מתני' ואלו מפסיקין לפאה. שדין הפאה אם יש לו שתי שדות צריך להניח מכל שדה ושדה כדדריש בת"כ ומייתי לי' בגמרא שנאמר שדך שלא יוציא משדה לחברתה ואילו מפסיקין שתהא השדה נחשבת כשתי שדות וצריך להניח פאה מכל אחת בפ"ע:

הנחל. נהר מלשון נחלי מים:

והשלולית. אמת המים המחלקת שלל לאגפיה שהאמות אחרות של מים שותין הימנה:

ודרך היחיד. ארבע אמות.

ודרך הרבים. ט"ז אמה ולא נקט לה אלא משום הסיפא דקתני שכל אלו אין מפסיקין באילן וקמ"ל דאפי' דרך הרבים שהיא רחבה [ט"ז] אמה אינה מפסקת באילן:

ושביל היחיד. ושביל הרבים. שביל זוטר טובא דשקל כרעא ומנח כרעא ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. כלומר שמהלכין בו אפי' בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים אז הוא מפסיק בין השדות ואם לאו לא מפסיק:

והבור. שדה בורה שלא נעבדה ונשארה שממה. והאדמה לא תשם. מתרגמינן וארעא לא תבור:

והניר. חרישה כמו נירו לכם ניר:

וזרע אחר. כגון ששתי שדות זרועות חטים וההפסק שמפסיק ביניהם שורה אחת זרוע מין אחר ומפרש רבי יוחנן בגמ' שיעור רוחב הבור והניר והזרע אחר כדי שלשה תלמים של פתיח שעושים בתחלת המחרישה:

והקוצר לשחת. תבואה שלא הביאה שליש וקוצרין אותה ממקצת השדה להאכיל השחת לבהמתו מפסיק אם הוא מעבר אל עבר דקסבר רבי מאיר כל לשחת לאו קצירה היא:

וחכמים אומרים אינו מפסיק. דקסברי אתחלתא דקצירה היא הלכך אינו מפסיק אא"כ חרש את המקום שקצרו לשחת והו"ל שדה ניר והלכה כחכמים:

גמ' שנאמר שדך. והכי דריש לה בת"כ פרשה קדושים שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל וכו':

ואינו מחובר. אנחל קאי. כלומר שא"צ שיהא מושך ומפסיק על כל פני השדה כולה מקצתה אל קצתה הכל בחיבור אחד בהמשכה אלא אפי' אינו מחובר כולו ופיסקי פסקי מושך הוא בכל השדה לארכה מפסיק הוא לפאה וה"ק בהדיא לקמן נחל אע"פ שאינו מושך נתכוין וכאן מכריח הש"ס להאי דינא כדמפרש ואזיל והדר קאמר לה לקמן לאשמעינן ההפרש שבין נחל לשלולית:

ואין תאמר מחובר הוא. דאת"ל שצריך שיהא מחובר המשכתו מבלתי הפסק בו ועל כל השדה בארכה א"כ הוה קשה אפי' בשדה האילן יהא מפסיק:

דתנינן תמן. בהלכה ג' הכל מפסיק לזרעים כל אילו שאמרנו הנחל והשלולית וכו' לזרעים הוא דמפסיק אבל לשדה האילן אינו מפסיק אלא גדר.

האי גדר מחובר ואינו מחובר. כעין בעיא היא וסיומא דמלתא דהאי הוכחה היא דמכאן אתה למד שא"צ שיהא הנחל מחובר דהרי האי גדר דשדה האילן מאי אמרת לפרושי ביה אי במחובר דוקא שהוא מושך על פני כל השדה מבלי הפסק או דלמא אפי' אין הגדר מחובר על פני כל השדה אלא במקומות מקומות הוא ובין הכל נראה דכמחלק את השדה הוא:

אין תימר מחובר וכו'. כלומר ע"כ אתה אומר דבגדר אפי' הוא אינו מחובר בהמשך על כל השדה מפסיק הוא דאם תאמר במחובר מיירי א"כ וכי אפי' שער כותש בדין הוא שלא יפסיק בתמיה וכלומר דהוה קשה אהא דתנינן שם אם היה שער כותש שענפי האילן מעורבין זה עם זה כשער כותש אינו מפסיק ואמאי לא מפסיק הרי אם הגדר נמשך על פני כל השדה מבלי הפסק בדין הוא שאפי' בשער כותש יהא מפסיק אלא ודאי הדא אמרה דמיירי שאינו מחובר כ"א במקומות מקומות הוא והלכך מהני השער הכותש שלא יהא מפסיק:

אין תאמר מחובר הוא אפי' מצד אחד מפסיק. זו הוכחה אחרת הוא וכלומר ועוד דאם תאמר במחובר איירי א"כ נהי דמאי דקשיא לן מהאי דשער כותש מצית לשנויי דמכיון שהענפים מהאילן מעורבים למעלה אינו מפסיק אפי' הגדר מחובר מיהו השתא הוה קשיא לן לאידך גיסא אפי' מצד אחד מפסיק בתמיה דתני אם היה שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק כלומר דהא תני עלה דוקא אם יש שער כותש מכאן ומכאן הוא דאינו מפסיק ומשמע הא אם מצד אחד בלבד הוא מפסיק ואמאי דהא קאמרת שאע"פ שהגדר מחובר הוא ונמשך על פני כל השדה מבלי הפסקה בו אפ"ה הואיל ויש שם שער כותש אינו מפסיק א"כ אמאי אם הוא מצד אחד מפסיק הא מיהת איכא שער כותש ולדידך דלא מהני הגדר להיות נחשב כשתי שדות היכא דאיכא שער כותש אף בשהגדר מחובר א"כ בדין הוא דאף שער כותש שבצד אחד יבטל הגדר אלא ע"כ דבגדר שאינו מחובר ונמשך על כל פני השדה מיירי והשתא טעמא רבה איכא שאם אין כאן שער כותש מפסיק הגדר ומשום דאיכא הכירא בהגדר דלאו שדה אחת היא ואם יש כאן שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק ומשום דמכיון שאין הגדר נמשך על כל השדה מבטלו השער כותש שמן שני הצדדין ולא מיחזי הכירא דהגדר ואם מצד אחד הוא מפסיק משום דאכתי מיחזי היכירא דהגדר מצד השני והדרינן השתא דכל שהוא נמשך על פני כל השדה ונראה וניכר הרבה כמו הגדר בדין הוא שלעולם יהא מפסיק וא"כ גם בנחל שהוא רחב הרבה אם הוא נמשך על פני כל השדה בדין הוא שיהא מפסיק אפי' בשדה אילן ומדקתני שאין מפסיק בשדה האילן אלא גדר דוקא ש"מ דמתני' דידן בנחל שאינו מחובר ונמשך על כל פני השדה מיירי ובכה"ג הוא דאמרינן דלזרעים דוקא הוא דמפסיק:

הפריש פאה משדה לחברתה. שאמר הריני מפריש עוד כשיעור פאה משדה זו לפטור שדה שאצלה:

לא קדשה. שתהא לה דין פאה להיות פטורה מן המעשרות כדין פאה דעלמא לפי שצריך להפריש מכל שדה ושדה בפ"ע:

נתכוין לזכות מן המיצר ושרע מינה. מהו מי אמרינן הא דאין נותנין פאה משדה לחברתה היינו אפילו שאין כאן הפסק אחר אלא המיצר שבין שתי השדות שנתכוין לזכות פאה לעניים משדה זו על מן המצר ולמטה הימנה ובפ"ק דקדושין (בהלכה ה) גריס נמי כעין האי גוונא לענין הקנין בנכסי הגר דבעי התם נתכוון לקנות מן המיצר ושרע מינה משום דקאמר התם לעיל המצר מפסיק בנכסי הגר שאם החזיק בשדה זו לא קנה האחרת ועלה בעי ר"ז שם אם החזיק במצר ונתכוין לקנות המצר ולמטה הימנה אם קונה הוא השדה בחזקה של המצר או לא והיינו כעין הא דהכא לפי שכל המפסיק בנכסי הגר מפסיק בפאה. וקס"ד הכא דהבעיא היא אם המצר חשיב כהפסק בין השדות או לא והיינו דפריך מחלפא שיטתיה דר' יסא דמדלא השיב ליה לר' זעירה כלום ש"מ דקיבל הבעיא מניה ולדידיה נמי ספוקי מספקא ליה והא לקמן משמע דפשיטא ליה דהוי הפסק:

דתנינן תמן. לקמן (בפ"ג בהלכה ב ) מודים חכמים לר"ע דפליגי התם ברישא המנמר את שדהו וכו' ומודים חכמים לר"ע בזורע שדהו שבת הוא אניט"ו בלע"ז או חרדל בשלשה מקומות שכאו"א כמקום בפ"ע היא ונותן פאה מכאו"א וכדמסיק לטעמא:

כיני מתני'. כלומר ואמרינן עלה לקמן דכן צריך לפרש להמתני' דהאי בשלשה דקתני לאו אחרדל בלחוד דסמיך ליה קאי אלא ה"ק שבת בשלשה מקומות או חרדל בג' מקומות. ופליגי התם בטעמא דמודים חכמים לר"ע באלו דשמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן כלומר שאין הכל מתבשל בפ"א אלא לפעמים הראשון שנזרע כאן מתבשל הוא מקודם להאחרון שנזרע אח"כ במקום אחר בשדה זו ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל אחת ואחת:

ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר. דבלאו הכי איכא טעמא אחרינא מפני שכן דרכן של מינין הללו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה כשדה אחת בפ"ע נחשבת היא אלמא דס"ל לר' יסא שאפי' ערוגות ערוגות שהן בשדה אחת נחשבות כאו"א כשדה בפ"ע לענין פאה:

וכה הוא אומר הכן. בתמיה והכא גבי מיצר שבין שתי השדות ספוקי מספקא ליה אי הוי הפסק או לא:

פשיטא ליה שהוא מפסיק. הא ודאי פשיטא ליה דהמיצר הוי כהפסק בין שדה לשדה והיינו דלכתחלה צריך שיתן פאה מכאו"א כדשמעינן מהאי מתני' דפ"ג והתם לכתחלה הוא דקאמר נותן פאה מכל אחת ואחת:

לא צורכה דלא קדשה משום פאה אי לא קדשה. כי קא מספקא ליה לא צורכה אלא בדיעבד אם נתן משדה זו על חברתה אם קדשה משום פאה או לא קדשה דאע"ג דמיצר חשיב כהפסק מ"מ לא דמי להנך דמתני' הנחל והשלולית כו' דנהי דאמרי' לעיל דאף בדיעבד לא קדשה משום פאה שמא דוקא להני דמני במתני' הוא דקאמר דהפסק גדול הוו אבל המיצר מיבעיא ליה אם בדיעבד נמי אין כאן תורת פאה לפוטרה מן המעשר או לא:

ושמע מימר אפי' מצר. ושמע מינה מדתני סתם לא קידשה ולא מחלק מידי דאמרינן אפי' בהפסק מצר מחשבינן לענין דיעבד נמי כשתי שדות:

חצובות. הוא חצובא והוא מין עשב שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק מן הצדדין:

רב חסדא בעי. למימר בהן חלק יהושע את הארץ לשבטים:

אתא ר' חנינא בשם רב חסדא ואמר דבלשון הזה אמר בהן תיחם יהושע את הארץ לגבולותיה סביב:

שלולית. דקתני במתני' דוקא כל שהיא מושכת וקבועה אבל נחל כיון שהוא רחב ביותר אע"פ שאינו מושך נתכוון על כל פני השדה הוי הפסק.

מכיון דתנינן דרך היחיד. א"כ ודרך הרבים מה צורכה למיתני הלא כ"ש הוא:

אלא מימר לך אפי' דרך הרבים וכו'. משום הסיפא אצטריך דצריך לאשמעינן דאפי' דרך הרבים אינו מפסיק בשדה אילן אלא גדר:

מכיון דתנינן שביל היחיד. א"כ שביל הרבים מה צורכה למיתני:

להוציא את הקבוע וכו'. וקמ"ל דאפי' שביל הרבים צריך שיהא קבוע אף בימות הגשמים:

רב אמר בור וניר. דקתני במתני' דהוה הפסק שיעורן בית רובע אם יש בהן רחב כשיעור בית רובע הקב שהוא עשר אמות ומעט יותר על עשר אמות ומעט יותר:

וזרע אחר. בתוך שדהו הוה הפסק אפי' בכ"ש:

ר' יוחנן אמר. שיעור כולן כרחב שלשה תלמים של פתיח שעושין בתחלת המחרישה:

מה ופליג. ושואל הש"ס אם דברי ר' יוחנן נמי אהפסק קאי דבהכי הוי הפסק בין השדות ופליג על רב בכולא מניחא ואף בבור וניר או לא וקאמר דלא פליגי בבור וניר:

מה דאמר רב בחיוב פאה. לאו שהן עצמן חייבי' בפאה דהא בבור וניר לא שייכא בהו חיוב פאה אלא דה"ק מה דאמר רב בית רובע לענין חיוב פאה כלומר לענין הפסק בין השדות דכשיעור כזה הוי הפסק וחייב ליתן פאה מכל שדה ושדה בפ"ע:

ומה דא"ר יוחנן בפטור פאה. וה"ק הבור והניר כל זמן שאינם רחבים אלא כשלשה תלמים של פתיח לא הוו הפסק ופאה אחת פוטרת את כל השדה כולה והשתא איכא למימר דבבור וניר לא פליגי בשיעור הפסק אלא בזרע אחר הוא דפליגי:

והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר דהן הוו הפסק בין השדות ומחמת זה חייבין שתי השדות בפאה ומדקתני סתמא ולא קתני שיעורא ש"מ דהכי קאמר הבור והניר הוו הפסק כמו אם היו נזרעין והיו חייבין בפאה והיינו בית רובע דהאי ברייתא כר"א אתיא דאמר לקמן בפ"ג קרקע בית רובע חייבת בפאה והשתא דייקינן מדלא קתני נמי זרע אחר בהדי בור וניר ולא שמעינן שיעור הפסק דידיה בכמה על כרחך דלית ליה שיעורא דאפי' בכל שהוא הוה הפסק וקשיא לר' יוחנן:

מן מה דאמר רב וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש"ס מדקבעי למימר מעיקרא דהא דקאמר ר"י לענין פטור פאה הוא דלא היא אלא דר' יוחנן נמי בשיעור הפסק לענין חיוב פאה לשתי השדות מיירי ואפ"ה לא פליגי אלא מן האי מה דאמר רב משדה בינונית הוא דמיירי ושיעור בור וניר כדקתני בברייתא דשיעורן בבית רובע כמו שאם היו נזרעין היו חייבין בפאה וזרע אחר שיעורו בכ"ש דכיון שיש בו מין אחר זרוע לא אזלינן בתר שיעור חיוב פאה אלא בכ"ש הוי הפסק:

מן. האי מה דאמר ר' יוחנן בשדה קטנה מיירי בחמשים אורך על שתים רוחב דזהו שיעור בית רובע בקירוב והלכך ליכא למימר בה דהבור והניר הוו הפסק בה כשיעור בית רובע דהא כל השדה עצמה אינה אלא בית רובע והלכך משער ר' יוחנן כג' תלמים של פתיח דהוו פחות משיעור בית רובע וכיון דשדה קטנה היא מן הסברא היא דבזרע אחר בעי הפסק ביותר דאי משום כל שהו לא הוי בה הפסק דכשדה אחת נראית הואיל וקטנה היא אלא דבבור וניר אי אפשר לומר בה בית רובע דכל עצמה לא הויא אלא בית רובע כדאמרן והלכך משערינן בג' תלמים של פתיח לכולן דמיהת שיעור דמתחזי הויא והשתא רב ורבי יוחנן לא פליגי כלל וברייתא דבור וניר בשדה בינונית מיתוקמא וממילא שמעינן דבזרע אחר דלא קתני משום דבשדה בינונית אין לו שיעור אלא בכל שהו הוי הפסק וכולי עלמא מודים בה:

ר"מ ור' יהודה שניהם אמרו דבר אחד. ר"מ דמתני' ור"י דמנחות כדמייתי ליה לקמן תרוייהו בשיטה חדא קיימי כדמפרש ואזיל:

כמה דר"מ אמר הקוצר לשחת מפסיק וכו'. כלומר דר"א מפרש להא דר"מ דקאמר הקוצר לשחת לאו קצירה היא היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר"מ משום דס"ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח"כ והכי מפרש ליה ר' אלעזר נמי לדר' יהודה דמנחות דלקמן דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שיהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה הויא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיב' הפסק לפאה. זהו שיטתא דר' אלעזר אליבא דר"מ ודר' יהודה כדמוכיח מהאי תוספתא דלקמן לר"מ וכדמפרש ליה להא דר' יהודה במנחות והלכך קאמר דתרוייהו ס"ל דהקוצר לשחת מפסיק ושיש בה חיוב פאה דוקא כדלקמן:

והא אשכחן דר"מ אמר חיוב בפאה מפסיק. סיומא דמילתי' דר"א היא דמפרש ברישא לדעתיה דר"מ והדר מפרש לדעתיה דר' יהודה כלומר דהא לר"מ אשכחן דס"ל הכי דבעינן חיוב פאה לאותה קצירה שתהא מפסקת לפאה כהאי ברייתא דלקמיה:

כהדא דתני. בתוספתא פ"ק:

אכלה גוביי. חגב שאכל באמצע שדהו או שקרסמוה נמלים. ומפני שדרך החגב לאכול מלמעלה ודרך הנמלה לקרסם ולחתוך קנה השבולת מלמטה נקט להו בהאי לישנא:

שברתו הרוח או בהמה פטורה. ל"ג לה בתוספתא ואגב שיטפא דמתני' דלקמן בפרקין היא דהתם מיתני לענין פטור פאה והכא בדין דהפסק איירינן והכי הוא בתוספתא שברתו הרוח או בהמה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק:

מני הכל מודים לא ר"מ אמר מפני שהוא פוטר פאה. מאן הכל מודים דקתני לאו ר"מ הוא דס"ל במתני' דהקוצר לשחת מפסיק אפילו לא חרש למקום שנקצר מודה הוא הכא דדוקא אם חרש היא דמפסיק וטעמא מאי על כרחך הוא דר"מ אמר כאן דאינו מפסיק אא"כ חרש מפני שהוא פטור פאה דהך שאכלה חגב ליכא כלל והך דנמלים ושברתו הרוח או בהמה אע"ג דאיכא פטור הוא מן הפאה כדתנן לקמן בפרקין וכיון שאין בקצירת מקום הזה חיוב פאה ס"ל לר"מ דלא הוי הפסק אא"כ חרש:

אבל אם היה חייב. בפאה אפי' לא חרש מפסיק כדקאמר ר"מ במתני' דלעולם מפסיק והשתא ע"כ דהקוצר לשחת דר"מ דקאמר מפסיק היינו בשקצר לאחר שהביאה שליש דאז חיוב פאה איכא להך קצירה אם היה קוצרו לאדם אלא משום דקצירה לשחת הוא והלכך הוי הפסק:

כהאי דתנינן תמן. השתא מפרש ליה לדר' יהודה והי רבי יהודה כהאי דתנינן תמן בפ"ו דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמ' מותר לקצור קודם לקצירת העומר כדי להאכיל לבהמתו א"ר יהודה אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמה עד שלא הביאה התבואה שליש אבל אם הביאה שליש אסור לקצור אף לבהמה:

יקצור חייב בפאה. כלומר והשתא לר' יהודה אם יקצור חייב בפאה דלאחר שהביאה שליש הוי קצירה לחיוב פאה והלכך ס"ל דאף לשחת אסור לקצור קודם למימר כיון דהך קצירה באותה שעה קצירה מעלייתא היא בעלמא לענין חיוב פאה:

ודבר שהוא חיוב פאה מפסיק. מסקנת מילתיה דר' אלעזר היא וכלומר דהשתא ר' יהודה ור"מ בחדא שיטתא קיימי דקצירה כה"ג שיש בה חיוב פאה אם היה קוצר כדרכו חשיבא הפסק לפאה אם קוצר לשחת הוא וכדאמרן.

ר' זעירא בעי. עלה על הא דאמר בשם ר' אלעזר לפרושי מילתייהו דר"מ ור"י דבקצירה שיש בה חיוב פאה תליא מלתא ומוקי לה להא דר"מ במתני' דלאחר שהביאה שליש איירי וכן להא דמדייק לר' יהודה דמתיר לקצור עד שלא הביאה שליש אבל אם הביאה שליש אסור ומטעמא דקצירה דכה"ג מקרי קצירה לענין חיוב פאה וכדלעיל ור' זעירא משמיה דנפשיה הקשה ע"ז דמנ"ל לר"א הא אימא דלא תלינן כלל דינא דהקוצר לשחת בדינא דחיוב פאה לא לר"מ ולא לר' יהודה אלא כמה דר' יהודה אמר התחיל עד שלא הביאה שליש דמתיר הוא לקצור קודם לעומר משום דקצירה לשחת לאו קצירה היא ואפילו הביאה שליש פטור וכו' וכלומר דאם קוצר לשחת הוא אפי' היה קוצר משהביא שליש היה פטור מכל אילו דאין פאה למה שקוצר לבהמה וכיון שכן הוא לא שייך למיתלי דין דמתני' בקצירה דחיוב פאה אלא דר"י ס"ל התם דלא התירו לקצור אף לבהמה אלא בזמן דהך קצירה אינה ראויה אלא לבהמה והיינו עד שלא הביאה שליש וכן נמי לר"מ אמרינן התחיל עד שלא הביא שליש וכו' כלומר לענין פאה וכל הני לעולם פטור הוא כל זמן שקוצר לשחת בין קודם שלא הביא שליש בין לאחר מיכן אלא דר"מ במתני' לא איירי אלא בקוצר לשחת עד שלא הביא שליש והשתא לא תקשי נמי לר"מ דברייתא דקתני הכל מודים וכו' דהתם בלאחר שהביאה שליש איירי והלכך לענין הפסק לא הוי הפסק אא"כ חרש ומתני' בשלא הביאה שליש:

מתני' אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שאם עומד בצד הזה אינו יכול לקצור בצד השני עד שיעמוד באמצע וקוצר מכאן ומכאן:

ר"י אומר מפסקת. הואיל והיא רחבה כל כך שצריך לעמוד באמצע ולקצור מב' צדדיה אבל אם עומד בצד הזה וקוצר בצד השני אינה מפסקת והלכה כר' יהודה:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. כלומר שההר זקוף וצריך לחפור ולחרוש בו בכלי ברזל שחופרים בו את הקרקע מפני שאין הבקר וכליו יכולין לעבור שם ואם הוא עומד בין שתי השדות אינו מפסיק אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בו בכליו הואיל ויכול לעדור אותו במעדר ונותן פאה אחת לכל:

גמ' הוון בעי מימר ולא פליגין. היו בני הישיבה רוצין לומר דלא פליגי תנאי עליה דר' יהודה דודאי עם הת"ק דמתני' דלעיל דקתני השלולית דמפסקת לא פליג אלא דעלה מפרש ר' יהודה דהשלולית והיינו אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת היא שמפסקת:

אשכח תני. חדא ברייתא אמת המים הקבועה ה"ז מפסקת ומדלא קפידא לא שתהא קבועה ונמשכת ש"מ דהאי תנא דברייתא פליג עליה דר' יהודה וס"ל דכל שהיא קבועה אע"פ שיכולה להקצר כאחת מפסקת:

הוון בעיי מימר. השתא מפרש לה להא דר' יהודה דהוי ס"ד דבני הישיבה לפרש מן מה דאמר ר' יהודה שאינה יכולה להקצר כאחת סתם ולא מחלק במידי:

בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מיכן ומיכן אינו מפסיק. כלומר דלא תידוק מינה הא אם עומד באמצע ויכול לקצור מכאן ומכאן דמפסיק אלא אפי' בכה"ג שאם היה עומד באמצע יכול הוא לקצור מיכן ומיכן אעפ"כ אינו מפסיק משום דבעינן שתהא רחבה ביותר שאף אם הוא עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן ואז אינה יכולה להקצר כאחת מיקריא ומפסקת דהא ר' יהודה סתמא קאמר. כך היה ס"ד דבני הישיבה:

אשכח תני ופליג. אשכחן ברייתא בתוספתא דמפרש לה בהדיא למילתיה דר' יהודה ופליגא על הא דהוון בעון מימר:

היה עומד באמצע. דברו ר' יהודה בתוספתא דפ"ק הן דקתני התם גבי דברים המפסיקין אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת א"ר יהודה אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק. אלמא דאם צריך הוא לעמוד באמצע ולקצור מכאן ומכאן אינה יכולה להקצר כאחת קרינן לה ולא אתא אלא לאפוקי שאם עומד מצד אחד ויכול הוא לקצור מצד השני שאז מקרי יכולה להקצר כאחת ואינה מפסקת:

אם עוקר הוא את המחרישה. אם הוא צריך לעקור את המחרישה כשחורש מצד זה ואינו יכול לחרוש לצדה האחר עד שמגביה את המחרישה ונותנה מצד זה מפסיק אבל מצד אחד כלומר שאינו צריך לעקור ולהגביה המחרישה שהסלע אינו גבוה כל כך ויכול הוא לחרוש בתכיפה אחת לצד השני אינו מפסיק:

והתני. בתוספתא שם:

מדרגות. מקומות זקופין בארץ כמדריגות שהן גבוהות עשרה טפחים מפסיקין ונותן פאה מכאו"א:

פחות מכאן. ומשמע הא פחות מכאן אינו מפסיק ונותן פאה אחת על הכל ואמאי:

ופחות מיכן אינו עוקר את המחרישה וכו'. בתמיה וכי אע"פ שאינם גבוהות עשרה טפחים א"צ הוא לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה ואפ"ה אינו מפסיק וקשיא לר"ל:

אפי' מפחות מיכן עוקר הוא. כלומר דמשני לעולם בעוקר תליא מילתא כדר"ל ואפי' בפחות מיכן מפסיק והא דקתני גבוהות עשרה טפחים לא אתינן מיתני עשרה אלא בגין הסיפא דקתני התם שאם היו ראשי שורות שבמדריגות מעורבין שהוא נותן פאה מאחת על הכל וקמ"ל דאפי' הן גבוהות עשרה מ"מ בראשי שורות מעורבין כאחת הן חשובין:

מתני' הכל מפסיק לזרעים. הכל לאתויי הא דריש לקיש דלעיל:

אלא גדר. גבוה עשרה טפחים ובשאר אילנות מיירי ולאפוקי חרובין וזתים כדתנן במתני' דלקמן:

ואם היה שער כותש. שענפי האילן מעורבין זה עם זה וכשער ונוגעין בגדר על גבו כדמפרש בגמ':

מתני' ולחרובין כל הרואין זא"ז. כל זמן שהעומד אצל א' מן האילנות יכול לראות האילן האחר אע"פ שיש ביניהן גדר אינו מפסיק ונותן פאה אחת מאילן זה על חבירו:

לזתים שהיו להם בכל רוח. על כל הזתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר היו ניתנים פאה אחת ופאה אחת לזתים שהיו להם בצד מערבה וכן לד' רוחות.

אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. אע"פ שלא היו רואין זא"ז לא היו נותנים כ"א פאה אחת לכולן והלכה כר"ג ולא כר"א בר' צדוק שאמר משמו:

גמ' מה כותש. בעיא היא מהו כותש ובאיזה ענין הוא כותש לפי שלשון כותש משמע זה ע"ג זה על דרך בתוך העלי במכתש ומספקא ליה אהייא קאי:

ועולה במכתש. אם הוא על שעולה במכתש שמלמעלה עולין ענפי האילן ומסתבכין זה ע"ג זה ואע"פ שאינן נוגעין ע"ג גדר ממש מ"מ כאחת נחשבין ואין הגדר שלמטה מהן מפסיק אותן:

או כותש על גבי גדר. או שצריך שיהיו ענפי אילן כותשין ונוגעין ע"ג גדר ממש דאז הוא דנחשבין כאחת:

מן מה סער כותש. כלומר דפשיט לה מן מה דקאמר אם היה שער כותש משמע דאם הגדר היה שער כותש קאמר דאי למעלה ואינן נוגעין בגדר א"כ אין הגדר כותש ומאי אם היה דקאמר הכי הול"ל ואם יש שער כותש אלא הדא אמרה כותש ע"ג גדר שצריך שיהו נוגעין על גבו ממש דאז לא חשיב הגדר להפסיק אותן. א"נ דפירוש הבעיא כך הוא דבעי מה כותש ועולה במכתש כלומר אם צריך שהגדר המפסיק יהא גבוה כ"כ עד שעולה במכתש והוא השער מן ענפי האילנות המסתבכין זה בזה:

או כותש ע"ג גדר. כלומר או דלא בעינן שיהא הגדר עולה עד השער אלא אפי' אם השער הכותש היא שנוגע בענפים המתפשטים ותלוים למטה ע"ג גדר סגי בהכי ופשיט לה מן מה דקתני אם היה שער כותש משמע דאם יש שם שער כותש סגי:

ואין הגדר כותש. וכלומר שא"צ להיות הנדר עצמו עולה בכותש. הדא אמרה כותש ע"ג גדר הוא דבעינן שיהא נוגע בו בלבד ולא שיהא עולה במכתש ועיקר:

זמנין דהוה בה בתוך ד"א. כלומר לפעמים אמרינן בדין הזה שצריך שיהיו נטועין האילנות בתוך ד"א להגדר דהואיל דאין רחוקין ד"א מן הגדר מחשבינן לענפי האילן המעורבין על גבו מכאן ומכאן לעשות אותן כשדה אינן אחת שאין כאן הפסק ולאפוקי אם היו אילנות רחוקין יותר מיכן להגדר לא מהני השער כותש למחשבינהו כאחת.

וזמנין וכו' כדמפרש ואזיל:

מה את ש"מ. מאי קאמר וד' אמות מאי נינהו:

ומפרש לה והוא וכו'. כלומר הא דקאמר זמנין דהוי בה בתוך ד"א היינו והוא שיהו בתוך ד"א לגדר וכדפרישית.

והן שיהו בתוך י"ט בין נוף לנוף. והא דקאמר דזמנין אמרינן בה שבלבד שיהו בתוך י"ט בין נוף האילן שבצד זה לנוף האילן שבצד זה היינו בנטועין מטע י' לבית סאה וזהו בנטיעות ילדות שדרכן ליטע אותן רצופין במטע י' לבית סאה כדאמרינן בפ"ק דשביעית ואילנות זקנות אמרינן שם דרכן להיות שלשה אילנות לבית סאה והלכך כיון דנטיעות הללו דרכן שיהו רצופין אם היה בין נוף שבאילן מצד זה לנוף שבצד (זה) תוך עשרה טפחים סגי בהו להיות שער הכותש מחשיב להו כאחת ולאפוקי יותר מי"ט דאז לא הוו רצופין ואין נחשבין כאחת אבל ברישא באילנות זקנות מיירי דדרכן להיות מפוזרין בשלשה לבית סאה הלכך עד ד"א מאילן שבצד הגדר הזה לאילן שבצד גדר השני מחשבינן להו כאחת ע"י שער הכותש טפי לא.

גמ' מי מכוין להן את הרוחות. כלומר לאיזה רוחות הוא דקאמר אם לרוחות העולם הא לפעמים אין העיר מכוונת לנגד ד' רוחות העולם ומי מכוין להם בכל פעם לראות לפי רוחות העולם וליתן פאה אחת לרוח.

העיר. וקאמר דבאמת מה"ט אמרינן דלרוחות העיר הוא השיעור והעיר היא שמכוונת להם את הרוחות ואף שאינן מכוונות לרוחות העולם.

ארבעה בדים. שורות של אילני זתים.

לד' רוחות העיר וכו'. וכלומר דר' יוסי בר בון העיד שהיו נוהגין של בית רבי כן ולד' רוחות העיר הוא וכדאמרן:

שלשה. או שלשים אילנות:

הראשונים וכו'. כשעומד אצל הראשונים רואה הוא את האמצעיים וכן להיפך אבל אין נראין הראשונים שבקצה זה להראשונים שבקצה האחר אם אמרינן דהואיל ומהאמצעים רואין לכאן ולכאן האמצעיים מצרפן גם לשני הראשי' שבהצדדים לפאה אחת או לא וקאמר דאין האמצעיים מצרפן אלא מן הראשים על האמצעיים או מן האמצעיים על הראשים מפריש פאה אחת מאלו על אלו אבל מן הראשים על הראשים אינו מפריש ונותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן:

מתני הזורע את שדהו מין א'. מאיזה מין שהוא:

שני מיני חטים. כגון שחמתית או לבנה.

מתני נחום הליבלר. הסופר.

מן הזוגות. הם כל אותם הזוגות הנזכרים בפ"ק דאבות שקבלו שנים שנים עד מפי שמעון הצדיק והוא קיבל מהנביאים עד הלכה למ"מ.

גמ' קצר חצי איגדו וחצי איגדו וחצי שמותית. בזורע שני מינין חטים איירי. איגדו ובר"ש פ"ד ממע"ש גריס אגרו והכל א' ומלשון גורדלי הוא בפ' במה אשה (דף ס"ב) ביין גורדלי. לבן. או ביין חרדלי. שחור:

שמותית. כמו שחמתית כלומר שהיתה שדהו זרועה שני מיני חטין לבנה ואדומה וקצר החציה על מנת לעשות גורן א' ונמלך ועשאן שני גרנות אינו מפריש וכו':

לא בתחלה ולא בסוף. כלומר אפי' בתחלה לא כמו שאינו מפריש פאה אחת לבסוף וקמ"ל דלא אזלינן בתר מחשבתו שבתחלה לעשות גורן א' אלא אחר המעשה אזלינן והיינו אם נמלך קודם שיכלה את כל הקציר כדלקמן ואפי' אם הפריש מזה על זה בתחלה אינו כלום וצריך שיפריש בסוף מכל גורן וגורן בפ"ע:

קצר חצי האגדו וכו'. וכן איפכא דאפי' לקולא בתר מעשה אזלינן.

מפריש מן האגדו שבסוף וכו'. כלומר בין ממה שקצר בתחלה בין ממה שבסוף שהכל כמין א' הוא הואיל ועשה גורן א':

מפריש מן האגדו על האגדו. כלומר ואצ"ל שמפריש מן האגדו שבסוף על האגדו שקצר בתחלה ומשום דלקמיה נקט לה.

בשכילה את שדהו. ודוקא בשכילה לקצור כל שדהו בהא הוא דאמרינן דהולכין אחר מעשיו שעשה גורן אחד ומפריש ממין א' על חבירו:

אבל אם לא כילה את שדהו אפי' מן האגדו על האגדו אינו מפריש. כלומר שכילה לקצור את האגדו בלבד ולא כילה השמותית אינו מפריש ממנו כל זמן שלא כלה גם השמותית וטעמא דאי אמרת שיפריש ממין זה שכלה לקצרו על אותו המין בעצמו גזירה שמא יבוא להפריש ממנו גם על המין אחר שיאמר הרי דעתי לעשות אח"כ גורן א' משניהם ודי בפאה אחת על הכל ושמא אחר שיקצור כל השמותית יהא נמלך לעשות ממנו גורן אחר ונמצא שצריך ליתן פאה אחרת מהשמותית והוא יסמוך על פאה שהפריש מן האגדו על הכל ולפיכך אמרו שאפי' מן אותו המין לא יפריש עליו בעצמו עד שיכלה לקצור גם המין האחר ואז אם יעשה גורן א' נותן פאה אחת ואם ב' גרנות שתי פאות:

קצר חצי אגדו וכל השמותית וכו' וכל השמותית ששם נפטרה. ואע"ג שלא כלה כל השדה ועכשיו עושה שתי גרנות וא"כ היה צריך להפריש מכל מין ומין בפ"ע שאני הכא דכיון שכלה לקצור כל השמותית וגם החצי האגדו בשעה שהיה בדעתו לעשות גורן אחד הו"ל כמו שכלה את שדהו דהא מיהת מהשמותית כלה הכל וממין האחר החצי דכל מה דאמרינן דלא אזלינן בתר מחשבתו דוקא בשלא כלה שדהו משום מין מהמינין כדאיירי ברישא אבל אם כבר כלה מין אחד לגמרי וממין השני חציו כמו שכלה את שדהו מחשבינן ליה ובמה שהפריש מן האגדו פוטר הוא את כל השמותית:

גמ' אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה. מה טעם של אותה הלכה:

אל תפליגנה לדבר אחר. לומר בה שבודאי יש להלכה זו איזה ענין אחר ולא כך אמרו חכמים ומחמת כן תזלזל בה:

שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני. ואין אנו יודעין הטעם וכולן משוקעות הן במשנה ולפיכך לא תפליג למשנה שאין אתה יודע טעמה דכך נמסרה למשה בסיני:

ויאות. ודאי כך הוא שהרי הלכה זו שני מיני חטין אלולי שבא נחום ופירש לנו שכך היא הלמ"מ כלום יודעין היינו שכך נמסרה למשה ואע"פ שאין אנו יודעין הטעם דתלינן בעשיית גורן אחד או שנים אין להרהר מעתה אחריה:

אכתוב לו רובי תורתי. ודריש על הדברים שנדרשין מן הכתב ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן:

וכיני. בתמיה. וכי כן הוא הלא רוב דברים שבע"פ אינם נדרשים ע"י המדות אלא כך קיבלו איש מפי איש עד הלמ"מ:

אלא כיני. כך תדרוש את הפסוק אכתוב הדברים שבכתב לו רובי תורתי כלומר לו מסרתי בע"פ רובי תורתי והיינו דכתיב לו דקאי למטה ומדקרי אותם תורתי מלמד שחביבין הן הנדרשים מן הפה שדבר אחד נלמד מן חבירו ע"י דרשת חכמים שמדמין מלתא למלתא יותר מן הדברים הנדרשים מן הכתב לפי שרוב הנדרשים מן הכתב אין להוסיף בהם כמו דאמרינן אין אדם דן ג"ש מעצמי וכיוצא בו והנדרשים מן הפה למדין דבר מדבר הן:

אלו התוכחות שבתורה. ודריש רובי כמו הרבית המשא ואפי' כן כמו לא זר נחשבו בעיניהם שמקבלים עליהם באהבה:

רבי אבין. דריש לה דהכתוב אומר הטעם שלא נכתבו הדברים שבע"פ שאלולי כתבתי לך רובי תורתי שהן שבע"פ לא כמו זר היו נחשבין ישראל שאף להעכו"ם יש להן ספרים ואף התורה שלנו העתיקו אותה ומה יהיה ביני לבין האומות:

דפתריהן. הכתובין על הקלף ודפתרא אבל עכשיו יש לנו דברים שנמסרו בע"פ ואין להם מזה כלום:

כי על פי הדברים האלה. על אלו דברים הנאמרים בפה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

חד אמר אם שמרת מה שבפה וכו'. כלומר דמר דריש להמקרא הזה דכתיבי ביה תרוייהו כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' ומשמע דעל שתי התורות כרת ברית אתם על שבכתב ועל שבע"פ ודלא כרבי שמואל בר נחמן ואידך סבירא ליה דהואיל וכריתות ברית כתוב אצל הדברים שבעל פה משמע דעיקר כריתות הברית בשבילם היא וכהאי דרבי שמואל בר נחמן דלעיל. והלכך דריש מה דכתיב בהאי קרא גם לדברים שבכתב משום קיבול שכר היא דכתיב והיינו דקאמר כרתי אתך ברית ואת ישראל ולא קאמר אתכם אלא ללמדנו דכמו שאתה משמר ומקיים לשתיהם כך אם יהיו ישראל מקיימין את שתיהם יקבלו שכר כמוך:

עליהם. מבעיא ליה וכתיב ועליהם וכן כל מבעיא ליה וכתיב ככל וכן דברים וכתיב הדברים אלא ללמד למקרא ומשנה תלמוד ואגדה וכו' הכל נאמרו למשה בסיני:

וחבירו. משה כבר היה לעולמים. בקבלת משה מסיני שזכה לשני עולמים ועכשיו זכה זה שנתגלה על ידו ונראה כדבר חדש והשתא נמי לא קשיא סיפיה דקרא לרישיה דאם כבר היה לעולמים אין זה דבר חדש אלא שהאחד אומר זה וחבירו משיבו זה:

אין למדין. הלכה למעשה דבר מן דבר ולא מן ההלכות שהוזכר בהן הלכה למ"מ אין למדין מהלכה זו לדמות לדבר אחר כמוה ולא ממה שהוזכר באגדות ולא מן התוספתות אלא מן התלמוד לפי שהאמוראים שבתלמוד הן הן שביררו הלכה למעשה מתוך פלפולם ומתוך סברא שלהם ולפיכך אע"פ שלפעמים הוזכר במשנה ובברייתא הלכה כר' פלוני אין סומכין על זה כ"א דוקא על הלכה שבגמרא:

תני ר' חלפתא וכו'. ובסוף פ"ק דחגיגה גריס והתני ר' חלפתא. וכצ"ל דקושיא היא והתני ר' חלפתא בן שאול היא שני מיני חטין היא שני מיני שעורין דין אחד לשתיהן והא במתני' לא הוזכר הלמ"מ אלא בשני מיני חטין אלמא דלמדין מן הלכה ולדמות מלתא למלתא הימנה:

כך היתה הלכה בידם ושכחוה היא שני מיני חטין וכו'. כלומר לא שלמדו שעורין מחטין אלא כך היתה הלמ"מ דשתיהן שוין לדין זה אלא ששכחוה ולפיכך לא הזכירו במשנה כ"א שני מיני חטין וחזרו והוזכרו ושנו בברייתא לשתיהן:

והתנינן. לקמן בפ"ג:

המחליק בצלים לחים לשוק. המחלק שנוטל חלק אחד מהן למוכרן בשוק ומניח חלק אחר היבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דכשני מינין של חטין דמו:

אית לך מימר שוק וגורן כך היתה בידם הלכה ושכחוה. בתמיה וכי יש לך לומר שכך היתה הל"מ לשנותן לדין דשוק וגורן בבצלים עם זורע שדהו שני מיני חטין הא ודאי דלא נשנו אלו שני הדינים כאחת אלא שחכמים למדו דין דבצלים מדין שני מיני חטין אלמא דלמדין מהלמ"מ לדבר אחר ולא משני מידי:

אין למדין מן הורייה. אם ראה לרבו שהורה כך וכך אין למדין מזה דאפשר היה לו איזה טעם בדבר לפי שלפעמים מורין לפי שעה הצריכה לכך ולפעמים לכך:

הכל מודין שאין למדין מן המעשה. אם ראה לרבו שעושה מעשה בעצמו כך אין למדין לקבוע הלכה כן לפי שאפשר שהיה לו איזה טעם באותו פסק דין וכן אין למדין מזה לדמות מילתא למילתא עד שיאמר לו הלכה למעשה כן:

הדא דתימר בההיא דלא סבר. מל' גמיר וסביר כלומר דוקא אם זה התלמיד אין לו סברא בעצמו אלא שראה שרבו עשה כן ואפשר שהוא טועה בדבר וכן אין לו לדמות וללמוד דבר מדבר הואיל והוא עצמו אינו בעל סברא ויבא לטעות:

ברם בההוא סבר עבד. אבל אם הוא בעל סברא עושה הוא ע"פ הסברא שנראה לו לדמות מילתא למילתא שראה מעשה מרבו. ודרך שאלה א"ל ר' מנא כן:

א"ל. ר' חנניא דלא היא אלא בין סבר בין לא סבר בהוא דפליגא. כלומר לא אמרתי אלא בדבר שיש בו מחלוקת חכמים ובזה אין חילוק בין שהתלמיד הזה הוא בעל סברא או לא אל יעשה כמו שראה מעשה מרבו או ללמד ממנו לדבר אחר וטעמא דהרבה פעמים שנינו הא דר' פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ואפשר שרבו בעצמו שהכריע לעשות מעשה כאחד מתנאי דפליגי בדין הזה לא שמע בפירוש אלא דלמד מכללא ואינו כן:

ברם בהוא דלא פליגי. אבל בדבר שאין בו מחלוקת חכמים כלל ואין לספק בדבר שמא טעה רבו בהך דאמרן:

בין סבר בין לא סבר. יכול לעשות מעשה כזו בעצמה כמו שראה מעשה מרבו:

מתני' שדה שקצרוה גוים. לעצמן כדמפרש בגמ':

קרסמוה נמלים. כמו כרסמוה מלשון יכרסמנה חזיר מיער שדרך הנמלה לחתוך קנה השבולת מלמטה:

פטורה. דכתיב ובקצרכם עד שתהיו אתם הקוצרים:

שחובת הקציר בקמה. כלומר חובת הפאה של הקציר הניח זה בקמה שקצרוה הלסטים ונהי דאם כלה השדה חזר פאה לעומרים וחייב להפריש מן העומרים הנ"מ היכא דכלה הוא אבל הכא הוא לא כילה:

נותן פאה ממה שקצר. כפי השיעור ממה שקצר הוא:

הלוקח הוא נותן פאה לכל. לפי שחובת הפאה ממה שקצר נשאר בזה החצי שקנה הלוקח והוי כאילו לא מכר לו אלא מה שישתייר בשדה אחר שיוציא ממנה הפאה שראוי להוציא מאותה שדה. וכן הפודה מיד הגזבר מוציא מחצי השדה שפדה כל הפאה הראויה לשדה כולה:

גמ' מתניתא בשקצרוה הנכרים לעצמן. אבל אם קצרוה בשביל הישראל הוי כאלו הוא הקוצר וחייבת בפאה.

ותני כן. בתוספתא פ"ג:

אין שוכרין פועלים גוים מפני שאין בקיאים בלקט. ולא יניחו את העניים ללקוט ש"מ דפועלים גוים שקוצרים בשביל הבעה"ב חייב בלקט וה"ה בשכחה ופאה.

מתניתא. הא דקתני קצרוה לסטים חציה פטורה:

בשקצרוה לאבדה. שאיבדו וקלקלו מה שקצרו אבל אם קצרוה שלא לאבדה הוה קציר וחייבת בפאה. ונותן הבעה"ב מהחצי שקצר הוא:

א"ר הושעיא בר שמי. דלא היא דאפילו תימא בשקצרוה שלא לאבדה נמי פטורה שמאחר שהפאה ניתנית במחובר לקרקע ואין הקרקע נגזל וכל היכא דאיתא ברשותה דמרה קיימא וא"כ הויא כמו דהוא ברשות הבעלים ובאותה החציה היא חיוב הפאה של השדה ולפיכך פטור מליתן מהחצי שקצר הוא:

מפני שהוא מפריש מן הקציר על הקמה ומן הקמה על הקציר. כלומר דאף דלפעמים מצינו שהוא מפריש פאה מן מה שקצר על הקמה שעתיד עדיין לקצרה וכן להיפך והיינו בשכילה הוא לקצור כל השדה כדלקמן ואז מפריש הוא מכל אשר ירצה:

ואינו מפריש מן הקציר לא על הקציר ולא על הקמה. אבל זה שקצר החצייה בלבד ולא כילה השדה כולה כ"א לסטים שקצרוה חציה הנשאר א"צ להפריש מהחצי שקצר הוא לא על הקציר ולא על הקמה וכלומר דאף אותו החצי שקצר בעצמו פטור הוא לפי שהניח חובת הקציר בהקמה ואותה קצרוה הלסטים:

פעמים וכו'. השתא מפרש לה להא דאמר מפני שהוא מפריש מן הקציר על הקמה היינו לפעמים שהוא מפריש כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו'.

ושייר בה. מן הקמה כדי פאה של אותה השדה:

כיון שקצר שבולת הראשונה. כלומר ואם אח"כ נמלך הוא לקוצרה ולא נתן הפאה מן הקמה שהשאיר הדין הוא שחזרה הפאה לעומרין ומפריש אף מן הקציר שבתחלה על הכל והרי מפריש הוא מן הקציר על הקמה שהרי מן הנשאר לא קצר אלא שבולת אחת בלבד אלא כיון שקצר ממנה אפי' שבולת אחת כבר חזרה פאה לעומרין:

ולא סוף דבר שכילה את שדהו. והניח כדי פאה בלבד דאמרינן דמשכחת לה שמפריש מן הקציר על הקמה אלא אפי' בשלא כילה את שדהו נמי משכחת לה והיינו בשקצר איזה חלק מן שדהו ואמר מכאן ואילך אני מפריש פאה וכלומר עכשיו אני מפריש פאה כשיעור של השדה ואח"כ אקצור את הנשאר:

כיון שקצר שבולת הראשונה. כלומר ואם אח"כ נמלך והתחיל לקצור כיון שקצר אף שבולת אחת חזרה פאה לעומרין והרי הוא מפריש מן הקציר שבתחלה על הקמה.

המוכר מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת את העומרין. על הא דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח הוא נותן פאה לכל שהחיוב הוא אצלו ומבעיא ליה השתא אם המוכר הוא עני אם יכול הוא לזכות לעצמו באותה הפאה שצריך הלוקח להפריש גם על העומרין שקצר המוכר וכגון שמכר לו גם כל השדה עם חצי הקמה הנשארת וכהאי דתנינן לקמן בפ"ה המוכר את שדהו המוכר מותר בלקט ובשכחה ופאה והלוקח אסור ומוקי לה הש"ס התם במכר לו שדהו וקמתה אבל אם שייר השדה לעצמו שניהם אסורין דאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך ולפיכך הכא בשמכר לו השדה עם חצי הקמה מספקא ליה אם המוכר יכול הוא שיזכה גם בחלק הפאה שמפריש הלוקח על אותו הקציר שקצר כשעדיין היתה השדה ברשותו או לא:

נישמעינה מן הדא. דתנינן התם לעיל המקבל שדה באריסות לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני א"ר יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו מחצה לשליש ולרביע דכיון שיש לו חלק במחובר אסור הוא בכל אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה וכדמפרש לה טעמא:

מה בינה לקדמיתא. מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

אלא. כלומר דהיינו טעמא דבסיפא לא אמר לו שיהא שלו אלא כשתקצור שליש תהא שלך וכיון דלא זכה המקבל בחלקו אלא בתלוש וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה הוא הלכך מותר הוא בלקט ושכחה ופאה:

א"ר בון. השתא נוכל לפשוט מינה להבעיא דהדא אמרה דבדין משנתינו נמי כן הוא שהמוכר שאין לו חלק עכשיו לא בשדה ולא במחובר שיכול לזכות הוא גם באותו חלק הפאה שמתרת את העומרין שקצר הוא דקס"ד דמה"ט דמיא ממש לדין המקבל דסיפא דהתם:

א"ר יוסי. לא היא דלא דמי דתמן לא נתחייבה שדהו פאה ברשותו של המקבל שהרי לא זכה בחלק הקציר אלא אחר שיקצור אבל הכא שקצר זה החצי קודם שמכר שדהו ונתחייב הקציר כשהיתה שדהו ברשותו ודאי דאינו יכול לזכות בחלק הפאה של אותו הקציר דבשעה שקצר היתה שלו:

אילו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר. כלומר הא לא דמיא אלא להא דאילו קצר חצי השדה ומכר גם מה שקצר והשדה עם חצי הקמה והיה הלוקח מותר בלקט שכחה ופאה של אותו חלק הקציר שלו:

יאות. אתה אומר דגם המוכר בדין דקיימינן בה השתא מותר הוא בהן אלא דודאי הא ליתא דהאיך יהיה הלוקח מותר בהן הרי הוא עכשיו השדה שלו עם הקציר ואע"פ שהחצי הראשון קצר המוכר וא"כ הכא נמי לענין המוכר דבאותו חלק שקצר אינו יכול לזכות בהפאה שעל חלק זה:

הלוקח וכו'. השתא בעי איפכא אם הלוקח יכול לזכות לעצמו באותו חלק הפאה שמתרת את העומרין שקצר המוכר הואיל ונקצר כשלא היה ברשותו וקאמר דתליא בפלוגתא דרבי ורבי יהודה נשיאה. דפליגי בסוף פרק דלעיל אם העני זוכה במה שיש ת"י או לא:

קצירת ח"ל מהו שתהא חייבת בפאה. אם העלה אותו הקציר לארץ אם עכשיו תתחייב בפאה אף על פי שהוא מחו"ל כדמפרש ואזיל להבעיא:

שלא תאמר וכו'. כלומר ומאי הוא דמספקא לן ומהיכי תיתי תתחייב וקאמר דמשום דאיכא למימר דדמיא לדין דהקדש דמתני'.

שלא תאמר. אם יש סברא לומר דהואיל ומצינו דקציר הקדש פטור דאימעוט מקצירך פרט להקדש וכן קציר ח"ל פטור דאימעוט מקציר ארצכם והשתא אי מה הקדש מצינו דלפעמים חייב הוא בפאה כגון שפדה מיד הגזבר דאע"ג דמתחלתו היה הקדש השתא מתחייב הוא כשיצא מיד הקדש וא"כ ה"נ נימא אף חו"ל חייב כשהעלה הקציר לארץ או לא:

אשכח תני. דקצירת חוץ לארץ לעולם פטור הוא ואפילו העלהו לארץ דכתיב קציר ארצכם תרי זימני חד בפרשה קדושים וחד בפרשה אמור ללמד על קצירת חוץ לארץ דלעולם פטור הוא. אי נמי מקציר דמיותר הוא דריש דהוי ליה למיכתב ובקצרכם את ארצכם וקציר ללמד הוא בא דלאפוקי מה שנקצר בחוץ לארץ ואפילו העלהו אחר כך לארץ:

קצר הגזבר חצי חציה. דבמתני' תנן והקדיש חציה הפודה הוא נותן לכל דאילו קצר הגזבר כשהיא הקדש פטור מפאה והשתא קא מבעיא ליה אם קצר הגזבר החצי של אותה חצי השדה שהקדיש זה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדה אחד את הכל מן ההקדש הקציר שקצר הגזבר והקמה הנשארת מהו אם צריך להפריש עכשיו מן הקציר של הקמה הנשארת גם על חלק הקציר שקצר הגזבר משום שפדה גם לאותו חלק הקציר:

וכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר. או דלמא דאמרינן דכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר הוא ואינו מפריש אלא על הקמה הנשארת בלבד ולא איפשיטא:

הדרן עלך ואלו מפסיקין