מתני' ואלו עוברין בפסח. לישנא דעוברין משמע שעוברין מן העולם וצריך לבערו ואם קיימין בפסח יש מהן שעוברין עליהן בבל יראה יבל ימצא וכגון אלו שיש בהן תערובות חמץ גמור וראויין הן לאכילה כמו דקחשיב התנא ברישא:

כותח הבבלי. עשוי מפת מעופש וחלב ורגילין לטבול בו את המאכל:

ושכר המדי. שעושין במדי מחיטים או שעורים שרוים במים:

וחומץ האדומי. שעושין אותו בארץ אדום שנותנים שעורים ביין ומשהין אותו בו עד שנעשה חומץ:

וזיתום המצרי. שעושין אותו במצרים מתילתא שערי ותילתא קורטמי הוא כרכים היער ותילת' מילחא. ועד כאן הם מדברים שיש בהן תערובות חמץ גמור וראוין לאכילה ומכאן ואילך קחשיב התנא לחמץ נוקשה בעיניה:

וזומן של צבעים. מים שמשתמשין בהן הצבעין למלאכתן ונותנים בהן חמץ שאינו ראוי לאכילה כמו הסובין וכיוצא בהן:

ועמילן של טבחים. שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בישולה ועשוי לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא:

וקולן של סופרים. עשיי מעפר הרחיים ומגבלין אותו במים והסופרים מדבקים בו ניירותיהם אלו וכיוצא בהן נקראו חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה ואם הוא בעיניה אסור לקיימו בפסח אבל אם הוא ע"י תערובות שנתערב באיזה דבר מחמץ הזה שאינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו בפסח:

ר"א אמר אף תכשיטי נשים. בבבלי מפרש דטיפולי נשים קאמר והוא דבר העשוי מסממנין ומערבין בהן את הסולת וכדי להשיר את השער או להלבין ולעדן בו את הבשר טופלות הן בהן על בשרן ור"א ס"ל דאפי' חמץ נוקשה שע"י תערובות ג"כ אסור לקיימו בפסח ואין הלכה כר"א:

זה הכלל כל שהוא ממין דגן וכו'. ר"א היא דקאמר ליה לזה הכלל דאלו ת"ק לית ליה כהאי כללא ממש שהרי טיפולי נשים שיש בהן תערובת ממין דגן הואיל וחמץ נוקשה ע"י תערובת הוא אינו עובר ומותר לקיימו בפסח:

הרי אלו באזהרה. אאכילה קאי שאם אכלן לתערובת חמץ בפסח עובר הוא בלאו ואין בהן משום כרת שאינו ענוש כרת אלא על כזית חמץ גמור אבל על תערובת חמץ אינו אלא בלאו דכל מחמצת לא תאכלו דמשמעו מדבר שיש בו תערובת חמץ ואם אכל ממנו ויש בו כזית בתוך התערובת בכדי אכילת פרס לוקה הוא מן התורה אבל אם אין בהתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס והוא כשיעור שלש בצים אסור הוא מן התורה אבל אינו לוקה מלקות התירה אלא מכין אותו מכת מרדות:

גמ' וכולהון ע"י מוי. כל אלו דקחשיב לתערובת חמץ במתני' דוקא אם נתערבו ע"י מים ולאפוקי ע"י מי פירות שאינן מחמיצין וקחשיב ואזיל:

כותח הבבלי דהוא יהיב ביה מלמולין דלישה. חתיכות קטנות של לישה ובתוך המים ושכר המדי וכו' וחומץ האדומי זה הוא שנקרא בסימה דרומיא שברומה עושין כן שמטילין שעורין לתוך היין עד שנתבסם ולבסוף נעשה חומץ כדמסיים ואזיל בראשונה וכו' והיו קוראין לו בסימא דרומי על שם שכך נוהגין שם:

זיתום המצרי. זייתיה כך היו קוראין אותו:

דהוא יהיב בגוויה קוצם. הוא מין ממיני צבעים כדתנן פ"ז דשבועות ספיחי סטיס וקוצם ונותנין אותו בין שאר מיני צבעים כדי שיקלוט גוון הצבע:

כחלות חריע. הוא כרכום יערי:

והוא עביד כילדין. מפוחי מים שעולין מחמת הבישול ומעלין את הזוהמא לשאוב אותה:

אמבטיות של בצק. כלומר דיבוקים של בצק כאמבטיא ולוקחים מזה לדבק הניירות:

מ"ד טיפולי כ"ש תכשיטי. משום דטיפולי נקרא מה שעושין בנות עניים לטפל בו להשיר שערן ורובו מן הסיד כ"א עם מעט סולת ותכשיטי הן של בנות עשירים ויש בהן סולת הרבה:

מחמצת. משמע שנתערב בו איזה חמץ:

ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. על חמץ גמור הוא ענוש כרת ולא על עירובו ואע"ג דכתיב נמי כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ס"ד השתא דטעמא דכל דכתיב גבי חמץ למעט מכרת לתערובת חמץ והלכך מחמצת דכתיב נמי כרת גביה דרשי' למילתא אחריתא שאפי' נתחמץ מחמת דבר אחר הוי חמץ גמור. והיינו דמקשי חבריא לפני ר' יונה מ"ש האי דכל מחמצת לא תאכלו דאת אמר לרבות לתערובת חמץ בלאו והאי כל דכתיב גבי אוכל חמץ את אמר דלמעט תערובת מכרת היא. ואי דדייקת מדכתיב חמץ משמע חמץ גמור דוקא הא כתיב נמי כל אוכל מחמצת ונכרתה ונימא דהאי כל נמי לרבית לתערובת חמץ שיהא בכרת:

אמר לון. לא כדסלקא אדעתייכו אלא כאן וכאן כל לרבות הוא וכאן ריבה באוכלין האי כל אוכל מחמצת דכרת דמשתעי באוכלין מרבה הוא לאוכלין והיינו לרבות נשים דסד"א דכל שישנו באכילת מצה הוא דישנו בבל תאכל חמץ לאפוקי נשי דה"א דפטורות ממצה הואיל והיא עשה שהזמן גרמא הלכך איצטריך לרבות נשים לבל תאכל חמץ ומכיון דאתרבי השתא לבל תאכל חמץ אתרבי נמי לחיוב אכילת מצה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה:

וכאן ריבה בנאכלין. קרא דכל מחמצת לא תאכלו דמישתעי בנאכלין והלכך מרבינן נמי לדברים הנאכלין שעובר על לאו גם בתערובת חמץ:

התיבון. חברייא לר' יונה לדידך דילפת חמץ ממצה דהא קאמרת דאיצטריך האי כל לרבות נשים וכדלעיל קשיא:

והתני. בתוספתא פ"ב:

יוצאין וכו'. כדמייתי להא בפרק דלעיל בה"ד וא"כ נימא נמי ואילו התערובת חמץ דאיירינן ביה הואיל ורובן חמץ יהא חייב כרית כמו בחמץ גמור דילפינן ממצה דכל שרובה דגן יוצאין בה:

אמר לון שניא היא. התם דהיינו טעמא דאמרינן דיוצאין במצה מתובלת שרובה דגן דכתיב לחם גבי מצה והואיל ורובה דגן לחם מיקרייא אבל אלו שיש בהן תערובת חמץ דאיירינן במתני' אינן לחם דתאמר בהו דנילף ממצה:

התיב ר' יוסה. לר' יונה הא אכתי קשיא לדידך דילפת בעלמא חמץ ממצה:

והתני כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה וכו'. וכלו' כל עצמה שלמצה בעי' שתהא מה' המינין כדדרשינן בפ' דלעיל בריש הל' ד' דכתיב גבי מצה לחם עוני ואינו קרוי לחם אלא מחמשת המינין א"כ והכא איפכא הוא דאת יליף מצה מחמץ דמה שהוא קרוי לחם גבי חמץ הוא דקרוי לחם גבי מצה:

ועוד. קשיא אעיקרא דדינא דלדידך דילפת חמץ ממצה מן הדא דתני וכו' ולא אמר אלא דוקא שלא נמחה הא אם נמחה לא ואלו לענין חמץ את אמר המחה את החמץ וגמאו חייב אלמא דלא ילפינן חמץ ממצה במידי דנימא דכל שישנו בזה ישנו בזה:

מאי כדון. והשתא דאיתותב ר' יונה א"כ הדרן לקושיין דלעיל דאם כל דגבי לאו מרבה לתערובת חמץ נימא נמי כל דגבי כרת לרבות לתערובת חמץ ומ"ט דלא מיחייב כרת בתערובת וקאמר ר' יוסי בשם ר' אידי דהיינו טעמא שאין חימוצו חמץ ברור והלכך גבי הני תערובת חמץ דקחשיב במתני' אין בהם כרת:

מהו שילקה. השתא דאמרת לפי שאין חמוצן חמץ ברור אם כן נימא נמי הא דמרבי להו באזהרה ללאו בעלמא הוא דמרבי ולא למלקות כמו בלאו גמור:

אף ללקות אינו לוקה. דבאזהרה בעלמא הוא דקאמרינן דאית בהו:

דתני. קושיא היא א"כ מאי האי דתני. על חמץ ברור וכו' ועל עירובו סופג הארבעים ומפרש לה רב דעירובו דקתני זה שיאור דתנן לקמן בפירקין ואמרי לה זה כותח הבבלי ושכר המדי אלמא דאית בהו מלקות:

תיפתר. להאי ברייתא דקתני על עירובו סופג ארבעים לא כדמפרש לה רב אלא בחמץ גמור ומצה שנתערבו יחד מיירי:

קשייתה. הקשיתי על הא דר' בון דהיכי דמי אם בשרוב התערובת חמץ א"כ חייב כרת היא ואם בשרובו מצה יוצא וכו' כלומר הרי כשרובו מצה ואין בו חמץ גמור אמרינן בעלמא דיוצא בה י"ח בפסח כדאמרינן לעיל גבי מצה מתובלת. והכא נהי דלא שייך למימר דיוצא בה י"ח מ"מ קשיא כיון דרובו מצה מ"ט סופג הארבעים לבטל האי מיעוט חמץ ברוב מצה דאית ביה לפטרו ממלקות:

תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית. והלכך לית כאן כרת והא דאמרת דליבטל נמי לענין מלקות כר"ש הוא דאתיא דאיהו ס"ל כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן:

קדירה שבישל בה מורה. מורה הוא מורייס וקורין אותה בלע"ז אלמור"ה:

הא ממין אחר מותר. ואפילו בתוך הפסח ובלבד לאחר שלשה תבשילין שיבשל ג' פעמים תבשילין אחרים אחר שבישל המורייס שלא יהא בה טעם המורייס ואז מותר לבשל בה מין אחר בתוך הפסח. ופריך דאם התבשילים אחרים ביטלו להמורייס א"כ נימא דכשם שהיא בטל על שאינו מינו וכלומר בשביל שאינו מינו אמרי' דבטל הוא כך נימא דבטל נמי בשביל מינו ויבשל בה אפילו ממין המורייס עצמו:

ומשני דמין מעורר על מינו לאסור. דמצא את מינו וניעור טעם החמץ שהיה באותו המין מתחלה:

דלא מיתן קופייא וכו'. שלא יתנו קופת הקמח אלו על אלו שלא יתחממו זה מזה ויחמיצו:

אזל ליה גבי טחונייא. הוא עצמו הלך לטחינת הריחיים שלא יהיו נכשלין באיזה דבר:

טחן ליה צרף. כלומר מעט מעט היה טוחן עד שנצטרף הצריך לו וכדי ליזהר יותר שלא יבא לידי איזה חימוץ אם היה טוחן הכל בפעם אחד:

מיתן טרטון דמוי בגין מידייה. התיר להטוחנים שמקבלין הכל במידה ובמשקל ואם היו צריכין לכוון המשקל שיהו יכולין ליתן בכף המאזנים כלי אחד של משוי המים כדי לכוין המדה במשקל:

ומתלנה ד' זימנין. ואפי' לתלות במאזנים עד ד' פעמים ולא חייש שמא יפול מן המים לתוך הקמח ששוקל כנגדן מחמת שלא יהו נזהרין:

בעשבין שרי. ליתן עשבים לתוך הכף מאזנים כדי לכוין המשקל מותר ואפי' בעשבים לחים לא חיישינן:

מטננה. אבל דבר שהוא לח מעצמו כגון מים וכיוצא אסור דחיישינן שמא יפול מהן לתוך הקמח:

וחרנה מיחלף. ואידך מ"ד ס"ל איפכא דבמים שרי לפי שהוא נזהר בהם ביותר אבל עשבים לחים לא לפי שאינו חושש להזהר בהן כל כך ושמא יפלו לתוך הקמח ולאו אדעתיה:

ואפילו כמ"ד עשבים שרי. דוקא בלוקטן משש שעית ולמעלה דמאי דטלא פייגא מינהון שהלחלוחית מהטל שהיה עליהן כבר הופג ונתייבש קצת אבל הנלקט מקודם שש שעות לא מפני שעדיין לחלוחית הטל הרבה עליהן:

מתני' בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד. אפילו הוא עשוי לחזק הסדקים שבעריבה או לסתום הנקב חייב לבער דכזית אינו בטל:

פחות מכאן בטל הוא במיעוטו. אם הוא עשוי לחזק ואם אינו עשוי לחזק אפילו הוא פחות מכזית חייב לבער לפי שאינו מבטלו להיות שם ואפשר שימלך ויטלנו:

וכן לענין הטומאה. התם מסיק דה"ק וכן לענין הטומאה בפסח שאם יש בו כזית ונגע בו טומאה חוצץ הוא הואיל ואיסורו חושבו בפסח ולא נחתא לה טומאה להעריבה ואם היא פחות מכזית בטל היא לגבי העריבה והוו כאלו נגעה הטומאה בעריבה עצמה וטמאה היא:

אם הקפיד עליו חוצץ. זה קאי אשאר ימות השנה כלו' ובשאר ימות השנה אינו כן אלא בקפידא תליא מילתא שאם מקפיד עליו ועתיד ליטלו אפי' הוא פחית מכזית חוצץ הוא בפני הטומאה ולא נחתא לה טומאה להעריבה ואם אינו מקפיד עליו אלא רוצה הוא בקיומו שם אפי' יש בו הרבה הרי הוא כעריבה ואם נגעה בו טומאה הוי כאלו נגעה בעריבה עצמה:

בצק החרש. שאינו משמיע קול כשמכין עליו ודומה לחרש שאינו משיב להקוראין לו וה"ז ספק אם החמיץ או לא לפי שדרך הבצק כשהחמיץ משמיע הוא קול אם אדם מכה בידו עליו וזה החרש עדיין אין ניכר הלכך משערינן שאם יש כיוצא בו שהחמיץ שנילוש זה בשעה שנילוש זה ואם זה החמיץ גם זה אסור ואם אין שם כיוצא בו אמרי' התם דשיעור עיסה ששהתה כדי מהלך אדם בינוני הילוך מיל ה"ז חמץ גמור וישרף ושיעור זה הוא כדי רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה שהוא י"ח חלקי השעה לפי החשבון להילוך ביניני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות:

גמ' בנקלף כולו כאחת. כלומר הא דקתני אם יש כזית במקום אחד חייב לבער דוקא במקום אחד ממש אלא אפי' יש כאן שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן והוא נקלף כולו כאחת שבנטילת החוט ניטלין גם כן החצאי זיתים עמו הרי הוא כמו כזית במקום אחד וחייב לבער:

עד כדין לח. עד כאן לא אמרי' כן אלא בבצק לח שנוח לקלפו כאחת:

יבש. מהו ופשיט לה דגם ביבש הדין הוא כך לפי שמאחר שאלו וכו' כלומר רואין שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת אפילו הוא עכשיו יבש הרי הוא כסדר הזה דהואיל ויש בין שניהם כזית מצטרפין וחייב לבער:

רבי ירמיה וכו'. לא פליג על האי דשני חצאי זיתים דקאמרי חברייא בשם רבי יוחנן אלא דקאמר דדוקא אם הן בתוך הכלי מצטרפין הן אבל שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף אותן דליחשבו כזית במקום אחד:

והא תנינן פחות מכאן בטל במיעוטו. ומשמע דבפחות מכזית במקום אחד לעולם בטל הוא ואפי' יש עוד כמו חצי זית בתוך הכלי אין הכלי מצרפן:

ומשני כאן בתלוש. הא דר' ירמיה מיירי שהבצק מונח בתלוש בתוך העריבה והלכך הכלי מצרף אותן משום שהן יכולין ליגע זה בזה ע"י טילטול הכלי וכאן במחובר הא דדייקת מדקתני סתמא פחות מכאן משמע דכשהוא במקום אחד פחות מכזית לא מהני צירוף הכלי להצטרף עמו חצי זית שבמקום אחר בתוכו בבצק מחובר להעריבה ונדבק בה מיירי ואין יכולין לבוא ביחד ע"י הכלי:

מהו מיעטו. בעיא היא כלומר מהו הדין אם היה בו כזית במקום אחד ומיעטו אח"כ:

בטל. מי נימא דמכיון דהשתא אין בו כזית במקום אחד בטל הוא או דנימא מכיון שנראה לבער בתחלה צריך הוא לבער את כולו. ואפי' אין בו עכשיו כזית במקום אחד:

עד איכן. בעיא אחריתא היא ובדרך את"ל היא דאם תימצא לימר דמסתברא שצריך לבער את כולו ועד היכן הוא צריך לבער אם את כל שאר החצאי זיתים שבעריבה או לא:

סברין. בני הישיבה מימר עד רובה של עריבה וקאמר הש"ס דאכתי איכא למיבעי מהו אם מיעט רובה של עריבה אי אמרי' דבעל הוא השאר חתיכות קטנות שבתוכה או דלא היא דמכיון שנראה לבער כלומר שהיה כאן בתחלה כזית במקום אחד ונראה לבער כשמבער עכשיו צריך הוא לבער את כל מה שבעריבה:

תמן אמר ר' ירמיה וכו'. האי לא שייך הכא אלא לקמן בהלכה ג' פריך לה אדר' ירמיה דקאמר ויפרידנה וכו' כדגריס לה שם תמן אמר וכו' עד והכא הוא אומר הכין ואיידי דאיירי כאן במילתיה דר' ירמי' מייתי האי פירכא ולקמן משני לה:

אם הקפיד עליו חוצץ. קתני במתניתין ומפרש מאי חוצץ לטבילה שאם היתה העריבה טמאה וצריכה טבילה אם מקפיד על הבצק שבתוכה חוצץ הוא וצריך לנקות אותו קודם שיטבילנה:

ואם לאו. שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ לטבולה:

היא טבילה היא הזייה. לענין קפידא שכל מה שחוצץ בטבילה חוצץ נמי להזאה אם הכלי צריכה הזאה:

אינו חיבור לטומאה. ושואל הש"ס דהואיל דמפרשה להא דקתני וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו וכו' דלענין טבילה מטומאה קאמר א"כ אם הבצק אינו חיבור לעריבה לענין טומאה שאם נטמא הבצק לא נטמאה העריבה וקאמר דזה פשטינן מן הדא דמסיים אם רוצה הוא בקיומיה וכו' ואם לאו וכו' וכלו' דלענין חיבור לטומאה ג"כ נכלל בהא דקתני אם רוצה הוא בקיומו דקאי אאם לאו שאינו מקפיד עליו ליטלו לפי שהוא רוצה בקיומו שם א"כ הרי הוא כגופה של עריבה ואם נגעה הטומאה בבצק נטמאה העריבה:

כאן שנה רבי צואה וכו'. כלומר מדלא קתני אלא לענין טומאה ולא הזכיר להזאה א"ש שמעינן דצואה שתחת הכסא חיבור לטמאה אם נגעה בה טומאה נטמא הכסא ואינו חיבור להזאה אם נפלה ההזאה עליה לא מהני להכסא וכמו דין הבצק שבעריבה דמשמע דחיבור לטומאה הוא דהויא ולא להזאה שלא הזכירה התנא כלל:

אבר מדולדל באדם ומחובר הוא במקצת וכן צפורן וכו' וכן הידוק קירויה או כרויה והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים ועושין סביבותיה עגיל של עץ או של ברזל כדי להדקה וקאמר ר"ל דכל אלו חיבור הוא לטומאה ואם נטמאת הקירויה נטמא העיגול ואינן חיבור להזאה:

אף כשות שליקטו. בפ"ט דמקואות תנן כשות של קטן לא טמא ולא מטמא והוא שער שנולד בבשר הקטנים כעין שער הקישואין ששנינו בריש פ"ב דעוקצין כשות של קישות וקאמר ר' יוסי אם ליקט את השער ביחד חיבור הן לטומאה אם נטמא זה נטמא זה ואין חיבור להזאה:

אמר ר' אילא. היינו טעמא משום דבהזאה כתיב והזה וגו' ועל כל הכלים האי כל לרבות הוא שעל כל המקיימין שעשייין לקיים את הכלי צריך הזאה בפני עצמם ואם הזה על הכלי בלבד אינו מועיל להמקיימין אבל הכא גבי טומאה כתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהו לכם ודרשי' כל שהוא לצורך לכם בהכלים אם נטמא הכלי נטמא גם צרכי הכלי המקיימין אותו:

תמן. בבבל אמרין:

טרקטה הורי ר' יצחק וכו'. טריקטה הוא סופגנין הנזכר בפ"ק דחלה ומפרש הש"ס שם בהלכה ד' דהיינו טריקטה ובלילתה רכה היא ולפיכך הורי ר' יצחק דמיעבד חד הוא דשרי אבל אם רוצה לעשית שנים או שלשה זה אחר זה אסור אא"כ רחץ ידו במים בין כל א' וא' שמתיך שבלילתה רכה נדבק הבצק בידו ומחמץ הנעשה אח"כ ואיידי דאיירינן הכא בבצק הנדבק בעריבה נקט לה הכא:

קובטיו' בירטיות. הן מיני רקיקין עשויין ממרקחי בשמים ונותנין מעט קמח ומים כדי לדבקן וקמ"ל דלא אמרי' שנתבטל מעט הקמח שבתוכן ויכול לקיימן עד אחר הפסח אלא צריך לבערן:

פלונינא. מלה לעז היא החלוגלוגות והן פרפחיני בלשון הגמרא לעיל בפ"ח דפיאה ובפ' בכל מערבין ובלע"ז קורין אותו פולפליני ודרך לכובשן וניתנין מעט קמח בתוכן וצריך לבערן:

בצק שצונן. לפרושי בצק החרש דמתני' קאמר שנצטנן ואינו משמיע קול כשמקישין עליו:

מתני' כיצד מפרישין חלת טומאה בי"ט. של פסח שאם נטמאת העיסה ואין החלה הניטלת ממנה ראוי לאכילת כהן וכיצד מפרישין אותה הרי אינו יכול לאפותה ביום טוב מאחר שאינה ראוי' לאכילה ולשהותה ולשורפה לערב אי אפשר היום שלא תחמיץ ולשורפה אי אפשר לפי שאין שורפין קדשים בי"ט:

לא תקרא לה שם. חלה עד שתאפה וטעמא דר"א מפרש התם בגמרא דס"ל דאמרי' הואיל דהואיל אי בעי למיתשל עלה לאחר קריאת שם הוה מיתשל עלה וכדידיה חשיבא ולא של הקדש ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא הלכך לא יקרא לה שם עד אחר שתאפה וכל זמן שלא קרא עליה שם חלה מותר נמי לאפותה בי"ט:

תטיל לצונן. שלא תחמיץ וא"כ יכול הוא לקרות לה שם חלה ולערב הוא שורפה:

אמר ר' יהושע לא זהו חמץ וכו'. כלומר דר' יהושע ס"ל לא אמרי' הואיל וא"כ מפרשתה וכו' ויקרא לה שם חלה והרי הוא כהקדש ואינו מוזהר עליו בבל יראה ובל ימצא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש ולא של כהן נמי לא חשיבא דאכתי לא מטא לידיה והמסקנא דהלכה כר"א בהא דאמרינן הואיל:

גמ' מתניתא. דפליגי בהפרשת חלה ביו"ט מעיסה שנטמאת דוקא בשנטמאת לאחר גילגולה שכבר הוקבעה לחיוב הפרשת חלה אבל אם נטמאת קודם גילגולה דאכתי לא חל עליה קביעות חיוב חלה א"כ הדין הוא בכה"ג שיעשנה קבין קבין בפחות מכשיעור כדי שלא יצטרך להפריש חלה וכהאי דתנינן בפ"ב דחלה בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה וה"ה הכא מכיון שנטמאת מקודם ואינו יכול לעשותה בטהרה ואפי' לר' עקיבא דפליג התם את"ק וסבירא ליה יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין מודה הוא הכא שיעשנה קבין שלא יבא לידי שיעור חיוב חלה כדי שלא יצטרך לעשותה בטומאה ואינו יכול להתעסק בחלה שלה ביו"ט מכיון דלא חזיא לאכילה:

בלשה בי"ט. והא דקתני כיצד מפרישין דמשמע דלכ"ע מיהת מפריש היא החלה בי"ט אלא דפליגי הכא בתקנתא מכיון דבי"ט של פסח הוא דוקא בשלשה העיסה היום ביו"ט דלא הוה אפשר להפריש החלה מעי"ט אבל אם לש העיסה מעי"ט הדרינן להאי דינא כהדא דתני בתוספתא דביצה פ"ק וגריס להא נמי בהאי תלמודא פ"ק דביצה בהלכה ו':

הלש עיסה ביו"ט מפריש חלתה ביו"ט. ובתוספתא שם גריס הלש עיסה בי"ט בין טמאה ובין טהורה מפריש וכו' והאי תלמודא לא גריס הכי וכדמוכח מדלקמן:

לשה מערב יו"ט ושכח להפריש חלתה. בעי"ט אסור הוא לטלטל העיסה בי"ט דטבל הוא וקסבר האי תנא דאין טבל מוכן אצל י"ט ושבת ואין צריך לומר ליטול ממנה חלתה בי"ט ומתני' דקתני כיצד מפרישין בשלש ביו"ט איירי כדאמרן:

עירס לא אמר. ומדייק הש"ס להא דקתני בברייתא הלש ולא קאמר עירס הקמח במים ביו"ט כי היכי דנשמע להגוונא דסיפא דהוה מיבעי לי' לאסוקי להסיפא אבל אם עירס מעיו"ט אסור לטלטלה וא"צ לומר ליטול ממנה שהרי בשעירס בלבד כבר נתחייבה בחלה מערב יום טוב וכדתנן בפ"ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מיד מגבהת היא חלתה ומדלא קתני ברישא אלא הלש ש"מ הא עירס לא בתמיה וכלומר דלא קתני עירס ומשום דלא מצי לאסוקי הסיפא אבל אם עירס מערב יום טוב וכו' ואמאי הא אנן תנינן בחלה כשנתגלגלה העושה והיינו עירס שנתערב כל שיעור הקמח במים כבר הוקבעה לחלה וא"כ הוה ליה למיתני עירס כי היכי דלאשמעי' רבותא טפי בסיפא שאפי' אם העירס בלבד הי' בערב יום טוב אינו יכול להפריש חלתה בי"ט וליכא למימר נמי דאשמעי' רבותא ברישא דאם הלישה היתה ביום טוב אפי' העירוס הי' בערב יום טוב מפריש חלתה היום דהיא גופה הוא דקשיא לן שאם העירוס היה בעי"ט אמאי יכול להפריש היום הוה ליה להפריש מאתמול:

אמר ר' שמואל. דלא קשיא דתיפתר דהך ברייתא איירי בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה ביום טוב אלא לבסוף והיינו לאחר שתאפה וכר"א דמתני' דהלכתא כוותיה דקאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דלאו דוקא ביום טוב של פסח הוא דאמר אלא ה"ה בעצרת ובחג כדמסיק לקמן דבכל יום טוב אסור להתעסק ולהפרי' חלה מעיסה טמאה מקודם שתאפה דמכיון דלא חזיא לאכילה אסור אף ללוש אותה משום כל מלאכה לא יעשה והלכך לא יפריש חלה עד שתאפה דמשום דעד שלא קרא שם חלה עליה מותר לאפות דכל חדא וחדא מהפת חזיא ליה. והשתא ניחא דלא קתני עירס אלא הלש דלאו לדיוקא מיתני אלא משום היא גופה ורבותא קמ"ל שאפי' נטמאת העיסה קודם הלישה יכול הוא ללוש אותה ביום טוב עד שלא יקרא עליה שם חלה ואופה אותה ומפריש חלתה לבסוף לאחר שתאפה:

אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. לא פליג אהא דר' שמואל אלא מוסיף הוא דבדין היה דלאו דוקא בעיסה טמאה שמפריש חלתה ביום טוב לאחר שתאפה אלא אפי' בעיסה טהורה שנילושה ביום טוב שלא יפריש החלה אלא לבסוף לאחר שתאפה ולא מקודם שהרי הוא כמתקן ביום טוב להעיסה ועד שלא הפריש החלה מותר להתעסק בה ללוש ולאפות דאמרי' כל מקצת ומקצת מהעיסה חזיא ליה ולאחר שתאפה יקרא לשם חלה שזה יהיה לחלה ונותנה לכהן מתי שירצה שאין כאן מתקן ביום טוב:

תקנה תיקנו בה. כלומר אלא מפני מה התירו להפריש החלה ביום טוב לאחר שהוקבעה העיסה לחלה ומקודם שתאפה משום דתקנה תקנו בה:

שלא תטמא את העיסה. כלומר שלא יארע לה איזה טומאה ותטמא את העיסה ואם לא יפריש החלה בתחלה שוב אינו יכול להתעסק בהעיסה שהרי טבל טמא הוא והחלה שיפריש לא חזיא לאכילה אלא לשריפה עומדת וכדי שלא יבא לידי כך לפיכך התירו להפריש החלה בתחלה ביום טוב מעיסה טהורה:

מתני' ביום טוב של פסח וכו' מותר. להפריש מעיסה טמאה וקאמר ר' יוסי בר' בון וכו' דלא הוא אלא אפי' ביום טוב של עצרת וחג אסור להפריש ולהתעסק בעיסה טמאה מכיון דלא חזיא לאכילה והאיך יתעסק הוא בהחלה והרי יש כאן משום כל מלאכה לא יעשה אלא לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה:

מה בינה לקניבת ירק של תרומה. שמותר ביום טוב לקנב הירק מהפסולת שבו והרי של תרומה לא חזיא לאכילה. דבשלמא של חולין חזיא הפסולת לאכילת בהמה וקס"ד דאפי' הפסולת של תרומה אין מאכילין אותה לבהמה ואפ"ה מותר ומ"ש מהפרשת חלה מעיסה טמאה ביום טוב:

זו ראויה לאכילה. לא כדסלקא אדעתיך אלא הפסולת של תרומה ראוי' היא לאכילת בהמה דבדבר שהוא ראוי לאכילת אדם אסור בתרומה להאכיל לבהמה אבל הנברר מהירק מאכילין אותו לבהמה וכדתנן בפ' בתרא דתרומו' כרשיני תרומה מאכילין אותו לבהמה ומשום שאינן למאכל אדם אלא על ידי הדחק:

מה בינה לבורר קטנית ביום טוב. דהפסולת של קטנית אין ראויין כלל אפי' לבהמה:

כיצד יעשה על דר' אליעזר. ומפרש השתא לר' אליעזר דמתני' דקאמר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה ומשמע דכל זמן שלא קרא עלי' שם חלה מותר להתעסק בכל והרי יש כאן אחת דלא חזיא כלל לאכילה וקאמר דמערים ואומר וכו' על כל אחת ואחת וכשהוא רודה הפת מן התנור אומר זו אני רוצה ליישן וכו' כדי שישייר אחת והיא לחלה:

לא נמצאת כשורף וכו'. כלומר אע"ג דלאו שורף ממש הוא מ"מ מדקאמר אחר שתאפה קורא לה שם חלה ומשייר אחת והרי היא לשריפה עומדת נראה הוא כמפריש לכתחלה בידים לשריפה. ולדידי ניחא דאמינא מפרשתה ומניחה עד הערב וכו' ואז הוא שורפה:

מאיליהן הן נשרפין. דמיהת אינו שורף ממש היום אלא משייר אחת הוא ואחר כך תשרף:

אמר ליה לר' יהושע לא נמצאת עובר וכו'. כצ"ל ולעיל בסוף עירובין נדפס ג"כ בש"ס:

לא נמצאת עובר. לדידך דקאמרת מפרשתה ומניחה וכו':

א"ל ר"י לר"א מוטב וכו' שלא באת לפניו. כלומר דהרי לא עביד מידי ומאיליהן עובר על בל יראה ממצוה בל"ת שבאת לפניו ועובר הוא בידים:

דתנינן תמן. בפ"ח דזבחים וכו'. והובא זה גם כן בעירובין שם:

א"ל מוטב לעבור וכו'. זה ג"כ מדברי ר' יהושע וסיים במילתא בטעמא:

על דעתיה דר"א אמאי לא יקרא לה שם עד אחר שתאפה ולמה לא יקרא לה שם בשעת רדייה לתנור וירדנה אח"כ. ומשני אסורה לטלטל אחר שיקרא לה שם שהרי אינה ראויה לאכילה והיאך ירדה איתה:

וירדנה ויקרא לה שם. ולמה ימתין עד שתאפה לגמרי:

שמא ישכח ויאכל. דכשקורא שם בשעה שהפת מונח בתנור חיישינן שמא אח"כ ישכח איזו היא חלה ויאכל אותה אבל עכשיו שנאפה הכל לגמרי קורא שם לאחת מהן ומיד משיירה ומניחה בקרן זוית:

ירדנה ויקרא לה שם ויוליך עמה אחרת לקרן זוית. ואכתי קשיא יקרא לה שם מקודם שתאפה והא דקאמרת אסור לטלטלה יוליך עמה פת אחרת לקרן זוית ואגב אותה פת יכול לטלטלה וכהדא דתנינן לעיל פ' נוטל מטלטלין וכו' ומשני ולא דמייא דתמן מטלטל את הטמאה לצורך טהורה כדמוקמינן שם דמיירי כשהטהורה היא תחת הטמאה וכשרוצה ליטול את הטהורה צריך הוא ליטול בתחלה הטמאה וא"כ לצורך טהורה הוא מטלטלה אבל הכא דאמרת יוליך אחרת עמה א"כ מטלטל להחולין צורך החלה הטמאה דמאי מהניא ליה שמוליך את החולין הרי החולין יכול הוא לטלטלן בפ"ע ומאי דעביד לצורך הטמאה הוא דעביד וזה אסור:

וישליכנה לאשפה ויקדישנה. לחלה דהשתא אינו עובר עליה בבל יראה שהרי השליכה לאשפה וידי חלה יצא שהרי מקדיש וקורא לה שם ובלאו הכי לא חזיא לאכילה ואמאי אינו קורא לה שם עד שתאפה:

ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלי. בתמיה דמאחר שהשליכה אינו שלו ולא חל עליה שם חלה:

ויקדישנה וישליכנה לאשפה. דהוי הפקר ושוב אינו עובר בבל יראה:

ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו. דמכיון שהקדישה אינו שלו ואינו יכול להפקירה:

ויפרידנה. לפירורין קטנים וישליכנה לאויר הבית דשוב אינו עובר שהרי אין בכזית במקום אחד ובטילין הן ויקרא להן שם חלה. ופריך הש"ס אדר' ירמיה והיאך הוא יוצא ידי חלה והרי אין כאן צירוף לכשיעור דהא אמר ר' ירמיה וכו' לעיל בהלכה ב'. שאין הבית מצרף והכא הוא אומר הכין. בתמיה. ומשני ר' יוסה דה"ק עד שהוא באויר הבית קודם שינוח קורא לה שם ואויר הבית שפיר מצרף הוא לכשיעור חלה אבל ההיא דשני חצאי זיתים שהן מונחין בתוך הבית אין קרקע הבית מצרף לכזית חמץ:

אותו ואת בנו וכו'. גרסינן להא לקמן בפרק ג' דביצה:

תמן הוא אומר אסור להערים והכא גבי חלה קאמר לעיל מותר להערים ומשני הכא מותר משום שלא לעבור על בל יראה כשקורא שם קודם שתאפה והלכך קאמר קורא אחר כך ומערים וכו' אבל תמן גבי אותו ואת בנו מה אית לך למימר ומאיזה טעם נתיר לו להערים:

אמר ר' אידי. דר' יהושע אדר' יהישע נמי ל"ק דכאן גבי אותו ואת בנו מה שמעלה מן הבור ביו"ט אינו אלא משום שבות אבל הכא יש כאן חיוב חטאת כשאופה מה שאינו ראוי לו לאכילה וחיוב חטאת לאו דוקא שאין חיוב חטאת ביו"ט אלא כלומר משום מלאכה בי"ט שאינה לצורך אוכל נפש:

תמן. גבי אותו ואת בנו ס"ל לר' יהושע מותר להערים כדי לחוס על ממונו של ישראל שלא ימות השני בבור והכא מה אית לך למימר שיהא מותר להערים:

חד כהדין. אחד מהם משני דר' יהושע אדר' יהישע כר' אידי ואידך כר' יוסה:

מתניתא אמרה כן. במתניתין דלקמן זה הכלל. תפח תלטוש בצונן אלמא דתקנתא מעלייתא היא:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי אהא דמביא ראיה ממתני' דלקמן דקאמרי בל מקום וכו' וחזר ושנה וסתם הלכה בסתם אבל במקום דלא סתים אחר כך עדיין היא במחלוקת והרי מתני' דלקמן לאו סתמא היא אלא דר"ע הוא דאמר הכי:

מתני' ר"ג אומר לש נשים לשות כאחת. כל אחת ואחת יכולה ללוש כפי תנור מלא ואע"פ שאחת מהן צריכה להמתין כשיעור שתי אפיות אין כאן חמץ ואופות זו אחר זו בתנור אחד וכל אחת ואחת מסיקה התנור לצורכה כדמפרש בגמרא ואפ"ה אין כאן חפש:

וחכמים אומרים. אין להקל כל כך שיהו לשות באחת וממתינות זו על זו באפייה אלא שלש נשים עוסקות כאחת בבצק של כל אחת ואחת אחת לשה וכו' והיינו כשהראשונה שלשה תחילה אופה השניה היא עורכת שכבר לשה הבצק שלה בשעה שערכה הראשונה בצק כלה והשלישית לשה עכשיו וכשגמרה הראשונ' האפייה השניה היא אופה והשלישית עורכת וחוזרת הראשונה ולשה והשלישית אופה והשניה עורכת וכן חוזרת חלילה ומפני שהתנורים שלהן היו קטנים ולא היו מספיקין לאפות הרבה כאחת:

ר"ע אומר וכו'. אדר"ג קאי שאין ראוי לעשות כן לפי שיש נשים עצלניות ושוהות הרבה ויש תנור שאינו חם הרבה ויש עצים שאינן נבערין מהר לפיכך אינו נכון שיהו ממתינת זו על זו אלא כדברי חכמים לפי שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ וכן הלכה:

זה הכלל תפח. אם רואה שהבצק שבידה רוצה לתפוח תלטוש ידה בצונן ותקטפנו ויצטנן:

גמ' תני הראשונה וכו'. למילתיה דר"ג מפרש דלא חייש אפי' הן ממתינות הרבה זו על זו כדנקיט ואזיל שהראשונה האופה בתחלה הוא שוהת כדי שיהא כדי הסיקה להתנור בלבד וא"כ השניה שצריכה להמתין על אפיה של הראשונה ועל הסיק שלה אח"כ שוהא היא כדי שני היסיקן דהראשונה ודדידה ואפיה אחת של הראשונה והשלישית שצריכה להסיק עוד לאחר שאפה השניה שוהא היא כדי שלשה הסיקין וכדי שתי אפיות ואח"כ אופה היא:

עשת ככר ראשון וכו'. כלומר ולא עוד אלא שאתה מוצא שלפעמים הן צריכות להמתין כולן כדי שלשה הסיקין ושלש אפיות ואף הראשונה וכגון שהיה לה כדי שתי ככרות לאפות ולפי שהתנור קטן ואינו מחזיק אלא ככר אחד בלבד צריכה עוד להסיקו כדי לאפות הככר השני והיינו דקאמר שאם עשת בתחלה ככר ראשון בלבד ואפאו נמצא ממתנת על ככר אחרון שהיה נילוש כבר שהרי כולן לשות כאחת להבצק שלה ושוהא היא בו כדי שלשה הסיקין והיינו של השניה שהיא אפאה ככר שלה מיד אחר הראשונה וכדי היסק השלישית וכדי היסק דידה לאפות ככר האחרון ונמצא שיש כאן ג' הסיקין וכן ג' אפיות האחת אפיה דידה של ככר הראשון שלה ואפיה של השניה ואפיה של השלישית וכן אם יש גם להשניה שני ככרין וכן גם להשלישית:

תני גמרה זו לישתה וכו'. האי אמילתייהו דחכמים קאי ומפרש כמה שהות לכל אחת ואחת וזהו פחות מהך דר"ג לפי שבשעה שזו לשה חבירתה שכבר לשה עורכת או מקטפת היא ואותה שכבר ערכה וקיטפה מסקת התנור כדי לאפות שלה וכדפרי' במתני' לדברי חכמים ונמצא שזו בשעה שגמרה לישתה גמרה חבירתה קיטופה והאחרת הסיקה והיא הראשונה שמתחלת בעסק האפייה בתחלה והיא אינה שוהא אלא כדי הסיקה בלבד. והב' שהיתה לשה בשעת עריכת הראשונה וערכה בשעת היסק הראשונה ועכשיו היא מסיקה לא שהתה אחר הלישה והעריכה שלה אלא כדי היסק שלה ואפיית חברתה והיא היא שאפאה בראשונה. והג' שגמרה הלישה בשעה שהסיקה הראשונה וערכה בשעת אפיית הראשונה ונמצאת שוהא אחר הלישה והעריכה שלה כדי היסק של השניה וכדי אפייתה וכדי היסק שלה הרי כאן שני הסיקין ואפויה אחת:

אם עשת ככר הראשון אחרון כדי שני הסיקין ושתי אפיות. אי אפשר להעמיד גי' זו אא"כ לא תחשוב כדי שהיית היסק שלה והרי בכל הענין הזה חושב אף כדי ההיסק של האשה האופה ומפני שכל זמן שאינה רודה הפת להתנור שהייה מיחשבא. ולכך צריך לגרוס כאן אחרון כדי שלשה הסיקין ושתי אפיות והיינו אם לא עשת הראשונה בפעם הראשון אלא ככר אחד בלבד לפי שאין התנור מחזיק יותר וצריכה להמתין לאפיית ככר האחרון שלה שכבר נילוש ונגמר עד שיאפו בתחלה השניה והשלישית את הככר הראשון. שלהן ונמצאת ממתנת הראשונה באפיית ככר האחרון כדי הסקה של השנייה וכדי אפייתה וכדי הסקה של הג' וכדי אפייתה וכדי היסק שלה בשביל ככר האחרון הרי כאן ג' הסיקין וב' אפיות שממתנה עד שתוכל לאפות ככר האחרון וזהו הנכון ושפיר מיתפרשא לפי הא דלעיל והרי ג"כ שיעור השהייה לדברי חכמים לעולם פחות היא מדברי ר"ג:

ר"ג אומר וכו'. חוזר הש"ס ומציין להא דבמתני' וכדי לסיים הא דתני ר' הושטיה לדברי חכמים ואחרת באה וכו' וכלומר ואח"כ כשהשניה והשלישית מסיימות מלאכתן חוזרת האחרת והיא הראשונה ומתחלת בלישה וכשהיה עורכת השניה היא לשה וכו' וכך חוזרות חלילה:

בחטין ארבעת קבין שיעור העיסה נקט עד כמה הוא עושה אותה אם היא של חטין עד ג' קבין וכו' ואית תניי איפכא ומפרש מ"ד בחטין ג' קבין בשיש בהן שמנונית וכו' כלומר סתם חיטין יש בהן יותר שמנונית מבשעורין והלכך ג' קבין של חטין עושין כל כך קמח כמו ד' של שעורין ומ"ד בחטין ד' קבין בשכבר נעשה קמח הוא ר דאינון חטיין שנמשך העיסה מהן כחוט הזה ובלילתן רכה אבל של שעורין דאינון רטיטין העיסה הנעשה מהן קשה ונפררת ובלילתן עבה ואותו ג' קבין של שעורין עולין הן בלישה כמו הד' קבין של חטין ולא פליגי אלא מר בגרעינין הוא משער ומר בקמח שלהן הוא משער:

מתני' שיאור זה שלא החמיץ כל צורכו:

ישרף. לכתחלה והאוכלו פטור מכלום:

סידוק. דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים:

כקרני חגבים. אם נראה סדק לכאן וסדק לכאן כמו קרני חגבים:

וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. ואפי' לא נראה למעלה קלא כקרני חגבים לפי שאין לך סדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה והרי נתערבו סדקיו למטה:

ואיזהו שיאור. שהאוכלו פטור כל שאין בו סדק כלל אלא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ומתוך כך פניו מכסיפין והלכה כחכמים:

גמ' מותר להאכילו לכלבו. הא דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור היינו דוקא אם הוא כקרני חגבים לר' יהודה אבל זה שהכסיפו פניו ס"ל לר' יהודה דאפי' ביעור א"צ אלא מותר בהנאה ומאכילו לכלבו ואינו אסור אלא באכיל':

תני בר קפרא וכו'. טעמא דחכמים מפרש וכדפרישית במתניתין:

מתני' מבערין את הכל מלפני השבת. בין חולין ובין תרומה מלבד מה שצריך כדי אכילתו לשבת:

תרומה. שאינו יכול להאכילו לא לזרים ולא לבהמה ולהשהותה אי אפשר מבער הוא מלפני השבת מה שעתיד לבער וחולין שימצא להן אוכלין הרבה א"צ לבערן אלא בזמנן בשבת ואין הלכה אלא כר"א איש ברתותא דהברייתא דקאמר מבערין את הכל מלפני השבת ואיפסק הלכתא כוותיה בגמרא דהבבלי:

גמ' אתיא דר"מ. דאמר מבערין את הכל מלפני השבת ומשום דחייש שמא לא ימצא אוכלין לאכול כל החמץ וישכח בשבת לבערו ויבא לידי בל יראה ובל ימצא וזהו כר' אליעזר דהלכה ג' גבי חלה בטומאה דקאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דאם יפרישנה ויניחנה עד הערב אתי לידי בל יראה ובל ימצא:

וריבה מן דרבי אליעזר. ועדיפא הא דרבי מאיר מדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר אומר שלא יבוא וכו' דהתם מסתמא יבא לידי כך ואלו רבי מאיר חייש אפי' לספק שמא יבא לידי כך וכדפרישית. אתיא דרבנן כר' יהושע וכו' ועדיפא מדר' יהושע דאלו ר' יהושע קאמר לעיל שם אם לא יקרא להשם עד שתאפה ואח"כ כשיקרא שם חלה ישייר אחת לחלה הוי כשורף קדשים ביום טוב ואלו לרבנן דהכא דסברי מבער הכל בזמנו ואף התרומה ומשום דבכה"ג אפי' בחול שהיא בע"ש אין שורפין את הקדשים דאכתי חזיא לאכילה עד למחר קודם זמן איסורו:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל דפליגי לקמיה בתלויה אבל בתרומה טהורה בי"ד שחל להיות בשבת דכ"ע אין שורפין אותה בע"ש שמא ימצא לה אוכלין. כי פליגי בתרומה תלויה דלבית שמאי אין שורפין אותה בע"ש ולב"ה שורפין דהא מכל מקום לא חזיא לאכילה:

כלום אתם אומרי' בטהורה שלא תשרף. עדיין ואפי' אין לו אוכלין עכשיו שמא כהן אחד קנה שביתה בתוך התחום ויבא למחר קודם זמן האיסור ויאכלנה א"כ תלויה נמי שמא אליהו קנה שביתה בהר הכרמל כלומר במקו' קרוב ויבא למחר ויעיד עליה שהיא טהורה:

מובטחין אנו וכו' ולא ביו"ט. מפני הטורח:

אתיא דר"א בר' צדוק. דמתניתין כר"ג בפ"ק בהלכה ו:

כמה דר"ג מה שני בין חולין לתרומה. שמחלק בין חולין לתרומה כדקאמר התם חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש כך ר"א בר' צדוק אמר דמחלק בזמן ביעור בין חולין לתרומה וא"כ כמה דתימר תמן דאיפסקא הילכתא שם כר"ג ה"נ דכוותה הלכה כר"א בר' צדוק:

מתני' ההולך. בארבע' עשר:

ואם לאו. שאין שהות כל כך יבטל החמץ בלבו דמדאורייתא סגי בכך:

להציל. את ישראל הנרדף מיד הגייס וכו' יבטל בלבו ואפי' יש שהות לחזור ולבער:

ולשבות שביתת הרשות. שהולך לשמוח ביו"ט בבית אוהבו או קרובו ולניח שם יחזור מיד לבער ואחר כך אם יכול לילך ילך:

גמ' בא וראה מה גדול הוא השלום. דקחשיב במתני' מילת בנו ושחיטת פסחו שהן בחיוב כרת וסעודת אירוסין בבית חמיו שאינה אלא מצוה דרבנן בעלמא ומפני השלום ומשוה אותה לדינא עם אלו דאית בהו חיוב כרת:

מילת בנו ושחיטת פסחו. אם היום שתיהן לפניו מי קודם מהן למצוה:

אפילו יכול וכו'. אלהציל מן הגייס קאי שאפי' יש לו שהות לחזור ולבער ולהציל אחר כך אפי' כן א"צ לחזור ולבער אלא מבטלו בלבו דאל"כ מאי קמ"ל אטו לא ידעינן דפקוח נפש גדול הוא ואפי' שבת הוא דוחה:

אפילו יכול לילך ולשבות ולחזור ולבער. כצ"ל הא דקתני ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד אפי' יש עדיין שהות לקנות שביתה ולחזור ולבער וכמ"ד דביעור חמץ עד שתחשך:

שאין שביתת הרשות אצל רבו וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ולפרש דהא דקתני שביתת הרשות אל תאמר שלילך אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה ללמוד ממנו נמי רשות מיקרי לגבי מצות ביעור חמץ הלכך קאמר דלא היא כדמסיים ואזיל:

כך שנה רבי וכו'. כלומר כך היה שונה רבי מעיקרא אבל נמנו וגמרו בעלית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה מפני שמביא לידי מעשה:

יזכי בטיבריה. שיזכה בתורה ללמוד אצל ר' יוחנן שהיה בטבריא:

גמל הוא חסד. מטפל ומתעסק הוא עם צרכי קבורת מתים ושלח ליה אביו ואמר המבלי אין קברים בקסרין במקום שהי' ר' אבהו שם שלחתיך וכו':

אבל אין שם מי שיעשה. מצוה זו אשר לפניו המעשה היא קודם להתלמוד:

דלמא. מעשה בר' חייה וכו' שהיו מתאחרין לבא גבי רבי אליעזר ללמוד בהשעה הקביעה ושאל להן היכן הייתם והשיבו שגמלו חסד עם המת וא"ל וכי לא היו שם אחרים שיתעסקו בו וא"כ התלמוד הוא קודם והשיבו מגור הוה שכן שלהם היה מלשון משכנתה ומגרת ביתה ולא הי' אצלם אחרים שיתעסקו עמו:

מתני' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש. ונפסל ביוצא דירושלים מחיצה היא לאכילת קדשים קלים:

אם עבר הצופים. הוא שם מקום שמשם יוכל לראות ירושלים והמקדש מרחוק ולפי שאין כל סביבות ירושלים נראין כל כך מרחוק מפני ההרים כדכתיב ירושלים הרים סביב לה:

שורפו במקומו. ולא הטריחוהו חכמים להחזירו ולשורפו בקדש כדין כל הקדשים הפסולין שמצותן לשרוף בקדש ואם לאו חוזר וכו':

זה וזה. חמץ שנזכר שיש לו בתוך ביתו דלעיל ובשר קדש דהכא:

כביצה. אבל בפחות מזה בחמץ מבטלו בלבו ובשר קדש שורפו במקומו ומסיק התם דלרבי מאור גרסי' זה וזה בכביצה דקסבר חזרתו כטומאתו מה טומאת אוכלין בכביצה אף בחזרתו כן ור' יהודה הוא דסבירא ליה זה וזה בכזית דקסבר חזרתו כאיסורו שהוא בכזית:

וחכמים אומרים בשר קדש בכזית. כדמפרש טעמא הכא בגמרא משום דבשר קדש אין לו תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנתא בביטול לא החמירו עד כביצה והלכה כחכמים:

גמ' כתיב ביום ההוא וכו'. איידי דקתני צופים במתני' דעכשיו אין ירושלים נראה מרחוק בכל סביבותי' בשוה מייתי להאי קרא דדריש ריב"ל שעתיד הקב"ה להוסיף על מדת ירושלי' עד ו' שעות יותר דכתיב מצילת הסוס עד שהסוס רץ ואינו עושה צל מצדדיו אלא הצל הוא תחתיו דבחצי היום כשהשמש באמצע הרקיע אין צל האדם והבהמה נוטה לצדדין אלא נראה כאלו הוא תחתיו:

אם קדש הוא ישרפנו במקומו. כלו' דקאמרת שיצא מירושלי' ונזכר שיש בידו בשר קודש ואם דאכתי קרית ליה קדש אף על פי שנפסל ביוצא בתמיה ולמה לא ישרפנו במקומו ומשני שכן מצינו אפי' נפסל בירושלים כגון שנטמא כדתנן לקמן בפ' כיצד צולין נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה ולא קאמר ישרפנו במקומו במקום אשר נטמא אלא להראות דכל פסולי קדש מצותן לכתחלה לשרפן בקדש:

ההן יוצא מה את עביד ליה וכו' בעלמא קאי ומשום דשקיל וטרי הש"ס בסוף מכלתין אם גזרו טומאה על בשר קדש שנפסל ביוצא כמו דגזרו על הפיגול הנותר שיטמא את הידים והשתא בעי הכא אי אמרת בזה היוצא גזרו ג"כ טומאה עליו מכל מקום איכא למיבעי מה את עביד ליה היאך אתה מחשיב לטומאה זו. ומשום דאשכחן פלוגתא דב"ש וב"ה בשלהי פ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשים שנטמא דלב"ש בין שנטמא באב או בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. ולב"ה הכל ישרף בחוץ חוץ משיטמא בולד הטומאה בפנים. וזה בשר קדש היוצא אם כנטמא בחוץ מחשבת ליה או כמו שנטמא בפנים והואיל וקילא טומאתו א"כ ישרף בפנים כמו נטמא בולד הטומאה לב"ה:

אמר ר' יוסה. מסתברא דמכיון שנמצא פסול מחמת מקומו שיצא חוץ ממחיצתו והשתא הוא כמו שנטמא א"כ נעשה כמו טמא בחוץ ולב"ה ישרף בחוץ:

אמר ר' יוסי בר' בון. ומאי תיבעי לך דהבעיא מעיקרא לאו בעיא היא שהרי טהור הוא דבר תורה אלא את הוא שגזרת עליו טומאה הואיל ונפסל ביוצא וא"כ לא דייך שגזרת עליו טומאה מדבריהם אלא שאתה מסתפק ומבקש לעשותו כמו טמא בחוץ ולהחמיר עליו שלא ישרף אלא בחוץ בתמיה אלא ודאי כמו טמא בפנים מחשבינן ליה. ולב"ה דקאמרי מה שנטמא בולד הטומאה בפנים משרפין בפנים אף בשר קדש שפסול ביוצא בפנים הוא דשרפינן ליה:

אית תניי תניי ומחליף. אפלוגתא דר"מ ור' יהודה במתני' קאי דיש שונה דמוחלפת השיטה לר"מ זה וזה בכביצה ולר' יהודה זה וזה בכזית ור' יעקב בשם ר' יסי שונה כמתני' דהכא:

אמר ר' יודן סימנא הוא. כדתנן אנן במתני' הכא מן ההיא דמתני' דפ"ז דברכות עד כמה מזמנין דר"מ הוא דקאמר עד כזית אלמא דכזית חשיבא לי' וה"נ זה וזה בכזית הוא דקאמר ולר' יהודה הוא דלא חשיבא ליה עד שיהא כביצה כדהתם:

תני פחות מכאן. לד"ה מאי דאית ליה אין מטריחין עליו שיחזור אלא שורפו במקומו בקדש:

מה בין זה לזה. לדברי חכמים וקאמר זה יש לו ביטול וכו' כדפרישית במתני':

עד כדון בשר קדש. אהא דתני פחות מכאן אין מטריחין עליו קאי דמשמע דאף בחמץ כן מדקתני סתמא ועד כאן בבשר קדש שפיר היא דמכיון דלית בי' כשיעור אין מטריחין עליו דמאי איכפת לן ישרפנו במקומו אלא חמץ מנין לך שהוא כן דנימא אם הוא פחות מכביצה אין מטריחין עליו הא מיהת כזית אית ביה ויכול לקיים בו מצות ביעור וקאמר ר' יוסי בר' בון דמן מה דתנינן וכן מי שיצא מירושלים משמע דדמיין להדדי בענין שיעור החזרה א"כ הדא אמרה דמה דנפיל להדין כל מה שנופל בדין השיעור לזה נופל לזה וכמו דבבשר קדש לא מטריחינן ליה לחזור בפחות מכשיעור כך הוא גבי חמץ ויבטלנו בלבו ודיו:

הדרן עלך ואלו עוברין