מתני' הפאה ניתנת במחובר לקרקע. דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם הנח לפניהם והם יבוזו:

בדלית. גפן המודלית ע"ג עצים או ע"ג אילנות ובדקל שהוא גבוה הרבה בעה"ב מוריד ומחלק לעניים דכתיב תעזוב אותם אותה שאין בהם סכנה אתה עוזב לפניהם ואין אתה עוזב אותם שיש סכנה בעלייתם אלא מוריד הוא מן האילן ומחלק להם:

ר"ש אומר אף בחלוקי אגוזים. אילן של אגוזים וקרי ליה חלוקי לפי שהוא חלק שאין לו קשרים ולא ענפים ואין הלכה כר"ש:

אפי' תשעים ותשעה עניים אומרים לחלק. בפאה הנותנת במחובר לקרקע וכו' לזה שומעין שאומר כהלכה ואפי' התנו ביניהן שילכו אחר הרוב אינו כלום כדאמר בגמ':

בדלית ובדקל שמצותן בתלוש אינו וכו'. דלעולם שומעין לזה שאומר כהלכה:

גמ' כתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך. והאי בקצרך מיותר הוא דהא כתיב בריש' דקרא ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו' אלא דבא הכתוב לומר דעודך בקצרך לא תכלה פאת שדך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע והעניים יקצרו בעצמם את חלקם:

מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול. שיכול הקטן להגיע אליו כמו הגדול יצאו הדלית והדקל שהן גבוהין ואין הקטן יכול להגיע אליו ובהם הבעה"ב הוא שמחלק להעניים בשוה כקטן כגדול.

אית דבעי נישמענה. לדינא דמתני' מן הדא כדתני בת"כ פ' קדושים:

תעזוב. לעני ולגר תעזב ודריש הנח לפניהם והם יבזבזו:

תבואה בקשיה תלתן בעמיר. הקש של תלתן נק' עמיר כדתנן עמיר כמלא פי טלה:

תמרים במכבדות. אם לקח הבעה"ב התמרים מן הדקל במכבדות שלהן לא ילקט תמרים של חלק הפאה מן המכבדות אלא יניח לפניהם התמרים במכבדות דמכיון שאין התמרים בראשו של דקל ואין סכנה טפי עדיף שיתלשו העניים בעצמן להתמרים מהמכבדות:

יכול אף בדלית ובדקל כן. מיעט הכתוב אותם:

שהן של סכנה. בעלייתן ולפיכך הבעה"ב מורידן ומחלק אותן להעניים.

ואינו מחובר. בעיא היא וכלומר מאי דאמרינן בדלית ובדקל שאינם ניתנים במחובר אם הוא בין בנתינה ובין בהפרשה שהבעה"ב מפריש וקורא שם זה יהיה לפאה וצריך שיהא גם קריאת השם בשאינו מחובר או דילמא לא קפיד קרא אלא על הנתינה בלבד שיתן להם באינו מחובר שלא יבואו לידי סכנה אבל קריאת שם פאה במחובר הוא וכדמסיק ואזיל בפירוש הבעיא:

אין תימר מחובר הוא. דאם תימר קריאת השם במחובר הוא א"כ קורא שם פאה כשהן למעלן ואי אמרינן דקריאת שם נמי בשאינו מחובר הוא צריך שיוריד הפירות למטן ואז קורא להן שם פאה:

אין תימר קורא שם פאה למעלן. השתא מפרש לה ומאי נ"מ אם קורא השם למעלה או אחר שיוריד הפירות למטה וקאמר דההוצאה איכא בינייהו דאי תימר דקריאת שם פאה קורא הוא במחובר למעלה א"כ ההוצאה כדי להוריד הפירות למטה על העניים היא דכבר היא שלהם אחר שקרא הבעה"ב שם פאה ומנכה ההוצאה מן הפאה והשאר מחלק להם אבל אי תימר דקריאת השם ג"כ צריך שיקרא לחלק הפאה אחר שמוריד הפירות למטה ההוצאה על הבעה"ב ומאי:

ואפי' תימר. וקאמר הש"ס דלאו מילתא היא דאפי' תימר שהוא קורא שם פאה כשהפירות למעלן אפ"ה ההוצאה לעולם על הבעה"ב:

הטריחו על הבעה"ב שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה. כלומר דאי אמרת דתהא הוצאה על העניים חיישינן דלפעמים לא יתרצו העניים להוציא איזה הוצאה וגם שלא ינכה הבעה"ב מן הפאה בשביל ההוצאה ויאמרו אנחנו בעצמנו עלה נעלה להוריד הפירות למטה ויבאו לידי סכנה ולפיכך הטריחו חכמים על הבעה"ב שתהא לעולם ההוצאה משלו:

תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה. וקס"ד דבדרשא דקרא פליג דר"מ לא דריש קציר כדדרשי לעיל מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול והלכך ס"ל דלאו דוקא בדלית ובדקל שהן גבוהין אמרו בעה"ב מוריד ומחלק אלא אף בכל האילנות כן ואפי' הקטן מושל בהם כגדול דלא אמרה תורה אלא בקצרך והיינו התבואה שתהא ניתנת במחובר לקרקע והקישא דקציר לית ליה ורבנן דרשי קציר:

כל עמא דרשי קציר. והדר הש"ס וקאמר דלא היא דכ"ע אית להו דרשא דקציר דהא מיותר הוא ולהקיש' איצטריך כי פליגי במיעוטא משום סכנה הוא דפליגי דר"מ חייש אפי' לסכנה מועטת והלכך קאמר כל האילנות סכנה ואפי' אינם גבוהין הרבה כדלית ודקל דילפינן מקציר מה קציר מיוחד שאין לו סכנה כלל יצאו אילנות דסכנה קצת מיהת איכא ורבנן לא חיישי לסכנה מועטת והלכך דלית ודקל דוקא שיש בהן סכנה מרובה ומה קציר מיוחד שהקטן וכו' יצאו אלו שהן גבוהין הרבה:

מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חלוקי אגוזים. טעמא דר"ש דמתני' קמפרש דבשביל מעשה שאירע שבאו לידי סכנה בחלוקי אגוזין שהיו עולין בעצמן ליטול הפאה ונפלו ומתו והלכך גזר ר"ש אף בחלוקי אגוזים שיהא הבעה"ב מוריד ומחלקן:

בעה"ב שקרא שם פאה וכילה וכו'. כלומר דלא תימא דאם קרא שם פאה במחובר לקרקע כבר יצא ידי חובתו בזה וקיים אזהרת לא תכלה ואפי' כילה הוא אחר כך כל שדהו ונתן הפאה לעניים מן התלוש הלכך קמ"ל דבין קרא שם פאה במחובר ובין לא קרא שם במחובר וכילה לעולם קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך ועובר בלאו ואפי' קרא שם במחובר דאנתינה במחובר לקרקע קפדה התורה:

התנו ביניהן. אהא דקתני אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק וכו' קאי דאם היה התנאי ביניהם שילכו אחר רוב האומרים כך או כך מהו וקאמר דאפי' כן אין שומעין לו כלומר אפי' יש כאן רוב נגד האומר כהלכה והתנו שילכו אחר הרוב אין שומעין להרוב:

בעה"ב יחלק בידו. שלא יראה לעני מודעתו קרובו מל' ולנעמי מודע לאישה. וכלומר שאם אתה אומר בעה"ב יחלק בידו. חוששין אנו שלא יראה לעני קרובו וישליך לפניו חלק יפה ויאמר אח"כ אין לי יותר לחלק והעניים שלא יגיע להם שום חלק מחמת זה יפסידו והלכך לעולם אין שומעין אלא לזה שאומר כהלכה דכשיבוזו בעצמן במחובר אין כאן חששא זו דכאו"א בוזז לעצמו מה שיכול:

ר' שמואל בר אבדומא בעי כילה את שדהו וכו'. כלומר משום דמהאי דקאמר אמתני' לא שמענו אלא אם הפאה נותנת במחובר לקרקע כדין הפאה לכתחילה ועלה קאמרינן דאפי' התנו ביניהם שילכו אחר הרוב האומרים שהבעה"ב יקצור הפאה ויחלק בידו דאין שומעין להרוב ומטעמא דכשהבעה"ב מחלק איכא חששא כדאמרן וכשהן בוזזין במחובר ליכא חששא זו והשתא בעי ר' שמואל דאם כילה בעה"ב את כל השדה לקצור ולא הניח פאה במחובר לקרקע דאת אמר בזה שחזרה פאה לעומרין דכך הוא הדין כדאמרי' לעיל פ"ק לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים ובכה"ג דאין הפאה אלא בתלוש הכל שוה דבין בביזה ובין בחלוקה אין תקנה לחששא דאמרן דבשלמא במחובר לקרקע יש תקנה בביזה ולא בחלוק' אבל השתא מכיון דאינה כ"א בתלוש איכא למימר דאם התנו ביניהם שילכו אחר הרוב הכל לפי תנאם ואם הרוב אומרים שהבעה"ב יחלק העמרים לפניהם שומעין להרב ומאי:

אפי' כן וכו'. כלומר דמהדר הש"ס דאפי' כן אמרינן בכך לעיל שאם הבעה"ב מחלק בידו חוששין אנן שלא יראה קרובו עני וישליך לפניו חלק יפה משא"כ אם מניח כל העמרים לפני כל העניים והן יבוזזו לעצמן ליכא למיחש כולי האי שכאו"א בוזז לעצמו ואין הבעה"ב יכול לעשות ערמה כזו כמו שאם היה מחלק בידו:

מתני' נטל אחד מן העניים. מקצת הפאה שלקט וזרקה על השאר כדי לקנות:

אין לו בה כלום. ואפי' במה שלקט דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר:

נפל לו עליה וכו'. לפי שאין ד"א של אדם קונות לו אלא בסימטא ובצידי רה"ר אבל לא בשדה חבירו ולא ברה"ר:

גמ' תני בשם ר"מ. בתוספתא ריש פ"ב דאין לו בה כלום אפי' מה שלקט דקונסין אותו ומוציאין ממנו הכל:

עד כדון מזיד ואפי' שוגג. בעיא היא עד כאן לא שמענו דקונסין אותו אלא אם זרק במזיד ואי נימא דאפי' שוגג כדאמרי' בעלמא לר"מ דקניס שוגג אטו מזיד ולא איפשטא:

ואפי' כריכות. כלומר אפי' עשה העני מן הפאה שלקט או מן הלקט כריכות עומרים וסד"א דכיון דטרח כולי האי אין מוציאין ממנו קמ"ל דאפי' בכה"ג קונסין אותו ומוציאין ממנו וינתן לעני אחר:

ריש לקיש וכו' גרסינן להא בגיטין פ' הזורק הלכה ג' ובשנים אוחזין הלכה ד' והנוסחא נשתנית ונשתבשה כאן במקצת:

אדם זוכה במציאה בתוך ד"א שלו. כצ"ל וכן הוא שם דפליגי ר"ל ור"י אם ד"א של אדם קונות לו בכ"מ או לא:

מה טעם. מהיכן למד ר"ל דד"א קונות לו וקאמר דמצינו שאמר דוד לשלמה והנה בעניי הכינותי לבית ה' וגו'.

והקשה רב הושעיא מה אנן קיימין המקרא הזה שקורא עוני לכל עושר הגדול הזה. וה"ג כמו שהוא בשנים אוחזין אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא אי בשאינן נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונין בתוך ד"א שלו כלומר אם הם תחת רשותו וכבידו ממש א"כ עשיר הוא ומאי בעניי ואי בשאינן תחת רשותו כלל וכי היה יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו הוי אומר דאין לנו לפרש מקרא הזה אלא שהיו נתונין תוך ד"א שלו כשהקדיש וברשותו היה והא דאמר בעניי משום שאינן נתונין תחת ידו ממש והא קמ"ל האי קרא דד"א של אדם קונות לו:

וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון. כלומר דדחי לה הש"ס דאיכא למימר דבהכי עסקינן שהקדיש ראשון ראשון שבא לידו והיינו בעניי וא"כ מהכא לאשמעינן מידי:

א"ר אבין. כלומר א"נ כדר' אבין דלהכי קאמר בעניי לפי שאין להתפאר בעשירות לפני מי שאמר והיה העולם שהכל שלו הוא:

בעינוי שהיה מתענה. שהיה מצמצם בסעודתו שלא כדרך המלכים בשביל להקדיש לשמים.

השיב ר' יעקב בר אידי קומי ר"ל. כצ"ל וכן הוא בגיטין ובפ' שנים אוחזין דמקשי לר"ל מהא דתני התם ראה את המציאה וכי' זה שהחזיק בה זכה בה ואמאי וליקנו לי' ד' אמות שלו:

תיפתר בשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. כלומר אע"ג דממילא קונות לו מ"מ הכא כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד"א לא ניחא ליה דהא לא אמר מידי:

והתני הכא נפל לו עליה וכו'. וקס"ד דבפאה הואיל והתורה זכתה לו גילוי דעתו לאו מידי הוא ואם ד"א קונין לו אמאי לא קנה:

א"ל עוד היא. ה"נ טעמא דשלא אמרי וכו' דאף בפאה אמרינן כיון דגלי אדעתיה דבנפילה הוא דניחא ליה דליקני לאו כלום הוא:

והתני ר' חייא. בתוספתא שם:

שנים שהיו מתכתשין. היו כותשין א' לחבירו ומריבין זה עם זה על עומר אחד ובא עני אחר וחטפו מלפניהן זכה בו והא הכא דלא נפילה ולא גילוי דעת איכא ואמאי זכה האחר:

עוד היא בשלא אמרו. ה"נ משום האי טעמא הוא דכיון שהיו מרובין יחד ולא אמרו כל הקודם בד"א יזכה גלו אדעתייהו דלא ניחא להו למיקני בד' אמות:

זו בגיטין. התם בהזורק קאי ואגב הא דלעיל מייתי לה נמי הכא דתנינן התם היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת והיינו בד"א שלה כדמפרש לה שם ועלה קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן זו בגיטין דד"א קונין לה משא"כ במתנה אין ד"א קונין לו:

רובה דר' יוחנן ורובה דרשב"ל. כלומר רבותא וחידוש יש בדבריהם מה שיש לתמוה ולהקשות על שניהם:

רובה דר"י זהו החידוש ומה שיש להקשות על דברי ר' יוחנן דקאמר ר' יסא משמיה דהא מדקאמר משא"כ במתנה ולא קאמר נמי ובמציאה דהא שמעינן לר' יוחנן בפ' שנים אוחזין והבאתי לעיל דפליג אר"ל וס"ל דאין ד"א קונין במציאה בכ"מ עד שתפול לתוך ידו וע"כ לומר דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דר' יסא משמיה ס"ל דלא פליג ר' יוחנן אר"ל במציאה כ"א במתנה ס"ל דאין ד"א קונין לו והשתא קשיא ולאו ק"ו הוא:

מה אם מציאה. שאין דעת אחרת זוכה לו ד"א שלו קונין לו מתנה דדעת אחרת מקנה וזוכה לו לא כ"ש דד"א יהו קונין לו:

רובה דר"ש בן לקיש. וכן קשיא על דר"ל בהא דאמר לקמן בהלכה ו' אין אדם זוכה לחבירו במציאה דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואמאי והא ק"ו הוא:

מה אם מתנה שאינו זוכה בה בתוך ד"א. דהא לא אשכחן דפליג על ר' יוחנן במתנה הרי הוא זוכה בה מדעת חבירו מציאה שד"א קונין לו כדאמר ר"ל לעיל לא כ"ש יזכה לו חבירו:

והא תנינן. שם בפ' הזורק.

וכן לענין הקידושין דד"א קונין וקס"ד דקידושין כמתנה הם וקשיא על ר' יסא בשם ר' יוחנן:

היא גיטין היא קידושין. דין אחד להן דרחמנא אקשינהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה:

והתנינן. שם.

וכן לענין החוב. ומ"ש מתנה מן החוב:

א"ל שאני חוב שכן אם א"ל זרקהו לים. כלומר דס"ד דבהכי מיירי התם שא"ל המלוה זרקהו לים ובזה יהא מחול לך והלכך קרוב למלוה בד"א שלו פטור הלוה:

מעתה אפי' קרוב ללוה. ואי דמיירי דא"ל זרוק קרוב לים ותיפטר א"כ אפי' קרוב ללוה ונאבד יזכה הלוה ויפטר ואנן תנינן שם קרוב ללוה הלוה חייב:

שכן אם אמר וכו'. כלומר דמשני דהכי קאמינא דמיירי שאמר לו זרוק חובי ובתחלה שיכנס לרשותי והלכך בעינן שיכנס בתחילה לרשות המלוה ואם אח"כ נאבד פטור הלוה אבל אם קרוב ללוה הוא עדיין לא נכנס לרשות המלוה והלכך חייב הלוה.

כל אלין תתובתה. כל אלו הקושיות ממתני'.

דהוה מותיב ר' זעירא לפני ר' יסא כן היה ג"כ מקשה ר"ל לר"י בעצמו על הא דאמר במתנה אין ד"א קונין וקיבל ר"ל מן ר"י כל הני פתרי ושינויי דשני ליה ר' ייסא לר' זעירא:

מתני' פאה אין קוצרין אותה במגלות. שקוצרין בהם חטין ושעורין:

בקרדומות. הן הברזלים גדולות עקומים שקוצרין בהן שיפון ושבולת שועל:

כדי שלא יכו איש את רעהו. כשיבואו לידי קטטה:

שלש אבעיות ביום. אבעיות מל' נבעו מצפוניו הוא כדקאמר בגמ' ובג' זמנים אלו הב"ה נגלה ונראה בתוך שדהו שיבאו עניים ויקחו:

בשחר וכו'. מפר שיש שבאין בשחר וכו' כדמפרש בגמ':

אלא כדי שלא יפחתו. מג' זמנים הללו ור"ע ס"ל שלא יוסיפו והלכה שלא יפחתו ושלא יוסיפו כ"א בג' זמנים אלו נותנין הפאה וצריך שיהא הבעה"ב נגלה בכל ג' זמנים הללו לפי שאין לעניים ליטול פאה שלא מדעת בעה"ב כדתני בתוספתא פ"ב:

של בית נמרה. שם מקום כדכתיב את בית נמרה:

היו מלקיטין על החבל. שהיו קושרים חבל בצד הקמה וקוצרים והולכים עד שיכלה החבל ומניחין פאה להחבל וחוזרין וקושרים וקוצרים ומניחין פאה והיינו מכל אומן ואומן כלומר מכל שורה ושורה דבר זה היו מזכירין אותם לשבח כדקאמר בגמ':

גמ' נבעו. נתגלו מצפיניו:

בשחר מפני המניקות. שצריכות לאכול בתחילת היום:

מפני התינוקות. קטנים שאינם נעורים בבקר ואינם מגיעים להשדה עד חצי היום:

מפני הנמושות. הזקנים ההולכים על משענתם ואינם מגיעים להשדה עד זמן מנחה:

מזכירין אותן לגנאי על דבר אחד שהיו נוהגין ליתן פאה אחד ממאה כתרומת מעשר ולא אחד מששים כדתנן פ"ק:

ומזכירין אותן לשבח וכו'. על דבר זה הוא לשבח לפי שהעניים לא היו צריכין להמתין עד שיכלו כל השדה:

תני וכו'. בתוספתא פ"ק ושם גריס מפני ד' דברים:

את השעה קנוייה. כלומר פנויה וקנויה לו לעשות כן:

מתני' נכרי שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור. ובת"כ פ' קדושים דריש לה דכתיב ובקצרכם גבי פאה ולקט פרט לשקצרוה נכרים וכן גבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת וגו' מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור דבשעת קצירה לאו בר חיובא היה:

שאין שכחה אלא בשעת העמור. כדכתי' ושכחת עומר בשדה ובשעת העמור כבר נתגייר וחייב הוא בכל המצות וטעמייהו דרבנן מפרש בגמ' ואין הלכה כר"י:

גמ' יאות א"ר יודה ומ"ט דרבנן. דפטרי אף משכחה וקאמר ר' יוסי וכו' ושכחת קמה כלומר ודרשינן בשדה לרבות שכחת קמה:

את שאין לו שכחת קמה. כגון זה שבשעת שקצר נכרי היה ולא היה בשכחת קמה אינו ג"כ בשכחת העומרין:

ישראל וגוי וכו'. תוספתא היא בפ"ב:

במחלוקת. לאו ד"ה היא אלא במחלוקת היא שנויה כדגריס שם ר' ישמעאל אומר ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה אימתי בזמן שהעכו"ם ממחא אבל אין העכו"ם ממחא חייב בפאה דכל זמן שהישראל רוצה לקצור חלקו והעכו"ם מוחה בידו עד שיקצור הוא חלקו או שיקצור ואח"כ יחלקו ביניהן בתלוש לאו קצירך מקרי ואפי' חלק ישראל פטור מן הפאה אבל אם אין העכו"ם מוחה בידו לקצור חלקו חייב חלקו של ישראל בפאה:

מתני' עומרין ופדה עומרין חייב. בשכחה:

קמה ופדה עומרין פטורה. דמקרא דממעטינן קציר עכו"ם ממעטינן נמי קציר הקדש כדדריש בספרי מקצירך ופטור גם משכחה כרבנן דלעיל דילפי שכחת עומר משכחת קמה גבי נכרי. וה"ה נמי גבי הקדש:

עד שלא באו לעונת המעשרות. כמו ששנוי הוא בפ"ק דמעשרות ואם משהגיעו לעונת המעשרות עדיין ביד הגזבר היו פטורין ואם לאו אין ההקדש פוטרן.

וגמרן הגזבר. שנגמרו בעודן ביד הגזבר:

גמ' ולמה תניתתה תרין זמנין. הך כיוצא בו המקדיש פירותיו וכו' תנינן הכא ותנינן לה נמי בפ"ג דחלה ותרי זימני למה לי:

אחת למירוח ואחת לשליש כלומר חדא מתני' איירי בהקדיש פירות תלושין דבהן הולכין אחר גמר מלאכתן למעשרות והיינו מירוח שאם נתמרחו ביד הגזבר ואח"כ פדאן פטורין ואם פדאן קודם מירוח חייבין במעשרות וחדא מתני' איירי במקדיש פירות מחוברין לקרקע דבהן הולכין אחר הגעה לעונת המעשרות והיינו שליש כדתנן בפ"ק דמעשרות דעונת המעשרות בתבואה וזתים משהביאו שליש ואם פדאן עד שלא הביאו שליש ביד הגזבר חייבין ואם אחר שהביאו שליש ביד הגזבר פדאן פטורין:

ר' יוסי אמר ר' בא וחברייא. בהא דחבריא אמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ור' בא מפרש לה הי מתני' איירי בהכי והי מתני' איירי באידך:

בחלה. במתני' דחלה איירי בתלושין ובהן הולכין אחר המירוח ובמתני' דפאה דהכא איירי במחוברין ובהן בשליש תליא מילתא וטעמא דהתם תני ברישא דהך כיוצא בו וכו' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה חייבת וכו' וכמו ברישא דאיירי בתלוש ובגמר מלאכה תליא מילתא דגלגול הוי גמר מלאכה לחלה ה"נ בסיפא במקדיש פירות תלושין איירי ובגמר מלאכתן והיינו מירוח תליא מילתא אבל הכא במתני' דפאה דאשכחן דבשליש תליא מילתא כדלקמן מוקמינן הסיפא דכיוצא בו וכו' במקדיש פירות מחוברין והולכין אחר שליש:

ומתני' דר"ע. וכן הוא בפ"ג דחלה וסיומא דמילתא היא כלומר ומוקמינן לרישא דמתני' הקדיש קמה כר"ע דשמעינן ליה דאמר אחר שליש הראשון אתה מהלך כדאמר לקמן בשדה עכו"ם וה"ה נמי לענין הקדש והלכך הך סיפא דהכא נמי במחוברין איירי ואחר שליש כדאמרן:

דאתפלגון. דאשכחן דפליגי בהא ר"ע ורבנן:

שדה שהביאה שליש לפני עכו"ם. כשהיתה ביד העכו"ם הביאה שליש ואח"כ לקחה ממנו ישראל:

ר"ע אומר פטור. אף התוספת שניתובף ביד ישראל פטור מן הפאה ומן המעשרות וחכמים מחייבין בתוספת שהוסיפה ביד הישראל:

מאי כדון. מסקנא דמילתא היא כלומר והשתא היכי מוקמינן להמתני' אם בשהביאה שליש ביד הקדש או לא. וה"ג כמו שגורס בפ"ג דחלה בהלכה ג'. תפתר או כר"ע במחלוקת או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמוקמינן להמתני' במחלוקת ובשהביאה שליש ביד הגזבר או לא תליא מילתא וכר"ע דאמר אחר השליש אתה מהלך והיינו לר' בא דמפרש דסיפא דמתני' דהכא במחוברין איירי והולכין אחר שליש וא"כ מוקי לרישא דמתני' ג"כ בגוונא דהולכין אחר שליש ואתייא כר"ע:

או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמפרשינן. להרישא דמתני' דלאו בהבאת שליש ביד הקדש עסקינן אלא בקמה גמורה ועומדת ליקצר מיד עסקינן. ולד"ה בקצירה תליא מילתא שאם הקדיש קמה העומדת ליקצר וקצרה הגזבר אפי' מיד ואח"כ פדאה פטורה מן הפאה דבשעת הקצירה של הקדש היתה ואם פדאה כשהיא קמה חייבת ובהא כ"ע מודו והשתא סיפא דמתני' כיוצא בו וכו' נמי לאו מוכרחא היא לאוקמי בפירות מחוברין ובהו בהבאת שליש תליא מילתא לענין מעשר לכ"ע אלא דאיכא למימר דבפירות תלושין מיירי הכא ובגמר מלאכה והיינו מירוח תליא מילתא וזהו כחברייא דקאמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ולדידהו איכא לאוקמי דמתני' דהכא בלמירוח איירי ורישא וסיפא כדברי הכל אתיא:

מתני' ר' אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דר"א ורבנן בעשיר שלקט את הפאה כדי לזכות בה לעני דר"א סבר אמרינן תרי מיגו חדא מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן אבל מעני לעני ד"ה זכה לו והלכה כחכמים:

הלקט והשכחה והפאה של נכרי. שהפריש והואיל ואין הנכרי חייב בלקט ושכחה ופיאה הוו להו כשאר תבואה של נכרי וחייב במעשרות וקסבר האי תנא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות ובגמ' מפרשינן לה:

אא"כ הפקיר. לעניים ולעשירים כדין הפקר והפקר פטור מן המעשר:

גמ' בבעל הבית עשיר נחלקו וכו' כדפרישית במתני':

מאחר שהוא ראוי ליטול. לעצמו זכה נמי לחבריה:

ר' לעזר לחבירו. כלומר מה דס"ל לר' אלעזר בדין זיכה במציאה לחבירו כדאמר לקמן ור' יוחנן וכו' כולהו אמרי דבר אחד.

דתנינן תמן. בפ"ק דב"מ הלכה ה' מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן וא"ר יוחנן התם עלה דדוקא בשאינן טפולין לאביהם שאינם סמוכים על שלתנו אבל אם היו סמוכים על שלחנו מציאתן שלו ואע"פ שגדולים הן אלמא דמזכה הוא לאביו בהגבהה שלו:

ר' יהושע בן לוי. כדאמרן:

ר' שמעון בן לקיש בעי. על האי ברייתא הלא הפועל אם רצה לחזור בו חוזר דקיי"ל פועל חוזר אפי' בחצי היום ואת אמר מציאתו של בעה"ב בתמיה הא כאחר דמי וס"ל לר"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו:

ר' יעקב בשם ר' יסא מקשי. על זה דמייתי להא דבעי ר"ל על הברייתא ולהשמיענו מכלל דבריו דס"ל דלא קנה חבירו ומה צורכה לההיא דר"ל הא בפירוש אמר כן דולא כן שמיע לן מהאי פלוגתא דפליגי ר"י ור"ל בהדיא כדמסיק ר' יעקב למילתי':

רבי רדיפא אמר איתפלגון וכו'. האי פלוגתא בעלמא קאי דפליגי במזכה לאדם אחד איזה דבר ע"י אחר והכי פירושא:

חד אמר הראוי ליטול זכה. כלומר שצריך זה הזוכה שיהא גם הוא ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו ואז יכול הוא לקבל כדי לזכות לאדם זה שמזכין עכשיו על ידו:

וחרנה. ואידך אמר הראוי ליתן זכה ומפרש ואזיל למילתיהו:

מ"ד הראוי ליטול כ"ש ליתן. כלומר דהא ודאי פשיטא היא דאם שיהא הוא ראוי ליטול בעינן מכ"ש שצריך שיהא הוא ראוי ליתן ולזכות אותו דבר למי שמזכין על ידו והאי מילתא דממילא שמעינן לה לא היה צריך להשמיענו אלא משום דהאי מ"ד לא הוי הכי דלא קפיד אלא אחדא והיינו שיהא ראוי ליתן הלכך נקט להא אליבא דמ"ד קמא ואע"ג דפשיטותא היא:

מ"ד הראוי ליתן הא ליטול לא. כלומר אבל להאי מ"ד לא בעינן אלא שיהא ראוי ליתן על ידו ולזכות לזה שמזכין על ידו הא ליטול לא בעינן אלא אע"פ שהוא אינו ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו אפ"ה יכול הוא לקבל כדי לזכות לאותו אדם שמזכין על ידו:

מתני' פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה. לדידיה שצריך שיהא ג"כ ראוי ליטול אותו הזכות קשיא עליה האי מתני' דפ"ק דגיטין דתנינן האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו וכו' ומפרש לה התם דפלוגתייהו בענין החזרה אם זכות הוא לעבד או חובה היא לו במה שיצא לחירות ומיהת שמעינן דכל זמן דאינו חוזר בו יכול הוא לזכות לגט אשה ולשטר שחרור לעבד ע"י אחר לכ"ע והשתא מקשינן מינה להאי מ"ד:

תן גט זה לאשתי שכן ראוי לקבל גט בתו. כלומר הניחא להא דאמרינן שמזכה ע"י אדם אחר גט לאשתו ואע"ג דבעינן שהזוכה הזה ראוי הוא ליטול אותו הזכות אם היו מזכין לו לעצמו ומה שייך ראוי ליטול לגביה בגט אפ"ה הא לא קשיא שכן מצינו דשייך בו ג"כ ראוי ליטול שהרי אדם מקבל גט בתו וע"י כך היא מגורשת כדתנן בפ"ו דגיטין נערה מאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וכיון דשייך הוא מיהת בקבלת הגט ראוי הוא ליטול קרינן ביה ויכול הוא להיות שליח ולקבל גט לאשה מיד בעלה.

ושטר שחרור זה לעבדי שכן הוא ראוי לקבל שטר שחרורו. וכן בשטר שחרור אע"ג דאינו בר קבלה לשטר שחרור לעצמו דלא שייך בבן חורין מ"מ הואיל ומצינו לזה בעבד שהרי העבד ראוי הוא לקבל שטר שחרור מיד רבו דקי"ל דגטו וידו באין כאחד וא"כ מכיון דבר קבלה הוא בשטר שחרור יכול הוא להיות ג"כ שליח לעבד אחר ולקבל מיד רבו של חבירו גט שחרור לחבירו כדאמרינן פ"ב דגיטין הלכהו' וכן בפ"ק דקידושין נראין הדברים שיקבל גט שחרור מיד רבו של חבירו לחבירו ואל יקבל גט אשה והשתא אי משום בבא דרישא לחוד תן גט זה לאשתי לא הוה קשיא להאי מ"ד דראוי לטול בעינן דשפיר ראוי הוא ליטול כדאמרן דראוי הוא לקבל גט בתו ובבן חורין מיירי כפשטה דהאי מתני' וכן אי משום בבא דסיפא לחוד שטר שחרור זה לעבדי נמי לא הוה קשיא דהוה מצינן לאוקמי בעבד וראוי הוא ליטול כדאמרן שהרי מקבל הוא גט שחרורו מיד רבו ולפיכך יכול להיות ג"כ שליח לעבד אחר מיד רבו של האחר אלא דהא קשיא לן דכיון דרשא דהאי מתני' לא מצינן לאוקמי בעבד דהרי לא שייך הוא בשליחות גט לאשה אלא ודאי בבן חורין מיירי וא"כ ק"ל הסיפא וכדמסיק להקושיא:

ותנינן התקבל גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור יחזור כצ"ל. כדתנן ריש פ"ו דגיטין:

והעבד ראוי הוא להוליך את הגט. בתמיה מסקנת הקושיא היא ולא מייתי להאי מתני' דהתקבל וכו' אלא כדי לחזק הקושיא וכלומר דהא ודאי האי מתני' דהתקבל ע"כ לא מיירי אלא בבן חורין דהא עבד אין ראוי להולכה הוא דאינו בתורת שליחות וכיון שכן רישא דהתם התקבל גט זה לאשתי נמי לאו בעבד מיירי דאין ראוי ג"כ לקבל גט אשה וממילא נמי מתני' דתן גט זה לאשתי דמוקי האי ש"ס התם דזכה קאמר לו ודאי בבן חורין מיירי כמו מתני' דהתקבל וקשיא לן הסיפא שטר שחרור זה לעבדי להאי מ"ד דראוי ליטול בעינן והא בן חורין אינו ראוי ליטול שטר שחרור והיכי מזכה הוא שטר שחרור לעבד:

פתר לה לצדדין. כלומר דמשני דהאי מ"ד פתר לה להאי מתני' דפ"ב דגיטין לצדדין. רישא תן גט זה לאשתי בבן חורין מיירי וסיפא שטר שחרור זה לעבדי בעבד מיירי וכדאמרן דהואיל וראוי ליטול הוא אם רבו שלו נותן לו גט שחרור מקבל הוא וזוכה לעצמו להיות בן חורין יכול הוא ג"כ לקבל מיד רבו של זה העבד ולזכות לו להיות בן חורין:

הא מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה. כצ"ל וטעות דמוכח הוא:

דתנינן תמן. בפ"ה דמע"ש וגרסינן נמי לכולה דהאי מילתא שם. מעשה בר"ג והזקנים שהיו באים בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. זה מעשר ראשון ור' יהושע היה לוי. עישור אחר שאני עתיד למוד. וזהו מעשר עני. נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים וכו'.

ור"ע ראוי הוא ליטול. בתמיה וכי ר"ע שהיה עשיר ראוי הוא ליטול מעשר עני ואפ"ה זיכה על ידו לעניים וקשיא למ"ד ראוי ליטול בעינן:

פתר לה. האי מ"ד דעד שלא העשיר ר"ע היה המעשה שהרי בתחילתו עני היה:

ואפי' תימא. והדר קאמר דלא היא דאפ"ת לאחר שהעשיר:

בשהיה פרנס. ר"ע גבאי עניים היה וכיון שכן ידו כיד העניים הוא. ויכול הוא לקבל בשביל העניים:

מילתיה דריב"ל. דלעיל דמוקי לפלוגתא דמתני' בעשיר דוקא אבל בעני אפי' חכמים מודים דיכול הוא לזכות הפאה לאותו פלוני עני אתיא כמ"ד הראוי ליטול הוא שזוכה לאחרים וכדלעיל:

כמ"ד יש קנין וכו'. על סיפא דמתני' קאי דקתני הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייב במעשרות אלא אם כן הפקיר וקאמר דאתיא כמאן דאמר יש קנין לעכו"ם אם קנה קרקע בארץ ישראל יש לו קנין להפקיע מן המעשרות וישראל הלוקח ממנו פטור מן המעשרות ופלוגתא היא לקמן בפ"ה דדמאי דר"מ סבר אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ור"י ור"ש סברי יש קנין והשתא מפרש לה ר' ירמיה בשם ר' יוחנן להמתני' דבשדה של עכו"ם מיירי והניח לקט שכחה ופאה ולקטינהו עניי ישראל וקתני דאם הפקיר הנכרי דאז פטורין הן ממעשרות ומוקי לה כמאן דאמר יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע קדושתה מן המעשרות והלכך מהני הפקרו שהפקיר לפוטרה מן המעשרות כדין הפקר ואם לא הפקיר ממש לא הוי לקט שכחה ופאה דידיה כדין לקט שכחה ופאה דישראל שהן פטורין מן המעשרות דהואיל ואין הנכרי מוזהר על כך לא חייל שם לקט שכחה ופאה עליהן וכיון דהן עכשיו בידי ישראל שלקטוה חייבין במעשרות ברם כמ"ד אין קנין לעכו"ם וכו' אפי' הפקירו חייב דכיון דאין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה לא הוי הפקרו הפקר דאין לו רשות להפקיר מה שאינו שלו והואיל ועכשיו בידי ישראל הן מתחייבין במעשרות לעולם:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן. קאמר דאדרבה איפכא הוא דמסתברא דלא מיתוקמא מתני' אלא כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשרות והלכך ברישא דלא הפקיר חייבין במעשרות דשדה עכו"ם לעולם חייבת במעשר ומה שקרא שם ללקט שכחה ופאה לאו כלום הוא לפי שאינו מוזהר עליהן אא"כ הניחן לשם הפקר ממש דאז פטורין מן המעשרות דמיהת הפקר הן:

ברם כמ"ד יש קנין וכו' קל הקילו חכמים בליקוטין. כלומר דאילו למ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע קדושתה וא"כ מדינא שדה דנכרי הויא. ופטורה מן המעשרות והשתא אפי' לא הפקיר פטורין מן המעשרות דהא קל הקילו חכמים בלקט ושכחה ופאה לפוטרן מן המעשרות ואפי' משדה ישראל ומהיכי תיתי לחייב לקט שכחה ופאה של נכרי במעשרות דנהי דלא חייל עליהן שם של לקט שכחה ופאה הא מיהת בלאו הכי שדה נכרי פטורה מן המעשרות ולא מצינו שהחמירו בלקט שכחה ופאה הואיל והנכרי קרא עליהן שם הזה אלא אדרבה הקילו חכמים בהן בעלמא וה"נ לעולם ליהוו פטורין דלא יהא אלא כפירות של שדה נכרי ואע"פ שלקחן ממנו ישראל פטורין להאי מ"ד אלא ודאי דלא אתייא אלא כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה ועד שיפקיר לשם הפקר בהדי':

ר' לעזר שאל ואין לו קנין נכסים. בתמיה ודברי ר"א מפורשין הן לקמן בפ"ה דדמאי דגרסינן שם בהלכה ט' בתרה דהאי פלוגתא דר"מ ור"י ור"ש שהבאתי לעיל ר' זעירא אמר קומי ר' אבהו בשם ר' לעזר אע"ג דר"מ אמר אין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא דיש לו קנין נכסים ומפרש ר' בא אכילת פירות. כלומר אע"ג דקנין קרקע אין לו בא"י והקרקע בקדושת' קיימא מיהת קנין הפירות יש לו בה שאם הפירות נגמרו ביד העכו"ם והיינו שנגמר מלאכתן למעשרות בעודן בידו כגון שמרחן העכו"ם אז פטורין הן ממעשרות ואפי' חזר ולקחן הישראל ממנו אח"כ וכן גרסינן להא בהאי ש"ס בגיטין ס"פ השולח. והשתא מקשי ר' אלעזר הכא על הני אוקימתי דמתני' כדמפרש ואזיל.

לא על הדא איתאמרת אלא על הדא ר' חזקיה וכו'. כלומר דמפרש הש"ס דהאי קושיא דר"א לא קאי על אוקימתא דר יוסי בשם ר יוחנן דסליק מינה דאוקי להמ"ד כמ"ד אין קנין לעכו"ם דעל האי אוקימתא לא קשיא מידי דלא אמרינן דיש קנין נכסים לעכו"ם בהפירות לפוטרן מהמעשרות אלא דוקא שנגמר מלאכתן למעשרות בעודן בידו וכדאמרן שמרחן העכו"ם והלכך הכא בלקט שכחה ופאה שלקטו עניי ישראל קודם גמר מלאכתן למעשרות עדיין אין לו קנין בה להפקיע קדושתן והוי כמו שלקחן הישראל ממנו אחר שנתלשו וקודם שנגמר מלאכתן למעשרות דדינא הוא דחייבין במעשרות דהוי גמרן ביד הישראל ושם לקט שכחה ופאה לא חיילא עלייהו כדלעיל והלכך חייבין במעשרות אא"כ הפקיר דכיון דהניחן לשם הפקר לכל דין דהפקר עליהן ופטורין מן המעשרות.

אלא על הדא דר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן. דלעיל דמוקי להמתני' כמ"ד יש קנין לעכו"ם אבל להמ"ד אין קנין לעכו"ם הא קאמרי דלא מצינן לאוקמי דא"כ אפי' אם הפקיר חייב במעשרות ומשום דאין להעכו"ם להפקיר דבר שאינו שלו על זה הוא דהקשה ר"א דהא מיהת יש לו קנין נכסים בהפירות וכיון שהפירות שלו אמאי לא מצי להפקירן והרי הן הפקר ופטורין מן המעשרות אלא ודאי דשפיר מיתוקמא כמ"ד אין קנין לעכו"ם ורישא וסיפא ניחא וכדאמרן:

ר' חנינא בשם ר' פנחס אף קדמייתא וכו'. כלומר דר"פ קאמר דנוכל לפרש להקושיא דר"א בענין הרישא דהאי דינא דמתני' ועל אוקימתא דר' יוסי בשם ר' יוחנן הוא דמקשי דאיהו אוקי כמ"ד אין קנין לעכו"ם אבל כמ"ד יש קנין לעכו"ם לא בעי לאוקמי וכדאמר לעיל דאם יש קנין קל הקילו וכו' ואמאי חייב במעשרות וכדפרישית:

עליה ר"א שאל אין לו קנין נכסים. כלומר דהא א"נ מוקמת לה כמ"ד דאין קנין לעכו"ם ג"כ קשה אמאי חייב במעשרות דנהי דאין קנין לעכו"ם בקרקע להפקיע קדושתה בקנין נכסים הא מיהת יש לו דהרי הפירות שלו הן ור' פנחס לא ס"ל כסתמא דהש"ס דלא מיקרי קנין נכסים להעכו"ם להפקיע המעשר מהפירות עד שיוגמר מלאכתן לגמרי ושימרחו בידו כדפרישית לעיל אלא דס"ל דכיון שהפירות מיהת שלו הן א"כ כשנגמרו עד שהם ראוים ליתלש מן הקרקע ברשותו הן ומפקיען מן המעשרות ולפיכך קאמר דקושית ר' אלעזר גם להאי אוקימתא דר' יוסי בשם ר' יוחנן היא דשייכא:

מתני' איזהו לקט שחייבתו התורה:

הנושר בשעת הקצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה.

היה קוצר וקצר מלא ידו. מה שדרכו לקצור או שתלש מלא קומצו מה שדרכו ליתלש והכהו קוץ ונפל מידו לארץ. ה"ז מחמת אונס ואינו לקט כדדריש בגמ' דכתיב ולקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר:

תוך היד ותוך המגל. אנושר קאי כלומר מה שנושר מתוך היד או מתוך המגל זהו לקט ולעניים אבל הנושר מאחר היד מחמת נדנוד ידו נופל לאחר היד וכן מתנועת המגל לאחר המגל:

לבעה"ב. דאין זה דרך קצירה:

ראש היד. כשידו מלאה שבלים ויש בין ראשי אצבעותיו המונחים על פס ידו לפס ידו שבלים והנושר מהן וכן הנושר מראש המגל:

ר' ישמעאל אומר לעניים. דמדמי ליה לתוך היד ולתוך המגל ור"ע מדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל והלכך לבעה"ב והלכה כר"ע:

מתני' חורי הנמלים. דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן:

שבתוך הקמה. אם היו החורין בתוך הקמה מה שנמצא בהן הרי הן של בעה"ב שאין לעניים בקמה כלום:

שלאחר הקוצרים לאחר שהתחילו לקצור ונמצא בחורין במקום שנקצר חיישינן שמא הביאו הנמלים שם מן הלקט הלכך החטים או השבלים העליונים לעניים דיש שם מן הלקט אבל התחתונים של בעה"ב ומפרש בגמרא אלו הן העליונים בלבנים שניכר שהם מתבואה חדשה שנקצרה והתחתונים הן הירוקין שנוטין להשחיר וניכר שהן ישנים ומשנה שעברה:

רמ"א הכל לעניים. ואע"פ שנמצאו ירוקין אין אומרים זה משנה שעברה לפי שא"א לגורן בלא ירקון ושמא אלו הירוקין מן התבואה חדשה שנקצרה הן ויש בה חלק לעניים:

שספק לקט לקט. כדדריש בגמ' דכתיב לעני ולגר תעזוב הנח לפניהן משלך ועוד דריש מקראי:

גמ' תני לקט קצירך לא כל הקוצר בידו. כלומר לא כל מה שיש מן הקציר בידו ואפי' נפל מידו מחמת אונס אלא דוקא מחמת קצירה והכי דריש לה בת"כ פ' קדושים קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ עקצתו עקרב נבעת נפל מידו לארץ הרי הוא של בעה"ב:

ודכוותה פרט כרמך לא הפורט בידו. לא כל הפרט שבידו. ונפל מחמת האונס אלא בשעת הבצירה דווקא כדתנן לקמן בפ"ז איזהו פרט הנושר בשעת בצירה וכו':

חד אמר תוך היד ותוך המגל. כלומר דחדא קתני שצריך שיהא נושר מתוך היד ושיהא נושר מתוך המגל ולאפוקי אם נפל מתוך היד להלן לאחורי המגל:

וחרנה. ואידך אמר דאו או קתני מתוך היד ואפי' נפל לאחר המגל הוי לקט:

גמ' העליונים לעניים בלבנים וכו'. כדפרישית במתני':

א"ר יוחנן דר' יהודה בן חגרא היא כצ"ל. והכי מוכח מדלקמן. הא דמחמיר ר"מ במתני' בספק לקט אתייא כר' יהודה בן חגרא בברייתא דלקמיה:

ר' יהודה בן חגרא מחייב. אע"ג דספק הוא שמא נקצרת בעודו בגיותו ולאו בר חיובא הוא אלמא דמחמיר בספק לקט:

ר"ל אמר ד"ה היא. ואפי' חכמים דפליגי התם מודין הן בספיקא דמתני' דהכא דבישראל הוא והספק אם התבואה מחיובא היא או לא והלכך אמרינן הואיל והישראל עיקרו בר חיובא הוא מחמרינן גם בספק תבואה שלו אבל התם הספק הוא אם הבעה"ב היה בר חיובא בשעה שנקצרה או לא ושמא עכו"ם היה ועיקרו פטור ספיקו שלו ג"כ פטור:

כך היה ר"מ משיב את ר' יהודה בן חגרא. כך כתיב בספרים. וטעות הוא דהא ר"י בן חגרא אית ליה נמי ספיקא לחומרא כר"מ וכצ"ל כך היה משיב ר' יהודה בן חגרא את חכמי'. כלומר דר' יוחנן מביא ראיה למאי דאוקי הא דר"מ דמתני' כר"י בן חגרא דחד דינא אית להו ספיקא דמתני' עם ספיקא דברייתא שהרי כך היה משיב ר' יהודה בן חגרא לחכמים דפליגי עליה וס"ל דספק פטור וכי אין אתם מודים לי שספק לקט לקט כדילפינן לקמן מקראי וא"כ ספיקא דדינא דברייתא ג"כ משום ספק לקט מחמיר בה כר"מ דמתני':

ר"ל אמר כך היה משיב ר"מ וכו'. ר"ל דמדחי לעיל להא דר' יוחנן דלא דמי ספיקא דמתני' לספיקא דברייתא ואפי' חכמים דברייתא מודים לר"מ זה לכך קאמר דלא כך שנינו דר' יהודה בן חגרא היה משיב לחכמים דידיה כן אלא כך שנינו כך היה משיב ר"מ לחכמים דידיה במתני' אין אתם מודין לי שספק לקט לקט:

עני ורש הצדיקו כצ"ל. ומאי הצדיקו דקאמר וכי בדין יש להצדיק לעני ורש הכתיב ודל לא תהדר בריבו אלא ה"ק הצדיקהו במתנותיו שאף שנראה לך דאינו של עני צדק משלך ותן לו.

בריבו. ומיותר הוא דהא כתיב לא תטה משפט אביונך אלא ללמד בריבו אין אתה מטהו לזכותו בדין אם חייב הוא אבל מטהו את במתנותיו ולזכות אותו אף במה שנראה שהוא שלך:

א"ר יוחנן וכה זכה הוא מה ששנה לנו רבי. כלומר והכא זכה רבי במה ששנה לנו להאי טעמא דעדיפא טפי כדרשיה דדריש תעזוב דכתיב שני פעמים חד בפ' קדושים וחד בפ' אמור ודרשינן לחד תעזוב הנח לפניה' ויבוזו כדמייתי בריש פרקין ותעזוב יתירה דרשינן להכא הנח לפניהן משלך:

א"ר לא כתיב וכו' ר' לא הוא דריש מיהיה יתירא דכתיבי גבי לקט שכחה ופאה בפ' כי תצא דה"ק לעולם יהיה להן ואפי' נראה שהן שלך בין מדידך בין מדידיה הב ליה:

הדרן עלך הפאה ניתנת