מתני' כל זית שיש לו שם בשדה. שהוא מפורסם כדמפרש לקמיה:

בשמו או במעשיו וכו'. שהוא עושה הרבה שמן ואפי' הוא אינו אלא כמו הזית הנטופה בשעתו כלומר שאינו נוטף בכל שנה ושנה כך אלא אפי' שנה אחת או שתים אינו נוטף מכיון שהוא נוטף ברוב השנים מפורסם הוא או שהוא מפורסם מכח הרבה זתים שהוא עושה או מחמת מקומו אין לו שכחה כדדריש בגמ' עומר שאתה שוכחו לעולם הוא שכחה שאינו יודע בו איזה עומר ששכח יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן וילפינן שכחת כל המינים משכחת העומר:

שפכוני. שזיתיו שופכין שמן הרבה:

או ביישני. שהוא מבייש שאר אילנות מחמת רוב השמן היוצא ממנו יותר מהם:

שהוא עושה הרבה. זתים מרובים:

בצד הגת או בצד הפרצה. ומפורסם וניכר מחמת מקומו הוא:

שנים שכחה. כבית הלל דאמרי שנים לעניים:

ר' יוסי אומר אין שכחה לזתים. מפרש בגמ' דלא אמר ר' יוסי אלא בזמן שבא אדריינוס ש"ט והחריב את כל הארץ ולא היו זתים מצוין אבל בזמן שזתים מצוין מודה ר' יוסי דיש שכחה לזתים:

גמ' אמר ר' לא כתיב וכו'. ר' אילא טעמא דמתני' מפרש וכדפרישית.

היה מסיים בדעתו. כלומר הא ודאי פשיטא לי דאף שאינו מסוים הוא אלא בדעתו של בעל הזית כמי שהוא מסוים בעיני כל דבתר דעתו אזלינן דכיון שבעיניו נחשב כדבר מסוים זוכרו לאחר זמן:

היה עומד בצל הדקל. וכן הא נמי פשיטא לי שאם היה עומד אצל הדקל והדקל מיצל עליו הדקל מסיימו עושה לו למסומן כמו שהוא עומד בצד הגת והפרצה ולהכי נקט צל הדקל לפי שהוא גבוה הרבה וצלו נוטה על האילנות שאצלו:

היו שניהן נטופה. שני אילני זתים זה אצל זה ושניהם הן נטופה הא נמי פשיטא לי שאחד מסיים ומסמן את חבירו ואין להם שכחה כי קא מיבעיא לי היתה כל שדהו של זתים נטופה מהו מי אמרינן הואיל וכולם כך הן לא מיחשבו בעיניו א' מחבירו והוי כשאר אילני זיתים דשוין הן או דילמא דאפ"ה נטופה הן ואין להם שכחה:

נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר וכו'. וקאמר כ"ש בן יקים עלה לקמן דלא א"ר יוסי אלא בשעה שבא זה הרשע והחריב את א"י ולא היו זיתים מצוין והיו חשובים לפיכך אמר דאין להם שכחה אבל עכשיו וכו' והכא נמי כן כיון שכולן נטופה הן מצויין הן אצלו ויש להן שכחה.

שפכוני. שהוא נוטף שמן.

ופריך והתנינן נטופה. ברישא דמתני' ועלה קאמר בד"א וכו' בשמו שהיה שפכני וכו' אלמא כולן פירישא דנטופה הוי והיינו דנטיפה נוטף שמן וצריך שיהא או שפכני או ביישני וכו' וא"כ שפכני לאו היינו נוטף שמן לחוד:

והתנינן במעשה שהוא עושה הרבה. וקס"ד שהוא עושה שמן הרבה וא"כ היינו שפכוני דקאמרת ונכלל הוא בחלוקה דבשמו.

אלא כך היא שפכוני וכו' ובמעשיו וכו' היינו שהוא עושה זיתים הרבה וכשהוא עושה הרבה זיתים שייך ג"כ בפירושא דהני חלוקות על נטופה דזהו שהוא נוטף שמן דהא מיהת נוטף הוא שמן אלא דבעינן שיהא מסוים בדבר אחד ביותר:

בישני אית דבעי מימר בישני ממש. אילן זית שהובא ממקום בישן ונטעו בשדהו ולפי שהזיתים שלהן עושין שמן הרבה:

אית דבעי מימר דהיא מבעית לחברי'. ולשון בושה היא שמבייש לאילני זתים אחרים שאינן עושין הרבה:

עד דעביד ארבעה כיפליסין. בעיא היא אי בעינן עד שיעשה ארבעה פעמי' כפל יותר מהאחרים וכי ההוא דתנינן תמן בריש פרק דלעיל כל העומרי שדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו דקאמרי ב"ש אינו שכחה אלמא דמצינו דד' בכפל דבר חשוב הוא ואי נימא דה"נ כן:

מכיון. ופשיט לה דהכא לא בעינן כל כך אלא מכיון שהוא עושה יותר מחבירו כמי שהוא מסוים ביניהם:

עד דיעביד. אי בעינן עד שיעשה הרבה בכל שנה ושנה וקאמר דמכיון שהוא עושה רובן של שנים כמי שמסוים הוא:

מתני' דב"ש דבש"א אינו שכחה. כצ"ל וכמו דגרסי' בפ' דלעיל ריש הלכה ב' בעומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש דקסברי ב"ש אינו שכחה מפני שהוא בצד דבר המסוים ולימא דמתני' דהכא דקתני שהוא עומד בצד הגת והפרצה כב"ש היא ודלא כב"ה:

א"ר יוסי דלא היא אלא מתני' ד"ה היא דתמן דבר תלוש בצד המחובר העומר אצל הגפה וכיון דהעומר תלוש הוא ואין לו קביעת מקום לא מהני מה שהוא בצד המחובר אבל הכא דבר המחובר בצד המחובר ואפי' ב"ה מודו שנותן עיניו בו ועתיד לזכרו וכדפרישית לעיל שם:

לא חייב אדם שכחה לזתים אלא ר"ע דהוא דריש אחריך אחריך. בספרי פ' כי תצא דריש דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך מלמד שיש לו שכחה אחריך מלמד שיש לי פאה והכי דריש לה התם נמי אחריך דכתיב גבי כי תבצור כרמך וגו' וקא"ר יוסי אמורא דלא מצינו שמחייב איזה תנא דברייתא לזתים בשכחה אלא ר"ע דאיירי התם ומתני' כר"ע:

מעתה אין שכחה לזתים כר' יוסי. וקאמר הש"ס דמעתה נאמר דר' יוסי דמתני' ס"ל דאין שכחה לזתים כלל דלא דריש אחריך כר"ע ודלא כר"ש בן יקים דקאמר לא א"ר יוסי אלא בראשונה:

התיבון על האי דרשת ר"ע הרי שכחת עומר דלא כתיב ביה אחריך ואפי' כן יש לו שכחה.

ומשני מכיון דכתיב ביה לא תשוב לקחתו הרי הוא כמי שכתוב בו אחריך דלא תשוב אחריך לקחתו:

ההן זית נטופה הואיל והוא מסוים. אם נאמר דעל דעתיה דר' יוסי דפליג במתני' ולקמן במתני' אמרינן על זית נטופה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו יש לו שכחה והשתא אי פליג ר' יוסי אפי' בהתחיל בו דקסבר אין שכחה כלל לזתים וכהאי ר' יוסי אמורא או לא:

מתני' בין שלש שורות של שני מלבנים. שלש שורות של אילני זתים ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות כהאי דתנינן לעיל ריש פ"ג מלבנות התבואה שבין הזתים וכן יש בין שורה שניה לשלישית ושכח אילן האמצעי שבשורה האמצעית אינו שכחה לפי שהאילנות שסביביו הסתירוהו ודמי לחיפהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל בפ"ה דאינו שכחה:

זית שיש בו סאתים. אזית נטופה קאי כדמפרש בגמ' וכלומר דאם יש בו סאתים לעולם אין לו שכחה ואפי' אם התחיל בו דאמרינן בסמוך דגם בזית נטופה יש לו שכחה ואשמעינן הכא דביש בו סאתים הואיל ובלא"ה מסוים הוא ויש בו עוד צד אחד למעליותא דאין לו שכחה כלל:

בד"א. אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה דאין לו שכחה ועלה קאמר בד"א בזמן שלא התחיל בו למסוק הזתים אבל אם התחיל בו אפי' הוא כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה עד שיהא בו סאתים במה שנשאר דאז אין לו שכחה ואפי' התחיל בו וכדאמרן:

כל זמן שיש לו תחתיו. שלא שכחם:

יש לו בראשו. בראש הזית אפי' שכחם אינם שכחה ובלבד שיהא נזכר קודם שיטול התחתונים:

רמ"א משתלך המחבא. כלומר משיהלך בכל מחבואי אילן בין ענף לענף שהזתים נחבאים שם קודם לכן לא הוי שכחה אע"פ שאין זתים תחתיו א"נ אעני קאי כל זמן שיש לעני רשות ליטול השכחה ממה שתחת האילן יש לו כמו כן רשות ליטול ממה שבראש האילן רמ"א וכו' כדמפרשי' בגמ':

גמ' כיני מתניתא של שני מלבנים ושכחו. כלומר דרבי אלעזר מפרש דהא דקתני ג' שורות של שני מלבנים לאו דהמלבנות הן מפסיקין בין שורה לשורה קאמר וכהאי דתנינן בריש פ"ג מלבנות התבואה שבין הזתים כדפרישי' במתני' להכי בא לפרש דל"ת הכי אלא כצ"ל המתני' דהאי מלבנים אאילנות עצמן קאי שבכל שורה ושורה היו שני אילנות ולא יותר והיינו דמדייק כיני מתני' של שני מלבנים כלומר דהשורות הן של שנים שנים אילנות וקרי אותן מלבנים כהאי דתנינן בפ"ג מלבנות הבצלים ולאו דוקא ערוגות מתפרשא וה"נ על אילנות שבהשורות קאי והא קמ"ל ר"א דלא בעינן שתהא כל שורה ושורה של ג' אילנות אלא אפי' בשנים שנים סגי וכדמפרש טעמא לקמן:

מה אנן קיימין. השתא מסיק ומפרש טעמא דמתני' דלא הוי שכחה וקאמר דמה אנן קיימין לטעמא דהאי דינא:

אם משום דבר מסוים. דאי תימא דזה הזית שהשורות מקיפות אותו הוי כדבר מסוים ביניהן והלכך לא הוי שכחה:

אין כאן זתים. בתמיה כלומר דהאי לא מצית אמרת דכי אין כאן זתים אחרים כמו זה הזית ששכחו ומהיכי תיתי למימר ביה שהוא דבר מסיים ואנן לא אמרינן הכי אלא גבי זית הנטופה דריש פרקין דהתם מסיים הוא בין הזתים בשמו וכו' כדתנינן אבל הכא שוה הוא לשאר הזתים שהן בהשורות סביביו וכיון דליקט את כולן ושכחו לזה אמאי נימא דלא הוי שכחה:

אי משום שורה. ואי משום דתלינן בשורה. כהאי דאמרינן בפרק דלעיל דכל היכא דאיכא למימר שלא שכחו אלא שהוא רוצה לעשות שורה אחרת ועתיד לקוצרו או ללקטו תלינן בשורה:

הוא עצמו נידון בשורה. בתמיה כלומר דהא נמי לא מצית אמרת דכי הוא עצמו שנשאר לבדו ולא לקטו יהא נידון בשורה והלא כל האילנות שבסביביו ליקטן ואותו לבדו שכחו ביניהם והיאך יהיה נידון בשורה:

אלא ע"י שורה ע"י שורות. אלא ודאי היינו טעמא על ידי שורה ושורות. כלומר מכיון שהרבה שורות מקיפות אותו לא ראהו לזה ודמיא ממש לחפהו בקש או עמדו עניים בפניו דה"נ השורות הסתירוהו לאותו אילן זית והלכך לא הוי שכחה:

א"ר יוחנן בזית נודיין היא מתניתא. כצ"ל כדמוכח מלקמן דר' יוחנן קאמר לה:

נודיין. שנד ונעקר ממקומו ולפיכך לא הוי שכחה לפי שעתיד למכרו או להשתמש בו לעצים כמו ששנינו בפ' השואל המוכר זתיו לעצים שעציו חשובין הן ולא חש ללקטו עכשיו והניחו כך:

לא סוף דבר נודיין. לאו דוקא שנעקר ונקצץ ממש אלא אפי' שאר כל הזתים מכיון שדרכן ליבחן כהאי דתנן בסוף פ"ד דשביעית כמה יהא בזית ולא יקוצצו משום דאסור לקצוץ אילנות טובים רובע הקב ובפחות מרובע מותר לקצצו והלכך כל הזתים דרכן לבודקן אם עושין בכדי רובע או לא וזה שאינו עושה אע"פ שלא קצצו עומד לקצוץ הוא ולפיכך אמרינן שהניחו כך מפני שדעתו שזה יהיה לעצים ויטלנו כולו ולא משום שכחה הניחו:

אית תניי תני שנמצא. זית שנמצא בין ג' שורות ולא גריס עומד ואית תנא תני שנמצא עומד כמו הנוסחא במשנה שלפנינו:

מ"ד שנמצא מסייע לר' יוחנן. דקאמר בנודיין שנעקר ונמצא שם וזתיו שעליו לא הוו שכחה מטעמא דאמרן:

מ"ד שנמצא עומד מסייע לר' אלעזר. דטעמא הוא מפני שהאילנות שבשורות הסתירוהו:

מתניתא. תוספתא.

מסייע לר' יוחנן דתני התם בפ"ג וה"ג שם הזית שהוא נגד ג' שורות של שני מלבנין ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שאינו מכירו אבל בזמן שמכירו רץ אחריו ונוטלו אפי' מאה אמה וגירסא זו עיקרית היא וכן צריך לגרוס כאן וה"פ בד"א דבעינן שיהא נגד ג' שורות בזמן שאינו מכירו והלכך עד שיהו השורות מוכיחות עליו שהוא ג"כ מהם ואם לאו אמרינן שמא אדם אחר הביאו לכאן ושכחו אבל בזמן שהוא מכירו שהוא משלו רץ אחריו ונוטלו אפי' עד מאה אמה והיינו דמסייעא לר' יוחנן דע"כ בזית שנעקר ממקומו מיירי:

הא אם יש בו סאתים וכו' לא על הדא איתאמרת. האי דקתני במתני' זית שיש בו סאתים לא על הזית דמיירי במתני' קאי שהוא על סתם זתים לפי שבהן אין הפרש בין יש בו סאתים בין אין בו כל היכא דשייכא שכחה הוו שכחה:

אלא על הדא קדמייתא איתאמרת. על משנה הראשונה דאיירי בזית שיש לו שם בשדה וכו':

עליה הא אם יש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. וכלומר דלעולם לא הוי שכחה ואפילו התחיל בו כדמחלק במתני' אח"כ בד"א וכו' דג"כ אזית נטופה דמתני' דלעיל קאי וכדפרישית במתני' ורהטא דמתני' הכי מתפרשא זית שיש בו סאתים וכו' והיינו זית הנטופה ששנינו בו לחלק דבד"א שאמרנו לעיל דאינו שכחה בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו הוי שכחה אפי' הוא נטופה ודוקא שאין בו עוד סאתים אבל אם יש בו סאתים בשעה ששכחו אפי' התחיל בו אינו שכחה דכיון דאיכא בי' תרתי למעליותא שהוא בעצמו יש לו שם בשדה ויש בו בהנשאר דבר חשוב לא הוי שכחה וכך שנינו בהדיא בתוספתא שם כל הזית שיש לו שם בשדה אפי' כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו ה"ז שכחה עד שיהא בו סאתים.

כל זמן וכו' פתר לה תרין פתרין. יכול אתה לפותרו בתרין פירושים להך בבא דמתני' ולדיוקה מה דשמעינן מינה.

כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. אעני קאי וה"פ דהאי מילתא דלמאי דתנן בריש פ' דלקמן מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות וכו' ובזתים משתרד רביעה שניה ותנינן בברייתא ומייתי הש"ס שם תני מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן הרי הן של בעה"ב אלמא דיש חילוק בין זתים שבראש האילן ובין זתים שהן תחת האילן ומונחין בשדה ושכחן דאלו שבראש האילן יש לו רשות להעני בהן עד רביעה שניה ואין רשות לכל האדם עליהן ואלו שמונחין בשדה מצינו דלפעמים יש רשות לכל האדם עליהן ואף קודם רביעה שניה והיינו משיפסקו העניים מלחזר אחריהן וטעמא דהואיל והן מונחים מוכנים לפניהם ואינם צריכין להטריח עצמן ולעלות לראש האילן ואף על פי כן אינם נוטלים אותם מוכחא מילתא דאין מקפידין עליהם והלכך יש רשות לבעה"ב וה"ה לכל אדם בהן זהו טעמא דברייתא. והשתא קאמר הש"ס להאי פתרא קמא דהכי מפרשינן להאי בבא דמתני' כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו כלומר דכל זמו שיש רשות להעני במה שתחת האילן והיינו שעדיין לא פסקו העניים מלחזר אחר מתנותיהן יש לו בראשו כלומר דאז ודאי יש לו רשות גם למה שבראש האילן דמסתמא עדיין לא הגיע זמן רביעה שניה וכמו שאמרנו שהרי אין העניים מאחרין מליטול את מה שמונח לפניהן תחת האילן עד שיעבור זמן רביעה שניה ואם אינם נוטלין אין מקפידין עליהן והרי הן לכל האדם וא"כ כל זמן שיש רשות להעני במה שתחת האילן ואין רשות לכל האדם ודאי יש לו להעני רשות ג"כ על מה שבראש האילן:

קודם לכן. אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. כלומר דלא תקשי ומאי קמ"ל הכא הא מתני' בפרק דלקמן היא דבזתים יש רשות להעני עד זמן רביעה שניה ואם כן להאי דקאמר שיש לו ג"כ בראשו לא אצטריך דהא אמרת דבזמן שיש לו תחתיו הוא קודם לרביעה שניה לפיכך מסיק דלדיוקא אצטריך דקודם לכן והיינו קודם שיפסקו העניים מלחזר אחר מתנותיהן דבודאי הוא קודם רביעה שניה ואז יש לו בראשו אע"פ שאין לו תחתיו והיינו בשאין שם שכחה כלל והא קמ"ל דלא תלינן מה שבראש האילן במה שהוא תחתיו דלא תימא הואיל ודרך ללקט וליטול מה שתחתיו באילן בתחלה ואח"כ עולין לראש האילן וא"כ הבעה"ב הזה ליקט כסדר ואח"כ יטול גם מה שבראש האילן ואין כאן שכחה קמ"ל דאפ"ה אם יש דין שכחה במה שבראש האילן וכהאי דתנינן בפרק דלעיל שנים שכחה יש לו רשות להעני בראשו אע"פ שאין כאן שכחה בתחתיו השתא רהטא דהאי בבא דמתני' לפי האי פתרא כך הוא כ"ז שיש להעני תחתיו אז מסתמא יש לו ג"כ בראשו ויש שיש לו בראשו ואע"פ שאין לו תחתיו וכדאמרן:

פתר חורן כ"ז שיש לו תחתיו יש לו בראשו אע"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. כצ"ל ומ"ש בדפוס ווינצאיה כאן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו טעות דמוכח היא דהא לפרש המתני' קאמר ומ"ש בספרים כאן הילכא המחבא נראה דג"כ טעות הדפוס הוא דבשיטה שתחתיה שייכא נפרש דברי ר"מ ולא שייכא כלל בדברי ת"ק וננתקו התיבות האילו משיטה השניה לשיטה שעלי' וזה מצוי הרבה בדפוס. וה"פ להאי פתרא אחרינא דמתני' דקתני כל זמן שיש לו תחתיו מסתמא יש לו בראשו וכדפרישית בפי' הא' האי דיוקא הוא דקמ"ל דיש לפעמים שאע"פ שאין לו בראשו כגון שעבר זמן רביעה שניה דשוב אין רשות להעני לבדו במה שבראש האילן אפ"ה יש לו תחתיו דלא תימא דמכיון שעבר הזמן ויש רשות לכל האדם ליטול מה שבראשו שוב יש רשות לכל האדם בכל מה שיש בו ואף במה שהוא תחתיו להכי אשמעינן דלא היא אלא מתני' אורתא דמילתא קתני דברוב השני' אין העניים מאחרין כל כך מליטול בתחלה מה שהוא יותר מוכן לפניהם ויש דאף שעבר הזמן ממה שבראשו אעפ"כ אם עדיין העניים מחזרין אחר מתנותיהן יש רשות להעני במה שתחת האילן. זהו עיקרא דפירושא דהדין מילתא:

הילכא המחבא תני משום ב"ש וכו'. השתא הוא דמפרש להא דקאמר ר"מ משתלך המחבא ומהו הילוך המחבא כדתני משום ב"ש משיניח בעה"ב את הכרכר והוא הכלי שחובטים בו הזתים מראש האילן וכשגומר מלחבוט ומניחו אז הרי זה יש לעני בראשו דמה שנשתייר הוי שכחה:

ר' אבהו בשם רשב"ל וכו'. ר' אבהו אמר לה בשם ר"ל ובר כדא אמר לה בשם ר' אבהו לפרש ל' מחבא על הכלי הזה והרי אין בו כלום אלא על שם שהוא משיר את המחבויין מקום שנחבאי זתים שמה משיר ומפיל איתן לארץ ומביא ראיה מן הכתוב ודעו וראו מכל המחבואי' וגו' ולקחתי אותו משם וה"נ כן שהוא משיר מן המחבויין:

מתני' איזהו פרט. האמור בתורה ופרט כרמך לא תעולל:

הנושר. גרגר או שני גרגרים שנופלין מהאשכול בשעת הבצירה:

עקר את האשכול. ובנוסחת המשניות עקץ שכרתו.

הוסבך בעלים. שנאחז בעלים וע"י כך נפל בארץ ונפרט:

ה"ז של בעה"ב. שלא נפרט דרך בצירה:

המניח כלכלה. בשעה שהוא בוצר מניח הסל תחת הגפן שיפול הפרט לתוכו:

ה"ז גוזל את העניים וכו'. כדתנן בפ"ט הל"ה:

גמ' הדא אמרה פרט בנשירתו קדש. מדאסרו להניח את הכלכלה תחת הגפן לקבל הפרט ש"מ שמיד בנשירתו מן האשכול קודם שיגיע לארץ הרי היא קדש לעניים:

לית הדא פשיטא שאילתיה דחלפי. בפ"ו דתרומות בהלכה ה' על מתני' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וכו' שאין הקדש פודה את ההקדש ומייתי לה התם שאילתיה דחלפי דשאל חלפי והוא אילפא בש"ס הבבלי לקט בנשירתו מהו שיקדש אם מיד שנושר מתוך היד או מתוך המגל חל עליו הקדש לעניים קודם שיפול לארץ ונ"מ שאם נפל על איזה דבר ולא הגיע לארץ אם לא חל עליו שם לקט יכול לשלם ממנו ולא פשיט התם הבעיא דחלפי והשתא קאמר הש"ס וכי לית אנן יכולין למפשט הבעיא ממתני' דהכא דהא שמעינן דפרט בנשירתו קודש וה"ה בלקט ומאי קא מבעיא ליה:

שנייא היא הכא. שהרי בתחילה היה הפרט עומד ליפול בארץ אלא שהוא גרם לו שלא ירד לארץ על ידי שהניח את הכלכלה תחתיו ומכיון שהיה ראוי לירד לארץ חל עליו שם פרט מיד בנשירתו וכי קא מיבעיא ליה לחלפי כשנפל על הדבר שהיה שם מקודם ולא היה עומד לירד לארץ וליכא למיפשט מהכא מידי:

מתני' איזהו עוללות. האמורו' בתור' וכרמך לא תעולל:

כל שאין לא כתף ולא נטף. מפרש בגמרא איזהו כתף פסיגין זו על גב זו שדרך האשכול לצאת מן השדרה שלו כמה אשכולות קטנים והן נקראו פסיגין מל' נתחים וחתיכות המתחלקים ויבתר אותם בתוך תרגום ירושלמי ויפסג. וכשהן שיכבות זו ע"ג זו נקרא כתף כמשאוי שעל כתפו של אדם וכשהן מפוזרות אחד לכאן וא' לכאן אין כאן כתף:

ואיזהו נטף תלויות בשזרה ויורדות. הן הגרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט ודרך להיות תלוים שם ענבים הרבה וע"ש שענפיו נוטפות למטה נקרא נטף. וכל אשכול שאין לו לא כתף ולא נטף נקרא עולל לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש:

אם ספק. שנראים האשכולות קטנים כאילו שוכבות זו על זו ואינן שוכבות יפה דהוי ספק אם יש לו כתף או לא הרי הוא של עניים כדתנן לעיל סוף פ"ד ספק לקט לקט:

עוללות שבארכובה. יחור של זמורה שתלוין בו אשכלות הרבה ולפעמים יוצא כעין קשר בזמורה ונק' ארכובה ויש בה עוללות:

אם נקרצת. בנוסחת המשניות כשנקצצת ונחתכת עם האשכול הרי הוא של בטה"ב:

גרגר יחידי. אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זע"ז כ"א הגרגרים הן מחוברים בשרביט עצמו:

רי"א אשכול. טעמיה דר' יהודה מפרש בגמרא דכתיב ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים משמע שנים ושלשה גרגרים עוללות יתר מיכן אשכול:

וחכ"א עוללות. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זע"ז להקרא כתף והלכה כחכמים:

גמ' איזהו כתף. תוספתא פ"ג ומפורש במתני':

והן שיהו כולן נוגעות בפס ידו. וקס"ד דה"ק דלא נקראו עוללות עד שיהו כולן יכולין להכנס בפס יד והיינו דפריך לא כן א"ר חייא וכו' וכי אפשר שיהו נכנסין בפס יד ויהו שוקלין שבע ליטרות של ציפורי שהן גדולות מאוד:

א"ר חנינה. לא כדקס"ד שיהו נכנסין בפס ידו אלא שיהו מפוזרין כל כך שיהו כולן נוגעות בפס יד כלומר שיכול ליגע בכולן שאם הן שוכבות תכופו' זו על זו א"א ליגע בכולן ומפוזרין בעינן שכן אם נתנה ע"ג טבלא גדולה בעינן נמי והן שיהו כולן נוגעות בטבלא והיינו שיהו מפוזרין ואפי' הן הרבה יכולין ליגע כילן בטבלא ולאפוקי שוכבות תכופות זע"ז:

בן לוי. תוספתא שם:

מעשר טבל. כלומר שעדיין לא הופרש ממנו תרומת מעשר:

הרי זה עושה אותן תרומת מעשר על מקום אחר. ואינו חושש להעוללות שנמצאו בתוכו כדמסיק טעמא:

ועוללות לאו של עני הוא. בתמיה והיאך יכול לעשות מהן תרומת מעשר:

אני אומר עם הנקרצות עם האשכולות. כלומר לאו בסתם עוללות מיירי ושנמצאו בתוכי דאיתן ודאי של עניים הן אלא דהכא מיירי בגוונא דיכולין לתלות ולומר שהן נקרצות עם האשכול כגון אותן שבארכובה שבזמורה שיש בזמורה אשכולות ועוללות וכדתנן שאם נקרצת עם האשכול הרי זה של בעה"ב:

דלמא. מעשה בר' אבהו וכו' שעברו לפני כרם במקום דורון והוציא להם האריס אפרסק אחד ואכלו הן והחמרין שלהם והותירו ממנו ושיערו איתו שהיה גדול כהאילפס הזה של כפר חנניה שהוא מחזיק סאה של עדשים ולאחר ימים חזרו ועברו שם והוציא להם קטנים שהיו שנים או שלשה בתוך ידו ואמרו לו אנו רוצה שתתן לנו מאותו האילן אפרסק בעצמו שנתת לנו אז והשיב שהן מאותו אילן עצמו וקרו עליו המקרא ארץ פרי וגו' שבשביל עונותיכם הפירות מתמעטין:

א"ר חנינא וכו'. גרסינן להא בפ"ק דסוטה הל"ת:

כד סלקת להכא. לא"י לקחתי אזור שלי ואזור בני ואיזור חמר שלי וקשרתי אותם יחד להקיף גזע חרוב אחד ואעפ"כ לא מטו מרוב עביו:

קצתי. וקצצתי חרוב א' ונמשך מלא ידי דבש. וכל אלו המעשים של אגדה זו להודיע כי מרוב עונות הן מתמעטין בכל שנה ממה שהיו בימי קדם:

יפה סיפסיף. הוא הפרי הגרוע שנשאר באילן בסוף:

מפרסקין. ובסוטה גריס מפנקריסין והן פירות החשובין לפי שבימיו נשתנה העולם:

סאה ארבלית. חטים ממקום ארבל:

גנינין. יותר עב מן המורסן והן הקליפות על שם שהם מגינין על האוכל ובסוטה ל"ג להא:

וכדון. ועכשיו אפי' בין הכל אינן עולין לסאה אחת:

קנמון וכו'. כל כך היה מצוי להם שהיו מגדלין אותו למאכל עזים:

על גבי גמל. מרוב גובהן ואפי' כן היו רגליהן נוגעות בארץ:

דבש וחלב מעורבין. מרוב חלב יצא מעצמו מן העז ונתערב עם דבש הנוטף מהתאנה:

לית את חמי לה ההוא סגולה. וכי אין אתה מראה לי אשכול הזה שבכרמך שאומרים לי מרוב גדלו. נחל אשכול תרגום ירוש' נחל סגולה והשיב לו ר' פרידא אם רצונו של רבי לצאת אראנו לו ויצא ועד שהיה עדיין רחוק מהכרם צפה וראה בו כעין שור א' וא"ל וכי אין השור הזה מחבל הכרם שלך א"ל השור הזה שאתה סבור הוא האשכול וקרא רבי עליו עד שהמלך במסיבו וגו' כלומר שהמלך הסיב את פניו וביהמ"ק חרב הוא. נרדי נתן ריחו עוד הכרם הוא נותן ריח ושומן כל כך בתמיה ואת עומד בקשיותך להוציא פירות חשובים וגדולים כאלו ומיד כשאמר כך היו מבקשין אחריו ולא נמצא האשכול שנבלע בארץ:

אייתון קומוי. עובדא אחריתא היא שפעם אחת הביאו לפני רבי שני קלחי צנון שנצמחו ונתגדלו בין ר"ה ליו"כ ומוצאי שמטה היה והיה בהן משאוי שני גמלים והיה סבור שספיחי שביעית הן אמר להן וכי אין אלו אסורין ולאו ספיחין הן והשיבו לו שבמוצאי שביעית אחר ר"ה של שמינית נזרעו ואעפ"כ נתגדלו כ"כ:

באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. שיש לתלות שאתחר ר"ה נזרעו:

בעון קומי. רבי מהו הדין דכתיב עבשו פרודות תחת מגרפותיהם. וכי פרודות הפירות תחת המגריפות הן.

א"ל. האי תחת במקום מתפרש. תחת שהיינו גורפין דבש מפרודות התאנים הרי אנו גורפין רקבובית עכשיו שעפשו ונרקבו וגבי קללה כתובה ביואל א':

מעשה בא' וכו'. ומביא ראיות שבזמן ברכה הי' כך וכן כל הני דמייתי לקמן:

ונפשח. נבקע ונחלק לשנים ועשאו לסכך סוכת היוצרים ממנו ואעפ"כ נמצא בו ג' קבין של חרדל:

והייתי עולה בו. שנעשה עב וחזק כאילן התאנה:

אזלון לכון. תלכו לדרככם ואל תאמרו לי כלום. שמיום שנתתם עיניכם בו וירד טל שאינו של ברכה עליה ואם לא היה כך היתה עושה בכפל מאשר עשתה:

הוה מעשה וכו'. כל זה ללמדנו שבזמן שהיו עושים רצונו של מקום היתה הברכה משתלחת בבתיהם ובאוצרותיהם:

והו"ל דבש דצליין. של צרעין כהאי דתנינן בפ"ו דמכשירין דבש צרעים טהור ומותר באכילה וצרעין פירש"י בבכורות דף ז' מין ארבה וצליין מלשון מקרא היא יירש הצלצל והוא מין ארבה:

בתר יומין עברין תמן. אלו שלקחו ממנו וא"ל בשביל שלא להטעות אתכם תדעו דאות' הדבש שמכרתי לכם לא היה של דבורים אלא של צרעים ואמרו לו מזה הדבש אנחנו רוצים שהוא טוב ויפה למלאכתנו ולא הונית אותנו:

ואפריש טימיתיה. ר' חנניה אחר שראה שהצליח בדבש צרעים כמו בדבש דבורים הפריש סך שוויין ובנה בו בית המדרש של ציפורי:

כרוב מצמק. מבושל ומצטמק ויפה לאכול וא"ל הרבה דבש נתתם בי והשיבו לא הטלנו כלום אלא מיניה וביה הוא מתוק כדבש:

מתני' המידל בגפנים. כשהן תכופות הרבה זה אצל זה מדלדל ועוקר ואותן שבינתים והאחרים מתתקנים בכך:

כך היא מידל בשל עניים. אם כבר נודעו בו עוללות שהם של עניים או שכבר הפריש פאה עושה בשל עניים כמו שהוא עושה בשלו ומפרש בגמ' דר"י סבר עני דין שותף יש לו בחלקו עם הבעה"ב וכשם שהשותף מדל בשל חבירו כמו שהוא מדל בשלו כך הוא עם חלק העני:

רמ"א בשלו רשאי. ר"מ סבר דהעני דין לוקח יש לו וכשם שהמוכר לחבירו עשרה אשכולות אסור ליגע בהן כך אינו רשאי ליגע בשל עניים והלכה כר' יהודה:

גמ' הכל מודין וכו' כדפרישית במתני' ובהא פליגי דר' יהודה עביד ליה לעני כשותף ור"מ עביד ליה כלוקח:

הגע עצמך שאכלתן חיה לחלק. של העני מחמת שהדיל ונתגלה. ואם דינו כשותף ואתה מתירו לבעה"ב להדל בשל עני א"כ יהא חייב לשלם לו:

נראית מוחלפת שיטתו של ר' יהודה תמן הוא אומר. לעיל בפ"ה בהלכה ג' גבי המרבץ שדהו ומחמת כן לא יוכלו העניים לירד לתוכו אם הזיקו מרובה על של עני מותר וכו' רי"א בין כך ובין כך מניח הפאה או הלקט ע"ג הגדר והעני בא ונוטל את שלו אלמא דקסבר דאינו רשאי ליגע בשל עניים ואע"ג דהתם ג"כ לתקן שדהו הוא מרבץ אפ"ה אינו רשאי עד שיניח חלק העניים ע"ג הגדר.

והכא הוא אומר הכן. דמדל גם בשל עניים:

מתוך שהוא מעכן. שאני הכא דמתוך שהיא ממעך ומידל מביניהן הן עושות יותר לשנה הבאה וא"כ טוב הוא ג"כ לעניים שיהא מצוי בהן ביותר ונתרבה חלקן בפאה וכיוצא בו:

ואומר אוף הכא. וא"כ נימא דאף הכא במרבץ שדהו דמכיון שהוא מרביעה ומרביצה היא עושה יותר לשנה הבאה תתרבה גם חלק העניי' בפאה:

א"ל בשדה. האי לאו מילתא היא שכן מצוי הוא לזורעה ירק לשנה הבאה ולהבריחה מן העניים שהרי אין פאה לירק ודרך הוא שזורעין תבואה בשנה זו ולשנה האחרת זורע להשדה ירק כדי שלא תכחיש כל כך ואח"כ חוזרין וזורעין בה תבואה ובשדה איכא למיחש שאפשר לשנה הבאה יזרענה ירק אבל בכרם ליכא למיחש למידי:

מתני' כרם רבעי. הנוטע כל עץ מאכל דינו ככרם ונוהג בו רבעי כדכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים וצריך שיעלה הפירות לירושלים ואוכל שם בקדושת מעשר שני או פודה אותם ומעל' הדמים לירושלי' דדרשינן הלולים כמו חלולים אמר רחמנא אחליה והדר אכליה:

בש"א אין לו חומש. אע"פ שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפין חומש דלא כתבה בו התורה חומש כמו במע"ש:

ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית כשמבער המעשרות כדכתי' בערתי הקודש מן הבית וזמן ביעור בערב פסח של רביעית ושל שביעית כדתנן בפ"ה דמע"ש:

ובה"א יש לו. ב"ה ילפי קודש קודש ממעשר דכתיב ביה נמי קודש וכל מעשר הארץ וגו' קודש לה' מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי וב"ש לית להו הך ג"ש:

בש"א יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה:

ובה"א כולו לגת. משום דילפי ממעשר וס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא ואין לעניים חלק בו ודורכים הבעלים העוללו' עם שאר הענבים בגת ומעלין היין הכל לירושלם או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלם כמעשר:

גמ' תני. בתוספתא דמעשר שני פ"ה וסוגיא זו גרסי' לה כולה לקמן במעשר שני שם בהלכה ג':

לא אמרו ב"ש. דאין לו חומש ואין לו ביעור אלא בשביעית עצמה אבל בשאר שני שבוע מודים שיש לו חומש ויש לו ביעור משנת השלישית שהוא בע"פ של רביעית כדמפרש טעמייהו לקמיה אליבא דרבי:

על דעתיה דהן תנייא. לדעתיה דרבי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כלומר דאף ב"ש למדו נטע רבעי ממעשר שני ולקולא הוא דלמדו דכמה דתימר אין מעשר שני נוהג בשביעית ה"נ דכוותה אין נטע רבעי בשביעית והיינו דין חומש וביעור אין לו בשביעית כמו דלא אשכחן לחומש במעשר שני בשביעית שהרי אינו נוהג כלל וביעור שנוהג במעשר שני בשביעית אינו נוהג אלא במעשר של ששית ומיהו בשל שביעית עצמה לא אשכחן מעשר שני ולענין זה למדו דדינים אלו אינן נוהגין בנטע רבעי של שביעית אבל לענין קדושת נטע רבעי שיהא צריך פדיון ודאי אף הרבעי של שביעית עצמה צריך פדיון כדמסיק ואזיל:

מעתה אל יהי לו קדושה. כיון דאמרת דלענין שאינו נוהג בו חומש בשביעית ילפי ב"ש ממעשר שני שאינו נוהג בו בשביעית א"כ מעתה לא יהא לו לנטע רבעי קדושה כלל בשביעית שאם השנה הרביעית חלה בשביעית לא יהא צריך פדיון:

ומשני וקדושתו לענין פדיון מאליו למדו. דכתיב בגופיה קודש הלולים:

הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. כלומר דינו כשאר קודש שכן מצינו שקורין את ההלל על הקדש בשחיטת פסח ראשון ושני כדתנן בפ"ב דערכין והלכך צריך פדיון כקדש:

ויהא מותר לאונן. בנטע רבעי של שביעית דהא אמרת דילפי ב"ש לקולא ממעשר שני מזמן שאינו נוהג בו וא"כ אע"ג דמעשר שני אסור לאונן מ"מ בשל שביעית לא מצינו בו ויהא נטע רבעי שהיא של שביעית מותר לאונן:

תני. בברייתא. דדריש מקודש דכתיב בגופיה מגיד שיהא אסור לאונן כקודש והרי אמרנו דאף נטע רבעי דשביעית מיהת קודש הוא:

ויהא חייב בביעור. דהא מיהת קודש קרייה רחמנא ואמאי לא יהא חייב בביעור בשביעית כמו הבכורים דמצינו ג"כ דכתיב בהו קדשי בני ישראל גבי מתנות כהונה בפ' קרח ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל וגו' וכתיב התם בכורי כל אשר בארצם ועיקר הביעור במעשר שני ובכורים הוא שצריך לבערם מן העולם כדתנן במעשר שם ואמאי לב"ש לא יהא נטע רבע חייב בביעור בשביעית:

ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור לבכורים. כדתנן התם דס"ל שניתנים לכהן כתרומה וכן במתני' בפ"ב דבכורים ר"ש פוטר לבכורים מן הביעור ואע"ג דקדשי כתיב בפרשה וה"ה לנטע רבעי לב"ש:

ויפדה במחובר לקרקע. דתנינן בתוספתא שם גבי כרם רבעי בש"א אין פודין אותו ענבים אלא יין ובה"א יין וענבים הכל מודין שאין פודין במחובר לקרקע והשתא כיון דאמרת לב"ש דלא ילפי נטע רבעי ממעשר שני אלא לקולא א"כ ויפדה נטע רבעי במחובר לקרקע לב"ש ולא משני מידי בהא:

תני רשב"ג וכו'. בתוספתא שם דפליג ארבי ואליבא דב"ש דלדידיה לא למדו ב"ש נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר כדמפרש הש"ס ופריך מעתה וכו' דהא לא ילפי ג"ש דקדש כלל וכל הני פרכות ושינויי כדלעיל:

מנין שהוא טעון פדיון. וכן הוא במעשר שני שם:

הלולים. ודרשי' קידש חלולים דלא מתמנעין רבנן לדקדק בין ה' לח' לפי שמתחלפין זע"ז ומכאן שהוא טעון חילול:

תני ר' אייבו קומי ר' אילא. הך ברייתא דר' ישמעאל דדריש אליבא דב"ש דאין חומש לנטע רבעי דכתיב גבי מעשר ואם גאל וגו' עליו דוקא עליו הוא מוסיף חומש פרט לנטע רבעי וכו':

וחזר ר' אייבו ותני קומי ברייתא אחריתא. דס"ל כב"ה ומכפל גאל יגאל דרשינן שתי גאולות הן ודינן שוה לחיובא דחומש:

תמן תנינן. בסוף פ"ג דתרומות.

כיני מתניתא אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר. משום דלקמן קאמר דאיכא מאן דס"ל דבסוריא הוא דקאמר ר' יהודה אין לנכרי כרם רבעי דכל מצות התלוי' בקרקע אינם נוהגות בסוריא אלא מדרבנן דכיבוש יחיד הואי הלכך קאמר הכא דר"א מפרש דכיני מתניתא דלר' יהודה אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר ואפי' בא"י מקרקע שלו:

ר' ביבי בעי קומי ר' זעירא בשם ר' לעזר. כלומר דר"ז אמר בשם ר' לעזר הא דלעיל אליבא דר' יהודה ור' ביבי הקשה לו על זה:

אתייא דר' יהודה כב"ש. כלומר הא אנן חזינן דר' יהודה דמיקל בנטע רבעי כשיטת ב"ש היא דאתיא דמקילי בנטע רבעי והשתא קשיא דהא ע"ד דרבי דקאמר לעיל דלא למדו ב"ש נ"ר אלא ממע"ש וכמה דב"ש אמרי דלא למדין אנחנו נ"ר אלא ממעשר שני ולקולא וכדאמרן לעיל דלענין זה למדו כמה דתימ' אין מעשר שני בשביעית כן ודכוותה אין נטע רבעי בשביעית ואם כן טמא נמי כן אליבא דר' יהודה דשיטתיה כב"ש היא ואיהו נמי ס"ל דלא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני ולקולא אי הכי נימא כמה דתימר אין מע"ש בסוריא ודכותיה אין נטע רבעי בסוריא מן התורה ותו לא ולנכרי נימא נמי דלא פליג ר' יהודה אלא בסוריא דהואיל ועיקרה אינה מן התורה בסוריא לא גזרו רבנן לנכרי בסוריא והשתא מנ"ל דר"י ס"ל אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר ואפי' בא"י:

חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור. כצ"ל וכן הוא במ"ש שם. כלומר הרי לא אמר רבי אליבא דב"ש דלמדו נטע רבעי ממע"ש אלא לענין זה בלבד דאין לו חומש ואין לו ביעור בשביעית הא שאר כל הדברים יש לו ואינו נלמד ממע"ש לענין שאר דברים ולפ"ז איכא למימר דר"י לאו כשיטת ב"ש הוא דאמר למילתיה וא"כ ס"ל כב"ש האי דין דנכרי לא נלמד ממעשר שני כלל ולעולם אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר:

ר' יהודה אומר אין לעכו"ם כרם רבעי בסוריא. תוספתא היא בספ"ק דתרומות. וכלומר תניא כי קושיין דלא א"ר יהוד' אלא בסוריא בלבד:

שמואל בר אבא בעי. על עיקר מילתיה דרבי אליבא דב"ש הא ב"ש אמר כו' ודכוותה אין נטע רבעי בשביעית כדאמר ר' לעיל והשתא נימא נמי ודכוותה שלישית וששית של השמטה שאין מעשר שני נוהג בהם והואיל ואין בהן מע"ש לא יהא בהן נטע רבעי:

א"ר יוסי. לא דמיא דשלישית וששית אע"פ שאין בהם מע"ש הרי יש בהן מעשר עני אבל שביעית אין בה מעשר כל עיקר ולא אמרו ב"ש דלמדין נטע רבעי ממעשר שני לקולא אלא בשביעי' בלבד הואיל ואין בה מעשרות כלל הלכך מקילין בה גם לענין נטע רבעי דאין לו חומש ולא ביעור.

חיפה שאל הא ר' יודה אמר וכו' כצ"ל וכן הוא במ"ש שם. כלומר דחיפה שאל לפי הברייתא דתוספתא דר' יהודה לא אמר אלא בסוריא וכשיטת ב"ש דלא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני וכמה דתימא אין מעשר שני בסוריא ודכוותה אין נטע רבעי בסוריא כדאמרי' לעיל והשתא אי נימא נמי בהא דכוותיה אשכחן בעלמא דלא למדו תרומת לחמי תודה אלא מתרומת מעשר והוא א' מעשרה כדתנן בפ' התודה ומכולן היה נוטל א' מעשרה מהן לתרומה ונימא דכמה דתימר אין תרומת מעשר במדבר שהרי לא נתחייבו בתרומות ומעשרות אלא לאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו וכך ודכוותה לא תהא תרומת תודה נוהגת במדבר ונפקא מינה להאומר הרי עלי לחמי תודה שבמדבר ואם לא היו נוהגין במדבר אין הנדר חל עליו כלל.

א"ר יוסי. דלא היא דלא למדו תודה מתרומת מעשר אלא לשיעורן א' מעשרה אבל לא ללמוד המקום והזמן שזה נוהג נוהג זה ושאני נטע רבעי ממעשר שני דהתם נלמד באיזה זמן היא נוהג ולפיכך נלמד ג"כ באיזה מקום הוא נוהג אבל תודה ולחמה היו קרבין במדבר:

אתיא דר' יוסי בר"י בשיטת דר' יודה אבוי. דכמה דר' יהודה אמר לעיל בברייתא דלא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני דאינו נוהג בסוריא כמו דאינו נוהג מעשר שני בסוריא וה"נ ודכוותה דאין נטע רבעי נוהג אלא לאחר י"ד שנה כמו מעשר שני והיינו נמי דר' יוסי בר' יודה:

א"ר יוסי והוא בשיטת בני. כמו בנו. בתמיה דמהיכן אתה למד לומר כן אליבא דר' יודה דסבירא ליה דנטע רבעי ג"כ לאחר י"ד שנה דאת אמרת דר' יוסי אזיל בשיטת אבוי:

סוריא למדה מי"ד שנה ואין י"ד שנה למדה מסוריא. כלומר דבשלמא איפכא הוה שייך שפיר לומר דכמו דס"ל דנטע רבעי לא היה נוהג אלא לאחר י"ד שנה אבל קודם שכיבשו ונתיישבו בארץ לא נתחייבו א"כ ה"ה לזמן שאח"כ בסוריא דכיבוש יחיד הוא ולאו שמיה כיבוש אבל היאך נלמד זמן הקודם שלא היה נוהג קודם י"ד ממה דא"ר יודה בזמן שאח"כ שאינו נוהג בסוריא דאימא לך דלא יליף ר' יהודה נטע רבעי ממעשר לענין זה אלא דס"ל כסתמא דמתני' דשלהי פ"ק דקידושין דערלה נוהגת בכל מקום ואפי' בחו"ל וכיון דערלה בכ"מ גם נטע רבעי בכ"מ:

כתיב ובשנה החמישית וגו'. ברייתא היא בת"כ פ' קדושים והכי תנינן התם מנין לשלשים יום לפני ר"ה הרי הן ככל השנה ת"ל ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. ודריש מלהוסיף דל' יום לפני שנה החמישית הרי הן כחמישית:

ריה"ג אומר. להכי הוא דאתא ללמדנו ובשנה החמישית אדלעיל בשנה הרביעית קאי.

הרי את כמוסיף וכו' כלומר דהוקשו זה לזה לענין דממון הבעלים הן כמו של שנה החמישית:

כמה דר' יודה עושה אותו כנכסיו. דהא אמרינן לעיל דר' יודה בשיטת בית שמאי קאי דסבירא להו דיש לו פרט ועוללות כמו שאר הכרם דלאו ממון גבוה הוא אלא ממון בעלים וכן ריה"ג עושה נטע רבעי כנכסיו:

מהו שיהא חייב במעשרות. כשאר תבואת הכרם שלו:

א"ל. בזה נימא כהאי דאמר ריב"ל לקמן בפ"ה דמעשר שני וכן בפ"ז דיבמות לא סוף דבר הלכה זו וכו' דקאמר התם אלא בכ"מ שהלכה רופפת בב"ד ומסופקת לידע מה טיבה צא וראה מה הציבו' נוהג ונהוג כן ואנן רואין להציבור דלא מפרשין מעשרות מנ"ר:

א"ר מנא אילו נאמר כב"ש. כלומר הלא השאלה היא למ"ד שעושה אותו כנכסיו וזהו כב"ש כדלעיל ואי להאי מ"ד חייב במעשרות או לא ואת אמרת לי ראה איך הציבור נוהג ויש צבור כב"ש בתמיה וכי הצבור אליבא דב"ש סברי הלא אין הלכה כב"ש ואנן אליבא דב"ש גופייהו ולמאן דס"ל כוותייהו מיבעיא לן:

א"ר אבון. דאף אליבא דב"ש נוכל לפשוט דכלום למדו נטע רבעי לקולא אלא ממעשר שני וא"כ כמעשר שני דלא שייך להפריש ממנו מעשר אחר וה"ה בנטע רבעי כן:

כר"מ. דס"ל ממון גבוה הוא פטורה מן החלה דלאו עריסותיכם מיקריא ולדר"י דפליג עליה ולאו ממון גבוה הוא חייבת בחלה:

לא אמר אלא בירושלם אבל בגבולין. וקודם שנפדה לא דד"ה ממון גבוה הוא:

כדברי מי שהוא מחייב. לנטע רבעי בפרט מהו שתהא חייבת בחלה:

א"ל ולא ר' יהודה היא. דהוא קאי בשיטתיה דב"ש דמתני' והלא סברין אנן מימר דכל הדא הלכתא דר' יודא כב"ש היא כדאמרינן לעיל והשתא לר יהודה הא אמרינן דעיסת מע"ש חייבת בחלה וה"ה נטע רבעי דבעי אליבא דר' יהודה דסובר דילפינן נטע רבעי לכל מילי ממעשר שני וממון בעלים הוא:

מתני' כרם שכולו עוללות שאין בו אשכול שיש לו כתף ונטף:

אם אין בציר מנין עוללות. כשאין לבה"ב לבצור א"כ אין חיוב עוללות דכי תבצור כתיב:

וכרמך לא תעולל. משמע אפי' כולו עוללות לא תקח ולעניים הן:

קודם הבציר. קודם שיתחיל הבע"ה לבצור ומפרש בגמ' כמה יבצור שיהא חייב בעוללות והלכה כר"ע:

גמ' ודכוותה אם אין בציר אין פרט. והפרט שנופל מאליו קודם שיתחיל לבצור אין לעניים בהם כלום כדכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט הוקש הפרט לעוללות:

עד שיהא בציר בצד הבציר. כלומר עד שיתחיל הוא לבצור ויהיה שיעור הבציר כדלקמיה בצד הבציר שהתחיל הוא הא אכלתן חיה לא ראינו מצטרף עם מה שהבציר לשימור בציר:

וכמה הוא שיעור בציר. שיהא אח"כ חייב בעוללות:

שהן עושין רביע. שיכול לעשות מהן יין רביעית הלוג כדאשכחן בעלמא ששיערו ברביעית:

והא ר"ע מקיים תרי קראי. ניחא לר"ע דדריש ומקיים נמי קרא דר"א כדאמר במתני':

ומה דר' אליעזר. ומה מקיים ר"א בקרא וכרמך לא תעולל. שלא תאמר הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר כלומר דבהא וודאי ר"א נמי ס"ל דעוללות אחר כי תבצור נאמרו וה"א דהואיל ואכתי אין לעניים זכות בהם א"כ יזכה בהן בעה"ב אם הוא רוצה דלא נתחייב ליתן להעניים עד אחר שיבצור:

לפום כן צריך מימר וכרמך לא תעולל. ושם לא הוזכר בציר לומר לך דלעולם הבעה"ב אינו יכול לזכות בהן אלא יתקיימו עד שיתתיל לבצור שיעור בציר ואז יזכו בהן העניים:

מתני' ומשנודעו העוללו'. שניכר מה הוא אשכול ומהו העוללות:

העוללות לעניים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

יתנו שכר גידולן להקדש. מה שמשביחין בכל שעה בתוך קרקע של הקדש יתנו העניים כפי אותו השבח להקדש והלכה כר' יוסי:

בעריס. כרם שהגפנים שלה מודלות ע"ג כלונסות ועצים וכדתנן בריש פ"ו דכלאים ונקרא עריס מל' אף ערשנו רעננה:

כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה. כלומר לאחר שעבר ממנה אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט את ידו וליטול קרינן ביה לא תשוב לקחתו:

וברוגליות. הן הגפנים העומדים ע"ג הקרקע שדורסים עליהם ברגל:

משיעבור ממנה. הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות כאומן בפ"ע חשיבא וכשעבר ממנה אין לו לשוב:

גמ' תמן תנינין. ס"פ מקום שנהגו גבי ו' דברי' שעשו אנשי יריחו ושלשה מיחו בידם חכמים וא' מהם מתירין בגמזיות של הקדש ענפי האילן שצמחו לאחר שהקדישו האילן היו נוהגין בהן היתר. וגרסי' לכולה דהסוגיא שם:

אמרו להן חכמים וכו'. תוספתא בסוף פ"ג דפסחים:

מפני בעלי אגרוף. שהיו ביניהן והיו נוטלין זה מזה בזרוע עמדו והקדישו האילנות לשמים ולא הקדישו מתחלה אלא הקורות שאותן היו בעלי אגרוף נוטלין בזרוע וכך הוא בהדיא בתוספתא פ"ט דזבחים:

מה רבנן סברין מימר קורות ופירות הקדישו. כצ"ל וכן הוא בפסחים. כלומר דשואל הש"ס וכי מטעם זה מיחו בידם שהיו סוברין שהקורות וגם הפירות והן הגידולין שלאחר מיכן הקדישו בתמיה:

וקאמר דלא היא. ואפי' תימר קורות הקדישו פירות לא הקדישו צריכא לרבנן. וכן הוא שם. כלומר דלעולם לא הקדישו בפירוש הגידולין ואפ"ה מספקא להו לרבנן ומשום שגידולי הקדש הן וכדבעי לקמיה והלכך לא הסכימו עמהם על שנהגו בהן היתר בלי שום ספק:

המקדיש שדה אילן. דאיבעיא להו המקדיש שדה אילן מהו שיהא לו שיור בגידוליהן או דאסורין לו מפני שהן גידולי הקדש:

נשמעינה מן הדא. מהמתני' דקתני אם משנודעו העוללות הקדיש העוללות לעניים והרי הן גידולי הקדש ואעפ"כ הן לעניים אלמא דיש שיור לגידולין:

שנייא היא. הכא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא חל עליהם הקדש כלל:

מעתה. א"ה דאין הקדש חל על חלק העניים מאי אריא משנודעו אפי' לא נודעו העוללות יהיו העוללות שאח"כ לעניים דאותן לא הוו הקדש:

שנייא היא שהיא כרם הקדש. דמאחר שלא נודעו בשעה שהקדיש הוו כעוללות מכרם הקדש ואין בהן לעניים:

כהדא דתני. בתוספתא פ"ג:

פטור מן הערלה. דלכם כתיב פרט לשל הקדש וכיון דאין ערלה אין רבעי:

ומן העוללות. דכרמך כתיב פרט לשל הקדש וכן דריש בספרי ובתוספתא חסר ומן העוללות:

וחייב בשביעית. כדדריש ר' יוחנן דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' והא כתיב בתריה שבת לה' אלא ללמדך אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו.

ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא. על הא דקתני וחייב בשביעית וקס"ד דעל בעל הכרם קאי. ופריך והיכי דמי:

לאוכלו בלא פדיון אי אפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון. כצ"ל וכן הוא שם. כלומר דודאי בלא פדיון אי אפשר לצאת מיד הקדש ואם לפדותו מן ההקדש ולאוכלו בקדושת שביעית הא נמי לא מצית אמרת שהרי זה נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעי' כלומר שנהנה הוא מדמי שביעית דהא שביעית אין לה פדיון כדתנן לקמן בפ"ח דשביעית ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנותן להגזבר הן דמי שביעי' מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים דשביעית תופסת דמיה וכשאוכל מכרם הזה הרי נהנה הוא מחמת דמי שביעית שנתו עבורה:

א"ל משכחת לה. בלא פדיון הדמים וחייב בשביעית דקתני שחל חיוב שביעית עליו אע"פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר מחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו וה"ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט דבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש בדמים הוא פודה וכאן א"א מפני איסור שביעי' שעליו וכדאמרן:

א"ר מתנייה ולמה לית אנן פתרין דברי הכל כהאי דא"ר יוחנן וכו'. כן הוא בפסחים. כלומר דר' מתנייה קאמר ומאי דוחקיה בהא דקתני וחייב בשביעית ומאי קשיא ליה הרי אנחנו יכולין לפרש לזה בפשיטות ודברי הכל היא ואפי' לר' יוסי. והך מילת' דר' יוסי בנדרים הוא דתנן בס"פ אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע או ע"ג הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ומפרש התם טעמיה דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו וכבר חל האיסור על זה מנכסיו והלכך אפי' הפקירן אח"כ אסורין לו אבל אם היה הבקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהפקיר:

וכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדשו. כלומר והשתא הכא ה"ט דחייב בשביעית דשביעית אפקעתא דמלכא הוא וזה קודם להקדישו. והבקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר של שביעית שצותה התורה עליו הוא מקודם להקדשו שהקדיש מעצמו ונדר שהוא חיובא דשביעי' שהוא כמודר ומופרש מכח האיסור חל עליו מקודם ההקדש והלכך אין ההקדש שאח"כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית ואפי' ר' יוסי דהתם מודה הוא הכא:

מעשה היה והורו כר' יוסי. על ר' יוסי דמתני' קאי שהורו כן שיתנו העניי' שכר גידולן להקדש:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. הא דקתני במתני' דכל זמן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלו אין שכחה בעריס ואם לא קשיא מכאן על רבי יוחנן דקאמר לעיל בפ"ה בהלכה ב' דבזית מכיון שעבר עליו ושכחו ה"ז שכחה ואע"פ שלאחר שנזכר היה יכול לפשוט את ידו וליטלו:

שנייא הוא בעריס שדרכו לבחן. דמחמת שהוא מודלה ע"ג כלונסות וגבוה הוא דרכו לבחון ולנסות אם יכול להגיע אליו בהפשטת ידו והלכך אמרינן דלא שכחו כלל אלא רוצה היה לנסות עצמה וליטלו:

ואפי' על ר' הושעיא לית הא פליגא. אסיפא דמתני' קאי. דקתני וברוגליות משיעבור ממנה הוי שכחה ול"ק על ר' הושעיא דקאמר נמי שם ששמע מר' חייא הגדול בשעה שהיה רומס עמו זתים וא"ל הדין בשכחה דכל זית שאתה יכול לפשוט ידך ליטלו אינו שכחה ואע"פ שעבר ממנו דשניא היא ברוגליות דמתני'

שכל רוגליות ורוגליות אומן בפ"ע כשורה בפ"ע מן הגפנים הוא וכיון שעבר משורה זו אין לו לחזור ולשוב ליטלו:

הדרן עלך כל זית