מתני' מלבנות התבואה שבין הזתים. ערוגות מרובעות של תבואה ומפני שהן עשויין כדפוסי הלבנים קרויין מלבנות:

שבין הזתים. בגמ' מפרש מ"ש דבין הזיתים דנקט:

בש"א פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן דהואיל והערוגות עומדות פסקי פסקי ואין מתערבות זו עם זו קסברי ב"ש דמפסקי זתים אבל היכא דראשי שורות מעורבין זה עם זה מודו דלא מפסקי ובזמן שהאילנות רחוקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא מקום נ' אמה על נ' אמה אין בו עשרה אילנות מודים ב"ה שנותן פאה לכל מלבן ומלבן דהואיל והאילנות מרוחקים נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות ובזמן שהאילנות רצופין ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה מודים ב"ש שנותן פאה אחת על הכל לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בתוך בית סאה:

מתני' המנמר את שדהו. מלקט שדהו מקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברברותיו שקצר את התבוא' שנתבשלה ראשון ראשון ושייר קלחים שלא נתבשלו:

שבת. אניט"ו בלע"ז:

בשלשה מקומות. וכך היא הנוסחא הישנה במשנה:

שהוא נותן פאה לכל או"א. לפי שאין דרך לזרוע מהן שדה אחת אלא ערוגות ערוגות וכל אחת מהן כשדה חשיבא. ושבת וחרדל חייבים בפאה ואע"פ שאין פאה לירק משום דהני לזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי והלכה כחכמים:

גמ' אנן תנינן. במתני' מלבנות התבואה שבין הזתים ובברייתא דתני בבית רבי שבין האילנות וקאמר הש"ס דלא פליגי אלא דתרווייהו צריכי ומה דלא שמעינן מחדא שמעינן מחבירתה:

אילו תנן אנן. אי ממתני' לחוד הוה אמרינן דבין הזתים דוקא קתני משום דב"ש דהואיל והוא דבר שהוא חייב בפאה שמפורש בכתוב כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך הלכך הזית מפסיק בין מלבן למלבן לפאה אבל דבר שהוא פטור פאה כגון שאר אילנות שאינם מפורשים בתורה לחיוב פאה אלא שלמדין מן הזית כדאמרינן בפ"ק בהלכה ד' יצא זית ולימד על כל האילנות פאה ואי לאו דשמעינן להאי ברייתא דבית רבי ה"א למטעי גם בהא ולומר דזית דוקא כתבה התורה אבל שאר אילנות הן פטורין מפאה ואף ב"ש מודו בהו שאין מפסיקין בין מלבן למלבן ונותן פאה אחת על הכל הלכך אצטריך לדבית רבי וקמ"ל דשאר אילנות שוין הן לדין דזתים:

או אלו תניי דבית רבי. וכן אי מדבית רבי לחוד הו"א למטעי אליבא דב"ה דהייתי אומר שאר האילנות הן פטורין מפאה ובהא קאמרי דאין מפסיקין אבל בזתים שהוא מפורש בתורה לחיוב פאה אף ב"ה מודו דמפסיקין הן ונותן פאה מכל מלבן ומלבן הוי דצורכה לתרוייהו ולאשמעינן דבין בזתים ובין בשאר אילנות פליגי ב"ש וב"ה:

שאין דרך בנ"א. אם רוצין לזרוע שדה אחת אין מכניסין הזרעים במקום שיש אילנות ולזרוע ביניהן וכיון שזה זרע בין האילנות דעתו היה לעשות כשדה שדה בפני עצמה ולפיכך זרע מלבנות מלבנות:

אתיא דב"ש כר' יוסי. דלקמן בפרקין דס"ל מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה מכאו"א וכמו דטעמיה דר' יוסי לפי שאין דרך להיות מכניסין הבצלים בין הירק והלכך הירק כזרע אחר דמי ומפסיק בין מלבן למלבן כך ס"ל לב"ש הכא לפי שאין מדרך להכניס זרעים בין האילנות ומש"ה מפסיקין הן בין המלבנות:

מסתברא וכו'. כלומר אע"פ שאמרנו דאתיא דב"ש כר' יוסי מסתברא היא דב"ש ודאי הן שמודים להא דר' יוסי דאם אמרינן שאין מדרך להכניס זרעים לבין האילנות מכ"ש דאמרינן שאין מדרך להכניס הבצלים בין הירק דהבצלים מכניסן לקיום וירק אין דרכו להכניסו לקיום ומסתמא זורעין דבר שמכניסו לקיום בפ"ע אבל ר' יוסי לא יודי לב"ש דאע"פ שאין מדרך להכניס בצלים בין הירק מ"מ בזרעים אנו רואין שכן דרך בנ"א להיות זורעין בין האילנות:

אם ברצופין. הרבה וקרובין זה אצל זה א"כ הדבר ניכר שמפני האילנות שהן תכופין היה צריך לעשות התבואה מלבנות מלבנות ובהא אף ב"ש מודו שהוא נותן פאה מאחד על הכל דכולהו כשדה אחת חשיבא וע"כ היה צריך לזרוע מלבנות בשביל האילנות:

אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בנטועין האילנות מטע עשר לבית סאה דב"ש עבדין להון כמרווחין דהא מיהת אינם תכופים כל כך זה לזה ומפני מה זרע התבואה מלבנות מלבנות אם לא לעשות לכאו"א כשדה בפני עצמה.

וב"ה עבדין להון כרצופין דהרחק של עשר אילנות לבית סאה לאו הרחק חשיבא ומפני האילנות זרע את התבואה מלבנות מלבנות והלכך כשדה אחת היא.

היה שם גדר. בין המלבנות:

כמאן דהוא אילן היה שנים. כלומר כמו בשדה אילן דהגדר מפסיק ועושה אותן כמו שהיו שנים כדתנן בפ' דלעיל ולאילן אינו מפסיק אלא גדר וה"נ במלבנות כן:

עד כדון במעורבין מכאן ומכאן. אסיפא דמתני' קאי. דקתני ומודים שאם היו ראשי השורות מעורבות שהוא נותן פאה מא' על הכל והשתא בעי דעד כאן לא שמענו ממתני' אלא אם היו מעורבין מב' הצדדין דהכי משמע אם היו ראשי השורות מעורבות זו עם זו.

הרי שהיו מעורבין מצד אחד מהו. שראש מלבן אחד הגיע לחבירו ואינם מעורבים הראשים כאחד זע"ז. א"נ ע"כ לא שמענו אלא שהיו מעורבין מכאן ומכאן בין כל אילן ואילן אבל הרי שהיו מעורבין מצד אחד להאילנות ומצד השני והיינו בצד שהוא בין אילן לאילן לא היו מעורבין ומהו הדין וקאמר דבזה הרי הוא כהך דשנינו בפרק דלעיל בהלכה א' גבי בור וניר וזרע אחר דבשדה בינונית שיעורן בג' תלמים של פתיח לענין הפסק בשדה וזרע אחר הוי הפסק אפי' בכל שהו ובשדה קטנה שיעור כולן בג' תלמים של פתיח וה"ה הכא נמי כן או דשיעור להפסק הוא בג' תלמים של פתיח או אפי' כל שהוא דאילן כזרע אחר דמי:

גמ' כהדין נימרה. ל' המנמר הוא דמפרש כנמר הזה שהוא נראה חברבורות חברבורות אף השדה זו שקוצר אותה מקומות מקומות ומפני שמקום הזבלין עולין תחלה מקום שהוא מזדבל יפה עולה ומתבשל בתחלה ולכן נימרדה קרי לשדה כזו לפי שקוצרין את המתבשל מתבשל מקודם ומניחין מקום הלח עד שיתבשל:

עד כדין. בעיא היא ע"כ לא שמענו דפליגי רבנן עליה דר"ע במתני' אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע וטעמא דמסתברא הוא לומר דל"פ אלא בכה"ג משום דכשהמקום שנתבשל שנעשה יבש הוא מן הצדדין וקוצרו בתחלה ומניח את המקום הלח שהוא באמצע אינו נראה כשתי שדות אלא דקוצר את היבש יבש קודם וכאתחלתא דקצירה היא והלכך קסברי רבנן דנותן פאה אחת על הכל:

היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע. מאי מי נימא דבכה"ג מודו רבנן לר"ע דכיון שהוא קוצר בתחלה את היבש שהוא באמצע ומניח את מקום הלח שמכאן ומכאן מחזי כשתי שדות נחלקות והרואה יאמר דערוגות ערוגות נזרעה אותה השדה ואפי' לרבנן נותן פאה מן היבש בפ"ע ומן הלח בפ"ע או דילמא כיון דמין אחד הוא לא חיישינן להכי ואפי' בכה"ג פליגי רבנן עליה דר"ע:

ר' בא וכו'. ומייתי הש"ס להאי מלתא דר' בא בשם ר' יוחנן דקא מפרש למילתיה דר"ע ובעו למיפשט בעיין מהאי שקלא וטריא דלקמן ודחי לה עד לבסוף דפשיט לה ממתני' גופה וכדלקמן:

אתיא דר"מ בשיטת ר"ע רבו. דר"מ מה דאמר בריש פרק דלעיל הקוצר לשחת מפסיק ומוקמינן ליה לעיל שם דבשלא הביא שליש איירי והיינו לח שלא נתבשל כל צרכו וקסבר דלאו כאתחלתא דקצירה היא מחשבינן לה וקס"ד דמשום דזה שקוצר לשחת לח הוא ומה שמניח להנשאר עד שתתבשל ותעשה יבש הוי ליה כמין אחר. והלכך קאמר נמי דמפסיק לפאה והיינו כשיטת ר"ע רבו דקאמר במתני' דלח ויבש שני מינין הן ונותן לזה פאה לעצמו ולזה פאה לעצמו וכן טעמיה דר"מ נמי משום דקסבר לח ויבש שני מינין הן וכדאמרן דמשו"ה קאמר נמי דקצירה לשחת מפסיק דלאי כאתחלתא דקצירה הויא דזה לח וזה יבש:

אמרי חבריא. ואמרו חברייא לפני ר' יוסי והקשו על הא דרבי יוחנן דאי ס"ד דטעמיה דר"מ משום דקסבר דלח ויבש שני מינין הוו והקוצר לשחת דקאמר בשלא הביא שליש איירי א"כ ולמה לי למימר דכר"ע היא דאתיא הא אפי' כרבנן דפליגי עליה דר"ע במתני' נמי אתיא דהא שמעינן להו דסברי דלח ויבש ב' מינין היו כדתנינן בסתם מתני' לקמן המחליק בצלים לחים למכרן בשוק ומקיים יבישים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן אלמא דקסברי דשני מינין הן אלא דלאו היינו טעמיה דר"מ משום דכשני מינין משוי להו דלא היא אלא משום דס"ל דכל לשחת לאו קצירה הויא ואפי' בשהביא שליש והלכך הוא דקאמר דמפסיק לפאה והשתא מדקאמרי חברייא דרבנן נמי ס"ל דלח ויבש ב' מינין הן וא"כ קשיא במאי פליגי ר"ע ורבנן במתני' אלא ודאי דלא פליגי כ"א ביבש מכאן ומכאן והלח באמצע דרבנן ס"ל דמה שהוא קיצר היבש יבש קודם כאתחלתא דקצירה היא ומה שהניח הלח שבאמצע לאו כשדה אחרת חשיבא ור"ע ס"ל דהואיל וכשני מינין הן נותן פאה מכל אחת ואחת אבל בלח מכאן ומכאן והיבש באמצע דכשהוא קוצר בתחלה היבש שבאמצע ונשאר הלח שמכאן ושמכאן מחזי כשתי שדות והואיל וכשני מינין הן מודו לר"ע דנותן פאה מכל א' וא' ואיפשטא הבעיא:

א"ר יוסי. דלא היא דהא דקאמרי חברייא וכן הא דא"ר בא בשם ר' יוחנן מעיקרא הוא דליתא דהא מהאי מתני' דהמחליק בצלים שמעינן דשוק וגורן כשני מינין הן לח ויבש שני מינין בתמיה וכי שמעינן מהתם דגם בעלמא מחשבינן לח ויבש כשני מינין והתם שאני דכיון דמתחלה כשזרעה היה בדעתו לחלק אותן ולמכור הלחין מהן לשוק ולקיים היבשים לגורן הלכך הוו כזורע ב' מיני חטין דקיי"ל דבעשיית גורן תליא מילתא וכדתנן בפ' דלעיל וה"נ כעושה ב' גרנות הוי דזה הוא לשוק וזהו מקיימו לגורן אבל במתני' לאו טעמא משום דמחשבינן לח ויבש כב' מינין וכדמסיק ואזיל:

חציו לח וחציו יבש אף ר"ע מודה. כלומר תדע דהא מדלא קאמר ר"ע אלא המנמר שדהו ולא קאמר סתם הקוצר את היבש ומניח את הלח נותן פאה מכל א' וא' ואפי' חציו לח וחציו יבש הוה במשמע אלא ע"כ דבהא אף ר"ע מודה דנותן פאה אחת דלח ויבש לאו כב' מינין הן וכי פליג במנמר שדהו מקומות מקומות הוא דפליג דמכיון דמחזי כמנומר במקומות הרבה נראה כזה בפ"ע וזה בפ"ע ורבנן לא ס"ל האי סברא משום דהואיל ומין אחד הן אינו נותן אלא פאה אחת לכל והשתא הא דקאמר ר' בא בשם ר' יוחנן נמי ליתא דטעמי' דר"ע לאו משום דס"ל דהוו כב' מינין אלא דלכ"ע לח ויבש מין אחד הוא וטעמיה דר"ע כדאמרן ובעיין נמי לא איפשטא דלרבנן איכא למימר דלעולם אינו נותן אלא פאה אחת הואיל ומין אחד הוא וכדפרישית לעיל בהאי בעיא:

והתנינן. כעין ת"ש הוא כלומר דמהדר הש"ס למיפשט הבעיא דבעי אליבא דרבנן ממתני' דידן גופה דהא תנינן בסיפא מודין חכמים לר"ע וכו' ומעיקרא מפרש לה והדר קאמר טעמא:

כיני. כן צריך לפרש דבג' מקומות אתרוייהו קאי אשבת וחרדל וכדקאמר נמי להא בריש פרק דלעיל:

שמואל אמר. ובטעמא דמודו רבנן בהא פליגי אמוראי דשמואל אמר מפני שאינן מתבשלין כאחד ואין הראשון שבהן ממתין לאחרון דלפעמים הראשון שנזרע במקום זה מתבשל מקודם להאחרון שבמקום הזה ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל א' וא':

ר' יסא בשם ר' יוחנן. קאמר טעמא אחרינא מפני שדרכן של מינין האלו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה נחשבת כשדה בפ"ע:

על דעתיה דשמואל. ומפרש דאיכא בינייהו בהני טעמי דלשמואל מפריש מכל קלח וקלח כלומר מכל מה שמתבשל בתחלה ואפי' באותה ערוגה הבשל בשל קודם וקוצרו מפריש ממנו פאה ולר' יוחנן מכל ערוגה וערוג' הוא דמפריש והשתא איפשטא נמי הבעיא דלעיל דהא חזינן דלר' יוחנן היינו טעמא דמודו חכמים בשבת וחרדל מפני שדרכן לזרען ערוגות ערוגות ומשמע דאף שזרען עכשיו שדה אחת מהן כולה שבת או כולה חרדל וקצר את היבש ומתבשל בתחלה במקומות מקומות צריך להפריש מכאו"א משום שהרואה יאמר ערוגות ערוגות נזרעו וה"ה נמי ברישא במנמר שדהו לאפליגי רבנן אלא ביבש מכאן ומכאן והלח הוא באמצע דבזה כיון דקצר היבש שמכאן ושמכאן לא נשאר אלא הלח במקום אחד לא חיישינן שיאמרו ערוגות ערוגות זרע את שדהו דהכל יודעין שהתחיל זה לקצור מן הצדדין כדרך הקצירה מה שיבש מכרן ומכאן והניח את הלח באמצע עד שיתייבש ויגמור את קצירו אבל כשהיבש הוא באמצע כשקוצרו בתחלה ומניח מקומות הלח שמכאן ומכאן הרואין ששדהו חלוקה היא לשתי מקומות יאמרו שבודאי ערוגות ערוגות זרע זה את שדהו ולפיכך מודים חכמים גם ברישא דבכה"ג נותן מן היבש בפ"ע ולהלח שיקצור אח"כ בפני עצמו:

מתני' המחליק בצלים. מל' ואנכי איש חלק על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. א"נ המחליק כמו המחלק שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרם בשוק וחלק א' מניח יבשים לגורן לקיום:

וכן באפונים. אפונים השופין והן הקטנים החלקים שהן מיני זרעים וחייבין בפאה אבל אפונים הגמלונים. והן הגסים מין ירק הן כדתנן בפ"ג דכלאים:

וכן בכרם. דינן כמו המחליק בבצלים:

המדל. מל' דלדול כשהבצלים זרועין רצופין הרבה נוטל אחד או שנים מהן כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים וזהו נקרא מדל וכדתנן פ"ד דשביעית איזהו מדל א' או שנים:

נותן מן המשואר על מה ששייר. מן הנשאר לבד הוא שנותן פאה אבל אותן שעקר ליתן ריוח להנשארים אינן חייבין בפאה לפי שתקנת הנשארים היא ולא חשיבא קצירה:

והמחליק מאחת יד. כלומר כולו מענין אחד או כולו לגורן או כולו לשוק. והרמב"ם פירש מאחת יד ממקום אחד שקצר או בצר הכרם מצד אחד ומכר לשוק ולא מעט מעט מכאן ומכאן יתן הפאה מן הנשאר על הכל:

גמ' תני. בתוספתא פ"ק והתם גריס המארג:

המירוג. מלשון הנה שמתיך למורג חרוץ והוא כלי מלא נקבים ודשין בו התבואה ומחתך את הקליפה מן הבר וכאן הוא ג"כ מענין מחתך ומחלק לשני דברים כדמפרש לקמן:

חייב בתחלתו וחייב בסופו. כלומר מכל חלק וחלק שבתחלה ושבסוף חייב ליתן פאה מכל אחד ואחד בפני עצמו:

והאיידינו מירוג. ואיזהו מירוג שאמרו ובאיזה ענין הוא מחלק:

א"ר ירמיה כהדא דתנינן. כלומר זהו הענין בעצמו ששנינו במתני' תני נמי בברייתא המחליק בצלים לחים לשוק וכו' וזהו המירוג דקתני שמחלק הלחים בפ"ע למכרן ומקיים היבישין בפ"ע:

א"ר יוסי הדין קיצחה וכו'. קצח וכמון בפסוק הם מיני זרעים דקים וכאן מכנה הוא לזרע בצל בקצח ור' יוסי פליג על ר' ירמיה בפירושא דהמירוג בברייתא ומפרש לה דכולה מיירי בבצלים לחים והמירוג והוא החילוק בענין אחר מתפרש:

הדין קיצחה. הזרע בצל הזה כשאתה זורעו בתחלה הוא מגדל בצל דק דק וכשאתה שותל ונוטע להבצל הדק נעשה גדול ומתעבה בראשו ובו נעשה הזרע ג"כ והיינו המירוג דברייתא שמחלק הבצלים הדקים מקצתן לאכילה ומקצתן לשתלן ולעשות זרע וקמ"ל דחייב בתחילתו כשעוקרן בפעם ראשון ומתחייב בסופו כששתלן לזרע וצריך ליתן פאה מכאו"א:

די לא כן מה אנן אמרין. כלומר דפריך ומאי קמ"ל בזה פשיטא שחייבין הן בפאה גם כששתלן פעם אחרת וכי אי לא דאשמעינן לזה הו"א הואיל והוא לזריעה יהיה פטור מן הפאה בתמיה וכי חטין לא לזריעה הן והרי ג"כ מחטין שקוצר ומפריש פאה עליהן לוקחין מהן לזריעה ומתחייב בפאה אח"כ. ומשני דלא דמי דחטין רובן לאכילה הן והמועט הוא מה שלוקחין מהן לזריעה אבל זה רובו של מין הבצל שותלין אותי שיתעבה ויעשה זרע וה"א דבפאה אחת שנתן בתחלה פוטר את הכל קמ"ל דמתחייב ג"כ בסופו:

על דעתיה דר' ירמיה. כלומר דודאי לר' ירמיה ניחא דלא תקשי ירק חייב בפאה בתמיה והא הבצלים הלחין כירק הן דאין מכניסן לקיום ופטור מפאה דר' ירמיה אמר לך מינו מכניסו לקיום הואיל וממין זה מקיים יבישין לגורן ומכניסן לקיום מתחייב ג"כ חלק הלחין בפאה דהמין מיהת מכניסו לקיום:

אלא מה עבד לה ר' יוסי. דלדידיה דמפרש הברייתא בענין אחר שלוקח חלק אחד והן הבצלים הדקין ולחים וחלק אחד מהן לשותלן קשיא ואמאי מתחייב כלל בפאה הא אין מכניסו לקיום:

גמור הוא. אמר לך ר' יוסי דאפ"ה מתחייב דהרי גמור הוא חלק הלח ואינו מחוסר אלא ליבש ויכול הוא להכניסו לקיום ואף החלק השני ששיתלו מ"מ הרי מצינו דמין בצל מכניסין אותו לקיום והואיל ובמינו מתקיים הוא מתחייב בפאה:

תני וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא וכן תני לה בתוספתא פ"ק והבאתי לעיל פ"ק בהלכה ד' היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפי' כל שדהו פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות:

המלקט שבלין לעיסתו. המלקט מעט מעט וזהו דרך קיטוף שקוטף שבלים שבלים לעיסתו וכלומר אפי' לעשות מהן עיסה ולא נאכלן מלילות מלילות:

אפי' כל שהוא. כלומר אפי' מה שהוא מלקט מהן ואף אם הן מצטרפין להרבה אלא שבתחלה היה דרך קיטוף להשבלים מעט מעט פטור מן הפאה דאין דרך קצירה בכך כ"א לקצור הרבה שבלים ביחד ולעשות מהן עמרים:

אפי' במגל. אפי' לא קטפן ביד אלא שקצרן במגל אבל בדרך הקיטוף שהוא שבלים שבלים.

והוא ששייר. בשדהו ולא לקט את כל השדה בדרך הזה כ"א שייר שבלים לקצרן בדרך קצירה ולהפריש מהן פאה לפי השיעור ששייר דאז פטור מן הפאה מאותן שלקטן שבלים שבלים:

והתני. בתוספתא שם לעיל מינה:

היו לו ד' וה' גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו. כלומר מעט מעט ולא כדרך הבוצרים לגת:

פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי. ובתוספתא גריס פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. אלמא דאפי' בצרן כולם ולא שייר כלום פטור מן הפאה והכי משמע נמי מהסיפא דקתני התם ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר וא"כ רישא אפי' בדלא שייר איירי וקשיא לר' יוסי דקאמר והוא ששייר:

כאן בגמורות. הא דאמר ר' יוחנן המלקט שבלים לעיסתו פטור וקאמר עלה ר' יוסי והוא ששייר בגמורות ועומדות לקצור אלא שהוא לקטן דרך קיטוף וברייתא בשאינן גמורות ופטור אפי' קטף את הכל:

א"ר יוסי. דלא היא אלא דאפי' תימא כאן וכאן בגמורות או בשאינן גמורות ולא קשיא:

תמן. בברייתא כשבקש לאוכלן ענבים ולא לעשות מהן יין ואין זה גמר מלאכתן ולפיכך פטור הוא אפי' בצר כך את כולן:

ברם הכא. הא דר' יוחנן כשבקש לעשות יין עושה. כלומר ר' יוחנן קמ"ל דכשביקש לעשות יין מהן עושה דקאמר בשבלים לעיסתו וה"ה בגפנים ליין דחד דינא אית להו וכדמסיים לקמיה ובהא קאמרי והוא ששייר:

הדא ילפא מן ההוא וכו'. כלומר וחד דינא אית להו וכל א' נלמד מחבירו דהדא דר' יוחנן ילפא מן ההיא דברייתא דכמו דהתם דמיירי בשאוכלן ענבים והלכך פטור הוא ואפי' לא שייר וה"ה הכא שאם בקש לאוכלן מלילות ולא לעשות מהן עיסה פטור הוא ואפי' לא שייר והואיל דר' יוחנן לעיסתו קאמר ולפיכך אמרינן בה והוא ששייר:

וההיא ברייתא דגפנים ילפא נמי מן הדא שאם בקש לעשות מהן יין לשתות בעינן ג"כ והוא ששייר כמו בשבלים לעיסתו.

המידל וכו'. דקתני במתני' דמה שהוא מדל פטור מן הפאה ואינו נותן מן המשואר אלא על מה ששייר:

תני. בתוספתא שם עלה אר"י בד"א במדל לשוק ע"מ למכרם בשוק אבל במדל ע"מ להכניסן לבית דהשתא מה שהוא מדל ג"כ להכניסו לקיום הוא צריך להפריש מן המשואר על הכל:

הדא דתימא. הא דמחלקינן במדל בין לשוק ובין לבית דוקא בשעיבה על מנת להדל. כלומר אם התחיל להדל ולעקור מצד אחד והשאר שעדיין לא הידל לא היה דעתו להניח כך מעובה ומרוצף אלא מה שעיבה והניח עכשיו כן דעתו הוא על מנת להדל אח"כ גם מאותו הצד שהניח מעובה אז הוא פטור מה שהוא מדל לשוק:

אבל אם עיבה על מנת שלא להדל. אם מה שהידל רק מצד אחד וצד השני עיבה. כלומר שהניחו מעובה על מנת שלא להדל ממנו.

לא סוף דבר לביתו וכו'. לאו דוקא בשהוא מדל לצורך להכניס לבית אלא אם למכרן בשוק צריך שיפריש פאה מן המשואר על הכל ואף על מה שהידל דאין דין המדל לפוטרו מן הפאה אלא בשהידל מקומות מקומות מעט מכאן ומעט (מכאן) דאז נראה שאינו עושה כך אלא לתקנת המשואר שלא יהא מעובה ורצוף ויגדל בריוח אבל אם אינו מדל אלא מצד אחד והשאר מניחו מעובה אין זה לתקנת הנשאר אלא כהתחלת הקצירה הויא ולפיכך לעולם הוא ניתן מן המשואר על הכל.

מתני' האמהות של בצלים. הן הבצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע וטעמ' דת"ק דמחייב דמ"מ מכניסן לקיום הוא ואע"פ שאינן אלא המועט מהבצלים כדמפרש בגמ' ואין הלכה כר' יוסי:

מלבנות הבצלים שבין הירק וכו'. קסבר ר' יוסי דירק בין הבצלים מפסיק הוא כזרע אחר לפי שאין דרך בנ"א להיות מכניס בצלים בין הירק כדקאמר טעמא בריש פרקין ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' פורגרה. מל' תמורה ולא ימיר אותו תרגום ירושלמי ולא יפרג יתיה. כלומר שמניחין אותן בקרקע והן מביאין תמורתן.

ושמואל אמר צומחתה. והיינו הך ולא פליגי אלא בלישנא בעלמא שכשמניחין אותן בקרקע הן מתי דלין וצומחין הזרע:

לא א"ר יוסי. לפוטרן אלא משום הפקר דהואיל ועושין כן במיעוט מהבצלים אינו מקפיד עליהן ומפקירן והפקר הוא פטור מן הפאה כדתנן בפ"ק:

והבקר חייב בפאה. בתמיה ולטעמיה דר' יעקב אליבא דר' יוסי פריך דא"ה מ"ט דת"ק דמחייב וכי הפקר חייב בפאה.

אמר להן הכא במאי עסקינן בזכה בהן אחת אחת אחר ששתלן וגלי דעתיה דלא הפקירן:

והתני. בברייתא אע"פ וכו' דברי חכמים הן שהשיבו לר' יוסי דאע"פ שאינן מתקיימות לו במרובה כלומר שהרוב מהבצלים לאכיל' הן ומכניסן לקיום והמועט מהן שותלן לזריעה כדאמרינן בהלכה דלעיל ואף שאלו אין מתקיימות לו ברוב מן הבצלים מ"מ מתקיימות לו במועט ומכניסן לקיום קרינן להו:

הוי לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום. אלמא דאין הטעם לת"ק אלא משום דמכניסו לקיום ואף שהן החלק המועט ולר' יוסי כיון דרובא דבצלים לאכילה הוא שמכניסן לקיום לא חייש לחלק המועט לחייבן גם אותן בפאה ואין הטעם משום הפקר:

בספרי הדפוס כתוב כאן קצר חצי שדה כו' וטעות הוא ולהלכה דלקמן הוא דשייכא:

מתני' האחין שחלקו נותנין שתי פאות. אע"ג דהתבואה גדלה בתחלה ונעשית קמה כשהיו בשותפות מ"מ הואיל ועכשיו חלוקין הן אחר שעת קצירה אזלינן וכאו"א נותן פאה לחלקו:

חזרו ונשתתפו. קודם הקצירה נותנין פאה אחת:

לקח זה צפונו וזה דרומו. אע"ג דאילן אחד הוא כיון שמתחל' לקח כל א' במקום מסוים לעצמו ולא היו שותפין מעולם צריך כל א' ליתן פאה לעצמו:

גמ' קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו. ונטל אחד את הקציר ואחד נטל את הקמה:

אינו מפריש משלו. זה שנטל את הקציר אינו צריך להפריש פאה מחלק שלו לא בתחלה כשנטל חלקו ולא בסוף בשכילה חבירו חלק הקמה שלו מפני שבשעה שחלקו הניח זה חובת הפאה של השדה בקמה ואף כשקצר זה אח"כ חלק הקמה חיוב הפאה עליו ולא על זה שנטל בתחלה את חלק הקציר:

חזרו וחלקו ונשתתפו. כלומר שחזרו וחלקו ביניהם לחלק הקציר בשותפות וחזרו ונשתתפו גם על חצי הקמה:

וקצרו. חצי השדה בשותפות וחלקו וקצרו אותה הקמה של חצי השדה בשותפות וחלקו ביניהם.

אינו מפריש אלא שבסוף על חבירו שבסוף. כצ"ל ובספרי הדפוס חסר תי' אלא כלומר אינו צריך להפריש אלא מחצי השדה הנשאר בקמה וכשחזרו ונשתתפו בה מפריש פאה אחת מחלק אחד על חלק חבירו מאותה חצי השדה שנקצרה בסוף בלבד:

אבל לא משלו שבתחלה על חבירו שבתחלה. אבל לא מחלק חצי השדה שנקצרה בתחלה ואע"פ שיש עכשיו גם לחבירו חלק בה שהרי חזרו ונשתתפו בכל ע"מ מכיון שכבר נפטר אותו חלק הקציר שבתחלה שהניח חובת הפאה בקמה שוב א"צ להפריש על החלק הזה ואין חיוב פאה אלא על חלק הקמה שנקצרה בסוף:

א"ר יוחנן קצר חצי שדה וכו'. כלומר דר' יוחנן בא להשמיענו ג"כ שדין הצירוף כעין הא דריב"ל לקמן אלא דר' יוחנן מיירי בשנגמרה התבואה לגמרי במה שקצר ודריב"ל בשהביאה שליש וה"פ להא דר' יוחנן:

קצר חצי שדה. לאותה התבואה שנתבשלה ונגמרה וכגון שלא נגמר בתחלה אלא חצי השדה ואח"כ כשהתחיל לקצור וקצר חצי חציה מהחצי שהיה נגמר ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצר כולה. כלומר מה שאמרנו קצר חצי השדה לא שכבר קצר לאותו חצי אלא שקצר חצי החצייה בלבד ולא הספיק לקצור את השאר והיינו חצי חצייה השני עד שקצר כולה כלומר עד שנתבשלה התבואה מכל השדה וקצר כולה:

מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון. אותה חצי חציה שקצר בראשון עם חצי חצייה השני מצטרפין לפאה אחת וקורא אותה אמצעיים מפני שלא הספיק לקוצרה עד שנגמרה כל השדה וקמ"ל דאע"פ שלא גמר לקצור כל אותה חצי השדה כאחת אפ"ה אלו החצי חצייה מצטרפין הן שהרי היו עומדות לקצרן כאחת אלא שלא הספיק לקצור עד שנתבשלה כל התבואה של השדה כולה.

ואינו מפריש מן הראשון על הראשון. מן חצי חצייה שקצר בתחלה על חצייה האחרון שקצר לבסוף אינו מפריש וקורא אותן ראשון כמו מן הקצה אל הקצה דהנקצר בתחלה והנקצר בסוף שניהם ראשי השדה הן ואותן אין מצטרפין לפאה להיות מפריש מזה על זה משום דבשעה שקצר חצי חצייה שבתחלה עדיין לא נגמרה התבואה שבחצי האחרון ולפיכך אין מצטרפין:

א"ר יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת וכו'. דברי ריב"ל הן מתפרשין כעין הא דר' יוחנן ומוסיף הוא לענין דינא דאלו ר' יוחנן לא קאמר אלא בשנגמרה התבואה של חצי השדה ועומדת להקצר וריב"ל קאמר דאפי' בשהביאה שליש בלבד נמי דינא הכי שאם לא הספיק לקצור חצי חצייה של חצי השדה שהביאה שליש עד שהביאה כל השדה כולה שליש מפריש מן חצי חצייה הראשון על השני שנקרא אמצעיים וכן להיפך דאותן הן שמצטרפין לפאה אחת אבל לא מן הראשון על הראשון שבשעה שהביא שליש אותה חצי חצייה הראשון עדיין חצי האחרון לא הביא שליש ואינן מצטרפין:

מתני' המוכר קלחי אילן בתוך שדהו. קלחי האילן הם שרשי הצמחים ומחוייבין בפאה ואינם אילן והקרקע לא מכר לו נותן הלוקח פאה מכאו"א:

א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה. מן אותה השדה לעצמו:

אבל אם שייר בעל השדה. והיינו לאחר שהתחיל לקצור את שדהו מכר המקצת ושייר מקצת השדה לעצמו:

הוא נותן פאה לכל. דמכיון שהתחיל לקצור חל חיובא דפאה עליו ואם לא היה משייר לעצמו כלום היה החיוב ביד הלוקח כדתנן לעיל סוף פ"ב קצר חציה ומכר חצייה הלוקח הוא נותן פאה לכל אבל הכא שהתחיל לקצור ושייר המקצת לעצמו חיוביה בידיה דהמוכר הוא והוא נותן פאה לכל ורבי יהודה לפרש הוא בא וכן הלכה:

גמ' עד כדון כשהתחיל לקצור. עד כאן לא שמענו דבששייר בעל השדה מקצת לעצמו דהמוכר הוא שצריך ליתן פאה לכל אלא בשהתחיל הוא לקצור דאז מסתברא דחיובא עליה רמיא דכתיב ובקצרכם מכיון שהתחיל לקצור מתחייב בפאה והואיל ושייר לעצמו חיובא גבי דידיה הוא:

ואפי' לא התחיל לקצור. בעיא היא אי נימא דמחייב ר' יהודה להמוכר בששייר לעצמו ואפי' לא התחיל הוא לקצור אלא הלוקח הוא שקצר בתחלה לחלקו אשר לקח:

נשמעינה מן הדא. דתנן בפ' ראשית הגז הלוקח גז צאנו של חבירו שמכר לו כשהוא מחובר לצאן כדי לגוזזו אם שייר המוכר מקצת מן הגיזה לעצמו המוכר חייב הוא בראשית הגז גם על חלקו של הלוקח ואם לא שייר הלוקח הוא שחייב:

ר' ירמיה. וקאמר עלה ר' ירמיה בשם ר' יוחנן דר' יהודה דמתני' הוא דס"ל דכל היכא דשייר המוכר מקצת לעצמו חיובא עליה דידיה הוא דרמי:

שנייא היא תמן וכו'. והשתא וכי שניא היא תמן בין שהתחיל המוכר לגזוז או לא בתמיה דמהיכי תיתי לחלק כן התם שהרי אף שהתחיל לגזוז מקצת מן הצאן לא רמי חיובא עליה בכוליה עדריה עד שיגזוז אותן אלא ודאי דאין חילוק בין התחיל לגזוז ובין לא התחיל כששייר הוא חיובא גבי דידיה הויא:

וכא. וא"כ הכא נמי לא שניא בין שהתחיל לקצור או לא דהא ר"י מוקי לההיא מתני' דראשית הגז כר"י אלמא חד דינא אית להו:

מאי טעמא דר' יודה השתא בעי הואיל ולר' יודה לעולם בשיורא ביד הבעל השדה תלינן ומ"ט אי דטעמיה משום דחובת הקציר בקמה הנשארת בידו היא כדכתיב לא תכלה פאת שדך או דטעמי' הוי משום דכמוכר להלוקח חוץ מחובתו דפאה והיא נשארת עליו וקאמר דנשמעינה להדא ג"כ מהאי מתניתין לקח גז צאנו וכו' דמוקי לה ר"י כר' יהודה דהכא וכי אית לך למימר דתמן שחובת קציר בקמה כלומר וכי בראשית הגז חיובא תלי בהגיזה הנשארת לבסוף ודאי לא וע"כ דלאו טעמיה אלא משום דמכר לו חוץ מחובתו והכא נמי מהאי טעמא הוא דבטל השדה מיחייב בששייר מקצת לעצמו דהוי כמכר לו חוץ מחובתו:

מה נפק מביניהון. ומאי נפקא בין הני טעמי:

עבר הלוקח והפריש. איכא בינייהו בדיעבד שהלוקח הפריש את הפאה לכל דאין תימר דטעמא דחיובא על המוכר מפני שחובת הקציר בקמה א"כ אם הפריש הלוקח הפריש ותורת פאה עליה ואין המוכר חייב ליתן לו דמים בשביל הפאה דהוי כאילו הפריש הפאה בתחילה או באמצע הקציר דהוה פאה אלא שלכתחילה חובת הפאה בקמה שבסוף הקציר ואם הפריש בתחילה הפריש אבל דאין תימר משום דכמוכר לו חוץ מחובתו וא"כ לעולם חובת הפאה על המוכר הוא דחליא:

הפריש. כלומר ודאי פאה הויא מה שהפריש הלוקח ונוטל מן המוכר דמים בעדה שהחובה חל על גוף המוכר:

נשרף. וכן אם אחר שמכר לו ושייר מקצת לעצמו נשרף חלקו של מוכר נמי איכא בינייהו דאין תימר משום שחובת הקציר נשארת בהקמה אם נשרף נשרף ואזדא לה חובתה אבל אין תימר דטעמא משום דכמוכר לו חוץ מחובתו וא"כ החובה על המוכר לעולם ואם נשרף נוטל הלוקח ממנו דמים ומפריש הפאה משלו:

מתני' קרקע בית רובע. מקום שהוא ראוי לזרוע בו רובע הקב והוא עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות:

העושה סאתים. ר' יהושע לא אזיל בתר זריעה אלא קרקע המוציאה סאתים תבואה שהן י"ב קבין:

ששה טפחים על ששה טפחים. מפרש בגמ' כדין ערוגה:

כדי לקצור ולשנות. כדמסיק בגמ' כדרך הקוצרים שאוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר ואם יש בקמה כדי לעשות כך ולשנו' שהוא שני פעמים מלא כפו חייבת בפאה:

גמ' מה שדך שנאמר להלן בית רובע. כדתנן פ"ב דכלאים כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:

מה שדה שנאמר להלן שתים. כדתנן לקמן בפ"ו שני עומרים שכחה ותנינן שם שני עומרים ובהם סאתים ושכחו דחכמים ס"ל דהוי שכחה:

כערוגה. דשיעורה לה' זרעונים בו' על ו' כדתנן בפ"ג דכלאים:

מה קצירה. דקאמר כדי לקצור אם כדרך הקוצרים בכל מקום או אפי' כל שהוא שהוא קוצר נקרא כדי לקצור:

מן מה דכתיב אשר לא מלא כפו קוצר. משמע דאין נקרא קצירה אלא במלא כפו

הדא אמרה דקצירה דקאמר כדרך הקוצרים שהוא מלא כפו ולכך קאמר נמי כדי לקצור ולשנות כדמשמע מסיפי' דקרא וחצנו מעמר דבשני פעמים מלא כפו ראוי לעשות מהן עומר:

מתני' קרקע כ"ש חייבת בפאה דס"ל פאת שדך כ"ש משמע:

ובבכורים. דכתיב אדמתך כל שהו והנ"מ בבכורי חטה ושעורה אבל בכורים של אילן אינו חייב אא"כ יש לו קרקע ט"ז אמות סביב להאילן שהוא שיעור יניקתו:

ולכתוב עליה פרוזבול. כדתנן בפ"י דשביעית הלל התקין פרוזבול שלא תהא השמיטה משמטת החוב כדי שלא ימנעו מלהלוות זה לזה ואין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד הב"ד ולא קרינן ביה לא יגוש וכשיש להלוה קרקע כ"ש ראוי לכתוב עליו פרוזבול דהוי כאילו שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות ועוד דיכול לגבות ולחזור ולגבות עד דמי החוב:

ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. כדתנן בפ"ק דקדושין דמטלטלין נקנין אגב קרקע בכסף ובשטר ובחזקה:

מתני' הכותב נכסיו. והוא שכיב מרע השוכב על מטתו מחמת חולי:

שייר קרקע כל שהוא. כל הני שייר קרקע כ"ש דתנן במתני' עד סוף פרקין לאו דוקא קרקע דה"ה מטלטלין כ"ש אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול וכו' קרקע תני בכל הנך נמי קרקע כל שהוא:

מתנתו קיימת. אם קנו מידו על המתנה אע"פ שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו דהואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי אדעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה:

לא שייר קרקע כל שהוא. לעצמו אמרינן מסתמא לא שביק אינש נפשיה ערטילאי ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה כותב כל נכסיו לאחר הלכך אם עמד חוזר ואפי' קנו מידו:

אבדה כתיבתה. בשכיב מרע מיירי שמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה:

ר' יוסי אומר אם קיבלה עליה שתהא שותפת בין הבנים אפי' לא קני מידה והיא לא צוה בפניה שיכתבו כך אבדה כתובתה ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת. על דברי ר"ע דמתני' פריך דקאמר קרקע כ"ש חייבת בפאה ואם אין שם אלא שבולת אחת מאי חיובא דפאה שייך בה:

עד שלא קצר וכו'. כלומר אין כאן חיובא לא בקצירה דלא קרינן בה שדך ואין כאן לא שיור ואנן שיור בשדה בעינן כדאמרי' בריש מכילתין דעושה אדם כל שדהו פאה ובלבד שישייר בה מקצת:

תיפתר בשהיה שם קלח א'. שורש קנה אחד ובו חמש שבלים כלומר כמה שבלים יוצאים ממנו והרי יש כאן קצירה לשבולת אחת או לב' ויש כאן שיור מקצת וכלומר דכ"ש דקאמר לאו כ"ש ממש אלא עד שיהא כאן קצירה לחיוב פאה ושיור למקצתה:

ולית אנן אמר קמה כל שהוא. לדידך קמה כל שהו מבעי ליה ומאי קרקע כל שהוא אלא דאיכא למימר בגין דתני נמי בכורים ולא שייך בהו אלא לשון קרקע תני נמי בפאה קרקע.

תני בברייתא דקחשיב נמי והראיון בהדי דמתני' וכדמפרש ר' יוחנן דכל מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון שאין חובה עליו לעלות לרגל כדלקמן דכתיב שם ולא יחמוד איש את ארצך להוציא מי שאין לו ארץ:

ולמה לית אנן אמרין נמי דמי שאין לו קרקע פטור מוידוי מעשר. ואע"ג דאשכחן ביה חיובא דמעשר כגון שלקח פירות המחוברין ונגמרו ברשותו למעשר ואפ"ה יהא פטור מן הוידוי דכתיב גביה מן האדמה וגו':

אמר שמועתה כן. אע"ג דלא תנינן לה בברייתא אמר בשם שמעתתא דאמוראי כן דפטור מן הוידוי.

את כריו. של תבואה בשדה ואגב דדריש להאי קרא ולא יחמוד מייתי להני עובדי והנסים שארעו להן בעלותם לרגל:

חכינה. נחש כרוך על המנעול של הפתח לשמירה:

הוו להו מגורין. שכנים נכרים והוי אומרים זה לזה עכשיו כשאילו היהודים יעלו לירושלים לרגל אנן נקח את כל אשר להם מביתם ואחר שעלו לרגל זימן להם הקב"ה מלאכים בדמותן והיו נכנסין ויוצאין שם וכשירדו מירושלים לבא לביתם שלחו להם מקודם לומר להן שיבאו ושאלו אותם היכן הייתם ואמרו בירושלם:

מאן שבקתון. ולמי הנחתם בתוך הבית והשיבו לא לשום אדם ומיד הכירו הנכרים ואמרו בריך הוא אלההון דיהודאי שלא עזב אותם ולא יעזוב להם לעולם:

מנין לנכסים בשאין להם אחריות וכו'. שנויה היא בפ"ק דקידושין בהלכה ה' אמתני' דהתם:

עד כדון. שמענו בשהיו במקום אחד. כדמשתעי קרא. שהיו המתנות עם ערים בצורות ובתוכן:

היו הקרקעות במקום א' ומטלטלין במקום אחר. מהו אם בעינן צבורין המטלטלין בתוך הקרקע או לא:

נשמעינה מן הדא. דתנן בפ' מי שמת. גבי המחלק נכסיו על פיו דר"א סבר בין בריא בין ש"מ נכסין שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אינן נקנין אלא במשיכה וחכמים פליגי בשכיב מרע דקסברי לא בעי קנין דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין הן ואמר להן ר"א לחכמים ראיה לדבריו:

מעשה במדוני אחד. על שם מקומו.

וביקש לחלקן. ולא היה לו קרקע להקנות המטלטלין אגבה:

וקיימו את דבריו. וס"ל לר"א דשכיב מרע היה אלמא דבעי קנין שמעינן מיהת מדקאמר סלע אחד משמע קרקע גבוה וחדוד שא"א להעמיד עליה כל אלו ואפ"ה קנו ש"מ לא בעינן צבורין:

ולא שכיב מרע היה. בתמיה הא לדברי ר"א שמביא ראיה מכאן על כרחך שמעינן דשכ"מ היה וא"כ לא שמעינן מהא מידי לענין צבורין דאיכא למימר שאני שכ"מ הואיל ומצינו שהקילו בי חכמים כדמסיק ואזיל לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב ובשכ"מ אפי' בדברים וה"ה נימא נמי לענין צבורין לפי שבכל מקום בעינן שיהו הקרקעות והמטלטלין במקום אחד וכאן בשכ"מ לא בעינן ומה ראיה מכאן למתנת בריא:

א"ל ר' מנא לא ר' אליעזר היא. בתמיה והלא לר"א קיימינן וכי שנייא אליבא דר"א בין בריא לשכ"מ שהרי שכ"מ דר"א כבריא דרבנן דכמו דבריא לרבנן בעי קנין ה"נ לר"א בשכ"מ ומדלא הצריך צבורין בשכ"מ היא הדין דבבריא נמי לא בעינן צבורין:

תמן תנינן וכו'. אגב דבסוגיא דקידושין קאמר תמן תנינן קאמר נמי הכא כן כדרך הש"ס הזה דמה שנשנה בבית המדרש במקום אחד בו בלשון הזה נשנה בכל מקום:

קרקע כל שהו מהו טב. למאי חזיא הא אי אפשר להעמיד בה מטלטלין ונשמע נמי מהכא דלא בעינן צבורין.

א"ר מתניה. מהכא לא שמעינן מידי דתיפתר שהיה שם מקום שבולת אחת ומרגלית טמונה בו והקנה אותה אגב קרקע כ"ש הלזו והלכך איצטריך להא דלעיל דהתם שפיר נפשטה הבעיא דלא בעינן צבורין:

גמ' איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי. שנויה היא בפ"ו דגיטין סוף הלכה ה' דקאמר התם אף המסוכן שאמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו מה בין חולה למסוכן חולה כדרך הארץ ומסוכן כל שקפץ עליו החולי:

דרך הארץ. של ביקור חולים:

דלמא. מעשה היה שנכנסו ר' הונא ור"פ ור"ח לבקר את ר' יוסי לאחר שלשה ימים:

א"ל בי בעיתין מקיימה מתניתא. בתמיה בי אתם רוצים לקיים האי ברייתא שלא לבקר מקודם ג' ימים והלא חביריי אתם. ודין החברים כדין הקרובין שנכנסין לבקרו מיד ואיידי דאיירי הכא בהאי ענינא מייתי נמי להא:

שייר וכו'. השתא מהדר הש"ס לפרושי מתני' הא דתנן בשייר כל שהוא מתנתו קיימת ואפי' לא הבריא ומת מתנתו קיימת והוא דיש בה קנין דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בין עמד בין לא עמד ואם לא שייר כלום אין מתנתו קיימת והוא שהבריא דיכול לחזור בו:

והיא שמת מאותו חולי. הא דאמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי דוקא שמת מאותו חולי שצוה אבל אם הבריא ואח"כ מת לא כדאמרי בפ' מי שמת.

ובמסיים. ודוקא באומר דבר מסויים תנו שדה פלונית לפלוני:

אמר תנו חצי שדה פלונית לפלוני וכו'. בעיא היא אם כמי שמסויים הוא או דבעינן עד שיאמר חציה בצפון לפלוני וחציה בדרום לפ' ולא איפשיטא וכך הוא בכתובות פי"א בהלכה א':

שייר מטלטלין. לעצמו לא עשה כלום דלא הוה שיור:

ומתמה הש"ס על הא דר' ירמיה:

אתא חמי. בא וראה:

שייר קרקע כל שהוא יש לו מחיה ושייר אבנים טובות ומרגליות אין לו מחיה. בתמיה והא אנן דקפדינן אשיור משום דלא שביק אינש נפשיה ערטילאי ואם שייר לעצמו במה שיכול להתפרנס ממנו אמאי לא להוי שיור אלא ודאי דאף מטלטלין הוי שיור ומתנתו קיימת:

א"ר יוסי יודע הוא וכו'. האי דר' יוסי אמתנת ש"מ שכתוב בה קנין קאי וכדאמרי' הכא בפ"ק דקידושין וכן בפ' מי שמת דארכביה אתרי ריכשי והמסקנא דאם במיפה את כחו שכתב וקנינא מניה מוסיף על מתנתא דא קנה המקבל כדמפרש טעמא לפי שיודע הוא האיש הזה שש"מ מזכה אפי' בדברים וא"צ קנין ולאיזה דבר כתב בהן קנין כדי לעשות מתנת בריא שאפי' אם עמד לא יחזור בו. ומייתי לה הכא דהיינו נמי טעמא דמתני' במתנת ש"מ במקצת ויש בה קנין:

שייר עבדים. לעצמו אי הוי שיור או לא וקאמר דתנא עלה דהאי דינא ר' יודן בן פזי דברדליא אבל לא ידעין מה תנא עלה.

כתב לזה וחזר וכתב לזה. במתנת ש"מ בלא קנין איירי אלא שזיכה בכתיבה לזה וחזר וזיכה לאחר:

רב אמר אינו יכול לחזור בו. והראשון קנה:

ור' יוחנן אמר יכול לחזור בו. והשני קנה:

היך עבידא היה רבו הראשון וכו'. כלומר ואם כתב עבדו לזה וחזר וכתב לזה ורבו הראשון זהו השכ"מ היה כהן וכן השני שכתב לו בתחלה היה כהן והשלישי שכתב לו בשנייה היה ישראל והאיך הוא הדין לעבד הזה באכילת תרומה:

על דעתיה דרב יכול הוא לאכול בתרומה ועל דעתיה דרב אבא א"ר יוחנן אין יכול לאכול בתרומה. כצ"ל ובספרי הדפוס נהפך בטעות. דלרב דהראשון קנה וא"כ יכול הוא לאכול בתרומה לעולם דאם לא יבריא הרי הוא של הראשון ואם יבריא ויכול הנותן לחזור בו שהרי אין בו קנין הרי גם הוא כהן ואין כאן חשש שמא יבריא כדלקמן ואוכל העבד בתרומה ממ"נ:

ועל דעתיה דר' יוחנן אין יכול לאכול בתרומה שמא לא יבריא והרי הוא של השני הישראל:

הכל מודין שאם היה רבו הראשון. זה השכ"מ הנותן הי' ישראל אינו אוכל העבד בתרומה ואפי' לרב דאמר הראשון והוא כהן קנה דחיישינן שמא יבריא הישראל והרי הוא יכול לחזור בו:

מתנית'. האי ברייתא דלקמיה מסייעא לרבי יוחנן דשכיב מרע לעולם הוא יכול לחזור בו ואפי' כתב וזיכה בל' מתנה:

בריא שכתב דייתיקי. שכתב בשטר ל' צוואה ולא כתוב בה מהיום ולאחר מותי ושכ"מ שכתב בלשון מתנת בריא חוזר בו וכדמפרש טעמא:

בריא שכתב דייתיקי חוזר בו. שהרי ולא עוד הוא בריא ולא שייכא ביה לשון דייתיקי ודכוותה שכ"מ שכתב בלשון מתנת בריא חוזר בו שהרי ולא עודהו ש"מ ולא תקנו בו ל' מתנת בריא:

תהא לי להיות ולעמוד. דייתיקי ל' נוטריקון דא תהא קאי שאם מתי ינתנו נכסי לפ':

איזהו מתנה של הבריא הרי וכו'. ושתהא כתוב בשטר המתנה כך מהיום אני נותן לו.

וסלק אחוי רבא. ועלה אצלה האח הגדול ופייסה וכתבת ליה ופסק ר' אימי בתחלה דיכולה היא שתחזור כר"י דאמר לעיל חוזר בו וא"ל ר"ז מי לא מודה ר"י שאם כתב להראשון מהיום אני נותן לך ולאחר מיתה שאינו יכול לחזור בו וכאן היה כתוב ג"כ כלשון הזה במתנה שכתבה לר' גוריון וכן כי אתא ר' אבהו ור' אולא אמרו כן בשם ר' יוחנן דאם כתוב בה מהיום אינו יכול לחזור בו:

ואנהר. ונזכר ר' אמי במתנה שכתבה כך בשם ר' יוחנן והחזיר המעשה וזיכה לר' גוריון:

רב אמר במזכה על ידיה. הא דתנינן במתני' הכותב לאשתו קרקע כ"ש בין הבנים אבדה כתובתה דוקא במזכה להבנים על ידיה דכיון דאיכא תרתי שהוא מקנה בקנין סודר על ידיה לחלקי הבנים וגם כתב לה קרקע כל שהוא נתרצית היא בכך ואבדה כתובתה:

ושמואל אמר במחלק לפניה אפי' אינו מזכה על ידיה להבנים אלא שמחלק להן לפניה והיא שותקת שתיקה כהודאה דמיא ונתרצית היא בהך קרקע כ"ש שכתב לה ואבדה כתובתה:

מקולי כתובה שנו כאן. אטעמא דתרוייהו קאי דבשאר ב"ח לא אמרינן שאיבדו אלא דבכתובה הקילו לומר כך:

טעמא לטעמא דר' יוסי בר' חנינא דאמר הקילו בכתובה א"כ לא סוף דבר בכתובה מנה או מאתים אמרו כן אלא אפי' היתה כתובה של אלף דינר שהוסיף לה התוספת ג"כ בכלל מקולי כתובה ואיבדה הכל:

מתני' הכותב נכסיו לעבדו. שכתב לו כל נכסיי נתונין לך יצא בן חורין שאף הוא בכלל נכסים:

שייר קרקע כ"ש לא יצא בן חורין. דכיון דנחת לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר כל נכסים קאמר ולתכופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסיי:

רש"א לעולם הוא בן חורין. דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי:

עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פ' עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן. דהואיל וקאמר חוץ מדבר מועט ולא פירש מהו משייר דבהא אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו העבד ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים אע"ג דשוי טפי ואין הלכה כר"ש:

גמ' שייר מטלטלין לא עשה כלום. כלומר הא דקתני שייר קרקע כל שהוא אינו בן חורין לאו דוקא קרקע אלא אפי' שייר מטלטלין ג"כ לא עשה כלום לשחרר העבד דאינו יוצא בן חורין לפי שאני אומר גופו של עבד שייר לעצמו והיינו מטלטלין דקאמר:

וכשבא מעשה לפני ר' יוסי. סיפא דהתוספתא מייתי לה הכא דתנינן בתוספת' ספ"ק הכותב נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כל שהוא לא יצא ב"ח ר"ש אומר האומר כל נכסי נתונין לפ' עבדו חוץ מאחד מרבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה העבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים:

הדרן עלך מלבנות