מתני' בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. מי שהבקיר לעניים איזה דבר ולא לעשירים דין הפקר יש לו ופטור מתרומה ומעשרות וכדמפרש טעמייהו בגמ' דב"ש דרשי דכתיב בלקט ופאה לעני ולגר תעזוב אותם והו"ל למיכתב עזוב איתם ומה ת"ל תעזוב למד על עזיבה אחרת והיינו הפקר שהיא כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף עזיבה שהיא במקום אחר לעמים ולא לעשירים הוי עזיבה:

ובה"א אינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה למד על נטישה אחרת והיינו הבקר שהיא כשביעית מה שביעית בין לעניים בין לעשירים אף הפקר בין לעניים בין לעשירים.

גמ' טעמייהו דב"ש וכו'. כדפרישית במתני':

מה מקיימין ב"ה טעמייהו דב"ש. ומאי עביד להו בהאי קרא דב"ש וקאמר דב"ה סברי דאותם מיעוטא היא זו דוקא לעניים ולא לעשירים אבל הפקר מה שנאמר במקום אחר דפטור ממעשרות כדדרשינן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך וזהו דוקא שיופקר אף לעשירים:

מה מקיימין ב"ש קרא דב"ה. וקאמר דב"ש סברי דונטשתה מיעוטא היא נטישה זו בין לעניים בין לעשירים אבל הפקר שנאמר במקום אחר אפי' לעניים אבל לא לעשירים הוי הפקר:

לישן דמתני' מסייע לר"ש בן לקיש. אע"ג דר' יוחנן ור"ל לא פליגי אלא מר מפרש טעמייהו דב"ש ומר מפרש טעמייהו דב"ה אפי' כן הואיל דלר' יוחנן לא מבעיא לן למימר דב"ה נפקא להו מקרא אחרינא אלא מהאי קרא דב"ש גופי' דדרשי אותם למעוטא הלכך קאמר לישנא דמתני' מסייע לר"ל דב"ה מקרא דשביעית הוא דנפקא להו כדקתני בהדיא עד שיובקר אף לעשירים כשמיטה ומיהו לקמן משמע דאף לדינא איכא בינייהו:

הבקיר לבהמה. מה שתאכל הבהמה ממנו אבל לא הפקיר לאדם.

לגוים וכו' בזה ד"ה אין הפקרו הפקר. כלומר בין לר"י דלא מפרש טעמייהו דב"ש דדרשי מקרא דשמיטה אלא דממיעוטא מאותם דכתיב גבי לקט ופאה נפקא להו כדלעיל ובין לר"ל דמפרש טעמייהו דב"ה דמקרא דשמיטה נפקא להו מיהת לכ"ע בעינן שיפקיר לכל ישראל בין לעניים בין לעשירים וא"כ הכא לא הוי הפקר לב"ה דקיי"ל כותייהו ומשום הסיפא נקט לה כדלקמיה דאם הפקיר לאדם אבל לא לבהמה וכו' בהא איכא בינייהו דר"י ור"ל אליבא דב"ה ותליא בפלוגתא דידהו בהא דמפרשי טעמייהו:

על דעתיה דר' יוחנן הבקירו הבקר. דלר' יוחנן נפקא להו לב"ה ממיעוטא דאותם דשאר הפקר לא ליהוי כלקט ופאה וא"כ הכא כיון שהפקיר לכל ישראל הוי הפקר ואע"ג דקאמר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת בהא לא איכפת לן דהא לא קאמר בפירוש אבל לא לעשירי' והלכך אמרינן מסתמא כי הפקיר לכל העולם הוא דהפקיר בין לעניים בין לעשירים אלא דבעניים לחוד הוא דמקפיד שלא יזכו בה אלא עניי אותה העיר אבל מעיר אחרת הכל שוין בו ואף לעשירים וכן לעשירים שבאותה העיר ושפיר ילפינן מאותם דאלו לקט ופאה אין בהם אלא לעניים בלבד:

על דעתיה דרשב"ל. דמפרש טעמייהו דב"ה דמקרא דשמטה ילפי שצריך שיהא ההפקר כשמטה ממש א"כ הכא אין הפקירו הפקר שהרי שמיטה הפקר לכל היא ובין לאדם בין לבהמה:

א"ר לא בפירוש פליגין וכו'. כלומר דר' אילא קאמר דלא צריכא לן למידק פלוגתייהו מהא דלעיל אלא דאשכחן דפליגי בהדיא בהאי דינא אי הוי הפקר או לא:

הדא דאמרה הבקר לעניים וזכו בהן עשירין. כלומר הא דאמרינן דלר' יוחנן כל היכא דהפקיר סתם לעניים הוי הפקר גמור ואפי' אם זכו בהן עשירים כדקאמר לעניי אותה העיר הוי הבקר כל זמן שלא אמר בפירוש אבל לא לעשירי' האי מילתא תליא בתפלוגתא דר"מ ור' יוסי היא דפליגי בעלמא בדין הפקר והך פלוגתא דר"מ ור' יוסי בברייתא הובאה לקמן בפ"ג דדמאי בהלכה ב' ועיקרה לקמן בפ"ד דנדרים בהלכה י' דר"מ סבר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואע"ג דעדיין לא אתי ליד הזוכה הוי הפקר ופטור מן המעשרות ואפי' קדם וזכה הוא עצמו בו דין הפקר יש לו ור' יוסי סבר דאין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה כדמפרש התם טעמא דר' יוסי דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו ואין לו דין הפקר:

ע"ד דר"מ דהוא אמר וכו'. השתא מפרש לה. דהא דר' יוחנן דלעיל תליא בהאי פלוגתא דר"מ ור"י דלדעתי' דר"מ דס"ל כיון שהאדם מפקיר יצא הדבר מרשותו וא"כ הכא נמי מכיון שהפקיר לעניי אותה העיר יצא הדבר מרשותו והוי הפקר גמור ואפי' לעשירים הואיל ולא אמר בפירוש אבל לא לעשירים ועל דעתיה דר' יוסי דאמר לעולם יכול לחזור בו עד דאתי ליד הזוכה ה"ה הכא אין הבקרו הפקר דמכיון שהוא יכול לחזור בו מקודם שיבוא ליד הזוכה והוא אמר לעניי אותה העיר א"כ כל זמן שלא זכו בו עניי אותה העיר לא מקרי בא ליד הזוכה ואפי' זכה בו עשיר לאו כלום הוא דבעינן שיבא ליד הזוכה שזיכה לו בפי' דהא מדמי לה למתנה ועד שיבא ליד אותו מקבל שזיכה לו יכול הוא לחזור בו וה"נ כן. וגרסי' להאי סוגיא בנדרים שם עד מה אנן קיימין.

עד כדין בשהבקירה לזמן מרובה. לר"מ הוא דבעי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא שמענו אלא בשהפקיר לזמן מרובה וטעמא דבזמן מרובה ליכא חשש הערמה דנימא שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח"כ יזכה בו הוא עצמו ומחשש זה לא ליהוי הפקר כלל וכדלקמן הא לא אמרינן משום דכשמפקיר לזמן מרובה מתיירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והלכך אמרינן דעתיה דמעיקרא. ודאי להפקר גמור נתכוין ועכשיו הוא רוצה לחזור ולפיכך אינו יכול לחזור בו דמכיון שהפקיר הפקר גמור יצא הדבר מרשותו:

אבל הבקירה לזמן מועט מהו. דבכה"ג מיבעי לן דהואיל דאיכא למיחש דלא נתכוין להפקר גמור אלא להערמה בלבד ולא הוי הפקר לפוטרו ממעשרות ויהיה יכול לחזור בו לגמרי דעדיין לא נגמר הפקירו או דילמא אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור בו וקס"ד השתא דבהפקיר לזמן נמי איכא למיחש לרמאין:

נשמעינה. לזה.

מן הדא ברייתא דלקמן דקתני בסיפא דבהפקר לזמן לא חששו חכמים להערמה כדמייתי בתר הכי. ואיידי דנקט האי ברייתא מפרש לה לכולה:

הבקיר את שדהו. סתם ולא פירש לזמן:

שנים ושלשה ימים. הראשונים חוזר בו ואע"ג דמדאורייתא הוי הפקר אפי' לא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה. מפני הרמאין שרוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכין מן ההפקר ויתחייבו במעשרות אבל לאחר ג' אינו חוזר בו והכי אמר בהדיא בנדרים שם דתו ליכא למיחש להערמה שכל שמפקיר שדהו מפני הרמאות אינו מתאחר לזכות בו עד אחר ג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוין מעיקרא:

תני ר' שמעון דימא קומי ר' זירא אפי' לאחר ג' חוזר בו. כצ"ל וכן היא בנדרים ר"ש פליג וס"ל דלהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי לאחר שלשה חוזר בו:

א"ל. ר' זעירא מכיון דאת אמר אפי' לאחר ג' ימים איכא למיחש להאי חששא א"כ לדידך היא לאחר ג' ימים היא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ומעתה תשתכח תורת הפקר לגמרי בתמיה:

לישנא דמתניתא מסייע לר' זעירא. דלא חששו להערמה לאחר ג' ימים כדמסיים בסיפא דקתני בד"א דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו אמרינן דלאו מהפקירא קא זכי בשהפקיר סתם דבהא חששו חכמים מפני הרמאין:

אבל אם אמר שדי מובקרת יום א' וכו' עד שלא זכה וכו' יכול היא לחזור בו ואפי' לאחר ג' וטעמא דאע"ג דלא בעינן דאתיא ליד זוכה וכר"א מ"מ הואיל דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דלא מפקרי אינשי לזמן וכיון ששינה זה והפקיר כך אמדינן לדעתיה דהואיל ולא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אף באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך אבל משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ודין הפקר יש לו אפי' זכה בו הוא עצמו ומשום דבכה"ג דמפקיר לזמן ליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעה שהפקירו להערמה ולחזור ולזכות בו למה היה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו סתם דמאי נפקא ליה מידי בזה שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא ודאי דלאותו זמן שהפקיר גמר בדעתו להפקירו לגמרי בלא הערמה כלל לפיכך משזכה אין יכול לחזור בו שלא יהא בו תורת הפקר:

הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש"מ מהכא דהיכא שהפקירו לזמן אין חילוק בין אם הוא זמן מרובה או מועט כדקתני יום א' וכו' וש"מ דלא חשו על הערמה בכה"ג וכדפרישית וש"מ שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו הוא עצמו ודין הפקר יש לו כדקתני זכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו מהפקר:

הדא פשיטא שאילתא דר' זעירא. כלומר השתא נמי ידעינן מה דפשיטא ליה לר"ז וכמו דהקשה לר"ש בפשיטות דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפי' לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה והיינו לאחר ג' בסתם דתו ליכא למיחש כדפרישית לעיל גבי דר"ז אין חוששין ומהאי ברייתא מסייעא ליה דכמו בהפקיר לזמן דליכא חששא דהערמה ואין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט ה"נ במפקיר בסתם כיון דאחר ג' ימים ליכא חשש הערמה אם זכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו והוי כזוכה מן ההפקר:

מה אנן קיימין. על טעמא דב"ש בסיפא דמתני' קאי כל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו דקאמרי אינו שכחה ובמה אנן קיימין טעמייהו.

אם משום שהוא דבר מסוים ויותר משאר עומרי השדה א"כ דיו בשנים שהרי כולן של קב קב ואם יש בו ב' קבין סגי למקרי ליה דבר מסוים.

ואם משום שורה שיכול לעשות ממנו שורה של קב קב כמו שארי העומרי' ולפיכך קאמרי אינו שכחה משום דאמרינן דלא משום שכחה הניחו אלא רוצה לעשות ממנו שורה של קבין ובשנים ליכא שורה א"כ דיו בג' קבין וראוי לעשותו ג' של קב קב:

חד בא רבי. כמו חד מבי רבנן שבא אל בית המדרש ואמר הדא דקאמר ר' יוחנן כדלקמן לפני ר"ל דכל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה כב"ש כלומר לעולם טעמא דב"ש משום שורה והא דלא סגי בשלשה משום דבעינן שיהא ראוי לחלקו לשנים ולעשות ממנו שורה שכן דרך הרוצה לעשות עמרים קטנים ממקום שיש בו הרבה ביחד חולקו בתחלה לחצאין ואח"כ חולק כ"א מהן לעמרים קטנים כמו שנעשו שאר עומרי השדה הלכך בפחות מד' קבין לא תלינן בשורה:

ר' יונה בעי והוא שיעורה וכו'. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. כלומר דר' יונה שאל אליבא דב"ש אם זה הוא שיעורה לעולם לפי ערך של שאר עומרי השדה וכמו דאמרי אם כל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו אינו שכחה כך אם כל עומרי השדה של ב' קבין הן וא' של שמונת קבין ושכחו דג"כ אינו שכחה מהאי טעמא גופיה וב"ש חושבנא קמייתא הוא דנקטי וה"ה לאינך או לא ולא איפשטא ליה אליבא דב"ש.

מתני' העומר שהוא סמוך לגפה. גפה הוא גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולכלים. כלי המחרישה:

בש"א אינו שכחה. דהואיל והניחו אצל דבר המסוים והיינו גפה וגדיש שהן עומדין במקום קבוע עתיד לזכרו:

ובה"א שכחה. דכל זמן שלא החזיק בו להוליכו לעיר לעולם הוי שכחה אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ואפי' אינו סמוך לדבר המסיים ושכחו לא הוי שכחה כדתנן במתני' דלקמן ומודים בהעומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו שאינה שכחה.

גמ' וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש דבר שהוא מסוים ואינון אמרי אינו שכחה. הכי פירושא דודאי מסתברא היא דכל שהניחו אצל דבר מסוים לא ליהוי שכחה לפי שעתיד לזכרו וכדפרישית במתני' ומאי דקשיא להש"ס הכי קשיא ליה דנקט גפה וגדיש בקר וכלים בחדא בבא משמע דחדא טעמא אית להו אליבא דב"ש והרי גפה וגדיש הוי דבר מסוים אבל בקר וכלים לא מיקרו דבר מסויים דהא ניידי ממקום למקום וכדקאמר לקמיה בקר וכלים דבר שאינו מסוים וא"כ קשיא לב"ש על דקאמרי אינו שכחה בעומר שהוא סמוך לכל אלו דחשיב במתני' ומאי טעמייהו ורהטת הקושיא הכי מתפרשא בגפה ובגדיש דבר שהוא מסיים וכו' כלומר אי דטעמייהו בהני משום שהוא דבר מסוים והרי אינון אמרין אינו שכחה אף בבקר וכלים ואמאי הא הני לא הוו דבר מסוים וקיצר הש"ס משום דסמיך על הא דלקמיה:

וקשיא על דב"ה בבקר וכלים וכו'. כלומר וכה"ג קשיא איפכא על הא דב"ה דאי בבקר וכלים היינו טעמייהו משום דהוי דבר שאינו מסוים א"כ אמאי אינון אמרין דהוא שכחה בכולהו דמני במתני' ואף בגפה וגדיש ואמאי והא אינהו מיחשבו דבר מסוים לגבי בקר וכלים ומ"ט דנקט התנא לכולהו בחדא מחתא אליבא דב"ש ודב"ה. ולא משני מידי על האי קושיא משום דסמיך על הא דלקמן דכל הא דאמרן אליבא דר' יהושע בתוספתא היא דס"ל דפליגי בהא כהך פשטא דמתני' אבל לא קיימא המסקנא הכי אלא כר"א וכראב"ע וכדלקמן:

במקומו הוא עומד בצד הגת וכו'. השתא מדייק הש"ס להך טעמא דבעית למימר דב"ש סברי דכל שהוא אצל דבר מסיים אחד לא הוי שכחה א"כ הא דתנן בריש פרק דלקמן כל זית שיש לו שם בשדה וכו' בד"א בשמו ובמעשיו ובמקומו ומפרש התם במקומו כגון שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה לימא הך מתני' דב"ש היא דקסברי הכא אינו שכחה משום האי טעמא ודלא כב"ה:

א"ר יוסי. דלא היא דמהתם לא קשיא מידי דדברי הכל היא הך מתני' דלקמן דשאני תמן שהוא דבר מחובר והוא אילן הזית אצל דבר המחובר הגת או הפרצה וא"כ איכא למימר דנתן עיניו בו ועתיד לזכרו ברם הכא דבר התלוש הוא בצד המחובר והלכך קסברי ב"ה דלא מיקרי אצל דבר המסוים דנהי דהמחובר הוא במקום קבוע העומר שהוא תלוש נייד ממקום למקום ע"י מהלך בני אדם שם ומתוך כך אינו סומך עליו שיהא מונח במקום הזה ושוכחו:

א"ר אלעאי וכו'. תוספתא היא בפ"ג:

ואלו. באיזו מאילו עומרים חלוקין הן.

בתורה הזאת. בשבועה:

עומר וכו'. בזה חלוקין הן כדתנינן הכא במתני' בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה כצ"ל:

א"ל לא נחלקו וכו' שהוא שכחה. ולא כדתנינן במתני' אלא לא נחלקו ב"ש באם לא נטלן בידו תחילה ואע"פ שהוא סמוך לגפה ולגדיש אפילו הכי הוי שכחה דלא מיקרי דבר מסוים משום שהוא תלוש בצד המחובר וכדאמרינן לעיל אליבא דב"ה וה"נ לר"א אליבא דכ"ע דקסבר דאף ב"ש מודים בזה היכא דליכא עוד חד צד למעליותא כדלקמן.

ועל מה נחלקו ב"ש על העומר שנטלו בידו בתחילה ואח"כ נתנו בצד הגפה וכו'. ובהא הוא דפליגי דלב"ש אינו שכחה מפני שכשנטלו בידו כבר זכה בו ואפי' לא נטלו אלא ממקום למקום ולא להוליכו לעיר אעפ"כ הואיל וזכה בו בתחלה שוב אין שכחה שלאחר מיכן שכחה וב"ה סברי דמכיון שלא נטלו להוליכו לעיר לא חשיבא האי נטילה כלום דלא מיקרי זכיה דלא נטלו אלא לפנות זה המקום שהיה מונח בו ומה שנתנו בצד הגפה ובצד הגדיש זה לא מיחשב בצד דבר המסוים כדלעיל והלכך הוי שכחה לב"ה אבל אם בשעה שנטלו החזיק בו על מנת להוליכו לעיר בזה אף ב"ה מודים דלא הוי שכחה כדתנן במתני' דלקמן ואפי' נתנו באיזה מקום שיהיה אין שכחה שלאח"כ שכחה:

וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר"א בן עזריה. הודה לדברי ר"א שבזה דוקא הוא דנחלקו ב"ש ואמר לי הברית הזה הן הן הדברים של אמת כמו שנאמרו לו למשה בחורב:

תמן תנינן. בריש פ"ח דכתובות וגרסי' להאי סוגיא שם עד סוף הלכה:

אף שלא תתארס. ונתארסה:

בש"א תמכור. במודה ארוסה אבל משנשאת לא:

ובה"א לא תמכור. משום דאירוסין עושה ספק נשואין שמא תבא לידי נשואין שמא לא תבא הלכך לכתחילה לא תמכור אבל בדיעבד קתני התם דמודין שאם מכרה ונתנה קיים:

ולמה לא תנינתה. להאי פלוגתא בפ"ד דעדיות דחשיב שם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה:

א"ל לא אתינן מיתנייא. לא שנינושם אלא דברהחמור לשני הצדדים או קל לשני צדדים לאלו ולאלו אבל הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחד לב"ש חומר לבעל וקל לאשה ולב"ה איפכא הוא:

והא תנינן. בעדיות בש"א הבקר לעניים הבקר אפי' לא הפקיר לעשירים ופטור מן המעשרות ולב"ה לא הוי הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה ושלו הן וא"כ הרי הוא קל לעניים וחומר לבעה"ב אליבא דב"ש ולב"ה איפכא:

ותניתה. ואפ"ה תתני.

ומשני קל הוא לעניים ואינו חומר לבעה"ב. כלו' דלא חשיבא חומרא שהרי מדעתו הוא מפקיר ולא שייך לומר חומרא אלא במקום שמוטל עליו ולפי מה שחייבוהו חכמים:

והתנינן. עומר וכו' וקחשיב התם ולב"ש אינו שכחה והרי הוא קל לב"ה וחומר הוא לעניים ולבית הלל איפכא ואפ"ה קתני:

קל הוא לבעה"ב ואינו חומר לעניים. לב"ש שעדיין לא זכו בו ולא מקרי חומרא אלא במקום שמפקיעין זכותו ממנו:

ואמור אוף הכא. אי הכי דבכה"ג לא חשיבא חומרא א"כ אמאי קאמרת דחומר הוא לבעל במאי דיכולה היא למכור הרי הבעל עדיין לא זכה בה ובנכסיה קודם שנשאה.

מכיון שקדשה יש לו זכות בה. וכנפלו לזכותו ולזכותה ושפיר הוי חומר לבעל לב"ש.

א"ר יודה וכו'. איידי דאיירי בהאי ענינא מסיק לה למאי ששנינו שם ותוספתא היא בפ"ה דכתובות:

מה זו. בנשואה מכרה בטל כדקתני התם נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה בטל והבעל מוציא מיד הלקוחות ואף בארוסה תהא מכרה בטל:

בחדשים אנו בושין. על שנפלו לה משנשאת אנו בושין בזה מה ראו חכמים לומר שהבעל מוציא מיד הלקוחות.

אלא שאתם מגלגלים עלינו לומר אף בישנים כדמפרש שהן נכסים שנפלו לה בעודה ארוסה שיהא ג"כ מכרה בטל ודי לנו במה שתקנו חכמים.

מתני' ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. כלומר אם שכח עומר אחד ואתה יכול לתלותו שרוצה לעשות ממנו אח"כ ראש שורה העומר שכנגדו מוכיח הוא אם כך הוא שראוי לעשות ממנו ראש שורה אינו שכחה כדמפרש לה בסיפא ואלו הן ראשי שורות וכו'.

העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר וכו'. כדאמרי' בהלכה דלעיל דבזה שהחזיקו על מנת להוליכו לעיר הכל מודים בה ואף לב"ה דפליגי התם בנטלו ממקום למקום ואפי' הניחו סמוך לגפה ולגדיש מודים בעל מנת להוליכו לעיר שכבר זכה בו ואם שכחו אחר שהניחו באיזה מקום שיהיה לא הוי שכחה. והא דהפסיק התנא בדין זה בתוך הדין של ראשי שורות ללמדנו דמה דאמר העומר שכנגדו מוכיח קאי על חלוקה שיכול לתלותו בראש שורה דאז אינו שכחה כדקתני בסיפא ואת שלאחריהם אינה שכחה כדמפרשי' לקמן ואשמעינן דדין העומר שכנגדו מוכיח לא הוי שכחה כמו בהעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר דהכל מודים בו שאינו שכחה:

אלו הן ראשי שורות. שאמרנו בהן דהעומר שכנגדו מוכיח.

שנים שהתחילו באמצע השורה. האי שהתחילו קאי בין שהתחילו לקצור באמצע שורה של קמה ובין שהתחילו ליקח מהעמרים המונחים שורות שורות על פני השדה והתחילו מהאמצע של השורה כדקאמר בגמ' דדין קצירת הקמה ודין אסיפת העמרים שוין הן לענין שכחה:

זה פנה לצפון וזה פנה לדרום וכו' שלפניהם שכחה. דמכיון שהתחילו מאמצע השורה ושכח כל אחד מהן ממה שלפניו בין לקצור הקמה או באסיפת העמרים אין כאן העומר שכנגדו מוכיח לפי שאי אתה יכול לומר כאן דמה שהניח זה מלקצור או מלעמר ודילג את שלפניו הוא משום שרוצה לעשות שורה ממזרח למערב דזה אינו שהרי אנו רואין שהולך וקוצר באותה שורה עצמה להלן ממקום הזה או מהעומר הזה ולצפון וכן חבירו לדרום וא"כ מה שהניחו זה המקום מלקצור או זה העומר מלאסוף מחמת שכחה הוא שהניחו אבל מה שלאחריהם והיינו במקום שהתחילו הניחו שם ביניהן מלקצור או מלעמר והלכו משם ולהלן בזה הואיל ואין כאן דילוג שהרי לא דלגו כלום לפניהם שפיר אמרינן העומר שכנגדו מוכיח שאם יש כאן לומר ולתלות דמה שהניחו לא משום שכחה הוא אלא שרוצין לעשות אח"כ שורה ממזרח למערב תלינן ולא הוי שכחה:

יחיד שהתחיל מראש השורה. הא דנקט ביחיד בראש השורה משום דבשנים הקוצרין ומתחילין בשורה אחת מסתמא באמצע הן מתחילין זה לכאן וזה לכאן כדי שיגמרו את השורה כאחת אבל יחיד הקוצר מתחיל הוא מראש השורה והלכך אם הניח אח"כ שורה זו והתחיל בשורה שבצד' הרי מה שלפניו לא הוי שכחה דכל מה שלפניו לית ביה בבל תשוב לקחתו אבל מה שלאחריו בבל תשוב הוא ואין כאן עומר שכנגדו מוכיח הואיל ולא התחיל באמצע השורה:

גמ' מנין לראשי שורות. מנין לנו רמז מן התורה דתלינן לקולא בראשי שורות:

מה שאתה קוצר אתה שוכח. כלומר אם שכחת מלקצור בשעה שאתה קוצר ועברת ממקום אחד ולא קצרת לא תשוב דהוי שכחה לאפוקי במקום דיש לתלות שעדיין עתיד לקצור הוא וכגוונא שאמרנו במתני' בשנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה והפך זה פניו אילך וזה פניו אילך ולא קצרו המקום שביניהן ואחריהן דאיכא למיתלי שעדיין עתיד להקצר ואם השורה שהתחילו היתה מצפון לדרום יעשו ממקום הזה שהניחו ראש שורה ויקצרו ממזרח למערב:

עד כדון ראשי שורות קמה. במקום שנוכל לתלות בראשי שורות של הקמה וכגוונא דאמרן שבשעת התחלה לקצור ועשו שורה מצפון לדרום זה לכאן וזה לכאן והניחו מקום ביניהן באמצע דתלינן שעתיד הוא להקצר ויתחילו ממנו ראש שורה כנגד אותה השורה שהתחילו ולא כסדרה וכדפרישית:

סוף שורות קמה. מנין כגון שבאותה שורה שהתחילו לא הניחו כלום וקצרו אותה כסדרה וכן שורה שניה ושלישית ורביעית קצרו אותן כסדר הזה שהתחילו ושוב הניחו מקום א' בשורה החמישי' ולא קצרו כולה אלא הלכו לקצור ממנה ולהלן ומסתפק הש"ס אם תלינן בכה"ג בסוף שורת הקמה וכלומר דנאמ' נמי הכא ובגוונא אחריתא והיינו שעתידין להתחיל ולעשות שורה מצד השני של השדה ויעשו שורה אחת מן המערב למזרח והמקום שהניחו יהי' סוף אותה השורה:

א"ר יונה לא תשוב לקחתו. כתיב ודרשינן ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו וכלומר ממקום שכבר באת וקצרת ושכחת מלקצור איזה מקום זה לא תשוב לקחתו לאפוקי בכה"ג שעדיין לא באת שם שפיר נמי תלינן שיעשה זה המקום סוף השורה כמו דתלינן בראש השורה:

עד כדון ראשי שורות עומרין. כלומר אע"ג דהכתוב מדבר כי תקצור קצירך וזה על קצירת הקמה וכדדריש לה למעוטי מקום שנוכל לתלות בראשי שורות קמה מכל מקום ממילא שמעינן דגם בראשי שורות עומרין הדין כן דהא מסיים ושכחת עומר בשדה ועיקר הכתוב בשכחת עומרין מיירי אלא דמבשדה דרשינן לרבות שכחת קמה וא"כ כמו דדרשינן לעיל מה שאתה קוצר וכו' ולאפוקי מקום דאיכא למיתלי בראשי שורות קמה ה"ה נמי בראשי שורות עומרין:

סוף שורות עומרין. מנין כלומר מנין לנו דנימא גם בעומרין דתלינן אף בסוף השורה כמו דאמרי' בסוף שורות קמה ומשום דהא דדרשינן ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו לא שייך כ"א בקצירת הקמה וכדפרישית דלאפוקי לכל שעדיין לא באת תלינן נמי שיעשה אותו לסוף שורות הקמה אבל בעומרין שכבר בא לשם בתחילה כשעשה את העומרין ועכשיו מאסף הוא אותן והניח אחד מהן הו"א דלא תלינן בסוף השורה כמו דתלינן בקמה:

א"ר יונה נילף ראשי שורות עומרין מראשי שירות קמה וסוף שורות עומרין מסוף שורות קמה. כצ"ל. כלומר מכדי איתקש אתקשו להדדי ובחדא קרא כתיבי וא"כ כמו דילפינן ראשי שורות עומרין מראש שורות קמה כך ילפינן נמי סוף שורות עומרין מסוף שורות קמה ודין אחד להם וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן בתרוייהו:

העומר שכנגדו מוכיח כיצד וכו' עומר אחד מהן בצפון ובדרום. תוספתא היא בפ"ג. כלומר שעימרו השנים כאחת בשורה אחת מהן זה לצפון וזה לדרום ושכחו עומר אחד ביניהן והוא אחריהן אינו שכחה מפני שהעומר הזה נידון הוא מזרח ומערב כלומר שיכול לעשות ממנו שורה עם העומר שכנגדו שתהא השורה ממזרח למערב וזהו העומר שכנגדו מוכיח עליו שאינו שכחה כדפרישית במתני':

עימר מזרח ומערב ושכחו. ובעי הש"ס אם אחר שעימרו שורה הראשונה מצפון לדרום והניחו עומר אחד ביניהן דאמרינן דלא הוי שכחה מפני שהוא נידון במזרח ומערב והשתא אם אח"כ עימרו השורה מהעומר שכנגדו ממזרח למערב ושכחו עוד הפעם לאותו עומר הראשון שהניחוהו בתחילה מהו שיעשה שכחה מי אמרינן הואיל ובתחילה ראוי היה להיות ניצל מהשכחה שהיה נידון עם העומר שכנגדו להתחיל ממנו השורה ממזרח למערב שוב אין שכחה שלאחר מיכן שכחה ואם נזכר לבסוף יכול הוא ליטלו או דילמא מכיון דעכשיו חזר ושכחו ואינו ראוי להיות נידון עם העומר שכנגדו דכבר עימר ממנו ואילך הוי שכחה:

נשמעינה מן הדא עימר את הראשון וכו'. וגרסי' להא בפרק דלעיל הלכה ב' דבעי התם נמי בכה"ג דבר שהוא ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה וכדפרישית שם דהבעיא היא הואיל וכתיב כי תקצור וגו' ושכחת עומר משמע דבשעת העימור תליא מילתא אם שכחת כשקצרת או כשעשית את העומרין לא תשוב לקחתו אבל אם בשעת העימור איכא למתלי דלא שכחו שוב אין שכחה שלאחר מיכן שכחה ואם חזר ונזכר אח"כ יכול הוא ליטלו או דילמא מכיון ששכחו ואפי' אחר העימור תורת שכחה עליו ואפי' חזר ונזכר אח"כ קרינן ביה לא תשוב לקחתו. והאי ממש כעין הבעיא דהכא ופשיט לה לעיל מהני ברייתות עימר את הראשון וכו' ומפרש התם ר' בון בר' חייא דל"פ אלא מ"ד דבעינן נטל את החמישי בשיש שם ששי וכו' וכדמפרש שם באר היטב וע"ש וה"נ פשטינן לה כמו דאת אמר דאפ"ה הוי שכחה בדבר שהיה ראוי בתחלה לידון בשורה וה"ה הכא דשכחה שלאחר מכאן הוי שכחה:

היה עומר אחד גדול. זה העומר אחד שהניחו ביניהן אם היה גדול ועימר צד החיצון שבו שהוא כלפי חוץ השדה והצד הפנימי שהוא כלפי העומר שכנגדו לא עימר ונשאר כן:

בצד הפנימי נידון בשורה. כלומר בהא לא קמיבעיא לן דודאי אמרינן שבצד הפנימי של עומר הזה הוא נידון בשורה עם העומר שכנגדו שעדיין ראוי להצטרפו לשורה ממזרח למערב כי קא מיבעיא לן אם עימר צד הפנימי שבו ולא צד החיצון מהו שידון בשורה בצד החיצון שבו שנשאר מי אמרינן דהואיל וצד הפנימי לית ביה הוי כהפסק ואינו נידון בשורה עם העומר שכנגדו או דילמא דמכיון שעדיין צד החיצון שבו קיים ראוי הוא לידון בשורה.

וכן בעי עוד בעימר צד העליון שבו דבזה צד התחתון שנשאר ודאי נידון בשורה ואיפכא מאי אם עימר הצד התחתון שבו ולא העליון כגון שסמכו לצד העליון בעץ ובאילן וכיוצא בו והניחו כך בצד העליון שבו מהו שידון בשורה איפשטו הני בעיות:

רב כד נחת לתמן. לבבל:

היה אומר אנא בן עזאי דהכא. של א"י כלומר הריני מוכן להשיב לשואלו דבר בעומק ובחריפות כבן עזאי בשוקי טבריא: וגרסי' להא בפ' עגלה ערופה בהלכה ב':

שני הרוגין. שנמצאו מונחין זה ע"ג זה מהו.

סבר רב שהן עורפין. סבור היה רב למימר דהדין הוא שעורפין את העגלה עליהן אלא דהספק היא מהיכן מודדין אם מהעליון או מהתחתון והיה רוצה לפשוט לו דין המדידה:

א"ל ההוא סבא דאין עורפין כלל בכה"ג:

התחתון משום טמון. דקסבר מין במינו הוי טמון ואין עורפין על הטמון כדתנן התם באדמה ולא טמון.

והעליון משום דצף היא על התחתון ולאו בשדה היא כדדריש התם בשדה ולא צף:

כד סלק להכא. כשחזר רב לא"י ואתא לגבי רבי ואמר זה משמי' דהאי סב:

א"ל רבי יאות אמר לך. דאין עורפין בשני הרוגין אבל לא מטעמיה אלא מדכתיב כי ימצא חלל ודרשינן אחד ולא שנים וגזירת הכתוב הוא דאין עורפין על שני הרוגים שנמצאו זע"ז:

היה שם אמת המים עוברת על פני כל השדה ומפסקת בין העומר לאחרים. אם היא גדולה כ"כ שצריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד זה הוי הפסק ואין העומר שבצד האחד נידון בשורה עם העומרים שבצד השני ואם הניחו אין תולין בשורה והוי שכחה ואם לאו לא הוי הפסק ונידון בשורה:

ה"ג קצר חצי שירה ישב לאכול ישב לישן קרא לו חבירו חשיכה ובא למחר נידון בשורה. ובספרי הדפיס נסתרסו התיבות בטעות וקמ"ל דמה שהפסיק מחמת שישב לו לאכול או לישן או קרא לו חבירו לדבר עמו או שחשכה לו לא הוי הפסק ומה שהניחו לחצי שורה הנשארת כשבא למחר לקצור או לעמר נידון בשורה עם מה שיש עוד להצטרף אות' לשורה א"נ אפי' אין כאן עוד כלום לא הוי שכחה מה שהניח מלקצור או מלעמר מחמת זה דחשיב הכא והא דקאמר נידון בשורה כלומר הרי הדין באותה חצי שורה הנשארת כמו שהיתה ראויה להיות נידון בשורה:

עומר שנטלו להוליכו לעיר וכו'. תוספתא שם:

ר' זעירא אמר בזוכר. הא דקאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא מכוסה לאו דס"ל לר"ש דטמון אינו שכחה אלא ה"ט דהכא בזוכר את העליון בתחלה מיירי ואח"כ שכחו והלכך התחתון אין שם שכחה עליו מפני שנתכסה מחמת העליון ובאותה שעה היה זוכר את העליון:

אתיא דר' זעירא. דס"ל דכסוי העליון שזכרו הוא גורם שלא יהא מה שתחתיו שכחה כר' יונה דאמר בפרק דלעיל בהלכה ו' גבי העומר שחיפהו בקש דתנן דאינו שכחה ובזוכר את הקש שעליו וכאן נמי כדאמר ר"ז בזוכר את העליון:

שדה שעומריה מעורבבין זה עם זה ושכח אחד מהן אינו שכחה. דמחמת ערבובן לא היה נראה לו עד שיטול מה שהוא סביבותיו ונראה וניכר הוא ואם אח"כ שכחו הוי שכחה ותוספא היא שם:

מתני' שני עומרים שכחה. והם אינם מעורבבין כדקאמר בגמ'.

שני צבורי זתים והחרובין. דוקא צבורין שהן גמר מלאכה.

שני הוצני פשתן. כשנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני שעומד כמו הוצי דקל:

שני גרגרים. של ענבים פרט:

אלו כדברי ב"ה. כדמפרש טעמייהו בגמ' דכתיב לעני ולגר תעזוב אחד לעני ואחד לגר וב"ש דרשי קרא דלגר ליתום ולאלמנה יהיה הרי כאן ג' ובגמ' מפרש לה מאי עבדי ב"ה בקרא דב"ש.

גמ' עשאן כמין גם. כלומר דמפרש להא דתנינן שני עומרים שכחה דוקא שיהא ניכר שהן מובדלין זה מזה והיינו שעשאן כמין גם יונית כזה דאי לאו הכי הא אמרינן לעיל שדה שעומריה מעורבבין ושכח א' מהן אינו שכחה:

לא אמר אלא צבורין. דוקא הא זתים ואינן צבורין לא הוי שכחה כדמפרש ואזיל מה בין וכו' דבעינן גמר מלאכה במסיקת הזתים דומיא דקציר דכל זמן שאינו צוברן לאו גמר מלאכה הוי.

רומס הייתי זתים וכו'. מפורש בפ' דלעיל בהלכה ב'.

ר' אלעזר קאמר. בשם ר' חייא רבה אפי' חצי אשכול הוא פרט ואשכחן בברייתא דתנ' ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם הוי פרט ולעניים.

והתני. במתני' שני גרגרים פרע ולא יותר ומשני ר' אימי בשם ר' חייא בקוצר ומניח תחת הגפן קאמר ומה שנמצא שם אפי' חצי אשכול או אשכול שלם הרי הוא לעניים הוא כפרט ומתני' בהנופל בשעת בצירה מיירי כדתנן בפרק דלקמן איזהו פרט הנושר בשעת בצירה:

היו עשוים כמין סינפון. לפרש הוצני פשתן דמתני' שהן עשוין כמין סניפין לעמוד בשדה ולפיכך קורא אותן הוצני:

והוא שיהא חותכן בשוה. כלומר שיהא החיתוך והיינו העקירה שלהן בשוה ולא בערבוב:

טעמייהו דב"ש וכו' כדפרישית במתני'.

שניהן מקרא אחד דרשי. כלומר דר' מנא בא לתרץ דאי הכי קשיא קרא דב"ש לב"ה הלכך קאמר דשניהן מקרא אחד דרשי והיינו דלב"ש האי קרא לגר ליתום ולאלמנה גלי אקרא דלעני ולגר דמה שאמרתי לך לעני זה יתום ואלמנה ונתרבה לזה אחד ולזה אחד ולגר אחד הרי כאן ג' לעניים וב"ה סברי דקרא דקדים הוא דוקא וליתום ולאלמנה דאידך קרא פירושא דלעני הוא מי הוא היתום והאלמנה וכדומה ומדכללן בחדא אין כאן אלא א' ולגר אחד הרי כאן שנים לעניים ומה שהוא יותר לבעל הבית:

מתני' העומר שיש בו סאתי' ושכחו אינו שכחה. כדדריש בגמ' דכתיב ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו יצא שיש בו סאתים שאי את יכול ליטלו בידך כולו כאחת:

וכי מרוב העומרים. ושכחן יפה כחו של בעה"ב או לא.

א"ל יופי כחו. שהרי שנים שכחה ושלשה אינן שכחה אמר להן מעתה נימא ק"ו:

אם אמרת בעומר אחד. ויש בו סאתים דין הוא שלא יהא שכחה מפני שהוא כגדיש ואין שכחה בגדיש:

תאמר בשני עומרין שהן ככריכות. שאע"פ שיש בשניהן סאתים כל א' וא' אין בו כגדיש והן כשאר אגודות קטנות והלכה כחכמים:

מתני' קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. קמה יש בה ג"כ דין שכחה כדאמרינן בפ' עגלה ערופה בשדה לרבות שכחת קמה וילפינן שכחת קמה משכחת עומר מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה:

אפי' הוא של טופח. טופח הוא מין קטנית דק מאוד ולא של טופח ממש קאמר אלא כלומר אפי' אותו המין שבשדה דק הוא שהשבלים הן דקות ושדופות והן כמין הטופח רואין אותן כאילו הן גסים ומלאות והכי מפרש בגמ' ומשום דבמתני' איירי בשדה של שעורים מסיים רואין אותה כאילו היא ענבה של שעורים. כלומר אפילו הן שדופות רואין אותם כאילו היו מלאות כשאר שעורים ואם היו כשאר שעורים היה בהן סאתים אע"פ שהן עכשיו שדופות אין בהם שכחה ולאו דוקא שעורים אלא ה"ה בכל המינים הדין הוא כך:

גמ' כתיב כי תקצור וכו' לא תשוב לקחתו עומר שאת יכול וכו'. והכי דריש לה בספרי פ' תצא לא תשוב לקחתו כולו כאחד וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים מכאן אמרו עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:

אית תניי תני. דממלת עומר גופא נפקא לן ושכחת עומר ולא גדיש והאי ברייתא איתא נמי התם בספרי בריש הפ' דעומר שיש בו סאתים כגדיש הוא:

היך עבידא. בעיא באנפי נפשה היא וכלומר דודאי לענין שכחת זה העומר גופו הא אמרינן דכגדיש דייינינן ליה ואינו שכחה כי קא מיבעיא לן לענין העומר שבצדו אם שכחו מהו:

אין תעבדינה עומר. כלומר מי אמרינן דלא דיינינן ליה כגדיש אלא לענין שכחת גופו דלית ביה שכחה אבל לענין העומר שבצדו מיחשב הוא כשאר עומרי שדה והשתא אם הוא כעומר ולא כגדיש לענין זה א"כ אם שכח העומר שבצדו לד"ה הוי שכחה:

ואין תעבדינה גדיש. כלומר או דילמא דלענין זה נמי כגדיש מחשבינן ליה והשתא אם שכח העומר שבצדו תליא במחלוקת ב"ש והילל דפליגי לעיל בעומר שהוא סמוך לגפה וגדיש דלב"ש אינו שכחה ולב"ה שכחה:

שכח שני עומרים בצדו. כלומר וכן אם שכח שני עומרים בצד זה העומר שיש בו סאתים ושכח ג"כ אותו דהוא עצמו פשיטא לן שאינו שכחה אלא לענין העומרים שבצדו תליא בהאי בעיא גופא דאם תעבדינה עומר לענין זה וכדאמרן א"כ תליא בפלוגתא במתני' דלעיל דלב"ש ג' לעניים דנהי דהוא עצמו אינו שכחה מ"מ השני עומרים שבצדו לעולם שכחה הן לב"ש דהא אף דאמרינן דלענין העומרים שבצדו כעומר דיינינן ליה הרי לב"ש שלשה הוי שכחה וזה שיש בו סאתים הוא דאינו שכחה ושני עומרים שבצדו ממ"נ הוו שכחה אבל לב"ה אם כעומר דיינינן ליה מצטרף הוא עם העומרים שבצדו וא"כ יש כאן שכחת ג' ולב"ה ג' לבעה"ב ואף אלו שבצדו לא הוו שכחה:

אין תעבדינה גדיש אינו נידון בשורה. אבל אי אמרינן דגם לענין העומרים שבצידו כגדיש דיינינן ליה א"כ אף לב"ה אינו נידון זה העומר עמהם בשורה דליהוי שכחת ג' אלא כשאר שני העומרים הסמוכים אצל הגדיש והוו שכחה ולא איפשטא הבעיא הכא:

גמ' א"ר יונה כתיב וכו'. כלומר דר' יונה מפרש טעמא דמתני' דאף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה דהואיל ומחד קרא נפקא לן לשכחת שניהם ילפינן קמה מעומר כמו העומר שיש בו סאתים אינו שכחה כדילפינן בהלכה דלעיל עומר ולא גדיש אף קמה כן:

ובלבד שבלין. כלומר דלא תימא דבשל מין טופח קאמר דרואין אותו כאילו הוא שעורין אלא על שבלין קאמר דאם היו גרועות ודקות כמו מין הטופח כדמסיים ואזיל היו דקות וכו' כדפרישית במתני':

מתני' קמה מצלת את העומר ואת הקמה. אם יש כאן קמה שלא שכחה בצד העומר ששכחו מצלת הקמה על העומר דלא ליהוי שכחה כדדריש בגמ' דכתיב כי תקצור ושכחת עומר בשדה עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה וכן מצלת קמה שאינה שכוחה את הקמה השכוחה שבצדה כדאמרי' לעיל דילפינן שכחת קמה משכחת עומר הלכך כל שמציל את העומר מציל ג"כ את הקמה:

והעומר. אבל העומר שאינו שכוח אינו מציל לא את העומר השכוח ולא את הקמה השכוחה שבצדו:

איזו היא קמה. שאמרנו שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכוחה ואפי' קלח אחד שבה וה"ה בהצלת הקמה שצריך שהקמה המצלת לא יהא בה שכחה כלל ואפי' קלח א' ותנא חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך:

מתני' סאה תבואה עקורה. תלושה.

וסאה שאינה עקורה ומחוברת לקרקע אינן מצטרפין לסאתים דלא ליהוו שכחה אלא אם שכחן הוי שכחה ודוקא ששכח שתיהן שאם שכח את העקורה ולא שכח את שאינה עקורה היתה מצלת את העקורה שבצדה כדתנן לעיל הקמה מצלת את העומר:

וכן באילן השום והבצלים. אם שכח באילן סאה פירות תלושין אצל סאה פירות מחוברין וכן בשום ששכח מקצתו בתלוש ומקצתו במחובר וכן בבצלי' וכלומר בין בתבואה ובין בפירות האילן ובין בירק בכולן הדין כן שאין התלוש והמחובר מצטרפין לסאתים אלא שניהן שכחה:

ר' יוסי אומר אם באת רשות לעני באמצע אין מצטרפין. כדמפרש לה בתוספתא פ"ג כל שבאת רשות לעני באמצע כגון התבואה והכרם אין מצטרפין וכל שלא באת רשות לעני באמצע כגון פירות האילן הרי אלו מצטרפין כלומר דבתבואה ובכרם מן הסתם באת רשות לעני באמצע שהרי כשקצר המקצת יש כאן לקט הנושר בשעת הקצירה ובכרם פרט הנושר בשעת בצירה והרי הן של עניים וכיון דרשות העני בין התלוש והמחובר אין מצטרפין לסאתים והוו שכחה אבל בפירות האילן אע"ג דמשכחת לה לפעמים שתהא רשות העני באמצע כגון אם יש ביניהן מה ששכח או הניח פאה דהאילן חייב בשכחה ופאה מ"מ הואיל דעל הרוב אין רשות העני באמצע בפירות האילן דאין לקט ופרט באילן וכן לא יתחייב שישכח וכן פאה דינה לכתחלה שנותנין אותה בסוף וא"כ מן הסתם אין כאן רשות העני באמצע ואז מצטרפין התלוש והמחובר לסאתים ואין הלכה כר' יוסי.

גמ' כתיב כי תקצור וכו'. כדפרישית במתני':

ולמה עומר שסביבותיו עומרין ולא שסביבותיו קמה. כלומר דפריך ולמה עומר אינו מציל העומר שבצדו כדתנן במתני' ואמאי ולימא נמי שסביבותיו קציר ולא שסביבותיו עומרין כדאמרי' בקמה ומאי חזית דמרבית עומר שסביבותיו עומרין לשכחה ולא מרבית עומר שסביבותיו קמה:

עומר וכו'. כלומר דלא דמי שהרי עומר שסביבותיו עומרין מה שתחתיו שדה דהעומרין על פני השדה הן וקרינן ביה ושכחת עומר בשדה לפיכך העומרין שאינן שכוחין אינן מצילין את העומר השכוח בצדן אבל עומר שסביבותיו קמה מה שתחתיו קשין דאע"פ שראש השבלים מלאים תבואה מ"מ החלק התחתון הוא קש והראשין עומדין על הקשין ולא קרינן ביה עומר בשדה ולפיכך קמה שאינה שכוחה מצלת את העומר השכוח שבצדה:

תנא. בתוספתא פ"ג. קמת חבירו שאינה שכוחה מצלת על שלו השכוחה שבצדה וכן של עכו"ם וכו' דלא שייך ביה שכחה וכאינה שכוחה לעולם היא:

אלא שלו. על שלו ומין מל מינו:

תני. בתוספתא שם.

ודין הוא. שיציל דמה אם קמה שיפה בו כח העני שיש לו בה ג' מתנות לקט שכחה ופאה אפ"ה אם שכחה קמה שבצדה מצלת אותה הקמה שאינה שכוחה וכן את העומר השכוח עומר שהורע בו כח העני שאין לו חלק בו אלא שכחה אינו דין שיציל העומר שאינו שכוח את העומר או את הקמה השכוחין:

א"ל רבי מה לקמה וכו'. כצ"ל כלומר מה לקמה שמצלת את העומר שכן אם יפה כח העני בה הורע כחו בעומר לפיכך אם שכח העומר מצלת הקמה שאינה שכוחה את העומר שהרי בו הורע כח העני.

תאמר העומר שהורע כח העני אינו בדין שיציל. כצ"ל כלומר תאמר בעומר שהורע כח העני בו שיציל את הקמה שיפה כחו בה בתמיה ולפיכך אינו בדין שיציל.

מדברי שניהם נלמד מצילין עומר מעומר. כלומר דהש"ס פריך דהשתא מדברי שניהן נלמד על העומר שיהא מציל את העומר חבירו וזה אנחנו למדין מק"ו מעומר מה עומר שניצול הוא מן הקמה ואע"פ שבקמה יפה כח העני אפ"ה הואיל והורע כחו בעומר הקמה מצלת את העומר מכ"ש שהעומר יציל את העומר חבירו שהורע כח העני בשניהן והואיל ושוין בדין הוא שיציל זא"ז:

ואין מצילין קמה מקמה. כלומר הא ודאי ניחא דאין אנו יכולין להיות מצילין את הקמה מהעומר והיינו שנלמד שהעומר יציל את הקמה מכח הקמה שהיא מצלת את הקמה דהא ודאי ליתא דמה לקמה שמצלת את הקמ' שכן שתיהן שוות וכח העני יפה בהן בזו כזו והלכך אמרינן כשם שהקמה מצלת את העומר דילפי' מקרא כך היא מצלת את הקמה כדאמרי' במתני' תאמר בקמה שתהא ניצולת מן העומר שכן העומר הורע כח העני והיאך יציל את הקמה שיפה כח העני בה אלא העומר שיציל את העומר שפיר נוכל ללמוד כדאמרן וזה נלמד מדברי שניהן מהק"ו דר"ג ומהתשובה שהשיב לו רבי וקשיא על מה דתנן העומר אינו מציל את העומר:

גמ' הא אם שכח שכחה. בתמיה כלומר דהש"ס מדייק דקתני סאה שאינה עקורה אינה מצטרפת עם העקורה ומשמע דאותה סאה העקורה לעולם שכחה אפי' שכח אותה לבדה ואמאי נהי דאין כאן סאתים מ"מ תציל הקמה שאינה עקורה את העקורה שהרי הקמה מצלת את העומר:

ומשני תפתר בששכח את הקמה תחלה. כלומר ששכח את שתיהן ואין כאן קמה מצלת את העומר וקמ"ל דאין מצטרפין לסאתים וכדפרישית במתני':

הא אם היו שתיהן עקורות לבעה"ב. השתא מדייק הש"ס דקתני עקורה ושאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים ותיפוק ליה אפי' היו שתיהן עקורות הרי שנינו במתני' דהלכה ה' שני עומרים ובהם סאתים דקסברי חכמים לעניים אלא לאו ש"מ דקסבר האי תנא לבעה"ב וכר"ג דת"ל התם כן:

ותציל עקורה שאינה עקורה. האי מילתא גרסי' לה לעיל בפ"ה בהלכ' ב' דבעי הש"ס שם דבר שהוא ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה וכדפרישית התם כגון הקמה שהיא מצלת את העומר וא"כ הקמה דבר שהוא ראוי להציל מיקריא והבעיא היא בששכח בתחילה העומר שאצל הקמה ונמצא הקמה שלא היתה שכוחה היתה ראויה להציל את העומר ואם אח"כ שכח גם את הקמה מהו שתעשה שכחה מי אמרינן הואיל ובתחלה הצילה קמה את העומר א"כ תו לא הוי העומר כשכוח והשתא אע"ג דבעלמא אין העומר מציל את הקמה כדתנן לעיל מ"מ כאן כל אחד מציל את חבירו הוא והקמה שהיא הצילתה את העומר תהא עכשיו ניצולת מן העומר ומשום טעמא נמי דדבר הראוי להציל והיא הקמה אינה נעשית שכחה או דילמא מכיון דהשתא שכח את הקמה אין העומר מציל אותה ותעשה שכחה. ובעי למיפשט התם ממתני' דהכא וקאמר נשמעינה מן הדא סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים ובששכח את שתיהן מיירי כדלעיל וקס"ד דכסדר שנשנו כך היתה השכחה שבתחלה שכח את העקורה והיינו העומרים ואח"כ שכח את הקמה שאינה עקורה:

ותציל עקורה שאינה עקורה. כלומר אי דאמרינן דדבר הראוי להציל והיינו הקמה אינה עושה שכחה אם שכח אותה אחר שהיתה ראויה להציל את העומר ומשום דחזר העומר אח"כ ומציל את הקמה א"כ ה"נ נהי דאין מצטרפין לסאתים הא בלא"ה תהא גם הקמה ניצולת עכשיו דסאה עקורה והיינו העומר תציל את הקמה שאינה עקורה. אלא ודאי הדא אמרה. דאף דבר שהוא ראוי להציל אם שכחו אח"כ הוי שכחה. והיינו דקאמר לה הכא והש"ס קיצר בדבר שהוא כבר שנוי כדרכו בכל מקום:

א"ר יונתן. ולעיל גרס ר' יונה דלא היא ומהכא ליכא למשמע מידי דהכא לא כדקס"ד ששכח בתחלה העומר והיתה הקמה ראויה להציל אלא תיפתר בקוצר שורה ומעמר אותה השורה ושכח מה שהניח מלקצור ואח"כ שכח את מה שעימר והשתא כבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרים ולא היה כאן שעה שהית' הקמה ראויה להציל את העומ' ולפיכך שתיהן שכחה ולעולם אימא לך בעלמא דבר הראוי להציל והיה שעה שחלה הצלה ואח"כ שכח זה הדבר בעצמו אפשר דלא הוי שכחה:

מה. בעיא היא הא דקאמר ר' יוסי אם באת רשות העני באמצע אם עד שתבוא ממש כלומר שהיתה השכחה אחר שבידוע הוא שכבר באת רשות העני באמצע שיש ביניהן מה שהוא חלק של עניים:

או אפי' נראית לבוא. רשות עני באמצע כלומר דשכיח הוא שתבוא ביניהן רשות העני ואע"פ שעדיין לא באה:

נשמעינה מן הדא כגון תבואה והכרם. כצ"ל וכמו ששנוי בתוספתא לר' יוסי והבאתיה במתני':

וכרם לא על אתר הוא. בתמיה כלומר מדמחלק התם לר' יוסי בין תבואה והכרם שהן דברים שבאת רשות העני באמצע ובין פירות האילן דלא באת רשות העני באמצע והשתא אי ס"ד עד שתבוא ממש אם כן משכחת לה גם בפירות האילן שכבר באת רשות העני באמצע כגון ששכח מקצת ביניהן או שהניח מקצת לפאה אלא ודאי הדא אמרה אפי' נראית לבוא והשתא שפיר נמי הא דמחלק הכי משום שבתבואה ובכרם שיש בהן לקט ופרט ושכיחי ונראין שם לבוא לרשות העני באמצע משא"כ באילן וכדפרישית במתני'. והיינו נמי דקאמר הכא בלשון תמיה ונקט כרם משום דיותר שכיח פרט לבוא מיד בשעת בצירה שהגרגרים מיד הן נופלין כשמתחילין לבצור ולקט דתבואה אף דשכיח הוא אפ"ה פרט יותר שכיח הוא ונראה לבוא מיד וכלומר הא על כרחך וכי לאו טעמא הוי אלא משום דפרט בכרם על אתר הוא וה"ה לקט בתבואה וכדפרישית וא"כ ש"מ דאפי' בנראית לבוא קאמר ר' יוסי ולא בעי עד שתבוא ממש וכדאמרן:

מתני' תבואה שניתנה לשחת. לקצור בעוד לחה כדי להאכיל לבהמתו:

או לאלומה. כדי לעשות ממנה אלומות אלומות קטנות ואח"כ עושין מהרבה עומר אחד ואינו גמר מלאכה:

וכן באיגודי השום. הוא השום המחובר שדרכו לצאת משורש אחד שרשים רבים ואח"כ אוגדין הרבה ביחד.

ואגודת השום והבצלים. הן אגודות אגודות קטנות ואח"כ עושים מהרבה אגודה אחת לכל אלו אין להם שכחה משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה כדאמרי' לעיל סוף פ"ה:

וכל הטמונים בארץ וכו' ר"י אומר אין להם שכחה. דדריש שדה בגלוי פרט לטמון:

לוף. ממיני הבצלים הוא:

וחכ"א יש להן שכחה. כדמפרש בגמרא לטעמייהו דכתיב שדך משמע גלוי וכתיב קצירך משמע נמי גלוי והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והלכה כחכמים:

גמ' לא סוף דבר ניתנה. הא דקתני שניתנה לשחת לא תימא דדוקא שניתנה ונזרעה בתחילה בשביל כך אלא אפי' נוטלה עכשיו וקוצרה על מנת ליתנה למאכל בהמה אין לה שכחה:

תמן תנינן. פ' הכונס וגרסי' נמי להסוגיא שם בהלכה ז':

ר' יהודה אומר משלם כל מה שבתוכו. דמחייב על נזקי טמון באש.

וחכ"א וכו' דפטרי על נזקי טמון באש וס"ל שמשערין מקום הכלי' כאילו הוא גדיש ומשלם שיעור גדיש אם של חטין חטין ואם של שעורין כשיעור גופן של כלים:

מיחלפא שיטתיה דר' יהודה. קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דתמן קאמר לרבות את הטמון לחיובא והכא גבי שכחה הוא אומר פרט לטמון:

תמן. כתיב ונאכל הגדיש או הקמה והגדיש מיותר הוא. דממשמע שנאמר קמה וכו' והנכון לגרוס ממשמע שנאמר השדה וכן משמע שם ודריש גדיש לרבות כל מה שבגדיש אפי' הטמון אבל הכא בשדך דמשמע בגלוי פרט לטמון:

מחלפתא שיטתין דרבנן וכו'. ומשני תמן דרשי או הקמה או השדה מה שדך בגלוי אף כל דבר שהוא גלוי אבל הכא היינו טעמייהו דשדך מיעוט הוא וקצירך מעוט הוא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' הטמון:

מתני' הקוצר בלילה. ושכח מהקמה:

והמעמר. בלילה ושכח עומר והסומא בין ביום בין בלילה יש להם שכחה:

ואם היה מתכוין. זה הקוצר או מעמר בלילה או הסומא ליטול את הגס הגס אין לו שכחה ואפי' להדקין כדמפרש בגמ' דמאחר שדרכו לבחון הגסין א"כ מקפיד הוא על הכל ומה שהניח הדקין לאו משום שכחה הוא אלא היה רוצה ליטול בתחלה את הגסין:

אם אמר וכו'. כל האומר הרי אני קוצר וכו'. דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל כדקאמר בגמ':

גמ' כיני מתניתא. כן מפרשינן המתני' דהקוצר וכן המעמר בלילה מיירי וכו' כדפרישית במתני'.

לא סוף דבר גסין. דאין לו שכחה אם הניח מקצתן אלא אפי' הדקין שהניח כדמסיק בטעמא דכי מאחר שדרכו להבחין בגסין וא"כ מה שהניח הדקין משום שרצה ליטול בתחלה הגסין ולפנותן מן השדה ואין כאן שכחה בכולן:

וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. דדוקא בדבר שבממון תנאו קיים והכא מצות עשה עליה רמיא ואינו יכול להתנות עליה:

הדרן עלך בית שמאי