מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות. היום עושין אבל מחצות ולמעלה לאו במנהגא תליא מילתא אלא אסור הוא בכל מקום כדמפרש הכא בגמ' לטעמא דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב והואיל וזמן שחיטת הפסח אחר חצות הוא אין האיסור אלא מחצות ולמעלה. והאידנא אף על גב דבטל זה הטעם הגזירה לא בטלה. ועוד איכא טעמא אחרינא ואף בזמן הזה כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ותיקון מצה לצורך הלילה שמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. מפרש בגמרא דה"ק דההולך ממקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואף על פי שהוא עכשיו במקום העושין לפי שהטעם להא שאמרו אל ישנה אדם ממנהג העיר אשר בא לשם מפני המחלוקת הוא שלא יאמרו זה שבא לכאן חולק עלינו וכאן ליכא מחלוקת שהרואה אותו שאינו עושה מלאכה יאמר אדם בטל הוא דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא בכל ימות השנה. ומפקינן דהא דתנן ונותנין עליו חומרי המקום שיצא משם היינו בשדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור למקומו נוהג הוא לעולם כמנהג המקום שהלך לשם בין לקולא ובין לחומרא:

גמ' ת"ל ובשלת ואכלת. דמשמע אין עליך אלא מצות אכילתו אבל הזביחה יכול אתה לעשות ע"י שליח ושלוחו של אדם כמותו וא"כ מה ת"ל תזבח ללמד שתהא כאלו אתה עוסק בזביחתו ובעשייתו ולא במלאכה אחרת לפי שאינו בדין וכו' אבל אסרו וכו' כלומר דמכאן למדו ואסרו מלעשות מלאכה מחצות ולמעלה כדמסיק לקמן שאין הפסח קרב אלא מו' שעות ולמעלן:

כהדא דתני. במגילת תענית ומייתי לה לקמן בפ"ק דמגילה. להן אמרו כל אינש וכו' כדמפרש ואזיל שהאומר הרי עלי עצים וכו' היום אסור וכו' בו ביום:

אמר ר' יונה אילין תמידין וכו'. גרסי' להא בפ"ד דתענית על המתני' דמעמדות ומשמרות ומפרש להטעם שהתקינו אותן לפי שאם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לעמוד על קרבנותיהן של כל יום ויום זה אי אפשר חדא דלית כתיב וכו' ועוד אם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין ממלאכה בכל יום בשביל קרבן התמיד שיש לכל ישראל בו א"כ הא דכתיב ואספת דגנך מי אוסף וכו' אלא לפיכך הוא שהתקינו וכו' ומייתי לה הכא משום האי דקאמר אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וכו'. ולקמן פריך על זה קרי פסח וכו' ומשני:

עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלים. וכך הוא הגירסא בתענית שם וכלומר שמעמד אחד היה מירושלים והיה באותו מעמד עשרים וארבעה אלף מאנשי ירושלים תמיד:

וחצי עמוד מיריחו. חצי המעמד אחד היה מיריחו:

בשביל לחלוק כבוד לירושלים. שאין מעמד שלם ממקום אחר כמו מאנשי ירושלים בתוכה:

וישראל מוכיחין על עצמן וכו'. כלומר הישראלים מהמעמד הן הן בשביל שליחות של כל ישראל שאינן יכולין כולן לעלות לירושלים בכל יום:

וכל הקהל משתחוים והשיר משורר וגו'. פסוק הוא בד"ה גבי יחזקי' המלך שהקריב קרבנותיו ודריש ליה על עיכוב לכולן בשעת הקרבן:

ולכפר על בני ישראל. מיותר הוא דהא כתיב לעבוד וגו' הלכך דריש ליה על שיר הלוים בשעת הקרבן ומכאן שמעכב כפרה מדכתיב ולכפר גביה כדמסיק ואזיל:

הרי פסח וכו' אדלעיל מהדר ואם דילפינן מקרא שאסור במלאכה ביום הקרבת הקרבן ומפני מה תלי איסור מלאכה בערב פסח קודם חצות במנהג הרי פסח קרבן של כל ישראל הוא היום ולתסר בכל מקום כל היום:

אמר רבי אבהו שניא הוא קרבן פסח וכו'. ור' אבהו גופיה מסתפק ובעי דמעתה אם אמר הרי עלי עולה להקריב משש שעות ולמעלה והיינו קודם לתמיד של בין הערבים אם מותר הוא לעשות מלאכה מו' שעות ולמטן כלומר קודם ו' שעות דעכשיו דומיא דפסח היא וקאמר ר' יוסה דלא דמיא דפסח אינו כשר אלא מו' שעות ולמעלה ואם הקריבו בשחרית אינו עולה לפסח אבל עולה שהקריבה בשחרית עולה הוא והלכך אפי' אמר הרי עלי להקריבה מחצות ולמעלה אסור במלאכה כל היום הואיל וזמנה כל היום:

כל הדברים תלו אותן במנהג אם מנהג קבוע היא כדקחשיב ואזיל ולהוציא מה שנוהגין בטעות:

באפקי שובתא. בכל הלילה של מוצאי שבת זה אינו מנהג אבל הנוהגין שלא לעשות מלאכה עד אם יפנה סדר התפלה של מוצאי שבת זהו מנהג נכון:

בתרייא ובחמשתה. בשני ובחמשי של כל שבוע אינו מנהג אבל של תענית צבור כאותן ששנינו במסכת תענית ונוהגות עצמן לאסור עד יפנה התענית ואפי' באותן שמותרין במלאכה מן הדין זהו מנהג:

יומא דערובתא. שלא לעשות מלאכה כל יום של הושענא רבה אינו מנהג ומן המנחה ולמעלה זהו מנהג מפני כבוד יו"ט האחרון של חג:

יומא דירחא מנהג. כך נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש:

דלא למישתייא מן דאב עליל. שנוהגות שלא לעשות השתי ולהטוות משנכנס אב זהו מנהג שבו פסקה אבן שתיה שנחרב המקדש וסמכו על הפסוק כי השתות יהרסון ממלאכה:

כל הדברים מנהג. מה שכבר נהגו אין מבטלין ממנהגם וכהאי דעצי שטים היו במגדל צבעיה והיו נוהגין שלא להשתמש בהן בשביל זכר לחורבן שהיה בנוי מעצי שטים ואמר ר' חנינא להשואלין היתר בהן מכיון וכו' שלא לשנות מה שכבר נהגו איסור:

וטועה בו באיסור. שאוסר על עצמו בטעות ואלו היה יודע שהוא מותר לא היה נוהג כך:

נשאל. כשהוא נשאל לחכמים על זה יכולין להתיר לו אבל אם הוא יודע שהוא מותר אלא שמחמיר על עצמו אין מתירין לו:

על ספסל של עכו"ם. שמוכר שם הסחורות יושבין עליו בשבת ולא חיישינן לחשדא:

להיות רוחצין שני אחין כאחת. דמתוך שהן מצויין זה אצל זה וכשהן ערומין נותנין עיניהן למשכב זכור:

בקורקדיו' בסנדלין מצופות זהב ולא חיישי' דילמא אתו לשלופינהו וכדי להראותן:

ולא סוף דבר פסח. לענין המנהג אלא אפי' כל מנהג וכאותן שקיבלו עליהן חרמי טבריה הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריה. והעושין גריסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו החמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן בחולו של מועד אע"פ שמן הדין מותר כמו ששנינו בסוף פ"ק דמ"ק וגרסי' להא התם:

ופריך ניחא גריסי ציפורין דשושי עכו שהניחום להם חכמים במנהגן ומשום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריה קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל שלא יהיו מצוין דגי' חיים לכבוד הרגל:

ומשני צד היא בחכה או במכמורת. דלא אוושא מילתא כמו צדי חרמים וא"כ אפי' כן אינו ממעטין בשמחת הרגל:

מיקל להון. מקלל אותן לאלו שנמנעו לעשות מה שהיא לשמחת הרגל:

גלו ממקו' למקו'. אלו שקיבלו עליהן לנהוג איסור אפי' הוא דבר מותר וביקשו עכשיו לחזור בהן ממנהגם מהו אם יכולין לחזור בהם. וקאמר הש"ס יביא זה כהדא וכו' שלא לפרש בים הגדול ג' ימים קודם השבת כדאמרינן לעיל בפ"ק דשבת:

ואתו בניהן ושאלו וכו'. וה"ה הכא שלא ישנו ממנהגם ואפי' הן עכשיו גולין ממקום למקום:

ואין אדם נשאל על נדרו. בתמיה ולא יהא אלא כנדר ויכולין לישאל על נדרו:

ומשני תמן בנדר בעלמא. משנדר הוא בעצמו נשאל ברם הכא אבותיהם נדרו:

ופריך כל שכן יהיו מותרין. שהרי הן לא נדרו בעצמו:

לא מן הדא. באמת לא אסר להן מזה הטעם שאבותיהן קבלו עליהן איסור אלא מן הדא טעמא דרבי תלמידו דר' יהודה הוה ור' יהודה אוסר מן הדין לפרוש בים הגדול קודם השבת:

אינו אסור משום בל תתגודדו. אמתני' מהדר דקתני מקום שנהגו וכו' וכי אין זה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שהללו יהו עושין כך והללו יהו עושין כך:

א"ל בשעה וכו'. כלומר אין משום בל תתגודדו אלא בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו כב"ה במה שהן מחולקין בדיני איסור והיתר וכיוצא בזה אבל הכא אינו אלא מנהג בעלמא שהללו נוהגין כך והללו נוהגין כך ומשום חומרא בעלמא. וג"כ אינו נראה כלל לשני אגודות אם אינו עושה מלאכה דכמה בטלני בשוקא:

ב"ש וב"ה אין הלכה כב"ה. בתמיה ותשובת ר"ל לר' יוחנן היא כלומר היאך מוקמית להענין לא תתגודדו על גוונא דמחלוקת ב"ש וב"ה הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וא"כ הללו שעושין כב"ש בלאו הכי לאו שפיר עבדי דלאו כהלכתא היא כלל:

א"ל בשעה שאלו עושין כר"מ וכו'. כלומר אי לא מצינן לפרש האסמכתא דדרשינן מלא תתגודדו על גוונא היכא דפליגי ב"ש וב"ה א"כ נפרש לה היכא דפליגי ר"מ ור' יוסי לדינא והללו עושין כך והללו עושין כך. וחזר ר"ל והקשה לו וכי ר' מאיר ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי ואכתי אעיקרא דדינא מאלו דעבדי כר"מ קשיא דתיפוק ליה דעבדי דלא כהלכתא:

א"ל ר' יוחנן תרי תניין תינון וכו'. כלומר אי משום הא ל"ק מידי דאשכחן טובא דפליגי תנאי אליבייהו ומר מתני לה בדר"מ ומר מפיק לה ומתני לדר"מ בדר' יוסי ודר' יוסי לדר' מאיר וכל א' וא' סומך על שמועתו לעשות כהלכה לפי מה שקיבל דאין כאן אלא משום לא תתגודדו:

ת"ל ר"ל לר' יוחנן הרי ר"ה ויה"כ דפליגי ר"ע וריב"נ בסדר ברכות בר"ה בפ' בתרא דר"ה ופלוגתייהו שייכא נמי ביה"כ ביובל כדתנן שם בפ"ג שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות. ולריב"נ כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע. ולר' עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. וקאמר התם בגמרא ביהודה נהגו כר"ע ובגליל נהגו כריב"נ והאיכא הכא משום לא תתגודדו. והכא לא שייך לומר מנהג בעלמא דהא הני דעבדי כמר לא נפקי ידי חובותייהו אליבא דאידך:

א"ל. ר' יוחנן שניא היא התם דהא קתני עלה שם שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא דלא פליגי אלא לכתחילה וכיון דבדיעבד דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד אין כאן משום לא תתגודדו:

הרי פורים הרי אלו קורין וכו'. ואיכא משום לא תתגודדו ונהי דמוקפים ופרזים מפורש בהדיא בהכתוב שע"י מעשה קבלו עליהן הללו בי"ד והללו בט"ו מ"מ אינך מהזמנים שנשנו במשנה בי"א ובי"ב ובי"ג ואלו קורין בי"א או בי"ב ואלו בי"ג והרי יש כאן אגודות אגודות:

א"ל מי שסידר את המשנה. ושנה לזמנים הללו סמכה למקרא דכתיב משפחה ומשפחה וגו' ללמד על הזמנים המתחלפים לפי מה שהן כאותן ששנינו שם:

ניחא. הא דקתני במתני' ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אגוונא דרישא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ולא ליעבד ואל ישנה מפני המחלוקת:

ממקום שאין עושין למקום שעושין. בתמיה אי אמרת אל ישנה א"כ ליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומשני דבאמת ויבטל ולא ליעבד ואין כאן משום לא ישנה מפני המחלוקת שהרי כמה בני אדם בטלין יש לו באותו מקום ולא מחזי כמחלוקת במה שהוא בטל ממלאכה:

ר' סימון בשם ר' יוחנן במתמיה כלו' דר' יוחנן נמי מפרש להמתני' כמו דשנינן והא דקתני ואל ישנה מפני המחלוקת בלשון בתמיה היא ואסיפא קאי או ממקום שאין עושין וכו' שהרי אל ישנה ממנהג המקום שאמרו לו מפני המחלוקת הוא שאמרו והרי אין כאן מחלוקת דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:

מתני' כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו. לחיה מן השדה וחייבין בני מקומו לבערו מן הבית כדדרשינן כלה לחיה כלה לבהמתך והוליך זה הפירות למקום שלא כלו עדיין חייב לבערן משום חומרי המקום שיצא משם ולא שייך כאן מפני המחלוקת דאין בזה מחלוקת כלל דאותן הפירות ממקום שכלו הן וכבר נתחייבו בביעור:

או ממקום שלא כלו וכו'. משום חומרי המקום שהלך לשם:

ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה. בבבלי מסיק דר' יהודה לחומרא הוא דפליג ופלוגתייהו בהא דפליגי תנאי בכ"ט דשביעית בכובש ג' מיני ירק בחבית אחת כדי להתקיים ושנים מהם כלו לחיה מן השדה והשלישי לא כלה דת"ק סבר שאוכל מאותן שכלו על סמך אותו המין שלא כלו הואיל והן בחבית אחת וה"ק ממקום שלא כלו למקום שכלו לגמרי חייב לבער אבל לא כלו כולן אלא מקצתן אוכל אף ממין הכלה ואפי' הן שני מינין שכלו משום דסומך על האחרון זה שלא כלה ור' יהודה אוסר משום דאמרינן לו צא והבא לך אף אתה מהמין שכלה ולא תמצא וא"כ אינו אוכל אלא מאותו המין שלא כלה בלבד ואותן שכלו חייב לבער וזהו כר"ג דפ"ט שם וכן הלכה:

גמ' כלו בטבריא וכו' מילתא דרבי יהודה מפרש דלקולא הוא דפליג שאומר אני הבאתי זה מצפורי שעדיין לא כלה ואם אין אתה מאמין צא והבא לך אף אתה ותראה שלא כלו שם:

ר' יהודה. דמתני' ור' יוסי דפרק ט' דשביעית שניהן אמרו דבר אחד:

דתנינן תמן. בשביעית:

אוכלין. בבית על המופקר שבשדה אבל לא מן השמור ואפילו אותו השמור הוא במקום שיכולה החיה לבוא ולאכול ממנה דסבירא ליה דבעי' שיהא מופקר לכל ור' יוסי מתיר אף על השמור בזמן שיכולה החיה לפעמים לאכול ממנו:

אמר לון וכו'. כלומר משום שאומר להן אני מן השמור הזה הבאתים ואותו מותר הוא ואם אין אתה מאמיני בא והבא לך אף אתה מאותה שדה פלונית שהיא משומרת לפניך ומ"מ יכולה החיה לפעמים לבוא שמה ולאכול מהן:

מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. וכגון במקום שלא נחשדו על הרביעה:

מקום שנהגו שלא למכור. שמחמירין על עצמן דלא ליתי לאקולי בבהמה גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות. ולפי שבהמה גסה מיוחדת היא למלאכה ויעשה הנכרי מלאכה בשבת בבהמת ישראל וע"י סרסור דליכא לאחלופי בשכירות שאין הסרסור משכיר או משאיל שרי למוכרה:

עגלים וסייחין וכו. ואפי' אותן השבורים אינן ראויין למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאחלופי בשלימין וגדולים שהן ראויין למלאכה ועוד שאף השבורין הן ראויין לפעמים למלאכה שמטחינן ברחיים:

ר' יהודה וכו'. ואין הלכה כר' יהודה:

בן בתירה מתיר בסוס. ובסוס העומד לרכיבה דכ"ע ל"פ דשרי כי פליגי בסוס המיוחד לעופות שהציידים מביאין עליו העופות לצוד בהן דבן בתירה סבר החי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם היא נושא א"ע הוא דאמרינן אבל עופות עבידי דמשרבטי נפשייהו. ואין הלכה כבן בתירא:

גמ' מותר לגדל. בתמיה והא תנינן בפרק מרובה אין מגדלין בהמה דקה בא" וקאמר ר' בא כגון מהיר וכו' שם מדבר לא"י והיא ט"ז מיל על ט"ז מיל ושם הותר לגדל בהמה דקה וכן אמר במרובה בהלכה ז' דהא דקאמר שם אבל מגדלין במדברות שבא"י היינו מדבר מהיר:

הוין. בני הישיבה בעיין מימר דמ"ד מותר למכור ס"ל נמי דמותר לייחד הבהמה אצל נכרי. וגרסינן להא בפ"ק דע"ז בהל' ו' עד סוף כל הסוגיא:

ומ"ד אסור למכור. ס"ל כהאי תנא דריש פ"ב דע"ז אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים לפי שחשודין על הרביעה:

ר' יונה וכו'. דחי לה דליתא להא דהוון בעי מימר אלא אפי' מ"ד מותר למכור אסור לייחד ודכ"ע אית להו הא דאין מעמידין:

מה בין למכור וכו'. מכיון דחיישינן לרביעה א"כ אף למכור אסור דבני נח מצווין על הרביעה וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול:

וקאמר דשאני מכירה. דהתם כשמוכרה לו הרי כבהמתו של עכו"ם היא והוא חס עליה לרובעה לפי שברביעה נעשית עקרה אבל כשמייחדה אצלו בהמתו של ישראל היא וחשוד הוא לרובעה ולפיכך אסור לייחד מקום וכו':

למה. מ"ט דקאמר מפני שהוא מוציאה מידי גיזה. ואינו מקיים בה מצות ראשית הגז:

הגע עצמך שהיתה עז ואין בה גיזה. ומשני דאכתי מוציאה הוא מידי בכורה שהוולדות יהו פטורין מן הבכורה ואף על פי שחוזר ולוקח מיד הנכרי אח"כ:

זכר. ואין כאן וולדות וקאמר דעכ"פ מוציאו מידי מתנות הזרוע ולחיים והקיבה:

מעתה. אי חיישית למה שהוא מפקיען מן המצות שהיה אפשר להתחייב בהן אח"כ א"כ אף חטין אל ימכור לו מפני שמוציאן ממצות חלה שהיה מתחייב בהקמח ויין ושמן אל ימכור לו מפני שהיא מוציאן מן הברכה אם היה נהנה מהן בתמיה אלא דליתא להאי טעמא:

בכל מקום וכו'. בהמה גסה יש בה חיוב חטאת שראויה למלאכה שיש בה חיוב חטאת לישראל וכשהנכרי עושה בה המלאכה בשבת עובר הישראל על שביתת בהמתו כדמסיק לקמן:

ואינו חולב ואינו גוזז. בתמיה וא"כ אף בבהמה דקה יש חיוב חטאת בשבת:

תמן. בבהמה דקה הוא מתחייב שהוא החולב והגוזז ואין הבהמה עצמה עושה מלאכה של חיוב חטאת ברם הכא בבהמה גסה היא עצמה מתחייבת כלומר שהיא גופה עושה המלאכה של חיוב חטאת כגון שחורשת וכיוצא בה ובכה"ג הוא דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

וכיון שהוא מוכרה לו וכו'. בתמיה ומאי חיוב חטאת דקאמרת:

ברם הכא וכו' עד חשיד עליה טעות הוא אגב שיטפא דלעיל ובע"ז ל"ג לה כלל:

א"ר אימי וכו'. היינו חיוב חטאת דקאמר לפי שלפעמים הוא מוכרה לו לנסיון על איזה ימים אם תיטב בעיניו ואם לאו יחזירנה לו וכשהוא מחזירה אח"כ נמצא בשעה שעבד בה הנכרי עבודה בהמתו של ישראל היתה ומתחייב בה משום שביתת בהמתו:

מעתה. נימא אם מוכרה לנסיון יהא אסור ושלא לנסיון אלא לחלוטין מותר ואמאי קסתים התנא במתני':

ומשני זו מפני זו. גזרו במכירה לחלוטין משום מכירה לנסיין:

עבר וכו'. בעיא היא אם עבר ומכר במקום שנהגו שלא למכור שום בהמה אם קונסין אותו הואיל ואינו אלא מנהג משום חומרא וקאמר הש"ס דכשם שקונסין להלכה אם עבר בדבר שהוא מן הדין כגון המטיל מום בבכור כך קונסין אם עבר על מנהג המקום:

מנין שקונסין בו למנהג. וקאמר מהאי עובדא דר"ל שמעינן לה:

וקנסיה בכיפלא. שיהדר אח"כ שיחזור לו הנכרי הגמל ואפי' יהא צריך ליתן לו בכפל הדמים אשר לקח ממנו וכדמפרש ר' יוסה בר' בון שהסרסור מכרו לנכרי. ולהסרסור הוא שקנסו דאלו להמוכר עצמו לאו משום מנהגא הוא דמדינא הוא דאסור בהמה גסה והגמל עומד למשא הוא אלא ע"י הסרסור הוא שמכרו ומדינא שרי וקנסו משום מנהגא בעלמא שהיו נוהגין שם שלא למכור בהמה גסה אפי' ע"י סרסור:

והוה צווחין ליה. היו קוראין להסרסור הזה לגנאי ברא דמסרסר לארמאי:

מה. ושואל הש"ס מה הפסק הזה דר"ל אם כר"י ס"ל ולא כרבנן דתני בתוספתא ריש פ"ב דבכורות וחסר כאן בהעתקה וה"ג התם הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאיני רשאי והמשתתף לו והניתן לו בשותפות והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה ר' יהודה אומר אף המקבל מן הנכרי אף על פי שאינו רשאי ה"ז מעלה בשויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי ה"ז מעלה אותו ואפי' עשרה בשויו ליתן דמיו לכהן וחכ"א הואיל ואצבע הנכרי באמצע שידו בו לעולם נפטרה היא מן הבכורה. קתני מיהת דלר' יהודה במקום שאינו רשאי כגון שנותן לו בקבלה דהוי כמוכר לנכרי בהמה גסה דאע"ג דמדינא פטור מן הבכורה שהרי יד הנכרי באמצע אפי' כן קונסין אותו ומעלה להנכרי ליתן לו כמה וכמה בשויו כדי שיתן הבכור לכהן. ודמיו לכהן דנקיט לאו דוקא הוא אלא כלומר הבכור שהוא בדמיו ושוויו יתן לכהן:

רשב"ל כר' יהודה. כלומר דקאמר הש"ס אין דרשב"ל כשיטתיה דר' יהודה:

ורובה מן דר' יהודה. ועדיפא דידיה מהא דר"י ומחמיר טפי דאלו ר' יהודה לא קאמר אלא משום הלכות בכורה דמדאורייתא היא וקניס היכא דהפקיעו מן הבכורה. ומה דאמר ר"ל בהלכות בהמה גסה דעיקר איסור המכירה אינו אלא גזירה דרבנן:

אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות. אבל אם יכולה היא להתרפאות מודה ר' יהודה שאסור דהא לבתר דמיתרפיא חזיא למלאכה:

והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו. וכיון דסבירא לך ביכולה להתרפאות אסור משום דלבתר הכי תיחזי למלאכה א"כ הכי נמי בשאינה יכולה להתרפאות דהא חזיא לרביעה ויולדת ולכשיוליד העובר חזי נמי למלאכה:

בשבור זכר וכו' אמרו לו והרי מביאין לו נקבה וכו'. ואכתי חזי לעוברין הוי:

זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע. עוברין לנכרים ואף לר' יהודה קאמר דש"מ דאסור למכור עוברין שבבהמה לנכרי כמו שאסור למכור לו הבהמה עצמה דהא ר' יהודה השיב אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר אלמא היכא דאיכא חששא דעוברין להדיא סבירא ליה לר' יהודה נמי דאסור:

תמן תנינן. בריש בכורות:

לית הדא אמרה. שאסור להמציא להן עוברים. כצ"ל וכך הוא בע"ז וכי לאו ש"מ מהאי מתניתין שאפי' עוברין אסור למכור להן דהא קתני אע"פ שאינו רשאי וכלומר דש"מ דלכ"ע הוא אסור דאף ר' יהודה לא פליג אלא בשבירה:

כבר קדמך ר' אבון. דקאמר לעיל זאת אומרת וכו' וכדאמרן דמדייק שאף ר' יהודה מודה שאסור למכור עוברין להן:

לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר וכו'. כצ"ל וכ"ה שם לפי שהסוס זכר מסוכן הוא שדרכו להרוג בעליו במלחמה ולפיכך מותר למכור אותו להם כדי להוציאו מביתו:

יש אומרים וכו'. לפרושי הא דקאמר שהורג בעליו במלחמה יש אומרים מפני שהוא רץ אחר הנקבה שרואה אצל השונאים ורץ במקום הסכנה וי"א מפני שעומד ומשתין ואין בעליו יכולין להציל עצמן ולברוח במקום סכנה:

מה ביניהון. בין הני טעמי סוס הסריס איכא בינייהו:

דברי חכמים. ולדברי חכמי' שחוסרין בסוס מפרש ר' אחא דטעמייהו משום שלכשיזקין חזי למלאכה דכידנו ברחיים וטוחן בשבת ולקמן מפרש לה:

בן בתירה ור' נתן אמרו דבר אחד. דסבירא להו דאף בשאר בעלי חיים אמרינן שהחי נושא א"ע כדלקמן:

דתני. בתוספתא דשבת:

חייב דלא אמרי' חי נושא את עצמו אלא באדם אבל לא בבהמה וחיה ועופות:

ר' נתן אומר וכו' חיים פטור. דס"ל אף בבהמה חיה ועופות אמרי' חי נושא את עצמו והיינו כבן בתירה דמתיר אפי' בסוס המיוחד לעופות כדפרישית במתני':

רבנן וכו'. כלומר דפריך אי הכי דפליגי בן בתירה ורבנן בסוס המיוחד לעופות וא"כ לרבנן אית להון משום חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה הכין בתמיה שהשיבו לו לבן בתירה דלכשיזקין כודנו וכו' תיפוק לי' דלדידהו במאי דפליגי חיוב חטאת אית ביה ומשני בשיטתו של בתירה השיבוהו לדידן בלאו הכי חיוב חטאת איכא אלא דלשיטתך דאמרת דאף בכל בעלי חיים חי נושא א"ע אינו אסור אלא משום שבות אף אנן נימא לך דמ"מ שייכא חיוב חטאת בסוס דלכשיזקין כודנו ברחיים ומטחינו בשבת:

בשיטתך שאת אומר משום שבות וכו'. כך הגי' בע"ז ולגי' דהכא היינו הך דהלכות בהמה גסה אינה אלא משום שבות במקום דליכא מלאכה בשעת המכירה לבן בתירה אומר אני שהוא אסור למכור הסוס להן משום שני דברים:

משום כלי זיין. מפני שהנכרי מלמדו להרוג ביד את הנופלים ואף שיש עדיין חיות בהם:

ומשום הלכות בהמה גסה. כדאמרן דחזי למלאכה כשיזקין:

ותני כן וכו' מאן תניתה רבי. דלדידיה גם בחיה גסה שייכי הני טעמי ומדינא אסור למכור להן חיה גסה כמו בהמה גסה:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמר ר' ביסנא בשם רב דלא ס"ל להא דרבי אלא חיה גסה כבהמה דקה וליכא איסורא מדינא אלא במנהגא תליא מלתא:

מתני' מקום שנהגו שלא לוכל. משום שמא יאמרו מבשר פסח הוא זה ונראה כאלו אוכל קדשים בחוץ:

מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יוה"כ וכו'. בגמרא קאמר שניהם לדבר אחד נתכוונו שהאומרים להדליק כדי שימנע מתשמיש המטה לפי שאסור לשמש מטתו לאור הנר והאומרים שלא להדליק שמא יראה את אשתו ויתאוה לה:

ומדליקין בבתי כנסיות וכו'. בכל מקום שאין איש ואשתו מתייחדים שם:

גמ' אפילו בשר עגל. צלי שאין הפסח בא ממנו אין אוכלין לפי שאינו ניכר כשהוא צלוי:

סברין מימר אפי' ביצה. צלויה ואפי' קולקוס והוא מין ירק וצולין אותו בשמן:

א"ל לא היא אלא שיהא מין בשר מן הטעון שחיטה שיכולין לטעות ולומר שהוא מבשר הפסח:

מדליקין. מפני כבוד השבת:

ר' יוסי וכו' בשם ר' שמואל בר נחמן. דקאמר לה בשם ר' יונתן ור' חזקיה וכו' קאמר לה בשם ר' שמואל בר נחמן גופי' דמקום שנהגו להדליק יותר משובח הוא ממקום שנהגו שלא להדליק משום דכבוד יו"ט הוא תדע לך וכו' שאם חל בשבת לד"ה מדליקין אלמא דאור הנר לכבוד הוא:

תדע לך שהוא כן. שמשובח הוא המדליק שמתוך שהאיש הזה צנוע הוא וכו'. וקאמר הש"ס דאי משום הא לא איריא דבין כמ"ד מדליקין וכו' שניהן לדבר הזה נתכוונו ומפני הרגל עבירה וכו' כדמסיק ואזיל:

שהוא רואה. הנר ומתבייש לשמש ומ"ד אין מדליקין שלא יראה אשתו ויתאוה לה:

ובתי מרחציות. שאין שם אשתו לפניו:

לכן צריכה וכו'. לא איצטריך אלא אפי' במקום שנהגו שלא להדליק מחששא דאמרן מדליקין דמהו דתימא ליגזור בבתי מרחצאות שהרי אין רחיצה ביוה"כ ומפני מה נכנס לשם. אם לא שדעתו להתייחד עם אשתו קמ"ל דלא גזרינן אלא במקו' שאשתו מצויה בביתו:

מהו להדיח כבשים ושלקות. ממיני ירק שבשאר יוה"כ מותר להדיחן מן המנחה ולמעל' כדי להכינן לערב מיד כדלקמן ואם חל להיות בשבת מהו:

בשם ר' אלעזר. טעמיה דמתיר שהרי מה טעם אמרו מדיחין אותן ביו"כ מן המנחה ולמעל' מפני סכנה הוא שלאחר התענית לא יהי' לו פנאי כל כך ואפשר שיש בהם תולעים ויבא לידי סכנה ולפיכך התירו לקנב הירק ולהדיחו וא"כ וכי שניא היא סכנה בין יוה"כ שחל להיות בשבת או שחל להיות בחול ואם מותר בזה מותר בזה מפני הסכנה:

מתניתא פליגא על ר"א. דתנינן בפ"ט דמנחות גבי חילוק לחם הפנים יה"כ שחל להיות בשבת החלות מתחלקות להכהנים לערב אלמא דחיישי' ביה"כ בשבת מן המנחה ולמעל' ואינן מתחלקות אלא לערב:

ומשני שנייא היא. התם שע"י שהוא דבר קל לאכלן שהרי הן אפויות חיישינן שמא ישכח שהוא יוה"כ ויאכל אבל הכא אינן ראויות לאכילה אלא שהוא מכינם שיהא ראוין לערב מיד:

מתניתא דר' אלעזר פליגא עלוי. כלומר מה ששמענו מר"א גופיה דהוה תני חדא ברייתא היא קשיא עליה דתני יה"כ שחל להיות בשבת שבתון שבות ובחול שבתון שבות. וכלומר נאמר בשבת שבתון שבות ונאמר ביום הכפורים שבתון שבות ולמה נאמר אי משום מלאכה הרי כבר נאמר לא תעשה כל מלכה אלא לומר שאפי' מדבר שאינו מלאכה ממש אתה שובת כך דרשו בברייתא והשתא קשיא כדמסיק אם בחול אתה שובת אמאי הצריכי לדרוש הכי ביה"כ שחל להיות בשבת שהרי אם יוה"כ שחל להיות בחול אתה שובת מכל דבר אם חל להיות בשבת לכ"ש:

לא צורכה דלא וכו'. אלא ודאי לא איצטריך אלא להא שאפי' דברים שאת מותר לעשות ביה"כ שחל להיות בחול ואיזו זו הדחת כבשים ושלקות שהתירו בשאר יה"כ מן המנחה ולמעלה את שובת עליהן אם חל להיות בשבת וקשיא לר"א:

נראין דברים. דמה שהתירו להדיחן ביה"כ שתל להיות בחול דוקא בדבר שדרכו לבא בצונן לאכילה כגון הירקות שאוכלין אותן כשהן חיין בחומץ ובשמן ומדיח אותן שיהו מזומנין לערב:

אבל דבר שדרכו לבא ברותחין. שמבשלין אותן בערב כדי לאוכלן א"כ למה נתיר להדיחן מן המנחה ולמעלה שהרי יכול לעשות זה בערב:

דעד דהאי דא גלשה הוא מקנב. כלומר עד שיהא זה רותח שהרי בלאו הכי ממתין הוא עד שיהו המים רותחין ובתוך כך הוא מקנב ומתקן אותן:

אמר ר' מנא דלא היא. שאם אתה אומר כן להמתין בכך עד הערב:

אף הוא מתבייש. כלומר שמתעכב מלשון ויחל עד בוש הוא. ולא מקנב כלל שממהר בערב לעשות התבשיל ונמצא בא לידי סכנה אם מפני התענית שמתעכב הוא או מפני התולעים שבירק אם אין לו פנאי לקנב ולהסירן:

מהו להדיח וכו'. ביה"כ שחל להיוח בחול:

מהו מימר לחליטה. לנכרי העושה מיני חליטה ברותחין אם מותר לומר לו מן המנחה ולמעלה עביד לי חליטה שיהא מוכן לערב מיד:

עביד לי תופין. לחם אפוי מלשון תופיני מנחת פתים:

זה אוכל נפש. והתירו לומר לו מן המנחה ולמעלה כדי שיהא מזומן לערב מיד אבל פתילה להדליק אינו אוכל נפש ויכול להמתין ולעשותה בערב:

מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב. ואין חוששין משום אבילות:

ובכ"מ ת"ח בטלין. שמחמירין על עצמם שלא יסיחו דעחם מהאבילות:

רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. כך הוא נוסחת המשניות ומפרש בבבלי דה"ק שאם ירצה כל אדם לעשות עצמו בזה כת"ח רשאי ולא מיחזי כיוהרא שהרואה אותו בטל אומר מפני שאין לא מלאכה לעשות. ולפי נוסחא דהכא יעשו כל אדם וכו' מפרש בגמרא דכמתמיה הוא על דברי הת"ק דקאמר בכ"מ ת"ח בטלין א"כ יעשו כל אדם עצמן כת"ח ויחמירו על עצמן דבדבר של צער לא שייך מיחזי כיוהרא ומ"ש ת"ח דנקיט אלא כל עצמן של חכמים לא גזרו בטילה ממלאכה בת"ב כלל. ואין הל' כרשב"ג:

גמ' כמתמיה. הוא דקאמר רשב"ג וכו' כדפרישית במתני':

מתני' וחכמים אומרי' וכו'. חכמים ס"ל דעשיית מלאכה בע"פ קודם חצות לאו במנהגא תלייא מילתא אלא מקומות יש שחלוקין בדינא שביהודה היו מתירין ועושין מלאכה עד חצות ובגליל היו אוסרין ולא עשו כל עיקר ואפי' קודם חצות:

הלילה. לדברי האוסרין כל היום פליגי דב"ש אוסרין כמו מלאכה האסורה בי"ט שאף הלילה אסורה וב"ה מתירין עד שתנץ החמה בי"ד דמידי דהוה אתענית שהיום אסר באכילה והלילה שלפניו מותר:

גמ' הא יום אסור. אבגליל קאי דלדידהו לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בליל י"ד הא יום אסור לד"ה:

ומנין וקאמר ר' הושעיה. יום פסח הוא לה'. מדכתיב ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח הוא לה' משמע דכל יום י"ד נקרא עשיית הקרבן פסח ואסור במלאכה כדאמרי' ריש פרקין אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב:

שני תלמידי חכמים שנו אותה. המתני' דריש פרקין דתלו אותם במנהג והמתני' דהכא דאיכא דאסרי כל היום תרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנה זו:

אשכחית אמר תלתא אינון. אשכחן הכא דתלתא תנאי חלוקין בדבר:

חד אמר אסור. כל היום מדינא כהאי דאנשי גליל:

וחד אמר. מותר קודם חצות כאנשי יהודה וחד אמר דבמנהג תליא כתנא דריש פרקין:

מתני' ר"מ אומר כל מלאכה וכו'. מפר' בגמרא ובלבד שהיא לצורך המועד אז אם התחיל בה קודם לי"ד גומרה בי"ד ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אבל כל שאינה לצורך המועד תלייא במנהגא ולא יתחיל בתחלה בי"ד במקום שנהגו שלא לעשות ואפי' המלאכה היא לצורך המועד:

החייטין. מפרש בתוספתא והובאה בגמרא שכן מצינו קולא בהו בחולו של מועד שההדיוט תופר כדרכו והלכך בי"ד דקילא טפי אפי' אומן שרי בכ"מ:

והספרין והכובסין. שכן הבאין ממדינת הים והעולין מטומאה לטהרה וכיוצא בהו התירו להן חכמים לספר ולכבס בחולו של מועד ובי"ד דקיל טפי שרי לכל הספרים והכובסין:

אף הרוצענים. שכן עולי רגלים התירו להן להיות מתקנין מנעליהם בחה"מ וחכמי' ס"ל אין למידין תחלת מלאכה לעשות מנעלים חדשים מסוף מלאכה תיקון מנעלים של עולי רגלים. והכא בגמ' קאמר עולי רגלים לא שכיחו דעבדי להא לפי שרובן עשירים היו ובבהמה היו עולין ולא היו צריכין לתקן ולעשות זה במועד עד שיבאו לביתם:

גמ' ר"מ אומר וכו' ובלבד וכו'. כדפרישית במתני':

וחכ"א וכו'. תוספתא היא בפ' שלישי כדפרישית במתני':

מתני' מושיבין שובכי' לתרנגולין בי"ד. עושין להם מקום לעמוד שם כמו שעושין שובכין ליונים:

תרנגולת שברחה. מעל הביצים שישבה עליהם מחזירין אותה למקומה ומשום הסיפא דלקמיה נקט לה שאם מתה מושיבין אחרת תחתיה ואף על גב דאיכא טירחא יתירה להושיב תרנגולת אחרת על הביצים שהוחמו. והך דינא תרנגולת שברחה כו' במועד איירי וכגון שישבה עליה שלשה ימים כדקאמר בגמרא שאם לא יחזרוה יפסדו הביצים:

גורפין מתחת רגלי הבהמה. הזבל ומשליכו לחוץ בי"ד:

ובמועד. שהוא חמור אין משליכין לחוץ אלא מסלקין הזבל לצדדין:

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן. בי"ד ואע"פ שאינן לצורך המועד:

גמ' מושיבין וכו' הא במועד אסור. כלומר הא דנקט בי"ד גבי מושיבין לדיוקא קתני דאלו במועד אין מושיבין וקמ"ל דסיפא תרנגולת שברחה וכו' במועד הוא דאיירי כדלקמן והלכך מפסיק התנא בין הך בבא דנקט בי"ד בהדיא ובין בבא דסיפא דאף במועד מותר אם יש כאן הפסד ביצים:

אין מרביעין וכו'. תוספתא היא בפ"ב דמ"ק:

לבקורת. במקום שהבקר עומדין והיא נרבעת שם מאיליה:

שלא תיצן. שהחמורה כשתובעת ואינה נרבעת מצטננת היא:

תרנגולת וכו' והן שיחזירוה שלשה ימים למרודה. ודוקא אם מחזירין אותה עד שלשה ימים משמרדה וברחה אבל טפי לא דכבר נפסדו הביצים ואין החזרה מועלת כלום:

ואם מתה וכו' והוא שישבה על ביצה ג' ימים מעת לעת. דוקא אם הראשונה ישבה על הביצים ג' ימים דאז כשמתה מושיבין אחרת תחתיה לפי שכבר הוחמו ואם לא יהו מושיבין אחרת עליהן יופסדו לגמרי:

מתניתא אמרה כן שלשה עשר ארבעה עשר חמשה עשר וכו'. כלומר מדיוקא דמתני' שמעי' הכי דכשכבר ישבה עליהן ג' ימים עסקינן דהא ודאי הך סיפא במועד הוא דאיירי שהתירו חכמים לעשות לדבר האבד אם לא יעשה. ומדקתני ברישא מושיבין שובכין בי"ד ש"מ דוקא שובכין והוא מקום עמידתן עושין בי"ד אבל לטרוח ולהושיב התרנגולת על הביצים אסור אף בי"ד ואם כן סיפא דאיירי במועד וכדאמרן ומסתמא בתחילת מועד שהוא יום י"ו איירינן שהוא התחלת ההיתר לענין זה ונמצא שתרנגולת זו ע"כ שהושיבו אותה בי"ג דהא אמרי' בי"ד אסור להושיב לכתחלה והרי כאן ג' ימים שעברו עליה י"ג וי"ד וט"ו ואם מתה בי"ו שהיא התחלת המועד מושיבין אחרת תחתיה:

ומקצת היום ככולו. כלומר אע"ג דג' ימים מעל"ע בעי' ואם הושיבו אותה ביום י"ג אין כאן ג' מעל"ע שלימין לפיכך קאמר דהא ל"ק דמקצת היום ככולו. ולא דין דמקצת היום ככולו קאמר וכדאמרי' בעלמא דהא מעל"ע קאמרי' ובכה"ג לא שייך מקצת היום ככולו אלא דלענין החשבון הג' ימים מעל"ע הוא דקאמר וכמפרש דבריו הוא דלא תימא דוקא אם הושיבו אותה בתחילת ליל י"ג כדי שיהא ג' ימים מעל"ע בהתחלת המועד אלא ה"ה אפי' הושיבו אותה ביום י"ג. עצמו שפיר נמי משכחת לה ממקצת יום י"ג עד מקצת יום י"ו ובאותה שעה עצמה איכא ג' ימים מעל"ע:

תיפתר שישבה מאליה ולית ש"מ כלום. ממתני' לא מצית לדייק הכי שאע"פ דשמעינן ממתני' שאין מושיבין על הביצים לכתחלה בי"ד וקאמרת דמיום שהושיבו אותה עד התחלת ימי המועד דאיירינן בסיפא ע"כ דאיכא ג' ימים מעל"ע הא לאו דיוקא היא דתיפתר שישבה מאליה בי"ד וכי מתה בהתחלת ימי המועד ליכא אלא שני ימים מעל"ע ואפ"ה מושיבין אחרת תחתיה:

זבל שבמבוי. שהוא רחב ויכול לסלקו מסלקו להצד:

שברפת וכו'. תוספתא היא בפ"ג הדא דתימא בחצר קטנה שאין מקום לסלקו לצדדין אבל בחצר גדולה וכו' והרפת לעולם מוציאו לאשפה וכדמפרש טעמא מפני שניוולה קשה שמתאסף הזבל תמיד בה וריחה קשה כשאין מנקין אותה כולה:

מתני' ששה דברים עשו אנשו יריחו. ישראל הדרים ביריחו היו נוהגים באלו ששה דברים:

מרכיבין דקלים כל היום. י"ד היו עוסקין בהרכבת הדקל שמביאין ענף של דקל זכר ומרכיבו בדקל נקבה כדי שיעשה פירות:

וכורכין את שמע. בגמרא מפרש דחד אמר שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. וחד אמר שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך ואית דאמרו שלא היו אומרים ברוך שם וגו' כלל:

וקוצרין וגודשין לפני העומר. בבבלי קאמר סמי מכאן קצירה דקצירה לכ"ע מותר שם דדרשי' ממקום שאתה מביא העומר אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ויריחו שהיה בעמק שאין מביאין מבית העמקים מותר לקצור לפני העומר וא"כ מאי לא מיחו בידם דקתני אם הוא מותר לכ"ע:

וגודשין. שעושין גדיש מן החדש לפני העומר ולא חיישי דילמא אתו למיכל מיניה וזהו שלא ברצון חכמים אלא שלא מיחו בידם:

מתירין בגמזיות. הן הגידולין שגדלו באילן של הקדש דאינהו קסברי אין בגידולין שגדלו ממנו משום הקדש:

ואוכלין מתחת הנשרים בשבת. פירות שנמצאו נשורים תחת האילן וספק אם נשרו מאמש ושמא היום נשרו והן אסורין:

ונותנין פיאה לירק. וק"ל דירק פטור מפיאה מפני שאין מכניסו לקיום כדתנן בפ"ק דפיאה וכשנותנין פאה מפקיעין ממנו המעשרות דפאה פטור ממעשרות והרי מדינא חייב במעשרות. ועל אלו שלשה מיחו בידם חכמים:

גמ' מאן תנא קוצרין ר"מ וכו'. לאו אמתניתין דידן קאי דהא ר"מ ור"י פליגי בתוספתא פ"ג לר"מ היו קוצרין וגודשין ברצון חכמים א"ל ר' יהודה אם ברצון חכמים יהו כל אדם עושין כן אלא הכל שלא ברצון חכמים אלא שלא מיחו בידם. ומתני' דקתני על תרוייהו שלא מיחו בידם לא מיתוקמא כר"מ כלל אלא אמתני' דמנחו' קאי דתנינן התם בפ' ר' ישמעאל אנשי יריחו קצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם. ועלה קאמר מאן תנא קוצרין ברצון חכמים כר"מ דהתוספתא ומאן תנא גודשין שלא ברצון חכמי' ר' יהודה וא"כ קתני בחדא בבא הא כר"מ והא כר' יהודה בתמיה:

אמר ר' יעקב וכו'. האי תנא דמנחות ס"ל דלא פליגי כלל בקוצרין וגודשין דכ"ע מודו שקוצרין ברצון חכמים דמותר הוא מטעמא דפרישית במתני' וכ"ע מודים שאין גודשין דחיישי' דלמא אתי למיכל מיניה וגודשין שלא ברצון חכמים ומה דפליגי ר"מ ור' יהודה בהאי דאנשי יריחו בהרכבת דקלים היא דפליגי:

אמר ר' אחא אמר רבי זעירא אמר רבי אילא. שהיו אומרים שמע ישראל וגו' בתכיפה אחת ולא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה כדי להתבונן ולכוין בפסוק היחוד:

ר' יוסי אומר בשם ר' זעירא א"ר אילא. דלא כך פליגי רבי מאיר ור' יהודה אלא לרבי מאיר לא היו מפסיקין בין אחד לברוך שם וכו' וצריך להפסיק מעט ור' יהודה אמר מפסיקין היו כלומר בין אחד לואהבת היו מפסיקין וברוך שם וגו' לא היו אומרים כל עיקר:

כיצד היו מתירין וכו'. כלומר במה היו מתירין ומה טעמן אמרו להן חכמים וכו' תוספתא היא בסוף פ"ג וגרסי' לסוגיא זו לעיל בסוף פ"ז דפיאה:

לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף וכו'. כך הוא שנוי בתוספתא פ"ט דזבחים מפני בעלי האגרוף שהיו ביניהן ונטלו הקורות והן עוביין של האילנות זה וזה בזרוע עמדו והקדישו האילנות לשמים ולא הקדישו מתחילה אלא הקורות בלבד ומשום מעשה שהיה:

מה רבנן סברין מימר וכו'. וכי רבנן שמיחו בידם היו סוברין שהקורות וגם הפירות והן הגידולין שגדלו לאחר מכאן אותן ג"כ הקדישו בתמיה מ"ט לא הסכימו עמהן שהרי בפירוש אמרו שאינן מקדישין אלא הקורות בלבד. וקאמר הש"ס דלא היא דאפי' תימר קורות הקדישו פירות לא הקדישו צריכא לרבנן כלומר לא משום דרבנן סברי דגם הגידולין הקדישו אלא דהוה מספקא להו לרבנן שאף על פי שלא הקדישו בפירוש להגידולין אפ"ה גדילין הבאין מן ההקדש הן ואפשר דאסורין הן וכדבעי לה לקמי' וטעמייהו שמיחו בידם על שהיו נוהגין בהן היתר גמור בלי שום ספק:

המקדיש שדה אילן. דאיבעיא להו המקדיש שדה אילך סתם מהו שיהא לו שיור בגידוליהן או שאסורין לו מפני גידולי הקדש:

נישמעינה מן הדא. מתני' בפאה שם המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות שהן חלק עניים אין העוללות לעניים משנודעו בו העוללות העוללות לעניים וקס"ד משום דיש להן שיור שאע"פ שהן גידולי הקדש אפ"ה הן לעניים אלמא דיש שיור לגידולין:

שנויא היא. הכא דטעמא לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא חל עליהן הקדש כלל:

מעתה. אי הכי שאין ההקדש חל על חלק העניים מאי איריא משנודעו אפי' לא נודעו העוללות יהו העוללות שיבאו אח"כ להעניים שאותן לא הוו הקדש:

שנייא היא שהיא כרם להקדש. דמאחר שבשעה שהקדיש לא נודעו העוללות הרי הן אח"כ כעוללות מכרם של הקדש ואין לעניים חלק בהן:

כהדא דתני. בתוספתא דפאה פ"ג:

מן הערלה. דלכם כתיב למעוטי של הקדש ומכיון דאין ערלה אין כאן רבעי:

ומן העוללות והפרט. דכרמך כתיב ולא של הקדש והכי דריש בספרי. והתוספתא דפוס חסר מן העוללות:

וחייב בשביעית. כדקאמר רבי זעירא בשם ר' יוחנן טעמא דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' והא כתיב בתריה שבת לה' אלא ללמדך שאפי' דבר שהוא לה' חלה עליו קדושת שביעית:

בעא קומי דר' מנא. על הא דקתני וחייב בשביעית וקס"ד דעל בעל הכרם קאמר ופריך והיכי דמי:

לאוכלו בלא פדיון אי אפשר. כלומר דודאי בלא פדיון אי אפשר לצאת מיד הקדש:

ולפדותו מן ההקדש ולאוכלו. בקדושת שביעית הא נמי לא מצית אמרת:

שלא יהא זה כלוקח לו קורדם מדמי שביעית כלומר שנהנה הוא מדמי שביעית שהרי שביעית אין לו פדיון לשיצאו הפירות עצמן מאיסורן כדתנן בפ"ח דשביעית אחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנתן להגזבר הן דמי שביעית מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים שהשביעית תופסת דמיה וכשאוכל מכרם הזה הרי נהנה הוא מחמת דמי שביעית שנתן בשבילה:

א"ל. משכחת לה בלא פדיון הדמים והאי וחייב בשביעית דקתני היינו שחל חיוב שביעית עליו אע"פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר הוא שמחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם של אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו שאין זה יכול לאכול ממנו אלא בתורת קדושת שביעית. וה"ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט לפי שבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש הוא פודה בדמים וכאן א"א מפני איסור שביעית שבו וכדאמרן:

אמר ר' מתנייה למה לית אנן פתרין לה ד"ה כההיא דאמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דר' מתנייה קאמר ומאי דוחקיה בהא דקתני וחייב בשביעי' ומאי קשיא ליה הרי אנן יכולין לפרש לה בפשיטות וד"ה הוא ואפי' לר' יוסי. האי מילתא דר' יוסי בנדרים היא דתנן בסוף פרק אין בין המודר גבי הא דתני המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה נותן לו ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר. ומפרש התם טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו וכבר חל האיסור על זה מנכסיו והלכך אפילו הפקירן אחר כך אסורין לו אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהפקיר:

והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו. כלומר והשתא הכא היינו טעמא דחייב בשביעית משום דשביעית אפקעתא דמלכא היא והיא קדמה להקדישו. והפקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר שציותה התורה עליו הוא מקודם להקדישו שהקדיש מעצמו ונדר הוא חיובא דשביעית שהוא כמודר ומופרש ממנו מכח האיסור חל עליו מקודם והלכך אין ההקדש שאח"כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית ואפי' רבי יוסי דנדרים מודה הוא הכא:

מעשה היה והורו כר' יוסי. על ר' יוסי דמתני' דפיאה שם קאי שהורו כר' יוסי דקאמר התם יתן העני שכר גידוליו להקדש ואגב דאיירי הכא בגידולי הקדש מייתי לה לכולה סוגיא וכן להא דלקמן:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. התם קאי דקתני איזו היא שכחה בעריס. הוא כרם שהגפנים מודלות ע"ג כלונסות ועצים. כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה קרינן ביה לא תשוב לקחתו:

וברוגליות. היא שהגפנים עומדים ע"ג הקרקע שדורכים עליהם ברגל. משיעבור הימנה קתני מיהת בערים כל שאינו יכול וכו' ומשמע דכל זמן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטול הימנו אינו שכחה וכי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דקאמר התם בפ"ה בהלכה ב' דזית מכיון שעבר עליו ושכחו ה"ז שכחה ואף על פי שלאחר שנזכר היה יכול לפשוט את ידו וליטלו:

שניא היא בעריס שדרכו לבחן. שמאחר שהוא מודלה ע"ג כלונסות וגבוה הוא דרכו של בעל הכרם לבחון ולנסות אם יכול הוא להגיע אליו בהפשטת ידו והלכך אפי' עבר מעליו אמרי' שלא שכחו כלל אלא רוצה הוא לנסות עצמו אם יכול לפשוט את ידו וליטלו:

אפילו על דר' אושעיה לית היא פליגא. אסיפא קאי דקתני וברוגליות משיעבור הימנה כדלעיל לא פליגא הא על רבי אושעיא דקאמר שם בפ"ה ששמע מר' חייה הגדול בשעה שהיא רומס עמו זיתים וא"ל הדין הוא כשכחת זית דכל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה ואף על פי שעבר ממנה והכא ברוגליות שאני היא לפי שכל רוגלות ורוגלות אומן בפ"ע כשורה בפ"ע מן הגפנים הוא ומכיון שעבר משורה זו אין לו לשוב וליטל:

המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו. ומבקש למכרו אם מעכב עליו השוכר בתוך זמן שכירותו. וגרסינן להא בב"מ סוף פ' השואל:

א"ל. ר' אימי לא עלה על דעת שימות המשכיר ברעב שאם הוכרח למכור ביתו למזונות לא בשביל השוכר הזה ימות הוא ברעב:

מיסתיוסיס באוני הוא. מיסתי סיס מלה לעז הוא מיוסטימינטא כלומר השוכר הוא קבוע ומובטח על אוני שלו והיא שטר השכירות שבידו ונקנית השכירות במקח ואין המשכיר יכול לחזור בו כל ימי שכירותו. א"נ ונקנית במקח היינו שהמקח עם הלוקח קיים הוא אבל אינו יכול להוציא להשוכר מהבית עד שיכלה זמן השכירות. ובפ' השואל גריס כדר' זירא ור' אילא מכל מקום קנוי הוא ליה אלא דאמר ליה שיבקיה דשרי עד ימלא אנקלווסים דידיה. והיינו הך שהמקח הוא קנוי להלוקח אלא שהמשכיר צריך שיאמר להלוקח שבקיה להשוכר שישכון בתוך הבית עד שימלא העת והעונה מזמן שכירות שלו. ואם לאו צריך המשכיר להשכיר לו בית אחר כמוהו ואם לא ימצא אינו יכול להפקיע שכירותו מחמת המכירה שלו ובטל המקח:

ועמד. המשכיר והקדישו הרי זה השוכר דר בתוכו והוא מעלה השכר להקדש:

ה"ז דר בתוכו חנם. כלומר א"צ לחזור וליתן להקדש כלום:

הוות נימורה בציפורין. נימורה הוא צבא המלך ועל שם שהם מתחלפות תמיד ממקום למקום פעם החיילות כאן ופעם במקום אחר קרי להו נימורה מלשון לא יחליפנו ולא ימיר אותו:

והוון בניהון מישכונין גבן. והיו בניהן ובנותיהן של אנשי ציפורי ממושכנין גביהון בשביל החובות שהיו חייבין לאנשי הצבא:

ומדאתו למיזל לון. כשבא פקודת המלך שילכו מכאן למקום אחר:

אפיק ר' מנא כהדין כהאי דר' אימי. כלומר הוציא שוכר אחד מהבית שהיה מושכר לו מחמת שהיה צריך המשכיר למכור את ביתו כדי לשלם חובו לאנשי הצבא שלא יחליטו בניהן ולהולך אותן עמהן ואמר ר' מנא זה שהוריתי כך לא דאנא ס"ל כדעתי' דר' אימי דלעיל בזה אלא להוראת שעה הצריכה לכך בשביל אנשי הציפורי שלא יחליטו בניהן ביד הנכרים אבל לדינא ס"ל כהא דר"ז ור' אילא דלעיל:

מה אנן קיימין. לאותן הנשרים דקתני אם בשנשרו בערב יום טוב או בערב שבת ד"ה מותר ואמאי מיחו בידם ואי בשנשרו היום ד"ה אסור והיאך עשו כן אנשי יריחו אלא כי אנן קיימין לזה בסתם שאינו ידוע אימתי נשרו והן הקילו בספיקן ומיחו בידם חכמים דהואיל ועיקר האיסור להשיר פירות מהמחובר דאורייתא היא יש להחמיר אפי' בספק הנושרין מאליהן:

לא היו נותנין וכו'. לתרץ היאך עשו אנשי יריחו ליתן פאה לירק והלא אין לקיטת הירק כאחת ופטור הוא וקאמר שלא היו נותנין אלא מן הלפת וכו' שדרכן ללקטן כאחת:

אף לא כרוב. מין כרוב אחד שנלקט גם כן כאחת:

בן מביא יין. כך היה שמו. ובתוספתא סוף פ"ג גריס בבנו של נבו:

אלא שהיה חושש לדברי חכמים. שאין נותנין פאה לירק:

חד זמן. היו רבנן צריכין לאיזו נדבה בשביל לומדי תורה ושלחו לר"ע ולאחד מרבנן עמו לגבות הנדבה ובאו אצל הבית של מביא יין הזה ורצו לכנוס לתוכו. שמעו קול התינוקות שאמרו לו מה יש לנו ליקח מן השוק לאכול היום ואמר להן טרוכסמין. מין ירק שהוא בזול ולא ממה שהובא זה היום אלא מן של אתמול שהוא כבר נכמש והוא יותר בזול. וכששמעו החכמים כך אמרו מה לנו ליכנס בבית הזה אם הוא קמצן כל כך והניחו אותו והלכו להן ולאחר שזכו בצדקה כ"ע וגבו מן הכל באו אצלו ושאל להם מפני מה שניתם המנהג שהייתם נוהגים לבוא בראשונה אצלי בשביל איזו נדבה ומה יום מיומים ואמרו לו בשביל ששמעו קלי' דטליא וכו'. והשיב להן מה שביני לבין התינוקות בני ביתי אתם יודעים אבל לא מה שביני לבין בוראי וכי אתם יודעים מה בלבי לדבר מצוה. ואף על פי כן תלכו לאשתי והיא תתן לכם מדה אחת של דינרין לנדבה זו והלכו ואמרו לה בשמו ושאלה היא ואיזה מדה אמר לכם אי מדה גדושה וגדולה או מחוקה והשיבו סתם אמר לנו והיא בצדקתה אמרה אני אתן לכם מדה גדולה וגדושה ואם יאמר בעלי שכך היתה כוונתי הרי זה כדבריו ואם לאו אנא מנכה הגדוש מן חשבון כתובתי. כששמע בעלה צדקתה אף הוא כפל לה את כתובתה:

הדרן עלך מקום שנהגו