אותן:

בקדשי קדשים. כלומר וכיון שכן אין אתה יכול לשנות דין הזה אלא בקדשי קדשים דוקא כדתנינן במתני':

הא בקדשים קלים. לא מצית אמרת ולאוקמי בלפני זריקה דלאו מילתא היא דהואיל והן מותרין אחר זריקה לזרים אפי' לפני זריקה אין לוקין עליהן משום זרות והא גופא אשמועינן התנא בהא דשנה פיגול ונותר לומר דכמו דפיגול ונותר אין חילוק בין לפני זריקה ובין אחר זריקה כך לא מצינן למיתני כאן אלא בקדשי קדשים ולא תטעה לומר שהרי גם בקדשים קלים אשכחן בלפני זריקה שנתבשלו עם החולין ואוסרין לזרים ומשום דלפני זריקה אסורין הקדשי קלין להן דהא ליתא דנהי דאסור לזרים לפני זריקה מ"מ מלקות ליכא לזרים בלפני זריקה וא"כ אין איסורן חמור לאסור החתיכות חולין בלא נותן טעם והלכך האי ברייתא שבשתא היא דאי אפשר לאוקמה כלל ולא מצינן למיתני כאן אלא קדשי קדשים בדווקא וכדתנינן במתני':

אמר ר' יוסי לא אמרו אלא קדשים קלים וכו'. כלומר דר' יוסי פליג אדר' יונה בעיקרא דדינא וס"ל כמ"ד קדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות והלכך מתרץ להך ברייתא ומוקי לה בלפני זריקה והיינו דקאמר לא אמרו אלא קדשים קלים כלומר לא כמו דאתה סבור למחוק קדשי קלים מהברייתא ולמיתני קדשי קדשים כדתנינן במתני' אלא קדשים קלים שפיר מיתנייה ולא אמרו כן אלא לאשמעינן הך מילתא וכדמסיק ואזיל:

פיגול ונותר לאחר זריקה וכו'. כלומר ודאי בפיגול ונותר אין חילוק ולאחר זריקה אסור כמו לפני זריקה:

לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלים לאחר זריקה. כלומר והשתא אמינא איפכא ממאי דקאמרת דתני פיגול ונותר לאשמעינן דבדבר שאין הזריקה מתירתו הוא דמיירי דלא היא אלא לאיזה דבר נשנה פיגול ונותר כאן להוציא הקדשי קלים לאחר זריקה והיינו דכמו דלא מצית אמרת בפיגול ונותר דלאחר זריקה קאי שהרי אין חילוק בהן בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה כך לא תאמר דכאן בקדשי קלים לאחר זריקה הוא דקאמר דלכאחר זריקה הוא דלא מצינו למיתני קדשי קלים לפי שמותרין הן לזרים הא לפני זריקה שפיר מצינן לאוקמי דהואיל והן אסורין בקדשי קלים לפני זריקה לוקין ג"כ עליהן משום זרות והשתא הואיל ואיסורן חמור לזרים אוסרין החתיכות חולין שנתבשלו עמהן לזרים ולא תשבש הך ברייתא דמצינן לאוקמי בלפני זריקה כדאמרן:

לישן מתניתא מסייעא לר' יוסי. לישנא דהברייתא הנישנית בספרי מסייעא לר' יוסי דקדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות דהכי תנינן בספרי פ' ראה בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך ודריש התם לכולא דקרא ונדבותיך דריש זו תודה ושלמים וכי מה בא ללמדינו אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה תודה ושלמים שחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שהוא עובר בל"ת הא לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת הדם שהוא עובר בלא תעשה וזהו כר' יוסי דלוקין עליהן משום זרות לפני זריקה:

גמ' רשב"ל אמר במחלוקת. הך מתניתין לא אתיא כד"ה אלא במחלוקת היא שנויה ור"ש פליג עלה כדמפרש לה לקמן ור' יוחנן קאמר דד"ה היא:

וקשיא על דרשב"ל לא כן וכו'. כלומר דאפי' נאמר דאיהו מפרש להמתני' דלענין צירוף מיתנייא וה"ק דקדשי קדשים וקדשי קלים שנתבשלו וכו' ולר"ש אין מצטרפין לאסור הואיל ושני שמות הן אכתי קשיא וכי לא סברינן מימר בריש פרקין התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה ורבי שמעון מודה בה לפי שכולהון לשון תרומה הן וא"כ הכא נמי הרי כולן לשון טומאה ולשון זרות כלומר שהרי קדשי קלים אסור לזרים טמאים כמו שקדשי קדשים אסור לזרים טהורים וא"כ מאי שנא האסור משום לשון טומאה או משום לשון זרות ואמאי לא מצטרפי קדשי קדשים עם קדשי קלים לאסור לטמאים הא מיהת כולם אסורים להם:

סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא וכו'. כלומר לעולם כדאמרינן דרשב"ל מפרש להמתניתין דמשום צירוף קתני ודקשיא לך א"כ מ"ט דר"ש הכא לר"ל לא קשיא משום דסבירא ליה כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה לדינא דמתניתין דלעיל חתיכה של קדש ושל פיגול וכו' ולא תני קדשי קדשים כדתני במתניתין אלא קדש סתם ואפי' בשל קדשי קלים מיתפרשא כדמייתי לה להך ברייתא בהלכה דלעיל והרי דאע"ג דקדשי קלים מותרין לזרים על כרחך דטעמא דחכמים אוסרים לזרי' משום דצירוף דפיגול ונותר מהני לאסור ור"ש דמתיר משום דס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין והשתא ה"ה במתני' דהכא שאע"ג דזה וזה אסור לטמאים אפ"ה הואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין לר"ש ושאני ההיא דריש פרקין דכולן אסורין לזרים משום תרומה ושם האיסור חד הוא אבל הכא זה משום טומאה וזה משום זרות אינן מצטרפין זהו טעמא דר"ל אליבא דר"ש והלכך מוקי להך מתני' ג"כ במחלוקת כהאי מתני' דלעיל אבל ר' יוחנן לא ס"ל הכי אלא כהאי דתנינן במתניתין דלעיל חתיכה של קדשי קדשים וכו' וטעמא לא משום צירוף הוא דהויא אלא כדפרישית לעיל וכן מתני' דהכא לאו משום צירוף קתני אלא כדפרישית במתני' וכולא עלמא מודים בה:

הדרן עלך התרומה ותרומת מעשר