מתני' אלו בפסח דוחין את השבת. בגמרא יליף לה מג"ש דבמועדו נאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד במועדו מה תמיד דוחה את השבת דגלי קרא ביה בהדיא דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה את השבת והדר ילפינן מהאי גזירה שוה תמיד מפסח לענין דחיית טומאה מה פסח דוחה את הטומאה בצבור דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ודרשינן איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחין לפסח שני אלא עבדו הראשון בטומאה אף תמיד דוחה את הטומאה:

שחיטתו שא"א לשוחטו בלילה דביום כתיב ואגב תני נמי זריקתו ואע"ג דבלאו הכי לית ביה דחיית שבת שאינו אלא משום שבות:

ומיחוי קרביו. שמקנח הקרבים שלא יסריחו ושלא יהא נראה כנוטל את האימורין מתוך זבח מנוול כדקאמר הכא בגמרא:

והקטר חלביו. ובכלל זה נמי הפשיטו דג"כ דוחה את השבת לפי שאינו יכול להוציא את החלבים אלא אחר הפשיטו את כולו מפני הנימין:

אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. שזה אפשר לעשות משתחשך:

הרכבתו. להרכיבו על כתיפיו ולהביאו דרך ר"ה לעזרה וכן להביאו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת דמצי למעבדינהו מע"ש:

וחתיכת יבלתו. של הפסח להסיר ממנו מפני המום או אם יבלת בידו של הכהן ובגופו המעכב את העבודה אין דוחין את השבת דהו"ל למיעבדה מאתמול. ומתני' דהכא בלחה והא דתנינן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ההוא ביבישה מיירי שנפרכת ויבישה אפי' בכלי חותכה כדמפרשינן התם:

גמ' זו הלכה נעלמה מזקני בתירה וכו'. בתוספתא פ"ד נשנית וקצת בשינוי הנוסחא:

אפשר שיש ממנו תוחלת. לפי שבאותו הדור לא היו סומכין כל כך על הבבליים כדלקמן:

והלא כמה פסחים. כלומר כמה קרבנות מצינו שדוחין את השבת:

תמידין. של חמשים שבתות השנה:

ומוספי שבתות של יום טוב וכו'. ובתוספתא גריס יותר משלש מאות קחשיב אף של יום טוב עצמן ואפי' אינן חלין בשבת. ודרך גוזמא קאמר להו:

כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. בדרך בדיחותא דמהיכא נפקא לך בפסח גופיה:

כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. שכל דבריו מופרכים הן:

היקש שאמרת. ואין זה היקש ממש שאין משיבין עליו דלא מצינו בכתוב שהקשו אלא בבנין אב ובמה מצינו קאמרת ויש להשיב אם אמרת בתמיד שכן לו קצבה בכל יום ויום שני כבשים ותדיר הוא:

עושה את השרץ מטמא באהל וכו'. דהיא דריש בגד ועור דגבי שרץ ודגבי טומאת מת לג"ש:

כך אם יהיה שרץ בידו וכו'. כלומר וכ"ת אין הכי נמי דאפשר שהשרץ מטמא באהל הא לא מצית אמרת הכי שהרי זה ידוע היא לדרשא דדרשינן לקרא דנשא לבבנו אל כפים וגו' בשמים כדדריש ליה בהאי תלמודא לקמן בפ"ב דתענית בהלכה א'. וכי אפשר כן אית בר נש דנסיב ליביה ויהיב גו ידיה אלא מהו נישא נשוי ליבינן לכף ידינן ואח"כ אל אל בשמים כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפי' טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכו מידו מיד טהור. מדרש אגדה זו כבר שמעינן שאין השרץ מטמא באהל שמיד שהשליכו מידו במקומו היא טהור:

כיון ששמעו ממנו כן. שאינו דורש הגזרה שוה מעצמו אלא כך הוא מקובל מפי שמעיה ואבטליון והם קיבלו איש מפי איש עד למשה מסיני:

שהיו יושבין אצליכן. בירושלים כדאמרי' בפ"ג דיומא ואחר כך הלכו לבבל וקיבל הילל מהם:

הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו'. מכאן עד כדי ליתן גדולה להלל כתוב לעיל פרק רבי אליעזר דמילה בהלכה א' ושם פירשתי:

בבית דין שלמטן בכבוד. בבית דין של הנשיא:

שלא ירבו המחלוקת בישראל. שזה יאמר כך וזה כך ולפיכך חולקין ג"כ כבוד לכל בית דין ובית דין בישראל מפני המחלוקת:

יונתן בן שאול. לדוד. ואלעזר בן עזריה. לר' גמליאל לאחר שחזרו ומינו אותו ורבי אליעזר בן עזריה עבר מנשיאותו:

יונתן בן שאול אמר ר' אילא אפי' נשים וכו'. כלומר אינן שוין הן מאי דחשיב להני כולהו שיונתן בן שאול כיודע בעצמו היה שהגדולה היא לדוד מה' שאפי' הנשים היושבות מאחרי הדלועים ללקטן יודעות היו שעתיד דוד למלוך. וכן ראב"ע לא מחל על כבודו מכל וכל אלא תניין הוה השני אחר ר"ג שכך אמרו ר"ג ידרוש וכו' ואח"כ ר"א בן עזריה:

לית לך. שהניחו כתרון מכל וכל אלא כהדא דזקני בתירא שהניחו והורידו עצמן מהנשיאות ומינוהו נשיא להלל:

אף ר' חנינה דציפורין לר' מנא. שהיה ר"ח ראש ישיבה בציפורי ומחל על כבודו ומינוהו לר' מנא:

כקומקום הזה. שהוא רותח ומפציע ומפחם למי שנוגע בו:

כך אני יורד לו. וכלומר בכל מיני תחבולות אני עומד כנגדו:

חס ושלום דהוה בעי לה ר' יהושע בן קבסיו. מפני הכבוד והגדולה אלא שכך היה רגיל לומר מאן יימר לי שאיש אחר יותר ראוי לכך ויקדש שם שמים כמוני לפי שהנסיון בגדולה הרבה הוא. וכמו שבעו"ה מצוי הוא בדורות הללו כשעולין לגדולה מחללין שם שמים בסתר ובגלוי:

על ג' דברים עלה הלל מבבל. כלומר שלשה דברים הללו היה בידו מבבבל ועלה לא"י לדרוש להם. לפי שבארץ ישראל הן נוהגין אלא שע"י מעשה אירע לו זה ג"כ שדרש בדחיית שבת לפסח מפי שמעיה ואבטליון:

טהור הוא וטהרו הכהן. כתיב גבי נגע הנתק ודריש דאי הוה כתיב טהור הוא לחוד יכול יפטר ממנו הכהן וילך לו והוא טהור תלמוד לומר וטהרו הכהן עד שיטהרנו הכהן ויאמר טהור ואי הוה כתיב וטהרו הכהן לחוד יכול מכיון דבאמירת הכהן תליא מילתא אפי' אם אמר על טמא טהור יהא טהור מגזירת הכתוב ת"ל טהור הוא וטהרו הכהן עד שיהא בו סימן טהרה ויאמר הכהן טהור הוא. ועל זה עלה הלל מבבל לדרוש להם וללמדם:

כתוב אחד אומר וכו'. הא כיצד. הלא אין הפסח בא אלא מן הצאן דרוש ביה הכי צאן לפסח ואז צאן או בקר לחגיגה הבאה עמו:

כתוב א' אומר ששת ימים וכו' הא כיצד. אלא דריש ביה ששה מן החדש לפי שהעומר שהוא קרב בי"ו הוא שמתיר לאכול מן החדש וביום הראשון א"א מן החדש:

ומן הישן אתה מוצא שבעת ימים:

ודרש. מעצמו לשלשה דברים הללו והסכים להלכה ועלה לא"י לדרוש כן:

וקיבל הלכה. בני א"י קיבלו ממנו גם כן להלכה שכך קיבל ג"כ מפי שמעיה ואבטליון:

מיחוי קרביו. מאי טעמא דחייא שבת:

אמר ר' יוחנן משום שנאמר כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה וכו'. אם לא ינקה וימחה את הקרבים:

הפשיטו דוחה שבת. כדמפרש טעמא לקמן שלא יהא נראה וכו'. שאם אינו מפשיטו את כולו ידבקו הנימין ונראה כנוטל מזבח מנוול:

בשבת היה מפשיט את החזה. כלומר עד החזה בלבד ולא הותר להפשיט את כולו:

מה עבד לה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וכי לא חייש לטעמא דרבי ישמעאל דקאמר דאיהו ס"ל מתוך שהוא יכול להופכו להפסח ואינו מראה החלק שלא הופשט א"נ הופכו ונוטל אימוריו מצד השני שהיא פתוח אינו נראה כנוטל מתוך זבח מנוול לפי שאין נגלה נטילתו:

אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל ור' ישמעאל בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד. כלומר אע"ג דפליגי לדינא דלמר הפשט כולו דוחה שבת ולמר אין הפשטו בשבת אלא עד החזה מכל מקום לענין טעמא דכל חד וחד מטעם דבר אחד הוא כדמסיק ואזיל:

כמה דר' ישמעאל אמר מובחר דוחה וכו'. כלומר דלכ"ע דבר שהוא מובחר בלבד הוא שדוחה את השבת אבל לא יעשה בשבת מובחר מן המובחר ובזה אמרו דבר אחד אלא דלר' ישמעאל הפשט כולו מובחר הוא דקרי ליה שהוא מובחר יותר מאשר היה קורעו בלא הפשט כלל ומוציא את אימורין שאפשר שידבקו בהן הנימין וא"כ מותר להפשיט את כולו אבל לא יפשיט כדרך הפשטו בחול שמפשיטו כולו בפעם אחת שזהו מובחר מן המובחר ואינו דוחה שבת אלא מפשיטו חתיכות חתיכות ולר' ישמעאל בנו של ריב"ב הפשט כולו מובחר מן המובחר קרי ליה ואפילו מפשיטו חתיכות חתיכות ואסור והפשטו עד החזה מובחר קרי ליה וזהו שדוחה השבת לדידיה ורבי ייחנן הא קמ"ל דלא תימא לפרש אליבא דרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דאפי' דבר שהוא מובחר בלבד אוסר בשבת כדמסיים ואזיל:

אין תאמר מובחר הוא יקרענו ויוציא אימוריו. כלומר שאם תאמר לפרש לסברת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב דאף בדבר שמובחר הוא פליג א"כ הכי הוה מיבעי ליה למימר יקרענו בלא הפשט כלל ויוציא אימוריו אלא מדמתיר להפשיטו עד החזה ש"מ דסבירא ליה דאף הנקרא מובחר לדידיה מותר ונ"מ בעלמא דבדבר שהיא מצוה מתיר הוא בשבת אפי' לעשותו מן המובחר:

אמר רבי יוסי בר' בון. אנן חזינן דלאו היינו טעמיה דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כדמפרש ר' יוחנן אלא דלא אתיא סברא דידיה אלא כר' שמעון דלקמן:

דתני. בתוספתא דשבת פ' י"ב ומייתי לה לעיל פ' הבונה הלכה א' לאוקי מתניתין דהתם דלא כר' שמעון דהתוספתא וכן הא דלקמן:

הגורד. שמגרר את העץ להחליקו:

והקודח וכו'. אפי' כל שהוא בשבת חייב:

ר"ש אומר וכו'. גרסי' כדתני בתוספתא וכן הובא שם דר"ש ס"ל עד שיגמור כל צרכו וכדמפרש ואזיל. וכן אמר רבי יעקב בר אחא דרבי שמעון לא עביד מקצת מלאכה ככולה לענין חיוב בשבת. ורבנן ס"ל כסתמא דמתניתין דהתם הקודח כל שהוא חייב וה"ה לאינך וה"נ לר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הכא דכר"ש הוא דס"ל ולפיכך לא יפשיטנו אלא עד החזה דאין כאן אלא מקצת מלאכה ור' ישמעאל דהוא ת"ק כרבנן דהתם ס"ל דעבדין מקצת מלאכ' ככולה והואיל והותרה שבת בפסח מקצת מלאכה וכולה מלאכה חדא הוא וקשיא על דרשב"ג. הא לא שייכא הכא אלא אמתני' דהבונה ואגב מייתי לה נמי הכא כדרך הש"ס הזה. דרשב"ג ס"ל התם אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה להחליקו חייב ואע"פ שאין זה מן המלאכה ממש מפני שהוא כמתקן הדבר למלאכה וקשיא עליו וכי אלו נטל דבר לקצור והכין אותו כדי לקצור ולא קצר שמא כלום הוא והכא נמי אמאי חייב הרי לאו עשיית מלאכה היא:

אמר רב אתיא דרשב"ג כר' יהודה דתני בברייתא דמוסיף באבות מלאכות הוא שאף השובט והמקשקש שמכה בכלי על האריגה כדי ליישבה ולסדרה בשיווי ה"ז חייב מפני שהוא כמיישב בידו לתקנו למלאכ' והכא נמי לרשב"ג כן:

והקטר חלביו. קתני במתני' שדוחה שבת ומפרש טעמא משום דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ושמעינן דנקטרין הן בלילה בי"ט וה"ה דנקטרין הן בשבת:

ואימורי חול קריבין בי"ט. בתמיה והא גופה קשיא והיאך הן קרבין בלילה בי"ט והא עולת חול הן וקי"ל דאין עולת חול קרבין לא בשבת ולא בי"ט:

א"ר אבהו קיימתיה. להאי קרא בשחל י"ד להיות בשבת וא"כ אימורי פסח עולת שבת הן וקרבין הן בלילה ביו"ט:

ר' יונה בעי. על זה שהרי משמעות הפסוק על חגיגה נאמר דחגי כתיב וא"כ על חגיגת י"ד הבאה עם הפסח משתעי קרא ואם בשחל י"ד להיות בשבת אין חגיגה באה עמו כדתנן לקמן בפרקין:

אמרה תורה וכו'. מסקנת דברי ר' יונה היא דלא תוקמי לקרא בשחל י"ד להיות בשבת מיירי וכקושיין אלא לעולם שבשאר ע"פ מיירי ודקשיא לך וכי אימורי חול קריבין בי"ט דבאמת לא קריבין הן בלילה בי"ט אלא הכי אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום בכדי שלא יבא לידי בל תלין שאם אי אתה מקטירו מבעוד יום ובלילה אין אתה יכיל להקטירו לפי שעולת חול הן ונמצא שאתה בא לידי בל תלין:

והכא הקריבהו מבעוד יום וכו'. האי מילתא לאו הכא הוא דאיתמר אלא בפ"ק דר"ה הוא דאיתמר והתם הוא דשייכא ואגב דמייתי שם להא דהכא ומסיים כן מייתי לה נמי כאן דגרסי' התם לעיל דאיירי בענין בל תאחר שלמה שנתו אתה מפיל יום האחרון והיא עובר על כל יום ויום וכלומר שאתה מפיל חיוב יום האחרון שלא הקריבו בעוד שלא שלמה שנתו על כל יום ויום ועובר על בל תאחר ועלה קאמר שם ר' בון בר חייה בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר בתמיה והיאך אתה אומר שאם שלמה שנתו אתה מפיל החיוב שלא הקריבו ביום האחרון על כל יום ויום דלעבור עליו הרי ששלמה שנתו בעצרת וה"ה בשאר רגל אלא חדא מינייהו נקט וכגון שזהו הרגל האחרון משלש רגלים שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים וזה ששלמה שנתו בעצרת והוא רגל אחרון ולא היה אפשר להקריבו שהרי שלמה שנתו בתוך הרגל וא"כ איך אפשר לומר זה שהוא אינו כשר להקריבו באותו יום ויהא עובר עליו בבל תאחר והא השתא לא מיקרי עברו עליו שלשה רגלים מכיון שברגל האחרון לא היה ראוי להקריבו ואם גם בכה"ג אתה אומר שהוא עובר עליו. ועלה מייתי התם הא דהכא כהדא לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול וכו' עד אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבא לידי בל תאחר. וכלומר אה"נ שעובר עליו אפי' שלמה שנתו בתוך רגל האחרון דכמו ששנינו גבי בל תלין דה"ק קרא שמרהו להקריבהו מבעוד יום שלא תבא לידי בל תלין וה"ה הכא נמי הקריבהו מבעוד יום קודם שיבא רגל האחרון ובו עצמו אין אתה יכול להקריבו מכיון שנשלם לו שנתו ונמצא אתה בא לידי בל תאחר:

אמר ר' חיננא. דעוד טעמא אחרינא איכא על שיעבור עליו בבל תאחר שאלו עבר והביא אותו בו ביום שעברה שנתו שמא אינו כשר דבדיעבד מיהת נתקבל לנדרו הוא והלכך מאחר שאם עבר והביא כשר הוא עובר עליו בבל תאחר:

אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. קתני במתני' ומדייק הש"ס תנינן לעיל סוף הפרק דבשבת איירי חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ומדלא קתני שם והדיחו את קרביו וצלו שהרי נצלה הוא על ראשו מעל קרביו וכרעיו וצריך הדחה מקודם ש"מ דהדחת קרביו אפילו בשבת מותר מכיון דלאו מלאכה הוא:

ואת אמר הכא הכין. בתמיה שאפי' הדחת קרביו אינו דוחה:

לשילשולו לתנור. כלומר לעולם שאף הדחת קרביו אינן דוחין ומטעמא דאפשר זה לעשות משתחשך וא"צ לשהות בכך שבעוד שמשלשלו לתנור. לצלותו יכול להדיא את קרביו והלכך נמי לא קחשיב לעיל הדחת קרביו משחשיכה לפי שאין זה מעשה בפ"ע דבהדי דמשלשלו לתנור מדיחן:

להרכבו והבאתו מחוץ לתחום. אינו דוחה השבת ומפרש לא אמרן אלא מחוץ לתחום מחוץ לירושלים הא בתוך ירושלים מחוץ לעזרה שאינו אלא משום שבות דירושלים כרמלית היא מותר משום דכל שהוא משום שבות התירו במקדש:

תמן תנינן. בפ' בתרא דעירובין וגרסי' שם בהלכה י"ב לכל הסוגיא עד סוף הלכה ובארתי שם היטב ע"ש:

הבאתו חוץ לתחום שבות. דקתני אלו שהן משום שבות וכו' ואם כן סבירא ליה תחומין דרבנן הדא מסייעא וכו' ולר' חייה רבא דס"ל הכי. וגרסינן להא לעיל בפ' בכל מערבין בהלכה ד' עד וזה עומד בשמועתו ושם פירשתי:

חתיכת יבלתו בכלי שבות. בתמיה דהא סתמא קתני ומשמע אפי' חותכה בכלי וכי זה משום שבות והא אמרי' לעיל כדתנינן אם בכלי כאן וכאן אסור ואם אפי' במקדש אסור אם כן מלאכה הוא:

אמר ר' אבהו. דבאמת מהאי טעמא לא גריס ר' יוסי בן תנינה במתני' חתיכת יבלתו ולא תני אלא הרכבו והבאתו דאלו שהן משום שבות:

מן בגין דהוא סבר בכלי. ומדייק הש"ס אלא טעמא משום דסבר ר' יוסי בן חנינה דחתיכת יבלתו בכלי הוא ולפיכך לא תני לה:

הא אין לא סבר בכלי. אם לא היה מפרש דבכלי מיירי אלא ביד הוה מודה שבות הוא וקשיא וכי לא כן אמר ר' יוסי בן חנינה כדקאמר רבי אבהו גופיה בשמיה לעיל בפ' המצניע בהלכה ז' גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן הנוטל צפרניו זה בזה וכו' רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ומפרש התם במה פליגין בשנטלן הוא לעצמן שיכול לאמן את ידיו אבל אם נטלן אחר מאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו אפי' ר"א מודה דפטור ואינו אלא משום שבות:

והרי הדין זבח כאחר הוא. וא"כ תיפוק לי' דבלאו הכי אין כאן אלא שבות ואפי' נוטלן בכלי דהא קאמרת כשנוטל לאחר אף ר"א מודה וזה הזבח כאחר הוא ואמאי לא תני לה ר' יוסי בן תנינה אף לפי סברתו דחתיכת יבלתו בכלי הוא:

אמר ר' יוסה שנייה הוא הכא. גבי חתיכת יבלתו דהא כתיב גבי זבח ואמרתם זבח פסח הוא וצריך לחותכו משום מים דלא ליפסליה כשאר זבח והלכך צריך הוא לאמן את ידיו ולחתוך היטב ואם חותכו בכלי מלאכה הוא לר"א ולאו שבות:

אמר ר' מנא הזייה שבות ואלו שבות וכו'. לטעמיה דר"א מפרש דהרי הזייה שבות היא כמו אלו דמתני' שהן שבות והזייה דוחין אותה מפני השבת דאף ר"א מודה דאין הזייה דוחה שבא דלא קאמר לר"ע ועליה אני דן אלא כלפי דא"ל ר"ע הזייה תוכיח וכו' וכך קיבל ממנו ר"ע שאינו דוחה שבת ואלו אינן דוחין אותן מפני השבת לר"א דהא קאמר שהן דוחין את השבת ומ"ט:

אלא שזה בזבח וזה בזובח. הזייה בזובח הוא והילכך לא דחיא שבת דמכיון דגברא לא חזי לא רמי חיובא עליה אבל אלו הרכבתו והבאתו וכו' בזבח הן והלכך ס"ל לר"א דהן דוחין את השבת דהא גברא חזי ובר חיובא הוא:

מילתא דר"ז אמרה היא זבח היא זובח. כלומר דר"ז לא ס"ל להאי טעמא דלאו מילתא היא לחלק בין זבח לבין זובח דשניהן דין אחד להן וזה שמעינן ממילתא דר"ז דלקמן:

תמיהני היאך קבל ר"א מר' יהושע את התשובה. שאמר לו י"ט תוכיח ומה ראיה היא זה שזה דר"א בזבח היא וזה דר' יהושע בזובח היא כלומר באדם עצמו הדבר תלוי לשמוח בי"ט ומה ענין זה לזה:

א"ל. ר"ז לר' יודה בר פזי דקאמר לי' הא משמיה דבר קפרא דלא איכפת לי לזה דבר קפרא הוא תמה אבל ר"א אומר לא תמה מהשבות. כלומר דלר"א לא קשיא ליה כלל כהאי דבר קפרא דהא מיהת מהשבות שאסרו בי"ט והתירו במלאכה הוה ראיה ומ"ש בזבח מזובח. והיינו דקאמר לעיל מילתא דר' זעירא אמרה היא זבח היא זובח:

מתני' אמר ר' אליעזר. והלא דין הוא שידחו אלו דמתני' דלעיל:

מה אם שחיטה שהוא משום מלאכה דוחה את השבת בפסח:

אלו שהן משום שבות. דרבנן בעלמא לא ידחו את השבת בתמיה:

י"ט יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהיא אב מלאכה ומותרין הן להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו ואע"ג דמדרבנן הוא הואיל והיה לו להביא מאתמול:

מה זה יהושע. שאמרת מה ראיה רשות שהיא אכילת הדיוט למצוה שהוא צורך גבוה. ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום הרשות יעמידו הם במקום מצוה בתמיה. ור' יהושע לטעמיה דס"ל כל שמחת י"ט מצוה היא ואפ"ה אינו דוחה שבות:

גמ' לא כן תנינן וכו' אדברי ר"א הוא דפריך דקאמר מה ראיה רשות למצוה ואמאי קרי לי' לשמחת י"ט רשות והא קחשיב בפ"ג דאבות והמבזה את המועדות וכו' וזה שאינו חושש לעשות שמחה לכבוד הרגל:

אמר ר' ירמיה. לא קשיא דמהו רשות דקאמר רצה בישל היום ועושה מלאכה רצה לא בישל היום אלא מכין לו הכל מעי"ט ואין זה בכלל המבזה את המועדות דמ"מ הוא עושה שמחת י"ט:

הכין הוה ר"א צריך מיתיביה לר' יהושע. כצ"ל וכדלקמן:

הרי חגיגת י"ט בשיטתך תוכיח וכו'. כלומר על מה שהשיב ר' יהושע לר"א בברייתא בשיטתך שאתה סובר שמחת י"ט רשות א"כ חגיגת י"ט שהיא לשמחה תוכיח שאסרו משום שבות והתירו משום מלאכה והוה ליה לר"א למימר מה לא אם אמרת בחגיגת י"ט שאין בה כרת וכו' וכן נמי יתוביניה במתני' דקאמר לי' ר' יהושע סתם יום טוב יוכיח ואמאי לא השיב לו לא אם אמרת ביום טוב שאין בו כרת וכו' ותשובה זו אפי' לפי מאי דס"ל לר' יהושע שמחת י"ט מצוה היא ולמה השיב לו כפי שיטתו דס"ל רשות:

כהאי דאמר ר' אמי וכו'. אלא שזה הוא כדאמר ר' אמי לעיל בפ"ב דכלאים עשירים היו בתשובות הרבה להשיב או יבא כהאי דאמר ר' נסא וכו' דחד מתרי טעמי השיב לו:

מתני' השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ואפי' בי"ג בניסן ושהיא מצוה שאם לא יזה בשביעי אינו יכול לעשות הפסח והזייה אינו אלא משום שבות שאינו אלא טלטול בעלמא אלא דמיחזי כמתקן גברא ואפ"ה העמידו דבריהם ואסרו להזות:

א"ל ר"א ועליה אני דן וכו'. שעל הזאה עצמה ג"כ אני חולק ואומר שתדחה כדי שלא יעכבו מפסח ומכח ק"ו זה בעצמו:

א"ל ר"ע או חילוף. דקים לי' לר"ע דהזאה אפי' במקום מצוה אינו דוחה ונילף ק"ו מינה לשחיטה שלא תדחה:

עקרת מה שכתוב בתורה וכו'. בתמיה:

הבא לי מועד לאלו וכו'. שיהא להן זמן קבוע ושיהא לא אפשר לעשותן מאתמול כמועד של זמן שחיטה דלא מצי למיעבדה מאתמול והזייה נמי אינה מגופה של פסח דלידחי:

כלל אמר ר"ע וכו'. והלכה כר"ע:

גמ' שלש עשרה שנה וכו'. ללמוד תורה ממנו ולא היה יודע בו ר"א ולא החשיבו:

וזה היא תחילת תשובתו הראשונה לפני ר"א. מה שהשיב לו במתני' וקרא עליו ר' יהושע הפסוק הזה ואמר לר"א:

הלא זה העם וגו'. וכלומר והלחם בו ושוב אינו צריך להשיבך:

תמן תנינן. לקמן בפ"ט:

לא אמר ר"א אלא לפוטרו מהכרית. כלו' עיקר מילתא דר"א להשמיענו שזה קרוי דרך רחוקה דאע"ג שיכול ליכנס ולעשות הפסח אפ"ה פטור הוא מכרת כשלא נכנס ולא אמרי' לי' היכנס ועשה הואיל ובשעת שחיטה חוץ ממקום שחיטה הוא:

אמר ר' אלעזר. אמורא. מתני' דידן אמרה כן דהכי שמעי' בתשובת ר"ע לר"א דקתני השיב ר"ע. וכו' וברישא מפרש לה והדר מסיק למילתיה:

ומצוה להזות. וכי סתם הזייה מצוה הלא אם אינו רוצה להזות ולהטהר הרשות בידו:

אלא תיפתר שחל יום שביעי שלו להיות בי"ד שחל להיות בשבת וכו'. וכשאינו מזה עליו נמצא שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ולשחוט את פסחו ומתעכב הוא ממצות פסח ואפ"ה אמרי' דאין הזייה דוחה שבת ופטור הוא אלמא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה פטור היא מכרת והה"ד כשהוא מאסקופת העזרה ולחוץ לר"א שהרי בזה לא פליג אדר"ע אלא שהשיב לו ועליה אני דן וכו' לפי דבריך:

אמר רב הושעיה תיפתר וכו'. כלומר ורב הושעיה מפרש שאפי' בשחל שביעי שלו בי"ג בניסן שחל בשבת נמי הדין כן שמתעכב ע"י כך מלעשות פסחו ומפני שהוא יום שאסור בהזייה משום שבות:

אשכח תני. בחדא ברייתא כהאי פרושא קדמייא שחל בי"ד וכו' ומיהת לכ"ע כשאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה פטור הוא מכרת לרבי אליעזר וכר' יוחנן:

אמר ר' יודה בן פזי. דמצינן למימר דתיפתר להא דר' אליעזר דלקמן כמ"ד מאסקופת ירושלים לחוץ דתנאי היא דפליגי אליבא דר"א בהא ולהאי מ"ד לא קרי דרך רחוקה אלא כשיהיו חוץ למקום אכילתו:

משיבין דבר וכו'. כלומר דדחי להאי דר' יודה בר פזי דאלו להאי תנא אליבא דר"א אין להשיב להא דס"ל לדידיה דדבר שהוא מחוץ לירושלים על הזייה שהוא דבר שבירושלים דהא משמע שכך השיב לו ר"ע אי אתה מודה כשאינו מזה עליו שמתעכב הוא מפסחו ופטור הוא מכרת כמו דסבירא לך בדרך רחוקה ואלו להאי מ"ד דס"ל לר"א מאסקופת ירושלים אין דמיין זה לזה:

ואית בר נש וכו'. על הא דקאמר ר"ע לר"א או חילוף הוא דמתמה וכי כך משיבין לרבו שלו דבר שאינו וכי אפשר לדחות שחיטת הפסח. ומשני לפי שהיה ר"א מלמדו הלכה בענין חגיגה שבאה עם הפסח שאינה דוחה השבת לפים כן היה לו איזה דרך לפלפל עמו בכך ולומר לו או חילוף וכלומר דלא היתה כוונתו של ר"ע על שחיטת הפסח כלל אלא כאומר לרבו א"כ אפשר ללמוד הדין בחילוף מהזאה ועל שחיטת חגיגה דמה"ט לא תדחה את השבת ור"א הבין שעל שחיטת הפסח אמר לו כך והשיב לו עקרת מה שכתוב בתורה וכששמע ר"ע לזה אמר לו אף דבריך הבא לי מועד לאלו וכו':

תני ר"א אומר וכו'. כל זה עד סוף הלכה גרסי' לעיל פר"א דמילה בהלכה א' ושם פירשתי:

מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה. בבבלי פריך מאי תני לעיל דתני חגיגה וקאמר איידי דתני לעיל הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת קתני נמי חגיגה הבאה עם הפסח דלא דחי שבת אפי' שחיטה דיליה וכן לא דחי טומאה:

בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמיעט. שהיו בני חבורה מרובין והפסח ממועט הוא לאכילת בני חבירה מביאין חגיגה עמו ואוכלין החגיגה תחלה ואחר כך הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע כדמפרש טעמא בגמרא שלא יבא לידי שבירת עצם שאם לא היה בא על השבע מתוך שהוא תאב לאכול הבשר שסביבות העצמות אפשר שיבא לידי שבירתן:

ממרובה. שהיו בני חבורה מועטין ודי להם בפסח לבדו:

ובטומאה. כגון שרוב הצבור טמאי מתים או שהי' הכהנים רובן טמאין אין מביאין עמו חגיגה. ולפי שחגיגת י"ד לאו חובה מדאורייתא הוא אלא מדרבנן כדאמרן שיהי' הפסח נאכל על השבע לפיכך אינה דוחה השבת ולא את הטומאה:

חגיגה היתה באה או מן הצאן או מן הבקר וכו'. משא"כ הפסח שאינו בא אלא מן הצאן ומן הזכרים:

גמ' תני וכו'. זאת אומרת שהיא רשות דאין תימר חובה מדאוריי' דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר. בתמיה הא קי"ל כל דבר שבא חובה אינו בא אלא מן החולין:

ולא יאכל הפסח לשבע. ומאי איכפת לן בזה וקאמר ר' יוסי בר בון וכו' כדי שלא יבא לידי שבירת עצם כדפרישית במתני':

היתה מתבערת עמו. וקא סלקא דעתך מטעמא דנותר וישרפנה עם הפסח קאמר ולפיכך מתמה:

איתא חמי. בא וראה:

חגיגה נאכלת וכו' ותימר הכין. שמתבערת עמו:

בעולה עמו על שלחנו. לא בשריפה מטעמא דנותר קאמר אלא בהעולה ממנה עם הפסח על שלחנו שהתבשילין העולין מהן על השלחן כשמבער תבשילי הפסח מהשלחן מבער גם תבשיל חגיגה עמו מהשלחן אע"פ שעדיין לאו נותר הן וטעמו שאם יתותרו על השלחן אחר שנטל תבשילי הפסח ממנו שמא יאכל איזה דבר מהן ונמצא נאכלת אחר הפסח ואין אוכלין חגיגה אחר הפסח:

הדא אמרה ההין דאכל חובץ. מי שאכל גבינה ומאכלי חלב:

ובדעתיה למיכל קופד. בשר אח"כ:

צריך מבערה פיסתה. חתיכת הגבינה מעל השלחן שמא יבא לאכול ממנה אחר הבשר:

מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת. בי"ד שחל להיות בשבת והיה יודע שהוא פסח אלא שטעה וכסבור היה כשם שמותר לשמו כך הותר שלא לשמו חייב חטאת שחילל את השבת בשוגג. אבל אם שחטו בטעות שכסבור שהוא שלמים ושחטו לשם שלמים פטור לפי שהפסח כשר שעקירת שמו בטעות לאו עקירה הוא:

אם אינן ראויין. לפסח כגון שהוא בן שתי שנים או נקבה וכיוצא בזה מן הבקר וטעה כסבור שהוא פסח ושחטו לשם פסח חייב דהאי לאו טועה בדבר מצוה ועשה מצוה שאין זה כשר לשם פסח:

ואם ראויין. כגון ששחט שה בן שנה שלמים לשם פסח דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר ולא נזכר שהקדישו לשם זבח אחר:

ר"א מחייב חטאת. אע"פ שטעה בדבר מצוה:

ור' יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן דקי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולר' יהושע אף הנשחטים לשם פסח כשרים כדקאמר בפ' דלעיל סוף הלכה ב':

מה אם פסח שמותר לשמו. בשבת:

כששינה את שמו. מודה אתה שהוא חייב כדתנינן ברישא זבחי' שהן אסורין לשמן בשבת שאין זבח יחיד דוחה שבת אלא בשקבוע לו זמן כששינה וכו':

לא אם אמרת בפסח. ששינה שמו חייב לפי ששינה אותו בדבר אסור ששאר זבחים אסור לשחטן בשבת:

ששינן בדבר מותר. לשם דבר המותר לשחטו בשבת:

אימורי צבור יוכחו. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידין ומוספין שמותרין לשחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:

שיש להן קצבה. כמה לשחטן ואינו רואה אחרים עוסקים בשחיטתן ומכיון שנשחטו יודע הוא שא"צ לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג שלא היה לו לטעות בדבר זה:

תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל שוחטין פסחיהן ומתוך שהוא רואה אחרים הרבה שעסוקין בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה ואפי' שחט הוא כבר פסחו כשמצא זבח זה עומד בעזרה כסבור שפסח הוא וה"ז טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא:

אף השוחט. זבחים אחרים לשם אימורי צבור בשבת פטור. ואין הלכה אלא כר' יהושע:

גמ' מתניתא. דקתני השוחט פסח שלא לשמו בשבת חייב בשיודע בו שהוא פסח וכסבור היה שכשם שהוא מותר לשחטו בשבת לשמו כך הוא מותר שלא לשמו:

ושחטו לשם שלמים. ובזה הוא ששגג כדפרישית במתני' ומיהו לא טעה בדעתו לומר שהוא שלמים דעקירה בטעות היא ולא הויא עקירה אלא שידע בו שהוא פסח וכדאמרן:

היה יודע בו שהוא שלמים וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ולאשמועינן פלוגתא דאמוראי בעלמא שאם שחט שלמים לשם עולה בשבת והיה יודע בו שהוא שלמים אלא ששגג בשבת שנעלמה ממנו שהיום שבת. ומיהו נראה דטפי ניחא לגרוס ושחטו לשם פסח דבהכי הוא דאיירינן כאן ואף לגי' הספר הדין הוא לפי פלוגתא דאמוראי ביודע שהוא שלמים ושחטו לשם פסח ג"כ בענין זה בעצמו שזהו לאו עיקר הוא לסברא דר' מנא:

ר' מנא אמר יש בעשייתו מצוה. דהא מיהת כשר הוא הקרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והוה ליה כטועה בדבר מצוה ועשה איזה מצוה ולר' יהושע דמתני' פטור:

ר' יוסי אמר אין בעשייתו מצוה. הואיל ולא עלו לבעלים לשם חובה:

אילי צבור. של מוספין שהיה סבור שהן כבשים בני שנה ושחטן לשם אילים של מוספין שמא לא עלו לצבור לשם אילים. ודברי ר' יוסי הן דמסיק למילתיה וכלומר ואל תשיבני מאילי צבור וכו' דשאני הכא דזה נקרא בעשייתו מצוה משום שעלו לצבור לשם חובת אילים:

ותני. בהדיא כן אילי צבור וכו'. דהטעם הוא מפני שכבר עלו לצבור לשם חובה דהא אילים הן ובכה"ג הוא דפטור משום שבת משום דאין בטעות שלו כלום דאילים הן ולשם אילים שחטן אבל אילו שחט כבשי צבור לשם אילים חייב מכיון שלא עלו לשם חובת אילים וה"ה בשלמים ששחטן לשם עולה:

מתניתא כסבור שהוא פסח וכו'. הא דקתני בסיפא דרישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח וכו' אם ראויין רבי אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר מיירי שטעה וכסבור בו שהוא פסח ושחטו לשם פסח וזהו שנקרא טעה בדבר מצוה שהרי ראויין הן לשם פסח ועשה מצוה דכשירין הן ובהא הוא דפוטר ר' יהושע אבל אם היה יודע בו שהוא שלמים אלא שהטעות הוא שהיה סבור לומר שמותר לשנות שלמים לשם פסח בהא הוא דפליגי רבי מנא ור' יוסה ואליבא דר' יהושע:

רבי מנא אמר אין בעשייתו מצוה. משום שזה לאו טועה בדבר מצוה הוא שהרי יודע בו שהוא שלמים ועקרו לשם פסח ואפילו ר' יהושע מודה בזה שהוא חייב:

רבי יוסה אמר יש בעשייתו מצוה. דהא מיהת טועה היה שכסבור שמותר לשנות שלמים לשם פסח ומכיון דראויין הן לשם פסח ושחטן לשם פסח בטעות דעתו גם זה נקרא טועה בדבר מצוה ולר' יהושע דמכשיר לעיל בפ' תמיד נשחט בסוף הלכה ד' בשוחט אחרים לשמו בזמנו הרי יש בעשייתו מצוה ופטור:

מסתברא דר' מנא בקדמייתא דרבי יוסי באחרייתא. וקאמר הש"ס דמסתברא הוא כהאי דרבי מנא בפלוגתא קמייתא דידהו ביודע בו שהוא שלמים ושחטו לשם פסח דיש בעשייתו מצוה מטעמא דפרישית לעיל. וכר' יוסה מסתברא היא בפלוגתא בתרייתא דידהו דיש בעשייתו מצוה וטועה בדבר מצוה נקרא וכדפרישית:

אמרין. בני הישיבה על האי שהשיב ר' אליעזר לר' יהושע ור' יהושע לר' אליעזר במתני':

לית הדא דר' אליעזר תשובה על דר' יהושע. שא"ל מה אם פסח שהוא מותר לשמו:

דהוא יכול מימר ליה. ר' יהושע לר' אליעזר היאך את משיבני מדבר שדרכו לחלף שהוא פסח לשם שלמים לפי שמותר הפסח קרב הוא שלמים וא"כ מדרך להתחלף הוא בשלמים ולפיכך חייב הוא כששינה ושחטו לשם שלמים בשבת שהרי פסול היא שלא לשמו ואתה משיבני מזה על דבר שאין דרכו להתחלף שהוא שלמים לשם פסח שאין מתחלף שלמים לפסח מעולם וא"כ זה ששחט שלמים לשם פסח בשבת אין אתה יכול לומר בו שהיה יודע שהוא שלמים ואפי' כן שחטן לשם פסח שהרי אין הפסח משתנה מהשלמים אלא על כרחך שזה טעה שכסבור היה שהוא פסח מכיון שהן ראויין לפסח שהוא בן שנה וזכר והוה ליה כטועה בדבר מצוה ובדין הוא שיהא פטור דהא מיהת עשה מצוה כדפרי' במתני' ולא היה צריך ר' יהושע להשיבו בענין אחר כמו שהשיב לו דבלאו הכי לאו ק"ו הוא כלל:

ולא הדא דר' יהושע תתובה על דר"א וכו'. וכן מה שהשיב לו ר' יהושע לר"א אם אמרת בפסח בשינה את שמו בדבר אסור לאו תשובה היא דהוא יכול מימר ליה ר"א לר' יהושע:

הרי פסחו של ראובן וכו'. והרי שינהו לדבר כשר ומותר שהרי לשם פסח שחט אותו אלא ששינה לשם בעלים ואת אומר בו שהוא חייב משום דשינוי בעלים ג"כ פוסל בו ומעתה אין זו תשובה כלל דלא תליא מידי אם שינה אותו לדבר המותר או לדבר האסור ולא היה צריך ר"א לומר לו אימורי צבור יוכיחו דהתשובה עצמה של ר' יהושע איכא למיפרכה:

ר"מ אומר וכו' אמר ר"א. אמורא. לדברי ר"מ אפי' עגל של שלמים ששחטו לשם פסח פטור הוא ואר' מאיר דתוספתא קאי דתני שם בפ"ה י"ד שחל להיות בשבת אחד דברים שהן ראויין להביא פסח ואחד דברים שאין ראויין להביא פסח ושחטן פסח והשוחט לשם חטאת צבור לשם עולות ופסח ששחטו בשבת שלא לשמו פטור דברי ר"מ ועלה קאמר ר' אלעזר דלר' מאיר אפי' עגל של שלמים דליכא דטעי בה לפסח אפי' כן אם שחטה בשבת לשם פסח פטור דמיהת טרוד בה להקריבה ומחמת כן טעה והוה ליה טועה בדבר מצוה ועשה מצוה דמ"מ הקרבן כשר הוא:

את ש"מ. מהא דר"א אליבא דר"מ דדבר שאין לו קצבה מיהת בעי' ששחט לשם זה דדוקא אם שחט לשם פסח שאין לו קצבה הוא דפוטר. בדבר שאין דרכו להתחלף. כלומר אפי' בדבר שאין דרכו להתחלף כמו עגל לשם פסח שהכל יודעין שאין פסח בא אלא מן הצאן אפ"ה פטור ויש בעשייתו מצוה נמי מיהת בעי' ואין זה עוד דבר אחר דבדבר זה דוקא הוא דפוטר ר' יהושע בכל גווני דטועה בדבר מצוה ור"מ כר' יהושע ס"ל בענין זה:

רשב"ל אמר. לעולם גבי טועה בדבר מצוה יש בעשייתו מצוה בעינן וכן בעלמא וכגון יבמתו נדה ובא עליה ולאו דוקא נדה ממש שהיה יודע שהיא נדה אלא בסמוך לוסתה איירי דמצוה מן התורה לפרוש ממנה כדדרשינן מוהזרתם את בני ישראל והדוה בנדתה מכאן אזהרה לבני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן אלא דביבמתו שבוש ממנה לשאול אותה אם היא סמוך לוסתה ובעל אותה פטור דיש בעשייתו מצוה שמייבם את יבמתו:

ר' יוחנן אמר. אפי' אין בעשייתו מצוה אלא שנתכוין לשם מצוה ועלתה בידו דבר איסור:

כגון שני שפודין. של בשר צלוי:

אחד של שחוטה. והוא של קדש ומצוה לאכול:

ואחד של נבלה. וביקש לאכול מזה של מצוה ועלתה בידו לאכול מזה של נבילה פטור דר' יוחנן סבירא ליה דכוונתו לעשיית מצוה הוא דבעי' ויש מצוה בעשייתו בעלמא ואפי' לא עלתה בידו עכשיו אלא האיסור נמי טועה בדבר מצוה קרינן ביה לפוטרו מן החטאת. א"נ דלא פליג רבי יוחנן אדריש לקיש בעיקר הדין בעלמא דיש בעשייתו מצוה בעי' אלא אגוונא דר"ל הוא דפליג דלר"ל יבמתו נדה קרי ליה יש בעשייתו מצוה וכדאמרן ור' יוחנן קאמר דכה"ג אין בעשייתו מצוה קרי' ביה דמ"מ הי' לו לשיולי אם צריך הוא לפרוש ממנה והרי זה כגון שני שפודין וכו' דחייב דהוה ליה לשיולי וה"ה ביבמתו נדה דחייב והשתא שפיר הוא הא דלקמיה:

מתני' פליגא על ר' יותנן. דתנינן פ' ר"א דמילה מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת וכו' והרי אין בעשייתו עכשיו מצוה דאותו של אחר השבת לא הגיע זמנו למול ואפ"ה רבי יהושע פוטר. דבשלמא לר"ל ל"ק דאיהו בכה"ג יש בעשייתו מצוה קרי ליה כמו יבמתו נדה דאף על גב דעכשיו לא עשה מצוה מ"מ בעשייתו שבא על יבמתו לשם מצוה נתכוין הוא ור"ל בתר כוונתו אזיל אע"פ שעלתה בידו דבר איסור אפ"ה פטור הוא וה"ה באותו שלאחר השבת אע"ג דעכשיו עלתה בידו דבר איסור מ"מ הוא נתכוין לאותו תינוק של שבת וטועה בדבר מצוה ובעשייתו נתכוין למצוה והלכך פוטר ר' יהושע אלא לר' יוחנן דאזיל בתר מעשה דהשתא שעלתה בידו דבר איסור ומחייב דלדידיה בעינן שיהא בעשייתו מצוה כל דהוא עכ"פ ומדמי האי דינא לשני שפודין וא"כ קשיא ההיא דתינוקות:

שמואל קפודקיא אמר. דלר' יוחנן נמי ל"ק דגבי תינוקות מיהת למחר יש בעשייתה מצוה ומכיון דאיהו טרוד בעשיית מצוה של התינוק של שבת דזמנה הוא ושכח ומל את של אחר השבת טרוד הוא השתא בעשיית מצוה ושע"י כך נזדמן לו את שאין זמנו היום אבל גבי יבמתו נדה דהוה ליה לשיולי ליכא למימר דטרוד הוא בדבר דהשתא זמנו הוא שהרי אין כאן דבר שמטריד אותו בכך והיה לו להמתין וזהו טעמיה דר' יוחנן גבי יבמתו ולא דמיא כלל לההיא דתינוקות:

אמר ר' יוחנן דר"מ היא וכו'. האי מילתא אמתני' דתינוקות דהתם קאי וכדגרסי' להאי סוגיא כולה עד סוף הלכה בפ' ר"א דמילה בהל' ד' וע"ש כי בארתי היטב הכל במקומו:

מתני' שחטו. בשבת:

שלא לאוכליו וכו' חייב. בבבלי פריך פשיטא מכיון דפסול הוא כדתני בפ"ד לעיל הכא חייב ומשני איידי דקתני לעיל בשלא לשמו ולאשמועי' פלוגתא דר"א ור' יהושע תני נמי להא דמתניתין:

לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' פטור. דפסח כשר הוא כדתנן בפ' דלעיל:

שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולאו אנוס שהיה לו לבקרו:

שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. דאנוס הוא:

שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן. קודם שחיטה מן הפסח הזה ונמנו על אחר או שמתו הבעלים או שנטמאו דעכשיו לא ניתנה שבת לדחות אצל זה פטור מפני שהוא שחט ברשות ולא היה לו לידע שכך הוא שאין עליו לבדוק אחר זה ואניס הוא:

גמ' אמר רבי אליעזר למי נצרכה לר' מאיר. הא דקתני ונמצא בעל מום חייב פשיטא דמכיון שאינו ראוי להקרבה חייב הוא משום שבת לא נצרכה אלא לרבי מאיר כדאמר בהלכה דלעיל שאפי' עגל של שלמים ששחטו לשם פסח פטור ונמי אין ראוי לפסח ה"א דה"ה בעל מום קמ"ל דמודה ר' מאיר בבעל מום דמכיון דלא חזי להקרבה כלל לא טריד ביה:

אתיא דר"א כרשב"ל. ומפרש הש"ס דסברא דר"א דקאמר הכי דלר"מ נצרכה ומהו דתימא הא דאף בבעל מום פוטר ר"מ האי סברא אתיא כהאי דר"ל בהלכה דלעיל דאמר גבי יבמתו נדה ובא עליה דיש בעשייתו מצוה מיקרי דאף על גב דהמעשה לאו מצוה הוא אנן בתר מחשבתו אזלינן שנתכוין לשם מצות יבום ופטור כן נמי רבי אליעזר סבירא ליה הכי הלכך אי לאו דתני במתני' בעל מום ה"א דפטור מפני שנתכוין למצות קרבן ויש בעשייתו מצוה קרינא ביה:

אין תימר שנייא הוא שהוא בעל מום וכו'. כלומ' וכי תימא שאני בעל מום שהרי אין דרכו להתחלף ולטעות ביה ומהיכי תיתי דנימא דטרוד במצוה הוא הרי עגל לר' מאיר דג"כ אין דרכו להתחלף לשם פסח ואפ"ה פוטר רבי מאיר ומש"ה הצריך התנא למיתני לבעל מום דקמ"ל אפי' לר' מאיר חייב וכדאמרן. דאי לר' יוחנן הא קאמר לעיל דלאו בתר מחשבתו אזלינן אלא בתר מעשיו ויבמתו נדה ובעל אין בעשייתו מצוה וחייב א"כ ה"ה בעל מום דמתני' והוה קשיא פשיטא ומאי קמ"ל התנא:

אמר ר' יוסי. דלא היא דלא צריכת לאוקי להא דר"א כרשב"ל דוקא אלא אפילו אם יסבור ר"א כר' יוחנן דלעיל נמי היא אתיא שפיר:

דאמר ר' יוחנן בעל מום וכו'. כלומר דאמר לך ר' יוחנן דהיא גופה קמ"ל התנא אליבא דר"מ דמהו דתימא הואיל וטרוד הוא בהקרבה נעשה בעל מום כעגל לר"מ דלא משגח ביה אגב טרדתו ופטור והלכך אשמעי' דלא דמי דעגל מיהת חזי לקרבן אחר ודרכו להתחלף אגב טרדתו אבל בעל מום אין דרכו להתחלף כלל:

שכן נצרכה לחלל. שהוא עצמו אינו ראוי לשום קרבן אלא שצריך לחללו על בהמה אחרת או למוכרו וליקח בדמיו קרבן הלכך חייב דאע"ג דאכתי מצינן למימר אגב טרדתו לא אשגח ביה שהוא בעל מום מ"מ מכיון דהשתא דקא עביד אין בעשייתו מצוה היא שהרי בעל מום הוא ודמיא ממש ליבמתו נדה לר' יוחנן:

הא בגלוי חייב. על הא דקתני במתני' נמצא טריפה בסתר פטור מדייק ואמר ר' יוחנן עלה דר"ש היא ולפיכך דוקא אם נמצא טריפה בסתר פטור דאנוס הוא. ור"ש דתוספתא דפ"ה שהבאתי בהלכה דלעיל דגריס התם א' דברים שהן ראוין לבא פסח ואחד דברים שאינן ראוין ושחטן לשם פסח וכו' פטור דברי ר"מ אמר ר"ש לא נחלקו ר"א ור' יהושע על דברים שאינן ראוין לבא פסח שהוא חייב על מה נחלקו על דברים שהן ראוין לבא פסח ושחטן לשם פסח שר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. והשתא הך סיפא דנמצא טריפה בסתר דלגופה לא איצטריך דפשיטא דפטור דאנוס הוא אלא לדיוקא הוא דאיצטריך הא בגלוי חייב כר"ש דאליבא דר' יהושע היא דאתיא דמכיון שאין ראוי לקרבן חייב דאלו לר"מ אפי' באינן ראוין פוטר. ואע"ג דאמרי' לעיל מודה ר"מ בבעל מום שהוא חייב שאני התם דטעמא מפני שהיה לו לבקרו והיה מוצא מומו אבל טריפה אע"פ שהיא בגלוי לפעמי' אינו משגיח על הטריפות שבו כמו בביקור המומין:

ר' יעקב וכו'. קאמר נמי בשם רשב"ל דהך סיפא לר"ש ולדיוקא הוא דאיצטריך:

המושך ידו מפסחו. ונמנה על אחר וזה נשאר בלא בעלים הוא גופו קרב שלמים ואין אומרים בו ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים וכדאמרי' גבי פסח שאבד בשעת זמן שחיטה ונמצא אח"כ משכיפרו הבעלים באחר שגופו קרב שלמים. ופליגי בה ר' יונה קאמר שלמים כשרים הוא ור' יוסה אמר שלמי' פסולים הוא ונ"מ דשלמים הוא שאינו יכול להקריבנו לשם קרבן אחר:

והא תנינן. במתני' נודע שמשכו הבעלים את ידם פטור וסברין מימר פטור הואיל וכשר הוא לשם שלמים ואע"ג דאיהו שחטיה לשם פסח שלא ידע שמשכו הבעלים ידם ממנו מ"מ מכיון דלאו פסח הוא ממילא הוא לשלמים דכל מותר פסח לשלמים קאי והלכך פטור הוא משום שבת שאף דשאר שלמים אינן קריבין בשבת זהו פטור שהרי נתכוין לשם פסח וקשיא לר' יוסה:

פתרין לי'. לר' יוסי פטור ופסול וטעמא דפטור משום דאנוס הוא דלא הוה ליה למידע ולחקור אם משכו ידם ממנו:

ר' יסא וכו'. וכן קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן דפסול הוא שאין לך פסח שגופו קרב שלמים אלא בשאבד מקודם חצות ונמצא אח"כ מאחר שכיפרו הבעלים באחר:

והא תנינן וכו'. כדלעיל:

שמואל אמר כל שאמרו בחטאת מתה וכו'. והן חמש חטאות המתות ואחת מהן שמתו בעליו כדתנן בפ"ד דתמורה וכיוצא בו בפסח גופיה קרב שלמים ולשמואל שלמים כשר הוא. ופריך והא תנינן במתני' או שמתו בעליו פטור וסברין מימר פטור ופסול כדפתרין לה לר' יוסה ולר' יוחנן וקאמר דלשמואל פתרין לה פטור וכשר בשביל שלמים:

דר' יהודה היא. למאן דס"ל פטור וכשר הוא דקאמר דלדידיה צריך לאוקמי להך סיפא דמתני' משכו הבעלים את ידם וכו' כר' יהודה:

דתנינן תמן. לקמן בפ"ח אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה וא"כ מתחילה ע"כ ששחטו לשם שנים או יותר ומשכחת לה דאע"ג שמשך אחד את ידיו ממנו לא נשאר הפסח בלא בעלים ולא מיפסל דאי כר' יוסי דמתיר לשחוט על היחיד ומתני' סתמא קתני ולדידיה כששחטו על היחיד נמי בכלל והרי זה נשאר בלא בעלים כשמשך את ידיו ממנו ומהיכי תיתי יהא כשר דהא איכא למ"ד דפסח בלא בעלים אפילו פסולו בגופו נקרא ומיד יצא לבית השריפה כדלקמן אלא ודאי לדידי' מתני' כר' יהודה ובשלא נשאר בלא בעלים מוקי לה:

הן אשכחן פטור וכשר. והיכן מצינו כן ומאיזה מקום למד האי מ"ד לפרש פטור וכשר:

א"ל. דבפשיטות הוא נלמד דתנינן הכא פטור ותנינן תמן כשר גבי לאוכליו ושלא לאוכליו דמתני' דקתני פטור ובהדיא תנינן לעיל דכשר הוא וכן בשאר זבחים הראוין ושחטן לשם פסח לר' יהושע דפטור וכשר הוא וה"ה להך סיפא דמתני':

ועל כולם. ששנינו בהאי סיפא משכו הבעלים וכו' תנינן בתוספתא פ"ו היה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תעובר צורתו וכו' דלת"ק דהתם פסח בלא בעלים פסול גוף מיקרי וישרף מיד ור' ישמעאל סבירא לי' דלאו פסול גוף הוא אלא כמו שאירע פסול בדם או פסול בבעלים וכדקאמר שם זה הכלל אירע פסול בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. ומשום דמדייק עלה דר' ישמעאל לקמיה מייתי לה:

ניחא שמתו או שנטמאו. הבעלים שפיר משכחת לה כגון שאירע זה לאחר שחיטה דמכיון בשעת שחיטה היה ראוי לאו פסול בגופו מיקרי אלא כמו שאירע פסול בדם הוא ופסול מכשיר הוא נקרא וטעון עיבור צורה שיפסול בלינה ואח"כ יצא לבית השריפה:

שמשכו הבעלים את ידם. קשיא דהיכא משכחת לה שיהא נקרא פסול מכשיר דמה אנן קיימין אם בחיים כשהפסח בחיים ועדיין לא נשחט אלא אחר כן כשמשכו את ידם ממנו פסול מכשיר בתמיה היאך אתה קורא לזה פסול מכשיר הלא פסול הוא בגופו ממש שהרי כשנשחט לא היו לו בעלים ואם לאחר שחיטה משכו את ידם קשיא וכי יש משיכה לאחר שחיטה:

והא תנינן. לקמן בפ"ח נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחוט ולא אשכחן לר' ישמעאל דפליג בהא וא"כ משיכה דידהו לאו משיכה הוא כלל דאכתי יש לו בעלים ואפי' פסול מכשיר לא הוי. ומשני אין דמיהת יש לו רשות למשוך מקודם אלא דהכא מיירי שלא נודע לזה שמשכו את ידם עד לאחר שחיטה ומכיון שיש לו רשות למשוך מקודם פסול מכשיר הוא נקרא וטעון עיבור צורה לר' ישמעאל:

הדרן עלך אלו דברים