מתני' גדיש שלא לוקט תחתיו. מי שאסף את העומרים והגדיש אותן במקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט.

כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים. מפרש בגמרא דקנס קנסו אותו חכמים לפי שהגדיש על גבי הלקט ולפיכך כל השבלים הנוגעות בארץ כלקט דיינינן ליה ואפי' הגדיש חטים ע"ג שעורים כל החטים הנוגעים בארץ לעניים:

הרוח שפיזרה את העומרין. ע"ג הלקט:

אומדין אותה. להמקום שבשדה שהיה שם מהלקט כמה לקט וכו' ונותן לעניים:

בכדי נפילה. רשב"ג מפרש לה דכמה הוא האומד בכדי נפילה בכדי שיעור שדרך ליפיל בשעת הקצירה והוא ארבעה קבין לכל בית כור זרע והכור ל' סאין וכשיעור הזה יתן לעניים:

גמ' הכא את אמר. מ"ש בסיפא הרוח שפיזר את העמרים דאת אמר אומדין אותה כמה לקט וכו':

והכא את אמר וכו'. ומ"ש ברישא דכל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים ואמאי ויתן להם ג"כ כאן לפי האומד:

קנם קנסו בו. רישא משום קנס הוא לפי שהגדיש ע"ג הלקט:

עד כדון. דאמרינן קנסו אותו אם הגדיש מזיד אם אפי' שוגג וקאמר דאין ה"נ ואפי' כריכות הנוגעות בארץ קנסו אותו ואפי' הגדיש חטים ע"ג שעורים קנסו החטים הנוגעות בארץ ואפי' גדשו אחרים חוץ מדעת בעל הגדיש ואפי' קרא בתחלה להעניים ליטול הלקט שלהן ולא באו אפי' הכי קנסו אותו דסוף סוף הגדיש שלו על גבי לקט של עניים הוא:

דבית שמאי היא. הא דאמרינן דמשום קנס נותן את כל הנוגעות בארץ לעניים ואע"ג דאין הכל לקט מ"מ ב"ד הפקירו את שלו לעניים וכב"ש אתיא דאמרי' לקמן בריש פ"ו דהפקר לעניים הוי הפקר:

א"ל ר' יסא שמענו שהוא פטור ממעשרות. בתמיה וכי שמענו שיהא פטור ממעשרות אלא לד"ה הוא משום קנס כדאמר לקמן דלב"ה אה"נ דעניים מעשרין ואוכלין ואיידי דבעי לאתויי להא דלקמן וכמו שהוא שנוי בפ"ק דשקלים לא אסיק למילתיה עד לבסוף וה"ג בשקלים. מנין שהפקר ב"ד הפקר דכתיב וכו':

מנין שהוא פטור ממעשרות כשאר הפקר.

שמע לה מן הדא. דהפקר ב"ד ג"כ פטור ממעשרות דתנינן אין מעברין את השנה בשביעית כדאמרינן בפ"ו דנדרים ובפ"ק דסנהדרין ובכמה מקומו' לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע ולא במוצאי שביעי' כדמפרש טעמא לקמן.

ואם עברוה הרי זו מעוברת. והשתא מדקאמר דבדיעבד ה"ז מעוברת וכי בחודש אחד שהב"ד מוסיף על השנה לא מפרישין המעשרות שהרי שנת שביעית פטורה מן המעשרות אלמא דהפקר ב"ד הוי הפקר ופטור ממעשרות.

עד כדון שביעית. דאיכא נמי טעמא דאין מעברין לכתחילה שלא להפקיע חודש אחד יותר מן המעשרות:

מוצאי שביעית מנין. כלומר מ"ט ובשקלים גריס מוצאי שביעית מאי דהא שמינית חייבת במעשרות ואמאי אין מעברין לכתחילה:

שלא לרבות באיסור חדש. לפי שהישן כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהן איסור חדש:

הדא דתימר. דאין מעברין בשביעית:

אבל משהתיר רבי להביא ירק בשביעית מח"ל לארץ כדאמרינן לקמן פ"ו דשביעית הלכה ד':

היא שביעית היא שאר שני שבוע. הואיל ושכיחי מח"ל בארץ אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע ומעברין:

הדא דתימר בראשונה. שהיו השנים כסדרן:

שהיו כתיקנן. בבישול התבוא' והפירו' בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעי' מטעמא דאמרינן אבל עכשיו שאין השנים כתיקנן ופעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע ומעברין לפי צורך הזמן וכן תנינן בברייתא דשל בית ר"ג עברוה במוצ"ש מיד:

א"ר אבין וכו'. וכן הוא בשקלים שם. כלומר דר' אבין מדחי לה להא דמייתי ראיה דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות מעיבור השנה בשביעית וקאמר דאין מן הדא לית את ש"מ כלום דשאני התם דיש לעיבור השנה רמז מן התוד' דכתיב שמור את חודש אביב שמרהו עד שיהא בחידושו שיהא החודש הזה בזמן אביב ולפיכך אף בשביעית אם עברוה לצורך מעוברת ולעול' בעלמא אין הפקר ב"ד פוטר ממעשרות:

והיידא אמר דא. ומהיכן שמענו זה דהפקר ב"ד פוטר ממעשר:

דא. מהאי מתני' שמענו גדיש וכו' וקאמר ר' מנא דב"ש היא אלמא דמשום הפקר ב"ד נגעו בה והוי כשאר הפקר ופטור ממעשרות.

א"ל ר' יסא שמענו שהוא פטור ממעשרו'. בתמיה והשתא מסיק לה למילתיה דר' יסא דלעיל. כלומר וכי שמענו ממתני' דפטור הוא ממעשר מה שנותן להעניים:

ד"ה היא משום קנס וכב"ה וכו'. כלומר הא דנותן הכל לעניים לד"ה הוא ומשום קנס שהגדיש על הלקט של עניים ולב"ה דסברי דהפקר כי האי שאינו אלא לעניים לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר אה"נ דעניים מעשרין ואוכלין דאותן שאינם לקט ממש מתחייבין במעשר וכיון שנתערבו מעשרין את הכל ואכתי לא שמעינן מידי נמי ממתני' דהפקר ב"ד פוטר מן המעשרות:

ארבעת קבין לכור. לפרש דברי רשב"ג במתני' קאמר דכדי נפילה הוא ד' קבין לכור.

לכור או לבית כור. אם השיעור ד' קבין לכור תבואה שלכל כור תבואה שלוקט מן השדה נותן ד' קבין לעניים או לבית כור זרע קאמר דלשדה שזרעו בה כור נותן ד' קבין:

תמן תנינן. פ"ט דב"מ המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה א"ר יהודה מה קצבה בכרי אלא אם יש בה כדי נפילה ומפרש התם ר' אבהו בנופל בה כדי לזורעה כלומר אם עשתה כל כך שיכול לזרוע בה לשנה הבאה חייב להיטפל בה אלמא דבכדי נפיל' אתבואה קאי שזורעין בה והכא הוא אומר הכן בתמיה דמפרש לכור על מקום בית כור זרע וא"כ בכדי נפילה מה שראוי ליפול בדרך קצירה הוא ולא משני מידי:

מתני' שבולת שבקציר. כלומר שהיה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכל שסביבותי' נקצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה שבצדה.

אם נקצרת עם הקמה. אם כשקוצר את הקמה שבצדה יכול הוא לקצור אותה השבולת הרי היא של בעה"ב לפי שהקמה מצילתה.

שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. והשתא איכא ספיקא בכל שבולת ושבולת שבגדיש שמא של לקט היא ושמא של טבל היא ואינו יכול ליתן אחת מהן לעני תחת שבולת של לקט דשמא זו של טבל וצריך ליתן להעני דבר שהוא מתוקן ולפיכך מעשר שבולת אחת ונותן לו ובגמ' מפרש כיצד הוא עושה.

אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא ברשותו. בגמרא מפרש לה דר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דאתם פליגי עלי בדין עשיר שנקט את הפאה לעני שלא זכה להעני כדאמרי' בפ' דלעיל והשתא לדידכו האיך העני הזה מחליף דבר שעדיין לא בא ברשותו שהרי אין הבעה"ב יכול לזכות לו לאותה שבולת של לקט לשנאמר שמחליף עם הבעה"ב ונותן לו אחרת תחת זו אלא לדידכו היה צריך שיהא מזכה את העני בכל הגדיש במתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה ונמצאת אותה שבולת של לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת וטעמייהו דרבנן מפרש בגמ' דקסברי עשו את שאינו זוכה כזוכה לענין זה דאע"ג דלא זכה בה אפ"ה חשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת והלכה כחכמים:

גמ' איזו היא קמה שהיא מצלת את הקמה. כדתנן בפ' דלקמן גבי שכחה הקמה מצלת את העומר ואת הקמה שאם שכח את העומר או את הקמה והיתה קמה אחרת אצליהם שלא שכח אותה מצלת היא על העומר ועל הקמה השכוחים דלא הוו שכחה:

כהדא דתנינן שבולת של קציר וכו'. כלומר כדתנן גבי לקט וה"ה לענין שכחה שאם אותה הקמה היו ראשי השבלים שלה מגיעים להקמה שאינה שכוחה אז מצלת היא אותה:

והוא שיהא הקציר סובבה וכו'. אשבולת דמתני' קאי וכלומר דאם הקציר סובבה שקצר כל סביבות אותה השבולת והיא לבדה לא נקצרה בכה"ג הוא דבעינן והוא שיהא ראשה מגיע לקמה וכן שתהא יכולה להקצר עמה דאז היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים הואיל וקצר סביבותיה והיא נשארת לבדה אבל אם אין הקציר סובבה לעולם היא של בעה"ב דהרי יש כאן עוד שבלים אחרות בצדה ויקצור אותן אח"כ כאחת:

היתה יכולה להקצר עם הקמה. אם כשקוצר את הקמה יכולה השבולת ג"כ להקצר עמה אבל אם הוא קוצר השבולת מצדה השני אין הקמה יכולה להקצר עמה אפ"ה היא נצולת דמכיון שהיא יכולה להקצר עם הקמה כמחוברת לקמה היא והרי היא של בעה"ב:

היו שתים הפנימית יכולה להקצר עם הקמה החיצונה. כלומר הפנימית שהיא סמוכה להקמה יכולה להקצר עם הקמה וכן עם השבולת החיצונה:

ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה. אבל השבולת החיצונה אינה יכולה להקצר עם הקמה:

הפנימית ניצולת ומצלת. דכיון דמיהת יכולה החיצונה להקצר עם הפנימית שבצדה הלכך הפנימית שהיא יכולה להקצר עם הקמה וגם עם החיצונה ניצולת היא עם הקמה ומצית ג"כ להחיצונה עמה:

רומס הייתי זתים. כשהייתי עוסק ברמיסת ודריסת הזתים עם ר' חייא הגדול אמר לי דין הזה של שכחת הזתים:

כל זית שאת יכול ליפשט ידו וליטלו. אם מסק את זיתו ושכח לאיזה זיתים על האילן ולאחר שעבר הימנו נזכר אם הוא במקום שיכול לפשוט את ידו וליטול אותו זית אינו שכחה כדתנן לקמן בסוף פ"ז גבי עריס והכי מייתי ליה נמי התם:

ר' יוחנן. פליג דמכיון שעבר עליו ושכחו ה"ז שכחה אע"פ שנזכר במקום שיכול לפשוט את ידו וליטלו:

מתני' דידן פליגא על ר' הושעיא. דקתני שבולת של קציר שראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים:

שבולת שבקציר אינו יכול לפשוט את ידה וליטלה. בתמיה הא אף שאין ראשה מגיע להקמה ואינה נקצרת עמה אעפ"כ יכול הוא לפשוט את ידו וליטלה ואפ"ה קאמר דהיא של עניים וקשיא לר' הושעיא דמ"ש לקט משכחה:

ומשני ר' לא בשם ר' הושעיא דבאומן השני שנו שקצר את אומן ושורה הראשונה וכן השניה ובאומן השני' היתה השבולת שנשארה מלקצור והיא רחוקה מהקמה שבצדה ואין יכול להגיע אף בפשיטות ידו:

דבר שהוא ראוי להציל. כלומר בשעת העימור ראוי הוא להציל ולומר בו שלא מחמת שכחה הניחו וכגוונא דלקמן ואם אח"כ שכחו מהו שיעשה שכחה מי נימא דהואיל וכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו' משמע דבשעת עימור תליא מילתא אם שכחת כשעשית העומרין לא תשוב לקחתו אבל אם בשעת העימור איכא למיתלי דלא שכחו שוב אין שכחה שלאחר כן שכחה ונ"מ שאם חזר ונזכר אחר זה יכול הוא ליקחו או דילמא מכיון ששכחו ואפי' אחר העימור תורת שכחה עליו ואפי' חזר ונזכר אח"כ קרינן ביה לא תשוב לקחתו.

נשמעינה מן הדא. ברייתא דתנינן אם עימר את עומר הראשון וכן את השני ואת השלישי ונטלו וכשבא לעמור מהם ולהלן שכח את הרביעי והלך הימנו:

אית תניי תני אם נטל את החמישי. כלומר אם אחר שעמר את החמישי ונטלו אז אמרינן דהרביעי ה"ז שכחה דהא חזינן דנטל את החמישי שהוא להלן וא"כ שוב לא יכול ליטול את הרביעי דקרינן ביה לא תשוב לקחתו:

ואית תניי תני. דאע"פ שלא נטל עדיין להחמישי אלא ששהא בכדי ליטול החמישי כבר מחשבינן הרביעי שהיא שכחה:

א"ר בון וכו' כלומר וא"ר בון עלה דלא פליגי הני תנאי אלא מ"ד נטל את החמישי בשיש שם ששי. שעימר עוד לעומר ששי והלכך דוקא אם נטל החמישי אז מחשבינן עומר הרביעי לשכחה שהרי הניחו ולא נטלו ונטל את החמישי אבל אם עדיין לא נטלו להחמישי אין כאן תורת שכחה להרביעי משום דאיכא למימר מה שלא נטלו לאו משום ששכחו אלא דבתחלה נטל הראשון והשני והשלישי ועכשיו רוצה להתחיל השורה מן הששי וליטלו ואח"כ להחמישי ולהרביעי דשורות שורות של ג' ג' הוא נוטל ופעם מתחיל מצד הזה ליטול כסדרן ופעם מצד השני:

ומ"ד אם שהה ליטול את החמישי. ולא בעינן עד שיטלו ממש:

בשאין שם ששי. מיירי דכיון דליכא אלא חמשה עמרים והוא הניח הרביעי ולא נטלו והלך לו לעומר החמישי אע"פ שעדיין לא נטל להחמישי אלא ששהה כדי ליטלו קרינן בהרביעי לא תשוב לקחתו דהכא ליכא למימר שרוצה לעשות שורה אחרת ולהתחיל מצד השני שהרי אין כאן שורה של שלשה כמו בשורה הראשונה והלכך לא תלינן בכה"ג דדעתו לעשות שורה אחרת אלא מששהא כדי ליטלו והיינו משעבר מהרביעי והלך לו להחמישי דזהו השהות כדי ליטלו כבר יש תורת שכחה על הרביעי:

אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה לו הרביעית לידון בשורה. בתמיה. השתא פשיט לה להבעיא וכלומר דאי ס"ד דבר שהוא ראוי להציל בשעת העימור מציל הוא דלא ליהוי שכחה ואפי' שכחו אח"כ דעיקר מה שהקפידה התורה על שעת העימור והנחתן הוא א"כ קשיא אמאי דא"ר בון דביש כאן ששי אז אם נטל החמישי הוי שכחה לכ"ע וכטעמא דאמרן הא הכא כשהניח את הרביעי מיהת ראוי להציל היה שהרי יש כאן ששה ואיכא למיתלי דמה שהניח הרביעי לא משום שכחה הואי. אלא דעתיד לעשות שורה אחרת ולהתחיל מהששי ונראה היה הרביעי לידון בשורה זו וא"כ אפי' נטל החמישי אח"כ לא ליהוי שכחה דהא בשעת העימור ראוי היה הרביעי להחשב בשורה השניה ואת אמרת דבשעת העימור תליא מילתא הואיל וראוי להציל היה אלא ע"כ הדה אמרה דאף שהוא דבר ראוי להציל בשעת העימור אפי' אם שכח אח"כ הרי הוא שכחה:

דבר שאינו ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה. ולקמן מסיים הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל וכו' וא"כ אחד מהם ט"ס והנכון לגרוס גם כאן דבר שהוא ראוי להציל ואף דבעיא ראשונה בדבר הראוי להציל הויא מ"מ השתא מיבעיא לי' בענין אחר וכגון האי דתנינן בפ' דלקמן הקמה מצלת את העומר ואת הקמה קמה שאינה שכוחה מצלת העומר או הקמה השכוחה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אם יש כאן עומר שאינה שכוח בצד העומר השכוח או קמה השכוחה אין העומר שאינו שכוח מציל לא את העומר השכוח ולא את הקמה השכוחה נמצינו למדין שאין העומר ראוי להציל את הקמה אבל הקמה ראוי הוא להציל את העומר ובעי השתא אם בכח העומר שאצל הקמה וא"כ הקמה שלא היתה שכוחה היה ראוי להציל את העומר ואח"כ שכח גם את הקמה מהו שיעשה שכחה מי נימא הואיל ובתחלה הצילה הקמה את העומר כהאי דתנינן א"כ תו לא הוי העומר כשכוח והשתא אע"ג דבעלמא אין העומר מציל את הקמה מ"מ כאן כל אחד מציל את חבירו והקמה שהיא הצילתה את העומר תהא עכשיו ניצולת מן העומר ומשום טעמא נמי דדבר הראוי להציל והיא הקמה אינה נעשית שכחה אי דילמא דמכיון דהשתא שכח את הקמה אין העומר מציל אותה ותעשה שכחה:

נשמעינה מן הדא. מתני' דפ' דלקמן בתר האי מתני' דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה ושכח את שתיהן. קתני התם דאין מצטרפין לסאתים דנימא דלא הוי שכחה כהאי דאמרינן שם קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה וכאן דאינה אלא סאה בכל א' מהן אינן מצטרפין לסאתים והוי שכחה וקס"ד דלפי הסדר שנשנו כך היתה השכחה דבתחילה שכח את העקורה והיינו עומרים ואח"כ שכת את הקמה שאינה עקורה:

ותציל עקורה את שאינה עקורה. כלומר והשתא אי ס"ד דדבר הראוי להציל והיינו הקמה אינה עושה שכחה אם שכח אותה אחר שהיא ראויה להציל את העומר ומשום דחזר העומר אח"כ ומציל את הקמה א"כ הכא נמי נהי דאין מצטרפין לסאתים מיהו בלאו הכי תהא גם הקמה ניצולת עכשיו דסאה עקורה והוא העומר תציל את הקמה שאינה עקורה אלא ודאי הדא אמרה דאף שהוא דבר הראוי להציל אם שכת אח"כ הרי הוא שכחה:

א"ר יונה. דלא היא דמהכא ליכא למישמע מינה דאין הדבר כדקס"ד ששכח מתחלה העומר והיה ראוי להיות ניצל מן הקמה אלא תיפתר בקוצר שורה ומעמר אותה השורה ושכח מה בהניח מלקצור ואח"כ חזר ושכח מה שעימר דהשתא כבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרין ולא היה כאן שעה שהיה הקמה ראויה להציל את העומר לפיכך שתיהן שכחה ולעולם אימא לך בעלמא דבר הראוי להציל והיה שעה שחל ההצלה ואח"כ שכח זה הדבר בעצמו וכדאמרן אפשר דלא הוי שכחה:

כיצד הוא עושה. אמתני' קאי דקתני מעשר שבולת אחת וכיצד היא עושה דהא יש כאן טבל שחייב במעשר ולקט שהוא פטור ממעשר מעורבין זה בזה:

מביא שתי שבלים. מן הגדיש ואומר על אחת מהן אם לקט הוא יפה ופטור ממעשר ואם לאו והוא טבל הרי מעשר של זו קבועים בשבולת שניה ונותן לעני את הראשונה שכבר היא מתוקנת.

וחש לומר. ופריך וניחוש שמא אותה השניה שרבע בה מעשרות של הראשונה היא הלקט ואין המעשר חל בה דהוי מן הפטור על החיוב וא"כ הראשונה שנתן לעני טבל היא:

א"ר יונה מביא וכו'. כלומר לא כדקאמרת שנותן הראשונה להעני אחר שקבע המעשר בשנייה בלבד דבהא ודאי איכא חששא שמא השניה היא הלקט אלא כך צ"ל שמביא שתי שבלים ואומר וכו' וכלומר שעל כאו"א משתי השבלים הוא מתנה כך אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו מעשרותי' קבועין בזו ואח"כ אומר ג"כ על השניה כן והשתא ממ"נ אחת היא מתוקנת ואחת היא מעשר ונותן להעני אחת מהן לאיזה שירצה והשניה היא מעשר:

דר' יוסי היא. האי דינא דמתני' אתיא כר' יוסי דתנינן תמן בפ"ב דבכורות גבי ספיקא דבכור. ושצריך ליתן א' לכהן כגון רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרי' דא' לו וא' לכהן ופליגי התם ר"מ ור' יוסי בזה השני הנשאר אצלו דדינו שירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל דספק בכור הוא ולר"מ חייב היא במתנות משום דהכהן בא עליו משני צדדין דאי בכור הוא כוליה דידי הוא והאי דשקילנא הוא חולין ומהדרינא לך ושקלי מתנות מיניה ור' יוסי פוטר מן המתנות משום דעשו שאינו זוכה כזוכה דאע"ג שלא זכה הכהן בהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאלו זכה בו הואיל ומעיקרא שייכא ביה יד הכהן דשמא הוא הבכור ושויוהו רבנן כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה והדר שקליה לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל וקס"ד השתא דהא דאמר ר"ל הכא דר' יוסי היא אדברי ר"א דמתני' קאי דאמר אלא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' והא לא מטא הגדיש ליד העני אלא דעשו את שאינו זוכה כזוכה וכדר' יוסי דהתם:

א"ר בא דברי ר' יוסי צריך לזכותו לכהן. ר' בא מפרש דברי ר' יוסי דהאי מתני' דבכורות דצריך שיזכה לזה הספק ליד הכהן בזכיה גמורה וכלומר דבשיש חליפיו ביד הכהן תליא מלתא וכגוונא דאמרן דאחד לו וא' לכהן ובהא הוא דפוטר ר' יוסי ממתנות דהוי כאילו מטי אידך ליד הכהן שהרי חליפיו בידו אבל בספק בכור בעלמא שלא בא חליפין ליד הכהן בהא לא קאמר ר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה:

א"ר יוסי. אמורה הוא:

הדא דר' בא פליגא על דר"ל דתנינן תמן וכו'. כלומר להא דמוקי ר"ל דמאי דאמר במתני' מזכה את העני בכל הגדיש דכר' יוסי אתיא והשתא למאי דא"ר בא דלדברי ר' יוסי צריך שיזכה לכהן בזכיה גמורה והיינו שיהו החליפין ביד הכהן וא"כ פליגא על ר"ל דתו לא מצינן לאוקמא מתני' כר' יוסי דהא אין חליפין של הגדיש ביד העני והאיך יכול לזכות אותו בכל הגדיש ולא דמיא לההיא דר' יוסי דבכורות:

א"ר מנא. דלא היא כל גרמה אמר דהיא דר' יוסי כל עצמו של דבר הוא דאמרינן כדר' יוסי היא דאף לר' בא כר"ל ס"ל ות"ק דמתני' שפיר היא דאתיא כותיה ובהאי דינא דזכיה גופה פליגי ת"ק ור"א במתני' וכדמפ' ואזיל.

תנייא קומייא סברי מימר אינו מזכה את העני בכל הגדיש. ת"ק ס"ל שאינו צריך לזכות את העני בכל הגדיש אלא בשבולת אחת שנותן לידו סגי דהוי ממש כההיא דר' יוסי דבכורות דהכא נמי כיון שמיהת שבולת אחת היא ביד העני אע"פ שהוא ספק שמא זה שנתן לו אינו לקט הואיל וחליפיו בידו מזכהו בשבולת השניה ויכול להתנות כדלעיל ולהיות מעשר של זו בזו:

והתנא אחרייא. דהוא ר"א ס"ל דלא מהני מה שזיכה לו בשבולת אחת דמכיון דיש כאן ספק בכל שבולת ושבולת של כל הגדיש שמא זו היא הלקט הלכך קאמר שצריך לזכות את העני בכל הגדיש ואז הוא יכול להתנות על אחת ומעשר ונותן לו.

והתנא קדמייא סבר מימר בזכה מימינו לשמאלו ואינה זכייה. אסוקי דמילתא היא דלא תקשי ולמה באמת לא קאמר הת"ק שמזכה אותו בכל הגדיש דהא טפי עדיף הכי הלכך קאמר דהא ליתא אלא אדרבה אם יזכה אותו בכל הגדיש לאו כלום היא דהוי כמזכה מימינו לשמאלו ואינה זכיה דהא אנן בעינן שיהא החליפין בידו ובהא הוא דאמרינן על האידך דלא מטא לידיה עשו שאינו זוכה כזוכה והרי לא בא לידו חליפי כל הגדיש ולפיכך האי תקנתא עדיפא שנותן לו שבולת אחת ויש לו זכות בהשנים שכנגדה ומתנה על שתיהן והתנא אחרייא ס"ל אינו מזכה וכו' כלומר דלא הוי כמזכה מימינו לשמאלו וזכיה הויא ולדידיה עדיף טפי כשמזכה אותו בכל הגדיש:

ותני ר' זעירא. בניחותא היא:

וכלומר דמהא דר' זעירא שמעינן נמי הכי לטעמי' דר' אליעזר דקאמר אליבא דרבנן דפליגי עליה בעלמא וכדמסיק:

מיחלפא שיטתיה דר"א. כלומר דכך היה מקשי ר' זעירא ור' אבהו בשם ר' יוחנן דברי ר"א אהדדי דתמן בפרק דלעיל גבי מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני דס"ל לר"א דזכה הוא לו והכא הוא אמר הכין דאין העני הזה זוכה בדבר שלא ברשותו אלמא דאין הבעה"ב יכול לזכות לו:

בשיטתך השיבהו. כלומר ומשני ר' יוחנן דר"א לשיטתיה דת"ק השיבו לשיטתך והיינו רבנן דפליגי עליה לעיל דאין בעה"ב מזכה לעני מתנות העניים כ"א ע"י חליפין שמחליף עמו בשלו א"כ האיך העני מחליף דבר שלא ברשותו אלא לדידך צריך שיהא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' שמעינן מיהת דר"א הוא דקאמר הכי אליבא דרבנן דפליגי עליה התם ומיהו הא דקאמר מזכה לעני בכל הגדיש סברא דנפשיה הוא דאיהו הוא דס"ל דלמאי דקאמרי רבנן שאינו יכול לזכות להעני כ"א ע"י שמחליף עמו בשלו א"כ צריך הוא לזכותו בכל הגדיש ומטעמא דהספק לקט ישני בכל הגדיש אבל רבנן לא ס"ל הכי גם בהאי דינא אלא דס"ל דנהי שצריך שיהא ע"י חליפין מ"מ בשבולת אחת סגי וכדר' יוסי דבכורות דכל מקום שיש חליפיו ביד הזוכה יכול זה לזכותו אף לדבר שאינו ברשותו דהויא כמאן דמטא היאך לידו ובהא שפיר הוא דאמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה:

מתני' אין מגלגלין בטופיח. בגמ' משמע דמלשון משקה טופח היא ואין מגלגלין מים בגלגל מן הבור להרביץ את השדה עד שתהא משקה טופח עליה בשעה שהעניים באים בשביל הלקט מפני שהוא מפסיד לעניים.

וחכמים מתירין מפני שאפשר שישומו ההפסד של העניים בזה ויתן הבעל הבית. כפי השומא שישומו עליו לעניים ולר"מ דס"ל אין מגלגלין ואם הבעה"ב צריך היא לרבץ שדהו שמין ההפסד שלו ומנכה מן העניים:

יטול וכשיחזור לביתו ישלם. לעניי אותה העיר שנטל. כדקאמר בגמרא:

עני היה באותה שעה. ופטור מלשלם והלכה כחכמים.

גמ' תני. בתוספתא סוף פ"ב:

עד שלא ירד עני לתוכה. כלומר שמתוך כך שמרבץ שדהו לא יכול העני לירד לתוכה וליטול את הלקט:

אם הזיקו מרובה על של עני. כשלא ירבץ יהיה ההפסד של בעל השדה יותר מן הלקט של עני דהאבק עולה על התבואה ומפסידה:

מותר הוא לרבץ. ואף שמפסיד הוא לעני ואם הפסד העניים בהלקט הוא מרובה על שלו כגון שיש הרבה לקט ממה שכבר נקצר אסור:

בין כך ובין כך מלקט הבעה"ב את הלקט ומניחו ע"ג הגדר כדי שהעני יבוא ויטול את שלו:

מיחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר. לקמן בפ"ז תנינן המדל בגפנים כשהגפנים רצופין הרבה עוקר מהאותן שבנתיים כדי לתקן האחרים וכשם שהיא מדל בשלו כך הוא מדל בשל עניים אם יש שם חלק עניים כגון עוללות וכיוצא בהן דברי ר' יהודה ר"מ אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים והשתא פריך דר"י אדר"י דהתם ס"ל דעוקר בחלק של עניים כשם שהוא עושה בשלו והכא הוא אומר הכין דלעולם הוא צריך להניח חלק עניים ע"ג הגדר ואע"ג דהכא נמי לתקן שדהו הוא שעושה כמו התם בהמדל ואפ"ה אינו רשאי לרבץ עד שיניח חלק העניים ע"ג הגדר:

תמן הן גרמו לעצמו. ומשני התם מיירי בשיש חלק העניים והן לא באו ליטול את שלהן וא"כ הן גרמו לעצמן שהרי אין כאן דבר המונע איתם מלבוא וליטול חלקם והלכך כשהוא מדל בשלו כך הוא מדל בחלק העניים אבל הכא הרי באו ליטול את הלקט וכלומר אף אם יבואו אינם יכולין להכנס להשדה מחמת שמרבץ אותה במים והלכך צריך שיניח בתחלה חלקן ע"ג הגדר ויטלו.

מחלפא שיטתין דרבנן. השתא קשיא דרבנן אדרבנן והיינו רבנן דברייתא דתוספתא אדרבנן דמתני' דהמדל וזהו ר"מ דפליג התם אדר' יהודה דהא תמן בהאי תוספת' אינון אמרין אם הזיקו של בעל השדה מרובה על של עני מותר לרבץ ואע"פ שיש שם הלקט של עניים והכא בהמתני' דהמדל אינון אמרין הכין דבשלו הוא רשאי ואינו רשאי ליגע בשל עניים ואע"פ שלתקן הוא מתכוין:

ומשני תמן אפשר. כלומר בהאי דינא דברייתא אפשר הוא שישומו לעניים מה שמפסידין עכשיו מהלקט שיש שם מחמת שמרבץ שדהו ואינם יכולין להכנס ויתן להם כפי אותה השומא:

ברם הכא אפשר. בתמיה אבל הכא גבי המדל וכי אפשר לשום מה שהוא מדל ועוקר הרצופין ומשליכן לאיבוד ולפיכך אינו רשאי ליגע בחלק העניים:

והא ר"מ אמר אין מגלגלין. השתא מפרש להא דר"מ במתני' דידן דלהכי קאמר דאין מרבצין השדה ואע"פ שיש הפסד לבעה"ב בזה דאה"נ ושמין לבעל הבית בהפסדו וכפי אותה שומא ינכה להעניים מחלקם והא דרבנן דמתני' דאמרי מגלגלין משום דסברי דשמין לעניים בהפסדן וכפי אותה השומא יתן להם ובהאי סברא הוא דפליגי דהיאיל ויש כאן לשום ההפסד למר ניחא ליה לשום הפסד של בעה"ב ולמר טפי ניחא ליה לשום בהפסד של העניים אבל התם בהמדל כיון דלא שייך שומא בדבר שאינו בעין פליגי ר' יהודה ור"מ בהא דלמר ס"ל הואיל ולא באו העניים ליטול את חלקן מדל אף בחלק העניים כדי שיתוקן ע"י כך כל הכרם שלו ומר ס"ל דאפ"ה אינו רשאי ליגע בחלק העניים הואיל ואי אפשר לשים שם הפבד שלהן:

ולמי הוא משלם. על הא דקתני במתני' בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום קאי דקאמר ר"א יעול ולכשיחזור לביתו ישלם ובעי הש"ס ולמי הוא משלם:

א"ר יונה דמסתברא לעניי אותה העיר שנטל שם הוא משלם וכדמסיים ואזיל דאי לא כן מה אנן אמרין וכי לשאר עניים הוא משלם הלא לא הפסיד אלא לעניי אותה העיר ומה שהיה ראוי להן נטל ולהן הוא שישלם:

א"ר חייא בר אדא למדת הדין נצרכה. כלומר אע"ג דמסתברא הכי דלעניי אותה העיר הוא שישלם לר"א מ"מ למדת הדין והיינו אם באו עניי אותה העיר להוציא ממנו בדין נצרכה ומספקא לן אם יכולין להוציא ממנו בדיינין דהא אפ"ה ממון שאין לו תובעין הוא דיכול הוא לומר לעניים אחרים אשלם:

מתני' המחליף עם העניים. שנותן תבואה או פירות לעני בחילוף מתנות עניים שבידו:

בשלו פטור. מה שנתן לו העני שהוא של לקט ושכחה פטור מן המעשר ובשל עניים מה שנתן לו הבעה"ב מתבואתו חייב במעשר ואע"פ שזה הוא חילוף מתנות העניים הפטורין.

שנים שקבלו את השדה באריסות. והן עניים:

זה נותן לזה חלקו ומעשר עני. כלומר חלק לקט שכחה ופאה וכן מעשר עני נותן כל אחד מהן לחבירו לפי שכשקבלו באריסות למחצה או לשליש ורביע הן נעשין כבעה"ב ובעה"ב עני אסור במתנות עניים משלו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני על שלו וה"ה לכל המתנות ודוקא על חלקו נעשה כבעה"ב ולא על חלק חבירו והלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני וחלק שאר מתנות העניים:

א"ר יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע. דזכה במחובר אבל אם א"ל שליש מה שאתה קוצר יהיה שלך הואיל ואין לו חלק אלא בתלוש מותר בלקט ושכחה ופאה שחיובן בשעת הקציר והיה עני ואע"פ ששכחת עומרים בתלוש הוא כשעת העימור מ"מ לא קרינן ביה קצירך מכיון שלא זכה אלא בתלוש ואסור במעשר עני לפי שאין מפרישין מעשר עני אלא לאחר הקצירה והרי זכה בחלקו שקצר:

גמ' תני. בברייתא.

אב ובנו וכו' פודין זה לזה מעשר שני. כלומר שאינן צריכין להוסיף חומש כדין הפודה מעשר שני שלו לפי שנחשבים כאחרים זה לזה והפודה מע"ש של חבירו אינו מוסיף חומש וכן נותנין זה לזה מעשר עני שלהן אם עניים הן:

אמרי מנין שאם היו שניהן עניים. כלומר על מה דאמר ר' יהודה תבא מארה וכו' הש"ס מהדר ומנין לו לפרנסו אם שניהן עניים הן ואף אנו לא אמרנו אלא בכה"ג שאין לו לפרנס אביו ממקום אחר:

מה בינה לקדמיתא. טעמא דר' יהודה דמתני' מפרש דמחלק בין קבל ממנו למחצה לשליש וכו' ובין אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך ומ"ש האי סיפא מהרישא:

אלא לכשתקצור שליש הרי הוא שלך. כלומר אלא דהכי אמר לו לאחר שתקצור השליש אז יהיה שלך והרי לא זכה במחובר ולפיכך מותר באלו המתנות שחיובן מן השדה בשעת הקציר כדפרישית במתני':

הדא אמרה שהמוכר זכייה וכו'. לעיל בפ"ב בהלכה ז' גרסי' להאי דבעי התם בדינא דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח הוא נותן פאה לכל לפי שחיוב הפאה נשאר בקמה ונותן על הכל אף על החציה שקצר המוכר ואם המוכר הוא עני מהו שיכול לזכות לעצמו באותה הפאה שצריך הלוקח להפריש גם על העומרין שקצר המוכר וכגון שמכר לו כל השדה עם חצי הקמה הנשארת וכהאי דתנינן הכא לקמן המוכר את שדהו המוכר מותר ומוקמינן לה בשמכר לו שדהו וקמתה ומבעיא לי' התם בהאי גוונא שמכר לו השדה עם חצי הקמה אם המוכר יכול הוא שיזכה גם בחלק הפאה שמפריש הלוקח על העומרין שקצר כשעדיין היתה השדה ברשותו או לא.

ופשיט לה ר' חייא בר בון מהאי מתני' שהמוכר יכול הוא שיזכה גם באותו חלק הפאה שמתרת את העומרין שקצר הוא בתחלה דקס"ד דהאי דינא דמוכר שאין לו חלק עכשיו לא בשדה ולא במחובר דמיא ממש להאי דינא דסיפא דאם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט שכחה ופאה לפי שאין לו חלק במחובר:

א"ר יוסי בר בון. דלא היא דלא דמי דתמן גבי קצר חציה ומכר חציה נתחייבה שדהו ברשותו שהרי כשקצר החצי היה קודם שמכר שדהו ובשעה שקצר היתה שלו וכבר נתחייב אותו החצי ברשותו ואינו יכול לזכות באותו חלק הפאה שהיה בעל השדה בשעת חיובו אבל הכא שזה המקבל לא זכה במחובר כלל אלא לאחר שיקצור ולא נתחייבה שדהו ברשותו כלומר חלקו לא נתחייב ברשותו שהרי בשעת קצירה אכתי לא זכה כלום ולא זכה אלא בתלוש ולפיכך מותר הוא בלקט שכחה ופאה:

שנייא היא בלקט וכו' שהן בעזיבה. טעמא דאסור במעשר עני במתני' הוא מפרש דשאני לקט שכחה ופאה דכתיב בהו בשעת הקציר תעזוב ואז חיובן הוא והלכך זה שלא היה לו חלק בשעת הקציר מותר בהן אבל מעשר עני אין חיובו בעזיבה בשעת הקציר אלא לאח"כ בשעה שנעשה טבול למעשרות והרי עכשיו זכה הוא בחלקו ואסור לו לזכות במעשר עני ומחלק לעניים אחרים:

מתני' המוכר שדהו המוכר מותר. הוא בלקט ושכחה ופאה אם הוא עני והלוקח אסור ובגמ' מוקי לה בשמכר לו שדהו וקמתה אבל אם מכר לו קמה בלבד ושייר השדה לעצמו שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה שאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:

לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו. שעי"כ הפועל מנכה לו מן השכירות ונמצא פורע חובו משל עניים:

אל תסיג גבול עולם. מפרש בגמ' ל' עולים אלו עולי מצרים וחד אמר אלו בנ"א שירדו מנכסיהן וקרי להו עולים ל' כבוד כדרך שקורין לסמיא סגי נהור.

גמ' מתניתא בשמכר לו שדהו וקמתה וכו'. כמו שהבאתי במתני':

אם עשה כן. אהא דלא ישכור את הפועל וכו' קאי ואם עשה כן ה"ז גוזל את העניים כדמפרש ואזיל.

בעה"ב שעשה כן. אם התנאי היה מהבעה"ב שהיא אמר לו בתחלה הריני שוכר אותך למלאכתי על מנת שילקט בנך אחריך גוזל הוא את העניים שעי"כ ממעט הפועל מהשכר שלו ונמצא הבעה"ב מרויח משל עניים:

פועל שעשה כן. והיינו לאחר שפסק עמו השכר עשה הפועל מעצמו כן ואמר לבנו שילקט אחריו ה"ז גוזל לבעה"ב ולעניים שאילו ידע הבעה"ב שיעשה כן לא היה פוסק עמו כ"כ ואע"פ שהלקט של עניים הוא מ"מ קרי ליה גוזל לבעה"ב לפי שלדעתו של הפועל הלקט שמלקט בנו הוא משל בעה"ב ונוטל יותר משכרו:

ועל זה נאמר וכו'. ופליגי רב ירמיה ורב יוסף בפירושו כמו שהבאתי במתני':

א"ר יצחק ועניים מרודים תביא בית. איידי דדריש קרא דאל תסג להגוזל את העניים מייתי האי קרא דהנביא מזהיר על מתנות העניים ואם עשה כן מעלה הכתוב כאילו הביא בכורים למקדש כדמסיים ר' אבון ודריש תביא תביא לגזירה שוה:

מתני' העומר ששכחוהו פועלי' ולא שכחו בעל הבית. וכגון דבעה"ב קאי בשדה וזכי ביה אבל אם הבעה"ב בעיר הוי שכחת פועלים שכחה אע"ג דלא שכחו בעה"ב:

גמ' העומר ששכחוהו פועלים וכו'. ומ"ט אינו שכחה משום דכתיב קצירך ושכחת משמע מי שהקציר שלו צריך שישכח ואם שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים ג"כ אינו שכחה דכתיב שם כי תקצור גבי ושכחת משמע דבקוצר נמי תליא מילתא הלכך עד שישכח הבעה"ב והפועלים:

וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם. הכי איתא בתוספתא בדפוס בפ"ג בדברי ר"ש בן יהודה משום ר"ש אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו פועלין אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם וגי' זו קשה היא דאם שכחוהו הפועלים בלבד בלא"ה אינו שכחה עד שישכח גם הבעה"ב ומאי האי דנקט אחרים וכו' ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כך היא הגי' בדברי ר"ש אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו אינו שכחה וגי' זו נכונה היא דר"ש מוסיף אפי' שכחוהו שניהם הפועל והבעה"ב וראו אחרים אותו אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם:

היה עומד בעיר. ה"ג בתוספתא שם בעה"ב שהיה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר במקום פלוני ושכחוהו ה"ז שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר ושכחוהו אין זה שכחה וזו גי' עקרית ובספרי הדפוס נתחלף כאן ומוכח היא כגי' התוספתא שהרי מסיים בטעמא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת כלומר אם הבעל הבית בשדה אז בעינן שגם הבעל הבית ישכח אבל אם הוא בעיר לא בעינן ושכחת אלא אפי' שכחת פועלים הוי שכחה. ולפי גי' הספר וכן מייתי נמי לקמן בפ"ג דמעשרות בסוף הלכה ז' צ"ל דהש"ס ס"ל לפרש הברייתא כפשטא וגזירת הכתוב היא דאם הבעה"ב בעיר אינה שכחה עד שיהא עומד בשדה כדכתיב בשדה ושכחת:

אף לענין מציאה כן. מציאה שהיא בתוך שדהו. כהאי דתנן בפ' שנים אוחזין ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וקאמר הכא שמואל דאף במציאה צריך שיהא עומד בצד שדהו דהשתא משתמרת על ידו ובהא הוא דאמרינן דקונה לו שדהו וכמו בשכח' דאם עומד בצד שדהו אז קנתה לו השדה ולא הוי שכחת פועלים שכחה:

מה אנן קיימין. ופריך הש"ס על הא דשמואל ובמאי עסקינן האי מתני' דמציאה:

אם ביכול ליגע בהן. כלומר הא ודאי בשאינו יכול ליגע אותן בתוך שדהו אם הוא רץ אחריהן לא מהני ליה מה שהוא אומר זכתה לי שדה שלי שהרי אם ירצה לרוץ אחריהן אינו יכול להגיען והרי הן חוץ משדהו אלא ע"כ בשיכול ליגע בהן בתוך שדהו וא"כ קשיא מה לי אם הבעל השדה הוא בתוך העיר ומה לי אם הוא עומד בתוך שדהו שהרי הוא רץ אחריהן ומגיען בתוך שדהו ואפי' הוא בתוך העיר תקני ליה שדהו:

וקא"ר אבא בשם ר' יוחנן והוא שיכול וכו'. כלומר דתרתי בעינן והוא שיכול ליגע בהן ואפי' הוא עומד בתוך שדהו ובמה שהוא יכול ליגע בהן לחוד לא סגי דכיון שאחרים רצין אחריהם אם אינו עומד בצד שדהו לאו כלום הוא דהא שדה חצר שאינה משתמרת היא וכל הקודם זכה הלכך בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו:

היה כולו מחופה בקש. דבמתני' קתני העומר שחיפוהו בקש ומחמת כן שכחו אינו שכחה ובעי הש"ס אם היה כל עומרי השדה מחיפה בקש מהו:

נשמעינה מן הדא דתנינן. ס"פ דלקמן וכן הסומא יש לו שכחה וכי סומא לא כמי שכולו בקש מחופה הוא לפניו וקתני דיש לו שכחה וה"נ אם כל השדה מחופה בקש ושכח עומר אחד יש כאן תורת שכחה:

בזוכר את הקשים. הא דקתני במתני' בעומר אחד שחיפהו בקש ושכחו אינו שכחה בזוכר את הקש שעליו והלכך מה ששכח העומר שהוא תחת הקש אינו שכחה:

אתיא. הא דר' יונה כר' זעירא כמה דאמר ר"ז בפרק דלקמן בהלכה ג' גבי העומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו ע"ג חבירו דקאמר ר"ש התם שניהן אינן שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו וא"ר זעירא בזוכר את העליון ולפיכך התחתון אינו שכחה וכן ר' יונה אומר בזוכר את הקשים שעל העומר ולפיכך העומר שתחת הקש אינו שכחה:

מתני' המעמר לכובעות. המנהג הוא לקצור החטין ולעשית אותן אלומות אלומות במקומות הרבה עד שיתאספו כלן אח"כ למקום אחד ומן המקום הזה נושאים אותן למקום הדישה והוא הנקרא גורן ששם דשין התבואה ויש שמשימי' אותם אלומות אלומות ע"ג קרקע וזה נקרא כובעות שהן למעלה על הארץ כדמות כובע שמשימין בראש ויש שמשימין אותן בחפירה בארץ והן נקראו כומסאות מל' כמוס עמדי ויש שמגדישין אותן בעגולה כדמות אבן הרחים וזה נקרא חררה שהוא גלגול כעגולה כחררה:

ולעמרים. זה שעושה עמרים עמרים קטנים ולעשות מהן עמרים גדולים משנים ומשלש אחד זהו נקרא לעמרים:

אין לו שכחה. מה ששכח בשעה שמוליך לא' מן המקומות הללו אינו שכחה כדדריש בגמרא. דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עומר יצא אלו שיש אחריהן עמור:

ממנו ולגורן. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מאלו המקומות יש לו שכחה לפי שאין אחר זה עמור:

המעמר לגדיש. הוא המקום ששם מאספין כל העמרים כאחד וכגון שאינו רוצה להוליכן משם לגורן אלא שישארו במקום הזה ושם ידוש אותם והוי מקום גמר מלאכה יש לו שכחה:

ממנו ולגורן. ואם נמלך אח"כ ומוליכן למקום אחר ולדוש אותם אין לו שכחה זה הכלל וכו':

גמ' רבי יונה אמר מן לעיל וכו'. לפרש כובעות קאמר שהוא למעלה על גבי קרקע.

ולכומסאות מפרש ר' אבינא מן לרע למטה בחפירה.

ולחררה הוא גלגל עגול כגלגל וכחררה זו כמו שהובא במתני':

ולעמרים. וכדקאמר ר' יוחנן כי תקצור וגו' ואטעמא דכולהו קאי כדפרישית במתני':

הדרן עלך גדיש