מתני' מי שהיה טמא. בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו:

או בדרך רחוקה. ולא עשה את הראשון. שלא היה יכול להגיע לירושלים בזמן שחיטת הפסח:

יעשה את השני. מצות עשה עליו לעשות פסח שני בי"ד לחודש השני ופסח שני זה דוחה את השבת כמו הראשון:

שגג או נאנס וכו' יעשה את השני. צריך הוא לעשות את השני:

א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה. לענין עשיית פסח שני הואיל ושאר אונסין ג"כ עושין את השני אמאי אדכר רחמנא הני טפי מאונס אחרינא:

שאלו פטורין מן הכרת. טמא או בדרך רחוקה פטרן הכתוב מפסח ראשון ועיקר הכרת על פסח ראשון נאמר לפיכך אף אם לא עשו את השני ובמזיד פטורין הם שכבר נפטרו בפסח ראשון מן הכרת:

ואלו חייבין בהכרת. כשלא עשו פסח שני שהרי חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עיכבה אותן וכשהזידו ולא עשו השני חייבין הן בהכרת כדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה משמעות הכתוב כך הוא שאם לא הי' לו שום אונס בראשון ולא עשה הרי הוא בהכרת ואם אירע לו איזה אונס בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה וא"כ בראשון אינו מתחייב שהרי שגג או אנוס היה אלא אם הזיד ולא עשה גם את השני ה"ז מתחייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור:

גמ' טמא לנפש. כתיב בעשיית פסח שני:

אין לי וכו'. ת"ל איש איש ריבה אף לשאר אונסין או שוגגין לעשיית שני:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר' עקיבא דדריש בכל מקום לשונות כפולין לריבוי:

כרבי ישמעאל. דס"ל בכל מקום דברה תורה כלשון בני אדם יליף מבינייהו כדתני רבי ישמעאל לא טמא כהרי דרך רחוקה וכו'. כלומר שזה אינו עושה מחמת טומאה וזה מחמת שאינו יכול להגיע לירושלים הצד השוה שבהן שעושין את השני הואיל ולא עשו בראשון אף אני ארבה לאנוסין או שוגגין:

מזיד מנין. אם הזיד ולא עשה הראשון מנין שיש לו תקנה בשני:

והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל לעשות הפסח וגו'. ומדלא כתיב ואיש לרבות את המזיד בראשון וחדל לעשות גם בשני ונכרתה ואם עושה השני יש לו תקנה:

אנן תנינן. במתני' שגג או נאנס. ולא תני הזיד ותני ר' חייה שגג או נאנס או הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני:

מתניתא אמרה כן. ממתני' גופה שמעי' נמי דאף המזיד בכלל אף על גב דלא קתני בהדיא דהא קתני א"כ למה נאמר טמא וכו' אלא שאילו וכו' ומה אית לך חייב בהכרת לא המזיד שהרי שוגג או אונס גלא עשה הראשון ודאי פטור הוא אלא ע"כ דגם המזיד בכלל וקתני יעשה את השני:

טמא זיבה וכו' מנין. שאין עושין הראשון ונדחין לשני:

תלמוד לומר כי יהיה טמא ריבה כצ"ל וכך הוא במכילתא:

ואין צבור טמא נפש נדחה. אלא עושין הראשון בטומאה:

טמא זיבה וכו'. נדחין לפסח שני. כמ"ד נקמן שאף הצבור עושין פסח שני:

טומאת ע"ז. אם היה הצבור טמאין מחמת טומאת ע"ז עשו אותה כטמא זיבה וטמא צרעת ואין עושין הראשון ולהאי מ"ד דלעיל וכדלקמן עושין את השני:

ניתן לישראל לבנות בית הבחירה. תוספתא היא בפ"ח וכן הא דאבתרא שם. ולפי גי' הספרים שכתוב לפנינו מתיישב הא דהכא שפיר דאיידי דאיירי בטומאת ע"ז קאמר להא וכהאי דאמרי' בהאי תלמודא בפ"ג דע"ז בסוף הלכה ה' דגריס שם תני ר' ברוקי קומי ר' מנא. דדריש על קרא דאבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו. ופריך עלה התם ולא כן סברנן מימר דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה בית הבחירה איכן נבנה. כלומר דהא לעיל שם קאמר דדבר שיש בו רוח חיים והוא נעבד לע"ז אסור לגבוה וא"כ קל וחומר לדבר המחובר הנעבד שהוא אסור לגבוה וכדקאמר התם בפשיטות לעיל באותה הלכה דבר שיש בו רוח חיים אסור ודבר שאין בו רוח חיים לכ"ש והשתא דקא דרשת שלא הניחו הר וגבעה שלא עבדו עליו אם כן בית הבחירה איכן נבנה דהא כל המקומות נאסרו לגבוה ומשני שם על פי נביא נבנית שהתיר להם על פי הדבור דכתיב גבי קניית גורן ארנן ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה' והיינו נמי דקאמר הכא דלא תיקשי אם טומאת ע"ז היא חמירא כל כך שעשו אותה כטומאת זיבה וצרעת אם כן בית הבחירה היאך נבנה על המקומות שנטמאו בטומאת ע"ז וקאמר דהא ל"ק לפי שניתן רשות לישראל לבנות בית הבחירה על פי הדיבור וזהו ממש כדמשני שם:

שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני מפני הטומאה כהדא הוא דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתיב כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד ולר' יהודה דיליף מהכא שהצבור עושין פסח שני הא דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב סבירא ליה כמאן דאמר לקמן אין מעברין מפני הטומאה והוא עיבר שהיה כסבור שיכלו לטהר עצמן ולעשות בראשון ולא עלתה בידם ועל זה ביקש רחמים על עצמו א"נ כהאי מאן דאמר שעיברו את ניסן וכו' כדלקמן אבל לא מפני שהשיא להם לעשות פסח שני כדכתיב שם לעיל ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחודש השני:

אית תניי תני מעברין את השנה מפני הטומאה. כגון שהיו רובן טמאי מתים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואין יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה. וגרסינן להא לקמן בפ"ו דנדרים ובפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' ומקצת מהסוגיא בסוטה פ"ה וה"ג בסנהדרין שם מאן דאמר אין מעברין מפני הטומאה מינה מהאי קרא גופיה דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב ולפיכך ביקש רחמים על עצמו על שעיבר מפני הטומאה ומאן דאמר מעברין מה מקיים בלא ככתוב מפני שעיברו ניסן ואין מעברין אלא אדר שהיה יום שלשים של אדר שראוי לקבוע ניסן ואין מעברין אלא אדר ואפי' בדיעבד אינה מעוברת כדקאמר ר"ש התם לעיל אע"פ שעיברו ניסן אינו מעובר ולפיכך ביקש רחמים על עצמו:

ואתייא. האי מ"ד שעיבר מפני הטומא' כהאי דאמר ר' סימון בסוטה שם גלגלתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח ונטמאו בו ולא היה הדבר מזומן להם להטהר עד הפסח:

כתיב ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש וביום ח' לחדש באו לאולם ה' וגו' וביום ט"ז לחדש הראשון כלו:

והלא ביום א' וכו'. מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר. בכותלות שעשאום לע"ז והיו טרודים למחקם ולבטלם:

כתיב כל לבבו הכין וגו'. ולא בטהרת הקדש ופליגי בה מאי ולא בטהרת הקדש:

אפי' עשה כמה בטהרת הקדש. אע"פ שעשה כמה וכמה תקנות לצורך טהרת הקדש מ"מ לא יצא ידי חובתו לגמרי לטהרת הקדש:

ואידך אמר אפי' כל מעשים טובים וכו'. כלומר בטהרת הקדש לא עשה כלום וכל לבבו הכין לדרוש בשאר כל מעשים טובים:

ששה דברים עשה וכו'. תוספתא היא ומייתי לה בפ' מקום שנהגו:

טבלא של רפואו'. שהיו חקוקים עליה צורות הנעשות עפ"י חכמת הכוכבים לעתים ידועים לרפואה וכיוצא בהן מדברי הבאי והשחיתו בני אדם דרכם בו והסירו וגנזו:

ויש ספרים כתוב ספר רפואות:

היו הצבור חציין זבין וחציין טמאין מת:

זבין נעשין אצל טמאין כטמאין אצל טהורין. כמו הדין בשהיו חציין טמאי מת וחציין טהורין שהדין בהן הטהורים עושין את הראשון והטמאין עושין את השני לרבי מאיר דלעיל בפרק כיצד צולין בהלכה ו' ומשום דסבירא ליה מחצה על מחצה אינו כרוב כדפרי' לעיל שם וכאן הואיל והטמאין הן נגד חציין של הזבין שאינן ראויין לעשות בראשון אם כן אינון עושין כצ"ל. כלומר אינון הטמאין עושין את הראשון ומשום דבכהאי גוונא חשובין הן כרוב דלא אמר ר' מאיר מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בגוונא דהחצי שכנגד הטמאין טהורין הן וראוין לעשות בראשון ומשום הכי עושין אלו בטהרה. ואלו ידחו לשני אבל הכא שאי אפשר לעשות כלל בטהרה עושין אינון הטמאין בטומאה וזבין נדחין לפסח שני:

אין תשלומין לפסח הבא בטומאה. דנהי דמחשבת בכה"ג להחציין טמאין כרוב ויעשו בטומאה אבל הזבין אינן עושין כלל לא בראשון ולא בשני ומשום דכללא הוא אין תשלימין לעשות הפסח שני אלא א"כ בא הראשון בטהרה אבל לא לפסח ראשון הבא בטומאה:

רובן טהורין ומיעוטן טמאים. בשעת שחיטה ומתו מן הטהורין בין שחיטה לזריקה ונעשו הטמאין רוב אחר מי אתה מהלך אחר שעת שחיטה או אחר שעת זריקה וכדמסיים ואזיל:

אין תימר. אם תמצי לומר אחר שעת שחיטה אנו מהלכין א"כ אינן עושין בטומאה שהרי מיעוט היו ואפי' הן עכשיו רוב ידחו לשני אבל אם תאמר אחר שעת זריקה אנו מהלכין א"כ הן רוב ויעשו בטומאה:

היה הצבור רובן טמאין וכו'. כלומר וכן איכא למיבעי איפכא ולא איפשיטא:

מתני' ואיזו היא דרך רחוקה. שאמרה תורה:

מן המודיעית ולחוץ. שם מקום מודיעים ורחוק מירושלים ט"ו מילין והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן תמיד של בין הערבים ובימי תקופת ניסן וימי תקופת תשרי שהימים והלילות שוין וחשבון מהלך אדם בינוני של כל היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים ארבעי' מיל ומהנץ החמה עד השקיעה שלשים מיל וה' מילין מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מילין מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים:

מאסקופת העזרה ולחוץ. אפי' הוא בירושלים אלא שאינו יכול להגיע עד העזרה נדון בדין דרך רחוקה והלכה כר"ע:

לפיכך נקוד בתורה על ה"א שברחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי וכלומר שהדרך היא רחוקה בודאי אלא אפי' מאסקופת העזרה לחוץ כדאמר בגמרא שבמקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב ומשמעותו רחוק לומר האיש רחוק ואין הדרך רחוקה:

גמ' איתפלגון וכו'. איזה היא שאינו בכלל דרך רחוקה:

חד אמר. אם הוא קרוב כל כך כדי שיבא ויאכל הפסח בלילה אין זה קרוי דרך רחוקה ואידך אמר כדי שיבא ויזרוק כלומר שיכול לבא בשעת זריקה ואם לאו ה"ז דרך רחוקה:

ואפי' כמ"ד וכו' והוא שיש בתוך אלפים לתחום ירושלים עד שלא יחשיכה ולאפוקי אם אינו יכול להגיע אלא בלילה עד זמן אכילה:

ותניי תמן. תנינן בבבל בחדא בריית':

ורגליו רעות. ואינו יכול להגיע לירושלי' יכול יהא חייב מפני שהוא מן המודיעי' ולפנים ואינו בדרך רחוקה לר"ע:

ת"ל וחדל. שהוא חדל וגרם שלא לעשות הפסח יצא זה שלא חדל הוא אלא שאינו יכול להגיע:

והסוס בידו. ויכול היא לרכוב ולהגיע ולא רכב אלא הוליך אותו בידו ולא הגיע יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה יצא זה שהיה בדרך רחוקה:

יצא לו קודם לו' שעות. מן המודיעים ולחוץ יכול יהא חייב הואיל ולא נכנס מקודם ולא היה בדרך רחוקה:

ת"ל וחדל לעשות וכו' וזה חדל שלא בשעת עשייה שיצא לו מקודם לו' שעות פטור:

שניהן. ר"ע ור' אליעזר במתני' מקרא אחד הן דורשין ומג"ש שם שם נאמר בפסח שם תזבח את הפסח בערב ונאמר במעשר ואכלת שם לפני ה' אלהיך ובהא פליגי חד אמר חוץ לעשייתו דמקיש פסח למעשר מה במעשר שנאמר בו כי ירחק ממך המקום וגו' ושאינו נאכל אלא במקום הכשירו וזהו בתוך ירושלים אף דרך רחוקה האמור בפסח אם הוא שלא במקום הכשירו וזהו חוץ לעשייתו שהיא בעזרה ולפיכך כשהוא מאסקופת העזרה ולחוץ נקרא בדרך רחוקה:

וחורנה אמר חוץ למחיצתו. ואידך והוא ר"ע אומר דיליף ממעשר מה להלן נקרא ריחוק מקום חוץ למחיצתו והיינו שאינו נאכל חוץ לירושלים אף כאן לא נקרא בדרך רחוקה עד שיהא חוץ לירושלים:

חברייא בשם ר' יוחנן. אמרי טעמא דר' אליעזר דמגופיה דקרא דריש דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה והוה ליה למיכתב אשר הוא טהור והוא לא בדרך אלא ללמד יצא זה שהיה בדרך כלומר דקרא משמע אפי' בדרך כל שהוא לא היה דאז הוא חייב ולאפוקי זה שהיה בדרך כל שהוא בחוץ להעזרה:

ר' זעירא בשם ר' יוחנן. היימ טעמיה דר"א דקרא כשהוא מזהיר על פסח שני מזכיר הוא רחוקה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני וגו' וכשהוא אונס כלומר כשנאמר העונש האיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו' אינו מזכיר כאן רחוקה אלמא שאינו מתחייב אלא א"כ שאפי' בדרך כל שהוא לא היה:

רבנן אמרי בשעה שהכתב וכו'. דברי ר' יוסי דמתני' מפרשי דקאמר לפיכך נקוד על ה"א וכו' מפני שכשאתה מוצא בתורה שהכתב רבה על הנקודה כגון זה שנקוד על ה"א והכתב היא רבה אתה דורש את הכתב ומסלק את הנקודה כאילו לא נכתב האות הנקוד ונשאר רחוק לומר האיש הוא רחוק כדמסיים לקמן ואין דרך רחוקה:

אמר רבי אע"פ וכו'. רבי לא פליג אהא דקאמרי בשעה שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב דבזה כ"ע ס"ל הכי אלא אסוף דבריהם קאי. ובשעה שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. עלה קאמר רבי דלאו דוקא בשעה שהנקודה רבה על הכתב הוא דדורשין והולכין אחר הנקודה אלא אע"פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן וכו' וכלומר אפי' בתיבה שאין בה אלא שתי אותיות כגון את על וכיוצא בה ונקוד נקודה אחת מלמעלן על אות אחד והרי כאן הכתב והנקודה שוין הן אע"פ כן אתה דורש את הנקודה ומסלק את הכתב ודרוש בהנקודה שלא על חנם ננקד האות הזה ורבי בעלמא קאי:

ה"א שברחוקה נקוד. מסקנא דמילתא היא וזה אליבא דכ"ע היא וכדפרישית במתני' דכאן הכתב רבה על הנקודה ודריש ביה איש רחוק ואין דרך רחוקה:

מתני' מה בין פסח הראשון לשני. בתוספתא פ"ח טובא קא חשיב ובמתני' שייר ולא קתני אלא מהנלמד מאותה פרשה:

והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו ודרשינן על מצות שבגופו כגון צלי אש וכמו הכתוב בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו ולא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו וה"נ מרבינן צלי אש מככל חוקת הפסח אבל מצות שהן על גופו ממקום אחרי כגון תשביתו שאור מבתיכם ולא תשחט על חמץ וכיוצא בהן מה דקחשיב בתוספתא שאינו נשחט בג' כתות ואינו דוחה את הטומאה ואינו טעון חגיגה עמו לא מרבינן מככל חוקת הפסח והשני אינו טעון הלל באכילתו דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:

זה וזה טעונין הלל בעשייתן. דלילה אימעט משיר ולא יום:

ודוחין את השב'. מדכתיב במועדו בפרשה מרבינן שאף פסח שני דוחה את השבת אבל לא את הטומאה שמפני הטומאה הוא בא והיאך ידחה את הטומאה:

גמ' כתיב לא ישאירו ממנו עד בקר אם לאכול וכו'. כלומר הא דכתוב אבתריה ככל חקת הפסח ולענין מה הוא אומר אם לענין מצות אכילה שבו הרי כבר אמור ולא ישאירו וגו' וזה מצות עשה שבו דלא ישאירו ממנו אלא יאכלוהו הכל ומכלל לאו הוא והוא עשה ועצם לא תשברו בו ה"ז מצות ל"ת שבו וכשהוא אומר ככל חוקת הפסח וגו' לריבוי הוא ויכול שאני מרבה אף לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה כחקת הפסח הראשון:

ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. פרט הכתוב עוד לזה ללמד שאין לך דבר שחוץ מגופו מעכבו אלא זה בלבד:

וכר' ישמעאל וכו'. כלומר וזה אתיא כר' ישמעאל דהברייתא די"ג מדות שאומר כלל ופרט הכל בכלל והיינו כלל ופרט הקודמו דזהו פרט וכלל כמו כאן בפרשה שהפרט הוא קודם ואח"כ כתיב הכלל ככל חוקת הפסח והוה אמינא דהכלל מוסיף על הפרט והכל שבראשון הוא בכלל ויכול יהו כל הדברים שבראשון מעכבין אותו ולפיכך פרט עוד הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו ללמד שאין לך דבר שמחוץ לגופו מעכב בו אלא זה בלבד:

אית תניי תני וכו'. ומפרש להו דבפירושא דקרא פליגי דכתיב כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא דמ"ד על הראשון ענוש כרת ולא על השני מפרש לקרא דחטאו ישא בראשון קאי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון חטאו ישא מ"ד על השני הוא ענוש כרת. אם לא עשאו דריש ליה חטאו ישא בשני קאי שעל הראשון לא היה ענוש כרת אפי' הזיד אם היה עושה השני ולדידיה עיקר הכרת על השני הוא נאמר ונ"מ שאם שגג בשני אפי' הזיד בראשון פטור הוא מכרת לפי שהיה יכול לתקן בעשיית השני ואינו מתחייב על הראשון ובשני שוגג הוא ופטור:

מ"ד בין על הראשון בין על השני ענוש כרת. וכלומר בין שהזיד בזה או בזה ואיהו דריש חטאו ישא קאי בין על הראשון אם הזיד בו ובין על השני אם הזיד בו ולהאי מ"ד אם הזיד על הראשון ושגג על השני מתחייב הוא בשביל שהזיד בראשון ולא עשאו:

מ"ד על השני אין ענוש כרת וכו'. כלומר דדחי ליה הש"ס להאי דבעי למימר דמאן דתני על הראשון ענוש כרת על השני אינו ענוש כרת משום דאיהו דריש חטאו ישא בראשון בלחוד הוא דקאי כדקאמר לעיל ועלה קאמר דלא היא אלא האי מ"ד הכי הוא דדריש כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון במזיד לפיכך חטאו ישא בשני אם ג"כ לא הקריבו במזיד ואינו ענוש כרת על השני דקאמר האי מ"ד היינו אם לא היה מתחייב על הראשון כגון ששגג בראשון ובזה הוא שאינו ענוש כרת על השני אפי' הזיד בו וזהו דמפרש אליבא דהאי מ"ד אינו ענוש כרת על השני אלא א"כ לא עשה את הראשון. כלומר אינו מתחייב כרת על המזיד דשני אא"כ הזיד גם כן בראשון אבל אם שגג בראשון אע"פ שהזיד בשני פטור וכדאמרן:

בא ליל פסח ללמד וכו'. דזה נאמר על מפלתו של סנחרב שבישר להם הנביא שיאמרו שיר עליו כליל התקדש חג וה"ז בא ללמד ונמצא למד שליל התקדש חג דווקא הוא דטעון הלל במפלתו של סנחרב שהיה בלילה:

את שאינו טעון הלל באכילתו. אינו טעון חגיגה עמו באכילתו:

ודוחה את הטומאה. בעיא היא אם השני דוחה את הטומאה כהראשון כמו שהיא דוחה השבת כראשון:

אמרת כל עצמו וכו' ואת אמר דוחה את הטומאה. בתמיה אלא אינו דוחה את הטומאה:

מתני' הפסח שבא בטומאה. שהיו רוב הצבור טמאי מת והוא נאכל בטומאה כדתנינן לעיל בפ' כיצד צולין:

לא יאכלו ממנו זבין וכו'. דלא הותרה טומאה אלא במת בלבד כדאמרינן שם לעיל בפרקין בהלכה א':

באם אכלו פטורין מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתי' כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאת הגוף ואת שאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין חייבין עליו משום אוכל בטומאת הגוף:

ור' אליעזר פוטר. להזבין ולהזבות אף על ביאת המקדש אם נכנסו למקדש כשהפסח בא בטומאה דדריש מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין. ות"ק לא דריש להאי קרא הכי אלא דאיצטריך לחילוק מתנותיהם ואין הלכה כר"א:

גמ' תני. בברייתא דפליגי בה תנאי דר"מ מחייב אם אכלו ממנו זבין וזבות לפי שלהם לא הותרה לאכלו ור"ש פוטר. וסתמא דמתני' כר"ש:

מה טעמא דר"ש וכו'. כדפרישית במתני':

אכל עולה אכל אימורין. בטומאת הגוף מאחר שאלו אין מותר לטהורין דלהקטיר עומדין אין חייבין עליו:

נכנס בלילה. בעיא היא לר"א דפוטר נמי את ביאת המקדש אם דוקא בזמן הקרבה ואם נכנסו זבין וזבות בלילה או קודם לשש שעות שאינו זמן הקרבה מהו:

אמר ר' יוסי אין יסבור ר' אליעזר כר' שמעין. כלומר האי מילתא תליא אם רבי אליעזר סבירא ליה נמי כהאי דרשה דדריש רבי שמעון לענין לפוטרן מכרת דאוכל קדשים בטומאת הגוף אם כן ה"ה נמי לענין ביאת המקדש לרבי אליעזר איכא למדרש הכי כדמסיי' ואזיל מה טעמא משום דכתיב בכל קודש לא תגע וגו' והאי לא תגע על אכילת קדש נאמר דומיא דאל המקדש לא תבא דחייבין עליו וה"ה על אכילת הקדש דלא מצינו שיהא חייב על הנגיעה והשתא דרוש נמי את שהוא חייב על אכילת קודש וכו' ואת שאינו חייב על אכילת קודש כגון פסח הבא בטומאה לרבי שמעון אינו חייב כלל גם על ביאת המקדש ואפי' נכנס שלא בשעת הקרבה:

אין יסבור רבי שמעון כרבי אליעזר. כלומר וה"ה נמי יכילנא למיפשט הבעיא דכה"ג אליבא דר"ש אם אכלו ממנו שלא בשעת אכילה שלו כגון ביום אם הן פטורין או לא ותימא נמי כן שאם יסבור ר' שמעון כדרשת ר' אליעזר לענין ביאת מקדש א"כ לעולם פטורין הן גם על אכילת קודש של פסח הבא בטומאה ואפי' שלא בזמן אכילתו מאי טעמא דתידרוש נמי איפכא בכל קודש לא תגע וכו':

מתני' מה בין פסח מצרים לפסח דורות וכו'. ובתוספתא חשיב טובא נמי הכא:

פסח מצרים מקחו בעשור. דכתי' בעשור לחודש הזה ויקחו ודרשינן זה מקחו בעשור ואין פסח דורות מקחו בעשור להפריש שיהא זה לפסח אלא נוטל שנים ושלשה ויותר ד' ימים מקודם משום בקור מומין ובע"פ יכול הוא להפריש מהן איזה שירצה:

לילה אחד. ופסח דורות ניהג כל שבעה. בבבלי פריך וכי פסח נוהג כל שבעה וקאמר חסורי מיחסרא וה"ק ונאכל בחפזון בלילה א' וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה ובפסח מצרים שלא היה נוהג חמוצו אלא יום אחד יליף לה מדכתיב ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים קרי ביה הכי לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

אית תניי תני דוקין. שבעין ותבלולין שבעין פוסלין בו בפסח כבשאר קדשים משום מום:

מאן דאמר פוסלין בו ניחא דכתיב שה תמים. אלא למאן דאמר אין פוסלין בו מה מקיים הוא שה תמים:

אפילו בקרבנות בני נח אינו. כלומר ולא מצי למימר דלמעוטי מחוסר אבר בלבד הוא דאתא דקשיא למה ליה תמים תיפוק ליה שאפי' בקרבנות בני נח אינו כשר מחוסר אבר:

דכי לא כן אמר ר' ייסא וכו'. זה הובא בפ"ק דמגילה ועיקרא דהאי מילתא בפ' עגלה ערופה בהלכה ה' דבעי התם מחוסרי איברין מהו שיפסלו בה בעגלה דקיימא לן אין המומין פוסלין בעגלה ומחוסר אבר מהו קאמר נמי התם אפי' בקרבנות בני נח אינו ומאי תבעי לך דהא לא כן אמר ר' ייסא פשט ר"א לחברייא דאף ששאר מומין אינן פסולין לבני נח מחוסרי איברין פסולין להן מדכתיב מכל החי וגו' אמרה התורה תבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה והזהיר הקב"ה לנח מלהביא מחוסר אבר לכתיבה מפני שעתיד להביא קרבן מהם:

תמן וכו'. לא שייך הא להכא מידי אלא התם הוא דבעי למידחי כן דקאמר תמן יש מהן למזבח וכלומר בבמה דכמזבח של בני נח הוא ואסורין ברם הכא בעגלה ערופה אינה קריבה למזבח ועלה קאמר שם ר' חונה בשם ר' ירמיה מכיון שכתיב בה כפרה כקדשים דכתיב כפר לעמך וגו' ונכפר להם הדם כמי שיש מהן למזבח ואגב דמייתי להא דפשט רבי אליעזר לחברייא מסיק להא דהתם נמי הכא כדרך מעתיקי הש"ס הזה בכ"מ:

גמ' ותני. בחדא ברייתא כן כדתני במתני' על המשקוף ועל שתי המזוזות דקתני שלש מזבחות היו לאבותנו במצרים שנתנו עליו הדם:

אית תניי תני ארבעה. מזבחות סף וכו' ובסף גופיה נמי תנאי פליגי אית תניי תני סף הוא הכלי שקבלו הדם כמה דאת אמר ואת הספים ואת המזמרות וגו' ואית תנא דקאמר סף הוא אסקופה של הבית כד"א בתתם ספם וגו'. מ"ד סף אסקופה מה מקיים סף דקרא דמשמע שהוא כלי וקאמר דכך עשו מביא סף כלי ומקבל הדם ונתן הכלי על האסקופה וטובל האגודה בהכלי ומזה וקחשיב ארבעה מקומות משום שלא היה טובלין מהכלי עד שנתנו אותו על האסקופה:

אין גיזה תמימה. כלומר אפי' לקח הגיזה מן השה תמים נקרא:

והתני מן הצאן להוציא את החלקים שבהם. וקס"ד החלקים מחמת גיזת צמרן:

להוציא מה שחלקה לך התורה. ואסרה לך לקרבן כגון רובע וכו':

אף ר' יוסי הגלילי דכוותהון. כתנא דמתני':

דתני וכו' ונוהג כל שבעה על חמוצו קאי ופסח מצרים לא היה חמוצו אלא יום אחד בלבד:

מתני' אמר ר' יהושע שמעתי. מרבותי שיש תמורת הפסח שהיא עצמה קריבה שלמים ויש תמורת הפסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים ואין לי לפרש באיזה אופן הוא ההפרש שביניהן:

אמר ר"ע אני אפרש הפסח. שהיה אבוד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת הפסח זה השני שהיה עומד לפנינו והרי קבעתו שעת השחיטה לשם פסח ועכשיו הרי שניהן עומדין:

ירעה עד שיסתאב וכו'. ממשמעות דברי ר"ע נראה דס"ל דזה הראשון שנמצא ירעה והשני הוא שיקרב לשם פסח ובגמרא הכא פליגי תנאי בזה אם המצוה בראשון או בשני:

ויקח בדמיו שלמים. והוא עצמו לא קרב שלמים משום דזה הוא כמו שדחוהו בידים מלהקריבו:

וכן תמורתו. אם המיר בו בהנמצא בהמת חולין קודם שחיטה תרעה וכו' ליקח בדמיה שלמי':

אחר שחיטת הפסח. אם נמצא לאחר שכבר שחט השני לשם פסח והרי לא קבעתו שעת השחיטה לפסח ולא נדחה בידים קרב הוא עצמו שלמים:

וכן תמורתו. אם המיר בהנמצא אחר שחיטת הפסח התמורה עצמה קריבה שלמים וה"ה דהוה מצי למיתני בפסח גופיה יש פסח קרב שלמים ויש פסח שאין עצמו קרב שלמים אלא הא קמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ולא אמרינן דמתחלתה לשם שלמים היא ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה לשם פסח ואין בה דיחוי אלא אף התמורה נקבעת לשם פסח ונדחית:

גמ' ר' יודן בעי. מאי שנא דנקט בתמורת פסח וכדמפרש רבי עקיבא הלא אף בתמורת אשם כן שמצינו יש תמורת אשם קריבה עצמה ויש שאינה היא עצמה קריבה וזה אליבא דר' אלעזר בפ"ג דתמורה דתנינן שם פלוגתא דתנאי בתמורת אשם דת"ק סבירא ליה תמורת אשם לעולם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה דכל שבחטאת מתה באשם תרעה ותמורת חטאת היא אחת מחמש חטאות המתות דתני התם בריש פ"ד ומייתי להו לקמן ור' אליעזר אומר ימותו משום דר' אליעזר מקיש בכל מקום אשם לחטאת מדכתיב כחטאת כאשם ר' אליעזר אומר יביא בדמיה עולות דסבירא ליה דמותרות לנדבת יחיד אזלי ולא לנדבת צבור והשתא לדידיה הוא דאשכחן דלפעמים התמורה עצמה אם זכר הוא קרב עולה כגון שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא אחר השחיט' ואם המיר בו הוא קרב עולה שהרי לא נדחה בידים ואם המיר בו קוד' שחיטת האחר הרי הוא נדחה בידים וירעה וכו' ויקח בדמיו עולה וכן בהתמורה:

אמר ר' יוסה. היינו טעמא דלא מיתני באשם ותמורתו דלא דמי לפסח דאלו פסח שהקריב בשחרית בארבעה עשר אינו פסח וזמן השחיטה שהוא אחר חצות הוא שקבעתו וא"כ יש הפרש בין נמצא קודם השחיטה או לאחר השחיטה כדפרישית במתניתין אבל גבי אשם שהתמורה קרב עולה לר' אלעזר אין זמן השחיטה גורם הקביעית שהרי עולה שהקריבה בשחרית ג"כ עולה היא ואי אתה יכול למצוא ההפרש בה כמו גבי פסח:

המיר בו. בפסח בי"ג:

תמורתן קריבה. עצמה שלמים דהואיל ואין היום ראוי לפסח מתחלתה לשם שלמים היא דקאי ואין זה קרוי נדחה לומר בה שתרעה:

ר' שמואל בר יצחק אמר אין תמורתו קריבה עצמה שלמים ומשום דמ"מ מכיון דבזמן שחיטת הפסח אכתי עומד התמורה הוי ליה כנדחה ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויקח בדמיה שלמים:

חייליה. סיעתיה דר' שמואל דסבירא ליה אין תמורתו עצמה קריבה שלמים מן הדא דהמתני' ממה שהשיב ר"ע וקאמר אני אפרש וכו' ואם נמצא לאחר שחיטת הפסח יבא עצמו שלמים וכן תמורתו והשתא אם תאמר דבשהמיר בו בי"ג נמי הדין שתמורתו עצמה קריבה שלמים א"כ קשיא ויתביני' ר"ע לר' יהושע כהאי גוונא גופיה דיש הפרש בין המיר בו בי"ד דאיכא למימר ביה קבעתיה זמן שחיטת הפסח ונדחה ותרעה וכו' ויקח בדמיה שלמים ובין המיר בו בי"ג שהתמורה עצמה קריבה שלמים ואמאי דחיק נפשיה למצוא ההפרש בין קודם השחיטה ובין לאחר השחיטה הא כהאי גוונא איכא רבותא טפי כדמסיק ואזיל:

לא מוטב ללמד תמורת פסח מפסח ולא ללמד תמורת שלמים מפסח. כלומר וכי לא מוטב יותר ללמדינו החידוש דאפי' המיר בו קודם ארבעה עשר דאכתי לפסח הוא עומד ומה שהמיר בו נקרא תמורת פסח ולילף התמורה מפסח עצמו דכל היכא דנדחה בידים אין הוא עצמו קרב שלמים וכמו כן תמורת הפסח והיינו שהמיר בו בשעודנו עומד לפסח כדאמרן ולדידך אפי' בכה"ג כנדחה הוא והתמור' עצמה אינה קריבה שלמים והיה לו לר"ע להשמיענו זה ולא ללמד תמורת שלמים מפסח וכלומר דהשתא דקאמר במתני' דבשהמיר בו לאחר שחיטה הוא עצמו קרב שלמים כמו הפסח שנמצא אחר שחיטה וזה נקרא תמורת שלמים מפסח שהרי זה שנמצא אחר השחיטה שלמים הוא דמותר הפסח הוא וממילא לשלמים הוא עומד ומה שהמיר בו תמורת שלמים נקרא ופשיטא שהתמורה עצמה קריבה שלמים כדתנן בריש פ"ג דתמורה תמורת שלמים וולדן וכו' עד סוף העולם הרי אלו כשלמים ואין כאן שום חידוש במה שר"ע מלמד אותנו ומוטב היה לו ללמד בשהמיר בו בי"ג ואפי' כן התמורה עצמה קריבה שלמים ומדלא השיב ר"ע כן ש"מ דסבירא ליה שאם המיר בו בי"ג אין תמורתו עצמה קריבה שלמים וכסברי' דרב שמואל בר רבי יצחק:

מתו בעלים בי"ג. ואינו ראוי לפסח היא גופו קרב שלמים דמותר הפסח הוא וכל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים ומתו הבעלים אחד מחמש חטאות המתות הוא:

ולמה לא אמר בארבעה עשר. ומאי האי דדייק ליה למימר מתו בעלים בי"ג:

כל שנראה וכו'. משום דסבירא ליה כל שנראה ליקרב היום בפסח ונדחה הוא מחמת שמתו בעליו אין גופו קרב שלמים אלא ירעה הלכך קאמר בי"ג עשר דוקא דהואיל ואין ראוי היום לפסח לא מיקרי נדחה וגופו לשלמים הוא עומד:

תמן תנינן בריש פ"ד דתמורה ולד חטאת וכו' וקאמר הש"ס דאשכחן פלוגתא דאמוראי באלו דקא חשיב בהאי מתני' וכדמפרש ואזיל:

ולד חטאת דאיתפלגון. מה דשמעינן פלוגתא בענין ולד חטאת זה הוא כגון צבור שהפריש נקבה לחטאת ואין חטאת הצבור באה נקבה וכן שהפריש שעירה וחטאת הנשיא שעיר זכר הוא ואותה הנקבה שהפרישו ילדה ופליגי בהא:

ר' ירמיה אומר לא קדשה. לחטאת ולפיכך ולדה קרב הוא לאיזה קרבן שמפריש שאין זה ולד חטאת:

ר' יוסה אומר קדשה. לחטאת וולדה מת דהוי ולד חטאת:

חייליה. סייעתיה וראיה דיליה מן הדא דתנינן בפרק ב' דתמורה גבי פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון דתני שם חטאת היחיד שכפרו בעליו מתות ושל צבור אינן מתות ר' יהודה אומר ימותו דסבירא ליה חמש חטאות המתות בצבור נמי גמירי אמר ר"ש מה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה ביחיד הדברים אמורים אבל לא בצבור דשלשתן אלו לא משכחת להו בצבור ולד חטאת ליתא בצבור שאין באה נקבה וכן אין קרבן צבור עושה תמורה כדתנן שם ריש הפרק וכן אין הצבור מתים וכי היכי דתלת מינייהו לא משכחת לה בצבור אף שכפרו בעליו ושעברה שנתה אע"ג דמשכחת להו בצבור מ"מ ביחיד דברים אמורים ולא בצבור דחמש חטאות המתות במקום אחד הוא דגמירי להו והשתא מדייק ר' יוסי מהכא דלא אמר אלא אין אתה יכול לומר דמיירי ולד חטאת בצבור ולא אמר דלא תמצא כלל ולד חטאת בצבור מכלל דהא אם הקדישה לצבור קדשה בדיעבד והוי ולדה ולד חטאת ותמות:

אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא אלא יאות אמר ר' ירמיה דלא קדשה וולדה קרב ומה שהביא ר' יוסי מההיא דתמורה לאו ראיה הוא דכי ולא ר"ש הוא שהשיב כן לר' יהודה אין אתה יכול לומר ולד חטאת בצבור כדלעיל והא שמעינן לר"ש דאמר נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים כדתנן בפ"ג דתמורה גבי המפריש נקבה לעול' וילדה זכר וכו' המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ר"ש אומר תמכר שלא במום ומשום דמכיון דלא חזי' לאשם אין לך מום גדול מזה ומעיקרא לא קדשה אלא קדושת דמים וס"ל לר' יוסי בר' בון דכי היכי דפליג ר"ש באשם ה"נ פליג בעולה דחדא טעמא אית להו דלא חזיא לעולה וא"כ ה"ה בנקבה לחטאת דלא קדשה אלא קדושת דמים ואין הולד ולד חטאת וקרב וכר' ירמיה:

ותמורת חטאת דאיתפלגון. ומה דאשכחן דפליגי בענין תמורה זה הוא כדלקמיה דאף על גב דבתמורת חטאת גופיה לא פליגי מידי אלא בתמורת פסח מ"מ מכיון דכללא הוא כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים היינו ממש כמו דהוי פליגי בתמורת חטאת דזה למד מזה ופלוגתייהו בהמיר בו בי"ג וכו' כדלעיל:

וחטאת שמתו בעליה ימות. דפליגי כהאי דאמר ר' הילא וכו' לעיל והכא ג"כ דפליגי בפסח שמתו בעליו דנפקא דיני' מדין חטאת שמתו בעליה לפי הכלל דפרישי':

ושעיברה שנתה. מאי דנפקא מינה לענין פסח ואיכא פלוגתא ביה זהו כהאי דאמר רב חסדא וכו' לעיל בפ' תמיד נשחט בהלכה ד' וכדפרישית שם דלמר אם עיברה שנתו בין פסח ראשון לשני ושוב אינו ראוי לשני הוא דהוי מותר הפסח ועומד הוא לשלמים שימכר ויקח בדמיו שלמים ולמר בשעיבר זמן כפרתו בערב פסח מותר הפסח הוא ולשלמים הוא עומד:

ושאבדה ונמצאת. מה דנפקא מינה לענין פסח ואיכא פלוגתא ביה זה הוא כדלקמיה:

כהי דאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן וכו' כצ"ל. ובספרי הדפוס כתוב כאן בחילוף אותיות ע"פ טעות הדפוס והאי דר' יסא לעיל הוא בפ' אלו דברים בהלכה ה' גבי המושך ידו מפסחו גופו קרב שלמים ופליגי התם דלמר שלמים כשרים ולמר שלמים פסולים וכדפרישית שם ועלה קאמר התם בשם ר' יוחנן אין לך פסח גופו קרב שלמים אלא שאבד ונמצא אחר חצות ומאחר שכבר כיפרו בעלים באחר וכהאי דר"ע במתני':

ובעלת מום. דקתני בההיא מתני' דתמורה ובעי ר' זעירא קומי ר' יוסי וכי לא מסתברא לפרש בההן בעלת מום דתנינן הכא דבאבוד הוא ועליה קאי ושאבדה ונמצאת בעלת מום דהואיל דאיכא תרתי לריעותא אבדה ונמצאת בעלת מום תמות אבל אבדה לחוד מכיון שנמצאת קודם כפרה אע"פ שאחר כך נתכפרו הבעלים באחרת אינה מתה אלא תרעה:

א"ל אוף אנא סבר. לפרש כן הפריש פסחו ואבד וכו' והרי שניהן עומדין וכגוונא דפרישית במתני' דפליגי באיזה מהן שהמצוה ביותר הוא:

ותני שמואל כן. כלומר דמאחר דתנאי פליגי בהא א"כ באיזה מהן שירצה יכול להקריב אלא שכן הוא ינהוג שבורר את היפה שבהן להקריבו והשני וכו' ויביא בדמיו שלמים בט"ז שהוא חולו של מועד דביו"ט א"א להקריבו שאין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט:

אתיא דרבי. דתמורה כדלקמיה כר' אלעזר דרבי סבר בכה"ג בחטאת תמות וכל שבחטאת מתה בפסח גופיה קרב שלמים ושמואל דקאמר ימכר ויקח בדמיו שלמים תניתה להא בשיטתיה דלעיל כדר' הילא בשם שמואל וכו' דכל שנראה ליקרב בפסח אין גופו קרב שלמים דנדחה בידים הוא וירעה וימכר ייקח בדמיו שלמים:

דתני. בפ"ד דתמורה רבי אומר וחסר כאן דאין זה דברי רבי אלא דברי חכמים דהכי תנינן שם המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן תקרב חטאת והשניה תמות:

דברי רבי וחכמים אומרים אין החטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים ואין המעות וכו'. והשתא הך דר' אלעזר ורבי בחדא שיטתא קיימי וכדפרישית:

מתני' המפריש נקבה לפסחו וכו' ויפלו דמיו לנדבה. לתיבה שבמקדש שהיו נותנין המעות נדבה לתוכה ומקריבין מהן עולות נדבה:

המפריש פסחו ומת וכו'. ולא היה בנו ממונה עמו לא יביאנו לשם פסח דהוה ליה פסח שמתו בעליו ומביאו לשם שלמים ואם היה בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח:

גמ' מתניתא. דקתני ויפלו דמיו לנדבה ולא יקח בדמיו פסח לאחר כפרה מיירי שנפל בו מום אחר שכבר נתכפר בפסח אחר אבל אם נפל בו מום מקודם ימכר ויקח בדמיו פסח. וכר' שמעון בהא דקתני ירעה עד שיסתאב וימכר ולא ימכר שלא במום ומשום דלאחר הפסח מיירי בזיה הוא כר"ש בברייתא דלקמיה דמחלק בענין זה בין קודם לפסח ובין לאחר הפסח אבל לא לגמרי כר"ש דלקמן:

דתני. בבריייתא אם קודם לפסח הוא ועדיין לא נתכפר באחר תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ואם לאחרי הפסח תבוא שלמים בדמיה:

ר"ש אומר קודם לפסח תימכר שלא במום. לטעמי' אזיל דהכי ס"ל בתמורה דכל דלא מיחזי לזה שהפרישו לא חלה עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים וימכר שלא במום כמו שהובא בהלכה דלעיל ואם לאחר הפסח תבוא שלמים ובתוספתא סוף פ"ט לא קתני לר"ש אלא סתם המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו מדמיה לפסח ר"ש אומר תמכר שלא במום והשתא לפי נוסחא דהברייתא דהכא לא אתיא מתני' כר"ש אלא בזה דמחלק בין קודם הפסח ובין לאחר הפסח ולפי האוקימתא דמוקי הש"ס דמתני' בלאח' הפסח מיירי ולא אתיא כלל כהת"ק דהברייתא דלדידיה אף דמחלק בין קודם ובין לאחר מיהו ס"ל דלעולם תרעה ובקודם לפסח יביא בדמיה פסח ולאחר הפסח תבוא שלמים ותנא דמתני' לית ליה כלל להא אלא דכר"ש מצינו למימר דה"ק דהא דקתני ירעה לאחר הפסח מיירי דאלו קודם תמכר שלא במום:

לא כן סברינן מימר וכו'. אסיפא דמתני' פריך המפריש פסחו ומת וכו' לשם שלמים וכי לא כן סברנן מימר בהלכה דלעיל דכל שנרחה לקרב בעצמו לפסח ונדחה אין גופו קרב שלמים אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים ומשני פתר לה האי מ"ד וזהו שמואל דלעיל ואיהו מפרש לסיפא דהמתני' דהכא דבשהפריש מעות לפסחו מיירי דבחטאת אם הפריש מעות ומת הולכות לים המלח ובפסח יקח בדמיו שלמים:

מתני' הפסח שנתערב בזבחים. אחרי' ולא בשלמים שאם נתערב בשלמים הכל קרב שלמים הואיל דמותר הפסח שלמי' הוא אלא שנתערב בזבח אחר כגון שנתערב בעולה או באשם וכגון באשם נזיר או באשם מצורע שהן באין בני שנתן ואינו ניכר:

כולן ירעו וכו' וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו'. בתוספתא פ"ט גריס בדמי היפה שבהן פסחו ובדמי היפה שבהן עולה ובשלא קרב פסחו הוא כדמפרש שם ויפסיד המותר מביתו:

נתערב בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה הוא:

ר"ש אומר אם הוה חבורת כהנים. שהבכור נאכל להן:

יאכלו. הכל בו בלילה ויקרב הפסח לשם פסח בכ"מ שהוא וכן הבכור ואע"פ שלענין אכילה ממעטין באכילת בכור שהוא לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אינן יכולין לאכול אלא עד זמן אכילת הפסח שהוא עד חצות ונמצאו מביאין קדשים לבית הפסול ר"ש לטעמיה דסבירא ליה בפ"ג דמעשר שני ובזבחים פרק התערובות מביאין קדשים לבית הפסול ואין הלכה כר"ש אלא ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויאכלו הכל כבכור בעל מום ויביא בהמה יפה כהיפה שבהתערובות ויאמר כל מקום שהוא הפסח קדושתו תחול על זו ויקריבנה שלמים אם קרב פסחו:

גמ' תני אין לוקחין שביעית בכסף מעשר. בתוספתא ריש פרק ז' דשביעית אין מחללין מעשר על פירות שביעית וטעמא מפני שהוא ממעט באכילת מעשר שמשיגיע שעת הביעור צריך הוא לבער את הכל וגרסינן להא לעיל בפ"ג דמעשר שני בהלכה ב' על מתני' אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתה ור"ש מתיר:

ר' יוסה אמר במחלוקת. היא שנויה וכחכמים דההיא מתני' דלר' שמעון דמתיר בתרומה מתיר נמי בשביעית דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול:

אמר ר' יונה. דלא היא אלא דהאי תוספתא ד"ה היא דלא פליג ר"ש אלא בתרומה דווקא משום שאוכלי תרומה זריזין הן ונזהרין שלא תבוא התרומה לידי פסול:

והתנינן. במתני' דידן:

נתערב בבכורות וכו'. ותני עלה יאכלו כחמור שבהן כדין פסח שאינו נאכל אלא עד חצות והרי הכא לא שייך טעמא דכהנים זריזין הן דהא מ"מ ממעטין באכיל' בכור שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד ואתה צריך לשורפן מה שנתותר אחר לילה אחת כהחמור שבהן ואפ"ה ר"ש מתיר אלמא דטעמיה דר"ש משום דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול אפי' לכתחלה והשתא ע"כ הך דשביעית במחלוקת היא דלא אתיא כר"ש:

א"ל אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה. כלומר לעולם אימא דאף ר"ש אינו מתיר להביא קדשים לבית הפסול לכתחלה וטעמא בתרומה משום דכהנים אוכלי תרומה זריזין הן ולא תיקשי ממתני' דהכא דטעמא הויא משום דבלאו הכי גבי חבורה של פסח אמרינן דזריזין הן בשעתן כאוכלי תרומה לעולם והלכך כאן דג"כ כהנים הן מתיר ר"ש דתלינן שיהיו זריזין שלא יבא לידי נותר ויאכלי הכל מקודם שיגיע זמן נותר דפסח:

תדע לך. שהוא כן. דבלאו הכי אמרי' בני חבורה זריזין הן ואפי' לא היה כאן חבורת כהנים דהא תנינן בפ"ק דשבת אין צולין וכו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום ובבני חבורה התירו כדתנן שם משלשלין את הפסח אלמא דטעמא משום דבני חבורה של פסח זריזין הן לעולם ולא גזרינן דילמא אתו לאתויי וה"ה הכא דהן בני חבורה של פסח ועוד דחבורת כהנים הן ויהיו נזהרין יותר ויותר שלא יבא לילי נותר:

מתני' חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו:

והם לקחו. פסח אחר ושחטו:

אם שלו נשחט ראשון וכו' והן אוכלין עמו. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו נמנין הם על שלו ושלהן ישרף דפסח בלא בעלים הוא:

ואם שלהן נשחט ראשון הוא אוכל משלו. שהרי הוא לא נמנה על שלהן:

והן אוכלין משלהן. לפי שחזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו:

אין ידוע וכו' כאחת. הוא אוכל משלו והן אינן אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני כצ"ל כאן ובספרי הדפוס נתחלף בטעות מרישא לסיפא ומסיפא לרישא ונכפל ג"כ בטעות הן אינן אוכלין עמו דשמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן משלו ושלהן יצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון ונמנו עמו ולא על שלהן ופטורין מלעשות פסח שני דממה נפשך יצאו באחד מהן אלא שאינן יכולין לאכול ובכה"ג אין האכילה מעכבת:

אמר להן. זה ששלחוהו לבקש האבוד ולשוחטו אם איחרתי שחטו אתם עלי והלך ומצא וכו' והוא אוכל עמהן ושלו ישרף שהרי נמנה הוא על שלהן ונשחט ראשון והוא נתאחר א"כ נמשך הוא משלו:

ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן. משום שהוא אמר להן אם איחרתי הריני נמנה עמכם ועכשיו שלא נתאחר נשאר הוא על שלו ואוכל משלו והן אוכלין משלהן משום שכשהוא אמר להן אם איחרתי שחטו אתם עלי סמכו על כך וחזרו בהן משלו ונמנו הן על שלהן לפיכך אוכלין משלהן:

ואם אינו ידוע וכו' כאחת. הן אוכלין משלהן לפי שחזרו בהן משלו והוא אינו אוכל עמהן דשמא שלו נשחט ראשון ושלו יצא לבית השריפה דשמא שלהן נשחט ראשון והוא נמשך משלו שהרי אמר להן אם איחרתי וכו' ופטור מלעשות פסח שני דממ"נ יצא באחד מהן:

אמר להן ואמרו לו. כגון שאבד להן פסחן ולו ג"כ אבד פסחו ואמר להן צאו ובקשו ושחטו עלי והן אמרו לו צא ובקש ושחוט עלינו:

אוכלין כולן מן הראשון. שהרי הוא והן נתרצו על הנשחט ראשון שזה אמר בקשו ושחטו עלי והריני נמנה עמכם וכך אמרו לו ונמצא כל מי שמצא ושחטו בראשון נמנו כולן עליו ולפיכך כולן אוכלין מן הראשון והשני ישרף ואם אינו ידוע וכו' כטעמא דלעיל:

לא אמר להם ולא אמרו לו. שהלך הוא לבקש והם הלכו לבקש ולא אמרו זה לזה כלום אע"פ שהיה בלבם שישחוט כל אחד שימצא ראשון על חבירו או הוא עליהן או הן עליו הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום אינן אחראין זה בזה ואינן חוששין מי הוא הנשחט ראשון אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן:

גמ' אמר ר' יוחנן דר' נתן היא. הא דקתני ופטורין מלעשות פסח שני כר' נתן דהתוספתא והובא לעיל בפרק כיצד צולין בהלכה ה' דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה וכלומר אעפ"י שבשעת זריקה אינו עומד לאכילה וכדלעיל שם:

תני בר קפרא. עלה דקאמר לא אמר להם ולא אמרו לו וכו' מכאן יפה שתיקה לחכמים וכו' שאילו אמר ואמרו אין תקנה להשני ולא אמר ולא אמרו שניהן ראויין הן:

וכן שלמה אומר וכו'. כלומר דק"ו לטיפשים נלמד יפה מהא דשלמה ומשום דמלת מחריש יוצא לאחרים הוא וזה לפי שלפעמים השתיקה של זה גורמת להחריש לכנגדו הנצב לריב עמו ולא בא הדבר לידי מחלוקת ביותר ועל דרך פוטר מים ראשית מדון וגו' וזה האויל גם כי מחריש לחבירו בשתיקותו מחמת אולתו שאין לו תשובה נצחת אפי' כן לחכם יחשב לפני השומעין ואינם יודעים בו ואצ"ל חכם מחריש לחבירו בשתיקותו שחכמתו עמדה לו והכל אומרים מה יפה לו השתיקה ואם כן ממילא שק"ו הוא להאוילים והטפשים שיפה להן השתיקה:

מתני' שתי חבורות שנתערב פסחיהן. קודם שישחטו ומה תקנתן:

אלו מושכין להן אחד. מן התערובות ואלו וכו' ואחד מבני חבורה זו בא אצל אלו ואחד מאלו השנייה בא אצל הראשונה וכך הן אומרים כל חבורה וחבורה לזה הבא אצלם אם שלנו הוא הפסח הזה שמשכנו ויפה ביררנו הרי ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו וכו'. ומפני שצריך בתחלה למשוך מזה ואח"כ להמנות על זה שאין נמנין על שני פסחים כאחד לפיכך אומרים הרי ידיך משוכות משלך בתחלה ואחר כך ונמנית וכו' וכשאומרים כן נמצא אף אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שביררו והא דלא אמרי' ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד משים שאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים ושמא החליפו וכשימשכו מפסחם ולהמנות על האחר הרי נשאר פסחם בלא בעלים ולפיכך ע"כ שאחד מאלו בא אצל אלו וכו' והשתא ממ"נ אין כאן פסח בלא בעלים שאם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן הא' שפי' ומשך ידו ממנו ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסקו וכשמשכו הנשארים ידיהם ממנו נשאר זה האחד עליו:

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם או עשר חבורות של י' י' שנתערבו פסחיהן כל חבורה וחבורה מושכין להן אחד מן התערובות של הפסחים וה' אנשים של כל חבורה וחבורה מתחלקין הן לה' פסחים שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מהבעלים הראשונים עליו וכשנעשו עתה חבורות החדשים אומרים הארבעה להאחד אם שלנו הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו ואם שלך הוא פסח הזה הרי אנחנו ארבעתינו מסולקות מפסחינו בכל מקום שהוא ונמנינו עמך וכך הם חוזרין ואומרין להשני ולכל אחד שבחבורה וכן כל חבורה וחבורה מתנין ואומרין כן:

שנים שנתערבו פסחיהן. ראובן מושך לו א' מהתערובות ושמעון מושך לו אחד וראובן הולך וממנה אחד מן השוק עמו וכן שמעון כדי שיהא כאן שתי חבורות ולא יניחו הפסח בלא בעלים כשיתנו ויאמרו זה לזה ידיך משוכות וכו' ולפיכך כל או"א ממנה עמו עוד אחד מן השוק ואח"כ יבא אחד משניהם אצל זה מהשנים ואחד מאלו השנים בא אצל זה מאלו ומתנה כל אחד עם חברו שבא אצלו ואומר אם שלי הוא הפסח הזה שיפה ביררתי ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי ואם שלך וכו' ונמצא שלא הפסידו כלום:

גמ' דר' יודה היא דתנינן תמן. לעיל בפ"ח:

אין שוחטין וכו'. כלומר אפי' כר' יהודה אתיא רישא דמתני' דקתני אלו מושכין להן אחד וכו' ומטעמא שאף אם החליפו פסחם נשאר מיהת אחד עליו מהנמנין בתחל' ואף ע"ג דיחיד הוא ולר' יהודה אין שוחטין את הפסח על היחיד מכל מקום מהאי טעמא גופה אפי' כר' יהודה שפיר אתיא דמכיון דאין שוחטין על היחיד צריך שיהא עכ"פ אחד מן הנמנין שיהא נשאר עליו והוא ממנה אלו האחרים עכשיו עמו כדי שלא יהא נשחט על היחיד:

הא של ארבעה עשר לא. אמציעתא קאי דקתני וכן חמש חבורות של ה' ה' ושל י' י' ודייקינן הא אחד מהחמש חבורות היה של ארבעה לא וכן באלו עשר עשר הא אחד מהעשר לא היה מי' בני אדם אלא מט' לא ומשום שאם היה חבורה אחת מהן של ארבעה שמא יתחלף הפסח שלהן לחבורה חדשה מארבעה והן באין מהד' החבורות של ה' ה' ונמצא שאין עליו שום אחד מבעליו הראשונים ואנן בעינן שעכ"פ אחד מבני חבורה הראשונ' יהא קיים:

לא כן אמר רבי יוחנן דר' יודה היא. המתני' וא"כ קשיא מאי מהני שיהא א' מן הראשונים נשאר עליו הא לר' יהודה אין שוחטין על היחיד:

אמר ר' יוסי. אדרבא מהאי גופיה כל גרמא אמרה דהיא דר' יהודה וכו' וכלומר כל עצמה דסיפא זו מכרחת דר' יהודה היא דמהאי טעמא גופיה צריך שיהא אחד מבני החבורה הראשונ' נשאר עליו דמכיון דאין שוחטין על היחיד. כשאחד מהראשונים נשאר הוא ממנה אלו האחרים עמו כדי שלא יהא נשחט על היחיד וכדלעיל:

הדרן עלך פרק מי שהיה טמא