מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא אלא לדיוקא דתידוק מיניה הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל. ובבבלי מדייק מדלא קתני כל שעה שאוכל מאכיל וכר"מ דס"ל אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ומדקתני כל שעה שמותר לאכול מאכיל ש"מ דבתרי גברי מיירי ומוקמינן למתניתין כר"ג דס"ל חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש וה"ק כל שמה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו אבל אין הלכה כר"ג כדפרישית בפ"ק:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. בבבלי עביד צריכותא דאי תני בהמה ה"א דיקא בהמה אי דמשיירא חזי לי' ומבערו אבל חיה דאורחה להצניע אימא לא ואי תני חיה ה"א דחיה אין משום דאי משיירא מיהת מצנע לה ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבער ועבר עליה צריכא ואיידי דתני בהמה וחיה תני נמי עופות:

ומכרו לעכו"ם. לאפוקי מדב"ש דס"ל לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ שיכלה קודם הפסח קמ"ל:

ומותר בהנאתו. התם פריך פשיטא ומשני לא צריכא שחרכו קודם זמנו ונפסל מלאכול לכלב וקמ"ל דבכה"ג מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו:

עבר זמנו אסור בהנאתו. הא קמ"ל דאפילו בשעות דרבנן והיינו מתחילת שעה ששית אסור בהנאה:

ולא יסיק בו תנור וכיריים. הך בבא אליבא דרבי יהודה איצטריך דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל דכי מטא זמן איסוריה אפילו בדרך ביעורו אסור בהנאה:

אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת ומצותו בשריפה דוקא אף חמץ כן וחכמים לא ילפי מנותר דחלבו של שור הנסקל יוכיח דאסור אפילו בהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה אלא אף מפררו וזורה לרוח או מטיל לים בעינא ודוקא בנהמא אבל אם היה חמץ קשה כגון חטים מפרר ומטיל לים והלכה כחכמים:

גמ' מאן תנא כל שעה וכו' ר' מאיר. דלדידיה אוכל ומאכיל כל שעה חמשית דאלו לרבי יהודה הרי שעה חמשית אע"פ שהוא אסור לאכול מאכיל הוא לבהמה:

התיב רבי בא. והיכי אמרת דלר"מ כל שהוא אוכל מאכיל הוא ומשמע שאם הוא אסור לאכול אסור נמי להאכיל לבהמה והתנינן לקמן בפ"ג שאור והוא חמץ שלא החמיץ כל צרכו ישרף לפי שאסור הוא באכילה ואם אכלו פטור מכרת ואמר רב הונא עלה בשם רבי דמותר להאכילו לכלבי' הרי שהוא איני אוכל ואפ"ה מאכיל הוא:

מה אתינן מיתני כל חמץ. בתמיה וכי כל חמץ שהוא אוכל מאכיל קתני דקשיא לך משאור ומהאי דרב הונא וכי לא שעות תנינן ועל שעות הוא דאמרי' מאן תנא ר"מ:

זאת אומרת שמותר להאכילו לבהמת הבקר. אהא דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו קאי משום דקשיא לי' פשיטא ומאי קא משמע לן הלכך מפרש דלדיוקא קתני דדוקא בהנאתו הוא דאסור כגון להאכילו לבהמתו אבל מותר הוא להאכילו להחמץ לבהמת הפקר דאין זה להנאתו:

התיב רבי ירמיה והתנינן מפרר. כלומר למה לך למידק מדיוקא דמתני' ולא מדקתני בהדיא דהתנינן מפרר וזורה לרוח וקס"ד דמפרר לאו מפרר ממש קאמר אלא מפזרו לרוח כדמסיים הס"ד דסבר ר' ירמיה ככרות שמפזר לככרות שלימות לרוח וכיון שכן לא יבצר שתמצאם בהמת הפקר ותאכלם ואפ"ה לא חיישינן דמותר אף להאכיל לבהמת הפקר:

א"ל רבי יוסה. דלא היא דלא אמר אלא מפרר ממש לפירורין קטנים ותו ליכא למיחש לבהמת הפקר דאפילו תמצאם ותאכל אין בכך כלים דמכיון שפיררו בטל הוא וכאלו אינו בעולם:

ואיידא אמרה. כלומר דהשתא דליכא למילף מידי ממתני' ומאיזה מקום שמעינן להאי דינא אם מותר להאכיל לבהמת הפקר או לא:

דא. מזה דלקמן ש"מ דאסור הוא דתנינן בברייתא דדריש להאי קרא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים דיאכל לאחרים משמע וה"ז בא הכתוב לאסרו לחמץ בהנאה והשתא מה אנן קיימין להאי ברייתא אם לאסור להאכיל לכלבו והתני איסור הנאה במתני' ומאי קמ"ל בברייתא אלא כי אנן קיימין להברייתא שאפילו לכלב אחרים אסור להאכיל וא"כ איפכא הוא מהאי דקאמר ר' בון אלא דזאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר והשתא נמי לא תידוק כדדייק רבי בון ממשנה יתירה עבר זמנו וכו' אלא דהיא גופה קמ"ל נמי במתני' והאי בהנאתו אהנאת חמץ קאמר וכלומר דכל הנאתו של החמץ אסור ואפילו ליהנות לבהמת הפקר ולהאכילה:

כל מקום שנאמר לא תאכל וכו'. גרסינן להאי סוגיא בערלה פ"ג בהלכה א' עד והדא מסייעא לרבי יוחנן:

את תופס וכו'. בין מקום שכתוב לא תאכל או לא תאכלו או לא יאכל בכולם אף איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב בו היתר הנאה כדרך שפרט באבר מן החי ונבלה כדמסיק ואזיל:

ובשר בשדה וגו'. ודרשי' להאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב לכלב תשליכון אותו וכן בנבילה דכתיב לגר וגו':

תני חזקיה ופליג. אהא דרבי אלעזר:

וכי מי אסרו לכלב. והרי לא כתיב אלא לא תאכל דמשמע לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאת במשמע:

והא כתיב כל חלב וגו'. לרבי אלעזר הוא דפריך וכי מעתה את תופס איסור הנאה בחלב כאיסור אכילה בתמיה:

שנייא הוא. בחלב דפרט בו הכתוב בהדיא היתר הנאה דכתיב וחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה ולא אסרו הכתוב אלא באכילה:

שנייא היא. נמי גבי דם דפרט בו היתר הנאה דכתיב כמים מה מים וכו':

והכתיב על כן לא יאכלו וכו'. ויהא גיד הנשה אסור בהנאה ואנן לא תנן הכי כדאמרי פ"ז דחולין שולח אדם ירך לעכו"ם וג"ה בתוכו וכו' ומתוך שהגיד הנשה בתוכו נראה הירך יפה ביותר מאם כשהיה חתוך מחמת נטילת הגיד אלמא דג"ה מותר בהנאה:

א"ר אבהו קיימתיה. להא דשמעינן בעלמא דג"ה מותר בהנאה כגיד שבנבילות כלומר כמו דגיד שבנבילה מותר בהנאה דכשהותרה נבילה הותר נמי גידה ומכיון שכן כל ג"ה מותר בהנא' שהיא בכלל לגר אשר בשעריך תתננה כמו הנבילה:

והא כתיב. גבי חדש ולחם וקלי וכרמל וגו' ומעתה יהא אסור בהנאה ואנן תנן בפ"י דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו:

שנייא היא התם. דחדש קבע לו הכתוב זמן להתירו בהקרבת העומר ואין איסורו איסור עולם ואנן בדבר שאסור איסור עולם קאמרי' דגם איסור הנאה בכלל דלא תאכל:

והכתיב. גבי שרצים לא תאכלים ומותרין בהנאה כדתנן פ"ז דשביעית ומשני ר' מנא מיעט הכתוב איסור הנאה שבו דכתיב שקץ יהיה לכם שלכם יהא להנאה:

העושה אספלנית. רטיה משור הנסקל והיינו מחלבו וכן מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל"ת שבו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מיחוור הוא דלא כתיב בהו בהדיא לרבות איסור הנאה:

והאי דר' אבהו בשם ר' יוחנן פליגא אהא דרבי אבהו בשם ר"א דלעיל כדלקמן:

מכלאי הכרם לוקה. כדרבי חנינה דגלי ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמר בפ"ח דכלאים שצריך שריפה אלמא אסור בהנאה:

מערלה. אלא אם עשאה הרטיה מערלה צריכה לן למיבעי אם לוקה הוא על איסור הנאה ואע"ג דמרבינן שם בפ"ג דערלה להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב להנאה אלא גבי העשה ולא גבי הל"ת כדמסיק ואזיל להבעיא:

עשה לרחקו כתיב. כלומר לרחק מהנאה בערלה כתיב גבי עשה כדדרי' בערלה שם לעיל דכתיב וערלתם ערלתו וגו' לרבות איסור הנאה ואין במשמע כתוב הזה אלא לרבות איסור עשה להנאה:

לא תיעשה. אבל לענין לא תעשה. לא תעשה לאוכלו כתיב ל"ת לרחקו לא כתיב. כך הוא בערלה שם וכאן נדפס תיבות יתירות כלו' דלרחקי אף מהנאה לא מצינו לרבות גבי הלא תעשה והלכך מבעיא לן אליבא דהאי מ"ד דאין איסור הנאה בכלל לא תאכל:

מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על דר' יוחנן דדריש גבי שור הנסקל ממשמע שנא' וכו' אלמא דלא יאכל את בשרו לרבות הנאה למלקות ודלא כר"י:

מה עבד לה ר"י. לקרא דלא יאכל את בשרו:

ומשני פתר לה וכו'. כלומר דלהכי איצטריך כשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו דה"א דמותר באכילה הלכך כתב לא יאכל את בשרו לעולם אבל לענין איסור הנאה לא שמעי' מהאי קרא בהדיא ולפיכך קאמר דאינו לוקה:

הכא תימר הכין. דלעיל קאמרת בכל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי בכלל והכא קאמרת דאיסור הנאה גבי חמץ ושור הנסקל אין הל"ת מחוור לענין מלקות:

א"ל הדא דלעיל בשם ר' אלעזר קאמר והדא בשם ר' יוחנן הוא ואינהו פליגי אהדדי:

רבנן דקיסרין. אמרי להא דר' אבהו בשם ר' יוחנן בלישנא אחרינא דללישנא קמא לא קאמר אלא שאינו לוקה על ההנאה ולהאי לישנא דרבנן דקיסרין ס"ל לר' יוחנן דלא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד שאין אתה תופס איסור הנאה בכלל איסור אכילה ואפי' איסור בלחוד אין כאן בהנאה:

לא תאכל. אבל במקום שאתה קורא לא תאכל בצירי או לא יאכל שם אתה תופס גם איסור הנאה כאיסור אכילה ובנין אב שבכולם אתה למד מחטאת דכתיב וכל חטאת וגו' לא תאכל באש תשרף אלמא דטעין שריפה אסיר בהנאה:

תני חזקיה. ברייתא חדא דמסייע לר' יוחנן דדוקא תאכל יאכל בצירי איפור הנאה בכלל אבל לא תאכל לא תאכלו אין איסור הנאה בכלל כדמייתי ואזיל דלכל הני דכתיב בהו היתירא ללימודא אחריתא הוא דאיצטריך ולא להיתר הנאה גופיה ומשום דבלאו הכי אין איסור הנאה בכלל דלא תאכל ולא תאכלו:

בא להודיעך אפי' למלאכת גבוה. מותר הוא משום דה"א דהואיל לא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר המותר באכילה הלכך איצטריך האי קרא גבי חלב וכן גבי דם איצטריך במים ללמד שהוא מכשיר לקבל טומאה כמים וכן גבי נבילה לאיזה דבר נאמר וכו' הא בלאו הכי אין זה בגלל דלא תאכל אלא בא להודיעך גר תושב אוכל נבילות וכלומר שאתה מותר ליתן לו נבילה לפי שאינו מוזהר על כך וכן גבי ובשר בשדה טריפה וגו' איצטריך לכלב וגו' כדי דניכתב אותו ולמעט חולין שנשחטו בעזרה מהיתר הנאה אבל לגופיה לא איצטריך:

מתניתא מסייעא לדין וכו'. שנינו ברייתא חדא ופליגי בה תנאי וחד מסייע לר"א וחד מסייע לר' יוחנן כדמסיק ואזיל:

מתניתא מסייעא לר"א וכו'. כלומר דהת"ק דברייתא מסייע היא לר"א דדריש לא יאכל דגבי חמץ לחייב את המאכיל כאוכל דלא יאכל ע"י אחרים משמע ולהזהיר אף להמאכיל דאילו לאיסור הנאה לא איצטריך דמלא תאכל נפקא והיינו כר"א:

ר' יצחק אומר א"צ. לרבות את המאכיל כאוכל דק"ו משרצי' הקלים הוא שאין בהן כרת וכתוב בהו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר לגדולים על הקטנים. חמץ שיש בו כרת לכ"ש שמוזהרים המאכילים כאוכלים ולא בא הכתוב דלא יאכל אלא לאסור בהנאה וא"כ דוקא בגין דכתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום להנאה וא"כ הדא דרבי יצחק מסייע לר' יוחנן:

עבר והסיק. מהו להנות בהתנור או בפת הנאפה בו וקאמר דיבוא דין הזה כהדא דתנינן בפ"ג דע"ז בעצי ע"ז שהסיק בהן את התנור אם חדש התנור והסיקו כדי לחזקו יותץ התנור ואם ישן הוא והסיקו כדי לאפות בו יוצן ואח"כ בהיסק שני יאפה בו ואם אפה בו את הפת קודם שהצין אסורה בהנאה וה"נ בחמץ דחמיר הדין כן:

כל דין וכו' וסופו להקל אינו דין. שהרי אם לא נתמנה לו אור לשורפו ישב לו וכו' וכיוצא בדבר וכו' לכל הני דקחשיב להו:

שומע אני ביוצא חי. שהוא ראוי למילה הוא שאמו טמאה לידה זמנין וכו':

וסופו להקל אינו דין. שהרי אם אתה מטמאה טומאת לידה ביוצא מת מכח ק"ו דיוצא חי א"כ הא ילפת לה נמי לימי טהרה ביוצא מת כשם שהיוצא חי מטהר את אמו בימי טהרה וה"ז להקל ואין אתה יכול ללמוד לזה מדין ק"ו אלא הואיל ולא זכיתי מן הדין לפיכך אמרה תורה זכר כלומר דהדר כתיב לזכר וגו' לרבות את היוצא מת כיוצא חי:

וכן עזרא אמר וכו' צאו ההר והביאו עלי זית וגו'.:

דין אחר וכו'. ודין זה בנין אב הוא ושפיר יליף הוא אם אין כאן דבר אחר ליוכיח כדלקמן:

אשם תלוי בשיטתך יוכיח. דאת אמר בסוף מסכת תמורה אשם תלוי יקבר שהוא אסור וכו' ויש לו זמן לשרפו כדין כל הקדשי' שעומדין לשריפה אם אירע בהן פסול וכיוצא בזה ואנו אומרים אשם תלוי בשריפ':

עד שלא הגיע זמן ביעורו. מה"ת והיינו בתחילת ו' עד ז' שאין ביעורו אלא מדרבנן אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמו ביעורו דהיינו בתחילת שבע דמחויב לבערו מן התורה את מבערו בשריפה ואתיא האי ברייתא כר' יודה דלא ס"ל בשריפה אלא כשמבערו אחר ו' שהרי מנותר יליף והלכך בזמן ביעורו מן התורה בנותר בהא הוא דקאמר בשריפה:

אית תניי תני. איפכא עד שלא הגיע וכו' והאי תניא אידך אתיא כרבנן דהא לא פליגי רבנן אדר' יהודה אלא מטעמא שאם לא מצא לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ואם כן בשעת ביעורו מן התורה הוא דלא יהדר אחר שריפה דוקא אבל קודם שהגיע זמן ביעורו מן התורה מודים הם דמצותו בשריפה ואם לא מצא לשורפו אין בכך כלום שהרי אינו עובר על תשביתו עד שעה ז' ואז יבערו בכל דבר:

דבר שהוא בל יראה וכו'. דכתיב בהאי קרא וכלומר שביעור הזה בדבר שבודאי לא יראה ולא ימצא ואיזה זה שריפה ורבי אליבא דר' יהודה ס"ל דלעולם אין ביעורו אלא בשריפה שאם אתה מבערו בדבר אחר אפילו כשעדיין לא הגיע זמן ביעורו אין אתה מקיים הכתוב הזה שהרי אפשר הוא שימצא אותו אחר כך מאחר שאינו מבערו לגמרי מן העולם:

ר' ירמיה בעי פטר חמור. שעומד לעריפה כגון שאין הבעלים רוצין לפדותו ובתוך כך המית את הנפש ודינו בסקילה בהי מיתה אתה דנו עכשיו מי נימא דבעריפה דוקא וכחמץ בשריפה דוקא אליבא דר' יהודה או דילמא שאני הכא דאין כאן אלא לקיים ובערת הרע מקרבך וכל היכא דאתה מבערו מקרבך שפיר דמי ולא דמיא לחמץ לר' יהודה דגלי קרא שצריך לבערו בדבר שהוא בל יראה ובל ימצא וכר' אליבא דר' יהודה:

חלות תודה. שהן מהחמץ שבתודה שנעשו נותר היאך דינן בי"ד אם כשאר נותר שהוא בשריפה לכ"ע או דילמא הואיל וחמץ הן דינו כשאר חמץ בי"ד ופליגי בהו ר' יהודה ורבנן דמתני'. וקאמר הש"ס דבחלות תודה מסתברא דנימר בהו כך דעד שלא הגיע זמן ביעורו מחמת החמץ א"כ ג"כ לא הוו עדיין נותר שהרי ראויין הן לאכילה מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לאכלן מחמת החמץ והרי מהן בדינן כשאר חמץ בי"ד דר' יהודה ג"כ מודה עד שלא הגיע זמן ביעור מבערן בכל דבר ומשהגיע זמן ביעורן מן התורה ונעשו עכשיו ג"כ ניתר מן התורה וא"כ את מבערן בשריפה לכ"ע מחמת הנותר שנעשו:

מתני' חמץ של נכרי וכו' מותר בהנאה. בגמרא פריך הא באכילה אסור בתמי' ומשני דמתני' במקום שלא נהגו לאכול פת נכרים איירי אבל במקום שנהגו לאכול אין כאן משום חמץ שעבר עליו הפסח ומותר נמי באכילה והתם קאמר דבדין הוא למיתני דאפי' באכילה נמי שרי ואיידי דתני דישראל אסור בהנאה תני נמי דעכו"ם מותר בהנאה:

שנאמר לא יראה לך. ארישא קאי חמץ של עכו"ם מותר משום שנא' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

עכו"ם שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח. ומיירי כשא"ל הישראל אם לא הבאתי לך המעות עד יום פלוני קנה לך מעכשיו והרהינו אצלו בביתו של עכו"ם והיה שם החמץ כל ימי הפסח הלכך לאחר הפסח מותר בהנאה דמכיון דמטא זימניה דקבע לו קודם הפסח ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דחמץ דנכרי הוא ולאו מחוסר גוביינא הוא שהרי הרהינו אצלו וברשותיה דעכו"ם קאי:

ישראל שהלוה את העכו"ם וכו'. והרהינו אצלו וא"ל הנכרי מעכשיו א"כ אגלאי מילתא למפרע דשל ישראל הוה:

הרי היא כמבוער. וצריך לבטלו אם עדיין לא נכנסה שעה ו' דשמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב ג' טפחים הלכך צריך שיהא עפר עליו לא פחות מג' טפחים וכן הלכה דרשב"ג לא בא לחלוק על הת"ק אלא ביאר דין המפולת:

גמ' הא באכילה אסור. בתמיה וכו' כדפרישית במתני':

בתוך הפסח מהו. שיהא מותר בהנאה לחמצו של עכו"הם:

והתני לא ישכיר וכו'. אלמא דאסור בהנאה:

פתר לה. ר' ירמיה בבא הישראל עם העכו"ם בימי המועד וחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:

והתני לא ישכיר ישראל את ביתו וכו'. וכי אית לך מימר בדר הישראל עמו בפסח מיירי בתמיה:

גגו של עכו"ם וכו'. מילתא באנפי נפשה היא:

כופה עליה כלי. ולא יגע בו אפי' בקנה דמוקצה היא:

הטח ביתו חמץ. בדבר שיש בו חמץ צריך לקלוף הטיחה ולבער ופריך והתני אמר רשב"א בצק שעשאו כופת ממנו כמו כופת של תמרים בטלו ומשני דרב פתר לה או חלוקין חבריו על רשב"א וס"ל דלא מיבטל בטל או שאני התם דאהן כופת של בצק מאיס היא ומסתמא בטולי בטיל:

ישראל ועכו"ם וכו'. תוספתא היא בפ"ב:

עד שלא יכנס לתוכו. השוכר חל י"ד:

אימתי. צריך השוכר לבער אם נכנס לתוכו בזמן שכבר מסר לו המפתח דזהו קניית רשות אבל אם עדיין לא מסר לו המפתח כדי לקנות אפי' נתן לו רשות ליכנס לתוכו א"צ לבער שהרי עדיין לא קנה:

מסר לו את המפתח מהו. כלומר אם מסר לו את המפתח בלבד ולא אמר לו קני בזה מהו שיהא כשלו וצריך הוא לבער או דילמא מכיון דלא א"ל קני אכתי לא סמכא דעתיה דדילמא הדר ביה המשכיר וקאמר ר' זבדיה דדבר זה במחלוקת ר"ש וחכמים תלייא:

דתנינן תמן. בפ"ח דטהרות:

הבית טהור. ולא חיישינן דלמא נגע עם הארץ בטהרות דלא סמכא דעתיה שלא מסר לי אלא שמירת המפתח ולא יהיב ליה רשותא למיכנס לביתיה ותני עלה בתוספתא שם ר"ש מטמא דבמסירת המפתח רשותא קא יהיב ליה והוא הדין הכא לענין ביעור כן:

עכו"ם שבא אצל ישראל וכו'. תוספתא פ"ב:

א"צ לבער. כלומר שאינו זקוק לו לחמץ שביד העכו"ם:

הפקיד אצלו צריך לבער. כגון דקביל עליה הישראל אחריו' דהוי כשלו כדפרישית בפ"ק ואם ייחד לו בית להעכו"ם להניח חמצו אז מסתמא לא קביל עליה אחריות לפיכך א"צ לבער:

לא ביער. במקום שצריך לבער אם עבר ולא ביער מהו שיהא חמץ זה מוחר לאחר הפסח:

ר' יוסה אמר אסור. דהוי כחמץ שלו שעבר עליו הפסח:

אמר ר' יוסה וכו'. כלומר דר' יוסה הוא דמהדר לר' יונה מאי דעתיך דאמרית מותר אם מפני שהוא חמצו של עכו"ם הרי הישראל הוא שעבר עליו שלא ביערו דהא אתה מודה לו דמיהת צריך הוא לבער ומכיון שהוא עובר עליו ה"ז כשלו הלכך אסור הוא:

מאן תנא לא יראה לך. דעובר בלאו על חמץ שעבר עליו הפסח כדקתני במתני' ר' יהודה הוא דס"ל הכי:

דתני וכו'. בתוספתא פ"ק:

איסורו מהו. לר"ש ופליגי בה ר' ירמיה עם ר' יונה ור' יוסה:

לא יאכל חמץ היום. כתיב ומה אנן קיימין לה מקרא הזה:

כבר כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות:

תנהו. ענין לאחר המועד לחמץ שעבר עליו המועד:

פתר לה כר' יוסי הגלילי דתני' וכי'. ללמד לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א' בלבד:

לא יראה לך. פליגי בה תנאי בדרשא דהאי קרא דאית תניי תני דלך ממעט של הקדש דדריש אבל את רואה של גבוה ואית תניי תני דאפי' של גבוה בבל יראה היא ולך ממעט של עכו"ם:

מ"ד לך וכו'. וקאמר הש"ס דלא פליגי דהאי מ"ד דבשל הקדש אינו עובר עליו בשהקדישו קודם לזמן ביעורו מיירי דכבר חל עליו הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו והאי מ"ד דס"ל דאפי' בשל הקדש היא עובר עליו בבל יראה מיירי בשהקדישו לאחר זמן ביעורו דמכיון דחל זמן ביעור ע"ז תו לא אתי הקדישו להוציא ממנו הלאו דבל יראה וצריך הוא לבערו:

אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא היא דלא צריך לדחוקי ולאוקמי הני ברייתות שההקדש לא היה בזמן אחד אלא דתיפתר להאי ברייתא דקתני אפילו בשל גבוה הוא עובר דכר"ש אתיא ובקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבדק הבית וחייב באחריותו ולר"ש הרי היא כשלו כדקאמר בפ' מרובה ובכמה מקומות ולפיכך הוא עובר עליו:

לא יראה לך וכו'. תניא אידך דפליגי נמי בחמץ שהפקירו והוציאו לפלטיא וקס"ד לאוקמי מילתייהו בשההפקר היה בזמנים מחולקים וכהאי דאוקי לעיל גבי הקדש:

אמר ר' בון בר חייה תיפתר בקדשים וכו'. כלומר דדחי לה הש"ס מהא דקאמר ר' בון לעיל דלא מוקמינן בכה"ג גבי הקדש אלא דטפי ניחא לן לאוקמי דתנאי פליגי ביה וא"כ ה"ה הכא בשל הפקר שפיר טפי לאוקמא כתנאי דלמר אינו עובר כשמפקירו ומוציאו לפלטיא ולמר לא מהני מידי אלא שצריך הוא לבערו מן העולם:

הבקיר חמצו בי"ג. לאו דוקא בשלשה עשר אלא קודם שהגיע זמן איסורו ובי"ג דנקט משום דבי"ד לא פסיקא ליה כולי יומא דהרי אחר חצות כבר אין החמץ ברשותו להכי נקיט בי"ג:

לאחר הפסח מהו. אם מותר הוא דהרי הפקר היא ולא עבר עליו בבל יראה או לא ופליגי בה ר' יוחנן ור"ל כדמפרש לקמן לטעמייהו:

מתיב ר' יוחנן לר"ל. וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר מו' שעות ולמעלן שאסור הוא לאחר הפסח דאין הפקירו הפקר ואע"ג דאכתי למ"ד לעיל בפ"ק בהל' ד' דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך אפ"ה אין הפקירו הפקר מדרבנן וכיון שכן לא פליג רבנן וכל שהפקירו קודם הפסח לא כלום היא להוציא מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח. ומיהו עיקר טעמא דר' יוחנן לא מסיק ליה עד לקמן דאהא דקאמר הכא אתקיף ליה ר"ל כדלקמיה:

אמר ליה. ר"ל ומה את מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום דהא מיהת לכ"ע מדבריהן אסור הוא אבל הכא שהפקירו בי"ג מה אית לך למימר:

נהיר את. אם אתה זוכר שהיינו רגילין לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בהא ואמרנו דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ ופלוגתא דר"מ ור' יוסי בברייתא הובאה לעיל בפ"ו דפיאה בהלכה א' וכן בנדרים סוף פרק אין בין המודר דתני ר"מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואף על גב דאכתי לא אתי ליד הזוכה ופטור הוא מן המעשר וכן כל דין הפקר בו ור' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה דסבירא ליה לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דלא אתי ליד הזוכה לאו כלום הוא ויכולין הבעלים לחזור בהן והשתא היינו נמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן כר' יוסי סבירא ליה דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה והלכך כשעבר עליו הפסח אסור הוא ור"ל כרבי מאיר דמכיון שהפקיר יצא החמץ מרשותו ואינו אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח:

אינה כן. כלומר כך היינו רגילין מעיקרא לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן דבפלוגתא דהני תנאי תליא אבל אין הדבר כן אלא דהכא היינו טעמייהו דר' יוחנן חשש להערמה שמא יערים הוא בכך להפקירו קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח והלכך גזרו רבנן לאסרו אחר הפסח ור"ל לא חייש להערמה:

מה נפק מביניהון. בין הני טעמי אליבא דר' יוחנן וכלומר דאע"ג דאיכא בינייהו לבעלמא דהשתא איכא למימר דכ"ע כרבי מאיר סבירא ליה מיהו הכא בחמץ איכא עוד מילתא אחריתא בינייהו אם נפלה עליו מפולת על החמץ קודם הפסח והוא הפקירו דלמאן דאמר דמשום חשש הערמה אוסר ר' יוחנן א"כ הכא לית כאן הערמה שהרי מאיליה נפלה המפולת עליו והוא מותר לאחר הפסח כשימצא אותו אחר שיפקח את הגל ולמ"ד דטעמיה דר' יוחנן משום זכייה וכדבעי למימר מעיקרא דס"ל כר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה א"כ הכא נמי לית כאן זכייה דמי זכה בו אחר שנפלה עליו המפולת והוא אסור לכשימצאנו אחר הפסח:

הכל מודין בגר שמת וכו'. כלומר בהפקר דכה"ג שמת הגר ואין לו יורשין דנכסיו הפקר הן וכדאמרינן בעלמא שמבזבזין ישראל נכסיו ואם הניח הגר חמץ קודם הפסח הכל מודים בזה שלאחר הפסח מותר הוא למי שזוכה בו עכשיו ובין למ"ד משום הערמה ובין למ"ד משום זכיה מותר הוא דלא שייך כאן לא הא ולא הא שהרי הפקר זה מאיליו הוא בא:

תמן תנינן. בגיטין פ' השולח הלכה ד' וגרסינן להאי סוגיא דלקמן שם:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים. על חובו אפותיקי כלומר פה תהא קאי ומזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה וכדפרישית שם דאי באפותיקי סתם לא שייך זה דקאמר רשב"ג המשחרר כותב שטר ומה ליה למיכתב השתא הא כתוב וקאי דהא כולהו ניכסי מישתעבדי ליה:

ושיחררו. לקמן מפרש מי הוא המשחרר:

מי משחרר. ובמאי פליגי ת"ק ורשב"ג וה"פ לשיטתא דהאי תלמודא כדפרישית התם דרב דקאמר בין רבו ראשון ובין רבו האחרון משום דס"ל כמ"ד ב"ח למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין הוא כאן דשיחרור של שניהם לאו שיחרור הוא שהלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יהיה לו מעות לסלק להמלוה לזמן הפרעון ומשאר נכסים אינו יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית ונמצא שמשעת הגבייה קם העבד למפרע ברשות המלוה ושיחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שאם רוצה יסלקו במעות ולפ"ז מתניתין הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום היינו במצות הנוהגות בבני חורין שהרי מי ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא שחייב הואיל ויצא עליו שם בן חורין וא"כ אם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני והוא המלוה ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי קא עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא לפי שסלקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג קסבר המשחרר כותב ופלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שהרי שחרור של שניהם מן הדין לאו שחרור הוא אלא מתקנתא דרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:

אמר ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג משום דס"ל כמ"ד ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והלכך לאו ברשותו של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה והשחרור שלו אפי' מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד. ולר' יוחנן מתני' הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני לפי ששחרורו של רבו הראשון מפקיעו מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגיענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין את רבו השני לעשות אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור ורשב"ג ס"ל חייב:

מתניתא. ברייתא חדא דתנינן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר עליו:

אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לרב דאת אמר למפרע הוא גובה אם כן החמץ בפסח ברשות ישראל הוה ויהא אסור ומה עבד להרב:

קל הוא בשחרור. כלומר לא כדס"ד דרב בעלמא נמי ס"ל למפרע הוא גובה אלא שאני בשחרור שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שחרור מרבו שני והלכך מתני' מיתוקמא נמי בששחררו רבו שני וכדאמרן ולעולם אימא לך בעלמא אפי' רב ס"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה:

כהדא דתני וכו'. אלמא דיש חילוק בין מכר לשיחרור ומטעמא הואיל ויצא עליו שם שחרור וה"ה ה"נ לענין שיחרור של רבו שני:

חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר' יוחנן דבשחרור של רבו הראשון בלחוד הוא דמיתוקמא מתני' מהא דקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוה משמע מי ששחררו וכדמפרש רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידי' משחרר קרינן לי' דברשותו הוא וכר' יוחנן:

אילו המשעבד וכו'. לר' יוחנן פריך ומסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליביה וכדאמרן:

אילו וכו'. ששיעבד לו באפותיקי מפורש והלך ומכרו שמא אין הב"ח בא וטורף מן הלוקח והשתא ה"נ מאי איכפת ליה לרבו השני בשיחרורו של הראשון וילך וישתעבד בעבדו שהרי הוא אפותיקי שלו:

פתח לנו ר' יוחנן. בטעמא בפתח מאיר כאורה למרחוק דהיינו טעמיה שלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד דמכיון דחל עליו שחרור תו לא פקע מיניה ובגיטין הגי' פתח לנו ר' יוחנן פתח ר' מאיר בדה:

מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו שהרי שיחרורו של הראשין הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב לו שיאמר לו זה תן לי וכו' ואל יאמר לו כשיפגענו בשוק עבדי אתה וכדפרישית לעיל:

אתיא דרשב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונס הוא בדברים וכן נמי טעמו דרשב"ג משום קנס הוא שקנסו למשחרר:

שטר שיש בו רבית. מפורש בו:

רשב"ג וכו'. מהדר למתני' דידן וכדפרישית במתני':

מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח. הכא בגמרא מוקי לה כשהפרישה מצה ואח"כ נתחמצה דבזה יש לה דין תרומה אבל אם הפרישה חמץ אינה קדושה ואין לה דין תרומה כלל:

שוגג. ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו משום חמץ הרי חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם:

משלם קרן וחומש. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא קסבר האי תנא הואיל דבשוגג דתרומה כתיב ביה ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו משלם לו מעות אלא פירות והתשלומין נעשין תרומה א"כ לאו לפי דמים הוא משלם אלא לפי מידה הוא משלם הלכך לאי בתר דמים אזלינן:

מזיד. שהזיד בתרומה וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו בלאו הכי אינו משלם שהרי לוקה הוא וכן בחמץ שגג הוא ואפ"ה פטור הוא מן התשלומין ומדמי עצים כגון שהיתה תרומה טמאה שהיא ראויה להסיק פטור הוא מן הכל משום שמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא ודמים הוא משלם ולא לפי המידה וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שאסור בהנאה ואף להיסק לא הוה חזי ליה ולאו מידי אפסדיה. מיהו הך פירושא דמתני' לפי האי מ"ד דקסבר שוגג בתרומה לפי מידה משלם הלכך מחלק בין ששגג בתרומה ובין שהזיד אבל לא קאי האי סתמא דמתניתין להלכתא אלא דקי"ל כהני תנאי דבבריית' דס"ל שוגג בתרומה לפי דמים הוא משלם אלא שנותן לו דבר הראוי להיות קדש ולפי הדמים ואין חילוק בין שוגג למזיד ולעולם בתרומת חמץ בפסח פטור הוא מן התשלומין דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא:

גמ' מתניתא כשהפרישה מצה ונתחמצ'. כלומר אם בפסח הפרישה אם כן דוקא כשהפרישה מצה ואח"כ נתחמצה אבל אם הפרישה חמץ לא:

בדא אמרו לפי שאין שם תרומה חל עליה כלל. וה"ה אם הפריש חמץ קידם לפסח חל עליה שם תרומה ולאפוקי אם הפריש חמץ בפסח לשם תרומה. והכי תני לה בהדיא בתוספתא פ"ק בד"א בתרומה שהפרישה חמץ קודם לפסח לשם תרומה אבל המפריש תרומת חמץ בפסח אינה תרומה:

הפריש מצה וכו'. פיסקי הלכות הן:

הפריש. תרומה למצה על חולין חמץ בזה אמר ר' זעירא בפשיטו' דלא עשה כלום שכל תרומה שאינה מתרת השיריים לאכילה והיינו החולין אינה תרומה דכתיב ראשית משמע שתהא ניכרת שהוא ראשית והשיריים יהו מותרין לישראל יצתה זו שאין שיריים ניכרין:

אפילו. איפכא שהפריש חמץ לתרומה על המצה בזה נמי אמר ר"ז שמאחר שאלו הפריש מינה עליה כלומר חמץ על החמץ אינה תרומה כלל שהרי אין החמץ ראוי לאכילה בפסח א"כ אפילו הימנה למקום אחר שהפרישה על המצה אינה תרומה שמתיר את המצה לאכילה. ומשום הא דלקמיה נקיט לה:

ארבעת רבעים בפני עצמן וכו'. כלומר הרי אם יש כאן טבל וחמץ והא דנקט ארבעת רבעין לאו דוקא אלא דרך דוגמא בעלמא נקט כגון שהיו לו מאה קבין טבל וסתם תרומה אחד מחמשים וצריך להפריש שני קבין מהן לתרומה והפריש ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן ועוד ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן:

וחימצן. חלק אחד מהן נעשה חמץ ונמצא שאותו חלק השני והן הד' רבעין שהן בפני עצמן שם טבל עליהן שהרי אותן הד' רבעים מחלק הראשון חמץ הן ואין מפרישין חמץ על מצה ועירבן אח"כ ואכל כזית מהן:

אם התרו בו משום טבל אינו לוקה. שהרי עכשיו חמץ וטבל מעורבין ואין איסור טבל שהוא קל חל על איסור חמץ החמור ונמצא דהתראת טבל לאו התראה היא אבל אם התרו בו משום אוכל חמץ בפסח לוקה שאיסור חמץ החמור חל על איסור טבל והתראת חמץ שפיר דהואי התראה:

אבל אם עירבן. בתחילה יחד ואח"כ נעשו חמץ אם התרו בו או משום טבל או משום חמץ לוקה שהרי איסור חמץ חל על איסור הטבל ויש כאן טבל וחמץ ואם התרו בו משום איזה מהן הואי התראה:

עשה כרי. וכן כיוצא בו אם עשה כרי של תבואה והשתחוה לו לשם עכו"ם ואכתי אין שם טבל על הכרי עד שימרח הכרי ואח"כ מירחו ואכל ממנו אח"כ אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה שאין איסור טבל הקל חל על איסור עכו"ם החמור ואם התרו בו משום האוכל עכו"ם כלומר שעכו"ם כזבחי מתים ואסור אפי' בהנאה לוקה הוא שאיסור עכו"ם החמור הרי הוא במקומו שאפי' אם היה האיסור טבל קודם חל עליו איסור עכו"ם ומכ"ש כאן דאיסור עכו"ם קדים:

איסור חמור וכו'. טעמא דהתראת דאיסור טבל דלאו כלום הוא מסיים ואזיל משום דאיסור חמור הוא דחל על איסור הקל אבל איפכא לא:

אבל אם מירחו. להכרי בתחילה וחל עליו שם טבל ואח"כ השתחוה לו ואכל ממנו הרי איסור עכו"ם החמור חל על איסור טבל ויש כאן טבל ועכו"ם ואם התרו בו באחד מהן הואי התראה:

למי היא משלם. משום שאינה ראויה לכהן כמו שאינו ראויה להבעלים ואנן תנינן במתני' באוכל בשוגג משלם הוא ולמי משלם ופשיט לה הש"ס דמפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל היא דאיתפלגין לעיל בפ"ו דתרומות בהלכה א' בהא דלקמיה ובהאי פלוגתא תליא נמי בעיא דר' בין כדלקמן:

הגוזל תרומה משל אבי אמו כהן. ומת אבי אמו והוא ראוי ליורשו אם חייב הוא לשלם וקאמר ר' יוחנן שמשלם להשבט כלומר לכהן אחד מהשבט לפי שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו ואע"פ שאין כאן תובעין:

ורשב"ל אומר משלם לעצמו. כלומר שמעכב התשלומין לעצמו דהואיל והוא ראוי ליורשו מחזיק הוא בשלו והשתא ה"נ באוכל תרומת חמץ בפסח לר' יוחנן משלם הוא לשבט אע"פ שאין לו תובעין לפי שאינה שוה כלום אפ"ה התשלומין לכהן ולר"ל דקאמר התם מעכב הוא לעצמו מפני שזכה הוא בשלו וא"צ ליתן לכהן א"כ הכא בתרומת חמץ נהי דהאוכל אינו מעכב לעצמו דבמה זכה הוא בה מ"מ להשבט א"צ לשלם לסברת ר"ל והתשלומין להבעלים:

מסתברא. היא דיודה ר"ל לר' יוחנן בחומש שהוא משלם להשבט דהחומש ניתן לכפרה על שאכל את התרומה ואין זה להבעלים וא"ל אוף אנא סבר כן דיודה ר"ל בהחומש שהוא להכהן:

שכן תרומה טמאה אפרה לשבט. כלומר אע"ג דלאו מידי אפסדיה שהרי תרומת חמץ בפסח לשריפה עומדת מ"מ אכתי היה יכול הכהן ליהנות באפרה שכן מצינו בתרומה טמאה שאע"פ שנטמאה ברשות הבעלים צריך הוא ליתן להכהן ומשום דיכול ליהנות באפרה כדאמרי' בסוף תמור' דקחשיב התם להנקברין ולהנשרפין ומהם חמץ בפסח ותרומה טמאה ומה בין להנקברים ולהנשרפים שהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר:

אתא ר' יוסי בר' בון. וקאמר בשם ר' אחא דאפי' על החומש פליגין לר' יוחנן משלם להשבט ולר"ל להבעלים:

הנהנה מן ההקדש פחות משוה פרוטה. במזיד קא מיבעיא ליה דקי"ל בעלמא דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא ותנן נמי גבי הקדש בריש פ"ה דמעילה הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ומיבעיא ליה לר' יוסה אי דוקא שוה פרוטה תנן ואפי' לענין תשלומין במקום דליכא קרבן או דילמא לענין קרבן הוא דבעי' שוה פרוטה אבל לתשלומין למזיד אפי' בפחות משוה פרוטה מיחייב:

א"ל. הפושט להבעייא לר' יוסה נשמעיניה מן הדא דאשכחן תרי לישני בברייתא דדריש בת"כ פ' ויקרא דכתיב גבי מעילה ואת אשר חטא מן הקדש ישלם והאי ישלם יתירא היא דהא כתיב בתריה ונתן אותו לכהן אלא פרט מפחות משוה פרוטה. ואית תנייה ישלם לרבות לפחות משוה פרוטה לתשלומין והשתא מפרשי' דלא פליגי אלא דמאן דאמר פרט לפחות משוה פרוטה הינו בשוגג דאיירי קרא דפטור מתשלומי קרבן ומאן דאמר לרבות לפחות משוה פרוטה היינו לתשלומין במקום דליכא קרבן כגון במזיד וה"ק קרא דלפעמים ישלם היכא דליכא חומש ואשם:

כמה דתימר תמן וכו'. סיומא דמילתא דלעיל הוא וכלומר והשתא דנקטינן דגבי נהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה במזיד שמשלם להרהן א"כ כמו דתמן אע"פ שאין כאן חומש ואשם שאינן אלא בשוגג מיהו במזיד אפי' בפחות מש"פ דלאו ממון מיקרי משלם הוא להשבט ואמור אוף הכי כן גבי אוכל תרומת חמץ בפסח דאע"ג דלאו בר דמים הוא משלם להשבט וכדר' יוחנן וקשיא לר"ל:

ולאו מתניתא הוא. בתמיה היאך ילפת תרומת חמץ בפסח מהקדש אדרבה תיקשי לך דאיפכא שמעי' מהמתני' דקתני האוכל וכו' מזיד פטור מן התשלומין ומשום דלאו בר דמים הוא א"כ נימא כמו כן גבי נהנה מהקדש בפחות מש"פ מכיון דלאו ממין מיקרי פטור הוא מלשלם:

אמר לון. הא ודאי ל"ק דשאני תרומת חמץ בפסח דתמן אינו ראוי להשלים עליה כלל מאותו חמץ דהכל אינו שוה כלום בפסח ברם הכא בפחות משוה פרוטה גבי הקדש ראוי הוא להשלים עליה לשוה פרוטה ולא דמי האי מזיד למזיד דתרומ' חמץ:

שוגג בתרומה ומזיד בחמץ וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ז דתרומות בהלכה א' גבי פלוגתא דר"י ור"ל דפליגי לעיל שם וכן בריש פ"ג דכתובות בנתחייב בדבר אחד מלקות ותשלומין וקאמר הש"ס דבכה"ג שאכל תרומת חמץ בפסח ושגג בא' מהן והזיד בא' מהן ששגג בתרומה והזיד בחמץ וכן נזיר שאכל ענבים או שתה יין של תרומה ושגג בתרומה והיה יודע שהוא נזיר וכן אם אכל תרומה ביה"כ ושגג בתרומה והיה יודע שהוא יוה"כ בכל אלו אין תפתרינה לשני דברים ניחא כלומר אם תעשה להן כמו שעבר שני דברים ושגג בא' מהן והזיד בא' מהן שפיר הו"א דככ"ע אתיא דחייב בתשלומין שאין מלקות דמזיד של איסור אחד פוטר מתשלומין דשוגג של איסור השני וכדאמר התם לעיל מינה דבכה"ג הכל מודים דחייב בתשלומין:

ואין תפתרינה לדבר אחד. ואם תעשה זה כמו מי שנתחייב בשתיהן ע"י דבר אחד הואיל דבאכילה אחת באו עליו שני איסורים כאחת א"כ תליא במחלוקת דר' יוחנן ור"ל דלעיל שם דר' יוחנן קאמר התם אם התרו בו על הדבר שהזיד פטור הוא מתשלימין ולר"ל דהתם אליבא דר"מ לוקה ומשלם:

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. משום חובת מצה בלילה הראשו דכתיב בערב תאכלו מצות וקבעו הכתוב חובה:

בחטים וכו' ובכוסמין. איספילט"א בלע"ז ושיבולת שועל איוויינ"א שיפון סיגל"א אבל אורז ודוחן ושאר מינין לא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון:

ובדמאי וכו'. כמפורש לעיל בפ' מפנין:

והכהנים בחלה ובתרומה. מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן וחלה ותרומה אינה ראויה לזרים קמ"ל דכתיב מצות מצות ריבה:

אבל לא בטבל וכו'. כמפורש לעיל שם:

חלות תודה ורקיקי נזיר. אם עשאן לעצמו שהיה מחויב בהן אין יוצא בהן משום חובת מצה דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח:

עשאן למכור בשוק. למי שצריך להן יוצא בהן דכל שהוא למכור בשוק אומר אי מזבנא מזבנא ואי לא אכילנא אנא לשם מצה של מצוה:

גמ' כתיב והיה באכלכם וגו'. גרסי' להא בריש מסכת חלה דתנינן שם דאלו חמשה דברים חייבין בחלה וכו' והתם קאי:

יכול כל הדברים יהו חייבין בחלה. דבכלל באכלכם הן ת"ל מלחם לא כל לחם:

אין לי אלא חטים ולשעורים בלבד. דמלחם הארץ כתיב והייתי אומר אותן מיני תבואה שנשתבח' בהן הארץ:

ראשית עריסותיכם. ריבה לאלו שאר ג' מינין וריבה את הכל אם עריסותיכם רבוי הוא נימא מרבה אני את הכל מכל שתעשו עריסותיכם ואפי' חוץ מחמשת המינין וקאמר ר' יוסי בשם ר"ש וכו' ור' מנא אמר כשהלכתי לקיסרין שמעתי זה בשם ר' אחא ואבא אמר לה בשם ר' ישמעאל וכו' כך הוא במסכת חלה דאבא גרס והוא ר' יונה שהוא אביו של ר' מנא דגמר לחם לחם ממצה וכו' כדפרישית במתני':

ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית. זה הקצח ניל"א בלע"ז:

שהיא באה לידי מצה וחימוץ. כלומר שהיא כשאר חמשת המינין שהן ניכרין בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חימוץ וסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דאף קרמית כן:

ויבדקוה. ומאי פליגי בדבר שנוכל לבדוק ולעמוד עליו אם בא לידי חימוץ או לא ומשני על עיקר בדיקתה הן חלוקין כלומר שבאמת בדקוה ואחר שבדקוה חלוקין הן דר' יוחנן בן נורי בדקה והיה נראה לו שבאת לידי חימוץ ולרבנן שבדקוה לא מצאו אותה כך:

תמן תנינן. בפ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' וגרסי' להא לעיל בפ' כירה בהלכה ג' וכן הא דלקמן פגה שטמנה וכו' דהתם שייכא ושם פירשתי:

מנין שהכהנים יוצאים ידי חובתן וכו'. גרסי' להא לקמן בסוף פ"ק דמגילה:

יכול יצאו ידי חובתן. הכהנים בבכורי':

שאין נאכלין בכל מושב. אלא בירושלי':

התיבון הרי מע"ש וכו'. ואת אמרת יוצאין בו ומשני דראוי הוא לפדות בגבולין ולאכול שם משא"כ בבכורים:

הלקוח בכסף מע"ש. שלקח פירות בכסף מעשר שני ונטמא דלר' יודה אין לו פדיון כדתנינן בפ"ג דמעשר שני מהו שיוצא בו משום מצה מי אמרינן הואיל ויוצא במעשר שני עצמו יוצא נמי בלקוח בדמיו או דילמא הואיל ואין הלקוח ראוי להפדות ולאכלו בגבולין אפי' אם עבר ופדאו אין יוצאין בו:

מעתה. דאמרת מכיון שאין ראוי להפדות עכשיו לא יצא בו אע"פ שבמעשר שני כשהוא בגבולין יוצא בו א"כ חלת עיסת מעשר שני בירושלים דשוב אין לה פדיה דכבר קלטוה מחיצות ואינה ראויה לאכלה בגבולין נמי לא יהא יוצא בה דבשלמא מע"ש עצמו לא תיבעי לך דמשכחת לה היתר פדיה אפי' בירושלים כגון שנטמא אבל חלה של מעשר שני בירושלים אין אתה מוצא בה פדיה דאם נטמאת לשריפה אזלא ואנן תנינן סתמא הכהנים יוצאין בחלה וכו' ומשמע אפי' בחלה של מעשר שני בירושלים:

מצה הנאכלת כל שבעה. יצאה חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין אלא ליום ולילה:

ר' יונה בשם רשב"ל וכו'. משום דקשיא ליה תיפוק ליה שאינן נאכלין בכל מושב ופליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דרשב"ל היכי מתרץ לה דר' יונה קיבל משמיה דה"ק ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל גבול ארך ישראל והיינו בנוב וגבעון וכדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לניב וגבעון הותרו הבמות ק"ק נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל הילכך לא צריך השונה להוציאן ממושב כלומר לא צריך לימר כך דלא נפקא ליה ממעוטא דמושבותיכם לאותן שקרבו בנוב וגבעון וממעט להו מדכתיב שבעת ימים דזה כולל גם לאותן שבנוב וגבעון הכי שמיע ליה לר' יונה דמשמע דלר"ל הוה פשיטא ליה בלא"ה שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון והלכך משני לה הכי בפשיטות:

ר' יוסה בשם רשב"ל וכו'. ר' יוסה לא קיבל כך משמיה דר"ל אלא דכך אמר זאת אומרת וכו' דמהכא ה"א דדייק לה כך דנאכלות בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל ולא דהוי ליה פשיטא מעיקרא אלא מדלא צריך ליה למימר להתנא השונה וכלימר דלא נפקא ליה ממושבותיכם כדאמרן הוא דלמד ר"ל השתא הכי:

ניחא חלות תודה. השתא פריך על עיקרא דמילתא דמשני לה רשב"ל דהניחא חלות תודה דנידר ונידב הוא משכחת לה דקרב בנוב וגבעון אלא ורקיקי נזיר דקתני אינו כן דהרי קרבן נזירות חובה היא ואנן תנן דחובות שאין קבוע להן זמן אפי' בבמה גדולה כמו נוב וגבעון לא קרב וכהאי תנא דפ"ק דמגילה אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. ומפרשינן כעין פסחים דהיינו חובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין קבוע להן זמן כאן וכאן לא קרב:

אמר ר' יוחנן לית כאן נזירות. סמי מכאן רקיקי נזיר דנזירו' חובה היא כלומר לאחר שנדר בנזיר קרבנותיו חובה הן עליו ולא משכחת לה שקרבו בנוב וגבעון:

אמר ר' בון בר כהנא. לא צריך לסמויי לנזירות דהא עיקר הקושיא מחטא' נזיר הוא דס"ל כהאי דר"א בפ"ו דנזיר לא היה מגלח אלא על החטאת וחטאת נזיר לא קרבה בנוב וגבעון אבל עולה ושלמים שלו שפיר קרבה בנוב וגבעון וא"כ תיפתר שהיה נזיר מקודם כשהיתה שילה עומדת וקרבה חטאתו בשילה דמכיון שקרבה חטאתו אין עולה ושלמים חובה עליו ואותן קרבו בנוב וגבעון ורקיקי נזיר עם השלמים הן קריבין ושפיר משכחת לה שנאכלין בכל ערי ישראל:

בעון קומי ר' מנא. והיכי אמרת דבמקום דבעו שלמים לאו חובה נינהו וקרבו בבמה גדולה וכי לא כן אמר רבי בשם ר' יוסי וכו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אלמא דשלמי חגיגה אין קריבין בבמה והיינו אפי' בבמה כעין נוב וגבעון ומ"ש שלמי נזיר משלמי חגיגה וג"כ לא עלו לו להתירו מנזירות:

אלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת ופסח וכו'. כלומר ואי דשיטתך אליבא דר' יהודה דקאמר התם בתוספתא דזבחים דחטאת נמי קרב ליחיד בבמה גדולה נמי אכתי מעולה ושלמים קשיא דהא לא שמעינן מדר' יהודה אלא חטאת בלבד ושלמי נזיר הרי הן כשלמי חגיגה והדרא קושיין לדוכתה:

לא אתיא אלא כר' שמעון. כלומר אליבא דר"ש דקאמר בפ"ו דנזיר מכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר וכו' והשתא אליבא דהאי דר"ש שפיר מיתרצא דמכיון שקרבה חטאתו בלחוד כבר הותרה נזירותו ומעתה אין עולה ושלמים חובה עליו כלל וכלל ומשכחת לה דרקיקי נזיר שלו נאכלין בשעת במת נוב וגבעון בכל ערי ישראל:

צריך שלא יהא בו משקין. שלא יהא נעשה בשום משקה ואפי' מאותן שאינן מחמיצין:

למצוהן. לכתחלה איתאמרת. ואידך ס"ל אף לעיכוב בדיעבד איתמר:

מילתיה בר' בין בר חייה. ממילתיה דלקמיה שמעי' דאף הוא סבר לעיכוב איתמר דהוא התיב והתנינן חלות תודה במתני' דאם עשאן למכור בשוק יוצאין בהן וכי אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין והלא בשמן הן נעשין ואי אמרת למצוה איתמר מאי קא מוסיב מדקתני יוצא בהן דילמאי בדיעבד קאמר יוצא בהן:

אמר ר' יוסי. לתרץ קושיא דר' בון דמחלות תודה ל"ק דהרי רביעית היא והיא מתחלקת לכמה מינין וכלומר דהא דתנן בפ"ט דמנחות חצי לוג שמן לתודה היינו חציו לחמץ וחציו למצה שבה ובמצה כמה חלות ואין רביעית שמן ניכר בהן:

והיידא אמרה. ומעתה מאיזה דבר שמעי' אם מותר לעשות מצה בפסח במשקין או לא דמחלות תודה איכא למידחי ולא ש"מ מידי:

דא. מזו הברייתא ש"מ דאסור דתניא יכול יצא י"ח ברבוכה שעשייה משמן וכיוצא בו:

יצאת זו שאינה צריכה שימור ושאינה באה לידי חימוץ:

מפני וכו'. אלא טעמא מפני שאינה צריכה שימור כלומר כמו רבוכה שנעשית כולה או רובה בשמן הא אם היתה צריכה שימור כגון שאין בה אלא מעט ממשקין ורובה ממים יוצאין בה:

והא תני. בניחותא דתני בתוספתא פ"ב יוצאין במצה מתובלת וכו' וסברין מימר מתובלת במשקין שהיא מעורבת במעט משקין וקתני יוצאין בה ודחי לה הש"ס דנאמר מתובלת בשומשמין או באגוזים:

והיידה אמרה. ומאיזה דבר נלמוד מעתה מכיון דאיכא למידחי להאי גיסא ולהאי גיסא:

דאי מכאן נשמע דאסור דתניא יכול וכו' בפת הדראה פת קיבר והיא נפרכת לחתיכות ומדכתיב לחם עוני ומנין אפי' למצה שלימה וכו':

פרט לסורטין. כמו איסקרטין והמשרת והאשישה שהן עשיין מיין ומשאר מיני משקין:

יוצאין במצה עבה עד טפח. שכן מצינו בלחם הפנים שהי' עוביו טפח וקרוי לחם:

יוצאין במצה נא. שאינה אפויה כל צרכה אם היא כדי שתפרס ולא תעשה גידין גידין:

מצה הישנה. שנעשית קודם לפסח ל' יום:

תפלוגתא דב"ש וב"ה בסוכה ישנה וה"ה במצה ישנה:

א"ר יוסי. דלא הוא אלא ד"ה הוא במצה ישנה שאין יוצאין בה י"ח בלילה הראשונה שמכיון שלא עשאה לשם פסח דה"ז בכה"ג הוא דפליגי בסוכה ישנה דבר בריא הוא שלא דקדק בה לעשות שמירה הצריכה לחובת מצה:

אע"פ שאמרו אין עושין סריקין מצויירן לכתחלה מפני שלפעמים שוהא בעשייתן:

בטפוס. ויקבענה כאחד בלי שהייה:

אמרו לו וכו'. ולפי שאין הכל יודעים לעשות כך אסרו כולם:

ברקיקין. שהן דקין ונעשין מהר אבל לא כשנעשית כגלוסקאות העבים דשוהא בעשייתה כשעושה כסריקין המצויירין:

מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן י"ח בפסח. משום מרור:

בחזרת. חסא לטגא בלע"ז:

בעולשין. אנדיבי בלע"ז:

ובתמכא. כך שמה ובלשון אשכנז קרי"ן:

ובחרחבינא. אלקריצינ"א:

ובמרור. מין כוסברתא והוא מר ביותר לפיכך נקרא מרור סתם:

בין לחים בין כמושין. והן יבשים ודוקא בקלח שלהן כדקתני בסיפא אבל עלין לחין אין יבישין לא:

שלוקין. מבושלין הרבה יותר מדאי וכבושים בחומץ:

ולא מבושלין. אפי' בדרך בישול:

ומצטרפין לכזית. בין אלו ירקות למרור ובין חמשת מיני דגן דקתני ברישא מצטרפין הן לכזית:

ובדמאי. לאפוקי בטבל אף על גב דמעשר ירק דרבנן אפ"ה הוי ליה מצוה הבאה בעבירה:

גמ' בחזרת הוא חסין. חסא הוא נקרא וכן כל אלו דחשיב בעולשין וכו' כך היו קוראין אותם בלשונם:

התיבון הרי חזרת מתוק. היא והרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק כלומר וכן כל דבר המתוק מכנין אותו בשם חזרת על שם שהוא מתוק ואמאי יוצאין בו משום מרור:

כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת. כלומר עיקרו של הדבר שהוא לזכר וימררו את חייהם אינו תלוי אלא בחזרת שהוא דומה בדומה מה החזרת תחילתה כשהוא צומח מן הארץ ירך מתוק הוא וסופה כשנתגדל ונתקשה הגזע מר הוא כך עשו המצרים לאבותינו במצרים וכו' וכמו כן דרשי בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך:

בין כמושין והתניא. בברייתא אבל לא בכמושין וקאמר רב חסדא דלא פליגי מ"ד וכו' כדפרישית במתני':

זית כבוש. כמו שכובשין זיתים במלח כדי למתקן נשאר ברכתו עליו כמו בתחלה. ועיקרא דמילתא לעיל בפ' כיצד מברכין גריס לה בהלכה א' ומייתי לה הכא אגב דלקמן:

ירק שלוק. פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא כך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה"ה לכבוש:

מתניתא. דידן מסייע לר' בנימין בר' יפת דקתני אבל לא כבושין וכו' אלמא דכבוש ושלוק חד דינא אית להו ולא נחשבו כבעין והלכך אין יוצאין בהן:

מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות וכו'. כלומר דר"ז מתמה על הא דר' שמואל מחזק דבריו של ר' בנימין בשמיה דר' יוחנן וכי מי יודע למימר שפיר טפי משמיה דר' יוחנן ר' חייה בר בא או ר' בנימין בר יפת לא ר' חייה בר בא דהא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתא מפומיה:

ועוד. ראייה מן הדא לדר' חייה משמי' דר' יוחנן:

מן מה שאנו רואין דרבנן עלין לברייתה. להבראה א"נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מועט קודם הליכתן לבית המדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בורא פרי האדמה וכי תורמסין לא שלוקין הן אלמא דכבעינן נחשבו ולא נשתנה הברכה וא"כ הני רבנן לא עבדי כדדייקת ממתני':

אין תימר שניא הוא. שאמרה תורה מרורים. כלומר וכ"ת לעולם בעלמא שלוק לאו כבעינו נחשב וכדמשמע ממתני' והא דאלו רבנן מברכין על התורמס שלוק כמו שהוא בעין היינו טעמייהו דאינהו סברי שנייא היא מתני' דטעמא מפני שאמרה התורה מרורים וכיון ששלקן או כבשן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין יוצאין בהן אבל התורמס הזה מכיון שהוא מר מאוד וצריך לשלקו הרבה והרבה עד ז' פעמים ולפיכך הוא דנשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר הוא מר כמקודם:

תורמסין כיון ששלקן בטלה מרתן. כלומר הא ודאי ליתא דתורמסין נמי כששולקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ"ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה"א ואפ לו אם נשלקו הרבה א"כ ע"כ דטעמייהו דשלוק לעולם נחשב היא כבעין לענין ברכה ודלא כרבי בנימין בר יפת:

אמר רבי יוסי בר' בון דמעיקרא ל"ק על הני תרתי שמעתתא משמיה דרבי יוחנן ולא פליגין כלל הא דרבי חייה בר בא ודרבי בנימין בר יפת דהא דקאמר רבי חייה בזית כבוש הוא דקאמר שכן זית ע"י שדרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא כבוש או שלוק הלכך אפי' הוא כבוש כבעינו היא ולא נשתנה ברכתו אבל הא דרבי בנימין בר יפת בירק היא ואין דרך לאכלו חי ומכיון שנשלק דרכו להיות נשתנה ע"י כך הלכך הלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה:

מתני' אין שורן את המורסן. במים צוננים וכ"ש בפושרין כדי לתת לתרנגולין מפני שממהרין להחמיץ אבל חולטין אותן במים רותחין שכל זמן שהן רותחין אינם מחמיצין והאידנא נהיג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחין:

שתוליך בידה למרחץ. לשוף בו בשרה מפני שמחמין בשרייה:

אבל שפה היא על בשרה. במורסן יבש. ואף על פי שהזיעה יוצאת על בשרה דזיעת אדם אינה מחמצת:

לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:

מפני שהן מחמיצות. מחמת הרוק שהרוק מחמיץ הוא:

גמ' תני וכו'. בתוספתא היא בריש פ"ק דחלה ומייתי לה הש"ס שם על המתני' המעיסה והחליטה דהתם:

והכא. דקתני במתנית' אבל חולטין סתמא ולא אשכחן עלה לחלק אלא בין חמין לתוך מורסין ובין מורסין לתוך חמין מותר בשיש בהן שמנונית בהחמין והלכך לעולם מותר:

מלוגמא. מקמח שנעשית לרפואה ונסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב:

בשנתחמצה ואח"כ נסרחה. דמכיון שכבר נתחמצה מקודם חל עליה חובת הביעור:

מתני' אין נותנין את הקמת לא לתוך חרוסת. הוא דבר שיש בו חומץ ומים ועשו כדי לטבול בו:

ולא לתוך החרדל. אם יש בו מים:

אם נתן. לתוך החרדל יאכל מיד מפני שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת אבל בחרוסת מודה ת"ק לר"מ דאסור:

ור"מ אוסר. אף אם נתן לתוך החרדל דקסבר החרדל שיש בו מים מחמיץ לאלתר כמו החרוסת ואין הלכה כר"מ:

לא במשקין ולא במי פירות. אף על גב דכתיב במים גלתה התורה מדכתיב ובשל מבושל מ"מ:

אבל סכין. אותו בשעת צלייתו בשמן או בשאר מי פירות:

ומטבילין אותו בהן. בשעת אכילתו ולא אמרינן שמבטל טעמו:

מי תשמישו של נחתום. שמצנן בהן ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה:

ישפכו. ודוקא במקום מדרון שלא יהו מכונסים במקום אחד ויתחמצו:

גמ' ובלבד שלא ישהא. את הקמח בתוך החרדל:

מפני שהוא משהא. כלומר לפעמים משהא הוא באכילתו ובתוך כך הוא מחמיץ:

עד כדון כר' עקיבא. דדריש לישנא יתירא בכ"מ לרבות הוא אבל לרבי ישמעאל דס"ל בכ"מ דברה תורה כלשון בני אדם שאר משקין מנא ליה וקאמר דמייתי להו בק"ו כדתני וכו':

אין לשין את המצה במשקין וכו'. תוספתא היא בפ"ג:

אין לשין מצה ברותחין. תוספתא שם מפני שהמים רותחין חולטין את העיסה ואינה נערכת יפה:

והא תנינן. בריש פ"ה דמנחות כל המנחות באות מצה וכו' ונילושות אם בפושרין וכו':

ומשני תמן הדבר מסור לכהנים וכו'. והנשים עצילות הן ואין סומכין על שמירתן:

לא צריכא דלא וכו'. כלומר לא צריכא דקא מיבעיא לן אלא אם הכהנים עצמם ילושו מצתן בפסח בפושרין ומפני שהן רגילין בשמירה או לא:

וקאמר הש"ס יבוא זה כהדא דתנא ר' זכריה וכו'. לעיל בפ"ק בהלכה א' דאף נדה כהנת שהיא רגילה בטבילה לתרומה מ"מ לטבילת נדתה צריכה להיות חופפת וסורקת מקודם כדי שלא לחלוק בין נדה לנדה וה"נ שלא לחלוק בין מצה למצה בפסח אפי' הכהנים אין לשין בפושרין:

אית תניי תני שופכן במקום אשבורן. הכי תני לה בתוספתא פ"ג שופכן במקום האשבורן ואין שופכין אותן במקום קטפרס מפני שמתכנסות ובאות לידי חימוץ:

ואית תניי תני שופכן במקום קטפרס. ומפרש ר' יוסה דלא פליגי דמ"ד שופכן במקום אשבירן בשהיה אותו המקום גבוה והמים יורדין למטה ואינן מתכנסין לפי שנתפזרין בירידתן על אורך מקום הגבוה אבל לא ישפכן בקטפרס שהיא מקום מדרון מפני שמתכנסין ומאן דמתיר לשפכן בקטפרס מיירי בשהיה מקום הקטפרס גדול ורחב הרבה מפני שהמים מתפשטין ואינן מתכנסין במקום אחד:

הכין הוה רבי כי הוי בה. כלומר הכין נמי הוה מתרץ רבי והוא ר' אילא כד הוי מקשה ורמו הברייתות אהדדי ומשני כדמשני ר' יוסה:

שרה חטים וכו'. ר' יוסה פליג וסבירא ליה דאם נתבקעו אסורות אע"פ שאין חמיצן ניכר ודוקא במים אבל אם שרה אותן בחומץ מותר:

מפני שהחומץ צופדן. מצמיתן ומחזקן ואינן מחמיצין:

היה לו יין קוסס. שמתחיל להיות חומץ ונתן לתכו שעורין בשביל שיהא חומץ חזק:

צריך אתה לבער. משום שבשעה שנתן השעורין לתוכו עדיין לא היה חומץ כ"כ שיהא צופדן:

מזויף בסולת שאל לר' מנא. משום דהיה סבור הואיל ומי פירות אינן מחמיצין אפשר דאין בכך כלום וא"ל ר' מנא צריך אתה לבער שאף על פי כך כשהסולת מעורב בו ונשתהא הרבה בא לידי חימוץ. הוה ליה גרבין דמשח. חביות ומדות של שמן בתוך אוצר שהחיטים מונחות שם:

איזיל גרוף מן תוחתיהן. צריך אתה לגרוף ולנקות החיטים מתחת החביות שנתפזרו שם ולבערן:

באילין גורבייא דכותחא. אותן החביות והמדות שמניחין הכותח בתוכן ויש בהן חמץ כדרך שנותנין בהכותח:

והורי רבי אימי. שיהא ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת וזהו הכשירן להשתמש בהם בפסח:

הדרן עלך פרק כל שעה