מתני' כיצד צולין את הפסח. משום דבעי' צלי מחמת אש ולא מחמת דבר אחר לפיכך מפרש התנא כיצד הוא נצלה:

שפוד של רימון. היו בוררין לצלייתו ולא של שאר עצים משום דמפקי מיא מבפנים והוה ליה מבושל אבל של רימון לא מפקי מיא. ובשפוד של מתכות לא משום שהמתכות חם מקצתו חם כולו ונצלה הוא מחמת השפוד והוה ליה צלי מחמת דבר אחר:

תוחבו. להשפוד בקצה הדק שלו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שקצה הגס של השפוד צריך שיהיה למטה כדי שלא יפול הפסח והשתא הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם:

לתוכו. מפרש הכא בגמרא דטעמיה דר' יוסי הגלילי משום דמפרש על כרעיו ועל קרבו על ממש שצריך שיהיו בתוכו:

רע"א כמין בשול הוא זה. שמתבשלין לתוכו כמו בתוך הקדירה אלא תולין בתנור חוצה לו דר"ק מפרש על בסמוך ולא על ממש והלכה כר"ע:

גמ' כל העצים בוצצין. זורקין ופולטין משקין הלחלוחית שבהן והוה לי' מבושל וכדמפרש ואזיל דבמה אנן קיימין אם בעצים לחין הלא אפי' של רימון בוצץ הוא הלחלוחית ואם ביבשין וכו' אלא כן הוא שכל העצים אפי' כשהן יבשין נשאר בהן הלחלוחית מבפנים ושל רימון כשהוא יבש אף מבפנים נתייבש הוא:

תני. בתוספתא פ"ה בשם רבי יהודה אומר וכו' כשם שהשפוד של עץ אינו נשרף מה שבתוכו כך של מתכות אינו מרתיח בתוכו אמרו לו וכו' וכדפרישית במתני':

אית תניי תני. איפכא מתנא דמתני' תוחבו לקצה הדק מבית נקובתו וכו':

על דעתיה דהדין תנא ברא. חוזר והופכו אח"כ להפסח כשהוא על השפוד כדי שיהא פיו למטה ושיזוב דמו דרך בית השחיטה ואלו לתנא דידן א"צ להופכו וכדפרישית במתני':

מה. ושואל הש"ס מה הוא דעתיה דרבי יוסי הגלילי דקסבר נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו:

כירך עבה עביד ליה ר"י הגלילי. כלומר אם כמו ירך עבה עביד ליה שמדמה זה לירך עבה שנצלה שאין חוששין לומר שצד הפנימי אינו נצלה אלא כשנצלה על האש כולו צלי האש הוא אף כך הוא בני המעיים שבתוכו שכולו נקרא צלי אש או דילמא טעמיה דר' יוסי הגלילי דקרא הוא דריש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו שצריך שיהא נדבקין בו ועל ממש הוא:

ומה נפיק מביניהון. מהני תרי טעמי צלייו להכרעים ובני מעיים בתוך גדי של חולין איכא בינייהו:

אין תימר כירך עבה עביד ליה ר' יוסי הגלילי כשר אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות דאי אמרינן דמדמה אותו לירך עבה א"כ אפי' כשהן נצלין בתוך גדי של חולין על האש לא איכפת לן מידי שהרי מ"מ הכל נצלה על האש ולנתינת טעם של חולין אינו חושש כלום אבל אי אמרי' דטעמי' משום דקרא קדריש א"כ גזירת הכתוב הוא שצריך שיהא על הפסח ובתוכו ממש ולא שיהו נצלין בתוך של חולין:

חתך ממנו בשר. ונתנו בתוכו וצלייו בו נמי איכא בינייהו דאין תימר כירך עבה עביד ליה זה ג"כ כשר שהרי הכל צלי אש הוא כמו ירך העבה שנצלה. ואין תימר דטעמיה מגזירת הכתוב הוא א"כ כה"ג פסול אליבא דר"י הגלילי דאי מדייק ליה להכתוב שצריך שיהא הכל נדבקין בו א"כ צריך ג"כ שיהא שלם בדוקא אלא שהבני מעיים שצריך לנקותם מסירן בתחילה ומנקה אותן ואח"כ נותנן לתוכו אבל אין לו לחתוך בשר ממנו ואע"פ שנותנן בתוכו משום דקרא בדוקא הוא דכתיב:

צלייו בחבל של קדירה. כמו בהבל הוא שתלאן בתוך הקדירה שיהו נצלין מחמת ההבל החם היוצא מן הקדירה נמי איכא בינייהו:

אין תימר וכו'. גם כאן נתחלפו התיבות בספרי הדפוס בטעות וכצ"ל אין תימר כירך עביד ליה ר' יוסי הגלילי כשר שהרי אינו מקפיד אלא שיהו נצלין וא"כ אם הכרעים והבני מעיים נצלין אפי' מחמת ההבל של הקדירה כבר נצלין הן וכשר דלא יהא אלא שהן בתוכו ומדמה לה לירך עבה שהכל קרוי צלי אש ואפי' צד הפנימי וה"ה אם הבל קדרה קרוי צלי אש נצלין הן וכשר ולקמיה פריך עלה ומשני ואין תימר קרי' דריש וכו' פסול הוא דגזירת הכתוב הוא שיהו מדובקין בהפסח. וא"א לפרש לפי גי' הספרים צלייו להפסח בהבל של קדירה קאמר דא"כ אם כירך עבה עביד ליה פשיטא דכשר דאם ההבל של הקדירה צלי אש קרוי הכל צלי אש הוא ועוד דהאי אין תימר בתרא אין לו פירוש כלל לפי גי' הספרים אלא טעות הוא וכדאמרן:

לא כן תני וכו'. כלומר דפריך על הא דקאמרת שאם תלאן בתוך הבל של קדירה להך טעמא דכירך עבה עביד ליה כשר הוא כדפרישית הא תני בברייתא למעט צלי קדירה דצלי אש אמר רחמנא:

שני לה. תריץ להא בנוגע בגופה של קדירה הוא דמיעט הכתוב ולעולם אימא לך דבהבל של קדרה צלי מחמת האש הוא:

הדא אמרה קריי' דריש. אהא דלקמן קאי וכלומר מהא דמפרשינן לפלוגתייהו דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה כדלקמן ש"מ דמדרש' דקרא נפקא ליה לרבי יוסי הגלילי לטעמיה ובדרשא דקרא הוא דפליגי:

הכל מודים בעליו שהוא סמוך. אמתני' דפ' שתי הלחם קאי דתנינן שם גבי פלוגתא דר' יהודה ור"מ בארכו של השלחן ורחבו ולרבי מאיר השלחן ארכו שנים עשר ורחבו ששה ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו רמשה נותנו לארכו כנגד רחבו של שלחן וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע כדי שתהא הרוח מנשבת בהן אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים אמרו לו והרי כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה ועלה קאמר הכא הכל מודין היכא דכתיב עליו שהוא סמוך דעליו מטה מנשה אין לפרשו אלא בסמוך וה"ה כל עליו שבכתוב ובמה הן מפליגין בעל דאבא שאול סבירא ליה על המערכה סמוך למערכה הוא ולא על ממש כמו בעליו מטה מנשה ורבנן אמרין לא ילפינן על מאליו אלא על משמע ממש על גגה של מערכה:

אתיא דאבא שאול כר"ע. דהכא לא דריש על ממש אלא בסמוך בהתנור ודרבנן דהתם כר' יוסי הגלילי דהכא דעל ממש הוא וכדפרישית במתני':

רבי אומר וכו'. תוספתא היא בפ' י"א דמנחות ואיידי דאיירי בההיא דרבי מאיר ור' יהודה דפליגי בהשלחן מייתי להא הכא דתני התם כיצד מסדרין לחם הפנים נותן שש חלות לסדר זה ושש חלות לסדר זה ואם נתן שמונה חלות לסדר זה וארבע חלות לסדר זה או שעשה שלשה סדרים של ארבע ארבע לא עשה כלום עשאן שני סדרים של ארבע עשרה רבי אומר רואין את העליונות כאלו אינן והתחתונות כשירות ומשום דשנים עשרה חלות כתיב ואם עשאן שני סדרים של שבעה שישעה שתים העליונות רואין אותן כאילו אינן ושתים עשרה התחתונות כשירות:

ר' יוסי בר' בון בשם רבי יוחנן. קאמר רבי דהתוספתא ואבא שאול דמתניתין דהתם כדלעיל בשיטת רבי מאיר בארכו של שלחן ורחבו קאמרי דלר"מ דסבירא ליה ארכו של שלחן י"ב ורחבו ששה נשתיירו שני טפחים באמצע ששם היו שני בזיכי לבונה כאבא שאול דאילו לר' יהודה דהתם דסבירא ליה השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה ולחם הפנים ג"כ ארכו עשרה ורחבו ה' א"כ כשנותן ארכו כנגד רחבו של שלחן כופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן כדקאמר ר' יהודה שם ואין כאן מקום לבזיכי לבונה שיהיו נתונין בסמוך ולדידיה נתונין על גג של מערכה כרבנן דאבא שאול. וכן רבי דסבירא ליה שאפי' מסדר הוא השני סדרים שבעה שבעה כשירות ורואין וכו' היינו דוקא אליבא דרבי מאיר שרחבו של שלחן היה ו' וא"כ אף כשמסדרן גבוה ביותר יכולין הן לעמוד דאלו לר' יהודה דהשלחן לא היה רחבו אלא ה' וכשמסדרן ממלא ארכן כל רחבו של שלחן אם היה מסדרן יותר מו' זה על גב זה יפלו אלא דסבירא ליה נמי כר' מאיר:

תוך בר וכו'. אנתן כרעיו ובני מעי' לתוכו קאי ובזמן הזה הוא דפליגי שאסור לאכול גדי מקולס בלילי פסח מפני שזה כאוכל קדשים בחוץ ובנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו קוראהו ר' טרפון תוך בר כלומר שממולא מתוכו ונראה מבחוץ ואין זה גדי מקולס. ור' ישמעאל קוראהו גדי מקולס:

אתייא דר"ט כר"ע. דלר"ע אסור הוא לעשות כן בזמן המקדש הלכך בזה"ז אינו אסור משום גדי מקולס:

ודרבי ישמעאל כרבי יוסי הגלילי. דבזמן המקדש כשר והלכך בזמן הזה אסור משום גדי מקולס:

איזהו גדי מקולס. שאסור בזמן הזה אם הוא כולו צלי וכו' אבל אם שלק ממנו או בישלו ממנו מקצת והשאר הוא צלוי אין זה גדי מקולס:

בלילי יו"ט הראשון של חג וכו' וקמ"ל דלא גזרי' אטו ליל יום טוב ראשון של פסח:

וכן מכניסין עגל מקולס וכו' ולא גזרינן אטו גדי מקולס:

מהו תודוס. מאי רבותיה שנשאו לו פנים ואמרו לו אלולא תודוס אתה וכו' לא היינו מנדין אותך:

דהוה משלה פרנסתהון דרבנן. ובשביל כך נשאו לו פנים ושלחו לו כך ואמרו לא נמצאת וכו' כלומר שנראה זה כאוכל קדשים בחוץ שכל וכו' ולהודיע שלא יעשה עוד כזה:

זאת אומרת. מדאסרו גדי מקולס אפי' בסתם שלא פי' שזה לשם פסח ש"מ שאסור וכו' בשר לפסח דמכוון שאמר בהדיא לפסח אפי' אינו גדי מקולס אסור מפני שנראה כאכילת קדשים בחוץ:

לצלות. אפי' אומר לצלות מותר מכיון שאינו מזכיר לפסח:

גרף את התנור. מהאש וצלייו בו להפסח בחום התנור מהו:

אמר ר' ירמיה מה צריכה ליה. למאן הוא דקא מיבעיא ליה לר' אימי כר"י הגלילי דקדריש לקרא בדוקא כדאמרינן לעיל דקרא הוא דריש דעל כרעיו ועל קרבו בדוקא שצריך שיהו נדבקין עמו ואם כן מיבעי' ליה דילמא רישיה דקרא נמי בדוקא הוא דכתיב כי אם צלי אש על גחלים בתנור והתנור בלא גחלים לאו צלי אש מיקרי. או דילמא דהואיל והתנור נתחמם מחמת האש ה"ז כצלי אש:

ברם כר"ע. דס"ל גבי הא דלעיל דקרא לאו דוקא ואם תלאן חוצה לו בסמוך נמי על כרעיו ועל קרבו הוא א"כ הכא נמי פשיטא ליה דלאו דוקא שיהא שם אש בשעת צלייתו אלא אפי' גרפו להאש וצלאו להתנור נמי צלי האש הוא שחום התנור מחמת האש אשר היה בתוכו הוא:

אמר ר' יוסי. דלא הוא אלא ואפי' כר"ע הוא דצריכא ליה לר' אימי דשאני הכא דנראה לעין שאין זה כצלי אש כדמסיק ואזיל:

משל. דרך משל אומר לך בזמן שהגחלים הן לאויר התנור ואינם גרופים נצלה הוא לחצי שעה וכשהגחלי' הן לאויר העולם שגרופי' הן מהתנור צריך זמן שעה שיהא נצלה בתנור וקס"ד דה"ק דכשהן בתוך התנור מהני התנור עם הגחלים למהר צלייתו בחצי שעה וכשהן חוץ להתנור צריך זמן שעה והלכך פריך א"כ אכתי אפי' הן בתוך התנור נמי לאו נצלה כולו מחמת האש הוא אלא המקצת מחמת התנור הוא ומה בין נצלה מקצתן מחמת התנור או אם נצלה כולו מחמת התנור הא קאמרת דכל מחמת התנור לאו צלי אש מיקרי ונימא דהתורה צוותה לצלותו ע"ג גחלים דוקא אם הן חוץ להתנור בתמיה:

אמר ר' יוסי בר' בון. לא כדקס"ד אלא כך הוא הדבר התנור אינו מיעיל להגחלים כלום שיוסיף חום בגחלים ואינו אלא שמכניס את ההבל ומקבץ אותו וא"כ הכל מחמת חום הגחלים הוא וה"ק ר' יוסי בשעה שהגחלים הן באויר התנור מוסיפין חמימות מחמת קיבוצן בהתנור ונצלה לחצי שעה וכשהן לאויר העולם ואין גחלים בהתנור נצלה לשעה והשתא לכ"ע אימא לך שאין זה צלי אש אלא צלי התנור ואף אליבא דר"ע מספקא ליה לר' אימי:

מתני' אין צולין את הפסח לא בשפוד. ובנוסחת המשניות לא על השפוד והיינו הך שאין צולין אותו בשפוד של מתכות שנרתח ולא עליו דצלי אש בעינן ולא ע"י דבר אחר:

אסכלא. היא כלי של מתכות שצולין עליו:

מעשה בר"ג וכו'. בבבלי פריך מעשה לסתור וקאמר חסורי מחסרא והכי קתני ואם אסכלא מנוקבת מותר שהיא עשויה כבריחים כעין שלנו רושט"ו בלע"ז ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד של רימון שעליו הפסח נתחב בין בריח לברח ונצלה באויר שביניהן שאין בשרו נוגע בברזל וא"ר צדוק מעשה בר"ג וכו' על האסכלא מנוקבת:

נגע. בשר הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף את מקומו. לפי שזה המקום שנגע בתנור נצלה הוא מחום החרס ולאו צלי אש היא ובקליפה סגי שאין כאן רוטב שיפעפע:

נטף ממנו על החרס וחזר אליו. הרוטב מפעפע בו ואותו הרוטב לא נצלה מחמת האש הלכך יטול את מקומו ולא סגי הכא בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע:

נטף מרוטבו על הסלת. ואותה סולת רותחת היא ונצלה הרוטב מחמת הסולת ואסור הוא דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר:

יקמוץ את מקומו. מן הסלת וישליכנו:

גמ' צלי אש. כתיב ודריש לא צלי מחמת שפוד וכו' ולא צלי כל מתכות ולא צלי מחמת כל דבר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש:

מכות אש. כתיב גבי נגע או בשר כי יהיה בעורו מכות אש יכול וכו' ברייתא היא בת"כ ודריש יכול מוררת או מורדת כלומר שנתרפא ולא נתרפא יפה וזה נקרא בשחין ובמכוה מורדין יכול שאף זה סימן טומאה:

תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. בהרת לבנה וגו' עד שנולד בה סימן טומאה:

אם מחית המכוה יכול עד שתעשה צלקת. ובת"כ גריס יכול משתעשה צלקת. צלקת היא קרום חזק שנתרפא ממש וכלומר אם אתה דורש מחית המכוה שיהא בה סימן טומאה יכול משתעשה צלקת דוקא אז היא מטמאה בסימן טומאה אשר יולד בה דלשון מחית משמע משחייתה לגמרי:

תלמוד לומר מכות אש. הכתוב קורא אותה עדיין מכות אש משמע שלא נתרפאה לגמרי הא כיצד חיתה ולא חיתה נתרפאה מקצת ולא נתרפאה ממש וכן הוא אומר למטה בפרשה וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא וזהו עד שתקרום כקליפת השום בלבד ונקרא צרבת גבי שחין וגבי מכוה וכל זמן שלא נולד בה סימן טומאה כדכתיב טהור הוא. ועיקר דרשת הברייתא השמיענו שמכאן למדו לומר השחין והמכוה המורדין טהורין כדתנן בפ"ט דנגעים שמעינן מיהת מהאי ברייתא שכל זמן שלא נתרפאה ממש הכתוב קוראה מכות אש לפי שניכר רשומה שהיא מחמת האש והכי תנינן בהדיא בפ' הנזכר איזהו מכוה נכוה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה אלמא אפי' נכוה ברמץ שהיא חם מחמת האש נקרא מכות אש:

והכא הוא אומר הכין. בתמיה. שאם נצלה בדבר שהוא רותח מחמת האש אינו קרוי צלי אש. והוה מצי למיפרך מהאי מתני' דנגעים דתני בהדיא כן אלא דניחא ליה להש"ס לאתויי מהאי ברייתא דדריש הכי מהכתוב:

אמר ר' אלעזר תמן. כלומר גבי פסח שאני דכתיב צלי אש תרי זימני ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש שנה עליו הכתוב לעכב צלי אש דוקא ולא צלי מחמת דבר אחר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש הוא אבל הכא בנגעים כתיב והיתה מחית המכוה מכל מקום שהיא מכוה ואפי' בדבר הבא מחמת האש:

ר' שמואל. משני תמן גבי פסח כתיב חוקה זאת חוקת הפסח וכתיב בהאי פרשה תורה אחת וגו' וכ"מ שנאמר חקה תורה לעכב כל מאי דכתיב ביה אבל הכא בנגעים מה אית לך דלא כתיב בפרשת נגעי אדם לא חקה ולא תורה:

לית ליה לר"ג צלי אש. בתמיה וכי לא דריש הני תרי זימני צלי אש דכתיב ביה ואמאי התיר לצלותו באסכלא שהוא מחמת דבר אחר:

אית ליה וכו'. כלומר דודאי דריש להו אבל לא לעכב אלא דצריכי וה"ק קרא פסח מצרים צלי אש דווקא ואין פסח דורות צלי אש דוקא ודריש ליה מדכתיב בקרא קמא בלילה הזה צלי אש ש"מ דלא קפיד קרא על צלי אש דוקא אלא בלילה הזה והדר כתיב כ"א צלי אש ללמד על פסח דורות ואפי' אם נצלה מחמת תולדת האש כצלי אש הוא דלא קפיד בהאי קרא שלא יאכלו נא ובשל מבושל כ"א צלי ומחמת אש כאש הוא:

אמר ר' יוסי בר' בון. למה לך לאהדורי כולי האי אלא בהא גופיה פליגי:

ר"ג לא עביד וכו'. לפי גירסת הספרים בלשון תמיה מיתפרשא וכי לדידך אתה בא לומר דרבן גמליאל לא עביד תולדת אש כאש ורבנן עבדי בתמיה שאתה מהדר לתרץ הכתוב אליבא דרבן גמליאל דפסח מצרים צלי אש דוקא ואם כן לדידיה תולדת אש לאו כאש אלא שבפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ואם כן רבנן דפליגי עליה סבירא ליה בעלמא תולדת אש כאש ושאני הכא דשנה הכתוב לעכב הא מנא לך אלא דטפי ניחא לן למימר דבהא פליגי דרבן גמליאל עביד תולדת אש כאש. ורבנן לא עבדי תולדת אש כאש:

ויש לפרש גי' זו גם כן בניחותא ר"ג בעלמא לא עביד תולדת אש כאש והכא סבירא ליה בפסח מצרים הוא דהקפיד הכתוב לצלי אש דוקא מדחלקן הכתיב וכתב כאן בלילה הזה ובפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ורבנן בעלמא עבדין תולדת אש כאש והכא מדשנה הכתוב הוא דדרשי לעכב צלי אש דוקא והיותר נראה דהגי' מסורסת הוא כצ"ל ר"ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש:

ר"ג חולק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. בתמיה והיאך עשה מעשה להלכה נגד חכמים דפליגי עליה:

וכה"ג פריך בהאי ש"ס בריש ברכות ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה והא ר"מ והא ר"ע והא ר' שמעון דפליגי על רבנן ואפ"ה לא עבדי עובדא כוותייהו כדקחשיב שם והתם משני שאני הכא שהיא לשינון א"נ שכבר עבר חצות ולא הי' יכולין לקיים דברי חכמים וכאן לא משני מידי:

אילו אמר וכו'. לאזהרת הכתוב ככל הני דכתיב דריש לה הש"ס דכולהו צריכי דאילו לא נאמר אלא לא תאכלו ממנו כ"א צלי אש ולא נאמר אל תאכלו ממנו נא הייתי אומר היבהבו באור גם כן צלי אש הוא ומותר הוי צורך שיאמר אל תאכלו ממנו נא או וכו' ובשל למה לי' לאזהורי דהא כתיב כ"א לצלי אש אלא אילו לא נאמר ובשל הייתי אומר שלקו הרבה ואח"כ צלאו מותר ומבושל איצטריך לפי שהייתי אומר אם בישלו ולא שלקו הרבה ואח"כ צלאו מותר הוי וכו' דכולהו צריכי:

אכל לכזית נא מבעוד יום וכו'. פליגי ביה וכן בשבר עצם מבעוד יום וכלומר שלא בשעת אכילה ומר לטעמיה ומר לטעמיה:

נגע בחרסו של תנור. דתנינן יקלוף את מקומו והאי קליפה פסול גוף הוא וישרף מיד ונטף מרוטבו וכו' אין זה פסול הגוף שהבשר עצמו לא נגע בחרס ואין זה אלא פסול מכשיר וטעון עיבור צורה לאותו נטילת מקומו כדאמרי' לעיל בסוף הפרק:

הדא דתימר ברותחת. דוקא וצריך שיטול את מקומו ולשרוף אבל אם הסולת צוננת אינו אלא משום איסור בעלמא משום דתתאה גבר ומן הדין א"צ לקמוץ אלא משום חומרא בעלמא הוא:

אמר ר"א. דלא היא דאפי' איסור בעלמא אין כאן כשהסולת צוננת שלא אמרה התורה הפסח לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:

מתני' סכו בשמן של תרומה. שמות' לסוכו במי פירות בשעת צלייתו כדתנן לעיל סוף פ"ב:

אם חי הוא. שעדיין לא נצלה ידיחנו וינגב:

ואם צלי הוא. דבלע יקלוף את החיצון:

לא יעשנו דמים עם בני חבורה. שיתנו לו דמים לפי חלקם בשביל המעשר שני שזהו כדרך מכירה:

לפי שאין מוכרין וכו'. ובגמרא קאמר דכן צריך לגרוס שאין פודין מעשר שני בירושלים דלאו דרך מכירה מאי בירושלים דנקיט אפי' בגבולין אין מוכרין כדתנן ריש מעשר שני אלא מפני שזה כדרך פדייה הוא ואילו היה הדבר בגבולין פודין וכאן שהוא בירושלים אין פודין מעשר שני בירושלים. ובנוסחת המשניות כתוב אין פודין:

גמ' לא אמר אלא סכו. דבהא אם חבורת ישראל בחי ידיחנו ומותר ובצלי בקליפה סגי אבל אם טיבלו בשמן של תרומה אסור משום זרות שאינו מועיל הדחה אלא לסיכה מלמעלה שהוא דבר מועט:

בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ואסור אף לכהן ולשריפה עומד וזה כהן היה:

ואתא שאיל לר' ביסנא וא"ל אזיל שלקה. הרבה במים עד שיפלטו השמן שריפה ממנה:

כיני מתני'. כן צריך לגרוס אין פודין וכו' כדפרישית במתני':

מתני' חמשה דברים באין בטומאה. בגמרא פריך אטו כל קרבנות הצבור אינן באין בטומאה. ומשני דמשום שאלו לאכילה הן שאין לך קרבן ציבור שנאכל אלא אלו וקמ"ל שאע"פ שהן באין בטומאה אין נאכלין בטומאה. קרבנות הצבור שדוחין את הטומאה ילפינן מפסח כדפרישית בריש פרק דלעיל ומניינא דקאמר למעוטי חגיגת הרגל דדמיא לקרבן צבור דאתי בכנופיא כשמתאספין לעלות לרגל ואפי' כן אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה:

וזבחי שלמי צבור. הן כבשי עצרת ואין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ר"ח. ולא תני שעירי הרגלים דמכיון דתני זבחי שלמי ציבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה ה"ה לכל שאר מיני דמים ושעירי ראשי חדשים דקתני דמהו דתימא דלא לידחו כלל את הטומאה משום דלא כתיב בהו במועדו בתורה קמ"ל דהקרבתן דוחין את הטומאה כשאר קרבנות צבור:

הפסח וכו' שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. שכשנצטוה מצות פסח עיקר המצוה לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרייא רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין כדפרישית שם אדעתא למיכליה שרייה:

גמ' וכל קרבנות אינן באין בטומאה. בתמיה ואמאי תני חמשה דברים. ומשני לא אתא מימר לך אלא שאלו הן לאכילה ואע"פ וכו' כדפרישית במתני':

בין כמאן דאמר הלחם עיקר וכו'. דפליגי במנחות פרק התכלת ר"ע סבר הלחם מעכב את הכבשים והן שני כבשים לשלמים שהוזקקו לתנופה עם שתי הלחם בעצרת והכבשים אין מעכבין את הלחם שאם לא נמצא כבשים מביאין הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים. ור' שמעון בן ננס אמר התם לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים דלמר הלחם עיקר ולמר הכבשים עיקר ולכ"ע תני הכא במתני' חמשה דברים וקחשיב שתי הלחם לחדא וזבחי שלמי צבור שהן הכבשים הבאין עם הלחם והא ארבעה אינון דהא בין למר ובין למר כשהם נמצאים באין עם הלחם ואם זה בא בטומאה זה ג"כ בטומאה. וא"ת למר כשהלחם אינו מעכב אינו בא גם כן בטומאה ולמר בכבשים כן א"כ פשיטא שאין כאן אלא ארבעה דברים לזה וכן לאידך:

אלא תניה חש להון. התנא דמתני' חש לון להני תנאי דפליגי התם בזה ואפשר כמר ואפשר כמר ותנינתון לתרוייהו והלכך קחשיב חמשה דברים:

כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:

מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ"ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש"ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:

לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:

ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:

וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:

וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:

ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:

שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':

מתני' נטמא הבשר. של הפסח:

והחלב קיים אינו זורק את הדם. שעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן וכו' זורק את הדם. מפני שהדם מתיר את האימורין למזבח:

גמ' ודלא כר' נתן. הא דקתני נטמא הבשר אינו זורק את הדם א"כ ס"ל להתנא דמתני' אכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן דס"ל אין אכילת פסחים מעכב ויוצאין בזריקה בלא אכילה. והאי דר' נתן בתוספתא פ"ז תני לה גבי האי דינא האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וכו' כדתנן לקמן בפ"ח וגריס התם בתוספתא שכח מה אמר לו רבו שניהם יוצאין לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אין צריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם:

מה טעם. דר' נתן דכתיב ושחטו אותו וגו' ואותו משמע אע"פ שאין שם אלא פסח אחד כלהן יוצאין בו ועל כרחך בזריקה אחת של זה כל ישראל יוצאין בו שהרי ואפשר שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד בתמיה אלמא אכילת פסחים לא מעכבא:

פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:

נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:

נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה"נ ל"ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:

אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ"ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע"י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי"ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י"ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ"ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:

אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע"פ שאין בשר וה"נ גבי שיריים קומץ אע"פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה"נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה"ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר"א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ"ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ"ד:

יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר"א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:

עובדין היך עבידא. בעיא הוא אם אירע כעין דבר זה בכהנים העובדין מהו וכדמפרש ואזיל שאם שחטו אותו בעלי מומין שפסולין לעבודה וזרקו טהורין את הדם ובפסח מיירי ואם הבשר מותר באכילה שאע"פ ששחטו אותו בעלי מומין מכל מקום השחיטה עצמה כשירה היא כדתנן ריש פ"ג דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה:

אמר רבי הילא. מאי תיבעי לך דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והרי כאן לא נגע בו טמא וכן נמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והרי יש כאן טהורים שיאכלוהו:

ר' זעירא וכו'. דברי רבי הילא הן כלומר שמענו לרבי זעירא דאיהו בעי לגוונא דצריכא למיבעי ואמר מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה והכא כמי שבא בטומאה כך שמענו ממנו אבל לא הוה ידעי' היכא קאי וכדמסיק ואזיל:

והיידא אמר. ובאיזה ענין מיירי עד דאמר ר' שמואל בשמיה שכך הוא מה דרבי זעירא בעי אם בא בטומאת הדם היך עבידא אם נטמא הדם מהו מי נימא מאחר שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק הדם שנטמא דין הפסח הזה כמי שבא בטומאה הוא שדמו נטמא ולא נזרק והרי זה כשאר הפסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה ואינו צריך לשומרו בטהרה או דנימא מאחר שאלו עבר וזרק הורצה כדתנן במתני' דלקמן נטמא טומאת הדם הציץ מרצה הרי זה כמי שלא בא בטומאה שהרי הורצה הוא ואינו נאכל אלא בטהרה והיינו דקאמר רבי זירא לעיל מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה ולא הוה ידעי' אהיכא קאי עד שבא ר' שמואל ופירש בשמיה דאם בא בטומאת הדם הוא דקא מיבעיא לי' וכדאמרן:

נישמעינה. לזה מן הדא דאמר ר' הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים גבי ציץ כתיב ומדכתב עון הקדשים דריש שהציץ מרצה עון הקרבים שנקרבו בטומאה אבל לא עון המקריבים בטומאה ומדלקמן נפשטה הבעיא דרבי זירא:

הפריש בין קריבין ליחיד וכו'. כלומר אבל יש הפרש בין קרבנות יחיד לבין קרבנות צבור ובין קריבין למקריבין בשניהן שהקריבין ליחיד אם יש לו קרבן אחר אומרים לו הבא האחר ואם לאו אין מתירין לו לכתחלה לזרוק את דמו ואם עבר וזרק הורצה ובהמקריבין ליחיד שנטמאו לעולם לא הורצה שאין הציץ מרצה על עון המקריבין:

הקריבין לצבור. שנטמאו אם יש קרבן אחר אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק הדם בתחלה לפי שקרבן צבור בא בטומאה והמקריבין לצבור שנטמאו בין שיש לו אחר שיקריבנו בטהרה בין שאין לו אם עבר וזרק זה הורצה דס"ל כהן המרצה בקרבנות הצבור אם הקריב בטומאה הורצה בדיעבד שמעי' השתא דקרבן פסח דתנינן בי' במתני' דלקמן שאם נזרק דמו ואח"כ נודע שהבשר טמא הציץ מרצה וה"ז כהקריבין ליחיד בהאי דר' הושעיא שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק את דמו אלא שאם עבר וזרק הורצה והיינו בטומאת בשר שמכיון שאין הפסח בא אלא לאכילה אם נטמא הבשר לא יזרק לכתחלה את דמו אבל בטומאת הדם דהפסח ראוי לאכילה נהי דנמי דלכתחלה אין מתירין לו לזרוק מ"מ כיון דבדיעבד הורצה. כדתנן לקמן הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וה"ז כשאר פסח הבא בטהרה ונאכל הוא בטהרה ונפשטה הבעיא דר' זעירא:

אמר ר' אלעזר. מתני' דקתני הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה שהיו רוב הצבור טמאין מקודם שנשחט אבל אם בא מתחלה בטהרה וכו' כדמפרש ואזיל כדתנינן בהך ברייתא שחטו בטהרה ונטמא הצבור אח"כ וכגון שמת הנשיא ונטמאו רוב הצבור:

יזרק הדם בטהרה. אם יש שם כהנים טהורים יזרקו הן וכן אל יאכל הבשר בטומאה אלא אם יש טהורין מבני החבורה יאכל בטהרה:

ר' נתן היא. אליבא דר' נתן נשנית דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה כדתני בתוספתא שהבאתי לעיל:

שחטו בטהרה ונטמא דם הצבור. כלומר הדם שהוא בצבור ולא נזרק ותוספתא היא ריש פ"ו וכתוב שם ג"כ ונטמא דם הצבור ועל דם הצבור בכלי קאמר וצ"ל הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה משום דה"א הואיל ונטמא הדם א"צ עוד לשמרו בטהרה קמ"ל:

יזרוק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. כדמפרש ר' יוחנן לטעמא:

מפני מראית עין שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה ונאכל בטומאה. כצ"ל ותיבת ונזרק הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמיה הוא:

שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה וכו'. שהרי בשעת שחיטה טהורין היו. ופריך מעתה לא יזרק הדם בטומאה מפני גזירה זו שלא יאמרו הפסח שבא בטהרה ונזרק הוא בטומאה ומוטב שלא יזרק הדם כלל שהרי אין הפסח נאכל:

הא סופך מימר דר' נתן היא. אלא ע"כ האי ברייתא כר' נתן היא דאתא דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה הלכך יזרק הדם ואפילו נטמא ואל יאכל הבשר בטומאה מכיון דלא מעכבא:

מודה ר' נתן בחולה וזקן. שאין יכולין לאכול כזית דמעכב דנהי דקאמר אכילה לא מעכבא גברא דחזי לאכילה מיהת הוא דבעינן:

מודה ר' נתן. וכו'. וכן נמי מודה הוא בחבורה שנטמא כהן העובד שלה שאותה חבורה נדחית לפסח שני דלא תימא הא דקאמר ר' נתן יוצאין בזריקה בלא אכילה היינו לומר שאם נזרק הדם יוצא י"ח ואין האכילה מעכבת אבל לא דבעי זריקה דוקא הלכך קמ"ל שלדוקא קאמר ואם נטמא הכהן וא"א לזרוק הדם וכגון שאין שם כהן אחר נדחין הן לפסח שני. א"נ דלדוקא קאמר כהן שלה שהכהן הוא אחד מבני החבורה וקמ"ל שאע"פ שיש כהן אחר לזרוק הדם מ"מ הואיל דבחבורה זו אין מי שראוי לזרוק נדחין הן דנהי דאכילתן לא מעכבא ראויין לזריקה מיהת בעינן ועיקר:

מודה ר' נתן וכו'. וכן מודה הוא שאם נמצא יבלת בעור הפסח של החבורה שהן נדחין לפסח שני דאע"ג דלא בעי אכילת הפסח מיהו פסח כשר וראוי לאכילה הוא דבעי' ואפי' נמצא היבלת אחר השחיטה דבהכי הוא דאיירי מ"מ מכיון דהוה בי' מקודם אין יוצאין י"ח בו ונדחין הן:

כולהון יוצאות לבית השריפה. לפי שאינו ידוע מאיזה חבורה הוא ופטורין מלעשות פסח שני וסברין בני ישיבה מימר דהאי ברייתא דר' נתן היא דאלו להת"ק דהתוספתא כמו שהבאתי לעיל בריש הסוגיא צריכין הן לעשות פ"ש. כך היה נראה לכאורה אלא דלפ"ז לא שייך הא דקאמר תיפתר ד"ה במיטמא וכו' דטומאה מאי עבידתה הכא וע"כ צ"ל דהגי' בספרים מסורסת היא והרבה תמצא כן בהעתקת הש"ס הזה והאי סברין מימר דר' נתן היא מקומו מקודם מודה ר' נתן קמא הוא ובתר דקאמר הא סופך מימר דר' נתן היא שם היא דשייכא ועל הא דקאמר הא סופך מימר על כרחך דר' נתן היא עלה קאמר דסברין מימר מעיקרא כן דהך תוספתא דקתני יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה לא מיתוקמא אלא כר' נתן דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה והדר קאמרי' דלא היא אלא תיפתר הך תוספתא כד"ה ובמיטמא בספק בקבר התהום מיירי והלכך אל יאכל הבשר בטומאה דטמא אין כאן טומאה כלל והיאך יטמא הבשר בטומאה ודאית:

וכר' נתן זורק את הדם. כלומר ודאי אליבא דר' נתן בלאו הכי ניחא דלדידיה לא צריך לדחוקי כולי האי והא דקתני זורק את הדם שפיר הוא אליבא דר' נתן מיהו הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה יכילנא לשנויי לך ולאוקמי להא כד"ה ובנטמא בספק קבר התהום עסקינן:

כתוב אחד אומר אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכתיב בתריה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין וגו' הרי נזכר כאן זריקת הדם בשביל הקטרת אימורין ובשביל הבשר לאכילה וכתוב אחד אומר וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב לריח ניחח לה' ואין כאן בשר לאכילה הא כיצד עד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה דכתיב וזרק הכהן וגו' גילה לך דלאו דוקא שיהו כאן האימורין להקטרה וגם הבשר לאכילה באותן הקרבנות ששתיהן נוהגות בהן אלא אפי' יש בהן אלו שתיהן אתה מוצא שלפעמים זריקת הדם בשביל אחת מהן ועד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה והיינו דתנינן במתני' ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:

תמן תנינן וכו'. בפ"ג דמנחות והבאתי הכל לעיל עם הפלוגתא דר"א ורבי יהושע בתוספתא גבי הא דר' מנא תיפתר וכו' דלעיל דמוקי להא דר' שמי כר"א ומייתי לה הדר כאן לומר דמתני' דקתני אפי' נטמא הבשר וכו' כר"א דתוספתא מיתוקמא דקאמר אף על פי שאין בשר יש דם ואיידי דקאמר לעיל אף על פי שאין שיריים וכו' מייתי לה נמי הכא בהאי לישנא ומשום דפלוגתייהו בקומץ ושיריים תני לה בהדיא במתני' דמנחות ואידך פלוגתא בברייתא היא:

רב ור' יוחנן תריהון אמרין. דלא פליג רבי יהושע אלא לכתחילה ומודה הוא שאם עבר וזרק את הדם הורצה ואף על פי שאין בשר הורצה הוא להקטיר את האימורין וארישא דמתני' דמיירי בפסח קאמרי דקתני נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם זרק הורצה:

מתני' נטמא הקהל או רובו וכו' יעשו בטומאה. ואין נדחין לפסח שני ובין שרוב הקהל טמאין או הכהנים או שהכלי שרת טמאין יעשו הכל בטומאה בין הטמאים ובין מיעוט הטהורים. ודבר זה לא נאמר אלא בטומאת מת בלבד וכדפרישית בריש פרק דלעיל דלמדו חכמים מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו'. איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא יעשו בטומאה ואף היחידים הטהורים עושין עמהן בטומאה לפי שאין קרבן הצבור חלוק ומדכתיב לנפש דרשי' לומר שאין זה אלא בטומאת המת בלבד ובשאר טומאות הכל נדחה לפסח שני:

נטמא מיעוט הקהל. והטהורין יכולין לעשות בטהרה שהי' הכהני' וגם כלי שרת טהורין. הם יעשו את הראשון ומיעוט הטמאין נדחין לפסח שני:

גמ' מאן תנא רוב. דבעינן רוב כל הקהל ישראל דוקא רבי מאיר היא דהכי שמעינן לי' בפרק קמא דהוריות גבי הוראות בית דין וגרסי' שם בהלכה ו' להאי סוגיא ומוקי להמתני' דהכא כרבי מאיר דהתם:

דתני. גבי הוראות בית דין רבי מאיר אומר היא מחצית כל השבטים וכו'. דס"ל שם הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר ועלה קאמר בין שעשו ששה שבטים שלמים ובין מחצית כל שבט ושבט שעשו בהוראות ב"ד דהוי כששה שבטים ובלבד שיהיו רוב כל קהל ישראל אז הב"ד מביאין פר:

ר' יהודה אומר חצי כל שבט ושבט. כלומר אפי' מחצית השבט מן כל שבט עד שיהיו רוב השבטים וכדמסיים ואזיל ובלבד רוב שבטים שלמים שיהו כמו הרוב של השבטים והן שבעה שבטים וכשיש כאן רוב השבטים אף על פי שאינם רוב כל הקהל ישראל הוי רוב:

שבט אחד גורר כל השבטים. כלומר ונמצא שלפעמים אפי' שבט אחד שחטא חייבין וכגון שהוא רוב הקהל ולא עוד אלא שהוא גורר עמו כל השבטים שאף שאר השבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר מאחר שישרוב הקהל שחטאו וכמו בדאיכא רוב השבטים שחטאו גוררין את השאר והוי כאלו חטאו כולן כדס"ל לר' יהודה שם במתניתין דאבתרה וכן דינו ממש בשבט אחד אם הוא רוב הקהל וכמפורש לקמן:

רמ"א וכו'. השתא מפרש פלוגתייהו דר"מ ס"ל דוקא כל השבטים כולן הוא דאיקרו קהל והלכך לעולם רוב כל קהל ישראל בעי דרובו ככולו:

ר' יהודה. ס"ל כל שבט ושבט קרוי קהל ואפי' שבט אחד שעשו אם הן רוב כל הקהל חייבין והלכך או ברוב כל הקהל אע"פ שאינם אלא שבט א' או ברוב השבטים אע"פ שאינם רוב כל הקהל קאמר ר' יהודה דחייבין וכדלקמן:

מה נפק מביניהון גרירה. בטעות הועתק כאן לזה דלא קאי הא אדר"מ ור' יהודה אלא אדר' יהודה ור"ש:

ובהוריות שם נכתב על פי הסדר וגריס הכא מקודם להא דלקמן וכצ"ל אתיא דר' יהודה כר"ש. בהא דס"ל כל שבט ושבט קרוי קהל. במה דר' יהודה אומר כל שבט קרוי קהל כן ר' שמעון אומר כל שבט ושבט קרוי קהל מה נפיק מביניהון גרירה. ר' יהודה אומר שבט אחד גורר כל השבטים רש"א אין שבט א' גורר כל השבטי' כך הגירסא בהוריות ונכונה היא:

האי דר"ש התם במתני' דאבתר' דפליגי ר"מ ור"י ור"ש בענין ז' שבטים שחטאו ור"י ור"ש ס"ל דאפי' אינן רוב כל הקהל אלא ז' שבטים שחטאו והן רוב השבטים כל שבט ושבט מביאין פר ומשום דכל שבט איקרו קהל וחייבין בפר המפורש בתורה ולא פליג התם ר"ש אדר' יהודה אלא אם ב"ד מתכפרין בפר הקהל או לא דר' יהודה ס"ל דמתכפרין ור"ש ס"ל שאין ב"ד מתכפרין עם הקהל אלא צריך פר לב"ד בפני עצמן והיינו דקאמר דבענין כל שבט ושבט איקרו קהל לא פליגי ר' יהודה ור"ש ומה נפק מביניהון דר' יהודה ור"ש בענין זה דמודו תרווייהו וקאמר דגרירה איכא בינייהו דלר' יהודה גוררין הן השבטים שחטאו לשאר השבטים שלא חטאו ואף הן מביאין פר לכל שבט ושבט ורבי שמעון לית ליה גרירה אלא אותן שחטאו הן בלבד מביאין:

אע"ג דר' יודה וכו'. אף על גב דאית ליה לר' יהודה גרירה ואפי' שבט אחד שחטא והוא רוב כל הקהל גורר הוא את כולן וכדעיל מודה הוא בזה והוא שתהא הורייה מלשכת הגזית והוא ב"ד הגדול וכלומר בההיא דגרירה צריך שתהא הורייה מב"ד הגדול לרבי יהודה נמי והיינו נמי דתנינן התם בסוף הפרק הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותן השבט על פיהן אותו השבט הוא תייב ושאר כל השבטים פטורין דברי ר' יהודה והרי קאמר הכא דר' יהודה אית ליה גרירה אלא דהתם בהוראת ב"ד של אותו השבט הוא ובכה"ג לית ליה לר' יודה גרירה והכא דאית ליה גרירה היינו אם הוראה מלשכת הגזית היא דאף דפליג ר' יודה התם עם החכמים בזה מודה הוא גבי גרירה דצריך מב"ד הגדול:

טעמא דהן תנייה. טעמיה דהאי תנא דסבירא ליה שם דכל הוראה בענין זה צריך שיהא מלשכת הגזית משום דכתיב בזקן ממרא אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ויליף דבר דבר מזקן ממרא:

מה טעם דר' יודה. דאית ליה שבט אחד גורר לכל השבטי' דכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל ואף אלו שלא חטאו צריכין סליחה וכפרה בקרבן מפני אותו השבט שבהן שחטא:

מה טעם דר"ש. דל"ל גרירה דכתיב כי לכל העם בשגגה משמע לכל אלו ששגגו ועשו ע"פ הוראת ב"ד ולא לאלו שלא שגגו מחמת הוראתן:

פרט לנשים וקטנים. שאינן בכלל עדת בני ישראל:

פרט לשתחילה בזדון. העושה אע"פ שסופה בשגגה פטור מקרבן כדתנינן בשבת סוף הזורק:

קרייא מסייע למ"ד. דכל שבט ושבט בפ"ע קרוי קהל דהא כתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין וכלומר באותה שעה שנאמר זה ליעקב בבואו מפדן ארם כבר נולדו כל השבטים מלבד בנימין עדיין לא נולד וקאמר ליה קב"ה עליה גוי וקהל גוים יהיה ממך אלמא שבט אחד איקרו קהל:

כשם שחלוקין כאן. לענין הוראת בית דין כך הם חלוקין בפסח הבא בטומאה אם מחצה כל הקהל הוי כרוב או לא:

דתני. בתוספתא פ"ו:

דברי ר"מ. ולטעמיה אזיל דס"ל מחצית השבטים או מחצית הקהל אינן כרוב כדקאמר לעיל ובלבד רוב ולקמן מפרש לה:

ר' יהודה אומר וכו'. והכי גריס לה נמי בפ"ק דהוריות ובתוספתא גריס בהא ר"ש אומר חציין טהורין וחציין טמאין הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. משום דס"ל מחצה על מחצה כרוב הלכך הטהורין עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ואין נדחין לפסח שני דהוו כרוב ואין הרוב נדחה לשני:

מני אמרו לו. מאן האי תנא דאמרו לו:

כר' יהודה. לפי גי' דהכא ודהוריות בתמיה קאמר דפריך מני אמרו לו והא האי כר' יהודה גופיה הוא דאית ליה הכי דתנינן תמן בפ"ב דמנחות נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם או אחד מן הסדרים של לחם הפנים ר' יודה אומר וכו' שאין קרבן צבור חלוק ואם נפסל חציו נפסל כולו וזהו כדאמרו לו אין הפסח בא חצאין והוה ליה לר"י למימר לנפשיה הכי וקאמר ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן מני אמרו לו חכמים שהן בשיטת ר' יהודה. כצ"ל וכך הוא בהוריות חכמים דפליגי עליה הכא והן סוברים בשיטתו של ר' יהודה דמנחות:

על דעתיה דרבי מאיר. השתא מפרש לה דלרבי מאיר דסבירא ליה במחצה על מחצה הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין השני. ומדייק הש"ס ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה לר"מ כרוב כמיעוט. אם הוא כרוב או כמיעוט ממה נפשך קשיא:

אין תימר כרוב הטמאין אין עושין את השני אין תימר כמיעוט הטהורין אינן עושין את הראשון. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות דאם תאמר כרוב משוי להו א"כ המחצה טמאין נידונין כרוב ואמאי הטמאים עושין את השני הא רובא לא עבדי בשני ואם תאמר כמיעוט משוי להו וכלומר דס"ל פלגא ופלגא לא הוי כרוב א"כ המחצה טהורין הוו נמי כמיעוט ואמאי עבדי בראשין והיינו דעיקר הקושיא אליבא דר"מ דאי אמרת דאין נדונין כרוב. א"כ מכיון דזיל הכא ליכא רובא וזיל הכא ליכא רובא אמאי אלו עושין בראשון ואלו עושין בשני הא טפי עדיף סבריה דר' יהודה למאי דאית ליה דכולהו עבדי בראשון והללו עושין לעצמן בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה דהא רבי מאיר לית ליה האי דאין קרבן צבור חלוק ואמאי ליעבדי מחצה הטמאין בשני:

אמר ר' יוסי. לעולם אימא לך דלרבי מאיר אי עביד מחצה על מחצה כרוב ואי לא עביד לא קשיא הא דקאמר דהטמאין עושין את השני דהא לא אמר רוב טהורין אין עושין את הראשון. בתמיה וכלומר דלא אמר רחמנא שרוב הטהורין לא יעשו בראשון הואיל ואיכא נמי טמאין הא ודאי לא אמרינן וא"כ כמו כן לא אמרו רוב טמאין אין עושין את השני ודקס"ד דרובא לא מיכשר למיעבד בשני והלכך קשיא לך אבל הא ליתא אלא דלא אמר רחמנא אלא רוב טמאין לא ידחו לפסח שני כדדרשינן איש נדחה ואין הצבור נדחין ואי בעי למיעבד בראשון עבדי ואי בעי למיעבד בשני עבדי והלכך ס"ל לר"מ דמכיון דאיכא הכא פלגא ופלגא מוטב שיעשו הטהורין בראשון והטמאין בשני ומשום דהשתא היכי דקאמרת ניחא אי מחצה על מחצה אינו כרוב א"כ הטהורין ודאי מצי למיעבד בראשון והטמאין דין הוא שידחו לשני ואי מחצה על מחצה כרוב נמי שפיר דהטמאין עבדי בשני דנהי דלא צריכי למידחי לשני האי מיהת אי בעי דלא למיעבד בראשון אלא בשני מצו עבדי:

על דעתיה דר' יהודה ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה. כלומר ומאי תקנה אית להו דהא ר' יהודה אית ליה אין קרבן צבור חלוק כדלעיל שאמרו לו כשיטתך דסבירא ליה במנחות היאך נאמר הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן:

מטמאין אחד. מן הטהורים בשרץ ועודפין הטמאין ועושין בטומאה:

משלחין אותן. לאחד מן הטהורין לדרך רחוקה והוו להו טמאין רובא ועבדי בטומאה:

אתיא כמאן דאמר היחיד מכריע על הטומאה. דפלוגתא היא בתוספתא פ"ו דתני שם היחיד מכריע את הפסח לעשותו בטומאה דברי ר' יהודה ר' אליעזר בן מתיה אומר אין היחיד מכריע את הפסח לעשותו בטומאה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ודריש באחד שלא תוכל לזבוח ע"י נטיית יחיד:

ברם. כהאי מ"ד אין היחיד וכו' ואי ס"ל כר' יהודה בהא דלעיל שאין קרבן צבור חלוק אם כן משלחין שנים לדרך רחוקה ועדיפי הטמאים על הטהורין בשנים:

דרב. דקאמרי מטמאין אחד בשרץ אתיא כדאמר ר' אלעזר שאם היה הצבור מגעי נבלות או מגעי שרצים עושין הן בטומאה כמו אם היו טמאי מתים ולא דריש מלנפש דדוקא צבור טמאי מתים הוא דנדחין לפסח שני:

שאין וכו'. ודוקא שאין יכולין ליטהר היום שאין שם מים לטבול ממגע טומאתן אבל אם יש שם מים לטבול אין עושין בטומאה אלא משלחין קרבנותיהן ע"י הטהור לעשות שהרי יכולין ליטהר ולאכול לערב:

הבא בטומאת כלי שרת הבא בטומאה הוא. כלומר אם הפסח הוא אינו בא אלא בטומאת כלי שרת שהכל טהורין הן אלא שהכלי שרת טמאין דינו נמי כמי שבא בטומאה הוא שהרי ע"כ יטמא הכל וכולן עושין בטומאה כשאר הפסח הבא בטומאה:

בא בטומאת כלי שרת וכו'. כלומר אחד שבא בטומאת כלי שרת שצריכין הן לקבלת הדם ואחד הבא בטומאת ידים שלא נטמאו הכלי שרת אלא מחמת טומאת ידים וכמ"ד יש טומאת ידים במקדש ואחד הבא בטומאת סכינין וה"א הואיל דבעלמא אמרינן שחיטה לאו עבודה היא לא הויא כבא בטומאה וצריכין לעשות שאר העבודות בטהרה קמ"ל דהכל דין פסח הבא בטומאה הוא:

היה צבור שליש זבין וכו'. כיצד הן עושין ומפני שלא הותרה טומאה בראשון אלא ברוב צבור טמאי מתים:

זבין וטמאין רבו על הטהורין. לענין הרוב מצטרפין הזבין להטמאי מתים ורבו הן על הטהורין ועושין בטומאה חוץ מהזבין עצמן שאינן עושין לא בראשון מפני שטומאת זבין לא הותרה ולא בשני דמכיון דנצטרפו להטמאין למיהוי רובא בראשון תו לא עבדי בשני:

אמר ר' זעירא אין הדין כן אלא הזב עשו אותו כמומר בהורייה שהוא מבעט תמיד בהוראת ב"ד וכמה דתימר תמן גבי עשו הקהל או רובן על פי הוראת בית דין שאין המבעט בהוראה מצטרף לרוב וכדאמרינן בריש הוריות שאינו נקרא עשה על פי ב"ד אלא התולה בב"ד ולאפוקי האי שהוא תמיד מומר בהוראה אלא שעכשיו נדמה לו שהוא כך ועשה כפי הוראתן ואינו לא מעלה ולא מוריד לענין הצטרפות הרוב לא לכאן ולא לכאן אוף הכא הזב מכיון שלא הותרה טומאת זיבה בפסח אלא נדחה תמיד לפסח שני אינו לא מעלה ולא מוריד להצטרפות הרוב:

צריכין לעשות פסח שני. דהואיל ויחידים הן ואין עושין בטומאה ומספק אין יוצאין בראשון וצריכין לעשות פסח שני:

יעשו בטומאה. וכהאי דר' הושעיה לקמן בפ"ח גבי צבור שנטמא בספק ברשות היחיד ורבי זעירא סבירא ליה הכא דיעשה בטומאה הכל דמתוך שאינו ידוע איזהו שנטמא הוי ליה פסח הבא בטומאה:

תני ר' הושעיה יעשו בספקן. כלומר כמי שהן בספק טומאה ונפקא מינה שלא יטמאו עוד כטומאה ודאית:

לא מסתברא דלא כהדא דתני ר' הושעיה וכו'. כלומר לא מסתברא לפרש להא דר' הושעיה דקאמר יעשו כספקן אלא כהדא דאשכחן דתני ר' הושעיה דלענין זה הוא שלא לענוש לאותו יחיד וכן לכל יחיד ויחיד מהן כרת אם לא עשה פסח שני דהואיל ואחד מהן הוא שנטמא ואינו ידוע איזהו כולן עומדין בספק טומאה ופטורין מכרת בפסח שני כדין טמא השנוי לקמן ריש פ"ט:

להורייה הלכו אחר ישיבת ארץ ישראל. אם יש רוב הקהל מכל יושבי ארץ ישראל שעשו כהוראת בית דין הוי רוב ויושבי חוץ לארץ אינן בכלל:

לטומאה. לענין קרבן פסח שדוחה טומאה ברוב הקהל הלכו אחר הרוב הנכנסין לעזרה ואין שאר יושבי ארץ ישראל מן המנין וגרסינן להא בפ"ק דהוריות סוף הלכה ב':

מה. ושואל הש"ס מאי קאמר כיצד משערין אותן מפני שהפסח נשחט בשלש כתות ונכנסין כל כת זו אחר זו כדתנן לעיל בפ' תמיד נשחט ואם בכל כת וכת משערין לרוב הנכנסין מהן או אין משערין אלא בכת הראשונה בלבד וכלומר דכשאתה אומר בכל כת וכת א"כ היאך מתנהגין הן בהראשונה דשמא בשניה איכא רובא טמאין או דילמא ליכא רובא והוא גופה נמי מספקא ליה אם בכל כת אזלינן בתר רובא דילה או אפשר שהכל הולך אחר כת הראשונה בלבד ואחריה נמשכין כל הכתות האחרות:

אמר ר' יוסי בר בון דלא כך ולא כך אלא בכל הכתות משערין ועד שהן מבחוץ לעזרה הן משערין אי איכא רובא טמאין בכל העומדין להכנס לעזרה אז עושין בטומאה ונכנסין הן כולן בחילוק שלש כתות זו אחר זו:

לראייה הילכו וכו'. כלומר הא דקאמרת הולכין בטומאה אחר רוב הנכנסין לעזרה היינו לענין קרבן פסח הבא בטומאה וכדאמרן אבל לענין ראייה בעזרה שמצוה בפני עצמה היא כדכתיב בבוא כל ישראל לראות הולכין אחר כל גבול ישראל ואם יש בהן רוב טמאין דוחה הוא את הטומאה ומותרין לילך כדי להראות בעזרה ולהביא קרבנות הצבור:

טעמא דר' יהושע בן לוי. דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים וכיון דכתיב וכל ישראל עמו למה לי דכתב עוד קהל גדול וגו' אלא ללמדך דבכל הגבול מלבוא חמת עד נחל מצרים משערין למיקרי קהל גדול ורוב דהוי ככל ישראל:

מתני' הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא. הפסח או הדם:

הציץ מרצה. הואיל ולא נודע קודם הזריקה ופטור הוא מפסח שני:

נטמא טומאת הגוף. שנטמאו הבעלים אחר שנשחט שדינו שלא יזרק הדם ואפילו בדיעבד אם זרק אין הציץ מרצה וחייבין לעשות פסח שני:

מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח. שוין הן בזה דגבי נזיר כתיב וכי ימות מת עליו וגו' ואם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הוא:

הציץ מרצה על טומאת הדם. שאירע אבל לא על טומאת הגוף:

נטמא. גופו בטומאת התהום וזהו טומאת מת שלא ידע בה אדם מעולם ונקרא טומאת התהום לפי שהיתה מכוסה כמו הדבר שבתהום:

הציץ מרצה. שכך היא הלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום לנזיר ולעושה פסח מכיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו ואם אח"כ נודע לו בטומאה זו עושה פסח פטור מפסח שני וכן נזיר שנודע לו מהטומאה זו אחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת המת בלבד:

גמ' מתני'. דאמרה הציץ מרצה על טומאת הדם בשנטמא הדם משירד לאויר הכלי וזרקו ואח"כ נודע לו אבל אם נודע לו אחר זריקה שנטמא הדם עד שהוא מלמעלן באויר מקודם שנתקבל בכלי נעשה כמקבל מים שהרי דם פסול הוא ואפי' לא נודע לו עד אחר הזריקה אין הציץ מרצה:

מנין לספק קבר התהום. שהציץ מרצה בעושה פסח וגרסינן לסוגיא זו בפ' בתרא דנזיר בהלכה ב' עד להוציא משכב ומושב:

לכם. כתיב גבי טמא ובדרך רחוקה ודרשינן מה דרך רחוקה לכם הוא ובגלוי אף כל דבר טומאה שהוא בגלוי:

עליו. מיותר הוא אלא מה עליו שהוא בגלוי וכו' שתהא מחוורת לו בטומא' ברורה וידועה:

צבור שנטמא וכו'. אף על גב שקרבן צבור דוחה טמאה אפי' היא ודאית מיבעיא ליה היכא שנטמאו בטומאת התהום אם הציץ מרצה להתיר הבשר באכילה כדלקמן:

קל וחומר. הוא מה אם היחיד שהורעת כוחו בטומאה ידועה שאין קרבן היחיד דוחה טומאה בקרבן שאין קבוע לו זמן יפית כוחו בספק קבר התהום כדתנן במתני' שאפי' נטמא גופו הציץ מרצה בנזיר ועושה פסח:

צבור וכו' בספק קבר התהום. שיהא הציץ מרצה להתיר הבשר באכילה ואף על פי שבטומאה ודאית אין הציץ מרצה להתיר הבשר כדלקמן:

קל שאתה מיקל ביחיד אתה מחמיר בצבור. כלומר דדחי לה הש"ס דלאו ק"ו הוא שמצינו איפכא קולא ביחיד וחומרא בצבור בכה"ג:

קל שאתה מיקל ביחיד. מה היא שאם נתוודע לו לפני זריקה וכו' כלומר אפי' נתוודע לו לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום הציץ מרצה בעושה פסח כמו אם לא נתוודע לו עד לאחר זריקה והורצה הוא בשביל שלא יצטרך לדחות לפסח שני:

את מחמיר עליו בצבור. דכה"ג שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר וכלומר דאלו בצבור מצינו חומרא בזה כלפני זריקה כדאמרינן לעיל בהלכה ה' דהא דתנינן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה בבא בטומאה משעה ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה וכההיא דתוספתא שהובאה שם שחטו בטהרה ונטמא הצבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה הרי שמצינו חומרא בצבור מביחיד שאם נטמאו בין שחיטה לזריקה שאין הבשר נאכל בטומאה ומעתה בדין הוא נמי שנחמיר שאם נתוודע להם שנטמאו בטומאת התהום אפי' אחר זריקה שיעשה כמי שנטמאו לפני הזריקה ואל יאכל הבשר:

קל שאתה מיקל בנזיר טהור וכו'. אגב דאיירי בהא דאיכא קולא בצד זה וחומרא בצד זה מייתי נמי להא וכלומר וכן נמי מצינו כה"ג קולא בנזיר טהור וחומרא בנזיר טמא כדמפרש ואזיל:

שאם נתוודע לו לפני זריקה. בספק קבר התהום יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה שלא יצטרך להביא קרבן וטעמא לפי שעל ידי שהציץ מרצה ואפי' נודע לו הספק לפני זריקה הוי כנודע לו אחר כן ושוב אינו סותר נזירות טהרה ואין צריך להביא קרבן טומאה:

את מחמיר בנזיר טמא. ובנזיר טמא מצינו חומרא בכה"ג שאם נודע לו לאחר זריקה שנטמא בספק קבר התהום יעשה כמי שנטמא וחזר ונטמא טומאה ודאית לפני זריקה שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד:

כהדא דתני התם לעיל בפ"ו הלכה ו' נטמא וחזר ונטמא וכו' הרי קולא לזה וחומרא לזה:

עובד של פסח. כהן העובד בקרבן הפסח מהו שירצה עליו הציץ אם נטמא בספק קבר התהום:

ק"ו ומה אם הבעלים שהורעת כחו בזקן וחולה. בפסח שאין שוחטין אותו על זקן וחולה שאין יכולין לאכול כזית דהוי שלא לאוכליו כדאמרינן לעיל בפ"ה:

יפית כחן. של הבעלים בטומאת התהום שהציץ מרצה עליו:

עובד שיפית כחו בזקן וחולה. שכשר הוא לעבודה אם אינו רותת ורועד כשהוא עומד אינו דין וכו':

לא אם אמרת בבעלים. שכן מצינו שיפית כחן בשאר כל הטומאות שבשנה כגון טמא שרץ ונבלה דקיי"ל דטמא שרץ משלח קרבנותיו תאמר בכהן שהורעת כחו בכל ימות השנה שאם הוא טמא שרץ אינו יכול להקריב שום קרבן והואיל וכן לפיכך הורע כחו נמי בטמא מת בפסח שלא יהא הציץ מרצה עליו בספק קבר התהום:

מאי כדון. מאי הוה עלה:

לכם. כתיב דמיניה דרשינן לעיל ריצוי ציץ בטומאת התהום ובין לו ובין להעובד שלו:

עד כדון עושה פסח. שאף לכהן היא מרצה נזיר מנין להכהן:

הוינן סברין מימר. מעיקרא דלא הותרה לכהן העובד של נזיר דעליו כתיב דמיניה ילפינן היתר טומאת התהום בנזיר ועליו מיעוטא הוא דוקא עליו בעינן טומאה ידועה ולא ספק טומאת התהום אבל לא בכהן העובד שלו אלא מן מה דתני במתני' נזיר ועושה פסח בהדדי ש"מ דשוין הן בכל מילי ומה דנפל היתירא לדין נפל היתירא לדין:

איזהו קבר התהום שאפשר לומר בו שלא נודע מעולם:

המת. שנמצא נקבר בקש ובתבן שהן להתגלגל מאליהן ע"י הרוח וכן עפר וצרורות עשויין להתגלגל מעצמן ויכול להיות שלא הכיר בו אדם מעולם שנקבר שם:

במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים. הואיל ואדם יכול להסתכל בהן ע"י הדחק ואפשר שהכיר בו אחד מעולם אין זה עושה קבר התהום:

כללו של דבר. כל שאין אתה יכול לפנותו עושר קבר התהום וכל שאתה יכול לפנותו אין עושה קבר התהום כצ"ל. ובספרי הדפוס נתחלף הוא. שהדברים שאין אדם עשוי לפנותן אלא נשארין הן במקומן לא חיישינן נמי שאדם נתנן לשם מדעת אלא מעצמן נתגלגלו לשם ועושה קבר התהום אבל דברים שאדם עשוי לפנותן אין עושה קבר התהום דהואיל ומדרך לפנותן חיישינן שמא אדם אחד מדעת נתנו לשם ועתיד לפנותו וא"כ כבר הכיר בו א'. ויש לפרש בדוחק לפי גי' הספרים דכל שאת יכול לפנותו היינו שבקל יכול הוא להפנות מאליו כמו הקש והתבן ואת יכול לפנותו דקאמר שאת יכול לומר בו שנפנה הוא מעצמו לכאן ועושה קבר התהום שאפשר שלא הכיר בו אדם וכל שאין אתה יכול לפנותו שאין אתה יכול לומר בו שעשוי הוא לפנות מעצמו לכאן אין עושה קבר התהום דמסתמא אדם אחד הביאו לכאן אלא דנראה מהא דלקמיה שטעות הוא בספרים וכמו שהגהתי כך הוא העיקר וקש ותבן אין אתה יכול לפנותו קרית להו א"כ הך ברייתא דלא כר' יוסי היא דר' יוסי אמר תבן וביטלו בפירוש אז הוא בטל והאי דר' יוסי תוספתא הוא בפ' ט"ז דאהלות ואמתני' דפרק ט"ו דאהלות מיתניא דתנינן התם בית שמלא עפר וצרורות ותבן ויש בו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת דהואיל שאין שם חלל טפח הויא לה טומאה רצוצה וטמונה וקיי"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום וקאמר ר' יוסי התם עלה תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר דמשמע שידוע הוא שאין עתיד לפנותו שביטלו בפירוש להיות שם אבל תבן סתם עתיד לפנותו היא וכמאן דאית ביה חלל טפח דמי והכא דאמרינן דאפי' סתם תבן כאין עתיד לפנותו הוא דלא כר' יוסי:

רבי יוסי בר' בון. אמר דברי הכל הוא הכא דמה דאמר ר' יוסי מיירי בשבללו לתבן בעפר כמו שעושין לבנין שמערב לתבן עם הטיט ובכה"ג מסתמא עתיד לפנותו הוא והלכך לא מיבטל עד שיבטלנו בפירוש:

יש תבן שהוא כעפר. מילתה דר' יוסי דתוספתא דהתם נקט ואתי כדמסיים שם:

תבן שאין את עתיד לפנותו. כגון שהוא מפוזר הרבה וידוע הוא שאין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ובטל:

עפר שאת עתיד לפנותו. שידוע הוא שעתיד לפנותו הרי הוא כתבן סתם ולא בטל ור' יוסי בר' בון מפרש לה נמי בתבן שבודאי עשוי לפנותו וכדאוקי לעיל:

חופהו מחצלות. אטומאה בבית קאי ויש בו חלון לבית אחר ובו פותח טפח מביא הטומאה לצד השני ואם חופהו להחלון במחצלת בטל ואין כאן פותח טפח שיביא הטומאה לבית או לצד האחר:

איתא חמי. ומתמה הש"ס על זה בא וראה הרי אם מלאוהו להבית במחצלות ודאי לא בטל הוא דעתיד הוא לפנותן וחיפהו להחלון מחצלות בטל קאמרת בתמיה אלא דלא היא דמסתמא לא מבטל ליה:

מילאוהו חריות. של דקל צריכה היא דמספקא לן אם עתיד לפנותן או שמא מבטלן שם:

אפי' ריק. לישנא קלילא הוא וכמו רקיק חררה דקה ורכה וס"ל דמסתמא מבטל ליה הואיל ודק הוא ונרקב מהלחלוחית הוא:

כל שאין אדם זוכרו. שנקבר בו א' ולא היה ניכר מעולם ופריך וחש לומר שמא יש אחד בסוף העולם שיודע בו ובחזקת החי כחי וכלומר כמו שהוא בחי שחזקתו שראה אותו אדם אחר חי. א"נ שחזקת החי לטפל בחבירו ולקברו ולשון בחי לשון נאה ומתוקן הוא ועל דרך סגי נהור:

תיפתר שמצאו קמצוץ. מרוצץ וממועך וכדאמר שם לקמן שאני אומר גל נפל עליו והרגו ולא הכיר בו אדם מעולם אין לך עושה קבר התהום למיחשב ליה לספק טומאה וצריך ריצוי ציץ אלא למת בלבד ולא אמרו כן בשאר ספק טומאה:

הא נבלה לא. לאו נבלה ממש מתפרשת דמה ענין משכב ומושב דלקמיה גבי נבלה אלא לשון ניוול ונמאס הוא ועל זב קאי וכך הוא דרך הש"ס הזה להשתמש בשמות הכנויים וקאמר דק"ו הוא לומר כן גם בזב דמה אם המת שאינו עושה משכב ומושב כדתנן בפ"ה דזבים עושה הוא קבר התהום ומיטמא מספק טומאת נווילה והוא הזב שעושה משכב ומושב אינו דין שתעשה בו ספק טומאה כקבר התהום:

לאיזה דבר נאמר וכו'. כלומר דמשני דלאיזה דבר נאמר כן לאו לענין החומרא שמשוינן ליה מיהת לספק טומאה אלא איפכא הוא ולקולא נאמר דבטומאת המת מרצה הציץ עליו ואין צריך לפסח שני ולהוציא להמטמא משכב ומושב מזה שאין אומרים דין טומאת התהום בזיבה וכגון הזב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל שבעה וספק לא יראה אין שוחטין וזורקין עליו בפסח ונדחה הוא לפסח שני:

תמן תנינן. בריש פ"ב דזבחים:

כל הזבחי' שקיבל דמן וכו'. דמקבלה ואילך צריך כהונה ובכשר אבל אלו הפסולין מחללין העבודה:

דרומייא. זקני דרום אמרין דהא דקחשיב בהאי מתני' דטמא מחלל עבודה בטמא טומאת זיבה או טומאת צרעת אנן קיימינן ומשום דלא אשכחן בטומאה דכה"ג שהותרה מכללה בצבור אבל בטמא טומאת מת נהי דלכתחלה לא יעבוד אם עבד אינו מחלל העבודה מאחר שטומאת מת הותר מכלל טומאה לרבים גבי פסח וה"ה שהותר מכלל טומאה בכל קרבנות צבור אלא משום דשאר קרבנות צבור שדוחין הטומאה בטומאת מת מפסח היא דילפינן כדאמרינן לעיל ריש פ"ו להכי נקט בפסח:

מתיב רשב"ל לדרומיי. הא האי מתני' בקרבן יחיד מיירי והיאך גמריתו דכהן טמא מת מרצה בדיעבד מהאי דהותרה מכללה בקרבנות צבור אדרבה נילף מק"ו שאינו מרצה בקרבן יחיד דמה אם הבעלים שיפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה שמשלח הוא קרבנותיו אם הוא טמא שרץ או טומאת זיבה בשביעי שלו דדמי לטמא שרץ שיכול לאכול בקדשים לערב וכן כל כיוצא בזה:

הורעת כחן.. של בעלים בטמא מת בפסח שהיחיד שנטמא טמא מת אינו יכול לשלח קרבנו אלא נדחה לפסח שני:

עובד. כהן העובד שהורעת כחו בשאר כל הטומאות של כל השנה דהא מודיתו דכהן הטמא בשאר הטומאות כגון זיבה וצרעת וטמא שרץ שמחלל הוא העבודה אינו דין שהורעת כחי בטמא מת בפסח כלומר אף בפסח וה"ה בכל קרבנות יחיד בדין הוא שהורע כחו של הכהן בטומאת מת שהרי הורעת כחו משל בעלים בשאר כל הטומאות:

ועוד בלאו האי ק"ו קשיא על זקני דרום ממתני' דידן ששנה רבי וכו'. והרי בהדיא שאינו מרצה על טומאת הגוף:

אין תימר וכו'. וכי תימא דמתני' בנטמא טומאת זיבה וצרעת אנן קיימין לית אתה יכול לפרש כן דהא תנינן נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואין לך עושה קבר התהום אלא למת בלבד כדאמרינן לעיל אלמא דבטומאת מת הוא דאיירינן במתני':

מה עבדין לה דרומאי. להמתני' פתרין לה בבעלים להא דקתני נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה אבל בכהן העובד הציץ מרצה בטומאת מת:

והא תנינן נזיר פתרין לה בעובדין כלומר והא דתנינן נזיר במתני' לא צריכו לאוקמי בבעלים דוקא אלא אף בכהנים העובדים ומשום שבנזיר א"א לומר שהותרה טומאת מת מכללה ואף בהן שנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה:

על דעתיה דרשב"ל. דמקשה לדרומאי מהמתני' משום דס"ל לא שנייא היא בעלים היא עובדין ועל תרוויהו תנינן נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה:

הרי זה ק"ו שיש עליו תשובה וכו'. וכדאמרינן לעיל דזקן וחולה בבעלים אין שוחטין עליו את הפסח וכהן זקן וחולה כשר הוא לעבודה. ואם כן הק"ו דרשב"ל בטל הוא דאית ליה פירכא שכן מצינו שהעובד יפה כחו משל בעלים:

אמר ר' חנינא הרי זה ק"ו וכו'. כלומר ומצד אחר גם כן מיפריך הוא שכן יפה כחו של העובד בפסח שאין מילת זכריו ועבדיו של הבעלים מעכבין אותו מלעבוד תאמר בבעלים שמעכבין אותו מלעשות פסחו כדכתיב גבי זכרים המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבדים ומלתה אותו אז יאכל בו:

ר' יצחק בר גופתא. הקשה לפני ר' מנא על האי דזקני דרום דמעיקרא דדינא ליתא כלל דהאיך נילף לכהן בקרבנות היחיד בשאר ימות השנה שמרצה בטומאת מת מהא דאשכחן בצבור בפסח שהרי הבעלים גופייהו לא ילפינן יחיד בפסח מן הצבור בפסח ואלו יחיד וכו' היה למד מן הצבור שפיר הוה ילפינן נמי עובד וכו' מן הצבור בפסח אבל השתא איך נילף עובד ביחיד מן הצבור בפסח:

ר' אמי בעי. קושיא אחריתא על הא דזקני דרום מהאי מתני' דזבחים גופה דהא לדידהו ההן טמא דקתני במה את מפרש ליה בטמא טומאת זיבה וצרעת שהן מחוסרי כפרה. וא"כ קשיא והתנינן במתני' מחוסרי כפרה שמחללין עבודה ואם משטבל ואינו אלא מחוסר כפרה בלבד הוא מחלל לכ"ש עד שלא טבל ולמה צריכה ליה למיתני לטמא:

ההן טבול יום מה את עביד ליה. ועוד קשיא דההן טבול יום דקתני במתני' מה את מפרש ליה על כרחך בטבול יום מן המת דמזיבה וצרעת תיפוק ליה דמחוסר כפרה הוא ולזקני דרום קשיא:

איתא חמי. בא וראה טמא מת גופיה אינו מחלל עבודה ולכ"ש לטבול יום מן המת שלא יחלל והאיך תני במתני' לטבול יום שמחלל:

אלא בטבול יום מן השרץ. וכ"ת דמפרשי דבטבול יום מן השרץ מיירי א"כ קשיא איתא חמי טבול יום מן המת דחמיר ועל כרחך דלזקני דרום אינו מחלל כדאמרן ולכ"ש שטבול יום מן השרץ בדין הוא שלא יחלל:

אמר ר' שמואל בר יודן. דמטבול יום לא קשיא לזקני דרום דיכולין לפרש בטבול יום דמגעי זבין שהנוגע בזב מטמא טומאת ערב וזה אינו מחוסר כפרה ושפיר מצי לאוקמי בכהאי גוונא:

רבנן דקסרין פתרין. אליבא דזקני דרום דמצי לפרושי דכולה בזב מיירי טבול יום שראה אחת ואינו אלא כבעל קרי:

טמא שראה שתים כצ"ל ואין צריך קרבן ומחוסר כפורים בשראה ג' ראיות מיירי דהוי זב גמור וצריך קרבן:

על דעתן דדרומאי. איכא למיבעי אם מגע זב כדין זב גופיה לענין קרבן פסח דכמו דצבור זבין אין מביאין בטומאה מגעי זבין נמי אין מביאין ולדרומאי דעבדין מגע זב כזב לענין חלול עבודה כדמפרש ר' שמואל אליבייהו אם ה"ה לענין פסח כן:

נשמעינה. לזה מן הדא וכו' דאמר לעיל דדריש עון טומאת הקריבין הציץ מרצה ולא עון המקריבין ומהו עון טומאת הקריבין דם זב בתמיה וכי הדם זב הוא לא מגע זב קאמר שאם נטמא הדם במגע הזב הציץ מרצה אף טומאת המקריבין שאין הציץ מרצה נמי דכוותה שאם נטמא במגע זב הוי כזב וא"כ הדא אמרה שאם היה הצבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין הפסח בטומאה אלא נדחין לפסח שני כמו אם היו בעצמן זבין:

מתני' נטמא שלם או רבו שורפין אותי לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי ואית דאמרי מקום היה בהר הבית ושמו בירה וכדקאמר טעמו בגמ' ששורפין אותו שם כדי לפרסמו ולביישו ושיזהרו שלא יביאו עוד לידי טומאה ודוקא אם לא נזהר עד שנטמא רובו:

מעצי המערכה. לפי שלב ב"ד מתנה עליהן שיכול ליהנות משל הקדש הואיל והזקיקוהו לשרפו לפני הבית ולביישו:

נטמא מיעוטי. לא הזקיקוהו לביישו וכן הנותר של פסח טהור ושורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן:

מעצי עצמן. הציקנים הן הצרי עין ומקמצין את שלהן שורפין את המיעוט ולהנותר מפסח טהור לפני הבירה ובשביל ליהנות מעצי המערכה וקמ"ל דאין חוששין לכך מכיון שהן עצמן רוצין להתבייש ובשביל ליהנות בדבר מיעוט:

גמ' כדי לפרסמו וכו'. כדפרישית במתני':

אמר הריני שורפו וכו'. כלומר הא פשיטא לן שאם רוצה לשרוף לפני הבירה מעצי עצמן אין שומעין לו כדי שלא לבייש את מי שאין לו עצים:

לא צורכה דלא אמר וכו'. כלומר לא צריכה בהא דמספקא לן אלא אם אמר הריני שורפו על גגי מעצי עצמי מהו דאפשר דרשאי הוא מכיון שאינו רוצה ליהנות משל הקדש ואין כאן משום שלא לבייש את מי שאין לו הואיל ואינו נראה לכל:

כל שכך אין שומעין לו. ופשיט לה דבזה מכל שכן שאין שומעין לו לשרוף על גגו דכדי לביישו על שלא נזהר מלטמאו הזקיקוהו לשרפו לפני הבירה:

ר' ירמיה בשם ר' הילא. טעמא שמניחין להציקנין ליהנות מעצי הקדש כדי להודיע לבא אחריו שהוא ציוקן וכלומר שהכל יראו ויאמרו כמה צייקן הוא זה בשביל דבר קל ומתבייש בעצמו וכדי שלא יעשו כמוהו:

תדע לך. שהוא כן דבכל אתר לא צווח ליה צייקן וכלומר דבעלמא לא שמעינן שהתנא קורא אותו צייקן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ"ג גבי מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש שאם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה ואינו מכנה שם בשם צייקן. והכא קורא אותו צייקן אלא דטעמא דהכא הואיל ולא נזהר מטומאה ומנותר ואפי' כן הקהילו בו שלא לביישו מכיון שאינו אלא מיעוט והוא בעצמו רוצה להתבייש בשביל ליהנות מעצי המערכה אומרים לו ליהנות כדי להודיע לכל ולא יעשו אחריו כיוצא בו:

קל הוא שהקלו באכסנאי. כלומר דדחי לה דמהאי דסוף פ"ג אין ראייה שאכסנאי נקרא מכיון שהחזיק בדרך והקילו בו ליהנות לכתחלה מעצי המערכה:

כל הר הבית קרוי בירה. כלומר אף המקדש שבהר הבית קרי בירה דכתיב ולבנות הבירה אשר הכנותי ועל המקדש קאי:

מתני' הפסח שיצא חוץ לחומת ירושלים או שנטמא בי"ד ישרף מיד ואין טעון עבור צורה שיפסל משום נותר וטעמא דזהו נקרא פסול הגוף כדקאמר בגמרא:

מתו הבעלים או שנטמאו. אין זה פסול הגוף בהפסח אלא מחמת דבר אחר הוא ונקרא פסול מכשיר כמו שנטמא הדם כדקאמר לעיל סוף פ"ו:

תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר וישרף בששה עשר לפי שאין שורפין קדשים בי"ט ששריפת קדשים עשה וי"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אף זה ישרף מיד בבבלי קאמר דלא פליג ר' יוחנן בן ברוקה את"ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איתחזי בשר לאכילה והוה ליה כפסולו בגופו ואין הלכה כר' יוחנן ב"ב:

גמ' תני ר' חייה פסול פיגול גוף הוא. כל שנפסל מחמת עצמו או שנתפגל זהו פסול הגוף וישרף מיד:

נטמאו הבעלים וכו'. כדפרישי' במתני':

ר' נחמיה. בברייתא דת"כ דלקמיה ור' יוחנן בן ברוקה דמתני' דקרי ליה בכהאי גונא פסול הגוף וישרף מיד אמרו דבר אחד:

דתני. בת"כ פ' שמיני גבי הא דכתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף וגו' ופליגי שם מפני מה נשרף דר' נחמי' ס"ל מפני אנינות נשרפה שבאותו יום מתו נדב ואביהוא והיו אהרן ובניו אוננים ואסורין באכילת קדשים וכדמפרש התם לפי ששלשה שעירים היו שם שעיר נחשון ושעיר של יום כדכתי' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ושעיר של ר"ח ואותו של ר"ח הוא שנשרף כדדרשינן מדברי משה שאמר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' וא"כ זה שנשרף מיד והרי אין פסולו אלא בבעלים שאינן יכולין לאכול והיינו כר' יוחנן ב"ב דמתני' דקרי ליה פסול הגוף וישרף מיד:

אמר ר' נחמיה. זהו ט"ס בהעתקה והתם גריס אמרו לו לר"נ וכו'. ר' יהודה ור"ש דפליגי עליה אמרו לו וכי מפני אנינות נשרף והא לא נשרף אלא מפני הטומאה שאירעה באונס לשעיר של ר"ח שאילו מפני אנינות נשרף היה להן לשלשתן לישרף והרי לא נשרף אלא של ר"ח כדדייקי מדכתי' ואת שעיר החטאת וגו' והנה שורף אלמא אחד הוא שנשרף:

דבר אחר והלא פנחס היה עמהן ולא היה אונן והיה לו לפנחס לאכלו:

דבר אחר והלא מותר. לאונן לאכול קדשים בערב והיה להם להמתין עד הערב ולא לשרפו ותשובת אהרן למשה שאמר לו ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום וגו' לא הספיק לפי דבריך שמפני אנינות נשרף:

על דעתיה דר' נחמיה ישרוף וימנה. כלומר דמפרש וא"כ קשיא לרבי נחמיה דהא שפיר קאמרי ליה מפני מה לא נשרף אלא זה של ר"ח וישרוף אף השנים אחרים וימנה אותן הכתוב ומשני סבר ר' נחמיה דבאמת שלשתן נשרפו ולא דייק ליה הא דכתיב והנה שורף לשון יחיד אלא דמפרש ליה לקרא הכי ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה שעיר זה שעיר נחשון החטאת זו חטאת שמיני דרש דרש זה שעיר ר"ת והנה שרף הכל:

היה לו לפנחס לאכול. שהקשו לו זה ל"ק משום דעדיין לא נתמנה כה"ג וכ"ג לאו דוקא אלא שלא נתכהן פנחס מפני שנולד קודם שנבחרו אהרן ובניו לכהונה עד שהרגו לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא וגו' דמשמע מאותה שעה הוא שנבחר והא דנקט כ"ג משום שלבסוף היה כ"ג:

והיה לו וכו'. והא דהקשו לר"נ עוד שהיה לו לאהרן ובניו לאכול לערב נמי ל"ק דקסבר ר"נ אנינות לילה מה"ת היא ואסור לאכול אף לערב:

אמר ר' ירמיה וכו'. אדלעיל קאי דקאמר ר' יוסה בר' חנינה ר' נחמיה ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד וקאמר ר' ירמיה אוף ר' יוסי הגלילי דלקמן ס"ל נמי דכותהון אלא איידי דאיירי בהא דר"נ מייתי לה לפלוגתא דתנאי ומה שהשיבו לו והדר למילתא דמתני':

דתנינן תמן. בסוף פ"ח דזבחים חטאת שקיבל דמה בשני כוסות ויצא אחד מהן לחוץ לעזרה הפנימי כשר ונותן ממנו מתנותיו והקרבן עולה לו:

נכנס אחד מהן לפנים. להיכל וכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף:

ר' יוסי הגלילי מכשיר בחיצון. דדריש מדמה כל דמה דוקא כדמפרש טעמייהו לקמן ומייתי הכא לכולא דמתני' והדר מסיק למילתא דר' יוסי הגלילי דאתיא נמי כר' יוחנן בן ברוקא:

וחכמים פוסלין. דדרשי מדמה ואפי' מקצת דמה פסול מדלא כתיב את דמה:

ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר ומה אם בחוץ שהוא מקום שהמחשבה פוסלת שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה בחוץ פסולה ולא עשה בה המשואר כיוצא שהרי אם הוציא מקצת הדם לחוץ אין המשואר שבפנים נחשב כיוצא דהא אמריתא הפנימי כשר:

מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. שאם חישב על מנת ליתן את הניתנים בחוץ בפנים כשר הוא כדתנן שם בסוף פ"ג אינו דין שלא נעשה המשואר כנכנס ויהיה החיצון כשר:

נכנס לכפר אעפ"י שלא כיפר. בפנים פסול דברי ר"א. דדריש נאמר כאן לכפר ונאמר להלן וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר וסבירא ליה דנין בהמה מאדם:

ר"ש אומר עד שיכפר. דסבירא ליה אין דנין בהמה מאדם אלא נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר וס"ל דנין חוץ דכאן שהוא בחטאת החיצונה מבפנים שהוא פר ושעיר יוה"כ שמצותן בפנים:

ר' יהודה אומר אם הכניס. הדם למבפנים שוגג כשר הא אם הכניס במזיד פסול ואעפ"י שלא כיפר:

כל הדמים פסולין וכו' לא הרצה הציץ אלא על הטמא וכו'. דכתיב גבי ציץ ונשא אהרן את עון הקדשים וכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו וגו' מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר אף עון הקדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:

אמר ר' אלעזר תדע לך שהוא פסול מכשיר כר' יוסי הגלילי. כלומר נקיט האי מילתא בידך דשמעי' מפלוגתייהו דפליגי נמי בהא דלר' יוסי הגלילי פסול הדם נקרא פסול מכשיר ולא פסול גוף שהרי חברו מבחוץ והוא כשר וכלומר שנכנס אחד מהן לפנים הרי הוא מכשיר בהחיצון ומפני שלא נפסל עד שיכניס כל הדם כדמפרש טעמיה אבתרה ולרבנן תדע לך דמשוי להו להאי מילתא כפסול הגוף שהרי זה החיצון הוא במחיצתו עדיין ואפ"ה הוא פסול מאחר שנכנס מקצת הדם לפנים:

רבנן דרשי. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הגלילי והאיך מפרשי להני קראי דלעיל דרבנן דרשין להאי קרא דמשה הכי שאמר להם מדוע לא אכלתם וגו' הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכל תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי דה"ק הן לא הובא את דמה מפני שהן לא נכנס אף מקצת דמה לפנים לפיכך אכל תאכלו אותה הא אם נכנס מקצת דמה לפנים יפה עשיתם ששרפתם לפי שאף אם נכנס מקצת הדם פסול הוא ור' יוסי הגלילי דרש מפני שלא נכנס כל דמה וכו':

מה טעמא דרבנן. בעיקר פלוגתייהו וכו' כדלעיל:

מה טעם דר' יוסי הגלילי. דלא דריש מדמה ואפי' מקצת דמה משום דבקרא דמשה לא כתיב מדמה אלא הן לא הובא את דמה דמשמע כל דמה כדדריש ליה וגלי האי קרא אקרא דמכל חטאת דבעינן כל דמה:

כהדא דתני וכו'. השתא מסיק לה למילתה דר' ירמיה דלעיל דאמר אוף ר' יוסי הגלילי דכוותהון דר' נחמיה ודר' יוחנן בן ברוקה דאפילו פסול מחמת דבר אחר הוי כפסול הגוף וישרף מיד והיינו אם בפסול הדם שנכנס לפנים עד שיכניס כל דמה דאלו מקצת הדם קאמר בהדיא לעיל דלר' יוסי הגלילי פסול מכשיר נקרא ולא פסול הגוף:

רבי יוסי הגלילי אומר אין כל הענין הזה מדבר. קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין וכו' אמרו לו א"כ לדבריך מנין לחטאת החיצונה שאם נכנס מדמה לפנים שתהא פסולה והשיב להם לא מן הדין קרייא וכו' ודאי לא אלא מהכתוב הזה הן לא הובא את דמה והא אינו אומר וכו' וכטעמיה ודרשיה דלעיל שמעינן מיהת דאם היה שהכניסו כל דמה יפה עשו ששרפו וה"ז אינו אלא פסול הדם ואפ"ה דינו לשרוף מיד וכר' נחמיה וכר' יוחנן בן ברוקה:

תשובה לר' עקיבא שהיה אומר מדמה ולא כל דמה. ר"ע לא אשכחן לא בהאי מתני' דזבחים ולא בהתוספתא כהאי פלוגתא ושמא קים להו לרבנן דר' יוסי הגלילי ר"ע היא וקאמר דמכאן תשובה לסברי' דר"ע שהרי כל הני תנאי כוותיה דר' יוסי הגלילי סבירא להו דכל דמה הוא דבעינן ואפשר דעל ר"ע דמתני' דלעיל מינה בזבחים קאי דקאמר התם שהיה ר"ע אומר כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין וכדדריש שם מחטאת וכל חטאת לרבות שאר הקדשים והשתא אימא דוכל חטאת ללמד הוא באה דעד שיובא כל הדם של החטאת ומנין לו לרבות שאר הקדשים אלא דס"ל דהואיל דכתיב מדמה משמע אפילו מקצת דמה א"כ ע"כ וכל דכתיב לרבות שאר הקדשים ומכאן תשובה לר"ע וכדאמרן:

מתני' העצמות. שיש בהן מוח ואי אפשר לאכלו שצריך לשברן ושבירת עצם נאסרה וחל עליהן איסור נותר וטעון שריפה:

והגידין. לא נצרכה אלא לשמנו דגיד הנשה דמן התורה מותר אלא שישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור א"נ גיד החיצון שהוא סמוך להבשר לצד הירך הרואה את האויר דמן התורה אינו אסור אלא גיד הפנימי הסמוך לעצם ומכיון דהני מותרין מן התורה חל עלייהו איסור נותר ובכלל נותר לא קחשיב ליה משום דהאי על כרחו מתחלתו עומד לכך שמדרבנן הוא אסור וטעון שריפה ולהכי תנא ליה באנפי נפשיה לאשמועינן דאסור לאכלו:

והנותר. מבשר הפסח שנתעצלו באכילתו וניתותר:

ישרפו בששה עשר. שהוא חולו של מועד שא"א לשורפו בט"ו לפי שאין שורפין קדשים בי"ט כדפרישית במתני' דלעיל:

חל ט"ז להיות בשבת וכו'. לפי שבזמן שהיו מקדשין על פי ראייה היה אפשר להיות חל ששה עשר בשבת:

גמ' עצם שאין עליו בשר. מבחוץ במקום אחד:

ר' יוחנן אמר אסור לשוברו. אפי' שלא במקום בשר מפני כזית בשר שיש עליו במקום אחר:

רשב"ל אמר מותר לשוברו. שלא במקו' בשר לפי שלא הזהירה התורה בשבירת העצם אלא א"כ יש עליו כזית בשר במקום שבירה או שיש בו כזית מוח מבפנים:

והא תנינן העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז. ועל כרחך בעצם שאין עליו בשר מיירי דאי יש עליו בשר תיפוק ליה משום נותר בבשר ואי אמרת מותר לשוברו א"כ קשיא ויקוץ וכלומר היה לו לשוברו בשעת האכילה והאיך הוא בא לידי נותר שיהא טעון שריפה ומשני מפני המוח שבקולית כלו' דבעצם הקולית מיירי שאין עליו בשר מבחוץ ויש בו מוח מבפנים ועל כרחו בא לידי נותר שאסור לשוברו מפני המוח שבו:

ויחלוץ וכו'. אי בעצם הקולית א"כ אכתי קשיא אמאי טעון העצם שריפה ויחלוץ את הבשר שמבפני' והוא המוח יחליצנו מן העצם וישליכנו ויהנה מן העצם:

סברין מימר אין חולצין את הפסול. כלומר שהרי אי אפשר שיחליץ את המוח מתוכו אלא ע"י שבירת העצם וזה אסור ואפילו עכשיו שניתותר ונפסל אפ"ה יש בו משום שבירת עצם דאנן סברין מימר דבו דאמר רחמנא בכשר ואפי' בפסול ואפי' אחר כמה ימים אסרה התורה בו שבירת עצם:

אמר ר' אלעזר לא צריך לאוקמי אליבא דר"ל. דס"ל כהאי סברין מימר דאפי' הפסול מעיקרו יש בו משום שבירת עצם אלא פתר לה ר"ל כר' יעקב דהתוספתא בפ"ו דאמר הבא בכושר משעה ראשונה שהיתה לו שעת הכושר מתחלה ונטמא אחר כך אסור בשבירת העצם ודתנן לקמן השובר בטמא אינו לוקה היינו בשלא היה לו שעת הכושר וא"כ הכא שהיה לו שעת הכושר אלא שנתותר יש בו משום שבירת העצם:

ר' אימי בשם ר' אלעזר מה טעם אמרו וכו'. כלומר משום דקשיא ליה על הא דקתני העצמות דין נותר יש להן שעל כרחו באין לידי נותר שאי אפשר לאכול המוח שבהן לפי שאינו אלא ע"י שבירת העצם והרי אפשר לחולצו בשעת אכילה ע"י שריפה שמניח גומרתא על העצם במקום המוח ונשרף העצם ומוציא המוח וכדתנינן בתוספתא שם השורף את העצמות והמחתך בגידין ובקרניים ובטלפים אינו עובר בל"ת אלא לאו ש"מ דתנא דמתני' לא ס"ל כהאי תנא דהתוספתא וקסבר שהשורף בעצמות יש בו משום שובר ועובר בלא תעשה והלכך על כרחך שבאין לידי נותר מפני המוח שבהן וישרפו בט"ז:

שמואל אמר נמנין. לאחד שיהיה מן החבורה על מוח שבראש שאפי' אינו מגיע לו אלא כזית מן המוח שבראש נמנין עליו וכדמפרש טעמא לפי שהוא יכול לגוררו ולהוציאו דרך נקב האוזן וא"צ שבירת העצם אבל אין נמנין על מוח שבקולית שאינו יכול להוציאו אלא דרך שבירת העצם:

ר' יוחנן דידיה אמר נמנין לכתחלה על מוח שבקולית. דס"ל כתנא דהתוספתא דלעיל שהשורף אין בו משום שובר ור' יעקב בר אחא קאמר בשם ר' יוחנן דהכי שמיע ליה מיניה אין נמנין לכתחלה על מוח שבקולית ואם נמנה נמנה ויוצא בו ידי חובתו:

על דעתיה דר' יוחנן וישרוף וימנה. על הא דר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן הוא דפריך דהא על כרחך דסבירא ליה שהשורף אין בו משום שובר מדקאמ' ואם נמנה נמנה ואוכל המוח ע"י ששירף העצם ומוציאו להמוח וא"כ אמאי קאמר דלכתחלה אין נימנין וישרוף העצם וימנה על המוח ואפי' לכתחלה ומשני מפני אבדן קדשים שלכתחלה חוששין דילמא בהדי דמנח גומרתא על העצם תשרוף גם ממקצת המוח שבתוכו ה"ז כמפסיד קדשים בידים ולפיכך אסור לכתחלה ואם נמנה נמנה:

על דעתיה דשמואל ישרוף וימנה. הך פירכא אינה אלא כדרך בעיא אליבא דשמואל וה"פ דלשמואל דלא מחלק בין לכתחלה לבין דיעבד דאין נמנין על מוח שבקולית סתמא קאמר ואי מטעמא דחשש' מפני הפסד קדשים לא הוה אסר אלא לכתחלה וכהאי דר' יוחנן אלא ודאי דטעמיה לאו משום חששא בעלמא הוא דמדינא הוא דקאמר אין נימנין והשתא על כרחך דשמואל לא ס"ל כהאי תנא דתוספתא דשורף אין בו משום שובר אלא דס"ל שורף יש בו משום שובר ומי נימא דס"ל כהאי דר' אלעזר דלעיל דדייק לה הכי מהמתני' דקאמר מה טעם אמרו וכו' וכדפרישנא:

סבר שמואל כרבי יעקב וכו'. כלומר אין דסבר שמואל כר' יעקב דלעיל דאם היה לו שעת הכושר אפי' נפסל אח"כ יש בו משום שבירת עצם והלכך טעמא דמתני' דקאמר ישרפו בששה עשר משום דאין להם תקנה אחרת לפי שאסור להוציא המוח על ידי שבירה וליהנות מהעצם אפי' עכשיו שנפסלו מחמת נותר ובשעת אכילה אסור על ידי שריפת העצם דשורף הוי כשובר וכולה מלתא דשמואל כר' אלעזר דלעיל אתיא דהכי מוקי ליה לטעמא דהתנא דמתני' ופליגא על התנא דהתוספתא:

מה חמית מימר. על המתני' קאי דקתני חל ט"ז להיות בשבת וכו' ומנין לך שאין שורפין בקדשים לא בי"ט ולא בשבת וניתי עשה ונדחי ל"ת וקאמר משום דכתיב ולא תותירו וכו' ומדכתיב תרי זימני בקר בא הכתוב לומר אחר שני בקרים וכו' וישרפו בט"ז והיינו טעמא דרישא כשחל ט"ז בחול:

וכתיב והנותר וכו'. ואם חל ט"ז בשבת ישרפו בי"ז משום דילפינן והנותר והנותר מקרא דכתיב גבי שלמים שלפעמים אתה שורפו לנותר דפסח כנותר דשלמים ביום הג' וכגון שחל ט"ז בשבת:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. גרסינן להא לעיל פ' במה מדליקין בהלכה א' וכן להא דלעיל מה חמית מימר וכו' וכדפרישית שם דעיקר הבעיא במדורת חמץ שיש לו לשרוף בע"פ דבלאו הכי צריך לשורפו והלכך מיבעי ליה אם הצית אור במדורת חמץ מבעוד יום מהו שיהא מותר שתהא מדורת חמץ זו דולקת והולכת בי"ט ובשבת או לא:

מאן דיליף. שריפת חמץ מן הנותר כר' יהודה בפ' כל שעה אסור כמו דשריפת קדשים אסור אע"פ שמצית האור מבעוד יום אם הולכת ודולקת בשבת וכדקאמר רב חסדא לעיל שם וה"ה בי"ט:

ומאן דלא יליף מנותר מותר הוא במדורת חמץ. שהציתו מבעוד יום להיות דולקת בי"ט או בשבת ואף על גב דהמוצא חמץ בי"ט של פסח אסור לשורפו והכי תני בהדיא בתוספת' דשבת פ"ב שאני הכא דהא מיהת מצות ביעור חמץ בזמנו הוא דאתחיל ועביד:

ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל. אהני דמתני' קאי שאם הן נשרפין שלא בזמנן כגון שחל ט"ז בשבת נשרפין הן נמי בלילה של י"ז כמה דר' ישמעאל אמר תמן וכו' בתוספתא דשבת פי"ו וגריס התם להא בשם ר"א ב"ר שמעון דס"ל דמילה שלא בזמנה נוהג בין ביום בין בלילה:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל שעתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך. של פסח אבל מה שאינו נאכל בשור הגדול כלל אינו נאכל בפסח וכדמפרש לקמיה:

וראשי כנפים והסחוסים. בבבלי רמי דהא מרישא משמע את שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך והדר קתני ראשי כנפי' והסחוסין והא הני לא מתאכלי בשור הגדול ומסיק דהכי קתני כל הנאכל בשור הגדול ע"י שליקה הרבה נאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסים וראשי הכנפים הם ראשי הכתפים וכן אותן גידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידים נקראים ג"כ ראשי כנפים והסחוס שקורין טינדרוס בלע"ז כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה וכיוצא בהן שאלו נאכלין בשור הגדול על ידי שליקה נאכלין הן בגדי הרך בצלי:

השובר את העצם בפסח טהור. אחד ששוברו בלילי ט"ו או ששבר בו עצם מבעוד יום או ששבר אחר כמה ימים ה"ז לוקה ארבעים:

אבל המותיר בטהור. כלומר אף בטהור אינו לוקה משום נותר ומשום דהוי ליה לאו הניתק לעשה דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו:

והשובר נטמא. כגון שבא בטומאה בתחלה וכן אם נתפגל או נפסל בתחלה שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או שלא לשמו אינו לוקה משום שבירת העצם שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר הוא שמוזהר על שבירת העצם ולא בפסול אבל אם היה לו שעת הכושר בתחלה ואחר כך נפסל בטומאה או יציאה וכיוצא בהן יש בו משום שבירת עצם ולוקה:

גמ' גידים הרכים. עכשיו וסופן להקשות:

ר' יוחנן אמר נימנין עליהן. בפסח דבתר השתא אזלינן וראויין הן לאכילה:

אין נמנין עליהן. דבתר בסוף אזלינן וגרסינן להאי סוגיא לקמן בסנהדרין פ' בן סורר ומורה בהלכה ב':

מחלפה שיטתיה דר' יוחנן וכו'. קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דלקמן וכן דר"ל אדר"ל:

דאיתפלגון. בהא דתנינן תמן בפ' העור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן וכו' ופליגי דלענין מאי הן כבשר דר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור אכילה כגון עור חזיר ועור חטוטרת גמל הרכה וכן לענין טומאת נבלה כאלו דקחשיב אוכל ללקות עור הוא ולא מיחשב כבשר מכיון שסופן להקשות:

משנה שלימה שנה רבי. לנו ובין לאיסור ובין למלקות ובין לטומאה חשיבי כבשר ומשום דבתר השתא אזלינן וקשיא:

מתלפא שיטתיה דרשב"ל. דתמן עבד ליה כבשר וס"ל דבתר השתא אזלינן והכא בגידין הרכין לא עבד ליה בשר. וברומיא דר' יוחנן אדר' יוחנן לא מהדר מידי משום שקבלה היתה בידם דהדר ביה ר' יוחנן לגבי דר"ל בגידין וס"ל אין נמנין עליהן אלא דר"ל אדר"ל קשיא:

שנייא היא תמן שהוא עור ועור סופו להקשות. כלומר אינו עשוי להקשות אלא בסופו אבל עכשיו רך הוא ופריך א"כ כ"ש דמחלפא שיטתיה דר"ל וכו' דמה אם תמן דמיהת סופו להקשות ביותר ויותר מן הגידין ואפ"ה הוא עביד ליה בשר דאזיל בתר השתא כאן בגידין שאין סופן להקשות כל כך כמו הני דהתם לכ"ש דניזיל בתר השתא:

אמר ר' אבין טעמא דר"ל. כאן דכתיב ואכלו את הבשר ולא גידין וגזירת הכתוב הוא ולא מטעמא דאין נחשבין כבשר:

רבנן דקיסרין אמרי. דפליגי ר' חייה ור' איסי בהאי מימרא דר' יוחנן ור"ל דחד מיחלף דר' יוחנן לדר"ל ודר"ל לדר' יוחנן וחד תני כהדין תנייה דלעיל ומאן דמיחלף להו לית ליה באילין קישויא מרומיא דאהדדי דלדידיה לשיטתייהו הוא דאזלי:

וכמה ישבור בעצם. הפסח ויהא עובר בלאו:

עד כדי שתהא היד מחגרת. כלו' בשר אצבע היד תהא מחגרת בפגימת השבירה וכדמפרש לקמיה להאי דאידך דאמר אפי' צפורן מחגרת בו ומפרש ואזיל מ"ד יד כ"ש צפורן וכו' וכלומר דלא תימא לפרש דמ"ד יד לא בעי אלא שתהא כל כך שבשר האצבע נכנס בהשבירה ומ"ד אפי' צפורן היינו שאם היא כל כך שאפי' הצפורן עם הבשר מחגרת בו הוי שבירה וא"כ האי מ"ד מיקל הוא להכי קאמר דלא היא איפכא היא דהויא דמ"ד יד כ"ש צפורן והיינו דאיהו מיקל שאם מרגיש בשר האצבע לפגימת השבירה מכ"ש שמרגיש הצפורן בה שלעולם נרגשת פגימה הקטנה בצפורן יותר מבבשר ולדידיה צריך שתהא הפגימה גדולה שבשר האצבע מחגרת בה ומכ"ש שהצפורן מחגרת בה ומ"ד צפורן אבל יד לא כלומר דלא שתהא גדולה כל כך שאף בשר האצבע מחגרת אלא אפי' צפורן בלבד מחגרת בה הוי פגימה והיינו דקאמר אפי' צפורן ואיהו הוא דמחמיר:

וממקום בשר. ולאפוקי שלא במקום בשר ואפי' יש עליו בשר במקום אחר:

שמואל בר אבא בעי. על דאמרי במקום בשר דווקא דמעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס בתמיה וכלומר שהרי במקום בשר צריך שיטול אבן וירסס עד שישבור העצם תחתיו וכי ס"ד דדוקא בכהאי גוונא אסרה התורה אלא דלאו מילתא היא וכשיש עליו בשר חייב אפילו שברו שלא במקום בשר:

עצם כתיב. ל"י לחייב על כל עצם ועצם שבו:

הדא דתימר בהתרייה אחת. שאם התרו בו בהתראה אחת לא תשבור העצמות חייב הוא על כל עצם ועצם בפ"ע אבל בשתי התראות משכח"ל שחייב שתים אפי' בעצם אחד שכן הוא אפי' בעצם אחד שהתרו בו ושברו וחזרו והתרו בו אל תשברו במקום אחר באותו עצם חייב שתים:

לית הדא פליגא על ר' שמעון בן לקיש. הא דקתני לחייב על כל עצם ועצם וכי לא פליגא הדא על דר' שמעון בן לקיש דקאמר בריש הלכה דלעיל דעצם שאין עליו בשר במקום זה אף על פי שיש עליו בשר במקום אחר מותר לשוברו והא מהכא משמע שאפי' בעצם כה"ג חייב דהא על כל עצם ועצם קאמר וכי היאך אפשר שלא יהא בו עצם שאין עליו בשר אלא במקום א' ואינו מחופה כולו בבשר ומשני דהא דקאמר ר"ל מותר לשברו לאו דוקא דלא אמר אלא שלא ילקה עליו הא לאסור אסור ואיהו דריש נמי מעצם דכתיב דלא לחייב מלקות על כל עצם ועצם קאמר אלא ללמד דאיסור מיהת איכא בכל עצם ואפי' אין עליו בשר במקום שבירה:

מתיב ר' יוחנן לרשב"ל וכו'. כאן הוא מקומו ולבתר הכי גרסינן הא דמציין אבל המותיר בטהור וכו' דעל הא דקאמר ר"ל מייתו הא דמתיב ליה ר' יוחנן וכדלעיל ומשני מפני מוח וכדפרישית לעיל ומוסיף עוד בקושיא הכא ויחלוץ בשר מן העצם ויקוץ כלומר ויחלוץ ע"י גומרתא שיניח מבחוץ ויוציא המוח שמבפנים ויכול לשברו אח"כ ומשני שלא לפקח מחמת הגומרתא במקום אחר בעצם שהוא תחת הבשר שעליו ולפי גי' הספרים שמצוין זה בתר מתני' דלקמן יש לפרש דקושיא השנייה ויחלוץ בשר מן העצם וכו' אהאי מתני' דלקמן קאי אבר שיצא וכו' דאמאי צריך לקלוף וכו' ומשני וכו' וכדפרישי' ואגב מייתי להאי דמתיב ר' יוחנן וכו' דלעיל:

אבל המותיר בטהור וכו'. מתניתא דקתני השובר בטמא אינו לוקה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה וכו' כדפרישית במתני':

מתני' אבר. מן הפסח:

שיצא מקצתו. לחוץ מחבורה דהאי מתני' בלילי ט"ו איירי שאסור להוציא אפי' מחבורה לחבורה ועובר בלאו דכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וכדדריש בהלכה דלקמן ואם הוציא נאסר באכילה ולוקה על אכילתו דהרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שהרי הוא כטריפה ואם מקצת האבר הוא שיצא חותך את הבשר היוצא סביב סביב עד שהוא מגיע לעצם וקולף את הבשר שמבפנים שלא יצא לחוץ ואוכלו ועד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני העצמות חותך הוא זה הפרק שיצא מקצתו ומשליכו:

ובמוקדשים. בשאר הקדשים שאין בהם משום שבירת העצם קוצץ הוא בקופיץ אותו מקצת האבר שיצא וישרף:

מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרוי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקף שם כשסוגרין הדלת דינו כלפנים בעזרה לענין קדשי קדשים ובירושלים לענין קדשים קלים ובפסח מן אגף הבית ולפנים ומן האגף ולחוץ כלחוץ ומקום האגף עצמו ג"כ כלחוץ:

החלונות. שבבית לענין פסח ושבעזרה לק"ק ושבחומת ירושלים לקדשים קלים וכן עובי ראש החומה על גגה כלפנים:

גמ' מתיב רבי יוחנן וכו'. לפי גי' הספרים שמצויין לזה כאן פירשתי לעיל בסוף הלכה:

הפיגול והנותר. דתנן לקמן סוף מכלתין שגזרו עליהן טומאת ידים ומצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה לטמא את הידים וגרסינן לכל זה לקמן שם:

מהו שיפסלו בתרומה. אם נגעו בתרומה דמכיון שאין טומאתן אלא משום גזירה בעלמא אי משום חשדי כהונה בפיגול אי משום עצלי כהונה בנותר אפשר שאין שורפין עליהן את התרומה:

קל וחומר אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה. שהידים סתמן אחד מן הדברים שפוסלין בתרומה ואם גזרו עליהן טומאת ידים מסתמא פוסלין הידים שנגעו בהן את התרומה הן עצמן לא כל שכן:

ההן יוצא. זה היוצא בקדשים שפסול הוא מה את עביד ליה לענין טומאת ידים אם דינו כפגול ונותר או דלמא מכיון דלית לן למימר דאתו לאפוקי במתכוין לא גזרו ביה רבנן טומאה:

אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים פיגול ונותר אינן פוסלין בתרומה. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס על בעל הבעיא דאי ס"ד דכל כך פשטה הגזירה דאפי' ביוצא גזרו טומאת ידים א"כ מאי מספקא ליה מעיקרא דלמא פיגול ונותר אין פוסלין בתרומה דפשיטא ופשיטא הוא דגבי פיגול ונותר דאיכא למיחש בהו משום חשדי ועצלי כהונה דנחמיר בהו שמגען יפסלו את התרומה:

אין תימר וכו'. ומהדר ליה בעל הבעיא דבאמת לפי הס"ד דפגול ונותר אינן פוסלין את התרומה לא הוה מיבעיא לי כלל כיוצא אלא דההן יוצא לא גזרו עליו כלום והכי מסתברא כדלקמיה כי קא מיבעיא לי לבתר דפשטינן דפיגול ונותר פוסלין בתרומה דשמא גזרו נמי על היוצא טומאת ידים:

דלא כן יטמא צד החיצון וצד הפנימי. כלומר דהואיל וכן א"כ מסתברא נמי דלא גזרו טומאה כלל ביוצא דאם לא כן מאי מהני. ליה שחותך צד החיצון יטמא החיצון את צד הפנימי במגעו מקודם שחתכו ומעתה תפשיט לך דאין טומאה כלל ביוצא:

אמר ר' אבין. דמהא לא תפשוט דהא מאן אית ליה דבר טמא מחמת מגע עצמו כן הוא לקמן סוף מכלתין:

לא רבי מאיר. אית ליה האי כדתנן בפ' כ"ז דכלים ומייתי ליה בפ' בהמה המקשה גבי הוציא העובר את ידו וכו' דסבירא ליה לר' מאיר טומאת בית הסתרים מטמא כדקאמר גבי שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי ר"מ ולא קיי"ל כוותיה אלא כר' יוסי דפליג עליה התם וקאמר וכי באיזה מדרס נגע זה דטומאת בית הסתרים לא מטמא:

לא כן אמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דמהדר ליה לרבי אבין דנהי דלא קיימא לן כרבי מאיר בטומאת בית הסתרים מכל מקום וכי לא כן אמר רבי יוחנן דלדידן דסבירא לן טומאת בית הסתרים לא מטמא וכל הדברים טהורין ברובן כשחותך רוב מקום הטמא נשאר השאר בטהרה ומעתה היא גופה תיקשי דכיון שחותך רובן לאו כפרוש היא מהשאר ובשעת פרישתו ויהא כמגיעי הרוב בו ויהא פסול גם צד הפנימי דהשתא לאו בית הסתרים היא:

אמר ר' חנניה. דלא קשיא דהכא מיירי במחתך כל שהוא כל שהוא ומשליך ולאו בחותך רוב בפעם א'. דמכיון דבכל שהוא לית ביה שיעור טומאה לטמא נשאר צד הפנימי טהור:

לא קידשו תחת האגוף שבירושלים. תחתיו מבחוץ וכדמפרש ר' ירמיה טעמא כדי שיהא מצורעין שמשתלחין מחוץ לעיר מגינין תחתיהן וכו' ולפיכך מן האגוף ולחוץ כלחוץ:

ודכותה נימא לא קידשו וכו' כדי שיהו זבין המשתלחין חוץ למחנה לויה שהוא הר הבית מגינין תחתיהן וקאמר דלא דמיא דמצורע אין לו מקום אחר להגן עליו שהוא חוץ לעיר אבל זב יש לו איכן להגן שהוא מותר בכל ירושלים:

שלחין. מפשיטין סנדליהון ומניחין תחת האגוף של הר הבית כשנכנסין א"כ מאי הדא אמרה שלא קידשו וכו' דהא אנן תנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו ובסנדלו אלא ודאי אין לו קדושת הר הבית:

גגות ירושלים מה הן. אם קדשו לאכול שם קדשים קלים:

מן מה דמתלין מתלא. שהיה פעם אחת בני חבורה מרובין ולא הגיע לאחד מהן אלא כזית בלבד ואמרו פיסחא כזיתא והלילא שאומרי' בשעת אכילתו מרפס ומחבר איגרא מקול המון שאכלו שם א"כ הדא אמרה שגגות ירושלים קודש:

גגות ירושלים חול. ואלו לא אכלו אלא מלמטה וקראו את ההלל על הגג:

והא תנינן וכו'. אלמא כל שהוא מן האגוף ולפנים כלפנים ואפי' הגגות:

פתר לה בגג מבוצר וכו' היא מתניתא דמיירי באותן גגין שהן שוין לקרקע החצר כגון שקרקע החצר שאצלו גבוה הרבה וגג הוא מבוצר לאויר החצר:

והא תנינן וכו'. ועובי החומה בראשה היינו גג אלמא גגות קודש הן:

עוד היא וכו'. כלומר זה נמי בכה"ג:

ואתיא וכו' שורא ובר שורא. חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא היתה נמוכה ושוה לקרקע מקום הגבוה שבירושלים:

אם עובי החומה וכו'. השתא מדייק על הא דקתני החלונות ועובי החומה כלפנים החלונות למה ליה אם עובי החומה מלמעלה קידשו מכ"ש החלונות שבתוכה:

בחלון שאע"ג האגוף. מלמעלה הוא דנצרכה למיתני דאע"ג דתימר דתחת האגוף לא קידשו מלמעלה ומקום החלונות קידשו:

מתניתא. דפ"ק דתמיד אמרה כן שהמחילות שתחת ההיכל חול דהא קתני מדורה היתה שם ובית הכסא וכו' אלמא לא קידשו:

א"ר יוסה וכי צואה טומאה היא. שיאסור לעשות שם בית הכסא והלא אינה אלא משום נקוות הגוף ואף אם נתקדשו היה מותר:

ויידא אמרה. והשתא ומאיזה מקום אנו לומדין שלא נתקדשו המחילות:

דא. מהא דתנן שם אירע קרי לאחד מהן יוצא והולך לו וכו' ואם קודש הוא שם למה יסבב את כל המסיבה וילך לו בקצרה ממקום אשר הוא אלא שמע מינה לא נתקדשו:

מתני' שתי חבורות שהיו אוכלת בבית אחד. לפי שהפסח נאכל הוא בשתי חבורות כדדרשו בגמ' מדכתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח אחד נאכל בשתי חבורות דהכי משמע יאכלו שנים אותו חד פסח אחד בשני בתים או בשתי חבורות יכול יהא אדם אחד אוכל בשני מקומות ת"ל בבית אחד יאכל לפיכך כשנאכל הוא בשתי חבורות צריך להיות היכר שהן שתים ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים ויבא אחד מהן לאכול מכאן ומכאן ואין אדם אחד יכול לאכול בשתי חבורות:

והמיחם באמצע. מיחם שמחממין בו המים כדי למזוג בהם את היין יכול הוא להיות באמצע בין שתי החבורות ושתיהן מסתפקין מתוכו וקמ"ל דאין זה נראה כמו שהן מעורבים יחד ולא חיישינן שמא מתוך כך יבא אחד לאכול מכאן ומכאן:

וכשהשמש עומד למזוג. שמש שהוא משמש לשתי החבורות והתחיל לאכול הפסח מאחת מהן כשעומד למזוג קופץ את פיו ואינו אוכל ומחזיר את פניו לצד חבורתו כדי שלא יהא נראה כאוכל בשתי חבורות עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל מה שבתוך פיו:

והכלה. שהיא בושה לאכול בפניהם הופכת את פניה לצד אחר ואוכלת וקמ"ל דאין זה נראה כאחד אוכל בשתי חבורות שהכל יודעין שהיא עושה כך מפני הבושה:

גמ' כתיב ולא תוציאו וגו'. חוץ לחבורה מנין. אפי' באותו בית:

ת"ל חוצה. ומיותר הוא דכשהוציאו מן הבית הוא חוצה אלא מכאן שאם הוציא אותו מחוץ לחבורה מתחייב הוא בלאו וכדדריש ר' יודן וכלומר שלוקה על כך כמי שהוציאו מן הבית וכדפרישית במתני' דלעיל:

אמר ר' מנא ואמר קרייה וכו'. ר' מנא הוה ס"ד דלא מיתורא אלא ממשמעות חוצה הוא קא דריש דחוצה מחוץ לחבורה משמע הלכך מדייק דיאמר קרא לא תוציא חוצה בלחוד ואנן אמרין אם מחוץ לחבורה הוא מתחייב לכ"ש חוץ לבית ומן הבית למה:

להוציא מחבורה לחבורה בשני זיתים. כלומר שהוציא כזית אחד מחבורה לחבורה באותו בית וחזר והוציא מחבורה השניה מחוץ לבית אם חייב הוא שתים משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה ולהכי קאמר שני זיתים דאלו כזית אחד לא משכחת לה שיהא חייב שתים שהרי על הוצאה מחבורה אינו מתחייב אלא א"כ הוציא מחבורה לחבורה והכי קתני בהדיא בתוספתא פ"ו המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה ה"ז חייב שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וא"כ כשהוציא כזית מחבורה לחבורה כבר נפסל כדפרישנא בהלכה דלעיל במתני' ואפי' אם נאמר דמחבורה לחבורה לאו דווקא ואורחא דמילת' נקט מ"מ משהוציא מן החבורה כבר נפסל הוא ושוב אינו מתחייב על כזית הזה כשהוציאו מן הבית ובשני זיתים שפיר משכחת לה כדאמרן א"נ דהך דר' אימי לאו כדרך בעיא מתפרש אלא קושיא הוא דבעי על הא דר' מנא דס"ד דמשמעות חוצה דריש כדלעיל ועלה בעי ר' אימי היכי מדייקת מן הבית למה לי הא שפיר איצטריך להיכא שהוציא שני זיתים מחבורה לחבורה ומן הבית וכדפרישית שמתחייב שתים:

נמנו חבורה אחת על הפסח והוציא אחד מהן כזית לחוץ חייב אבל אם הוציאו שנים או שלשה מבני החבורה פטורין מפני שבני חבורה הנשארין ראויין הן להימשך אצלן ולאכול במקום שהן וביחיד הוא דחייב שאין מדרך לרבים להימשך אחר היחיד:

אלא שהן עוברין בעשה. שאף על פי שהן פטורין מלאו דלא תוציא הואיל ואלו ראוין להמשך אחריהן ולגמור אכילתן במקום שהן מכל מקום מכיון שהתחילו לאכול בבית זה וגומרין במקום אחר עוברין בעשה דבבית אחד יאכל:

וכר' שמעון. בברייתא דלקמיה דדריש בבית אחד יאכל שלא תהא מקצת חבורה אוכלת בפנים ומקצתה בחוץ אפי' בעשה אינם עוברין שהרי כאן נמשכין לאכול במקום אחד ולקמן פריך דאפי' לרבנן אף בעשה אין עוברין:

דתני. דפליגי בדרשא דקרא על הבתים וכו' כדפרישי' במתני':

ר"ש אומר אף אוכליו וכו'. דיאכלו דקרא על כל חד וחד מהאוכלין קאי:

יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורתו וכו'. כלומר אם הוא כך שמפני שבני חבורתו ראוין לימשך אצלו כגון שהוא החשוב מבני החבורה וכולן נמשכין אחריו נפטר הוא מל"ת שדינו כדין שנים ושלשה שהוציאו דפטורין הן:

ר' חייה בר בא בעי. על הא דקאמר לעיל וכר"ש אפי' בעשה אין עוברין למה לי כר"ש הא אפי' כרבנן אין עוברין בלא כלום דהא טעמא דנפטרו מל"ת דלא תוציא מפני שבני חבורתן ראויין להמשך אחריהן ולאכול שם א"כ אחר גמר אכילתן אנו הולכין שבמקום אחד הוא והשתא בדין הוא שאפי' בעשה דבבית אחד יאכל לא יהו עוברין ששם הוא עיקר אכילתן:

והוא בצד התנור. בשעה שצולהו להפסח והוא נמנה עליו ושכח והכניס כזית ממנו לתוך פיו אם היה פקח ממלא את כריסו ממנו במקום שהוא שאם יפנה משם שוב אינו יכול לאכול שאין נאכל בשני מקומות:

אם רצו. בני חבורה לחלוק לו כבוד:

תמן. בבבל אמרי דהך סיפא דברייתא דקתני ואם לאו נותנין לו חלקו ואוכל במקומו דר"ש הוא דאיהו סבירא ליה שהפסח נאכל וכן האוכל אוכל בשתי מקומות כדלעיל בהברייתא ולדידיה לא היה צריך ליתן לו חלקו ושיאכל במקומו שהרי יכול הוא לאכול עמהן אעפ"י שאכל כזית בצד התנור אלא דהא קמ"ל שיכולין הן לחלק וליתן לו חלקו שיאכל במקומו ולא חיישינן דמאחר שחולקין הפסח לאכלו בשני מקומות שמא יאכל אחד מכאן ומכאן שאם יאכל מיתר הוא דאף האוכל אוכל בשני מקומות ס"ל דאלו לרבנן שאין האוכל אוכל בשני מקומות אין חולקין לכתחלה משום האי חששא כך היו רבנן דתמן אומרים:

ולא שמיעין וכו'. אבל לא שמעו להא דאמר ר' הושעיה דהכל מודין בתחלה קודם שישבו לאכול שהן חולקין הפסח לשני מקומות שהרי נאכל הוא בשני מקומות ואפי' לרבנן לא חיישינן שמא יבא הא כל לאכול בשני מקומות ובסוף כשישבו לאכול הכל מודים שאין חולקין דכשאין להן אונס אף ר"ש מודה שאין האוכל אוכל בשני מקומות:

מה. הן פליגין בכה"ג שבשעה שהן יושבין ואוכלין אירע להם איזה אונס שפקעה ונשברה עליהן הקורה שבבית וצריכין לעקור מכאן או כיוצא בזה וכמו דתני בתוספתא פרק ששי רבי שמעון אומר הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב הרי אלו עוקרין את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר דרבי שמעון סבירא ליה עוקרין הן ונוטלין חלקן ואוכלין במקום אחר ורבנן סבירא להו שאף על פי שצריכין הן לעקור משם הואיל והתחילו לאכול שוב אין עוקרין את חלקן עמהן ולאכול במקום אחר לפי שאין האוכל אוכל בשני מקומות והשתא הך סיפא דברייתא דלעיל ככולי עלמא אתיא:

מעתה. דמוקית לה לפלוגתייהו דר"ש ורבנן אם בשעה שהיו יושבין ואוכלין אירע להם איזה דבר שצריכין לעקור מי נימא נמי דלעולם אין המוציא בשר הפסח חייב עד שעה שיאכל ממנו:

אתא רבי שמואל ורבי אבהו. וקאמר בשם רבי יוחנן דאין הכי נמי שהדין כך הוא המוציא וכו' והכי הוא בהדיא בתוספתא שהבאתי בריש הלכה דקתני המוציא בשעת אכילה ור' יוחנן קמ"ל דעד שעה שיאכל המוציא בעצמו ממנו:

אמר ר' זעירא והא תניי תמן. בברייתא יחיד שהוציא וכו' ולא פסל עצמו מבני חבורתו שאעפ"י שהוא מתחייב על ההוצאה מ"מ ראוי הוא עדיין לאכול עמהן וא"כ הדא אמרה אפי' לא אכל ממנו הוא מתחייב דאין תימר בשכבר אכל ממנו מיירי קשיא ל"ל דקתני לא פסל עצמו מבני חבורתו הא סתם אכיל' בכזית הוא ומכיון שאכל ממנו כזית יצא ידי חובתו ולענין מה הוא דקאמר לא פסל עצמו:

אמר ר' יוסה אפילו תימא בשכבר אכל ממנו ומהו דתימא ה"א דהואיל מכיון שהוציאו ממנו פסלו להפסח וא"כ אפי' אכל איגלאי מילתא למפרע דמה שאכל דבר פסול אכל ולא יצא בו י"ח קמ"ל שלא פסל עצמו מבני חבורתו שאכלו ג"כ מקודם לפי שבשעה שאכל הפסח כשר היה:

ויידא אמר. ומאיזה דבר נלמד אם המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. דאי מהאי ברייתא נפשוט לה דתני יש שובר אחר שובר שאם שבר עצם הפסח וחזר ושבר חייב על כל או"א ואין מוציא אחר מוציא וקס"ד דטעמא משום שאין המוציא מתחייב אלא עד שעה שיאכל ממנו ומכיון שכבר אכל שוב אינו מתחייב על הוצאה השנייה דשעת אכילה בעינן והוצאה הראשונה היא שהיתה מיד בשעה שאכל ואינו חייב אלא אחת:

או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה דאכתי לא תפשוט דאיכא למימר או דנשמע מכאן דכיון שהוציאו פסלו להפסח והיינו טעמא דלא משכחת חיובא במוציא אחר מוציא לפי שאינו חייב אלא המוציא מפסח הכשר או דנימא כדקאמרת הדא אמרה המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל וזיל הכא ומדחי לה וזיל הכא ומדחי לה ולא תפשוט מידי:

פשיטא דא מילתא התחילו אלו. על שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד קאי שהתחילו מבני חבירה האחת לאכול ונטמאו אלו האחרים מהחבורה השניה מקודם שהתחילו לאכול פשיטא הוא שזכו הטהורין בחלקן של טמאים ואוכלין הן את חלקן ואין כאן משום אוכל בשני מקומות לפי שעכשיו חבורה זו הטהורין הולכין למקום שהי' אלו שנטמאו ושם אוכלין את חלקן ומה שאכלו בתחלה במקומם מחלקן הוא שאכלו והפסח נאכל הוא בשני מקומות או שמביאין חלקן של הטמאים למקומן ואוכלין:

ולא עוד אלא אפי' התחילו אילו. בני החבורה האחת לאכול ונטמאו הן עצמן והשניה לא התחילו לאכול זכו אלו חבורה השניה הטהורין בחלקן של טמאין ואוכלין שם ואעפ"י שכבר התחילו לאכול אלו שנטמאו וזו היא הרבותא בהאי ולא עוד:

אבל התחילו אלו ואלו. לאכול ונטמא אחד מהן. כלומר אחת מהחבירות האלו בהא מסתברא שלא זכו הטהורין בחלקן של טמאין מפני שכל אחת ואחת התחילו כבר לאכול והרי זה כאוכל בשני מקומות:

יחיד. שעשה פסח לעצמו מפשיט ידו לאכלו בכל הבית וכלומר אעפ"י שהתחילו לאכלו כאן יכול הוא לגמרו במקום אחר באותו הבית שכל הבית נחשב לו כמקום אחד שאין קביעת מקום להיחיד אבל חבורה שקבעה מקום בהבית לאכול שם אינה מפשטת ידה בכל הבית לגמור אכילתה שלא במקום שקבעה והתחילה לאכול דקביעות רבים קביעות הוא:

והא תנינן. במתני' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם וכו'. וקס"ד דמותרין הן להפוך פניהם קאמר ומכ"ש אם אינם הופכין פניהם ואעפ"י שהן מעורבין ונראין כחבורה אחת ואלו אוכלין במקום זו ואלו אוכלין במקום זה אין חוששין וא"כ ה"ה לחבורה אחת שמותרת לפשוט בכל הבית ומשני דלא היא דלא אמר אלא שתים הא אחת לא וכלומר דדוקא קתני שצריכין אלו להפוך פניהם הילך ואלו הילך שיהיו ניכרים שהן שתי חבורות ואם לאו נראין מעורבים וכחבורה אחת ויבא אחד מהן לאכול כאן וכאן וכדפרישי' במתני':

והא תנינן המיחם באמצע. בין החבורות ומכיון ששתיהן מסתפקות למזוג מן המים שבמיחם שביניהן אכתי נראין הן כחבורה אחת ומשני דהא לא איכפת לן שמקום שהשמש מוכיח עליו שם הוא חבורתו וכלומר שהרי השמש עומד למזוג לשתיהן וזה השמש צריך שיהא נמנה עם אחת משתיהן וא"כ הוא בעצמו מוכיח עליו למקום שהולך לאכול עמהן שם היא חבורה שלו ואינו הולך לחבורה אחרת לאכול והרי זה מוכיח שהן שתי חבורות:

והא תנינן הכלה הופכת פניה. מחבורה שלה ואוכלת ולדידך דקאמרת שאין חבורה מפשטת ידה בכל הבית שזה נראה כאוכל בשני מקומות ואם כן כשהיא הופכת פניה ואוכלת הרי זה כפונה ממקום החבורה למקום אחר ואוכל:

אמר רבי חייה בר בא. שאני כלה שהתירו לה לעשות כן מפני הבושה שהיא מתביישת לאכול בפני החבורה וכדפרישית במתני':

הדרן עלך כיצד צולין