מתני' תמיד נשחט בח' ומחצה. תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בח' ומחצה. ובבבלי מסיק דהאי לאו זמנו מדאורייתא הוא דא"כ היכי מקדמינן ליה בע"פ אלא זמן שחיטת התמיד מדאורייתא מכי ינטו צללי ערב והוא כמו חצי שעה אחר חצות היום שמתחיל הצל להאריך ונראה לכל שהאריך ובכל ימות השנה מאחרין שחיטתו ב' שעות אחר זמנו מפני הנדרים ונדבות שמביאין ואי אפשר להקריבם אחר תמיד של בין הערבים משום דכתיב גבי עולת התמיד של שחר והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולן שצריך שישלים כל הקרבנות אחר תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבי' ואפי' לשבת שאין נדרים ונדבות קריבין בו אפ"ה מאחרין זמן שחיטת התמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול שלא יבואו לטעות בחול. ובע"פ שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים כדדרשינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד מקדמינן ליה להתמיד שעה אחת ונשחט בשבע ומחצה ולעולם שיעור שהות הקרבתו אחר שחיטתו הוא שעה אחת:

בין בחול. בין שחל ע"פ בחול בין שחל בשבת:

חל ע"פ להיות בערב שבת. דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת וצריך לצלותו מבעוד יום מקדמינן להתמיד עוד שעה אחת ומוקמינן ליה אדיניה ונשחט בו' ומחצה וקרב בז' ומחצה:

והפסח אחריו. אכולהו חלוקי דע"פ קאי כלומר לעולם אין הפסח קרב אלא אחריו של תמיד של בין הערבים:

גמ' כתיב וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד הייתי אומר יקרבו שניהן בשחרית וכו'. כלומר אם ירצה יקריב שניהן בשחרית או שניהן בין הערבים והא דכתיב בתריה את הכבש האחד תעשה בבקר וגו' יכול הייתי אומר דלאו בדוקא הוא אלא ירצה לקיים ב' המקראות או שניהן בזמן אחד או אחד בבקר ואחד בין הערבים:

ת"ל את הכבש האחד תעשה בבקר. כלומר מדהדר כתוב תעשה במקרא השני ולא הוי ליה למיכתב אלא את הכבש האחד בבקר ואת הכבש השני בין הערבים אלא דשנה עליהן הכתוב לומר דכך תעשה את האחד בבקר וכו':

הייתי אומר וכו'. ועדיין יכול אני לומר ולטעות בזמן שחיטת השני דשל שחר הוא קרב עם הנץ החמה דכתיב בבקר וא"כ של בין הערבים הוא זמן שחיטת החמה וזהו עם דמדומי חמה שמתחלת לשקוע וקרוב לערב ממש:

נאמר כאן וכו' ונאמר להלן. גבי פסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים מה בין הערבים וכו' ולקמן פריך א"כ יקרב מו' שעות ולמעלן:

מה חמית מימר בין הערבים וכו'. כלומר ובפסח גופי' מנא לך דבין הערבים דכתיב ביה היינו מו' שעות ולמעלה:

אע"פ שאין ראיה לדבר. ממש זכר לדבר איכא:

דכתיב אוי לנו וכו' כי ינטו צללי ערב. והיינו משנטו הצללים וא"כ ילמד פסח דכתי' נמי גביה בערב שם תזבח את הפסח בערב מערב דהתם ומפרשת לבין הערבים דכתיב גביה היינו משינטו הצללים והדר ילפינן בין הערבים דתמיד מבין הערבים דפסח:

ויהא כשר מו' שעות ולמעלן. מכיון דילפית לה דזמנו משינטו צללי ערב א"כ יהא נשחט באותו הזמן:

בין הערבים כיצד חלוק וכו'. כלומר מדשני הכתוב ולא אמר בערב ילפינן דכך אמרה התורה חלוק אלו השעות שהן משינטו הצללים עד הערב ותן לו ב' שעות לפניו וכו' ושעה אחת לעיסוקו של הקרבה ונמצאת אומר שתמיד קרב בט' ומחצה וא"כ נשחט הוא בח' ומחצה:

שבק ריב"ל רישא ואמר סופה. כלו' דריב"ל דריש בין הערבים דכתיב בתמיד חלוק וכו' וזהו כסיפא דברייתא דלקמיה ושביק רישא דברייתא דבין הערבים דכתיב גבי פסח הוא דדריש לה הכי ומיניה ילפינן נמי לתמיד:

דלא כן כהדא דתני וכו'. כלומר דבברייתא לא כן שנינו כדריב"ל אלא כהדא דתני חנניה:

שומע אני בין הערבים דקרא היינו בין ערבו של י"ד וכו' ויכול היום עם הלילה שביניהן בכלל. ואע"ג דאין הלילה כשר לשחיטת קדשים הייתי אומר דגזירת הכתוב גבי קרבן פסח שאף הלילה כשר לשחיטתו:

ת"ל יום. רישיה דקרא כתיב והיה לכם למשמרת עד י"ד יום לחדש הזה ושחטו אותו לימד שאינו כשר אלא בייום ויצא לילה:

אי יום יכול בב' שעות ביום. כלו' בבקר לאחר שנעשה יום על כל:

ת"ל בערב. שם תזבח את הפסח בערב:

הא כיצד חלוק וכו'. וא"כ עיקר הלימוד לא נפקא לן אלא מפסח דכתיב גביה בין הערבים ובערב אלא דתמיד גמרי' בין הערבים בין הערבים מפסח והכי הוה ליה לריב"ל למידרש ולא הו"ל למשבק רישא דהבריית' ולמנקט הסיפא לחודה. ולקמן פריך דא"כ מנא לן דתמיד הוא קודם או יקרבו שניהן כאחת ומשני לה:

הדא דתימר למצוה. הא דתנינן הכא שהתמיד קודם להפסח למצוה לכתחלה:

אבל לעיכוב. שמעינן מן הדא היא דתנינן לקמן בפרקין שחטו וכו' שאינו מעכב ואם שחטו קודם לתמיד כשר. ומשום דמקשי עלה כדלקמיה קאמר לה ר' יוסה הכא אע"ג דמשנה ערוכה היא:

ויימר אף בשחרית כן. א"כ הוא דלא נאמר אלא למצוה נימא נמי דאם שחטו לפסח בשחרית י"ד כשר:

ומשני הכא דדרשינן חלוק וכו' דכתיב בין הערבים. וכי אית לך מימר תמן בשחרית בין הבקרים. בתמי' דאי אמרת אף בשחרי' כשר נמצאת דלא מקיימת הכתוב כלל ואפי' למצוה:

ר' יהושע ב"ל אמר תפלות מאבות למדו. לעיל בברכות ריש פ' תפלת השחר פליגי ריב"ל ס"ל מאבות למדו ורבנן אמרי תפלות מתמידין גמרו. ומשום דקשיא ליה למאי דדרשינן הכא חלוק בין הערבים א"כ לא אתיא כמ"ד תפלות מתמידין גמרו דהא תנינן תפלת השחר עד חצות ותפלת המנחה עד הערב והרי זה אינו זמן של התמיד להכי קאמר ריב"ל דדריש ליה לעיל לבין הערבים חלקהו לשיטתי' הוא דאזיל דאמר זמן התפלות לא למדו אלא מאבות:

א"ב בי"ת רי"ן סימן הוא למאי דקאמר התם אברהם תקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם בבקר וכו' ולמדו לאברהם תפלת בקר וזהו א"ב. ובנו יצחק תיקן תפלת מנחה ולמדו מדכתיב ביה לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה וכו' וזהו בי"ת. בנו יצחק תיקן. כלומר מאי דכתיב גביה לפנות ערב וזהו תפלת מנחה:

רי"ן סימן ליעקב שתיקן תפלת ערבית ולמדו מדכתיב ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה כדכתיב גבי רינה ותפלה אל תפגע בי. ונקיט הש"ס כאן בקצרה דרך רמז וסימן. א"נ אב בית דין גרסינן כמ"ש בספרים וכלומר וסימנך שלראש בית הוועד קורין אב בית דין ומפני שהוא אב שהכל לומדין ממנו כך אנחנו לומדין התפלות מאבות:

מאן תנא בין בחול בין בשבת. זמן אחד להפסח. ר' ישמעאל היא דתני כסדרו של הפסח אחר התמיד בע"פ בחול כך סידורו בשבת בע"פ:

כסדרו בע"ש. אם חל י"ד בערב שבת כך סידורו אם חל בשבת והתמיד נשחט בו' ומחצה וקרב בז' ומחצה והפסח אחריו:

הא ר' ישמעאל מאחר שעה לפלפולו. כלו' בשביל פלפולו והוא חימומו והרבה תמצא בש"ס הזה שמשתמש בלשון פלפול לחימום ומלשון פילי הוא חזיה דהוה ביה פילי בגופיה וכן כאן דמחמת שנתחמם נעשי בו כמין בקעים בקעים והיינו דר' ישמעאל חייש שלא יתחמם בשר הפסח ויתקלקל מכיון שאין יכול לצלותו עד שתחשך הלכך הוא מאחר שעה אחת לסידורו בשבת וא"כ הא טעמי' דר' ישמעאל:

ור' עקיבא מקדים שעה אחת לעיסוקו. בתמיה אלא ר"ע מ"ט וכי בשביל עיסוקו בהקרבה צריך להקדים בשבת הא איכא שהות טובא. ומשני דהיינו טעמיה דר' עקיבא דמקדים הואיל ובשבת שכיחא שכרות וכדי שלא יכנסו למצוה משוכרין והלכך כל מה שאתה יכול להקדים טפי עדיף וסידורו בשבת כסידורו בע"ש:

ויקריב פסח תחלה. אם חל בשבת לטעמא דר"ע דחייש לשכרות ותמיד אחריו ובתמיד ליכא חששא שאין עסק כל עשייתו מסור אלא לכהנים וכהנים זריזין הן:

אם אומר את כן. להקדימו להתמיד נמצא' מבטל הדרש שדרשו מבין הערבים של פסח חלוק בין הערבים וכו' כדלעיל וא"כ ע"כ א"א להקדימו מקודם ח' ומחצה:

אם מקיים את בין הערבים של פסח לא נמצאת וכו'. ומ"ש האי מהאי דכשאתה אומר תמיד נשחט בו' ומחצה כשחל ע"פ בשבת א"כ מבטל אתה הדרש בין הערבים של תמיד:

ומשני דלא דמי שאם אתה מבטל בתמיד עכשיו יכול אני לומר אימתי את מקיימו לאחר זמן למחר ובכל ימות השנה אבל פסח אם את מבטלו לבין הערבים עכשיו אימתי את מקיימו דלא מצית אמרת מקיימו את לשנה הבאה דמיהת בפסח של שנה זו אי את מקיימו:

ויקריב פסח תחילה וכו'. אכל ע"פ דעלמא קאי דהיא גופה מנלן שמקדימין התמיד להפסח. וקאמר דטעמא משום יאוחר דבר וכו' כדפרישית במתניתין:

מה חמית מימר ערב מאוחר. מהיכן אתה רואה לדרוש לאחרו מכיון דכתיב ביה נמי מערב או נימא אדרבה אי לא הוה כתיב ביה אלא בין הערבים בלבד ה"א חלקהו וכו' לפיכך כתי' בי' בערב שהוא מוקדם דמשמע משינטו צללי ערב כדלעיל ונימא דבערב מלמדנו שמצוה להקדימו לתמיד ובין הערבים מלמדנו שאם הקריבו בין הערבים מאוחר כשר:

אלא כיני. כן צריך אתה לומר יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים ונאמר בו כבוא השמש לדבר וכו' ולא מדכתיב ביה בערב למדנו שיהא מאוחר להתמיד:

מתניתא. האי ברייתא דלקמיה מסייעא לר' ירמיה דבערב אין משמעו מאוחר אלא יותר מוקדם דדריש בברייתא לקרא דכתיב שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרי' וכל הזמנים הללו למה לי אלא דה"ק בערב אתה זובח והיינו מבעוד יום קודם שיתחיל הלילה וכבוא השמש דהיינו משחשיכה אתה אוכל שמתחילת הלילה מתחיל זמן אכילתו אם הוא כבר צלוי וראוי לכך ומועד צאתך מארץ מצרים אתה צולה וכלומר אם לא נצלה מקודם אתה יכול עדיין לצלותו ולאוכלו עד חצות שהוא מועד צאתך דאז הוי אתחלתא דגאולה והיי מסייעא לר' ירמיה וכדאמרן:

אית תניי תני. ולא דריש הכתוב כסדר אלא דה"ק בערב אתה אוכל כבוא השמש אתה זובח וכלומר מה שאתה זובח כבוא השמש והיינו עם דמדומי חמה בעוד הוא יום אתה אוכל בערב ומועד צאתך וכו' כדלעיל דלכל היותר אתה יכול לצלותו עד מועד צאתך ולהאי תנא בערב משמעו יותר מאוחר ודלא כר' ירמיה:

ויקרבו שניהן כאחת. אדלעיל קאי ואעיקרא דמילתא דאמאי דחקת למידרש מיאוחר דבר והא מכיון דכתיב בתרוייהו בין הערבים א"כ בזמן שחיטת התמיד ישחט ג"כ הפסח. ועוד דנהי דדרשת יאוחר דבר אמאי בעי להשהותו כל כך אחר התמיד ישחטו זה אחר זה ויקרבו שניהן כאחת:

א"ר יוסה. כתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והאי מיותר הוא דהא כתוב לעיל את הכבש אחד וגו' אלא למידרש כבש התמיד הוא שני וזמנו בין הערבים מכיון כדלעיל ואין פסח שני דבע"פ לא יקרב עמו כאחת אלא אחריו משקרב התמיד הוא נשחט:

מהו בכל ערב פסח ופסח. כלו' דמפרש מהו בכל יום ויום דתני ר' נתן וקאמר דפליג על המתני' וס"ל דע"פ ג"כ לא מקדמינן ליה להתמיד ובכל יום ויום דקאמר כל ע"פ נמי בכלל:

א"ר יוסי בר' בון טעמיה דהדין תנייה וכו'. כלומר דמפרש טעמיה דהאי תנא דס"ל דאף בע"פ תמיד נשחט בזמנו של כל ימות השנה ואפי' אם חל להיות בע"ש כדלקמן מש"ה היא דאע"ג דצריך שיהא קרב פסח אחריו מ"מ לא בעינן להקדים להתמיד בשביל הפסח אלא דסגי בשחיטת הפסח והקרבתו כדי ליתן חצי שעה בין כל כת וכת וכלומר שמחלקין השעות שאח"כ בין כל כת וכת שהפסח נשחט בג' כיתות כדתנן לקמן בפירקין וא"כ כשנשחט הפסח אחר זמן הקרבת התמיד שהוא תשע ומחצה אכתי איכא ב' שעות ומחצה עד הערב ונמצא שיש כאן חצי שעה לשחיטתו והקרבתו לכת הראשונה וכן לשניה וכן לשלישית ועוד שעה אחת אחר כן עד הערב ושעה א' כדי לצלות הפסח לכל כת וכת ואף אם כולן צולין כאחת וכדתנן בסוף פירקין יוצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית וכו' חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן והתם בשבת איירי והכא קחשיב להאי תנא דלעולם נשאר עוד שעה אחת וא"כ אפי' בע"פ שחל להיות בע"ש איכא שהות כדי לצלותו מבע"י ואפי' לכת השלישית ודי בכך ולמה יקדימו היום להתמיד מבכל ימות השנה אם אינו צריך לזה:

אית תניי תני וכו'. דהקטרת של בין הערבים קודם להפסח וכדי שיקרבו נסכי תמיד עמו זהו לתנא קדמייתא שהנסכים קריבים בשעת הקרבת אימורין והפסח מיד אחריו וקריבין עמו:

עליה שלמים. עליה השלם:

אלא וערך עליה העולה. ודרשי' העולה ראשונה:

לא עוף הוא מביא. וא"צ להאי טעמא דבלאו הכי עוף הוא יכול להביא אחר כן:

אינו מביא אשם. בתמיה אפי' עני צריך שיביא בהמה לאשם אלא דטעמא כדאמרן:

מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו. כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בו:

קיבל. או שקיבל הדם במזרק או שהוליך או שזרק הדם ע"ג המזבח שלא לשמו שבארבעה עבודות הללו נפסל הפסח וכן החטאת אם עשאן שלא לשמן כדאמרי' בריש זבחים:

או לשמו ושלא לשמו. בבבלי מפרש דהך בבא לא צריכא דהיינו רישא דהא או או קתני ברישא אלא דהך סיפא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה וכגון דקאי בשחיטה ומחשב בזריקה שאמר הריני שוחט את הפסח לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו והא דהדר תני או שלא לשמו ולשמו ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני אלא איידי דתני לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא לשמו ולשמו וכן דרך התנא לשנות וכלומר בין שהקדים מחשבת עבודה לשמו למחשבת עבודה שלא לשמו או איפכא בכל ענין פסול הוא דכתיב זבח פסח הוא שתהא זביחתו לשם פסח והוא למעוטי שלא לשמו שאפי' בדיעבד פסול:

גמ' שאר כל מעשיו. קבלה והולכה וזריקה מנין:

ועשית פסח וכו'. וילפינן לעכב מדכתיב הוא גבי זביחה דה"ה בכל העבודות:

מעתה. נימא אפי' הקטר אימורין שלו נמי בכלל מעשיו הן ויהא פסול אם הקטיר שלא לשמו:

ת"ל זבח וכו'. ומדילפינן לעכב מהוא דכתיב גבי זביחה א"כ מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת כפרה אף כל העבודות המעכבין כפרה יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין שאפי' אם לא הקטיר כלל מתכפר הוא:

חטאת מנין. דתנינן בריש זבחים שג"כ פסולה שלא לשמה:

ושחט אותה לחטאת. שתהא לשם חטאת בדוקא:

ועשה. כל המעשה בכלל:

חטאת לשם בעלים מנין. דקי"ל שינוי בעלים פוסל בשינוי קדש ומנלן:

ועשה הכהן וכפר על המטהר מטומאתו. גבי חטאת מצורע כתיב עד שיחשב כפרתו לשם המטהר זה ולא לשם אחר:

פסח לשם בעלים מנין שמעכב. ודין הוא ק"ו מחטאת שאין מחשבה אחרת פוסל בה אלא שלא לשמו פוסל בה שינוי בעלים פסח שמחשבת ערלים וטמאין פוסלין ג"כ בו כדתנן במתני' דלקמן לא כ"ש:

לא אם אמרת וכו'. איכא למיפרך מה לחטאת שהיא קדשי קדשים דין הוא שנחמיר בשינוי בעלים כמו בשינוי קדש:

אמר ר' יוסה. האי לאו פירכא היא וכי לא בענין המחשבה למדת הק"ו שהתורה רבתה מחשבה בפסח יותר מהחטאת שאף מחשבת ערלים וטמאים פוסלין בו ובדין הוא שתהא מחשבת שינוי בעלים פוסלת בו ק"ו מחטאת ולא שייכא הפירכא דידך דאנן לא ילפינן פסול אחר מחטאת כי היכי דתפרוך מה לחטאת וכו' הרי בענין המחשבה מצינו שהפסח יותר הוא מחטאת:

ומחטאתו של מצורע אנו למדין. בתמיה דילפת לעיל שינוי בעלים מהכתוב בחטאת מצורע וכי חטאתו של מצורע לא לחידושה יצאת וכו' דחטאת ואשם אינן טעונין נסכים חוץ מחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים כדתנן בפ"ט דמנחות ודבר שיצא לחידושו אין למדין ממנו לשאר חטאת שהרי בלאו הכי אינן שוין הן:

א"ל. ר' מנא דלא היא דשאני הכא שהרי חטאתו של מצורע שפסולה שלא לשמה בשינוי קדש מהיכן למודה היא הא לא כתיב גביה עיכוב לשינוי קדש לא מן הדין קרא דכתיב גבי חטאת דעלמא ושחט וגו' וכתיב זאת תורת החטאת לימד שיהא תורה אחת לכל החטאות וא"כ לא מצית אמרת אלא הכי ממקום שהיא למודה לשינוי קדש משם היא מלמדת לשינוי בעלים כל החטאות דהא כתיב זאת תורת החטאת שבכל ענין יהא תורה אחת לכל החטאות:

שחטו לפסח לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו פליגי בה ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן ס"ל מחשבין מעבודה לעבודה בפיסול שלא לשמו ורשב"ל קאמר יש שלא לשמו מעבודה לעבודה בתמיה. אין מחשבה פוסלת בשלא לשמו אלא באותה עבודה עצמה והלכך ויהא כשר:

ממחשבת פיגול. שמחשב חוץ לזמנו או חוץ למקומו קרי פיגול מיהו בחוץ לזמנו פיגול וחייב כרת וחוץ למקומו אין בו כרת כדילפי' בפ"ב דזבחים. וכל שהוא נפסל נכלל בלשון פיגול ואם שחלוקין הן לענין כרת ומפני שעיקר שם פיגול בזריקה הוא דכתיב פיגול הוא לא ירצה קרי לה הכא בכולא שמעתא למחשבה שהיא בזריקה פיגול ואגב קרי נמי לכל מחשבת שלא לשמו שפוסלת בשם פיגול או משום דיליף לה מפיגול קאמר דמזה לימד ר' יוחנן למחשבת שלא לשמו:

אלו זרק שלא לשמו שמא אינו פיגול. כלומר בפסח שהמחשבה פוסלת בו שלא לשמו כמו מחשבת חוץ לזמנו אלא שאין בו כרת ומיהו פסול הוא כמו הפיגול אם היה מחשב לחוץ לזמנו וא"כ אי מהני מחשבת שלא לשמו בזריקה ה"ה אם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בדין הוא שיהא פסול כמו הדין בפיגול:

אמר ר' יוסי מן תרתין מילין וכו'. ר' יוסי מקשי על הא דקאמר ר' אילא ממחשבת פיגול לימד ר' יוחנן הא לא דמיא מן תרתין מילין מחשבת פיגול למחשבת שאר פיסול כדמסיק ואזיל:

אילו שחטו לשמו לקבל דמיו שלא לשמו שמא אינו כשר. אפי' לר' יוחנן דלא קאמר מחשבין מעבודה לעבודה אלא משחיטה לזריקה לפי שהרצאת דמים הוא העיקר ואילו שחטו שלא לשמו לקבל דמיו לשמו פסול ומפני שכבר נפסל בשחיטה והשתא כי היכי דאמרת דמחשבת פסול שלא לשמו דפוסל בשחיטה אפ"ה אין מחשבת פסול שלא לשמי בקבלה פוסלת בשחיטה וא"כ ה"ה בזריקה אע"פ שאם זרקו שלא לשמו פסול הוא מיהו כי מחשב ליה בשחיטה לזרוק שלא לשמו ג"כ דין הוא שלא יפסל:

אילו שחטו וכו'. האי מילתא אחריתא הוא דמדייק על הא דר' אילא כדקאמר מן תרתין מילין וכו' וכלומר ועוד שאילו שחטו שלא לשמו להקטיר אימוריו לשמו שמא אינו פיגול וכלומר שמא אינו פסול שהרי השחיטה היתה שלא לשמו ואם שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו כשר דהא לא קאמר ר' יוחנן אלא בזריקה. והשתא כי היכי דאין מחשבה של הקטרה שלא לשמו פוסלת כי מחשבה בשחיטה ה"ה בזריקה ועיקר הקושיא דר' יוסי על הא דר' אילא דלדידך מ"ש דבקבלה והקטרה לא פליג ר' יוחנן ומשמע דמודה הוא דאין מחשבין משחיטה לקבלה או להקטרה במחשבת שלא לשמו ומ"ש בזריקה דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה. ולדידך דקאמרת מפיגול לימד הא קי"ל דאם שחטו ע"מ להקטיר חוץ לזמנו דהוי פיגיל וא"כ מיהת בהקטרה אמאי לא פליג ר' יוחנן:

אמור לי טעמא דר' יוחנן למה וכו'. והשיב לו דהיינו טעמיה נעשה משעה ראשונה כמחשב בשחיטה עצמה לשמו ושלא לשמו והוא פסול כדתנן במתני' ואע"ג דאמר לזרוק דמו שלא לשמו הואיל ובשעת שחיטה אמר כך הו"ל כמחשב שתהא השחיטה לשמו ושלא לשמו:

א"ל ואין כיני. וא"כ דסבירא לך שאע"פ שחישב בשחיטה שתהא הזריקה שלא לשמו נעשה כעירוב המחשבו' בשחיטה גופה ולחומרא נימא נמי הכי לקולא ולענין מחשבת שלא לאוכליו:

דתנן. לקמן:

שחטו שלא לאוכליו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. והשתא אם אפילו חישב בשחיטה שתהא שלא לאוכליו ולזרוק את דמו לאוכליו. כצ"ל ובדפוס ט"ס. ותימא נמי ויהא כשר משום דנעשה משעה ראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו בתמיה הא השחיטה עצמה היא שלא לאוכליו ולדידך דקאמרת דעירוב מחשבות הויא מ"ש הא מהא:

לית יכיל. ר' בא הוא שהשיב לר' ירמיה הא ודאי לא מצית אמרת הכי דאמר ר' אילא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו וכי' וכן כי אתא ר' יעקב בר אחא אמר נמי הכי בשם ר' יוחנן דדוקא אם שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו בהא הוא דאמרי' דהוה לי' כשחטו לאוכליו ושלח לאוכליו וכשר אבל איפכא לא ומשום דהשחיטה בעצמה היא שלא לאוכליו בלבד ופסול ואנן לא קאמרינן דנעשה כעירוב מחשבות בשעת שחיטה אלא היכא דהשחיטה עצמה הוא בלא מחשבת פיסול ובין לחומרא ובין לקולא והלכך במחשבת שלא לשמו דקי"ל שחטו לשמו ושלא לשמו פסול אפי' אם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו נמי פסול דהוה לי' כלשמו ושלא לשמו ובמחשבת שלא לאוכליו דקי"ל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כשר אם השחיטה בעצמה היא לאוכליו אז אע"פ שחישב לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר דהוה לי' כלאוכליו ושלא לאוכליו:

ר' יוסה נסיב חייליה מן תרין טעמוי דר' יוחנן למה וכו'. כלומר שלקח ראיה שלו להחזיק דבריו כמו ששמע מר' בא כדלעיל ומן הני תרי טעמי הוא ומשום דמחלקינן בין לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ובין לאוכליו ושלא לאוכליו בשתי עבודות וכדאמרן:

טעמא דר' יוחנן. אדלעיל קמהדר דטעמא דר' יוחנן דקאמר יש לשמו ושלא לשמו מעבודה לעבודה וזהו נמי כעין הא דר' אילא דלעיל אלא שר' חנניה הכא מוסיף הוא דאף להקטיר אימוריו שלא לשמו הדין כן ובמילתא בטעמא להא:

כל שאילו יבא לאותה עבודה ואינו מחשב לה מחשב הוא מעבודה אחרת לה. כלומר כל העבודה שאלו יבא לעשותה והיתה נעשית במחשבת פסול היה נפסל הזבח כגון בזריקה:

ואינו מחשב לה וכו'. כלומר הלכך אפי' הוא אינו מחשב לה לאותה מחשבת הפיסול בשעת אותה העבודה מחשב הוא מעבודה אחרת לה והיינו שמחשבת הפיסול שמחשב הוא מעבודה של שחיטה על אותה העבודה מהניא בה ופוסלה וכדמסיק ואזיל:

אילו שחטו לזרוק דמו שלא לשמו שמא אינו פיגול. כלומר שמא בכה"ג אינו פיגול במחשבת חוץ לזמנו אם שחטו ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו הרי פיגול הוא וא"כ ה"ה נמי בפיסול שלא לשמו שחטו לשמו לזרוק דמיו שלא לשמו פסול כדלעיל. ולגי' הספר כאן פיגול כלומר הרי הוא פסול כמו הדין בפיגול בחוץ נזמנו:

אילו שחטו לשמו לקבל דמיו שלא לשמו שמא אינו כשר ובשעת קבלה מחשב הוא. בתמיה כלומר דהשתא יהיב טעמא דלא אמרי' מחשבין מעבודה לעבודה לר' יוחנן אלא בחישב בשחיט' ע"מ לזרוק דמו בפיסול או להקטיר אימוריו בפיסול אבל לא אם חישב בשחיטה על מנת לקבל דמיו בפיסול ואם שחטו לשמו לקבל דמיו שלא לשמו לא מהניא מחשבה זו ליפסל ומפני שלא מחשב הוא בשעת קבלה גופה לשלא לשמו והרי זה למדנו מפיגול דהכלל הוא בפיגול שהמחשבה שמחשב בשעת שחיטה לזרוק דמו חוץ לזמנו או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו או לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו באלו השלשה מפגל הוא בשחיטה או אם חישב כן בשעת הקבלה או בהולכה או בזריקה אם זרק ע"מ להקטיר דבר שדרכו להקטיר או לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו וכדתנן בפ"ב דזבחים אבל לא אם חישב בשעת שחיטה לקבל דמו חוץ לזמנו או להוליכו חוץ לזמנו שאותה המחשבה אינה כלום אא"כ חישב אותה בשעת קבלה או בשעת הולכה ע"מ לזרוק או להקטיר או לאכול חוץ לזמנו וכך הוא הדין במחשבת חוץ למקומו כדתנינן התם בהדיא. וקאמר הכא דלר' יוחנן במחשבת שלא לשמו דפוסל בפסח נמי הכי הוא דאם חישב בשחיטה לזרוק דמו שלא לשמו או להקטיר אימוריו שלא לשמו הוא דפסול כדלקמן אבל לא אם חישב בשחיטה לקבל דמו שלא לשמו:

הרי כל שאלו יבא לאותה העבודה ואינו מחשב לה הוא מחשב מעבודה אחרת לה. וזהו כדאמרן וכלומר שאם היה בא לאותה העבודה הויא מהניא מחשבה דידיה לפסול הלכך אע"פ שאינו מחשב לה עכשיו בשעת אותה העבודה גופה מחשב הוא משעת עבודה אחרת לה והלכך אם חישב בשעת שחיטה לזרוק דמו שלא לשמו מהניא מחשבה לפסול אבל לא אם חישב בשחיטה לקבל דמו שלא לשמו וטעמא כדאמרן שלא מצינו שאם חישב בשחיטה ע"מ לקבל דמו חוץ לזמנו שיהא פיגול ושלא לשמו למד ר' יוחנן מפיגול:

אילו שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו שמא אינו פיגול. כלומר בכה"ג בפיגול שמא אינו פיגול הוא הא ודאי אם שחטו ע"מ להקטיר אימוריו חוץ לזמנו פיגול הוא וה"ה בשלא לשמו שאם שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו פסול. וזהו שמוסיף ר' חנניה אדר' אילא דלעיל שאף להקטיר אימוריו הדין הוא בשלא לשמו כמו בפיגול:

ובשעת הקטרה אינו מחשב. כלומר אע"פ שבשעת הקטרה גופה אינו מחשב מיהו מעבודה אחרת מחשב לה:

הרי כל שאילו יבוא לאותה העבודה ואינו מחשב לה מחשב מעבודה אחרת לה. כצ"ל כדלעיל וכדפרישית:

א"ל. ר' מנא לא תשיבני מפיגול על פסול דאמר ר' יוסי וכו' כדלעיל שהשיב כן ר' יוסי לר' אילא שאין למידין מחשבת פסול ממחשבת פיגול:

מה נפיק מן ביניהון. דר' יוחנן ורשב"ל דפליגי לעיל אם מחשבין מעבודה לעבודה בשלא לשמו ומאי איכא עוד נ"מ אחרת מבינייהו:

חילופין בשאר ימות השנה. איכא בינייהו בשאר ימות השנה וחילופין הוא דפליגי שאם שחטו לשמו לזרוק דמיו שלא לשמו בשאר ימות השנה דקי"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כדלקמן וא"כ איפכא הוא דעל דעתיה דר' יוחנן דאית לי' דמחשבת זריקה בשעת שחיטה הויא מחשבה כשר הוא הכא שהרי כשחישב לזרוק דמו שלא לשמו והיא לשם שלמים מחשבה כשירה הוא שבשאר ימות השנה שלמים הוא ולדעתי' דרשב"ל מחשבת זריקה דשלא לשמו לאו כלום הוא בשחיטה א"כ פסול הוא שהרי שחטו לשם פסח ולשם פסח שלא בזמנו פסול הוא:

על דא אמר לי אבא בר אבא. כלומר על זה שמעתי ממנו כשבא מבבל לכאן דאינון אמרין התם מנין הוא שהפסח משתנה בשאר ימות השנה לשלמים ת"ל וכו' וגרסינן להא לקמן בשקלים פ"ב:

התיבון הרי עולה. שבאה ג"כ מן הצאן ולא מצינו שיהא משתנה לאחר שנתו לשלמים. ומשני מן הצאן כתיב דבר שאינו בא אלא מן הצאן וזהו פסח יצא עולה וכו':

התיבון הרי אשם. שאינו בא אלא מן הצאן:

מן הצאן דבר הבא מכל הצאן. מן הכבשים ומן העזים יצא אשם וכו'. ופריך בכל אתר את אמר מן למעט והכא את אמר מן לרבות. כצ"ל וכך הוא בשקלים דהא ברישא דריש גם כן מן למעט וכאן דריש לרבות:

אמר ר' מנא וכו' ובשקלים גריס אמר ר' מנא הכא נמי מן למעט מיעוט שאינו בא בן שני שנים מיעוט שאינו בא נקיבה וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד. כלומר ה"נ האי מן הצאן דריש ביה הכל למיעוט דקרא דמישתעי בפסח שאינו אלא מן הצאן ולא מן הבקר ולא מן כל הצאן שהיא בן שני שנים ולא מן הנקבה וכן נמי דריש למעט שאין מותרו לאשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד:

התיבון. הא גבי עולה כתיב אם מן הצאן קרבנו וגומר כמו דכתיב גבי שלמים ומעתה מותר הפסח בא עולה. כך הוא בשקלים ולגי' דהכא בתמי' קאמר מעתה אמאי מותר אין הפסח בא עולה והיינו הך בדבר שאינו לאכילה:

עולה שכולה כליל ומסתמא לא בא הכתוב אלא ללמד שהפסח שהיא לאכילה משתנה מותרו לשלמים שהן גם כן לאכילה:

א"ר יוסי בר' בון. בלאו הכי טעמא אחרינא איכא לפי שהפסח ושלמים קדשים קלים ועולה קדשי קדשים היא. ומשנין קדשים קלים וכו' דאלו לטעמא דר' אבון אכתי איכא למיפרך הרי אין זמן אכילה של פסח ושל שלמים שוין ואחר שעבר זמן אכילת פסח גם כן לשריפה עומד:

על דאמר ר' חנינא בשקלים גרס על דא עלי ר"ח דאינון אמרין וכו' על דבר זה דלקמיה כשעלה ר' חנינא מבבל לכאן אמר דאינון אמרין בבבל אין הפסח משתנה לשם שלמים בשאר ימות השנה אא"כ שחטו בפירוש לשם שלמים ואני אומר אפי' שחטו לשם עולה מ"מ דין שלמים עליו וכדמפרש ר' אילא טעמא מדכתיב בהאי קרא דדרשינן למותר הפסח לזבח שלמים לזבח בא ללמד שכל שהוא זובח אפי' לשם קרבן אחר בא היא שלמים:

משתנה למחשבת פסול. בעיא היא אם שינה הפסח לשם זבח אחר ובמחשבת פסול אם משתנה הוא וכדמפרש ואזיל ומאי נ"מ:

היך עבידא. לענין מאי כגון ששחטו בזמנו לשם עולה וע"מ לזרוק דמו למחר דמ"מ פסול הוא וכלומר אפי' נימא דאין משתנה אלא לשלמים כדקאמרת כל שהוא זובח שלמים הוא אבל מ"מ פסול הוא נשחט שלא לשמו דאפי' לא חישב בו עוד מחשבת פסול אחר אלא דהכא מכיון שחישב ג"כ לזרוק דמו למחר מאי אי מהני ביה האי מחשבת השינוי לשם עולה להחמיר דאין תימר משתנה למחשבת פסול שחל עליו מחשבת השינוי. ולענין הפיסול שחישב לזרוק דמו למחר א"כ פיגול הוא ואין תימר שאין משתנה למחשבת פסול אחר כלל דמכיון שאינו משתנה לשם עולה לא מהניא ביה נמי מחשבה זו שחישב לזרוק דמו דלמחר לשם עולה דהא לאו עולה א"כ פסול הוא בלבד משום שנשחט שלא לשמו אבל אינו מתחייב האוכלו משום פיגול ולא איפשיטא:

לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה. דממתניתין לא שמענו אלא דבזמנו פסול הוא ובשאר ימות השנה מהו:

מכיון שאין לו שם בשאר ימות השנה אין לו שם פסח אלא שם שלמים א"כ נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה כלו' שלא חישב ואמר בו לשמו אלא כששוחטו סתם וסתמיה לשם שלמי' קאי ויהא כשר:

א"ל ר' בון לשמואל בר אבא ואין כיני. וא"כ לדידך דקאמרת דמכיון דבשאר ימות השנה לא קאי ביה מחשבת לשמו כלל ונעשה כשוחטו בשתיקה מעתה נימא נמי בזמנו כן שאם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ויעשה משעה ראשונה שחישב עליו כאילו שחטו סתם בשתיקה דהואיל ובזמנו לשמו קאי לא מהני ביה מחשבת זריקה שלא לשמו ויהא כשר ואמאי קאמר ר' יוחנן לעיל שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול:

אמר ר' אבא מרי מאן אמר בשתיקה כשר. מאן לימא לך הכי דהדין כך דאם שחטו בשתיקה שהוא כשר או נאמר בשתיקה אפשר דפסול הוא שצריך שיאמר ששחטו לשם פסח ומכיון שפירש בהדיא אני שוחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול:

מתני' שחטו שלא לאוכליו. כגון חולה וזקן או קטן שאינן יכולין לאכול כזית בשר ואע"פ שיש עליו מנוין אחרים פסול דלפי אכלו תכסו כתיב לשם הראוין לאכילה:

ושלא למנויו. שלא להנמנין בחבורה זו אלא לשם חבורה אחרת:

לערלים. לישראלים שהן ערלים וכגון שמתו אחיהם מחמת מילה ופסולים לאכול הפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו:

ולטמאים. והן אסורים באכילת קדשים וחייבין כרת על אכילתם:

לאוכליו ושלא לאוכליו וכו'. כשר ולא דמי לשמו ושלא לשמו דפסול דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו בגופו של קרבן הוא אבל הכא אין המחשבה בגופו של הקרבן אלא בדבר שהוא חוץ לגופו:

קודם לתמיד כשר. דיאוחר הפסח בהלכה ב' לא נאמר אלא למצוה לכתחילה:

ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו. שלא יהא נקרש וכדי שיהא ראוי לזריקה אחר התמיד ואם נזרק קודם לתמיד כשר:

גמ' איש לפי אכלו תכסו. כתיב:

ואמר ר' יאשיה ל' סורסי הוא זה. לשון ארמית שמדברין בו בארץ סוריא שאם רוצה לומר שחוט אומר כוס לי טלה זה:

כיצד שלא לאוכליו וכו'. תוספת' היא בפ"ד:

הדא אמרה. מדקחשיב חולה וזקן שהן פוסלין משום שאינן ראוין לאכילת כזית וש"מ שהן הן המנויין על פסח הזה דאל"כ תיפוק ליה שהוא שלא למנויו וקמ"ל שאם נמנו עליו אותן שאינן ראויין לאכילה ושחטו אח"כ לשם חבורה אחרת נפסל הוא משום שלא למנויו ואע"פ שאותן שנמנו עליו אינן ראויין לאכילת כזית אפ"ה מנויין נקראין לענין לפסול לשם חבורה אחרת אם כן הדא אמרה שהקטן שאינו יכול לאכול כזית יש לו מנין לפסול כלומר יש לו גם כן דין דמנין לענין לפסול לשאר שאינן נמנין על פסח זה דמהו דתימא הואיל וקטן לאו בר חיובא הוא אינו נקרא בכלל המנוין ונ"מ אם נמנו על פסח זה חבורה כולה קטנים אם שחטו לשם חבורה אחרת לא הוי שלא למנויו לפי שאין מנויי הקטנים כלום קמשמע לן דיש לו מניין לענין לפסול אחרים שהרי שוה הוא לענין חולה וזקן לענין זה:

הדא אמרה היה נתון בדרך רחוקה. ושחט אחד פסח לשמו פסול שאין יכול לבוא ולאכול:

הדא אמרה. מדקחשיב התנא לטמאים לבבא בפני עצמו ותיפוק ליה דהוי שלא לאוכליו שהרי אינן יכולין לאכול אלא לאו בטומאת גברי מיירי ואי בטומאת בשר פשיטא דעיקר מצות פסח לאכילה הוא אלא ע"כ בטומאת אימורין הוא והא אכתי תיפוק ליה דבלאו הכי ואפי' לא שחטו על שם כך ושאפילו יטמאו האימורים אחר השחיטה תהני ליה לאכילת בשר שהרי אם נטמאו האימורין אינו יכול לזרוק את הדם ואכתי אין הבשר ראוי לאכילה אלא לאו ש"מ דהדא מסייעא לדרומי. לזקני דרום שהן אומרים אימורין שאבדו או נטמאו קודם זריקת הדם הרי הן כמו שהן קיימין וזורק את הדם להתיר הבשר לאכילה:

הדא אמרה שחטו שתאכל ממנו לחצי חבורתו פסול. דקס"ד כשיש בחבורה זו חולה או זקן קמיירי ואף על פי שיש בחבורה הראויין לאכול אפ"ה לא הוי כלאוכליו ושלא לאוכליו ומכיון ששחטו לשם אלו שאינן ראוין לאכילה פסול:

תיפתר שהיו כולן. הבני חבורה כולן חולין אבל אם שחטו לשם חצי חבורה הראויין לאכול בלבד אפשר שהוא כשר:

א"ל. ר' יוסה א"כ נתני לשם בני חבורה פסולין שהרי כולן אינן ראוין לאכילה הן:

א"ל. לא מצי למיתני לשם בני חבורה פסולין דמיירי בשהיו שם ג"כ כשירין הראויין לאכילה והוא לשם הפסולין כולן שיש בחבורה ואפ"ה לא תפשוט אם שחטו לשם חצי חבורה והיינו אפי' לשם חצי הכשירין שיפסול דשאני הכא ששחט לשם הפסולין:

מתניתא. דמכשר באוכליו ושלא לאוכליו בששחטו מתחל' לאוכליו גרידא ואח"כ נתכפר בו גם שלא לאוכליו אבל אם שחטו משעה ראשונה שיהא נתכפרין בו אוכליו ושלא לאוכליו פסול:

אלפן אגדה. למדני דברי אגדה לדרוש ולהבין פסוקי ד"ה שאינן מתפרשין אלא ע"י דברי אגדה:

שהן גסי רוח ומעוטי תורה. ומטין הדברי' כרצונם ואינן מכוונין אל האמת:

אמור לי הדא מילתא וכו'. ותדע שאני בעל תורה:

פסולו מאחרים. מדבר שהוא חוץ לגופו של הפסח:

אין אתה יכול לבור פסולו מתוך הכשירו. שאי אפשר לך לומר זה החלק של הפסח הוא שלא לשמו וזה הוא לשמו לפיכך כולו פסול הוא אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול לברר וליטול חלק זה הוא לאלו הראוין לאכילה וזה הוא מאלו שאינן ראויין וכל חלק וחלק נראה בפ"ע הוא:

ואוכליו ושלא לאוכליו אינו נוהג אלא בפסח. דביה כתיב לפי אכלו תכוסו שתהא השחיטה לשם אוכליו ואין זה בשאר הקדשים:

מן הדא דרבי אלעזר. דלעיל דקאמר מתניתא בששחטו מתחלה לאוכליו גרידא ואח"כ נתערבו ונתכפרו גם כן שלא לאוכליו הוא דכשר אבל אם בשעה ראשונה שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו פסול א"כ את שמע מינה תרתי דאיכא הכא למעילות שהרי פסולו מחמת אחרים הוא וכן את יכול לברר הפסול מתוך ההכשר אף אם שחטו משעה ראשונה שיתכפרו בו אוכליו ושלא לאוכליו ואפ"ה את אומר הכין בתמיה דבכהאי גוונא פסול הוא ואמאי:

אלא כיני וכו'. כלומר אלא אי אתה יכול לחלק ביניהן כ"א בענין זה דלשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וחמיר איסורי ולאוכליו וכו':

אית לך חורי. עוד יש לך דבר אחר מה שהיא ביניהן שלשמו ושלא לשמו נוהג בכל הארבע עבודות כדתנן במתניתין דלעיל:

ולאוכליו אינו נוהג אלא בשחיטה. ואין מחשבת שלא לאוכליו פוסלת בשאר העבודות:

לאוכליו כזיתים וכו'. מילתה באנפי נפשה היא וכלומר אם האוכלין יכולין לאכול כזית ואלו אינן יכולין לאכול מכזית כלום זה ודאי כשר דהיינו מתני' ומכ"ש אם האוכלין יכולין לאכול כזית ואלו אינן יכולין כ"א כחצי זית דפשיטא דכשר:

לאוכליו כחצי זיתים ושלא לאוכליו כחצי זיתים. כלומר כי קא מיבעיא לן אם האוכלין אינן יכולין לאכול אלא כחצי זית ואלו אינן יכולין אפי' בכחצי זית מהו אם כה"ג הוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו או לא מכיון דלאוכליו אינן בכזית שלם ואליבא דר"א דלעיל דפוסל בששחטו בשעה הראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו הוא דקא מיבעי' ליה:

מה אנן קיימין. ומתמה הש"ס ומאי האי דקא מיבעיא לך:

אם בשהיתה המחשבה לכושר. כלומר אם פשיטא לך שהמחשבה של לאוכליו בחצי זית היתה מחשבה להכשר דמחשבה חשיבה א"כ תהא אותה מחשבה של שלא לאוכליו כחצי זית נמי מחשבה לפסול הואיל בשעה ראשונה שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו ואם אינה חשובה מחשבה לפסול הואיל והיא בפחות מכזית א"כ אותה מחשבה שהיא לאוכליו ולהכשיר נמי לא חשיבא מידי וליהוי כאלו לא חשיב עליה כלום וממילא כשר הוא:

מתניתא אמרה שהמחשבה לכושר. מהאי מתניתין דלקמיה שמעינן שהמחשבה שהיא לשם פחות מכזית היא להכשר ולא חשיבה מחשבה לפסול:

דתנינן תמן. בפ"ב דזבחים גבי לאכול כזית למחר וכזית בחוץ וכו' אם חישב לאכול כחצי זית למחר או בחוץ ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אלמא דמחשבת חצי זית אינה מצטרפת אפי' היכא דתרווייהו לפסול נינהו ומכ"ש כאן בלאוכליו ושלא לאוכליו דלא הויא מחשבה כלל:

שחטו. לפסח ע"מ שתתכפר בו חצי חבורתו שנמנו עליו ולא יתכפרו בו חצייה האחרת:

ר' יונה פוסל. ואף אותה חצי חבורה לא נתכפרו ולא יצאו ידי חובתן בו מפני שנעשה כמתפיס כפרת אלו של חצי האחרת לאלו שנתכוין שיתכפרו בו לבדן ומאחר דלא מהני האי פסח לאלו ולא נתכפרו בו לא נתכפר ג"כ לאלו:

ר' יוסה אמר כשר. שאין אלו תלויי' באלו ולאותה חצי חבורה שנתכוון שיתכפרו בו מתכפרין:

במחזורה תיניינא. במהדורא בתרא דר' יוסי חזר בו והודה לדברי רבי יונה:

לא כן אלפן רבי. מעיקרא דכשר:

וא"ל הא קביעה גבך כמסמרא. האי קמייתא בתמיה. אי נמי האי בתרייתא תהא קביעה גבך כמסמרא ולא תזוז ממנה:

שחטו קודם לפסח פסול. אמתני' קאי דקתני שחטו קודם לחצות פסול ומפרש דלאו מטעמא לפי שקודם חצות קודם לתמיד הוא אלא אפי' שחטו לתמיד קודם לפסח אם הוא קודם לחצות פסול לאחר חצות מיד כשר קודם לתמיד כשר. כלומר הא דקתני במתני' קודם לתמיד כשר ואף על גב דממילא שמעי' להא דלא פסול ברישא אלא בשחטו קודם לחצות הא לאחר חצות מיד כשר וא"כ קודם לתמיד הוא אלא הא קמ"ל דהפסח וגם התמיד כשרין הן שאינו מעכב לא אצל הפסח ולא אצל התמיד:

ותני. בהדיא כן שאף התמיד שלאחריו כשר:

לא יאוחר התמיד. שוב לא יקריב התמיד אחריו שלא כמצותו הוא. ת"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:

תעשה. ריבה ואפי' לאחר הפסח:

מתניתא אמרה פסח עצמו כשר וכו'. כלומר ממתני' גופה שמעי' בהדיא דאף התמיד שמקריב אחריו כשר הוא דהא קתני פסח עצמו כשר אפי' הקדימו לתמיד וא"ת פסול הוא התמיד שלאחריו א"כ כמו שלא קדמו פסח להתמיד הוא שהרי אין כאן תמיד ומאי קמ"ל פשיטא שהפסח כשר הוא אלא ודאי דאף התמיד שלאחריו כשר:

תמן את אמר. לעיל בהלכה א':

דם תמיד וכו' והכא את אמר הכין. בתמיה ואדקתני במתני' אם נזרק קודם לתמיד כשר הוא דקשיא לי' הא לעולם דם התמיד קודם לפסח הוא ונהי שבכבר שחטו לפסח קודם איירינן מיהו זריקת דמו אמאי מכשיר אפי' בדיעבד אם קדם לתמיד הא האי כללא דלעיל בדוקא הוא לכולהו תנאי דהתם והשתא אם יש עוד מדם הפסח יביא דם אחר ויזרקנו אחר דם התמיד ואמאי קתני סתמא ואם נזרק כשר:

אמר ר' אילא. ל"ק כאן בחי כאן בשחוט. כלומר האי כללא דתנינן לעיל לא איתמר אלא בחי שיקדי' לשחוט התמיד ויזרוק דמו קודם לפסח והכא דבכבר שחוט הוא הפסח מקודם איירי לא איתמר האי כללא לדוקא אלא מצוה לכתחלה שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק מקודם כשר:

מתני' השוחט את הפסח על החמץ. שהיה לו כזית חמץ ברשותו בזמן שחיטת הפסח:

עובר בל"ת. שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים. ובגמרא קאמר אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורין אם היה ברשות אחד מהן או ברשות אחד מבני החבורה של הפסח כזית חמץ בשעת הקרבתו ה"ז לוקה אבל הפסח עצמו כשר והכי תני לה בהדיא בתוספתא פ"ד השוחט את הפסח על החמץ בי"ד עובר בל"ת פסח עצמו כשר ויוצא בו י"ח בפסח:

אף התמיד. של הערבים בע"פ ששחטו על החמץ עובר בל"ת דדריש זבחי זבח המיוחד לי והוא התמיד ואין הלכה כר' יהודה:

ר"ש אומר הפסח וכו'. ולנוסחא דהכא אף הפסח כלומר אף הפסח יש בו חילוק אם שחטו בזמנו לשמו חייב משום לא תזבח על חמץ ושלא לשמו פטור דשחיטה שאינה ראויה היא שהרי נפסל הפסח ולאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים ששחטן. בי"ד בין לשמן בין שלא לשמן והיה לו חמץ פטור ואע"ג דכשרין הן כדתנינן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אפ"ה פטור דילפינן שאר הזבחים שאסור לשוחטן על החמץ מדכתיב תרי קראי לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא תשחט על חמץ דם זבחי ומדפלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים ש"מ למידרש וה"ק בזמן דאיכא זבח והיינו פסח בי"ד דמחייב עליה ליכא זבחיי דלא מחייב אשאר זבחים ובזמן דליכא זבח כגון פסח במועד דלא מחייב עליה אם שחטו והיה לו חמץ משום דפסח שלא בזמנו ושחטו לשם פסח פסול הוא איכא זבחיי ומיחייב אשאר זבחים:

ובמועד לשמו פטור כדאמרן. דפסול הוא ישלא לשמו חייב דפסח שלא בזמנו שלמים הוא:

ושאר כל הזבחים וכו' חייב. שהרי כשרין הן חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה משום דפסולה היא והוי לה שחיטה שאינה ראויה ואין הלכה כר"ש:

גמ' מנין לשוחט פסח על החמץ וכו'. מכילתא היא:

ת"ל לא תשחט על חמץ דם. כלומר תרי ביה הלאו נמי על הזורק מדכתיב דם והוה ליה למיכתב לא תשחט על חמץ זבחי:

במה שהוא מתחייב על הזריקה מרבויא דקרא:

הדא אמרה פסח עצמו כשר הוא. אף אם שחטו על החמץ דמשמע דקרא מרבי זריקה אפי' אם השחיטה היתה על חמץ ואם הוא נפסל אמאי מיחייב על הזריקה הא לא קרינן ביה דם זבחי. ובתוספתא תני בהדיא הפסח כשר כמו שהבאתי במתני':

ור' שמואל מייתי לה ראיה מהאי רבויא דקרא:

אמר רבי יוסי. דמהכא לאו ראיה היא:

דתיפתר שנתמנה לו חמץ ברשותו בין שחיטה לזריקה ובשעת שחיטה לא היה לו חמץ או שהיה זה שוחט ולא היה לו חמץ וזה זורק והיה לו חמץ שהרי עיקר הלאו על העושה מעשה הוא ששחט או שזרק וא"כ לא תפשוט מהכא דהפסח לא נפסל אם שחטו על החמץ:

תני חזקיה לא תשחט וכו' התורה קראת אותו זבחי. כלומר דר' יוסי מסיק לה וכמו אי נמי הוא ואי נמי דלעולם הפסח פסול היא ואפ"ה מחייב הוא על הזריקה וכדתני חזקיה דהתורה קראת אותו זבחי דהכי משמע לא תשחט על חמץ ואם שחטת לא תזרוק הדם דאכתי זבחי הוא אף ע"פ שנפסל בשחיטה:

אי נמי סתמא דהש"ס קאמר לה וכלומר דשאני הכא דגלי קרא אותו זבחי וכדדרי' חזקיה הלכך לא מצית למימר דפסול הוא ועיקר:

אמר ר' מנא אלולא דתניתה חזקיה. ומפר' הכי להכתוב שאפי' נפסל בשחיטה מיחייב על הזריקה לא היינו מפרשין כן משום דכי מצינו דבר פסול וחייבין עליו חטאת:

בתמיה. וחטאת דנקט לאו דוקא הוא שהרי אין כאן אלא לאו ולישנא דהאי ש"ס הוא הכי וכלומר מתחייב בחטא הוא ועובר עליו וכן תמצא בסנהדרין ובהרבה מקומות:

המחמץ את הפסולה. מנחה שנאמר בה לא תאפה חמץ וכדתנן נמי בריש פ"ה דמנחות כל המנחות באות מצה וכו':

אית תניי תני חייב. הכי תני לה בתוספתא דמנחות פ"ו המחמץ את המנחה אחד מן הכשרה ואחד מן הפסולה עובר בל"ת שנאמר כי כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ:

אית תניי תני פטור וקאמר רב חסדא דלא פליגי דמ"ד חייב בשנפסלה מחמת חימוצה כלומר בשעת חימוצה אירע בה פסול אחר ונתחייב הוא בחימוץ וקמ"ל דאע"פ שהפסול והחימוץ כאחד בא עליה חייב ומ"ד פטור בשלא נפסלה מחמת חימוצה אלא שכבר היתה פסולה מקודם פטור לפי שאינו מתחייב על מה שכבר נפסל וכהאי דר' מנא דה"נ אלולא דתניתה חזקיה וכו' כדלעיל:

מ"ד חייב דם מ"מ. כלומר הואיל דמרבינן זריקה מדכתיב דם מרבינן נמי הקטר אימורין דזריקה היא מתרת להקטר אימורין ואם מתחייב בזורק על החמץ מתחייב ג"כ על הקטרת אימורין:

מ"ד פטור. מדכתיב זבחי משמע דדומיא דזביחה בעינן שמעכבת את הכפרה יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין שכל עצמן שלא הקטירו אימוריו כשר:

מלק עוף על חמץ. כגון מחוסר כיפורים שמביא קרבנו עוף אחרי חצות בי"ד כדאמרינן לעיל סוף הלכה א' שמביאו אחר התמיד ואין בו עשה דהשלמה הואיל ואין למזבח אלא דמו:

יצא עוף שאינו זבח דאין בו בפנים אלא מליקה:

מ"ד חייב ניחא. דמרבי ליה מדם כל שדמה למזבח אלא מאן דאמר פטור מ"ט ואי משום שאין בו זביחה בפנים מ"ש הא מליקה דידיה כזביחה היא ולא מצית למימר דלא קפיד קרא אלא אזביחה דהא אשכחן דמביא קרבן העוף לכפרה אפי' אחר התמיד כדי לאכול בקדשים לערב ואם קרבן הוא לענין זה נימא נמי דכשאר זבח הוא לחייבו אם הקריבו על החמץ:

א"ל למדין עונש מעונש. אם הוה ילפית חיוב מחיוב שפיר דהואיל ומצינו בו איזה חיוב בעלמא לחייבי' ביה נמי אם הקריבו על החמץ אבל אין למדין עונש מפטור דקאמרת דהואיל ובשאר קרבן לכפרה הוא ופטור על עשה דהשלמה בע"פ ניחייבי' בהקריבו על החמץ דזה חיוב מפטור הוא ואין למדין כה"ג:

רבנן דקסרין בעיין. כלומר דכך היה למדין דרך קושיא יכול וכו':

שאין חייבין עליהן בחוץ. שאין חיוב בשחוטי חוץ אלא שחיטה והעלאה וזריקה וכדאמרי' בפ"ג ובפ' בתרא דזבחים:

ת"ל וכפר. גבי האי קרא דחמץ לא כתיב וכפר אלא בעלמא קאי דכתיב בחטאת נשיא ובחטאת יחיד ואת כל חלבה יקטיר וגו' וכפר עליו וגו' ודריש לה בת"כ דאין הקטרת אימורין מעכבין כפרה והאי וכפר דכתיב בהו אזריקה קאי והשתא ה"ק דוכפר דמצינו דכתיב בהקטרה ואפ"ה ילפינן דאינה מעכבת כפרה וא"כ ה"ה נמי הכא גבי חמץ דילפינן מזבח דדבר המעכב כפרה בדוקא הוא:

עד דאתה דיין לה לפטור. דממעטת מזבח למקבל ומהלך וכן נמי ממעטת להקטר אימורין הואיל דדרשי' דוכפר דכתיב בהו לא קאי עלייהו ואינן מעכבין כפרה אע"פ שמצינו בו חיוב בשחוטי חוץ ואימא איפכא ודונה לחיוב גבי חמץ ודריש הכי יכול וכו' ת"ל זבח וכו' ואף אני ארבה הקטר אימורין בחמץ והואיל וחייבין עליהן בחוץ כמו בזביחה ומהאי דרשה דדרשת מוכפר דרוש ביה לחיוב במקבל ומהלך גבי חמץ הואיל והן מעכבין דכל ד' עבודות מעכבין הכפרה:

א"ל דבר השוה בשניהן מלמד וכו'. כלומר בשלמא אי דרשת לפטור ניחא דמלמד אתה מזבח ששניהן שוין בו דזביחה מעכבת כפרה וכן חייבין עליה בחוץ וא"כ אי אתה יכול לרבות מקבל ומהלך בחמץ משום דאף ששוין בזביחה לענין עיכוב כפרה מ"מ אינן שוין לענין חיוב בחוץ וכן אי אתה יכול לרבות הקטר אימורין בחמץ דאף ששוין הן בזביחה לענין חיוב בחוץ אינן שוין הן לעיכוב כפרה והלכך כל שאין שוה בשניהן כזביחה אין אתה מלמד בו חיוב:

תמן תנינן. בריש ביצה ודרשי' להסוגיא נמי התם:

אבל לאכילה. ד"ה זה וזה בכזית:

א"ל מן ר' אבהו א"ל ואוף אנן אמרין ר' אבהו וכו'. הכי הוא בביצה בהלכה ג' כלומר אף אנו שמענו כן ממנו דאמר בשם ר' יוחנן דבין לביעורו בין לאכילה בכזית לב"ש כמה דאית להו והיינו בשאור:

שחטו. להפסח על חמץ אחר מי אתה מהלך למאן דמחלק בין ביעורו ובין אכילתו. אם אחר אכילתו ולכ"ע בכזית או אחר ביעורו ולב"ש בככותבת:

תמן וכו'. מסקנת הבעיא היא דלעיל בפ' ואלו עוברין בהלכה ג' אמר ר' ירמיה וכו' אין הבית מצטרף לכזית לעבור בבל יראה ובל ימצא ובתוך הכלי מצטרף ואם שחטו לפסח על כזית זה אמר מי אתה מהלך מאחר וכו' שחטו על השיאור מי נימא מאחר דאמר רב הונא וכו' לעיל שם בהלכה דמותר בהנאה א"כ כאן פטור הוא דלא דמי לשאר חמץ או מאחר וכו' דלוקה על אכילתו חייב כבשאר חמץ. ולא איפשיטו הני בעיי:

עד שיהא לשוחט לאחד מבני חבורה. שיהא השוחט אחד מבני חבורה בפסח הזה אז הוא מתחייב בשוחטו על החמץ:

לשוחט וכו'. אם יש חמץ להשוחט אף על פי שהוא אינו מבני חבורה מתחייב הוא בלאו דלא תשחט וכן אם חמץ לאחד מבני חבורה אף על פי שאינו שוחטו אלא אחר שוחטו עובר השוחט בלאו:

אפי' נתון עמו. החמץ בירושלים ואינו עמו בעזרה עובר בלאו:

דין כדעתיה ודין כדעתיה. דרך בעיא היא כלומר מי נימא דאזדו לטעמייהו:

דאיתפלגין. בפי"א דיבמות בסופו גבי העושה מלאכה בשני י"ט של גליות דלר' יוחנן ס"ל התראת ספק שמה התראה אפי' הוא ספק שמא היום י"ט או למחר וה"נ אע"פ שאין עמו בעזרה והתראת ספק הויא דלא ידעינן אם יש לו חמץ בביתו ועוד שיכול לומר שוגג הייתי ולא ידעתי אם יש לי חמץ בביתי או לא אפ"ה התראה הוא ולר"ל דס"ל התראת ספק לאו שמה התראה הלכך הכא נמי עד שיהא החמץ עמו בעזרה:

הכל מודין וכו'. מסקנת הבעיא היא דאי נימא דהכא נמי בהתראת ספק היא דפליגי א"כ הכל מודין היכא שהחמץ היה נתון כנגדו בחלון בירושלים שבשעת שחיטה יכול הוא לראות אותו:

מ"ד ספק ודאי. כלומר אפי' למאן דפוטר משום התראת ספק הכא ודאי הוא שהרי רואה את החמץ וא"כ לכ"ע עובר הוא בלאו:

מ"ד בעזרה בירושלי' הוא. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דלא פליגי הכא מטעמא דהתראת ספק אלא למ"ד עד שיהא נתון עמו בעזרה אפי' היכא דרואה אותו דרך החלון מ"מ בירושלים היא החמץ ואין עמו בעזרה וטעמיה משום דס"ל על החמץ כתיב ובעי' על בסמוך:

מ"ט דר' יהודה. במתני' דאמר אף התמיד משום דכתיב דם זבחי ודם מיותר הוא אלא לרבות דם פסח ודם תמיד שלא יהו על החמץ:

טעמא דר"ש. במתני':

כתוב אחד אומר וכו'. בפ' כי תשא כתיב ולא תשחט וגו' ולעיל מיניה בפ' משפטים כתיב לא תזבח וגו' ותרי קראי למה לי אלא אחד להפסח בי"ד ואחד לשאר כל הזבחים בחולו של מועד:

מה ראית לרבותן. לשאר זבחים בחולו של מועד ולהוציאן מי"ד:

אחר שריבה הכתוב מיעט. דבקרא קמא לא תזבח כתיב סתם ומשמע שאר זבחים ג"כ בכלל ובקרא דלא תשחט כתיב ביה זבח חג הפסח וא"כ מיעט שאר הזבחים והלכך מרבה אני מקרא דלא תזבח לשאר זבחים בחולו של מועד דיש בו ג"כ לאו דבל יראה ובל ימצא ומוציאן אני מי"ד שאינו בבל יראה ובל ימצא:

ואתייא כהאי דאמר ר"מ. לעיל בפ"ק בהלכה ד' מו' שעות ולמעלה מדבריהן הוא שצריך לבער חמץ ומדאורייתא עד סמוך לשקיעת החמה כדדרי' התם מאך חלק:

אמר ר' מנא לא היא. דלא צריכת לאוקי מילתא דר"ש כר"מ אלא אפי' כר' יהודה דס"ל זמן הביעור מו' שעות ולמעלה מדאורייתא הוא נמי אתיא שפיר:

להן דכתיב זבח חג הפסח ארבעה עשר אנן קיימין. כלומר אנן קיימין מילתא דר"ש דאהאי קרא דכתיב ביה חג זבח הפסח הוא דסמוך למידרש דבזבח הפסח הוא דזמנו בי"ד הוא עובר על לא תשחט וגו' וא"כ קרא דלא תזבח דאיירי בשאר זבחים בחולו של מועד הוא דאיירי:

חבורה היתה מקשה. מפי חבורה נזרקה קושייא על הא דקתני ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב דבמה אנן קיימין בפסח זה שלא נשחט בזמנו אלא במועד:

אם בשאבד. בי"ד ונמצא קודם לכפרה שהוא זמן שחיטת הפסח א"כ בין לשמו בין שלא לשמו פסול הוא. כצ"ל ונתחלפו התיבות כאן בין כשר לבין פסול:

וניתק לרעייה. כדתנן לקמן בפ"ט הפסח שאבד ונמצא קודם זמן שחיטתו והוא נתכפר באחר ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים וכיון דהוא עצמו לאו לשלמים קאי אם שחטו אף שלא לשמו פסול היא ואמאי שלא לשמו חייב לר"ש הא שחיטה שאינה ראויה היא:

אם בשאבד ונמצא לאחר כפרה בין לשמו בין שלא לשמו כשר שלמים הוא. כצ"ל כדתנן שם נמצא אחר שחיטת הפסח הוא עצמו קרב שלמים וא"כ אפי' שחטו לשמו שלמים לשם פסח קשחיט וכשר ואמאי לשמו פטור הרי שחיטה ראוי' היא:

וקיימינה. ותירצו בני חבורה להקושיא דהכא כשלא עבד עסקינן אלא בשנטמאו הבעלים או שהזידו. ולא הקריבו אותו בפסח ראשון ונדחו לפסח שני ומפני שזה לפסח קאי שהרי כבר נדחת הוא שיהא לפסח שני וסתמיה לאו לשלמים קאי הלכך אם בפירוש שחטו במיעד לשמו פסול הוא ופטור ואם שלא לשמו ששחטו לשם שלמים ועקרו משם פסח חייב מפני שהוא עכשיו כשר לשלמים:

והיידינו לשמו פטור. ופריך ואכתי ואיזהו דקאמרת דשחטו בפי' במועד לשמו פטור הא מכיון דלפסח שני קאי אפי' סתמא לאו לשמו קאי ופסול הוא ופטור:

תמן. בבבל אמרין בשם רב חסדא כגון בשעברה שנתו בין פסח ראשון לבין פסח שני ושוב אינו ראוי לפסח שני ור' אילא בשם ר' יוחנן קאמר דלא צריך לאוקמי שיעבור שנתו בין ראשון לשני אלא בשעיבר זמן כפרתו בשעה ששחטו במועד וכבר אינו ראוי ופסול הוא:

או ששחט. זבחים אחרים לשמו בזמנו:

שהוא כשוחט פסח לשם שלמים. מכיון ששחטו בזמנו והוי שלא לשמו ופסול:

שהוא כשוחט שלמים לשם פסח. ופריך מכיון שעבר זמנו לא שניא הוא השוחט וכו' דהרי כבר אינו ראוי לפסח ומשני דעל דעתיה דרב חסדא וכו' וכלומר דמיירי שנדחה לפסח שני ובין ראשון לשני יעבור זמנו הוא דקאמר. והשתא אכתי שם פסח עליו. ולדעתיה דר' אילא בשם ר' יוחנן האי בשעיבר זמנו בשעבר זמן כפרתו הוא:

מתני' הפסח נשחט בג' כיתות. ואפי' אם הצבור מועטין ויכולין לשוחטו כאחת מצוה לחלקן לג' כיתות זו אחר זו:

שנאמר וכו'. קהל ועדה וישראל הרי ג' כיתות:

נכנסה כת הראשונה וכו' הי' נועלין דלתות העזרה. שלא יכנסו יותר מכת אחת:

בזיכי כסף. כפות לקבל בהן הדם:

שורה שכולה כסף וכו'. בבבלי מסיק משום דהכי שפיר טפי:

ולא היה לבזיכין שולים. שהיו רחבים מלמעלה וחדים מלמטה כדי שלא יוכלו להניח' ע"ג הקרקע שמא יניחו' הכהנים על הקרקע עד שיקבל דם אחר מחמת שהן מרובים וישכחום ויקריש הדם ולא יהא ראוי לזריקה:

גמ' ניתן כח בקולו של משה. מפני שפסח מצרים לא היו יכולין לשחוט במקום אחד שלא היו להן בית קבוע לכך ומצוה לחלק לג' כיתות ושיהיו כל כת וכת שוחטין כאחת לפיכך ניתן כח בקולו של משה בכל ארץ מצרים והיה אומר להם ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת וכן לכל כת וכת:

באותה השעה. שענה הוא עצמו בעל כרחו כך פתחו ואמרו הללויה וכו' ולא עבדי פרעה ואף שכבר קראו הלל בשעת עשיית הפסח:

דלמה. מעשה שר"ז וכו' היה יושבין ואמר רבינא הטעם ששורה שכולה כסף וכו' מפני הרמאין שלא יטלו של זהב ויחזרו של כסף ולפיכך כשכל השורות שוין הן הגזברים יכולין ליתן עיניהם מאיזו שורה הוא:

בכל פומך. אם בכל פיך אתה אומר הטעם הזה וא"ל רבי זעירא אמור לי בפלגות פומך אתה אומר זה. ומשום שלא היה לו נוח להאי טעמא וכי אתא ר' ירמיה אמר כן בשם ר' יוחנן שהטעם הוא מפני הרמאין:

מתני' שחט ישראל. אם היה רוצה לפי שהשחיטה כשירה בזר בכל הקרבנו':

וקיבל הכהן. את הדם מצואר הפסח בהבזך שמקבלה ואילך מצות כהונה:

נותנו לחבירו. שאצלו באותה השורה:

וחבירו לחבירו. משום דברוב עם הדרת מלך:

ומקבל את המלא. מיד הנותן תחילה ואח"כ מחזיר את הריקן ולא יחזיר הריקן ברישא משום דאין מעבירין על המצות וכי מושיט ליה האי המלא בעי מיד לקבולי:

זורקו זריקה אחת. מהבזך עצמו לא מתנה באצבעו שאין טעון מתנת אצבע אלא במקום דכתיב באצבעו:

כנגד היסוד. באותן רוחות המזבח שתחתיהן היסוד לפי שרוח דרומית לא היה לו יסוד על פני כולו שהיסוד היה על פני רוח צפונית ורוח מערבית ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת לפיכך הוצרך לומר כנגד היסוד והזריקה היתה בזקיפה של המזבח והדם נופל ליסוד:

גמ' כתוב א' אומר וכו'. הא כיצד אם שפיכה למה כתוב זריקה ואם זריקה למה כתוב שפיכה:

תני ישפך וכו'. כלומר וכן משמע מהאי ברייתא דדרי' ישפך ולא שיטיף טיפין טיפין ולא יזה באצבעו ולא יזרוק אלמא דזריקה לאו שפיכה היא:

ופי' בקבלה וכו'. כלומר מה שאין מפורש מהכתוב שבתורה למדנו ממה שפי' בקבלה דכתי' בד"ה גבי פסח שעשה יחזקיהו המלך וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני וגו' ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה איש האלהים:

הכהנים זורקין את הדם מיד הלוים. ופסח בשפיכה הוא וכתיב הכהנים זורקין אלא דזריקה בכלל שפיכה היא ולפיכך תנינן נמי במתני' זורקו זריקה אחת:

הכל מודים בשפיכה די הכן ובהזייה די הכן. כלומר בשפיכה ליכא מאן דפליג שהיא כפי משמעות לשון שפיכה ששופך בשפיכה אחת נגד היסוד וכן במקום שנאמר הזייה ליכא מאן דפליג שהיא כך כפי משמעות הלשון שמזה באצבעו:

ומה פליגין. אמוראי דלקמיה:

בזריקה. דר' מנא אמר זריקה היא כעין שפיכה שזורק מרחוק בהכלי על המזבח ונשפך הדם ליסוד ור"ח אומר זריקה היא באצבע כעין הזייה:

קרא מסייע לר"ח. דכתיב בהזאת מי חטאת כי מי נדה לא זורק עליו וגו':

הא די לא קיים גבה הזייה. בתמיה הא לא קיימינן הכא אלא גבי הזייה כדכתיב והזה הטהור וגו' ואפי' כן את צווח וקורא לה זריקה שמע מינה זריקה כעין הזייה ולהאי מאן דאמר אין זריקה בכלל שפיכה:

מתני' יצאת כת הראשונ' וכו'. שלא היתה השניה נכנסת עד שיצאת הראשונה כולה וכן הג':

קראו את ההלל. כל אחת ואחת בשעת הקרבת פסחם:

אם גמרו. שהיו פסחיהם מרובים ומשך הזמן עד שגמרו ההלל ועדיין יש לשחוט:

שנו. חוזרין וקורין אותו:

ואם שנו. ועדיין יש פסחים לשחוט:

שילשו. ואע"פ שלא שילשו כל ההלל מימיהם לפי שהכהנים היו מרובים וזריזים בהקרבה:

לא הגיעה לאהבתי וגו'. אפי' בפעם הראשון:

גמ' תמן תנינן. סוף פ"ב דתענית והסוגיא שם:

ובלבד משעומדי' בבית ה'. שצריך להתחיל מהמזמור שלפניו ואח"כ אומרים הודו. ובתענית הגי' ובלבד שעומדים וגו' והכי משמע לקמן דלר' יוחנן אותו המזמור בלבד קוראו הלל הגדול:

מפני שירידת גשמים כלולה בהן. ופריך על דעתיה דר' יוחנן ניחא דביה הוא דכתיב מעלה נשיאים אלא לר' חנינה מ"ט דאיזה רמז במזמור הודו לירידת גשמים:

בגין דכתיב נותן לחם. והיינו גשמים והיינו פרנסה:

הדא דידן. הלל שלנו שאנו קורין בחגים ומועדים זהו הלל הגדול:

בר קפריא כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דמפרש להא דתנינן מימיה של כת ג' וכו' ותני בר קפרא עלה זו היא הלל הגדולה אלמא דהלל דידן קורא הלל הגדול:

חד בר אבייה. ובתענית גורס בר אביי מבני ישיבתו עבר לפני התיבה כשירדו להם גשמים ביום התענית ואמר להן להציבור ענון אתם בתריי מה דאנא אומר תיבה אחר תיבה:

והדא אמרה לית הלל הגדול הדא דידן. דאלו הלל שלנו הכל בקיאים בו וכשיתחיל הש"צ יאמרו הציבור לעצמן ולמה אמר ענון בתריי מה דאנא אמר:

אמר ר' מנא הדא דידן. אפי' תימא שזהו הלל דידן ולפי דניסא הוה רב שמפורש בו יציאת מצרים ולחבב נס הגדול בגין כן אמר לון ענון בתריי מה דאנא אמר ולא יקראו אותו במהירות ובמרוצה:

ומה אם דבר שמצותו לכן. שהרי א"א בלא כת ג' קורא אותה כת עצלים שהיו להן לזרז עצמן בכל היכולת ולהיות בכת הקודמין:

מי שהוא מתעצל במצוה. אינו עושה אותה כלל ע"י עצלותו על אתת כמה וכמה שזהו עצל האמור בכתוב:

מתני' כמעשהו. של פסח בחול כך מעשהו בשבת אלא שבזה אין מעשהו בשבת להדיח את העזרה והכהנים היו עושין שלא ברצון חכמים ומדיחין את העזרה מפני הדמים מרובין שבה ולפי שאמת המים היתה מהלכת בעזרה וכשרוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים מתפשטין על פני כל העזרה שהיתה מרצפה של שיש ומדיחין את כולה ואח"כ פותחין את הנקב והמים יוצאין:

כוס היה ממלא מדם התערובת. המוטל על הרצפה וזורקו וכו' לפי שאם נשתפך הדם של אחד מהם לאחר שנתקבל בכלי אגב הרבה זריזות של הכהנים זריקה זו מכשיר ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' אמר ר' יונתן לא כל שבות התירו במקדש. טעמא דקתני שלא ברצון חכמים הוא מפרש דאע"ג דאין שבות במקדש ס"ל להאי תנא דלא כל שבות התירו אלא דוקא שבות שהוא לצורך עבודה הוא שהתירו לאפוקי להדיח את העזרה שזה לא לצורך העבודה לא התירו בשבת:

והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכבותיהן. כשאין מדיחין העזרה וכיצד היו עושים שלא יהו מטנפין בגדיהם ולהגביהן א"א משום דכתיב מדו בד ודרשי' מדו כמדתו שלא יהא חסר ולא יותר:

מסטוייות היו עושין להן. איצטבאות שהיו הולכין עליהן:

תמן תנינן. בריש פ"ה דכריתות דם התמצית שמתמצה אחר יציאת דם הנפש אין חייבין עליו:

ר' יהודה מחייב בדם התמצית:

ור' יודה וכו'. מיותר הוא ואגב שטפת הדפוס ול"ג ליה:

אמר ר' יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה. לדם התמצית לכל שיהא כדם הנפש אלא להכרת שיהא האוכלו חייב כרת אבל מודה הוא שפסול ע"ג המזבח:

תמן. בבבל אמרי בשם רב חסדא:

מתניתא כן. דמהאי ברייתא שמעינן כן דלא אמר ר' יהודה אלא לענין כרת בלבד:

דתנינן. בתוספתא פ"ד אמרו לו חכמים לר' יהודה היאך אתה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת ע"ג המזבח והלא דם התמצית הוא שנתערב בו ופסול הוא ע"ג המזבח ולא השיב ר' יהודה כלום ש"מ שמודה להם בזה:

ועוד מן הדא וכו'. כלומר דדחי לה לראיה דרב חסדא דהתם דאפי' תימא דר' יהודה ס"ל דאף ע"ג המזבח כשר הוא והא דלא השיב להם לאו ראייה הוא דהא חזינן שעוד א"ל לר' יהודה שם והרי רובו של דם לא נתקבל בכלי ופסול הוא ע"ג המזבח וג"כ לא השיב להם כלום:

ואית לר' יהודה דם מבטל דם. בתמיה והא שמעי' לדידיה אין דם מבטל דם כדאמר בהדיא בפ"ח דזבחים ובפ' כיסוי הדם והיה לו לומר להם לדידי אין הדם שנתקבל בכלי בטיל כלל ואפ"ה לא השיב כלום א"כ כמה דלית לי' הדא שהשיבו לו והלא רובו לא נתקבל בכלי ואפי' כן והוא מקבל מינהון כן לית ליה הכא בדם התמצית והוא מקבל מנהון התשובה ולא חש ר' יהודה לתת להם תשובה והשתא לא שמעי' מידי דר' יהודה מודה בדם התמצית שפסל מע"ג המזבח:

ר' יוסי בר' בון. דהכא קאמר בשם ר"ח מתניתא אמרה כן דמהאי ברייתא שפיר שמעי' דמודה ר' יהודה בזה דתניא דם אין לי אלא דם הנפש במוקדשין שהוא בהכרת שהוא דבר שראוי לכפרה ומנין דם הנפש בחולין. ומשום דהאי קרא דכתי' בי' כרת בדם גבי קרבן היא דכתי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה וגו' וכל דם לא תאכלו וגו' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה ובחולין מנין ודם התמצית בין בחולין ובין במוקדשין מנין שלא מצינו גבי הקרבה אלא דם הנפש כדכתיב כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ת"ל דם וכל דם לרבות לדם התמצית שהוא בהכרת. והאי ברייתא דר' יהודה הוא שהרי חכמים סבירא להו דם התמצית אין חייבין עליו:

והשתא מדחזינן כשהוא אצל דם הנפש הוא מזכיר כפרה כדקאמר דבר שהוא ראוי לכפרה ואצל דם התמצית אינו מזכיר כפרה וש"מ דמודה רבי יהודה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:

מתני' אונקלאות של ברזל. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה היו קבועים בכותלים של העזרה ובעמודים שהיו בבית המטבחיים בעזרה:

מקלות דקין חלקים. שהיו קליפתן מפוצלין:

רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאין יכולין לטלטל המקלות מניח זה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו וזה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו ותולה בהן ומפשיט כל אחד בידו הימנית. ואין הלכה כן וכדקאמר בגמרא דלאחר שהתירו הכלים באיזה צורך מותר לטלטל המקלות:

גמ' קנים ומקלות. קנים הא דתנינן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחין את השבת. ומקלות דמתני' לר"א קודם להתרת הכלים נשנו כדאמרי' לעיל בפ' כל הכלים בהלכה א' שבראשונה הי' אוסרין וכו' עד שחזרו ואמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:

מתני' קרעו. להפסח:

והוציא את אימוריו. החלבים הקריבים ע"ג המזבח:

נתנן במגיס. בקערה אחת והקטירין על גבי המזבח ומפרש בגמרא להקטירן שלאחר שנתן הרבה בתוך קערה אחת היה נוטל כל חלב של כל פסח ופסח ומקטירו לפי שאסור לערב חלבים בחלבים:

יצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. בשבת מיירי שאין יכולין לטלטל ולהוליך פסחיהן לביתם:

שניה בחיל. הוא לפנים מן הסורק ובין חומת עזרה של הנשים:

והשלישית במקומה עומדת. בעזרה:

חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:

גמ' כתיב והזה ממנו. ודרשי' ממנו מכולו וכדקאמר ר' אבינא:

ובלבד מזבח שלם. שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח"כ שבא להוציא את אימוריו:

כתיב והקטירו אותו. והדר כתיב והקטירו והקטירם גבי אימורי קרבן ומה תלמוד לומר אותו בקרא דוהקטירו ללמד הכשר ולא הפסול שאם אירע איזה פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האמורין:

והקטירו. ל' יחיד שלא יערב חלבים של קרבן אחד בחלבים של קרבן אחר וכתיב נמי והקטירם דמשמע כולם כאחת אם יש חלבים מהקרבנות לפניו וא"כ קשו קראי אהדדי הכא את אמר והקטירו וכו':

אמר ר' אילא כאן במגס. כשנותן בקערה היה יכול ליתנם כלם כאחת וכאן על גבי המזבח כשבא להקטיר מקטיר כל חלב של קרבן וקרבן בפ"ע:

לא כן תני ר' חייה וכו'. אמתני' פריך דקתני השלישית במקומה עומדת וקס"ד דמדקתני ברישא וישבה לה בהר הבית הני נמי כולן בישיבה הן ועומדת לשון המתנה הוא ואתה פה עמוד עמדי והא תני ר"ח לא היתה ישיבה בעזרה וכו'. וגרסי' להא לקמן בסוטה בסוף פ' אלו נאמרין:

תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו. התם קאי דמדייק על הא דקתני המלך עומד ומקבל וקורא יושב והא אין ישיבה בעזרה ומשני תיפתר וכו' לא שישב ממש אלא שסמך לו לכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה דהויא כעין ישיבה וזה מותר בעזרה. ואגב מייתי לה נמי הכא והאי דמתני' דידן לקמן הוא דמפרש לה:

והכתיב ויבא המלך דוד וישב וגו'. והיאך אמר רשב"ל אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה. ומשני ר' אייבו דר"ל מפרש וישב שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה' ולא שישב ממש:

יצאת כת ראשונה וכו'. וקשיא מהשלישית דקס"ד בישיבה וכדפרישית וקאמר רב נחמן מה אתינן מיתני וישבה לה במקומה בתמיה וכי ישבה לה תנינן עמדה לה במקומה הוא דתנינן ולא בישיבה:

הדרן עלך תמיד נשחט