מתני' האשה בזמן שהיא בבית בעלה. ושחט עליה אביה ושחט עליה נמי בעלה תאכל משל בעלה דמסתמא דעתה בשל בעלה כ"ז שלא פירשה שדעתה בשל אביה:

הלכה רגל הראשון. אחר נשואיה כדרך הנשואות שהולכות סמוך להנשואין לבית אביהן להגיד שבחה בבית בעלה:

תאכל במקום שהיא רוצה. ודוקא בשאינה רדופה ונחפזת לבית אביה אבל אם היא נחפזת לבית אביה ברגל הראשון תאכל משל אביה שמסתמא דעתה בשל אביה ומכאן ואילך והיא בבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה והיא שתברור לה בשעת שחיטה מקום שתרצה ואם לא ביררה אינה אוכלת כלל דבמידי דמדאורייתא אין ברירה לומר הוברר הדבר למפרע:

יתום. קטן שיש לו שני אפוטרופין ושחטו שניהם עליו שכל אחד ואחד המנוהו על פסחו יאכל במקום שהוא רוצה ואע"פ שלא בירר שאין ברירה לקטן דשה לבית כתיב מכל מקום ואין צריך דעתן של בני ביתו:

עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן לפי שאין רשות לאחד מהן על חלקו של השני ודוקא בזמן שהן מקפידין זה על זה אבל אם אינם מקפידין יאכל במקום שהוא רוצה:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון שהוא של ב' שותפין ושחררו אחד מהן לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו אוכל וזה למשנה ראשונה של ב"ה שאמרו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אבל למשנה אחרונה לאחר שהודו ב"ה לב"ש שכופין את רבו לשחררו והוא כותב לו שטר על חצי דמיו לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שכופין את רבו לשחררו כדי שרבו ימהר לשחררו שיוכל העבד לקיים המצוה:

גמ' אמר ר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה וכו' גרסינן להא לקמן ריש פ"ב דסוטה דבעי התם מהו שיפריש בעלה של הסוטה את קרבנה חוץ מדעתה ורצה לפשוט שם הש"ס מעיקרא מהאי דר' יוחנן שמפריש עליה שלא מדעתה והדר דחי לה כדלקמן ואגב דקאמר בתרה כי מענין זה בפסח מייתי נמי להא:

שכן אדם מפריש. קרבן זב או זבה או מצורע על בנו הקטן או בתו הקטנה והוא נתון בעריסה ואין לו דעת כדמרבינן מזאת תורת בין גדול בין קטן:

ניחא זב וכו'. דמרבינן אף קטן וקטנה אלא יולדת בתמיה היכי משכחת לה דנימא זאת תורת היולדת מרבה אף לקטנה וכי יש קטנה יולדת דהא לא כן א"ר רדיפה וכו' בריש יבמות בהלכה א' ולא משכחת לה שתהא חיה אא"כ עיברה וילדה משהביאה שתי שערות והרי היא גדולה:

מאי כדון. והשתא מאי קאמרת ביולדת ומשני שכן אדם מפריש על בתו קטנה משעיברה ועדיין לא הביאה סימנין ויכול להפריש על הלידה שאח"כ ופריך דהא נמי לא משכחת לה דמכיון שהשיאה לא כבר יצאת מרשות אביה ואין הפרשתו כלים ובסוטה גריס מכיון שהביאה ופירשתי שם לפי הגי' וגי' דכאן היא עיקרית:

אלא שכן אדם מפריש וכו'. וקרא דזאת תורת היולדת לא תימא דמרבה קטנה אלא בגדולה וחרשת ואע"פ שאין בה דעת. וכאן מהדר הש"ס להא דהתם בסוטה כמו שהבאתי לעיל:

וכאן סוטה וכו' כלומר דאכתי סוטה לא מצית למילף מהא דר' יוחנן שאין צריכה דעת דתרוייהו לא משכחת לה בסוטה דבקטנה אין אתה יכול לומר שכן אדם מפריש על אשתו קטנה דהא אמרינן בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון לאסור על בעלה ושתהא צריכה לברר ספיקה במי המאררים וכן חרשת אין אתה יכול לומר בה שכן מפריש וכו' דהא כתיב ואמרה האשה וגו' ודריש לה בהאי תלמודא שם סוף פ"ד ואמרה האשה פרט לאילמתא ואמר אל האשה פרט לחרשת שאינה שומעת:

אמר ר' אבין שנייה היא וכו'. כלומר אלא דשאני סוטה והיינו טעמא שיכול בעלה להפריש שלא מדעתה דכתיב ושמחת אתה וביתך ומכיון דמעוכב הוא לשמוח עמה ברגל מפריש הוא חוץ מדעתה אפי' מקודם הרגל:

אדם קובע על חבירו קרבן נזיר. לקבוע לו קרבן שאם יצטרך יקריב אבל אינו מפרישו בפרטות שלא מדעתו דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה דקחשיב לעיל. וגרסינן להא בפ"ב דנזיר בהלכה ה' וכן אמר ר"ז וכו' לענין חטאת חלב כן ומטעמא דאמרן:

אדם שוחט פסחו של חבירו. אחר שהפריש שיהא זה לפסח יכול הוא לשוחטו שלא מדעתו שזכות הוא לו אבל אינו מפרישו שלא מדעתו דשמא אינו נוח לו בזה וגרסינן להא בריש פ"ב דקידושין:

מתניתא אמרה כן. ממתני' שמעינן כן שאין מפרישין להפסח אלא מדעת דקתני האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' ומה אנן קיימין למתני' דאיצטריך לאשמועי' שתאכל משל בעלה:

אם בממחין. כלו' אי דמיירי שהאשה יודעת ששחטו עליה שניהם וכל אחד ואחד הפריש הפסח בשבילה וממחין הן זה על זה שזה אומר אני רוצה שתמנה על שלי שהפרשתי ושחטתי בשבילה וזה אומר אני רוצה על שלי:

סתם האשה ממחה לומר אצל בעלי אני רוצה. ואצל בני הכתוב בספרים אגב שיטפא דלקמן הוא כלומר דא"כ מאי קמ"ל פשיטא הוא דסתם האשה ממחה על של אביה ומסתמא היא רוצה בשל בעלה:

אם בשאינן ממחין. סיומא דמילתא היא וכלומר אלא ודאי לא תוקמא להמתני' אלא אם בכה"ג דכשאינן ממחין מיירי דכל א' וא' שחט בשבילה ואינן יודעין זה מזה כלום והאשה ג"כ לא ידעה בתחילה אלא אח"כ נודע לה ששניהם הפרישו ושחטו בשבילה והשתא קמ"ל דצריך שתאכל משל בעלה ולא משל אביה ומשום דהואיל ומסתמא דעתה על של בעלה וא"כ מה שהפריש עליה אביה הוי שלא מדעתה ואין מפרישין הפסח שלא מדעת והיינו כדר' אלעזר:

מתני' בממחין. כלומר דדחי לה הש"ס דלעולם בממחין איירי וכן כי אתא ר' ירמיה וקאמר בשם ר' יוחנן דמתני' בממחין מיתוקמא. ולא קשיא מאי קמ"ל דברגל רדופין איירי כדקאמר רבי יוחנן לקמן והש"ס לא אסיק הכא למילתיה ומשום דמקשה על ר' אלעזר כדלקמיה והדר אסיק לה:

לית הדא פליגא על דר' אלעזר וכו'. ואי בממחין מיתוקמא בדווקא א"כ קשיא על רבי אלעזר דהא השתא שמעינן דדוקא בשממחין זה על זה הוא דאמרינן שתאכל משל בעלה הא בסתמא תאכל במקום שהיא רוצה ואע"פ שזה שהפריש עליה אביה הוא שלא מדעתה דהא מן הסתם רוצה היא תמיד אצל בעלה ואפ"ה יוצאת י"ח משל אביה והא לר' אלעזר אין מפרישין הפסח אלא מדעת:

שנייא היא פסח וכו'. כלומר דהש"ס מהדר אין דודאי פליגא היא על דר' אלעזר דאיהו בעי למילף מהא דקאמר ר' יוחנן לעיל בחטאת חלב שאין מפרישין אלא מדעת דהוא הדין גבי פסח נמי כן אבל לאו מילתא היא דשאני פסח מחטאת:

פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו. לכשתגדיל אקרבן קאי וכלומר דגבי פסח מסתברא הוא דלא בעינן דעת בעלים שאפי' הפרישו שלא מדעתו והוא נתכפר בפסח אחר שהפריש לעצמו מ"מ ניחא ליה להבעלים בהפרשתו של זה שהרי אינו מפסיד כלום שראוי הוא אפי' אח"כ שיעבור שנתו עליו להתכפר בו בשביל שלמים שמותר הפסח לעולם שלמים ואף לאחר שעברה שנתו ימכר ויקח בדמיו שלמים אבל חטאת לכשתגדיל ותעבור שנתה שוב אינו ראוי להתכפר בה לקרבן אחר שהיא אחת מה' חטאות המתות ונמצא שזה שהפריש בשבילו שלא מדעתו והוא נתכפר בחטאת האחרת מפסידין הבעלים בהפרשתו של זה ולפיכך אין למידין פסח מחטאת לענין זה:

אמר ר' יוחנן ברגל רדופין שנו. השתא הדר למילתא קמייתא דלעיל דמוקמינן להמתני' דבממחין איירי ולא תיקשי א"כ מאי קמ"ל פשיטא דתאכל משל בעלה כדאמר ר' יוחנן בכתובות ברגל רדופין שנו ה"נ במתני' כן וכדמפרש ר' יוסי בר' בון זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה וכלומר הואיל וברגל הראשון אחר הנשואין היא רדופה לילך לבית אביה להגיד שבחה שבבית בעלה ואביה צריך לרודפה שתחזור לבית בעלה והלכך אי לאו הא דקתני דתאכל משל בעלה ה"א דבכהאי גוונא תאכל משל אביה משום דברגל הראשון ניחא לה שתעמוד אצל אביה וקמשמע לן דאע"פ כן מכיון שהיא צריכה לחזור לבית בעלה תאכל משל בעלה. והך דר' יוחנן בכתובות פ' המדיר בהלכה ד' איתמר ועל המתניתין המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' ובנוסחא דהאי תלמודא רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ועלה קאמר נמי ר' יוחנן שם ברגל רדופין שנו א"נ דהאי דר' יוחנן אסיפא דמתני' קאי הלכה רגל הראשון וכו' ומפרש לה דברגל רדופין שנו ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה והא דאקשינן לעיל ארישא אי בממחין מיירי מאי קמ"ל לא חש הש"ס לתרץ דבאמת לגופה לא איצטריך אלא אגב דקתני בסיפא דברגל הראשון וברדופה לבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה קתני רישא דבשאינה רדופה לעולם תאכל משל בעלה ועיקר. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:

לא הלכה רגל הראשון. לבית אביה רגל השני שהלכה מהו שיעשה רגל רדופין לדינא דמתני' ויש לפרש נמי לדינא דמתני' דכתובות ופשיט לה שלעולם יש לה רגל רדופין בפעם הראשון שהיא הולכת אחר הנשואין לבית אביה:

אלמנה מהו שיש לה רגל רדופין. כגון ששחט עליה בעלה ומת אח"כ ושחט עליה אביה והוא רגל הראשון אחר נשואיה אם יש לה דין רגל רדופין לענין שתאכל במקום שהיא רוצה או דילמא דנימא דכיון שמת בעלה מסתמא אין דעתה אלא בשל אביה:

נשמעינה מן הדא. דקתני הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ומדקתני לעשות בבית אביה ולא סגי ליה למיתני רגל הראשון שחט עליה אביה וכו' אלא לאו הא קמ"ל דלעולם כשהיא הולכת לעשות בבית אביה ואפי' נתאלמנה אחר ששחט עליה בעלה יש לה דין רגל רדופין ותאכל במקום שהיא רוצה:

או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה הש"ס דמהכא לא תפשיט דאיכא למימר דאז להכי קתני לעשות בבית אביה לאשמועי' שלעולם יש לה רגל רדופין דלאו דוקא רגל הראשון שאחר הנשואין אלא כל זמן שהיא רדופה לבית אביה אם הוא ברגל הראשון שהלכה אצלו תאכל במקום שהיא רוצה דהכל בשהלכה לעשו' בבית אביה תליא מילתא או הדא אמרה וכו' א"נ להשמיענו שאף אלמנה יש לה רגל רדופין ולהכי הוא דקתני לעשות בבית אביה וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולא תפשוט מידי:

אמר ר' יוסי בר' בון תיפתר וכו'. כלומר דבלאו הכי לא תפשוט מידי לאלמנה דעלמא דאיכא למימר דתיפתר דהכא מיירי שיש לה בנים אלא דבעל אין לה שמת לאחר ששחט עליה ומש"ה תאכל במקום שהיא רוצה דסתם אשה ממחה לומר אצל בני אני רוצה. אלא דמכיון שעכשיו הלכה לעשו' בבית אביה אפשר שדעתה היתה מתחלה על של אביה ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה ולעולם אימא לך באלמנה דעלמא שאין לה בנים אע"פ ששחט עליה בעלה קודם שמת. מכיון שהיא עכשיו בבית אביה תאכל משל אביה:

אמר ר"א פסחן של נשים. בפסח ראשון רשות הוא ואעפ"כ דוחין עליו את השבת וגרסינן סוגיא זו בפ"ק דקידושין בהלכה ז' ומקצתו לעיל סוף מס' חלה:

פסחן של נשים ושל עבדים רשות כל שכן דוחין עליו את השבת בלשון תמיה מיתפרשא דאי אמרת רשות וכי כ"ש הוא שדוחין השבת אדרבה אם רשות הוא בדין שלא ידחו את השבת כן פירשתי בקידושין ויש לפרש דבניחותא קאמר ואעבדים קאי דאע"ג דדין נשים ועבדים שוה במ"ע שהז"ג מ"מ הואיל דעבדים אתו לידי חיובא כשרבו משחררו וא"כ כ"ש הוא משל נשים לעניין דחיית שבת:

מצתן מה היא. אם הוקשה מצה לפסח או לא:

ר' לעזר אמר חובה. ובקידושין שם גריס א"ל חובה ר' זעירא אמר מחלוקת ר' הילא אמר דברי הכל וגי' זו עיקרית היא דר"ז מוקי לה במחלוקת דתנאי דלקמן דלמ"ד פסח חובה מצתן נמי חובה ולמ"ד פסחן רשות מצתן נמי רשית ור' הילא אמר במצה דברי הכל מודים שהיא חובה להן:

מתניתא מסייעא לדין וכו'. איכא חדא ברייתא דמסייע לר' זעירא דקתני חזרת ומצה ופסח בלילה הראשון חובה ומהיכא נפקא לן דלילה הראשון חלוק משאר כל הימים מדכתיב גבי פסח על מצית ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה וא"כ למ"ד פסחן חובה מצתן נמי חובה ולמ"ד פסחן רשות דקרא בגברי מישתעי מצתן נמי רשות:

מתניתא מסייעא לר' הילא. במצתן לד"ה חובה כדדריש בהאי ברייתא מהיקשא לא תאכל עליו חמץ וכו' את שהוא בבל תאכל חמץ וכו':

והא תנינן. שם כל מצית עשה שהזמן גרמא וכו'. ואמאי נילף ממצה דאמרת לד"ה חייבין:

אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר היא מצות עשה שבאה מכח לא תעשה דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:

ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות. אמתני' דסוף מסכת חלה קאי. והאי סוגיא כתובה שם ואגב דלעיל נקט נמי הכא דתנן התם גבי יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתי לעשות פסח הקטן בירושלים והחזירהו שלא יקבע הדבר חובה ועלה קאמר התם ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות כלומר בראשון היא רשות והלכך בפסח שני החזירוהו דלהאי מ"ד נשים בפסח שני אין עושין כלל כדלקמן:

תני. כלומר דתנינן בתוספתא פרק שמיני דפליגי תנאי בהא:

לעצמה. אפי' לעצמה דקסבר בראשון חובה ובשני עושה היא טפלה לאחרים אם יש אחרים שעושין. אבל לעצמה לא דנשים בשני רשות:

פסח שני לעצמה. דקסבר אף בשני נשים חובה:

האשה עושה פסח ראשון טפילה וכו'. דקסבר נשים בראשון רשות ובשני אין עושין כל עיקר:

איש שה לבית אבות. כתיב ודריש הכי שה לבית או לאבות אם רצו לבית אבות ואם רצו אף לבית זו אשה כדאמרינן בעלמא ביתו זו אשתו שאם רצתה עושה היא בפני עצמה:

כ"ש לבית. ולבית למה לי לכתוב לאבות אלא כי אתא קרא לפסח שני הוא דאתא וכלומר שלעולם אף בשני שה לבית:

איש. כתיב לא אשה ובפסח ראשון אתרבו לטפלה מבמכסת נפשות. ושמעינן מיהת מהאי ברייתא דלמ"ד נשים בראשון רשות אין עושין פסח שני כל עיקר ומתני' דחלה כהאי מ"ד אתיא ולפיכך החזירוהו דאלו למ"ד בראשון חובה וס"ל דבשני עושה טפלה לאחרים אמאי החזירוהו הא טפילה מיהת הוו:

אמר ר' יונה אפי' כמ"ד חובה וכו'. כצ"ל וכך היא בחלה ובקידושין שאפי' כמ"ד בראשון חובה ובשני רשות נמי שפיר אתיא:

דשאני היא וכו'. כלומר שהרי הדבר מסויים שם וטעמו בצדו כדקתני בהדיא התם שלא יקבע הדבר חובה שהרואה שעושין פסח שני כסבור יהא שחובה הן בשני ויקבע הדבר חובה:

יתום וכו'. מתניתא ביתום קטן דווקא שאין לו דעת להימנות ויאכל במקום שהוא רוצה אבל ביתום גדול שיש לו דעת נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחת שאפשר שדעתו על שניהן ואינו אוכל אלא מהנשחט ראשון דתני ר' חייה וכו' בתוספתא פ"ז:

מתניתא. דלקמן אמרה כן בדר' חייה דקתני האומר לעבדו וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון:

עבד של שני שותפין וכו' ר' יוסי אומר אין רשות לרבו וכו'. בעבד דעלמא קאמר שאין רשות לרבו לומר לעבדו אי איפשי שתימנה על הפסח שלי או שלא להימנות כלל על הפסח לפי שהעבד חייב בפסח כמו האשה אבל אומר לו אי איפשי שתימנה על זה אלא על זה ולפיכך עבד של שני שותפין שכל אחד ואחד אומר לו אי איפשי שתימנה אלא על זה שלי לא יאכל משל שניהן:

פעמים. מצינו שהעבד נמנה על שלשה פסחים כאחת כלומר בחג הפסח אחד כדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהוא עבד של שני שותפים והמנה אותו כל אחד ואחד על פסחו והדין הוא שלא יאכל משל שניהן אם כן צריך הוא להימנות על פסח של אחר או שיתרצו שניהן לאחד מהן שיהא נמנה על פסח שלו ואם אחר כך שיחררו אחד מהן חלקו והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין ואינו יכול לאכול משל רבו צריך הוא להימנות על פסח אחר ואם שיחררו שניהן אח"כ אינו יכול לאכול מזה האחר שנמנה עליו כשהיה חציו עבד ועכשיו הוא ישראל גמור צריך הוא עוד להימנות על פסח אחר:

שמואל בר אבא. מיבעיא ליה בכה"ג מהו שיאכל משלשתן וכלומר מאחד משלשתן אמר לו ר' יוסי מאי תיבעי לך אם אתה אומר שלא יאכל העבד מכל שלשתן ומשום דמספקא לך דאיפשר שזה הנמנה על שני פסחים ואין ידוע איזה מהן נשחט ראשון מעתה לא ימנה העבד על הפסח כלל דשמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה שהוא מצד שעתה הקדש פסול לקהל שהיה עבד ועכשיו הוא בעבודה של כל ישראל שראוין להביא קרבנותיהם וה"ז מעורב ותאמר בו שג"כ לא יאכל מהפסח שהמנוהו עליו בתמיה אלא ע"כ דלא חיישינן לכך ובגוונא דלעיל יאכל הוא מפסח האחרון שנמנה עליו:

הרב מהו שיצא בהקדש העבד. שהקדיש והפריש בשבילו:

ולאו מתניתא היא. לקמן האומר לעבדו וכו' ומאי תיבעי ליה:

מתניתא מדעת רבו. דהאומר לעבדו קתני ומה צריכה ליה לר' זעירא שלא מדעת רבו ומעצמו הפריש בשביל רבו אם יוצא הוא בהקדשו:

חציו עבד וכו'. איידי דאיירי ביה במתני' מייתי להא דר' חייא בשם רבי יוחנן בגיטין פ"ד בהלכה ה' דקאמר התם מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש אשה ביום של מריה אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו ומייתי ראיה התם דלא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושיו ודכוותה גירש אין חוששין לגירושיו והיכי משכחת לה לגירושין הא אין לו קידישין אלא על כרחך דה"ק קידש אשה ביום של רבו אין חוששין לקידושיו אבל ביום של עצמו חוששין לקידושיו ודכותה אם גירש למחר ביום של רבו אין חוששין לגירושיו:

שמואל. פליג אגירושין שאם קידש ביום של עצמו דלכ"ע חוששין לקידושיו אם אח"כ גירש אפי' ביום של רבי חוששין לגירושין לחומרא שתהא פסולה לכהונה דהא מיהת חציו ישראל הוא ומצד בן חורין שלו חיילא שם גרושה עליה:

אתיא דשמואל כר' יהודה. דפ' אלו הן הנחנקין דתנינן תמן גבי הגונב נפש מישראל גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב דמישראל קרינן ביה לחומרא והיינו נמי דשמואל:

מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. סתם ולא פירש לו הלכך עליה דידיה סמיך:

ואם שחט גדי יאכל. אע"פ שרגיל תמיד בטלה וכן אם שחט טלה יאכל אע"פ שהיה רגיל בגדי:

שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. בבבלי מוקי לה דמתני' במלך או מלכה מיירי שאמרו לעבדיהם כך ולפיכך שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון משום שלום מלכות שלא יקצפו על עבדיהם ויהרגום א"נ משום שהן סומכין על עבדיהן ואינן מקפידים אם גדי אם טלה אבל אינשי דעלמא דליכא חששא דנפשות משום שלום וכן מקפידין הן על סעודתן לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני ויצאו שניהן לבית השריפה לפי שאין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול מאיזה מהן שירצה ומשום דבמידי דאורייתא אין ברירה וכי בעי למיכל מהא דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה:

שכח מה אמר לו רבו. שפירש לו רבו איזה מהן והוא שכח:

גדי שלו וטלה שלי. התם פריך מה שקנה העבד קנה רבו ושניהן הן של רבו וקאמר שהולך אצל הרועה שרגיל רבו אצלו. וניחא ליה בתקנתא דרביה ונותן לו הרועה גדי וטלה ויאמר לו שחוט שניהן כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך ואחד מהן שלך על מנת שאין לרבך בו כלום ואח"כ יכול לומר העבד אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי וכו':

שכח רבו מה אמר לו. אין כאן תקנה ושניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ודוקא ששכח אחר הזריקה דזריקה מעלייתא הואי חדא אהאי וחדא אהאי וקמי שמיא גלייא אבל אם שכח קודם הזריקה חייבין לעשות פסח שני:

גמ' תני ר' חייה וכו' בתוספתא פ"ז והובא בהלכה דלעיל:

דר' נתן היא. הא דקתני ופטורין מלעשות פ"ש כר' נתן היא דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה דאין אכילת פסח מעכבת כדתני בתוספתא פ"ז והבאתי בפרק דלעיל בהלכה ה' ולדידיה אפי' נולד הספק קודם השחיטה ולא חזי לאכילה מספיקא אפ"ה יזרוק הדם ויוצאין בו:

תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה. ולא צריכת לדחוק ולאוקמי כר' נתן דמכיון דבשעת שחיטה אכתי הוי ידע איזה מהן פסחו אפי' רבנן מודו דפטור מלעשות פסח שני:

אמר ר' חזקיה מתיב חד מן רבנן. ואית דאמרין הוא בעצמו הוה דמותיב על הא דשמיע ליה מר' בא בר ממל והא קתני ברישא שכח מה אמר לו רבו ישחוט וכו'. כצ"ל אלמא דהספק נולד קודם השחיטה ורישא וסיפא בחד גוונא הוא דאיירי:

הפריש פסחו עד שלא נתגייר. שהיה בדעתו להתגייר קודם הפסח והפריש פסחו שיביא לאחר שיתגייר ונתגייר:

צריך. כל אחד מאלו צריך הוא להימנות על פסח אחר דהשתא כגברא אחרינא הוא ולא עלה לו זה שהפרישו מקודם:

כל הספקות דר' נתן אינון. כל מקום ששנינו באיזה ספק פטור מלעשות פסח שני כגוונא דמתני' וכיוצא בו אליבא דר' נתן הן דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה:

חוץ מן הזורק וכו'. שהן באין לכפרה וספק נעשה הזריקה בהכשר או לא כגון שזרקו בין השמשות שהות ספק יום ספק לילה בזה הכל מודים שנעשה כספק כפרה וספק כפרה כיפר וא"צ להביא קרבן אחר:

מתני' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. לא אמר כן אלא כדי לזרזן במצות וכדי שכל אחד יזדרז להיות ראשון ומיהת המנה את כולן עליו אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון והוא יזכה את אחיו עמו לפיכך כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו וכו' ומזכה את אחיו עמו:

לעולם אין נמנין עליו. הרבה אלא עד שיהא בו כזית וכו' ובנוסחת הבבלי לעולם נמנין עליו וכו' והיינו הך:

ר"ש אומר וכו'. בנמנין הכל מודים שעד שישחוט הוא שנמנין דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה כתיב מחיותיה דשה ור"ש סבר מהויותה דשה עד שיזרוק הדם שהוא הויה שלו ואין הלכה כר"ש:

גמ' אמר ר' יוחנן לית כאן הריני שוחט. אינו בדין למיתני הריני שוחט. דהא דתני ומזכה את אחיו עמו ואם שחט על אחד מהן שוב אין נמנין האחרים עמו דהא לכ"ע אחר שנשחט אין נמנין עליו אלא הריני מפריש קאמר:

ולמה תנינתה הריני שוחט. ויאמר התנא כך הריני פרוש בשביל לזרזו כלומר דקמשמע לן דכוונתו היה בשביל לזרזו לכל אחד ואחד מהן ויסבור שאינו שוחט אלא בשבילו אבל לעולם הימנה את כולן קודם השחיטה כדפרישית במתני':

תנאי ב"ד הוא. בממנה לאחר על פסחו קאמר. וזה נותן לי מעות בשביל חלקו תנאי ב"ד היא בתחלה על כך שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו שיהא ליקח בהן פסח וזה ממנה אותו על שלו ומקבל ממנו מעות והמעות יוצאין לחולין מאיליהן שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן שיהו המעות שמקבל ממי שהוא נמנה על פסחו יוצאין לחולין ולקמיה מפרש לה:

מה. מאי האי דקאמר המעות יוצאין לחולין והיכי מתפרשא:

יוצא לחולין. וחוזר וקדש כלומר מי נימא דה"ק יוצא לחולין מצד זה הנמנה דהוי כאלו קנה טלה לפסח במעותיו שהמעות הן חולין ביד המוכר אבל מצד הממנה חוזר וקדשו המעות שהרי ניתן לו חלק מפסחו שהקדיש ואין הקדש חל על הקדש שאלו היה נותן לו בהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהן שיצאו לחולין ולפיכך בדין היא שהמעות חוזרין להיות קדש ביד הממנה כדהוו קדש ואינו יכול להוציאן אלא לדבר שבקדושה:

או לכך הקדישו בשעה ראשונה. או דנימא שזה הקדיש פסחו משעה ראשונה ע"מ כך שאם יבא אחד להימנות על פסחו בעד מעותיו שיצאו לחולין ויכול להשתמש בהן למה שירצה:

מה נפיק מביניהון. ומה נ"מ איכא עוד אם כך הדין או כך:

הפריש מאה מנה וכו'. הא נמי איכא בינייהו אם זה הפריש מעות הרבה לפסחו זה הממנה נתרצה בהחצי ממה שהפריש והשאר נשארו בידו והשתא אין תימר שיוצאין לחולין מצד הנמנה אלא כשהן באין ליד הממנה חוזרין להיות קדש ומשום שהוא מקבל אותן בעד הקדש וכדלעיל א"כ אין לך הקדש אלא אותו החצי שקיבל בעד פסחו בלבד והשאר שנשארו ביד הנמנה חולין הן שזהו כמי שמפריש הרבה לפסחו כסבור היה שהיא ביוקר ונזדמן לו לקנותו בפחות שהמעות היתרין הן חולין:

אין תימר לכך הקדישו וכו'. אבל אם תאמר שהמעות שמקבל הממנה נעשו חולין לגמרי ומטעמא אחרינא משום שלכך הקדישו לפסחו משעה ראשונה שמה שיקבל מהנמנה על פסחו שיהא חולין ולא מטעמא של צד הנמנה א"כ שאר המעות שנשארו בידו הקדש הן וצריך הנמנה ליקח בהן איזה דבר לקדושה שהרי הוא הפריש את הכל לקדש ואותן המעות שקיבל הממנה ויוצאין לחולין אין זה אלא מחמת תנאי הממנה משעה ראשונה:

ר' יעקב וכו' בעי. הקשה על זה היכי ס"ד לימר שהמעות הנשארים ביד הנמנה יהו קדש הגע עצמך שזה הימנה אותו על חנם ולא קיבל ממנו כלום מה אית לך למימר ביה וכי סלקא דעתך שאף על פי כן המעות שהפריש קדש הן הלא לא הפרישן אלא בשביל לקנות פסח ועכשיו שא"צ להן ממילא חולין הן וה"ה בחצי המעות שנשארו בידו דודאי חולין הן:

יוצא לחולין וחוזר וקדש. השתא מהדר לעיקר הבעיא דמעיקרא דנהי דנסתר הנ"מ דבעי למימר דבחצי המעות שנשארו אצל הנמנה נמי איכא בינייהו דהני ספיקי דהבעיא וכדסתר לה ר' יעקב מ"מ עיקר הבעיא במקומה עומדת אם אותן המעות שמקבל הממנה יוצאין לחולין מצד הנמנה וחוזרין להיות קודש ביד הממנה או לא:

מיליהון דרבנן. דלקמן אמר שאין יוצאין לחולין וחוזר להיות קודש אלא דנפקי לגמרי לחולין ויכול הממנה לקנות בהן מה שירצו כדפשיט ליה לקמן מהאי מתניתין דתמורה:

תמן תנינן. דתנינן תמן בפ"ו דתמורה גבי אתנן זונה נתן לה כספים הרי אלו מותרין לקנות מהן בהמה לקרבן יינות ושמנים וכו' אסור וקתני התם בסיפא נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרין כדמפרש התם טעמא משום דכתיב לכל נדר פרט לזה שכבר נדור הוא ומוקי לה רשב"ל בממנה אותה על פסחו ועל חגיגתו ומשום דקשיא ליה למה לי קרא תיפוק ליה שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הלכך מוקי לה דאיירי בממנה הזונה על פסחו או על חגיגתו והא קמ"ל שרשות בידו להמנות על פסחו והמעות שמקבל חולין הן ומהו דתימא ה"א ליחול עליה איסור אתנן קמ"ל:

הדא אמרה וכו'. והשתא תיפשוט מינה שהמעות יוצאין לחולין לגמרי ויכול לעשות בהן מה שירצה דאין תימר שהוא יוצא לחולין וחוזר להיות קודש ביד הממנה יהו אסורין משום אתנן בתמיה הרי קדש הן והדרא קושיא לדוכתה מאי קמ"ל אלא ע"כ שיוצאין לחולין לגמרי והיא גופה קמ"ל וכדאמרן:

פתר לה כשלא יכנס לתוך ידו כלום. כלומר דדחי לה הש"ס דמהא לא תפשוט דפתר לה בעל הבעיא דלא תוקמי להאי דתמורה כדרשב"ל אלא דהכא מיירי בענין אחר ושנתן לה מוקדשין דקאמר היינו שהקריב בשבילה קרבנה שהיא חייבת דטעמא הויא משום דזה הוא כמי שלא נכנס לתוך ידה כלום ועל מה יהא חל האתנן והא הוא דקמ"ל דאין זה אלא כפורע חובו של חבירו דקיי"ל כחנן בפ' שני דייני גזרות שאיבד את מעותיו ומותרין הן להקריב בשבילה:

תדע לך. דהאי טעמא מילתא היא דהא תנינן תמן בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו תורם תרומתו וכו' ומקריב עליו קיני זבים קיני זבות ויולדת ואמאי הא קא מהני ליה אלא לאו דטעמא משום שזה הוא כמו בשלא נכנס לתוך ידו כלום שאין המודר מקבל ממנו כלום ופורע חובו הוא ואין זה אלא אברוחי ארי בעלמא ולא מיחשבה הנאה ואוף הכא טעמא דכמו בשלא נכנס לתוך ידה כלום והא הוא דקמ"ל מתני' דתמורה ולא צריכין לאוקמתא דרשב"ל דתידוק מינה לפשוט הבעיא דלעיל:

איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל וכו'. גרסינן להא לקמן בפרק משילין על המתני' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' ופליגי בפירושא דמתני' דקתני לא מקדישין וכרבנן דקסרין דמפרישין להון לפלוגתייהו ולא כדר' יעקב דקאמר סתם חד אמר וכו' אלא ר' יוחנן הוא דס"ל דמקדישין בתחלה בי"ט והיינו באותן חובות הקבוע להן זמן היום דאותן מקדישין ומתני' דקתני לא מקדישין בחובות שאין קבוע להם זמן היום:

ר"ש בן לקיש אמר. אף אותן שקבוע להן זמן אין מקדישין בתחלה בי"ט דמתני' סתמא קתני:

אית תניי תני הולך וכו'. גבי ע"פ שחל להיות בשבת דתנינן בריש פ' שואל אדם וכו' מניח טליתו אצלו ועושה פסחו ועושה עמו חשבון לאחר י"ט ואיכא ברייתא דתני עלה הולך אצל מוכרי טלאים אפי' לא הוקדש מקודם ונוטל אחד מהן ומקדישו וכמ"ד מקדיש בשבת ובי"ט חובות הקבוע להן זמן היום ואיכא תנא דתני הולך לו אצל מוכרי פסחים שכבר הוקדשו מאתמול וכמ"ד דאף אותם אין מקדישין וקמ"ל דנמי פלוגתא דתנאי היא:

הדא אמרה אינו יוצא לחולין וחוזר וקידש. כלומר לרשב"ל דס"ל דאפי' בחובות הקבוע להן זמן אין מקדישין א"כ תפשוט הבעיא דלעיל אליביה בהממנה על פסחו אם המעות יוצאין לחולין לגמרי או שהן חוזרין להיות קודש ביד הממנה שאם הוא ע"פ שחל להיות בשבת דהשתא אין תימר שהמעות יוצאין לחולין וחוזרין להיות קודש א"כ משום מקדיש ותנינן אין מקדישין בשבת והאי מילתא דר' אושעיה דלעיל תנאי ב"ד הוא וכו' סתמא מיתניא ומשמע דבין בחול בין בשבת איירי. א"נ דאפי' לר' יוחנן קאמר דאיכא למיפשט הבעיא דלעיל שהרי מה שחוזרין המעות להיות קדש ביד הממנה אינו לחובות הקבוע להם זמן דכבר יש לו פסח אלא ליקח בהן קדש אחר ולכ"ע אין מקדישין והיינו דקאמר לעיל מיליהון דרבנן אמר שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאף לר"י הוא כן:

ר' חנניה ור' מנא. פליגי נמי בפירושא דמתני' דמשילין דקתני אין מקדישין חד אמר במקדיש למחר איירי אבל במקדיש לחוב הקבוע לו זמן היום מותר וכדר' יוחנן ואידך אמר במקדיש לבדק הבית איירי המתני' אבל לקדשי המזבח מותר ואפי' למחר:

אמר ר' שמי ואפי' כמאן דאמר במקדיש בעזרה וכו'. כלו' אפי' למ"ד במקדיש סתם איירי ואף קדשי מזבח בכלל בעזרה מקדיש הוא שהרי אינו אלא משום שבות דמיחזי כמקח וממכר וכל משום שבות התירו במקדש ומתני' דקתני אין מקדישין חוץ לעזרה מיירי:

מנין שהן נמנין. אמתני' דקתני נמנין ומושכין עד שישחט קאי מנין שהן נמנין קודם שחיטה ת"ל במכסת נפשות והדר כתיב תכוסו ולשון שחיטה הוא כדאמרינן לעיל בפ' תמיד נשחט בהלכה ג' לשון סורסי הוא כאדם האומר כוס לי טלה זה:

מנין שהן ממנין. כלומר שמושכין אלו מזה וממנין לאחרים עליו ומניין שזה ג"כ עד שישחט:

נאמר כאן שה. תכוסו על השה וזה נאמר אף לפסח דורות ונאמר במצרים שה בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וזה בפסח מצרים דווקא שאין פסח דירות מקחו בעשור מה שה וכו' חי ולא שחוט אף שה שנאמר כאן גבי מושכין כשהוא חי ולא כשהוא שחוט:

מ"ט דר"ש. דקאמר מושכין ממנו עד שיזרק הדם:

אלו מתו. מקצת הבעלים בין שחיטה לזריקה שמא אין הבעלים הנשארים מתכפרים בו א"כ מה בין מתו מקצתן מה בין משכו הבעלים מקצתן ממנו שעד שלא נזרק הדם יכולין אלו למשוך ואלו הנשארים מתכפרים בו:

מתני' הממנה אחרי' עמו על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת בני החבורה:

רשאין ליתן לו את שלו. לפי שיכולין לומר לו אין אנו מתרצים להיות כל הדיעות האלו בחבורה עמנו ונותנין לו את שלו והוא אוכל משלו עם הנמנין שלו והן אוכלין משלהן שהרי הפסח נאכל הוא בשתי חבורות:

גמ' בני חבורה וכו'. תוספתא היא בפ"ז:

שהיו ידיו של אחד מהן יפות. שהיה אוכל הרבה ולישנא מעליא נקט:

לא סוף דבר פסח. ולאו דוקא גבי פסח שיכולין לעשות כן דאמרי ליה כי קבלינוך מעיקרא לתיקוני זיבחא שלא יבא לידי נותר אבל סבורין היינו שמאכלך כשאר בני אדם:

אלא אפילו עשו סינבל. בשאר ימות השנה עשו ביניהן צוותא אחת לאכול ביחד רשאין וכו':

אם היו מכירין אותו. מקודם שידיו יפות אם כן לכך התנו עמו משעה ראשונה וסברי וקבלי עליה ואין יכולין לומר לו טול חלקך ואכול לעצמך:

ר"ה אמר הפריש פסחו וכו' אין אחר נמנה עמו. אע"פ שאח"כ רוצה לחזור בו ולימנות אחר עמו מפני שבשעת הפרשה לא היה דעתו אלא שיהא לו לבדו:

הפרישו סתם. שלא אמר אלא הריני מפריש זה לפסח:

כל מה שיבואו מינוייו הם. ואפי' הוא עצמו יכול לימשך ידו ממנו וא"צ שישארו מן הנמנין בתחלה עליו אלא כל הרוצה לבא ולהמנות עליו הרי זה מינוייו:

מתניתא אמרה כן. בתמיה וכי כך שנינו בבריית' דהתוספתא בפ"ז דדרשינן ואם ימעט הבית מלמד שהן מתמעטין והולכין והועתקה כאן בטעות וה"ג בתוספתא שם לעולם נמשכין והולכין ובלבד שנשתייר אחד מבני חבורה הראשונה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר בין מן חבורה הראשונה בין מחבורה אחרונה ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא שמעינן מיהת דלא פליגי אלא אם צריך שישתייר אחד מהחבורה הראשונה עליו ולר' יוסי מיהת צריך שאחר שנמשכו החבורה הראשונה והניחו א' מהם ונמנו עליו חבורה שנייה אע"פ שזה הנשאר בתחלה מהראשונה יכול הוא עכשיו ג"כ למשוך ממנו שהרי יש כאן מנויין אחרים עליו מ"מ כשירצו אף אלו השניים להמשך ממנו צריך שישאר אחד מהן עליו שלא יניחו להפסח כמות שהוא מבלתי מנויין והך ברייתא ע"כ בהפרישו סתם איירי שאם היה איזה תנאי בשעת הפרשה לאו הוו פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי שהכל הולך אחר התנאי של שעת הפרשה והשתא קשיא לרב הונא כדמסיק ואזיל:

אין תימר וכו'. שאם תאמר בהפרישו סתם כל מי שיבא להימנות עליו ה"ז מינוייו א"כ הן הן חבורה הראשונה הן הן השנייה דמה לי אלו ומה לי אלו ואפי' לא נשתייר שום אחד מהן הא אמרת כל מי שיבואו מינוייו הן:

מה נפיק מביניהון. מה איכא עוד נ"מ מבינייהו דרב הונא ור' זעירא:

הפריש פסחו. סתם ומשך ידו ממנו ואח"כ נמנה אחר עליו על דעתי' דרב הונא כשר דהא לדידיה ע"כ לא ס"ל כהאי דר' יוסי בהתוספתא או דלא שמיע ליה דהא כל מי שיבואו מינוייו הן קאמר ולדעתיה דר' זעירא פסול משום שכשמשך ידו ממנו הניחו להפסח כמות שהוא וכר' יוסי נמי פסול:

על דעתה דרב הונא וכו'. ועוד איכא בינייהו דלרב הונא משכחת לה שיהא נקרא הקדש יחיד שזה מושך ידו ממנו ואח"כ נמנה האחר עליו וקיי"ל בריש פ"ב דתמורה שהקדש יחיד הוא עושה תמורה אבל לר' זעירא אין לזה למשוך ידו ממנו עד שימנה האחר בתחלה עליו וה"ז עכשיו כהקדש שותפין ואין הקדש שותפין עושה תמורה כדתנינן שם:

רב הונא אמר אם יש כזית לכל אחד ואחד כשר. דס"ל הואיל ונמנו עליו מאה כאחת צריך שיהא בו כזית לכל אחד ואחד מן המאה ואם לאו אע"פ שיש כזית לפחות ממאה לכל אחד ואחד פסול ור' זעירא ס"ל עד מקום שיש כזית וכו' כלומר בתר הנמנין עליו בראשונה אזלינן ועד מקום שיהא בו כזית לכלי אחד ואחד כשר ותני בהדיא בברייתא כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו וכו'. ואם מאה נמנו עליו כאחת נמי הדין כן שמשערין עד שיהא כזית לכל אחד וא' ולהם הוא כשר והשאר צריכין להמנות על פסח אחר ואין הפסח נפסל בשביל שאין בו כזית לכל אחד הנמנין עליו כאחת:

מתני' זב שראה שתי ראיות. שטמא הוא טומאת שבעה ואינו צריך קרבן:

שוחטין עליו בשביעי. לאחר שטבל דכשיערי' שמשו חזי למיכל לאורתא ואם אחר שנזרק הדם ראה עוד ראייה אחת פטור הוא מלעשות פסח שני מפני שבשעת זריקה ראוי היה לאכול לערב אבל טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד נדחה הוא לפסח שני אע"ג דחזי הוא למיכל לאורתא דנלמד זה מן הכתוב דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וביום ההוא למה לי אלא ללמד ששביעי שלהן חל להיות בע"פ וביום ההוא דאינן יכולין לעשות הפסח ואעפ"י שטבלו והוזה עליהן אבל אם היה למחר היו יכולין לעשות והן שאלו אי מהני להו מה שטבלו ויכולין לשחוט עליהן לאכול לערב או לא וזה מדוייק מדשאלו ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם והא כבר כתיב שהיו טמאים לנפש אדם וידוע היה אלא ששאלו כמסתפקים ואמרו אמת שאנחנו היינו טמאים לנפש אדם אבל כבר טבלנו ואם כן למה נגרע לבלתי הקריב משארי טבול יום שיכולין לאכול לערב או דילמא שאני טבולי יום דטומאת מת ואמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם לכם דייקא הואיל ואתם טבולי יום דמת ואם יכולין לשחוט עליכם לאכול לערב ואמר רחמנא ידחו לפסח שני:

ראה שלש. ולא חזי למיכל עד דמיית כפרה שוחטין עליו בשמיני שלו שחל בע"פ אפי' עדיין לא הקריב כפרתו והוא שנתן קרבנותיו לב"ד דליכא למיחש דילמא פשע שחזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות:

שומרת יום כנגד יום. היא הרואה בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהן נקראין ימי זיבה ואם היא רואה בהן יום א' שומרת היא לספור ביום המחרת אם תראה עוד ושוחטין עליה ביום השני דכיון שכפרה מקצת היום מותרת היא לטבול ושוחטין עליה ואע"פ שמחוסרת הערב שמש דשמשא ממילא ערבא:

והזבה. שראתה ג' ימים רצופין בתוך הי"א יום היא זבה גמורה וצריכה שבעה נקיים ולהביא קרבן בח' שוחטין עליה בח' כדין הזב ותבא כפרתה עד שתחשך ותאכל:

גמ' תני רבי חייה נדה שוחטין עליה בשמיני. כלומר בשמיני אין בז' לא משום דנדה צריכה לטבול בלילה לאורתא דז' ועד דעבדא הערב שמש בשמיני לא חזיא למיכל:

הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום ז' שלו. כלומר אע"פ שטמא שבעה כהנדה עצמה מ"מ יכול לטבול ביום השביעי ולהטהר דקיי"ל כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה וקמ"ל דלענין טבילה אין בועל נדה כנדה:

מתני' האונן. כל זמן שלא נקבר המת וכן לאחר שנקבר כל אותו יום של המיתה קרוי אונן והלילה שלאחריו אין אנינות עליו אלא מדבריהם ולא העמידן דבריהם באונן במקום כרת גבי פסח ולפיכך שוחטין עליו דחזי למיכל לאורתא אחר שיטבול כדתנן לקמן בהלכה ח' ודוקא שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו מת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני:

והמפקח את הגל. שנפל על האדם ואין ידוע אם חי אם מת והוא חופר ומשליך האבנים לבקשו שוחטין עליו כל זמן שלא נודע שנטמא:

וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו'. שוחטין עליהן ועל כולן שאמרנו אין שוחטין עליהן בפני עצמן. אלא עם חבורת אחרים הוא ששוחטין עליהן:

שלא יביאו את הפסח לידי פסול. האונן שמא מתוך טירדתו יטמא למתו ומפקח את הגל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה והחבוש בבית האסורין אע"פ שהבטיחוהו להוציאו שמא לא יוציאו אותו ובבבלי מוקי להא דדווקא בחבוש בבית האסורי' של עכו"ם שאין שומרין הבטחחן אבל אם היה בבית האסורין של ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה שנשא או לשלם ממון אם הבטיחוהו להוציאו שוחטין עליו אפי' בפני עצמן דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואם הבית אסורין הוא בתוך ירושלי' אפי' הוא של עכו"ם שוחטין עליו בפני עצמו דאפשר דמעייל ליה לפסח לבית האסורים ואכיל ליה התם וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יכבד עליהם החולי והחולשה ולא יוכלו לאכול כזית:

לפיכך. הואיל ואין זה אלא משום חששא בעלמא ובשעת שחיטה וזריקה ראויין היו אף אם אירע להן פסול כמו שאמרנו פטורין הן מלעשות פסח שני:

חוץ מן המפקח בגל. ונמצא שמת הוא תחתיו שזה צריך לעשות פסח שני לפי שהיה טמא מתחלתו קודם שחיטה וזריקה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ודוקא שהיה גל עגול מבלי משך כלל כגון שהוא כמו עגול העמוד שבודאי האהיל עליו מתחלתו אבל אם היה גל ארוך ואפשר שבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא האהיל על הטומאה פטור הוא מלעשות פסח שני:

גמ' מתניתא. דקתני מי שהבטיחוהו להוציא מבית האסורים שוחטין עליו בשחבשוהו ישראל והבטיחוהו להוציאו שהן שומרין הבטחתן אבל בחבשוהו עכו"ם אשר פיהם דבר שוא וגו' ואין סומכין על הבטחתן:

בנתון בבית האסורין חוץ לירושלים. אבל אם הוא בתוך ירושלים אפי' לא הבטיחו להוציאו דינו כמו שהבטיחוהו ושוחטין עליהן שהרי יכולין להביא הפסח לבית האסורין ויאכלו שם:

בקדמיתא. מעיקרא הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו וכדאמר ר' יוחנן בשם ר' בנייה לקמן בסוף פרקין שהערל מקבל הזאה:

ולא הוינן אמרין כלום. עכשיו נודע לנו שלא אמרנו כלום וכדשמעינן מדתנא ר' סימון דלקמיה:

נאמר כאן במילת זכרים המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ונאמר להלן במילת עבדים ומלתה אותו אז יאכל בו מה אז שנאמר בעבד עד שיהא כשר בשעת אכילה שהרי אז יאכל בו כתיב וא"כ צריך שיהא ראוי לאכילה ואם נטמא כשהיה ערל אינו מקבל הזאה עד שימול דהכי משמע שהמילה היא מכשרתו מכל דבר המעכב אכילה כגון שהיה ג"כ טמא ולא נטהר אלא עד שעה שימול אף אז שנאמר במילת זכרים עד שיהא כשר בשעת שחיטה מכל דבר המעכב אכילה וכלומר שאף שמצינו שהערל משלח קרבנותיו ואם ימול אח"כ יכול לאכול לערב קמ"ל בפסח שאם היה טמא דבעינן שיטהר אחר שימול וקודם שחיטה ולאפוקי אם ירצה להטהר ולקבל הזאה כשהוא ערל:

פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם וכו'. אמתני' קאי דקתני וכולן אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל ומצינו לפעמים שהוא נעשה כיוצא בהם לפטור מפסח שני ופעמים שהן נעשים כיוצא בו לחייב בפסח שני כדמפר' ואזיל:

בגל ארוך. לפי שאני אומר נזרק הדם עליו עד שלא הגיע להאהיל על מקום הטומאה ומכיון דבשעת זריקה טהור היה פטור הוא מפסח שני:

פעמים שהן נעשין כיוצא בו בגל עגול. כלומר כיוצא בו בדינו בגל עגול שאז הוא חייב בפסח שני משום דמסתמא האהיל על הטומאה בתחילה ונטמא קודם הזריקה כך מצינו לפעמים שהן גם כן נעשין כיוצא בו וחייבין בפסח שני וכדמסיק כגון שאירע בהן פסול בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היו ראויין הן נעשין כיוצא בו בדינו אם היה הגל עגול:

מתני' אין שוחטין את הפסח על היחיד. בשביל היחיד לבדו דדריש מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך באחד כלומר ליחיד:

ור' יוסי מתיר. בבבלי קאמר דר' יוסי דריש ליה לזובח את הפסח בבמת יחיד ושאינו חייב אלא בשעת איסור הבמות דכתיב באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד:

אפי' חבורה של מאה וכו'. ר' יוסי קאמר לה כלומר דלא תליא מילתא אלא באכילה יחיד שיכול לאוכלו שוחטין עליו ואפי' חבורה של ק' ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי לענין דיעבד שאם שחט היחיד את הפסח לעצמו כשר והוא שיהא ראוי לאכול את כולו ומכל מקום משתדלין לכתחילה שלא ישחוט על יחיד שנאמר יעשו אותו:

ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטני'. כלומר חבורת נשים ועבדים אין עושין בחבורה אחת משום קלות ראש והרגל עבירה וכן חבורה אחת של עבדים וקטנים אין עושין משום פריצותא דמשכב זכור אבל עושין חבורה שכולה נשים ואפי' בפסח שני וכן עושין חבורה שכולה עבדים אבל קטנים עושין שיהיו מכלל בני החבורה ולא חבירה שכילה קטנים שאינן בני דעת:

גמ' טעמא דר' יודא וכו'. כדפרישית במתני':

מה מקיים ר' יוסי. להאי קרא דמיניה מפרש לטעמא דר' יהודה:

פתר לה וכו' דתני. בתוס' פ"ו דפליגי בהא דר' יהודה סבר היחיד מכריע את הצבור אם היו הטמאין יתר באחד על הטהורין הוי רוב ובא בטומאה ור"א בן מתיה ס"ל שאין היחיד מכריע אלא דוקא שנים דדריש מדכתיב באחד ע"י אחד וכדאמרינן לעיל בפ"ז בהלכה ו':

מודה ר' יודה שאם עבר וזרק את הדם על היחיד שהורצה דלא תוכל לזבוח כתיב ולא עוד אלא אם עבר ושחט על היחיד מתירין לו לכתחלה לזרוק:

מפני שהן מרבין בתיפלה. כדפרי' במתני':

תני בר קפרא. דעוד טעמא אחרינא איכא משום הפסח בעצמו שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון שאין משגיחין להזהר בו וזורקין זה לזה דרך בזיון:

מתוך שהן מקולקלין. שרגילין בקלקול אין מדקדקין בו כהוגן והם מביאין וכו' ולפעמים כשרוצין לדקדק ואינם יודעין על פי הדין פוסלין אותו בחנם:

מתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב. שאין אנינות בתורה אלא באותו יום שמת לו מת שנא' ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר ומדרבנן אסור ומתוך שנאסר עד הליל' בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה דשמא מחמת היסח הדעת נטמא והוא לא ידע ולפיכך טובל ומותר לאכול הפסח לערב שלא העמידו דבריהם בזה במקום כרת אבל לא בשאר קדשים שאין אכילתן אלא בעשה ואכלו אותם אשר כפר בהם והעמידו דבריהם במקום עשה:

השומע על מתו. ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ויום שמיעה אונן הוא ומדרבנן וכן המלקט וכו' כלומר שלקטו לו עצמות אביו ואמו שמתאבל עליהם כל אותו היום בלבד כדאמרינן בפ"ג דמ"ק טובל ואוכל בקדשים לערב שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם ואין תופש לילו עמו:

גר שנתגייר ע"פ. והיא צריך טבילה:

כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בערל עכו"ם שמל בי"ד דב"ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וטבלתי ואכלתי פסחי לערב השתא נמי אטבול ואוכל לערב ולא ידע דאשתקד עכו"ם הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה וב"ש סברי דלא גזרינן אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ד"ה טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:

גמ' מתניתא. דמחלק באונן בין פסח לקדשים בשנעשה אונן משעה ראשונה קודם השחיטה או בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היה ראוי הלכך בפסח דוקא הוא אוכל לערב לפי שלא העמידו דבריהם בו במקום כרת ובקדשים אינו אוכל לערב שהעמידו דבריהם במקום עשה וכדפרי' במתני':

אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה. והוא לאחר זריקה:

כבר הורצה. בזריקת הדם ואפי' בקדשים הוא אוכל לערב שהרי בשעת זריקה ראוי היה ואנינות לילה בלאו הכי אינה אלא מדבריהם לפיכך מותר הוא אף בקדשים:

ותני כן. דלד"ה אין אנינות לילה מן התורה לאסור באכילת קדשים כדלקמן:

איזו היא אנינה וכו'. גרסי' להא לקמן בפ"ב דסנהדרין בהלכה א':

משעת מיתה ועד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים ומשנקבר מותר דבקי רבי:

כל היום כולו. עד הלילה דין אונן יש לו:

אשכחת אמר קלת וחמרא וכו'. כשתמצא לומר לדבריהם איכא קולא וחומרא לדעתיה דרבי וכן לרבנן כדמפ' ואזיל:

מתו ונקבר בשעתו. מיד לדעתי' דרבי אינו אסור בקדשים אלא אותה שעה בלבד עד הקבורה ולדעתא דרבנן אסור כל היום כולו ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:

קלת על דרבנן וכו'. ומצינו איפכא דלרבנן הוא לקולא ולרבי הוא לחומרא כגון שלא נקבר עד לאחר ג' ימים לרבנן אסור כל אותו היום שמת ותו לא ולרבי אסור הוא עד לאחר שנקבר ביום הג':

תריהון אמרין. דלא היא אלא דבכה"ג אף רבי מודה לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום שמת בלבד ולא. פליג רבי אלא לקולא כשנקבר מיד באותו יום:

ותני כן. בברייתא דש"מ מדברי רבי דלא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה כדלקמן:

רבי אומר תדע לך וכו'. שהרי אמרו כאן אונן טובל ואוכל פסחו לטרב ומפני שאנינות לילה אינה אלא מדבריהם ובקדשים היא דאסור וכדפרישית:

והרי אנינות יום עשי אותה תורה. כלומר וש"מ מיהת מהמתניתין דאנינות היום עשו אותה מן התורה. והשתא אי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שאינו אונן מן התורה אלא מדבריהם בלבד שפיר הוא דנשמע ממתני' דאין אנינות לילה של יום המיתה אלא מדבריהם ויום המיתה שהוא מן התורה אינו תופס לילי עמו וא"כ היכא דאישתהי יום הקבורה שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם אינו תופס לילו כלל עמו ואפי' מדבריהם מותר דהכי ס"ל לרבנן וכן לרבי דמודה הוא וכדאמרן דלא פליג אלא לקולא היכא דנקבר מיד דס"ל לרבי שלאחר הקבורה אפי' ביום אינו אסור אלא מדרבנן וכן בלילו ורבנן כל אותו היום אסור מן התורה ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דאפי' היכא דיום קבורה אישתהי ס"ל לרבי נמי דאסור מן התורה עד שנקבר וא"כ תופס הוא לילו מיהת מדבריהם והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ"ע על כרחך דלרבי בדין הוא דתופס הוא לילו עמו מן התורה והיכי קאמר רבי גופי' דאנינו' לילה לעולם אינו אלא מדבריה' כדיליף מהמתני' הא לדידיה אפי' לערב בדין הוא שלא יאכל פסחו אלא ודאי דמודה רבי היכא דאישתהי וניחא המתני' נמי לדידיה וכדאמרן:

תיפתר בשנקבר עם דמדומי חמת ולית ש"מ כלום. כלומר דר' יוסי בר בון דחי להאי הוכחה דלעולם אימא לך דרבי ס"ל אפילו היכא דאישתהי יום הקבורה אסור הוא וכן תופס לילו עמו והכל מדרבנן כדס"ל לעולם לאחר קבורה אינו אסור אלא מדרבנן ודקשיא לך מאי דאמר רבי תדע לך וכו' לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס"ל לרבי דאין אנינות בלילה מן התורה ואפילו בליל של יום המיתה. לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה והכי קאמר רבי אין אנינות בלילה זו מדברי תורה מאחר שאינו לילה של יום המיתה. וקמשמע לן דאף על גב דיום הקבורה הוא אפ"ה אינו אלא מדרבנן ולהמתני' מוקי לה נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל של י"ד ונקבר על ידי עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא לילה של יום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר הרבותא דקמ"ל דל"ת דהואיל ויום הקבורה כיום המיתה הוא אליבא דרבי הלילה שלאחריו נמי ליתסר בפסח הלכך קמ"ל דמכיון דביום גופיה לאחר הקבורה מדרבנן הוא אוכל הוא בלילה ולעולם פליג הוא רבי ביום הקבורה אפילו היכי דאישתהי וס"ל דמיהת מדרבנן אסור ותופס ג"כ לילו עמו. אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה נופל אלא על המת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה:

והכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. ועל יאור מצרים נאמר וכתיב ואנו:

כיני מתניתא. כן מיבעי ליה למיתני שאין אנינות טומאה לענין שאינו אוכל בקדשים כדין אינן וכדלעיל אלא למת בלבד. וכלומר לפניו ביום המיתה ולאפוקי יום שמועה קרובה וליקוט עצמות שאין דינם כיום המיתה כדקתני במתניתין וגרסינן להא נמי בפ"ג דהוריות בהלכה ג':

תני יום שמועה. בתוך שלשים דינו כיום קבורה לכל אלו לקרוע וכו' אבל לענין לאכול בקדשים דינו כלוקט עצמות וטובל ואוכל בקדשים לערב וקס"ד דקאמר ולקדשי' הרי הן כלוקט עצמות ואוכל בקדשים אף באותו יום והלכך מתמה וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים מיד בתמיה:

תיפתר שנקבר משחשכה. כלומר שנלקטו עצמות והקבורה היתה משחשיכה וזה וזה וכו':

וקבורה אוכלת בקדשים. בתמיה אם נקברו העצמות משחשיכה וכי מותר לאכול בקדשים לערב והרי זה כאותו יום עצמו:

תרתיהון בשמועה. כלומר אלא הא דקאמר זה וזה אוכלין בקדשים שתיהן בשמועה איירי ששמע שמת לו מת מאתמול וכן ששמע שנתלקטו בשבילי עצמות קרוביו מאתמול דבשניהן הדין דטובל ואוכל בקדשים ולא כדמוקי רב חסדא:

תני המעביר ארון וכו'. גרסינן להא בפ"ק דמ"ק וכן בפ' נגמר הדין בהלכה ט':

אין בו משום ליקוט עצמות. לענין שיהא צריך להתאבל כל היום כדין ליקוט עצמות ומשום דמעבירו בארון ממקום זה לקברו במקום אחר אין זה כליקוט עצמות ממש:

הדא דאת אמר בארון של אבן. והתם גריס שיש משום דמתקיים הרבה אבל בארון של עץ מכיון דעשוי לירקב ה"ז כמלקט עצמות לקברן במקום אחר ומתאבל עליהן:

ר' יוסי פליג ואפי' בארון של עץ וכו' המעבירין באפיקריסין בסדין ובחלוק ממקום למקום. ובהא דאבתרה נשתבשה ונסתרסה הגי' בכאן והעיקר כדגריס במ"ק שם דעלה דקאמר איזהו ליקוט עצמות וכו' ממקום למקום גריס ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתעכל הבשר אלמא דאין דין ליקוט העצמות אלא במלקט העצמות עצמן עצם עצם ולא במעבירין הכל ביחד בהארון:

ר' חגיי בשם ר' זעירא ליקוט עצמות כשמוען. והשתא ס"ד דה"ק דיום שמועה של ליקוט עצמות ואפי' שמע למחר ג"כ מתאבל עליהן וליקוט עצמות כשמוען דקאמר כלומר דחד דינא אית להו והלכך מייתי הברייתא דהא לא קתני הכי דהא תני אין שמועה ללקוט עצמות וקאמר ר' חגיי דהא דקתני אין שמועה לליקוט עצמות והוא ששמע למחר דבזה אין מתאבל עליהן אבל אם שמע בו ביום שנתלקטו יש שמועה לליקוט עצמות והיינו דקאמינא ליקוט עצמות כשמוען כלו' כדין ליקוט עצמות בפניו כך דין שמוען בו ביום ומתאבל עליהן:

ויש שיעור. אם יש שיעור לליקוט עצמות ועד כמה יהיו שצריך להתאבל עליהן:

תנא ניקומכי. שם חכם:

אין שיעור לליקוט עצמות. ואפי' כל שהוא מתאבל עליהן כהדא אדלעיל קאי דפליגי ר' אחא ור' אסי במעבירן בארון של עץ והורי ר' מנא לר' הלל דכיפרא לענין לקרוע ולהתאבל כר' אחא ולחומרא:

ושלא להטמאות כר' יוסי. ולענין שלא להטמאות להן אם הוא כהן דקיי"ל לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר הורי נמי לחומרא שלא להטמאות דבארון של עץ נתחסר הוא וכר' יוסי דקאמר היינו אפי' כר' יוסי דאף ר' יוסי לא קאמר דבארון של עץ לא הוי כליקוט עצמות אלא לקולא שא"צ לקרוע ולהתאבל עליהן אבל לחומרא מודה הוא שאינו מטמא להן:

מה שהן אומרין בבית הכנסת. כך היה מנהגן להתאסף בבית הכנסת ולומר ברכת האבלים:

מה שהן אומרין בשורה. כשעומדין לנחמו:

קילוסין. שבח להקב"ה שהוא ממית ומחיה וכיוצא בהן מדברי כבושין:

מה טעמון דב"ש. במתני' דסברי טובל ואוכל פסחו לערב א"צ הזאה שלישי ושביעי דדרשי מדכתיב גבי הבאים ממלחמת מדין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו' תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם והאי אתם בתרא מיותר הוא אלא דלא קאי להקיש שביכם לאתם בכל הענין ובא ללמד על בתחלה מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית שלא היו לאבותיכם דין ישראל עד שנכנסו לברית בהר סיני אף שביכם לא נטמאו עד שנכנסו לברית וא"כ מה שנטמא מקודם שנתגייר אינו טעון הזאה שלישי ושביעי וטובל כדין גר שמל ואוכל פסחו לערב וב"ה סברו דלגמרי אתקשו ואתם בא ללמד לדורות שגר שנתגייר טעון הזאה שלישי ושביעי:

ואינו מחוור. וקאמר הש"ס דהאי טעמא לב"ה אינו מחוור למאי דאמר ר' חייה וכו' דמודים ב"ה שאם עבר ולא הזה ושחט הפסח וזרק את הדם שהורצה ואוכל לערב ואי מהיקשא דקרא קא דרשי אמאי מודו דבדיעבד הורצה אלא דלאו בקראי פליגי וטעמייהו דב"ה משום גזירה דלשנה הבא הוא כדפרישית במתני':

נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח. כלומר דבנזיר אין חילוק בין שאר ימות השנה ובין בפסח ואיידי דקאמר לקמן בספק רה"י בפסח קאמר הכא ואינו בפסח:

וגרסינן לכל הא דלקמן בפ"ח דנזיר בסוף הלכה א' הנזיר מגלח על טומאה זו דספק טומאה ברה"י כודאי משוינן לה:

ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליה דתנינן תמן בסוף פ"ו דנזיר כל טומאה מן המת וכו'. וכיון דאין חייבין על ביאת המקדש בספק טומאה דרה"י אין הנזיר מגלח עליה:

הי דינו ספק. ואיזהו נקרא ספק:

ר' יוחנן אמר ראשה דפירקא. התם קאי כדאיירי ברישא דפירקא שם שני נזירין שאמר להן ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם:

ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא. כלומר מה דאיירינן בה הכא שאירע לו איזה ספק טומאה ברה"י אבל ההיא דרישא דפירקא ס"ל לר' הושעיה מכיון דאיכא תלתא זה האחד שראה ואנו שני נזירים כרבים חשיבי ולאו ספק טומאה ברה"י היא:

יחיד שנטמא ובספק רה"י. כלומר בספק טומאה שברה"י מה דינו בפסח:

ידחה לפסח שני. דספק טומאה ברה"י כודאית היא:

משלחין אותו לדרך רחוקה. כדי לפוטרו מפסח הואיל ואינה אלא ספק טומאה:

ואתייא. האי דר' יוחנן כהאי אידך דאמר ר' יוחנן בנטמא טומאת בית הפרס שהוא מדבריהם משלחין אותו לדרך רחוקה והכי נמי בספק טומאה ברה"י דהא דמחשבינן לה כטומאת ודאית מדבריהם הוא:

צבור וכו' יעשו בספקן. יעשו בספק טומאתן דהואיל והטומאה דחויה הוא בצבור אפי' נטמאו בספק יעשו בספקן:

ר' הושעיה רבה אמר יעשו בטומאה. וקאמר הש"ס דאף ר' הושעיה מודה שיעשו בספיקן יכלומר דלא תימא ר' הושעיה לקולא קאמר יעשו בטומאה ושאינם צריכים עוד להזהר מטומאה ודאית ומשום דלדידיה ספק טומאה ברה"י כודאי מיחשבא קמ"ל דלא היא דהא שמעינן לר' הושעיה גופיה דמחמיר הוא בכה"ג כדאשכחן לעיל בפ' כיצד צולין בהלכה ו' גבי צבור שנטמא א' מהן ואין ידוע איזהו ר"ז אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעיה יעשו בספיקן אלא לא קאמר כאן יעשו בטומאה אלא לחומרין לענין שהכל יעשו בטומאת ספק אפי' מיעוט הטהורין כדין פסח הבא בטומאה ודאית ואין יכולין לומר הרי אנו נדחין לפסח שני ומשום דקיי"ל שאין עושין פסח שני אלא א"כ בא הראשון בטהרה ואם בא הראשון בטומאה אין כאן פסח שני:

ישראל ערל מזין עליו. שמקבל הזאה לטהר מטומאתו אפי' כשהוא ערל שכן מצאנו וכו' בימי יהושע בפסח גלגל שהיו צריכין להזות עליהן שרובן טמאי מתים היו שנטמאו מאבותיהן במדבר וקבלו הזאתן כשהן ערלים דכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ובעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא וכדקאמר רב חסדא כמ"ד בי"א מלו ואם לא הזו עליהן כשהיו ערלים לא משכחת לה ד' ימים עד י"ד לחדש כמשפט בין הזאת ג' להזאת ז':

ברם כמ"ד בעשירי מלו. לא היו צריכין למנות להזיית ערלים שבעשירי מלו והזו עליהן הזאת שלישי ובי"ד הזאת שביעי:

אמר ר' אבין וכו'. פליג דאפי' כמ"ד בי"א מלו אין ראיה מכאן שמנו להזיית ערלים דס"ל דבאמת פסח הכא בטומאה הוה:

והוכשרו הזיותיו. וכמ"ד ערל מקבל הזאה:

איסטרוטיות. ישראלים ערלים שומרי שערים היו בירושלים ומלו בי"ד וטבלו ואכלו פסחיהן לערב וא"כ מקדים שמלו קבלו אותן:

הדרן עלך פרק האשה