מתני' אלו דברים שאין להם שיעור. מדאורייתא אבל מדרבנן לפאה יש לה שיעור כדתנן במתני' דלקמן אין פוחתין לפאה מששים:

הפאה. שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים כדכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך:

והבכורים. דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ולא ניתן בהם שיעור:

והראיון. שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך והראייה הזאת אין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק. א"נ הראיון עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב ולא יראו פני ריקם אין לה שיעור מדאורייתא דכתיב איש כמתנת ידו אבל החכמים נתנו בה שיעור עולת ראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף:

וגמילות חסדים. שבגופי כגון בקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן אבל גמילות חסדים מממונו כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש לה שיעור שיתן בכל פעם שתבוא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הלכך מבעי לי' לאינש לאפרושי חמישית בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיים ובהכי נפיק ידי חובתיה:

ותלמוד תורה. אין לה שיעור דכתיב והגית בו יומם ולילה:

כנגד כלם. שקול ת"ת כנגד כולם:

גמ' למה לא תנינן תרומה עמהון. מפני מה לא חשיב במתני' לתרומה נמי עם כל הני דהא לתרומה נמי אין לה שיעור מדאורייתא דאפי' חטה אחת פוטרת הכרי אלא דחכמים הוא דנתנו לה שיעור עין יפה אחת מארבעים והבינונית מחמשים כדתנן בפ"ד מתרומות:

מפני המחלוקת. משום דפליגי תנאי שם המרבה בתרומה ר"א אומר אחד מעשרה רבי ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ר"ט ור"ע אומרים עד שישייר שם חולין וכיון דפלוגתא היא עד כמה יכול להרבות בשיעורה בפלוגתא לא מיירי:

א"ר יוסי. עוד טעמא אחרינא איכא דלא דמיא תרומה להנך דחשיב במתני':

שהרי אדם עושה כל שדהו בכורים. אם הוא רוצה כדתנן בפ"ב דבכורים:

אבל אין אדם עושה כל שדהו תרומה. דבעינן שיהא שיריה ניכרין דכתיב ראשית דגנך ולכ"ע עד שישייר שם חולין:

התיבון. על שינויא דר' יוסי:

הרי הוא אומר פאה. במתני':

והרי אין אדם עושה כל שדהו פאה כדתנינן. בתוספתא פ"א ואפ"ה:

ותניתה. במתני':

א"ר יוסי. אכתי לא דמיא פאה לתרומה דקצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו כו' כלומר דהא דאמרינן אין אדם עושה כל שדהו פאה דוקא עד שלא התחיל לקצור דכל זמן שלא קצר כלל אין כאן חיוב פאה דבקצרך כתיב ומשקצר אפי' שבולת הראשונה בלבד ה"ז כמירוחו והיינו חיובו לפאה ואז אם בקש לעשות כל שדהו פאה עושה דכבר קרינן ביה בקצרך:

ברם הכא. בתרומה לעולם אינו יכול לעשות הכל תרומה שהרי ודאי עד שלא נתמרח הכרי של התבואה לא נתחייב כריו תרומה כלל דדגנך כתיב ועד שלא נתמרח לא הוי דגנך:

בקש לעשות כל כריו תרומה וכו'. כלומר מהשתא אף לאחר שנתמרח הכרי ונתחייב בתרומה אינו יכול לעשות כל הכרי שלו תרומה דהא מראשית דגנך דרשינן שיהו שיריה ניכרין וא"כ משמע דאחר שנקרא דגנך בעינן שיהא ראשית ושיריה ניכרין:

וכדתנינן תמן. סוף פ"א דחלה:

האומר כל גרני תרומה וכו' עד שישייר מקצת. וא"כ אפי' לאחר שנעשה גורן אין יכול לעשותו כולו תרומה הלכך לא דמיא תרומה לפאה:

שבולת הראשונה. שקצרה ואח"כ עשה כל שדהו פאה.

מהו. שתהא חייבת בפאה אותה שבולת הראשונה ושיהא צריך להפריש מקצת ממנה לפאה:

אפשר לומר וכו' והיא חייבת בפאה. בתמיה ומאי תבעי לך דהא עד שלא קצר הראשונה ליכא חיובי פאה כלל כדלעיל. והיא שגרמה לחיוב פאה ומהיכי תיתי שתתחייב היא בפאה:

ונשרפה מהו. שיהא צריך לקצור פעם שנייה מי נימא הואיל והראשונה נשרפה הוי כאלו עדיין לא קצר כלל וא"כ צריך לקצור עוד פעם שניה לשבולת אחת כדי שתחול על השדה חיוב פאה או דילמא מכיון דקצר מיהת פ"א בקצרך קרינן ביה:

נשמעינה מן הדא קצר חציה ומכר חציה. במתני' דסוף פרק ג' תנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח הוא נותן פאה לכל משום דחיוב פאה בסוף השדה הוא ונמצא החיוב על הלוקח הוא שזה לא מכר לו אלא הנשאר בשדה אחר שיוציא את הפאה על כל השדה וכן קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל:

ומכר מה שקצר. ותני עלה בתוספתא פ"ק קצר חציה ומכר את הקציר או קצר חציה והקדיש את הקציר נותן מן המשואר על הכל. שהרי חיוב פאה נשאר אצלו והלכך צריך ליתן מן המשואר אף על מה שמכר ועל מה שהקדיש:

והקדש לאו כשרוף הוא. בתמיה דהא אסור להנות ממנו וכמו ששרוף הוא מה שקצר בראשונה ואפ"ה אמרינן דחיוב פאה על המשואר היא דכיון דקצר הוא קרינן ביה בקצרך:

הדא אמרה וכו'. דג"כ א"צ לקצור פעם שניה אלא אפי' עדיין לא קצר עוד יכול הוא להפריש פאה:

כילה את שדהו. לגמרי ולא הפריש פאה מן הקמה:

את אמר חזרה פאה לעומרין. כלומר הרי הדין בזה דחזר חיוב הפאה על העומרין וצריך להפריש פאה מן העומרין על כל השדה. והכי תנינן לה בתוספתא שם לא נתן מן הקמה יתן מן העומרים והשתא קמיבעיא לי' מהו שתחזור פאה לקצירת שבולת הראשונה. כלומר אם אמרינן דהואיל ושבולת הראשונה נתערבה עם הכל ומן העומרים הוא דמפריש חזרה חיוב פאה גם על הראשונה וצריך להפריש אף עליה או דלמא כיון דלעולם אין חיוב פאה אלא אחר קצירת שבולת הראשונה וממנה ואילך הוא דמפריש והיא פטורה. ופשיט לה ר' יוסי דודאי א"צ להפריש על שבולת הראשונה דנילף פאת עומרין מפאת קמה וטעמא משום שלא נתחייב עכשיו להפריש מן העומרין אלא מפני שלא הפריש מן הקמה וא"כ מה פאת קמה לא נתחייב בה אלא לאחר קצירת שבולת הראשונה והיא לעולם פטורה אף בפאת העומרים כן:

הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלה. תוספתא ריש פ"א דמלמטה נתנו בה חכמים שיעור כדתנן לקמן אין פוחתין לפאה מששים אבל למעלה אין לה שיעור דיכול אדם לעשות את כל שדהו פאה והיינו אחר שקצר שבולת הראשונה כדאמרי' לעיל:

הבכורים והראיון אין להם שיעור. כלל ולקמן מפרש לה באיזה ראיון אמרו:

אית תניי תני. דגם הפאה אין לה שיעור אף למטה:

מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. כלומר דהא על כרחך לכ"ע צריך שתהא לה חד מששים דהא בהדיא תנן אין פוחתין לפאה מששים וא"כ במאי פליגי הני תנאי אי נימא דהאי ברייתא בתרייתא פליגא אמתני'. וקאמר דלא פליגא אמתני' אלא דהאי מילתא איכא בינייהו.

מ"ד דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן. כלומר ואם נתן פחות מששים אע"פ שצריך הוא להוסיף עד ששים לא אמרינן דמה שנתן תורת פאה עליו לענין שתהא פטורה מן המעשר אלא מה שנתן נתן וזכה העני ואינו יכול להוציא מידו ומ"מ לענין מעשר אין תורת פאה על מה שנתן הואיל ואין בה שיעור פאה וכן נמי על מה שחזר והוסיף חייב במעשר דאין כאן תורת פאה:

עד שעה שישלים. כלומר עד שישלים הפאה בבת אחת כשיעורה:

ומ"ד דגם הפאה אין לה שיעור אף למטן לאו דא"צ להוסיף עליה קאמר דלא פליג אמתני' דצריך ששים אלא דלענין מעשר קאמר דמה שנתן עולה לו בחשבון תורת פאה וכבר נפטר וא"צ לעשר עליה.

ואם חזר והוסיף חייב במעשרות על מה שהוסיף דלענין מעשר אין תורת פאה למה שחזר והוסיף:

ולמה לא תנינן. במתני' עפר סוטה דאין לה שיעור כמה יתן מן העפר אל המים וכן אפר פרה אין לה שיעור לנתינת האפר לתוך המים וכן רוק יבמה אין לה שיעור אלא כל שנראה להדיינים ואפי' כל שהוא וכן דם צפור של מצורע שנותן לתוך המים אין שיעור להדם:

ומשני דלא אמרינן למיתני במתני' אלא דברים שאם מוסיף עליהם יש בהוספה מצוה. כגון הני דחשיב במתני' אבל אלו אין בהוספה שלהן מצוה:

מתני' בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות:

ואתיא כהאי דאמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף. דתנן בריש חגיגה בה"א הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.

דבר תורה הן. דלקמן יש לה שיעור מן התורה:

תנא ר' ייסא קומי ר' יוחנן ראית. קרבן:

כל שהוא. מן התורה אלא חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף:

אמר ליה ר' יוחנן ויש כן זו. וכי מצינו בכגון זו שיהיה השיעור מדבריהם:

א"ר יונה. ומאי קשיא ליה לר יוחנן וכי כל השעורים לא חכמים הן שנתנו כזית כו' דהא לא כתיבא שיעורא באורייתא וחכמים הן שנתנו שיעוריהן:

לא אתי מישאל. ומשני מה דשאל ר"י ויש כן זו לא בא לשאול אלא אליבא דר' הושעיא דתני בברייתא הכי דשיעור קרבן מדבריהן הוא נקט לראיה דקרבן שלה יש לו סמך מן התורה דכתיב לא יראו פני ריקם:

וקשיא. וזה היה קשה לו לר' יוחנן:

מן דו סמך לדבר תורה חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. כצ"ל וכן הוא בפ"ק דחגיגה ונדפס כאן בטעות אגב שיטפא דלעיל. כלומר מאחר שהוא סמך לה להכתוב שבתורה והיאך הוא אומר שמן התורה כל שהוא וחכמים הן שנתנו לשיעור זה וכי יש להן כח לעשות קצבה לקרבן שהוא מן התורה בלתי ג"ש או שאר מדות שהתורה נדרשת בהן דלא אמר אלא סתם וחכמים הן שאמרו כן ולא פירש מאין להם זה:

ר' יוחנן כדעתי' וכו'. ואזלו תרוייהו לטעמייהו:

ר"י דהוא אמר דכל השיעורין הלמ"מ הן. ולא שחכמים מעצמן נתנו להן. והלכך הוא דאמר דבר תורה הן. דהל"מ היא ד"ת:

ור' הושעיא דאמר מדבריהן הוא לשיעורא דמתני' ג"כ כדעתי' דאמר כל השיעורין מדבריהן הן:

האוכל איסור בזמן הזה. חלב וכיוצא בו שמתחייב עליו קרבן בזמן הבית צריך היא לרשום עליו את השיעורין מה שהיו בזמן שאכל כדי לידע אם בר קרבן הוא לכשיבנה בית המקדש:

דשמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעורין ויהא יודע מאיזה שיעור אכל. כלומר לפיכך הוא צריך לרשום השיעור שהיה בזמן שלו כדי לידע מאיזה שיעור אכל ונתחייב בקרבן. אלמא דס"ל דכל השיעורין מדבריהן הן וביד הב"ד לשנותן כפי ראות עיניהם לפי הזמן:

אמרין חזר ביה ר"י מן הדא. דאמר כל השיעורין הל"מ הן:

לא חזר ביה. ר"י מסברא דליה:

ועוד מן הדין. דלקמן ראיה דלא חזר בו ר"י:

דא"ר אילא וכו' אדם חולק את חובתו לשתי בהמות חובה שמוטלת עליו להביא חגיגה בשתי כסף יכול הוא לחלקן להשתי כסף לשתי בהמות אם ירצה יקח במעה כסף בהמה אחת ובשניה בהמה אחרת ויביא שתיהן לחגיגתו ויוצא ידי חובתו:

אלא צריך שתהא בידו שתי כסף לכל אחת ואחת. אם דעתו להביא שתי בהמות לחגיגת חובתו אי יותר צריך שתהא בידו ליקח כל בהמה ובהמה בעד שתי כסף ואם לאו לא יביא אלא בהמה אחת שתהא ביה שתי כסף אלמא דס"ל לר"י דהא דאמרו שיעור הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף מדאורייתא הוא והלכך הוא דקפיד שלא יביא בהמה לחגיגה הפחותה משתי כסף דאי שיעורא מדרבנן בעלמא הויא לא היה לן למיקפד אם מביא בהמה אחת או שתי בהמות בשתי כסף דהא מיהת בשתי כסף הוא דאייתי וש"מ דלא חזר בו ר"י מהא דאמר לעיל:

אדם טופל בהמות לבהמה. אם יש לו אוכלין מרובין על שלחנו ואין מספיק לו בהמה אחת לשלמי חגיגתו וצריך להביא עוד בהמות אחרות ואין לו מעות חולין כ"א להביא מהן בהמה אחת יכול הוא לחבר מעות מעשר שני שלו ולהביא מהן שאר בהמות כפי צרכו ואע"ג דחגיגת יו"ט חובה היא וקיי"ל דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין הכא מכיון דמביא בהמה אחת מן החולין כבר יצא י"ח בזו ויכול להביא האחרות מן המעשר:

ואין אדם טופל מעות למעה. כלומר בלבד שלא יערב מעות מעשר עם מעות חולין ולהביא מהן בהמה אחת לחגיגת חובתו. וחזקיה לטעמיה דס"ל לעיל דאדם חולק חובתו לשתי בהמות וכיון דיכול להביא בהמה אחת אף ממעה אחת כדאמרינן לעיל לחזקיה הלכך כאן שאין לו אלא מעה אחת חולין יביא בהמה מהמעה חולין שיש בידו ולא יטפול מעות מעשר למעה חולין זו וכדי ליקח בהן בהמ' אחרת שהיא גדולה ושוה ביותר משום דבכה"ג טפי עדיף שיביא בהמה אחת ממעה חולין שיש לו כדי לצאת י"ח מן החולין בבהמה זו לבדה ובלי שום עירוב ממעות מעשר דשתי כסף שאמרו אינו אלא מדרבנן בעלמא ואם צריך הוא עוד לכדי ספיק אוכלין מרובין שלו יקח מעות מעשר ויביא מהן עוד בהמות אחרות:

חסר כאן דברי ר' יוחנן וכצ"ל כמו דכתוב בפ"ק דחגיגה בהלכה ב' ר"י אמר אדם טופל מעות למעה ואין אדם טופל בהמות לבהמה. ר"י נמי לטעמיה דקאמר לעיל אין אדם חולק חובתו שיש עליו להביא חגיגה בשתי כסף לשתי בהמות אלא צריך שתהא בהמה אחת בשתי כסף דס"ל שתי כסף מד"ת הן וכדלעיל ואם מביא עוד בהמות אחרות לחגיגתו צריך שתהא כל אחת ואחת בשוה שתי כסף. הלכך הכא שאין לו אלא מעה כסף אחת של חולין ואינו יכול ליקח בה בהמה אחת דלא סגי בבהמה פחות משתי כסף טופל מעות מעשר למעה חולין ומביא בהמה בשתי כסף אבל בהמה לבהמה אינו יכול לטפול כדאמרן שהרי צריך שתהיה כל בהמה ובהמה בשתי כסף וא"כ כולן לחובתו הוו ואין יכול ליקח ממעות מעשר לבדו מה שהוא דבר שברובה עליו.

היך עבידא. לאו כמלתא באנפי נפשה היא אלא דנקיט לה כעין בעיא דמיבעיא לי' להש"ס בכה"ג דמפרש ואזיל איך הוא הדין ומשום דלקמיה קאמר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל:

היו לפניו עשר בהמות. שהפריש לחגיגתו והקריב חמש מהן ביו"ט ראשון והשתא המותר מיבעיא לן.

מהו שידחה ליו"ט האחרון. מי אמרינן דמכיון שהקריב חמש ביו"ט הראשון כבר יצא ידי חובת חגיגתו והוי המותר כנדרים ונדבות דקיי"ל דאין קרבין ביו"ט וא"כ אינם דוחים ליו"ט האחרון אלא יקריבן למחר או דלמא כיון שהפריש בתחלה את כולן לחגיגתו כולן כחובה הויין והרי חובת קרבנו הקבועין זמן דוחין יו"ט ויכול הוא להביא המותר ביו"ט האחרון.

ר' קריספא אמר. דפליגי ר"י ור"ל בזה חד אמר דוחה וחד אמר אינו דוחה ולא מסיימי מאן אמר דוחה ומאן אמר אינו דוחה.

א"ר זעירא נחזי אנן ונפרש מיליהון דרבנן. ר"י ור"ל.

ממיליהון. גופייהו דאמרי לעיל.

דר"י דהוא אמר דטופל מעות למעות אבל לא בהמה לבהמה וטעמא כדאמרינן לעיל שאינו יכול לחלק חובתו לשתי בהמות אלא כל בהמה ובהמה שמביא חובתו היא וצריך שתהא בשתי כסף ולפיכך הוא דקאמר דמעות למעות הוא יכול לטפול אבל לא בהמה לבהמה משום דבכל בהמה צריך שתהיה בה מעות חולין וטופל מעות מעשר ולוקח בהמה ואם אין לו אלא מעה אחת חולין אינו יכול להביא כ"א בעד מעה זו ומעות מעשר שטופל עמה וכן לעולם וכיון שכן הוא ע"כ דס"ל לר' יוחנן דזה שהפריש עשר בהמות לחגיגתו כולן חובה הן והלכך הוא דהוא אמר דוחה המותר ליו"ט אחרון שהרי גם המותר חובתו הוא:

ור"ל דהוא אמר אדם טופל בהמה. ממעות מעשר לבהמה שהיא ממעות חולין אבל לא מעות למעה וא"כ ע"כ דס"ל דאינו חובה עליו כל הבהמות שהפריש אלא לעולם יוצא י"ח בראשונים שהקריב ומש"ה קאמר דבגוונא שכבר יצא י"ח אף בבהמה אחת יכול להביא שאר בהמות ממעות מעשר לבדן והלכך בכה"ג דהפריש עשר לחגיגתו לא הוו כולן חובה עליו אלא מה שהקריב בי"ט הראשון לחובה הקריב והמותר כנדרים ונדבות חשיבי ולפיכך הוא דהוא אמר אינו דוחה יו"ט האחרון:

אתא שמעון בר ווא. וקאמר בהדיא בשם ר' יוחנן דאמר לעולם הוא מוסיף והולך בחגיגתו ודוחה את יו"ט דכולן בסתמא חובה הן עד שיאמר אין בדעתי להוסיף עוד לחגיגתי ואז אם הוא רוצה להביא אח"כ לאו חובה מיקרו אלא כנדרים ונדבות ואין דוחין יו"ט:

וגמילות חסדים הדא דתימר בגופו. דוקא הוא דאין לגמילות חסדים שיעור.

אבל בממונו וכו'. כדפרישית במתני'.

נמנו באושא. כשהיו סנהדרין שם שהיא אחת מעשר גליות כדאמרי' פ"ד דר"ה:

חומש נכסיו למצות. ולא יותר:

עד היכן. הוא החיוב בלא התקנה.

כדי תרומה. בבינונית א' מחמשים או בתרומת מעשר א' ממאה וכפי ערך זה יתן לצדקה:

כמראשית כל תבואתך. כתרומה גדולה בלבד:

מה. ומתמה הש"ס מה היא זה שהתקינו חומש אם בכל שנה א"כ לחמש שנים מפסיד הוא כולו ממון שלו:

וקאמר דלא היא אלא בתחלה לחומש מהקרן ואח"כ חומש מהשכר. ממה שהרויח:

למצוה עד שליש. כדמפרש ואזיל:

מהו. האי דקאמר. אם לכל המצות עד שליש קאמר והיינו שמי הריוח שלו יפריש השליש לקיים בו כל המצות שיזדמנו לו או אפי' למצוה אחת שנזדמנה לו בראשונה יתן בעדה עד שליש מהריוח:

סברין. בני הישיבה. מימר דמסתבר הוא דלכל המצות דוקא קאמר ולא למצוה אחת:

ר' אבין אמר אפי' למצוה אחת. שבאת לידו בתחלה יתן עד שליש:

רב חביבא בשם רבנן דתמן. קאמר דלאו עד שליש מן הריוח שלו אמר רב הונא אלא מהו שליש לדמים של אותה המצוה שבאתה לידו יוסיף עד שליש כדמפרש היך עבידא אם אדם לקח איזה מצוה כגון אתרוג וכיוצא בו וראה אחרת נאה הימנה עד כמה מטריחין עליו להוסיף בשביל אותה נאה הימנה עד שליש מהדמים של הראשונה:

ואנוהו. וכי אפשר לאדם לנוות וליפות את בוראו אלא אנוה עצמי לפניו במצות נאות:

אדמה לו. דריש אנוהי מל' אוה למושב לו כלומר אתאוה לדמות לפניו במדותיו מה הוא חנון ורחום אף אתה כמו כן להתנהג עם הבריות כדדרשי' מולדבקה בו.

ור"ג לא קודם לאושא הוה. שהרי ביבנה היה קודם שגלתה סנהדרין משם לאושא וחומש באושא הוא דהתקינו ומאין היה זה לו לר"ג.

כך היתה הלכה. זו מסורה בידם ושכחוה:

ועמדו השניים. דור של סנהדרין שבאושא והסכימו על דעת הראשונים.

נותנים את נפשה עליו. יגעים בו לחקור אחר הדבר להעמידו על בוריו:

סוף שהוא מתקיים בידם. ומסכימים להדבר כמו שנאמר למשה מסיני:

ואתיא כהאי דא"ר מנא. על הכתוב כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם אין זה דבר והפוכו ועוד מאי מכם דקאמר הלכך דריש לה דה"ק כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם כך נראה לכם לפי שאין אתם יגעים בו.

כי הוא חייכם. זה נוסף הוא אדלעיל כלומר שבשעה שאתם יגעים בו לא מיבעיא שלא יהא רק מכם אלא גם הוא חייכם ומתקיימת בידכם. וגרסי להא לקמן בפ"ק דשבת ובכמה מקומות.

תורת אמת היתה בפיהו וכו'. אם אמת בפיהו פשיטא הוא דאין עולה בשפתיו אלא אמת אלו דברים ששמע וכו'.

אפי' דברים שאתה כסיל בהן. מלת כסלך דריש שהיה לו לומר מבטחך אלא בא ללמד גם על הדברים שלא ידעת. ה' יהיה עמך ללמדך אם את יגע בתורה:

מלכד מן הורייה. שלא תכשל בהוראה ותלכד:

מן הפיסין כו'. מיני מסים הן:

כל שכן. גניזת אוצרותי יותר טובים משלהם ואם הם גנזו בארץ וכו':

ולא מיתה. ממש בלבד אלא שלא ימות לע"ל בתחיית המתים:

צדקה. זה נאמר בצדקה וג"ח גדולה הימנה ושוקלת כנגד כל מצותיה של תורה שהצדקה וכו':

כשהוא אומר וחסד ה' מעולם וגו'. ובצדקה לא נאמר אלא לבני בנים הדא אמרה שגמ"ח חביבה יותר מן הצדקה:

ותלמוד תורה. תנינן דאין לה שיעור:

לא יום ולא לילה. דהא כתיב והגית בו יומם ולילה ואימתי ילמדנו יונית. במנחות (דף נט):

מעתה יהא אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב כו' בתמיה.

והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות שחייב אדם ללמד את בנו כדדריש לה בפ"ק דקידושין:

מפני שהוא תכשיט לה. שבח ותפארת לה ואין לחוש באשה למסורות:

בגין דהוא בעי מלפי בנתיה יונית תלי ליה בשם ר' יוחנן יבוא עלי כך וכך אם אני שמעתיה מר' יוחנן. ובפ' עגלה ערופה הלכה ט"ו הגי' אם לא שמעתיה מר' יוחנן ודברי ר' אבהו הן שהשיב לו כן שבודאי אני שמעתי כך מר' יוחנן שמותר הוא לאשה.

ראש פטר בולי. ובפ"ק דקדושין בהלכה ז' גריס פטר כולי. כולי היא ל' חשיבות כלומר שר העיר וראש החיילות והחשוב שבהן היה:

מסטרתו בפני כל בולי שלו. היתה מכה אותו על. הלחי בפני אנשיו וצבאיו שלו:

ונפל קרדקון. הבית יד שלה מידה והושיט לה שלא תצטער ותשוח עצמה להגביהנה:

עשה אותה. האבן ליראה ולע"ז שלו מפני כבוד אביו:

אבדה ישפה של בנימין. אבן הישפה מאבני החשן שבנימין חקוק עליה ושאלו אחרי דוגמתה ואמרו שיש לדמה בן נתינה:

לא יכילת מיתותיה לכון. איני יכול להביאה אותה לכם וחשבו שמא חזר בו ומבקש הוא מעות הרבה והעלוה לפסוק לו במאתים דנרין ועד אלף ולא רצה:

בעו מייתין ליה בפסיקילייא אחרייא. רצו להביא לו מעות כפי פיסוק האחרון באלף דנרין ואמר להן מה וכי אני מוכר לכם כיבוד אבי במעות איני רוצה ליהנות ממצוה זו כלום כי אם תתנו לי כסף פיסוק הראשון:

לא יענה. מל' עינוי הדין לא מאחר להם ולא משהא מתן שכרן של עכו"ם ופורע להן מיד:

לטייל לתוך חצירה בשבת. חסר כאן וה"ג בקידושין נפסק קירדייקין שלה. הסנדל ובית הרגל ולא יכלה לקשרה בשבת. והניח שתי ידיו וכו'.

ותניית. וספרה להן המעשה שעשה:

אמרו מה עבד ליך ואמרה זה הדבר הוא עושה לי כשהוא יוצא מביהמ"ד ובא לבית ורוצה אני לרחוץ רגליו ולשתות המים מחמת חשק אהבתו ולא מניח אותי לעשות כן ואמרו לו החכמים הואיל והוא רצונה יניחנה לעשות זאת ובזה מקיים כיבודה:

יאות אלין טחונייא אמרין. יפה הם אומרים אלו הטוחנים קמח כל אדם זכותו בתוך קופתו הוא ולפי זכותו ומזל שלו יוציא הקמח אם מעט ואם הרבה ודרך משל הוא שהכל תלוי במזל וכן הכא אמו של ר' טרפון אמרה לחכמים כן שהוא נוהג בכבודה יותר מדאי והשיבו לה שעדיין לא הגיע לחצי מצות כבוד ואמו של ר' ישמעאל אמרה לחכמים כן והשיבו לה למעט בכבודה כל כך ואמרו זהו כבודה:

כד שמע אלין תרתין אולפניא. אלו שתי הברייתות ומה שנלמד מהמעשים של ר' טרפון ושל ר' ישמעאל:

פטור אני מכיבוד אב ואם. דרך הודייה אמר זה וכר' זעירא שלא היה לו לא אב ולא אם לפי שכשעיברתו אמו מת אביו וכשילדתו מתה היא:

כודנו. קושרו לרחיים ומטחינו ויורש ג"ע שלכבודו הוא עושה כדלקמן ויש שמאכילו פטומות ויורש גיהנם לפי שמבזה אותו בדבריו ומראה שעינו צרה ורעה בו.

אכול ואדיש. ושתיק וזהו כמו שהכלבים אוכלים ושותקין:

אתת מצות לטחונייא. כך הוא בקדושין ולפי מה שכתוב כאן צמות. מל' צומת הגידין כלומר קיבוץ שמקבצין בעלי המלאכה לאנגריא וכן הוא לקמן חנותא דכיתנאי הוה לון צומות ובא ציוי המלך אל הטוחנים שהיה דרכם ליתן מכל בית איש אחד לטחון לעבודת המלך וא"ל לאביו בא אתה וטחון בבית במקומי ואני אלך במקומך לעבודת המלך:

אין מטת. שאם יגיעו ויבאו לבזות או להכות כדרך הנוגשים והרודים בעושי המלאכה טוב שיבזו או יכו אותי ולא אותך:

אבל א"א לומר מכה כלפי מעלה. כלומר אבל בהכאה שלא מצינו היקש לפי שאי אפשר לומר כן כלפי מעלה:

וכן בדין. שיוקשו בכל דבר למקום מפני ששלשתן שותפין בו הקב"ה ואביו ואמו:

ולא מדבר במקומו. בעמדו בסוד זקנים עם חביריו אל ידבר בפניו:

מן דמאן. משל מי הוא מאכילו ומשקהו:

משל זקן. משל האב והוא מטפל בהן לעשותן ולהכין לו כל צרכיו:

לא כן א"ר אבהו. אפי' א"ל השלך את הארנקי מלא מעות לים חייב לשמוע לו וקשיא למ"ד משל אב:

בההיא דאית ליה חורנין. הכא במאי עסקינן כגון שיש להאב ארנקי אחרת מלא מעות כזו ורוצה ליתן לו מחיר זה אלא שעכשיו רוצה שיעשה לו נחת רוח ולהשליך ארנקי זו לים:

אחד האיש ואחד האשה. שוין במורא ובכיבוד וא"כ למה נאמר איש אמו ואביו תיראו אלא לפי שהאיש סיפק בידו לעשות והאשה אין סיפוק בידה שרשות בעלה עליה:

נתארמלה או נתגרשה וכו'. כלומר עכשיו היא חייבת כמו האיש במצות כיבוד שיש סיפוק בידה:

מילתיה דר' חייא בר ווא. חסר כאן וכצ"ל כמו שהוא בקדושין על הא דקאמר לעיל מן דמאן הונא בר חייא אמר משל זקן עלה קאמר התם מילתיה דר' חייא בר בא פליגא על הונא בר חייא.

דאר"ח בר בא תני ר' יודן בן תורתי וכו' בשם רשב"י דגדול הוא כיבוד אב ואם וכו' שבכבודו נאמר מהונך. דמשמע אם יש לך הון אבל בכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך. סתם ואפי' אין לו צריך לסבב על הפתחים ולכבדם:

טילטל הקב"ה. נטל הקב"ה פירוש מתן שכרן של המצות ולא הודיע אותם כדי שלא יהא שוקל ומפלס המצות ולומר מצוה זו שכרה הרבה ואעשה אותה ומצוה זו אינה כל כך:

כדי שיהו עושין אותן באמונה. כל מצוה ומצוה שתבא לידו יעשנה שאינו יודע מאיזו יהיה לו שכר הרבה:

מכל משמר. מכל מה שאמרתי לך בתורה ונצטוית תשמור מלזלזל ומהתעצל בה לומר זו מצוה קלה היא שאין אתה יודע מאיזו מהן יוצא לך תוצאות חיים לפי שיש מצוה שמתן שכרה בצדה ויש לעתיד ופעמים שהקב"ה ישלם שכר מיד כפי צורך השעה.

ובשתיהן כתיב והארכת ימים. ללמדך שאין קצבה בשכר מצוה ולפעמים אתה רואה מצוה קלה ושכרה מרובה.

ומה אם דבר שהוא כפריעת חוב. כלומר ממצות כיבוד גופה אנו למדין כמה גדול שכר המצות דמה מצוה זו שהיא כפריעת חוב לאדם שכל מה שיעשה לאביו ולאמו אינו אלא כפרעון חוב שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולימודו וכתיב בה שכר גדול כזה.

שאר מצות שיש בהן חסרון כיס. כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן וסכנת נפשות כגון מילה וכיוצא בה לא כל שכן לשכר גדול ביותר:

א"ר לוי והוא דרבה מינה. ובקידושין גריס וההוא דרבנן. חד מרבנן עמו ולא הוזכר מנו:

גדול הוא דבר שהוא כפריעת חוב. כלומר דפליג על ר' אבין ואיפכא ס"ל דיותר גדול הוא מדבר שאינו כפריעת חוב וע"ד שאמרו גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. והטעם לפי שהמצווה על הדבר דואג ומצטער תמיד פן יעבור אבל שאינו מצווה אם ירצה יניח ולא יעשנה וכן ה"נ דבר שהוא כפריעת חוב עליו לבו דואג ביותר ומצטער שמחויב הוא בדבר לעשותו גם מפני החוב שעליו אבל שאר המצות איננו מצטער כ"א מפני יראת המקום:

כשם שמתן שכרן שוה. שתי המצות שמתן שכרן שוה כיבוד אב ואם ושילוח הקן שאמרנו כך פורענותן שוה כדדריש מהמקרא:

ותבוז ליקהת אם. כמו לקחת בחילוף האותיות שביזה במצות שלוח האם כ"א לקח אותה:

יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו. כדאיתא במדרש תנחומא על פסוק מי יכין לעורב צידו. כשהעורב מוליד ילדיו לבנים הם ואומר הזכר להנקבה עוף אחר בא עליך ומואסים ומניחים אותם והקב"ה מזמין להם ומוציא מצואתם יתושין ופורחין עליהן ואוכלין אותם ומשם הן משחירין:

ויקרנה ואל יהנה ממנה. כמו שהוא לא רצה להנות לאביו ואמו והתנהג באכזריות וכך עונשו מהעורב האכזר:

יבוא נשר שהוא רחמן. כמ"ש חז"ל על פסוק על גוזליו ירחף ועונש הנשר נגד שלא רצה לרחם ולשלח האם יבא הרחמן ויאכלנה להעין ויהנה ממנה:

מה טיבו. מה הטובה שמשלם לך שעשית לו מימיו והוא עושה לך הכבוד הזה:

חד זמן אתא קביל לי על בנו. שיזון אותו ונתתי לו עצה ואמרתי לו:

זיל צור. אסוף עליו אנשים בבהכ"נ ותבזהו להוכיחו על פניו ומתוך כך יתבייש ויתרצה לזון אותך.

א"ל. ר' ינאי ולמה לא כפית את הבן שיזון אותו בעל כרחו:

א"ל וכופין ליה. בתמיה הא כיבוד משל אב הוא:

א"ל ועדיין את לזה. וכי עדיין הדבר נסתפק לך וצריך אתה ללמוד לזה הא פשיטא הוא דכופין:

חזר ביה ר' יונתן וקבעה לשמועה משמיה דר' ינאי שכופין על מצות כיבוד וכך העיד ר' יעקב בשם ר' יונתן דס"ל למעשה דכופין:

וגמילות חסדים. מהדברים שאדם אוכל פירותיהן וכו'. מנלן דכתיב וכו':

הוה נסיב שיבשתיה. היה מנהגו שלוקח הדס שלו והיה מרקד ומקלס לפני הכלה והיה ר' זעירא רואה אותו ומטמין עצמו שהיה מתבייש על שנוהג בזיון בעצמו ואמר ראו לזקן הזה שהוא מבייש אותנו. וכשנפטר ר' שמואל והיה תלת שעין כו' והיו הבריות אומרין חייו דהדין סבא. ראו החיים ומנהגו של אותו הזקן ומה זכות גרם לו שעמדו לו מעשיו שעשה עם שבשי הדס:

בקשהו במקומך. אגב מפרש כפילת הפסוק ושינוי המלות דבמקומך שייך לשון זה שאינו צריך אלא בקשה ואם הוא במקום אחר רדוף אחריו:

רדיפה רדיפה. מגמילות חסדים כדלעיל.

לדבר אחד מן התורה. שלומד אותו והוגה בו.

חפצים משמע כל שאר החפצים שאינם בעצמותי של אדם כגון אבנים טובות וכו':

וחפציך אלו ד"ת. כלומר עשיית המצות שהן מד"ת שהן חפציו של האדם ועמו בעצמו ואפ"ה לא ישוו בה לתלמוד תורה ונמצא ב' הכתובים קיימים וכפי דרשת ר' ברכיה ור' חייא דשניהם נלמדו מפסוקים אלו.

ארטבן. שם יהודי חשוב אחד:

אטימיטון. חשובה מאד וממש לא היה לה אומד.

חד פולר. מטבע קטנה:

שמע כולהון. דחשיב במתני' מן הדין קרא:

זה תלמוד תורה. כדדריש לעיל שאם רק הוא. מכם הוא. שאין אתם יגיעין בו.

זה הבאת שלום בין אדם לחבירו. לפי שבשלום כולן הן מתישבין ומתקיימין על האדמה:

שהן נפרעין וכו' תוספתא פ"ק:

גדולות. שהוא כנגד אלו ג' עבירות וכוללן לפיכך נאמר לשון רבים:

הא דובא. הריני משלח עליך את הדוב ומתגריא לך:

בינו נא זאת שוכחי אליה. וכתיב לעיל תשב באחיך תדבר וגו' והרי הוא ככופר בעיקר ושוכח אלוה.

מה כתיב תמן ולרשע וגו'. כלומר דריב"ל מוסיף בראיה לדרשה זו דלא תימא מנא לך דשוכח אלוה אלשון הרע לחוד קאי הלא כתוב לעיל עוד עבירות אחרות אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך הלכך מסיים מהכתיב תמן לעיל ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר וגו' ומדקאמר עלי פיך אלמא דעיקר מה דקפיד על עון דבור פיו הוא וא"כ מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך שהוא מטונף מעון לה"ר:

זו רכילות לשון הרע. מנין:

תני ר' נחמיה. דשתיהן נכללו באזהרה זו שלא תהא כרוכל הזה שהילך מבית לבית ותהא מטעין דבריו ושל זה לזה וזהו רכילות אלא דכשהוא מטעין דבריו של זה לזה אומר ג"כ לשון הרע על זה לזה ועל זה לזה:

כמה הוא קשה אבק לה"ר וכו'. לפי שאין זה לה"ר ממש אפי' אם אמרה ואדני זקן דמה גנאי דברה עליו אלא כאבק לה"ר הוא ואפ"ה דברו הכתובים דברי בדאי:

ולא אשכחן דפקד. יעקב כלום ע"ז אלא שהיו מתייראין שמא קיבל יוסף איזה אבק לה"ר ויזכור את הראשונות ע"י כך ודברו הכתובים דברי בדאי:

מה טעם ואני אבוא אחריך וגו'. ולא הול"ל אלא ואדבר כדבריך ומאי ומלאתי וגו' ללמדך מכאן שמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת וזהו ומלאתי את דבריך שאמלא בפי לדבר עליו ויתקיימו דבריך:

מפני מה נהרג אדניה בן חגית. וכי מפני שתבע את אבישג השונמית לאשה ואף שלא היתה ראויה לו שאין הדיוט משתמש בכלי של מלך מ"מ מה עשה בתביעה בעלמא:

א"ל עילה היו מבקשין וכו'. ואף שבשביל תביעה זו לא היה חייב מיתה בשביל מחלוקת שבראשונה התירו את דמו:

האומרו והיודעו. כלומר אם אומר איזה דבר ברמיזה על חבירו ואף שאינו בפירוש אלא שיודעו ומכוין עליו גם זה הוא לה"ר וכהאי עובדא דלקמיה:

חנותא דכיתנא. חבורה של חנות המוכרין פשתן:

הוה לון צומת. היה להן היום לילך לקיבוץ האנגריא של מלך כדלעיל אתת צומת לטחונייא ומל' צומת הגידין והיה שם אחד נקרא בר חובץ וזה נשתמט ולא עלה עמהם לאנגריא ואמרו זה לזה מה נאכל היום והשיב אחד חובצין נאכל. מין ממין עדשים וקטניות ומתוך כך נזכרו הנוגשים בו ואמרו ייתי בר חובץ גם הוא לעבודת המלך וא"ר יוחנן זה אמר לה"ר בהצנע כדאמרן.

בולווטים. חבורת אנשים חשובים:

זה אמר לה"ר בצדק. כלומר שעשה עצמו כצדיק ואמר נלך ונבקר לר' יוחנן ומתוך כך נזכרו ביוחנן הזה:

אלו בעלי קעילה. כאדם היורה חץ ואינו יודע אם יגיע למקום אשר חפץ אף הם שהכיר בהם דוד דעתם ומחשבותם ולפיכך שאל היסגרוני:

אלו הזיפים. שהיה לשונם חרב חדה ממש ובאו ואמרו לשאול:

אם לחם. והסעודה כולה קרויה על שם לחם למה הזכיר עוד מים:

ואם מים. כלומר ואם זה שהזכיר מים הוא לרבותא שאפי' מים שלא היו מנוים בעת ההוא טרח אחריהם לחפש ולהביאם א"כ למה לו להזכיר לחם הלא לחם בלאו הכי בכלל ואכלכלם הוא ולא היה לו להזכיר אח"כ כ"א ומים לרבות':

אלא מלמד וכו'. וכלומר אלא ללמד ששניהן היו קשין לו להביא ועם כל זה המים שלא היו מצוים היו קשין לו ביותר וביותר מן הלחם ואע"פ שהיה צריך לטרוח ולשאול ולחקור אחריהן בכל אשר ימצא ומתוך כך ידעו הרבה מזה ולא גילו הדבר הרי שלא היו באותו הדור בעלי לה"ר:

ולמה היה קורא אותו שלישי. אר' יוחנן קאי דלעיל אמר בעון קומי ר' יוחנן איזהו לה"ר וכו' והוא היה רגיל לקרוא אותו לשון שלישי וכדאמרי' בערכין פ"ג דף ט"ו במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי:

ואבנר. כדלקמן דנענש על לה"ר וכן על שהיה סיפק בידו למחות בשאול בנוב עיר הכהנים ולא מיחה וזה בא הכל ע"י לה"ר של דואג:

מן אבנר לדוד. וזהו תחתיו:

מה את בעי מן גילגולי דהדין. מגלגל דבריו דלא כך הוא אלא באיזה קוץ הוערת הכנף מעיל ומצא ומתפאר בעצמו על לא דבר:

ואלו גחלי רתמים אע"פ וכו'. וכן הוא לה"ר שאע"פ שנראה שנתפייס זה שמקבל ואם האחר מרצה אותו מ"מ לבי בוער עליו תמיד:

דהוא גרם לי. הלשון הוא שגרם לי ללחוך את העפר לפיכך הוא שותת לעפר:

אני פרצתי גדרו של עולם. לפיכך אני מצוי בין הגדרות לסבול שם העונש שלי וללחוך את העפר.

הזכות יש לה קרן. לעולם הבא ויש לה פירות בעוה"ז וסיפא דהך תוספתא דלעיל היא אלו שהן נפרעין מן האדם בעוה"ז וכו':

אלא כל עבירה שיש לה פרי וכו'. כגון אלו דקחשיב ברישא ע"ז וכו' דהני בשאהנו מעשיו ונראין פרי דרכם ונכרין הן. ע"ז וש"ד נראין הן וג"ע אם הוליד או אפי' לא הוליד בא"א שאסרה על בעלה וכן לה"ר דאהנו מעשיו:

דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. וסיפיה דקרא ולחושבי שמו ודרשינן אפי' תשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

ולא כתיב לשיזביה. ואע"פ שחשב לשיזביה ממש ולהצלותיה משמע שהשתדל לדבר אליהם הטוב בעדו בלבד:

מקטל מחמס אחיך יעקב. מקטל סיפיה דקרא דלעיל מניה הוא וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל ופשטיה דקרא מחמת קטל הוא אבל מיותר הוא והלכך דריש ליה לקרא דבתריה מקטל מחמס אחיך מפני שהרגת לאחיך מחמס שלך.

ובאחרונה מרד. אע"פ שלא עשה עבירות ממש אלא שמרד במעשה הטוב שעשה והיינו כדר"ל דלקמיה ובתוהא על הראשונות שעשה הטוב ה"ז איבד את כל מה שעשה כל ימיו:

מה טעם דכתיב ובשוב צדיק וגו'. ואם עשה עול פשיטא דשב מצדקתו אלא דה"ק ובשוב צדיק מצדקתו אפי' אם אין בו אלא ששב מצדקתו ותוהא ומתחרט על הצדקות שעשה מעלין עליו כאלו עשה עול:

מה טעם ובשוב רשע מרשעתו. אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. הכא נמי ככפל הדברים הן דהיל"ל ובשוב רשע ויעש משפט וצדקה ומאי מרשעתו אשר עשה אלא דה"ק ובשוב רשע מרשעתו. בתשובה מרשעתו ומתחרט על אשר עשה אע"פ שלא עשה עדיין מעש"ט מעלין עליו כאלו ויעש משפט וצדקה:

בגדותיך. קרי ביה בגידותיך:

חד אמר בקלות וחד אמר בחמורות. כלומר דפליגי אם אלו מאותן מיעוט עבירות הן דמר ס"ל שנפרעין ממנו בעוה"ז כמו בשאר עבירות קלות ומר ס"ל דאע"פ שמיעוטו עבירות הוא הואיל ואית ביה מאלו החמורות ביותר כאילו רובו עבירות דיינינן ליה:

תמן תנינן. פ' חלק וגרסי' להסוגיא שם וכן מקצתה בפ"ק דקדושין:

הוסיפו עליהן וכו'. תוספתא פי"ב דסנהדרין:

ואיני סובלה. לא איכפת לי הימנה והתם גריס ואינה סופנה ואיני חושבה לכלום:

ולא כבר תניתה. במתני' ומאי הוסיפו עליהן דקתני בברייתא אלא כהאי דתנא רב חנניא ענתוניא לפני ר' מנא זה שהוא עובר וכו' וגילוי פנים בתורה לדבר אחר:

רובו. אמר מר רובו זכיות יורש ג"ע רובו עבירות יורש גיהנם. חסר כאן וה"ג בקדושין ובסנהדרין היה מעויין א"ר יוסי בן חנינא וכו':

מעויין. מחצה על מחצה והמאזנים שוה בשוה:

נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון וכו' כצ"ל וכן הוא בסנהדרין:

כמעשהו. מעשהו אין כתיב כאן אלא כמעשהו:

ואין לית ליה וכו'. כלומר לפי שאתה רואה למעשהו ואם לית ליה את יהיב ליה מדידך וזהו ולך ה' החסד בחנם ור"א פליג אדר' יוסי בן חנינא כדמפרשינן לקמן:

היא דעתיה דר' אלעזר. לטעמיה הוא דאזיל דדריש ורב חסד מלמד שהיא מטה כלפי חסד אפי' אין לו מעש"ט מרובים והיינו דפליג אדר' יוסי בן חנינה דלדידיה דקאמר חוטף וכו' והיינו עד שלא שקלו מעשיו הקב"ה עושה כן לפי שגלוי וידוע לפניו שמעשיו של זה שקולים הן ולפיכך חוטף שטר אחד מהעבירות מקודם שישימו לתוך כף המאזנים למען יכריעו הזכיות ור"א סבר דאפי' אחר שכבר שקלו ורואין דמחצה על מחצה הן וא"כ אין לו משלו כלום הוי הקב"ה מטה כלפי חסד הוא:

ר' שמואל בר רב יצחק בעי. הוה קשיא ליה לאלו הפסוקים דכתיב צדקה תצר תם דרך וגו' וכן כל הני קראי דקחשיב להו דמשמע שהקב"ה מזמין ומספיק ביד הצדיק לעשות צדקות וביד הרשע להחזיק בעלילות רשע:

וסייגין סייגה ותרעין תרעה. בתמיה וכי גודרין את הגדר ונועלין את השערים והיתכן שח"ו הקב"ה יסייע את הרשעי' להרשיע:

וה"ג בקדושין ובסנהדרין וכיני סייגין סייגה ותרעין תרעה כלומר דהדר קאמר אין וכן הוא הדבר שגודרין גדר ונועלין את השערים אבל לא על בתחלה הוא נאמר אלא כדר' ירמיה לקמיה בשמיה דר' שמואל גופיה שאם שומר אדם א"ע מן העבירה עד ג"פ מכאן ואילך הקב"ה הוא משמרו וכן הוא להיפך אם הרשעי' כבר מורגלין הן בעצמן בעבירות תרדף רעה אחריהן שיעשו ויעברו עוד וכן אם כבר ללצים הוא יליץ עוד וע"ד שאמרו בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו ימצא לו פתחים:

מה טעם הן כל אלה יפעל וגו'. כלומר סרס המקרא ודרשהו דלאחר שפעמים ושלש עם גבר הן כל אלה אח"כ יפעל אל:

ובלחוד דלא יתיב ליה. התם בקדושין על המתני' קאי ומייתי ליה אגב בכל מקום שמדבר בענין זה דתנינן כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ועלה קאמר ובלבד שלא ישוב מצדקתו אלא ישמור עצמו להחזיק בהן תמיד כדדריש מהמקרא דכתיב לא במהרה ינתק ולא כתיב לא לעולם ינתק אלא כחוט המשולש הזה שאינו ניתק מהרה אבל אם מטריחין עליו הרבה נפסק וניתק הוא וכן אם ח"ו יחזור מצדקתו אז יהא נפסק החוט ותנתק שמירתו:

הקב"ה אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל. כביכול נעשה שכחן וכדאמרינן מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה שמתחלה מניח עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כאלו שכחו ועי"כ כף הזכיות מכרעת אם היו מחצה על מחצה עם אותו העון:

מה טעם נשא עון כתיב. חסר ומל' נשיתי טובה וע"י כך ועובר על פשע:

וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך. עון ל' יחיד והדר קאמר כסית כל חטאתם ל' רבים אלא דה"פ נשאת שכחת מעון אחד וע"י כך כסית כל חטאתם סלה לפי שכף הזכיות מכריע ומכסה ומעביר כל החטאים שלא יזכרו עוד סלה:

מתני' אין פוחתין לפאה מששים. מתקנת חכמים היא:

אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא:

הכל לפי גודל השדה ולפי העניים. כיצד אם שדהו קטנה שאם הניח אחד מששים אינו מועיל לעניים ה"ז מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים מוסיף על השיעור ואם שדהו גדולה אע"פ שעניים מועטים נותן לפי השדה:

ולפי הענוה. כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים מלשון וענותך תרבני. והרמב"ם פירש מלשון עניה כלומר מה שתענה הארץ שאם זרע מעט ואסף הרבה מוסיף לפי הברכה. ואית דגרסי ענבה בבי"ת כלומר לפי גודל הגרגרים וקטנן שאם היו השבלין של השדה מלאות וטובות במקום א' ובמקום אחר צנומות דקות לא יניח הפאה כולה מן הרעות אלא ישער ששים לרע וליפה:

גמ' תני. בברייתא אין אומרין לו לעני הבא גמלים וטעון וכדמפרש לקמיה:

מתניתא. האי ברייתא מיירי ביתר מכשיעור אם הוסיף יותר על ששים וכגון שנתברך שדהו דאמרינן בזה דמוסיף הוא לפי הברכה והיו כאן עניים מועטין שמגיע לעני אחד הרבה עד שצריך להביא גמלים ולטעון בכה"ג הוא דקתני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון וכלומר דאם העניים מועטים אע"פ שלפי הברכה יש לו להוסיף מ"מ הואיל ואין כאן אלא עני א' או שנים וכיוצא בהן א"צ ליתן לפי הברכה דלא אמרו אלא אם העניים מרובין ואם יתן כשיעור יגיע דבר מועט לכל אחד ואחד בזה הוא דאמרו דמוסיף הוא:

אבל בכשיעור אומרין לו הבא גמלים וטעון. כלומר אבל אם אינו נותן אלא כשיעור א' מששים בזה אע"פ שהעניים מועטין ויגיע חלקו של אחד עד שהוא צריך להביא גמלים ולטעון מ"מ לא יפחות הוא מהשיעור שתקנו חכמים:

שדהו מרובה וכו'. לפרושי מתני' הוא למאי דקתני הכל לפי גודל השדה ולפי העניים הא כיצד אם שדהו גדולה ועניים מועטין אפי' כן צריך ליתן לפי שדהו ואם שדהו מעוטה ועניים מרובין ואם יתן כשיעור יגיע דבר מועט לכל אחד אז נותן לפי העניים ומוסיף על השיעור וכדפרישית במתני':

ר"ש דרש שני דברים לקולו של בעל הבית. כלומר דדעתו היה לומר בהיפך ולדרוש לקולו של בעה"ב באלו שני הנושאים שאם שדהו מרובה ועניים מועטין א"צ ליתן אלא כפי העניים שאפי' יפחות מן השיעור יגיע חלק יפה לכאו"א שהרי שדהו גדולה ואם שדהו מעוטה. אע"פ שעניים מרובין מ"מ א"צ להוסיף כ"א יתן כשיעור לפי שדהו. וקאמר הש"ס דמתניתא לא משמע כן לדרוש לקולו של בעה"ב אלא אדרבה לחומרא דרשינן דהא קתני הכל וכו' ולפי הענוה וע"כ דלפי הענוה איך שתפרש לחומרו הוא דצריך להוסיף לפי רוב ענותנותו וצדקתו או לפי רוב הענייה והברכה של השדה וא"א לפרש לקולו של בעה"ב ה"נ לפי גודל השדה ולפי העניים לחומרו של בעה"ב הוא וכדאמרן:

מתני' נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. דלא תימא תיבת פאה משמעותה סוף השדה דוקא להכי איצטרי' לאשמעינן דבתחלה ובאמצעה נמי קדשה משום פאה. ופטורה מן המעשר:

ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. מסיק בגמרא דכשיעור המשתייר קאמר ולא דצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה אלא על הקמה הנשארת אחר שנתן בתחלה ובאמצע הקציר צריך הוא ליתן בסוף כשיעור על מה שנשתייר וקמ"ל דאע"פ שנתן בתחלה ובאמצע שיעור פאה על כל השדה אין הפאה פוטרת אלא על מה שקצר אבל לא מה שעתיד לקציר:

אם שייר קלח א'. ר"י פליג את"ק ור"ש דלדבריהם לעולם תורת פאה על מה שנתן בתחלה ובאמצע ועלה קאמר ר"י דאם שייר אפי' קלח א' בסוף שדהו שיהא זה לפאה סומך עליו גם על מה שנתן בתחלה ובאמצע משום פאה ודין פאה על הכל מה שנתן ואם לאו שלא שייר אפי' קלח א' בסוף השדה לפאה אין תורת פאה על מה שנתן בתחלה ובאמצע לענין שיהא דוקא לעניים ולא לעשירים אלא אינו נותן אלא משום הפקר ואף לעשירים שיכולין לזכות בה כדין הפקר והלכה כר"ש:

גמ' ר' יוסי בשם ר"ש ב"ל ובקצרכם וכו'. טעמא דמתני' מפרש דדרש מיתורא דלקצור דאפי' יש לו עדיין כמה לקצור נותן בתחלת הקציר או באמצע משום פאה:

ר' יונה בשם ר"ל וכו' אלא אחת בתחלה ואחת בסוף. כלומר דר' יונה פליג אדר' יוסי דלא ארשב"ל אלא כך אחת בתחלה ואחת בסוף ואיכא בינייהו לדינא אליבא דר"ל דאלו ר' יוסי דקאמר דדריש מלקצור אפי' יש לו כמה לקצור איכא למימר דר"ל כת"ק דמתני' ס"ל דנותן הוא פאה בתחלה או באמצע ובזה יוצא י"ח וא"צ עוד ליתן בסוף שדהו ור' יונה קאמר דכך אמר ר"ל דמדכתיב ובקצרכם וכתיב לקצור יתירה דרשינן אחת בתחלה ואחת בסוף כלומר אם נתן בתחלה צריך שיתן גם בסוף וזהו כר"ש דקסבר ובלבד שיתן בסוף כשיעור וקרא קמ"ל דלשתיהן תורת פאה עליהן:

אחת לגבוה ואחת להדיוט. וקס"ד דלאו בשדה הקדש קאמר דהקדש ודאי פטור מפאה כדתנן בפ"ד הקדיש קמה ופדה עומרין פטור ובהדיא דריש ליה בספרי פ' כי תצא קצירך פרט לשל הקדש אלא דה"ק אם לקח ממעות הקדש קמת שדה שהיא ראויה לקצור חייבת בפאה הואיל וגידולה ביד הדיוט היתה לאו שדה הקדש מיקריא ורבייה קרא דלקצור לחיובא דפאה והיינו דבעי עלה ר' יודן:

כלום מעות הקדש מתחללין לא בתלוש שמא במחובר. בתמיה כלומר הא לא משכחת לה האי גוונא כלל דאם לקח ממעות הקדש קמה במחובר לא חלל כלום דהא קיי"ל דאין הקדש מתחלל ע"ג קרקע כדאמרי' ר"פ ג' שאכלו ודריש ליה מקראי וא"כ אין תורת הקדש על קמה זו ואי דלקח ממעות הקדש לאחר שקצר זה שדהו א"כ כבר נתחייב זה בשעת הקציר דשל הדיוט הויא ולא שייך כאן לרבות את של הקדש:

א"ר חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט כלומר לא כדקס"ד אלא אדין דהמקדיש קמה קאמר דקי"ל דחייבת בפאה והיינו אם פדאה כשהיא קמה דאם קצרה הגזבר ואח"כ פדאה פטורה כדתנן בפ"ד ושלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט כלומר דהוה אמינא דנילף פטורא דהקדש מחיובא דהדיוט דהא בהדיוט קיי"ל דחיובא אדלוקח הויא ואפי' אם המוכר קצר חציה ואחר כך מכר חציה הלוקח הוא שנותן פאה לכל השדה ואפי' על מה שקצר המוכר כדתנן בספ"ב ותנן נמי התם בהקדש כה"ג מכר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל וטעמא משום דעל מי שהוא ברשותו עכשיו חלה עליו חיוב הפאה ואי לאו קרא דלקצור הו"א דגבי הקדש לעולם פטור הוא אפי' פדאה בשעת שהיא קמה דהא כמו דאם מכר השדה החיוב על הלוקח הוא ה"נ נימא בהקדש דאיפכא הוא דהקדש כלוקח הויא וכשבאת ליד הקדש כבר נפטרה מן הפאה דאין פאה להקדש וסד"א דאפי' הפודה אח"כ מיד הגזבר פטור הוא מן הפאה הלכך איצטריך קרא דלקצור לרבות להקדש בכה"ג שאם פדאה בעודה קמה חייבת בפאה דלקצור כתיב ובשעת הקציר לאו דהקדש הויא:

ראשונה מהו. לר"ש קבעי הפאה הראשונה שנתן בתחלה ובאמצע אם תורת פאה עלי' לדידי' או לא ופשיט ליה מן מה דתני בתוספתא פ"ק רש"א אם נתן בין בתחלה בין באמצע הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור הדא אמרה דלר"ש נמי קדשה הראשונה משום פאה אלא דס"ל דצריך נמי ליתן בסוף כשיעור:

מהו כשיעור. דקאמר ר"ש דצריך שיתן בסוף אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר אחר קצירה שקצר בתחלה והפריש את הראשונה:

אפשר לומר. כלומר מאי תבעי לך וכי אפשר לומר דהראשונה תורת פאה עליה ותימר דצריך שיתן בסוף כשיעור כל שדהו בתמיה ולענין מאי תורת פאה עליה אלא ודאי דהראשונה פוטרת על מה שקצר בתחלה והשתא אינו נותן לבסוף אלא כשיעור המשתייר בלבד.

ר' חייא בשם ר' יוחנן במחובר. אדברי ר' יהודה דמתני' קאי דקאמר אם שייר קלח א' סומך עליו משום פאה ופליגי ר' חייא ור' ייסא אליבא דר' יוחנן בפירושא דמילתיה דר' יהודה דר' חייא קאמר הכי מפרש ר' יוחנן אם שייר במחובר קלח אחד אז סומך עליו את הכל מה שנתן בתחלה משום פאה ור' ייסא קאמר דהכי הוה אמר ר"י דאפי' בתלוש שכבר קצרו להקלח אלא דשיירו מבין שארי הקלחים וכדמסיק ליה למילתיה דר' ייסא:

מה. ושואל הש"ס מאי האי דקאמר ר' ייסא אפי' שייר בתלוש:

אם בשמתכוין לפטור שדהו. כלומר שהוא מתכוין שיהא הקלח הזה ג"כ בחשבון פאה לפטור שדהו או לא:

ופשיט לה נשמעינה מן הדא דקאמר בהדיא ר' ייסא בשם ר' יוחנן דלעולם הוא מוסיף והולך על הקלח ששייר ונותן משום פאה והשתא מה אנן קיימין אם כששייר היה מתכוין לפטור את שדהו גם בקלח הזה משום פאה א"כ כבר נפטרה שדהו דהא אמרינן לר' יהודה דאם שייר קלח א' סומך את כל מה שנתן בתחלה לקלח הזה ופוטר את שדהו ומאי מוסיף והולך דקאמר אלא ודאי כי אנן קיימין הא דר' יוחנן אליבא דר' יהודה בשאינו מתכוין לפטור את שדהו בקלח הזה ולצרף אל אשר נתן בתחלה והיינו דקאמר לעולם הוא מוסיף והולך עליו משאר קלחים שקצר ונותן משום פאה.

מתני' כלל אמרו בפאה כל דבר שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטיס וקוצה שהן ממיני צבעים כדאמרינן פרק כלל גדול בשבת דף ס"ח ונקט למעוטי הני ולא קאמר למעוטי כל דברים שאינן אוכל משום דהני חזו קצת לאכילה ע"י הדחק וקמ"ל דלא חשיב אכילה דידהו כדדריש לה בת"כ קציר מה ת"ל מה קציר מיוחד שהוא אוכל ומהאי טעמא נמי לא נקט סטיס וקוצה עצמן דהני לא חזו כלל א"נ להכי נקט ספיחין משום דאין דרך ללוקטן לסטיס וקוצה בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' וה' שנים שהשרשים מתפשטין וגדילין והם עיקר הצביעה:

ונשמר. למעוטי הפקר שאינו נשמר ואינו חייב בפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם פרט להפקר שכבר הוא נעזב:

וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהם מן האויר ואין חייבין בפאה דכתיב קציר ארצכם:

ולקיטתו כאחת. למעוטי תאנה וכיוצא בה מן האילנות שנלקטים הפירות ראשון ראשון מה שמתבשלים בהם דכתיב קציר וסתם קציר דבר המתבשל הרבה ביחד:

ומכניסו לקיום. למעוטי ירק דסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד:

והתבואה והקיטנית בכלל הזה. כלומר כל התנאים האמורים ימצאו בתבואה וקטנית. תבואה נקראו כל חמשת המינין חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון. קטניות. פולין ואפונים ועדשים ודומיהן.

ובאילן האוג. פרי אדום קירנאל"ו בלע"ז ורמב"ם פי' אילן העושה אשכולות אדומות והן ראוין לאכילה ובערבי קורין לו סימוק:

והחרובים וכו' ולאו דוקא אלו שחייבין בפאה אלא קתני אלו ודומיהן:

גמ' ובקצרכם וכו' ברייתא היא בת"כ פ' קדושים:

אין לי אלא קוצר וכו' קוטף מנין כצ"ל וכן הוא שם שקוטף את המלילות ביד ואינו עוקר עם השרשי:

ת"ל בארצכם. כל שגידוליו מן הארץ:

ת"ל שדך. פאת שדך ומיותר הוא דהא כתיב קציר ארצכם אלא לרבות את האילנות:

תני. בתוספתא דכלאים פ"א וה"ג שם זורעין זרע וזרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה את הארבעים. וחסר כאן עם החטים:

א"ר זעירא. מילתי' דר' זעירא לפרושי טעמא דסיפא דהתוספתא היא והכי איתא נמי לקמן בריש פ"ח דכלאים דפליגי התם ר יונתן ור' יאשיה דר' יאשיה סבר אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע שני מינים בכרם חטה ושעורה וחרצן דדריש לא תזרע כרמך כלאים משמע דשני מינין בלא החרצן קאמר קרא דאי לאו הכי לא מקרי כרמך ור' יונתן ס"ל אפי' מין אחד וקאמר התם על דעתיה דר' יונתן כתיב לא תזרע שדך כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר כיון דאפי' במין א' מתחייב א"כ הרי הוא בכלל לא תזרע שדך כלאים דכרם נמי אקרי שדה והרי הוא חייב משום חטה וחרצן כמו בשאר כלאי זרעים ומתרץ ר' זעירא שם דלא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך כלאים לא תזרע כלומר דקרא בא ללמדנו דאפי' יש כאן עיקר הכרם שכבר נטוע הוא לא תזרע כלאים ואי לאו קרא יתירא ה"א עד שיזרע במפולת היד להכלאים דהכי משמע לא תזרע בשעת זריעה לא יהיה כלאים קמ"ל דאפי' מין אחד כבר יש לו עיקר ונטוע הוא לא תזרע מין השני שהוא כלאים עמו:

הכי אמרינן שם לתרץ דברי ר' יונתן ודברי ר' יאשיה מתרץ לה התם ומייתי לה הכא לדר' זעירא על האי תוספתא משום דסיפא כר' יונתן היא דאתיא דאפילו במין אחד מתחייב וכדמפרש ר' זעירא לטעמיה דר' יונתן והשתא פשיטא דמתחייב הוא אם זרע החטה והחרצן כדמיירי התוספתא דבשעת זריעה הוי כלאים. והא דמייתי לה להתוספתא הכא משום האי בעיא דר' יודן דבעי עלה כדלקמן:

תמן אמרין זרעי אילן אין קרויין זרעים וכה את אמר זרעי אילן קרויין זרעים. כצ"ל וכן הוא בפ"ח דכלאים אחר דברי ר זעירא כלומר דבעי על התוספתא מדין הכשר זרעים דאמרינן בעלמא ועל הא דקתני דזורעין זרע א' מן המינין עם זרע אילן ולא חיישינן משום כלאים ואע"ג דאמרינן לעיל דאילן חייב בפאה מדכתיב שדך לרבות לאילנות אלמא אילן קרוי שדה ואמאי לא מחייב משום לא תזרע שדך כלאים אלא ע"כ דטעמא דזרע אילן לאו בכלל זרע הוא וקרא כתיב לא תזרע דלא קפיד אלא על שני מינין הקרויין זרע שמעינן דזרעי אילן אין קרויין זרעים והכא את אמר גבי הכשר זרעים דזרעי אילן ג"כ קרויין זרעים כדתנן פ"ק דמכשירין ובכמה מקומות שם דפירות אילן נמי הן בכי יותן ואמאי והא כתיב וכי יותן מים על זרע וזרע אילן הא קאמרת דלאו בכלל זרעים הוא:

תמן. גבי כלאים מיעט הכתוב לזרע האילן דלא דברה התורה אלא בסתם זרע שדרך בני אדם להיות קורין זרעים אבל זרע אילן שכן אין דרך בנ"א להיות קורין אותן זרעים אלא נטיעות קורין אותן דלא מצינו בשום מקום דקאמר הזורע אילן אלא הנוטע:

ברם הכא. גבי הכשר משקה מרבויא דקרא הוא דילפינן גם לזרע אילן דכתיב לעיל מניה וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא וכי יתן מים על זרע וגו' דהאי קרא בתרא על קרא דלעיל קאי דריבה הכתוב על כל זרע וגו' דכי יותן מים על אותו זרע מוכשר הוא ואפי' על זרע האילן:

ואית דבעי נישמעינה מן הדא. אדלעיל מהדר נילף אילנות לחיוב פאה מרבויא דשדך ואית דבעי למילף לאילנות מן הדא דלקמן.

כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מכאן לחיוב פאה בכרם. כדמפרש לה:

מה את שמע מינה. מכאן לפאה:

א"ר יונה דלא תעולל. לא תדקדק לבצור הכל הוא ולכלות המעשה בו:

כד"א אשר עולל למו ולשון מעשה הוא:

כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך מה את שמע מינה. לחיוב פאה א"ר יונה לא תפאר. לא תקח הפאר והפאה ממנו. כד"א לא תקיפו פאת ראשיכם:

זית. אין לי אלא זית וכרם שאר אילנות מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זית וכרם שהן מיוחדין וכו' אף כל דבר שהוא חייב בביכורים כגון תאנה ורמון ותמרים שאר אילנות מנין:

ת"ל קצירך. כל מה שאתה קוצר בכלל ואפי' קציר אורז ודוחן שהן כמיני קטנית ויש בהן דרכים השנויים במשנתינו חייבין הן בפאה:

יאמר זית ואל יאמר כרם. ונילף כרם מזית בבנין אב:

זית שהוא פטור מן הפרט. דאין פרט אלא בכרם שהוא תחת לקט בתבואה כדכתיב ופרט כרמך לא תלקט אבל זית וכן שאר אילנות אין בהן פרט וא"כ בדין הוא שיתחייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט שוב לא יהא בו חיוב פאה הלכך צריך שיאמר חיוב פאה בכרם:

או אלו נאמר כרם. וכ"ת יאמר כרם ואל יאמר זית ונילף זית מכרם הדר קאמר דהא נמי לא מצית אמרת דאילו כן הייתי אומר דאיפכא מסתברא כרם שמצינו בו חיובא חדא והוא פרט שדי ביה נמי חיובא דפאה אבל זית שהוא פטור מן הפרט יהא פטור נמי מן הפאה הוי אומר דתרוייהו איצטריכו לפי שאין למדין זה מזה:

יצא זית וכו' קושיא הוא כדמסיק דנימא השתא דכשם שיצא זית ולימד על כל האילנות לחיוב פאה כך יצא כרם ללמד על כל האילנות לחיוב פרט:

א"ר אבין. דלא היא שהרי אין אנו למדין חיובא דפאה לשאר אילנות אלא בבנין אב משניהן כדאמרינן לעיל מה זית וכרם מיוחדין וכו' וא"כ דבר שהוא שוה לשניהן והיינו פאה שנוהגת בשניהן זהו שהוא מלמד הבנין אב לשאר אילנות משא"כ בפרט שאינו נוהג אלא בכרם לבדו אינו מלמד לשאר אילנות:

על דעתיה של ר' ישמעאל ניחא. שנינו בברייתא דר' ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כל דבר שהוא בכלל ויצא לידון בדבר החדש כגון אשם מצורע שהוא בכלל כל האשמות ויצא לידון בדבר החדש במתן דמים על בוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש הלכך כתיב בו כי כחטאת האשם הוא לפי שיכול לא יהא טעון מתן דמים ואמורין לגבי מזבח הואיל ויצא מכללו וצריך שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש שיהא טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח כחטאת ופליגי בה במדה זו בפ' עגלה ערופה בהלכה ה' והכי שקיל וטרי נמי בפ' איזהו מקומן (דף מ"ט) אי אמרינן דכשיצא לידון בדבר החדש נעקר לגמרי מן הכלל דלא כללא גמיר מניה ולא הוא גמיר מכללא או לא:

על דעתיה של ר' ישמעאל. והשתא פריך הניחא לר' ישמעאל דשמעינן ליה דסבר שנעקר לגמרי מן הכלל והרי הוא בחידושו שאין לך בו אלא חידושו שפיר הוא דאיצטריך שיאמר פאה בכרם דאי לאו הכי ה"א הואיל ויצא כרם לידון בדבר החדש לחיובא דפרט אין לך בו אלא חידושו ולא יתחייב בפאה קמ"ל:

על דעתיה. אלא על דעתייהו דרבנין דאינון אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו דסברי שלא נעקר לגמרי מכלל אלא כללא הוא דלא גמיר מניה אבל איהו גמיר מכללא והרי הוא בכללו וגם בחידושו וא"כ קשיא לאיזה דבר נאמר פאה בכרם הא גמרינן לכרם בחיובא דפאה מן הכלל והרי הוא בכללו ובחידושו:

א"ר אבין. שאני הכא. דאילו לא יצא מן הכלל אלא כרם בלחוד ולא היה כתוב בפירוש שום אילן אחר:

יאות הוית מקשי. דלמה לי לכתוב פאה בכרם ילמדנו מן הכלל שלא נעקר לגמרי מניה אבל עכשיו שיצא כרם וזית מן הכלל ובשניהן פרט הכתוב בפירוש לחיובא דפאה תו לא קשיא דלמה לי חיובא דפאה בכרם הרי הוא למד מן הכלל דהא ליתא דאי ס"ד דרצה בו הכתוב שנלמדנו מן הכלל אף שיצא לידון בדבר החדש א"כ למה לי פרטא דזית הא זית לא יצא לידון בשום דבר חדש דאין בו אלא חיובא דשאר אילנות פאה וכן שכחה ופשיטא דהיינו למדין לזית מכלל דשאר אילנות אלא ודאי ה"א דמדכתב רחמנא בפירוש לזית. לחיובא דפאה לגלות על כרם הוא דאיצטריך ולומר זית שהוא פטור מן הפרט הוא שחייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט צ"ל יפטור מן הפאה כך הייתי אומר ולפיכך איצטריך למכתב חיובא דפאה גם בכרם:

כמה דתימר גבי קציר דבר שלקיטתו כאחת. דוקא הוא דחייב בפאה וכן צריך שיהא מכניסו לקיום כדתנן במתני' ואומר אף בפועל כך בהא דקי"ל דפועל אוכל בדבר שהוא עוסק בו כדתנן בפ' השוכר את הפועלים ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה וכו' והשתא פריך דנילף פועל במה מצינו מפאה דאינו אוכל אלא בדבר שלקיטתו כאחת ובמכניסו לקיום ואנן תנן התם היה עושה בתאנים וכו' אוכל פועל קישות וכו' אלמא דאוכל אפי' בתאנה שאין לקיטתו כאחת וכן בירק שאין מכניסו לקיום:

שנייא היא. בפועל דכתיב ביה וקטפת מלילות בידך כדדרשינן התם דהני קראי כי תבא בכרם רעך וגו' כי תבא בקמת רעך וגו' בפועל הכתוב מדבר וכתיב וקטפת מלילות משמע אפי' אינו לוקטן כולן כאחת אלא כדרך שקוטפין מלילות מעט מעט ומכניסן לבית ומדכתיב בידך משמע אפי' מדבר שאינו מכניסו לקיום כ"א בידך הוא לוקט ואיכל:

תני. בתוספתא פ"ק:

רוטבי תמרים. תמרים שהן רטובין ולחין הרבה מחמת רוב דבש שזב מהן ואלו נלקטין מיד שלא יתקלקלו לפיכך פטורין הן מן הפאה לפי שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שאין ממתינין להן ללקטן כאחת כדאמרן:

ופריך יאית א"ר יוסי בי ר' יהודה. והשתא מאי טעמא דרבנן במתני' דקתני סתמא שהתמרים חייבין בפאה ולא מחלק בין רוטבי תמרה לשארי תמרים:

מפני שכולן צריכין שאור בת אחת. כלומר דאעפ"כ נגמרין הן ומתבשלין בבת אחת ושאור הוא הסימן של גמר התמרים כדתנן בפ"ק דמעשרות התמרים משיטילו שאור משיפתחו כשאור. שיש בו סדקים הוי גמר חיובן למעשרות אבל תאנה יש שמתבשל היום ויש שמתבשל למחר ואינן ראויין ללקוט כאחת:

קילקס. פי' הערוך מין שרש נטע שגדל במצרים ואוכלין אותו:

לירק למעשרות וכו'. שוה לירק לענין מעשרות ולשביעית וכן לענין פאה שפטור כירק וכן לבכורים שאין מביאין בכורים. אלא מז' המינין.

ולנדרים צריכה. הנודר מן הירק צריכה ומבעיא לן אם בכלל ירק הוא או לא וגרסינן להא בפ"ז דנדרים בהנ"א:

מתני' לעולם הוא נותן משום פאה. שאם לא הניח פאה מן השדה במחובר חייב להפריש מן התלוש מן העמרים וכן מן הערימה עד המירוח נותן פאה ופטור מן המעשרות:

עד שימרח. שיעשה הכרי של תבואה וישוה פני הכרי ברחת זהו נקרא מירוח ואם בא להפריש פאה אחר המירוח שכבר נגמרה מלאכתו למעשר צריך שיפריש תרומה ומעשרות תחלה ואח"כ יתן הפאה לעני:

ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות. אם הפקיר תבואתו ובא אחד וזכה בה פטור הזוכה מלעשר דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידו וידך שוין בו:

עד שימרח. ואם בא להפקיר אחר המירוח צריך שיפריש המעשרות תחלה ואח"כ יפקיר ואם לא הפריש הזוכה בו חייב לעשר שכבר נגמר מלאכתו קודם שהפקיר:

ומאכיל לבהמה וכו'. לפי שכל אכילת בהמה חשובה עראי ואפי' הוא בעצמו יכול לאכול אכילת עראי קודם מירוח:

עד שימרח. ואז אסור אף באכילת עראי קודם שיעשר:

ונוטל מן הגורן וזורע. מן התורה הזורע פטור מן המעשר אפי' לאחר מירוח דכתיב עשר תעשר ואכלת ואין כאן ואכלת ומדרבנן אסור לזרוע טבל ואפי' קודם מירוח עד שיעשר ורבי עקיבא ס"ל דאף מדרבנן פטור הזורע מן המעשר עד שימרח ואין הלכה כר"ע:

כהן ולוי שלקחו את הגורן. שקנו התבואה מן הגורן המעשרות שלהן עד שימרח ואינם צריכים לתת התרומה והמעשר לכהן וללוי אחרים אבל אם קנו אחר מירוח צריכין להפריש התרומה והמעשר וליתן אותם לכהן וללוי אחרים ומפרש בגמרא דקנס קנסו להם חכמים כדי שלא יהו קופצים לגיתות ולגרנות לקנות תבואה או יין ונמצאו אחיהם מפסידים וקודם מירוח שעדיין לא נגמר מלאכתן למעשרות לא חשו חכמים ואין מוציאין מידם.

המקדיש ופודה. המקדיש גרנו והוא גדיש או הקמה ופודה מיד הגזבר והרי עדיין לא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות:

עד שימרח הגזבר. שאם נתמרח ביד הגזבר הואיל ובשעה שהיה ראוי לקבוע המעשר והיינו המירוח היה ביד ההקדש אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות שההקדש פטור מן המעשרות:

גמ' הפריש בכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה. מן אותן הבכורים לפי שמצות הבכורים להפריש מן המחובר כדתנן ריש פ"ג דבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ואם לא הפריש מן המחובר יפריש אותן מן התלוש והשתא קאמר דאם לא הפרישן עד שעשה את הכרי ומירחו וס"ד אמינא דמכיון שהמירוח מחייב את התבואה לתרומה ולמעשרות צריך שיפריש גם מאותן הבכורים כדי שיעור התרומה מהן הלכך קאמר דאפ"ה פטור מתרומה גדולה מאותן הבכורים וא"צ להפריש כ"א משאר הכרי כדין תרומה ומעשרות:

מתניתא אמרה כן. מדיוקא דמתני' שמעינן נמי האי דינא דקאמרת דהא קתני לעולם הוא נותן וכו' אם לא נתן פאה במחובר יתן מהתלוש ותורת פאה עליה לפוטרה מן המעשר עד שימרח:

הא אם מירח חייב במעשר. וצריך הבעה"ב לעשר קודם שיתן הפאה לעני משא"כ בתרומה שאינו חייב לתרום תרומה גדולה מאותה הפאה דהא לא קתני אלא מעשר וכי היכי דבפטורא עד שלא מירח לא קאמר אלא מן המעשר ה"נ דווקא דדייקינן הא אם מירח חייב אין החיוב אלא במעשר אלמא דכל היכא דאין לבעה"ב חלק בזה שהרי הוא נותנה לעניים פטור הוא לתרום ממנה תרומה גדולה ה"נ בבכורים כן דהואיל והבכורים לכהן הן אינו צריך להפריש מהן תרומה גדולה:

ולימא וכו'. תשובת ר' יוסי הוא שהשיב לר' חגיי דלא היא דמהאי מתניתין לא שמעינן מידי והך דיוקא דדייקת מינה נמי לאו דווקא הוא דהא לדידך דדייקת הואיל ולא קתני אלא מעשר ש"מ דלא איירי אלא במעשר לחוד וכי מירח אינו מתחייב נמי אלא במעשר א"כ קשיא ולימא אף בכורים במתני' דיהא חייב אף ע"פ שלא מירח וכלומר דודאי דדינא הכי הויא דצריך להפריש בכורים ואפי' עד שלא נגמרה מלאכת התבואה למעשר שהרי עיקר מצות בכורים להפרישן מן המחובר וא"כ כשנותן מן התלוש חיוב הוא אע"פ שלא מירח וא"כ תקשי נמי ולימא חיובא דבכורים במתני' בתמיה. אטו תנא כי רוכלא הוא ליחשב וליזל אלא ודאי דהך דיוקא דדייקת דלא קתני תרומה נמי ליתא דתרומה בכלל הוא וכשמירח לא יתן הפאה לעני עד שיתקן אותה כדינה תרומה גדולה ומעשר ולא היה צריך התנא לאשמעינן בהדיא לחיובא דתרומה כמו דלא בעי לאשמעינן חיובא דבכורים הכא והאי דינא דקא אמינא בבכורים לאו מהאי מתני' שמענא אלא ממתני' אחריתא וכדמסיק ואזיל:

והיידא אמר דא. ומהאי מתניתא שמעינן דאמרה כן.

דא. הך מתני' דתנינן לקמן בפ"ג דתרומות ומנין שיהו בכורים קודם לתרומה זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית אלא יקדמו בכורים לכל שהן בכורים לכל כדמפרש ולמה נקראו שמן בכורים כו' ומשמעות שמן מלמד עליהן שהן קודמין לכל:

וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו. כלומר והשתא ממילא שמעינן להאי דינא דקא אמינא לעיל דכיון שהבכורים הן קודמין לתרומה וכל הקודם את חבירו חבירו הוא דמתחייב בו אבל הוא לא מתחייב בחבירו וכמו דהתרומה היא קודמת למעשר ראשון. דאחר שהפריש תרומה מתחייב במעשר מן התבואה ולא קודם אבל מה שהפריש לתרומה ודאי אינו מתחייב במעשר ה"נ בכורים הן שמחייבין את התרומה מן הגורן דאחר שמפרישין הבכורים בא חיוב התרומה אבל אין הבכורים עצמן מתחייבין בחיוב תרומה וה"ט לדינא דקאמינא כבכורים:

מתני' דב"ש היא. האי ש"ס מפרש להמתני' דאו או קתני לעולם הוא נותן משום פאה לעני ופטור מן המעשר או שנותן משום הפקר לעני ופטור ממעשר וכב"ש אתיא דאמר לקמן בריש פ"ו דהפקר לעניים בלבד נמי הוי הפקר ופטור מן המעשר:

ואתיא דר"ע כחניות בני חנון. דרשת ר"ע דדריש ואכלת דוקא כדפרישית במתני' אתיא כהך דרשא דשמעינן מברייתא דתנינן גבי בית חנון ולא דר"ע ס"ל לדינא כותייהו אלא כדאמרן:

דהוויין דרשין עשר תעשר. את תבואת זרעך פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר שאינו נהנה מהן באכילה ונמצא שהיו מפקיעין עצמן כשמכרו פירותיהן מחיובא דמעשר וכן הלוקח מהן לא עישר ובטלו מצות מעשר:

קנס קנסו להן. לפרושי טעמא דמתני כהן ולוי שלקחו את הגורן קאי וכדפרישית במתני'.

טבח כהן. שמוכר הבהמה שלו:

פטר לו. מן המתנות שבת אחת מיכן ואילך חייב ליתן וכן א"ר יוסי כשהלכתי לדרום שמעתי אומרים בשם ר"ש בן לוי דשבת אחת הוא פטור.

מדמי לה. לטעמא דהאי דינא דאין פוטרין אותו אלא שבת אחת בלבד להדא דר' יוחנן דהכא דקאמר טעמא משום דקנס קנסו בהן ה"נ משום קנס דמפסיד המתנות מאחיו הכהנים הלכך אחר שבת הראשונה חייב ליתן המתנות:

ואי משום קנס. על שנעשה זה הכהן טבח ומונע מתנות מאחיו הכהנים א"כ אפי' שבת אחת לא יפטרו לו:

חנווני כהן. שעשה לו חנות למכור הבשר פליגי ביה ר' יודן ור' יוסי:

חנווני יכול להערים. וליקח גם מבהמת ישראל אצלו ולמוכרן ומפקיען מן המתנות אבל טבח אין יכול להערים כל כך שאין דרך טבח א' ליתן הבשר לטבח אחר למוכרו:

ועל ישראל שנכנס תחתיו. כלומר החיוב הוא ע"ז שלקחן מן הגוי וכן על ישראל השני שנכנס תחתיו ולקחן ממנו דהואיל שלקחן מן הגוי במחובר נמצא בשעת גמר מלאכתן למעשר ברשות ישראל היו ונתחייבו במעשרות:

ועל הלוקח פירות תלושין מן הגוי. וכגון שנגמר מלאכתן ביד הגוי דלכ"ע פטורין מן המעשרות:

על מה נחלקו על הלוקח פירות תלושין מחבירו. והן כבר נגמר מלאכתן ביד חבירו ובשנת מעשר עני שהיא שנה השלישית והששית מן השמיטה ונחלקו בלוקח עני אם מוציאין מידו לעני אחר או אם הוא יכול לזכות במה שבידו:

עשיר מוציאין מידו. פשיטא הוא אלא משום סיפא נקט לה:

כשם שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה שלו. דהרי עני שלקח קציר שדה מהבעה"ב אינו יכול לזכות בלקט שכחה ופאה של שדה זו אלא צריך ליתנם לעניים אחרים כדתנן לקמן (בפ"ה) המוכר את שדהו המוכר מותר בלקט שכחה ופאה והלוקח אסור וכך אין יכול לזכות במעשר עני שלו ואפי' בשלקח פירות תלושין שכבר נגמר מלאכתן ביד המוכר:

אינן טובלין כמעשר עני שהוא טובל. שאני לקט שכחה ופאה שאינן עושין את הפירות טבל כ"ז שאין מפרישן והרי הבעה"ב יכול ליהנות מפירותיו ואח"כ מפריש אותן אם לא נתנם בתחלה ונמצא שאפי' היו עדיין ביד הראשון יכול הוא לדחות את העניים ולומר הריני נותן אותם אח"כ מן העמרים או מן הגדיש ואפי' מן העיסה ומן הפת והלכך כשלקח העני הזה את פירות הקציר החיוב בידו הוא וברשותו הוא דחל עליהן וצריך הוא ליתן לעניים אחרים אבל מעשר עני עושה טבל להפירות שכל זמן שלא הופרש מעשר עני אסור הוא בהנאה מהפירות והרי הוא כבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון שנגמרה מלאכתו למעשר וחל החיוב על הראשון להפרישן ולא היה יכול לדחות את העניים לאח"כ וכיון שלקח העני הזה אחר שכבר חל החיוב עליהן בתחלה הרי זכה במעשר עני שלהן ואין מוציאין מידו:

מ"ט דר"י הנשיא. השתא דמפריך טעמיה דמעיקרא א"כ ומהו טעמיה וקאמר משום קנס ולאו מדינא הוא אלא קנס שקנסו חכמים שלא יהא עני אחד לוקח הפירות ומחזיק לכל מעשר העני ונמצא מפסיד את העניים אחרים שהבעה"ב היה יכול לחלקו לכולן:

עשיר וכו'. כלומר לא שייך קנס אלא במי שיש בידו ליקח שלא יהא רגיל לעשות כן אבל כיון שהעני אין בידו ליקח בכל זמן ואינו מצוי הוא הלכך משום פ"א שלקח לא קנסוהו חכמים וכדמסיים ואזיל שר"י נשיאה אומר דאף שאין לעני מעות מצוי הוא ללות מעות וקנסו חכמים שלא יהא רגיל לעשות כן ולדברי רבי אינו מצוי הוא ללות דלא שכיחי המלוים לעניים והואיל ואין בידו ליקח בכל עת שירצה משום זימנא חדא לא קנסוהו חכמים:

הדרן עלך אלו דברים