מתני' ראוהו ב"ד בלבד. הך מציעתא בב"ד של כ"ג מיירי דאלו ב"ד של שלשה בסיפא הוא דקתני והכא קמ"ל דאע"פ שכל הב"ד של סנהדרי קטנה ראוהו אפ"ה צריך שיעמדו שנים ויעידו לפניהם דמיירי שראוהו בלילה ליל שלשים דאי לאו הכי לא תהא שמיעה גדולה מראייה ולא היה צריך לעדות כלל אלא דהואיל ובלילה ראוהו ואין מקדשין את החדש בלילה יעמדו שנים מהם ויעידו למחר בפניהם ויאמרו מקודש:

ראוהו שלשה והן ב"ד. כלומר שהן ראוין לכך להיות ב"ד לקדש החדש וכדתנן בפרק קמא דסנהדרין עיבור החדש בשלשה והיינו קידוש החדש והך סיפא קמ"ל דאע"ג דבדיני ממונות ביחיד מומחה סגי הכא בקידו' החדש שלשה שהן ב"ד בעינן דאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם:

גמ' כיני מתניתא. כן מפרשינן להמתני' דאו או קתני או ב"ד ראוהו או כל ישראל ומשום דקשיא ליה ליתני כל ישראל בלחוד וב"ד בכלל היא הלכך מפרש דה"ק ראוהו ב"ד וסד"א דהואיל דהוי כמי שהעידו בפניהם שהרי אין שמיעה גדולה מראיה ותו לא ליעברוה. א"נ ראוהו כל ישראל ואפי' הב"ד לא ראוהו סד"א איפרסמא מילתא ולא לעברוה קמ"ל:

ר' זעירה וכו. אמרי בשם ריב"ל דהכי אמר מעמעמין על הנראה לעברו. לשון מגמגמין הוא כדקאמר בפ"ק דשבת פיתן מהלכות של עמעום הוא וכלומר מאיימין על העדים להיות מגמגמין על החדש שנראה יום שלשים שלא יעידו שראו וכדי לעברו להחדש אם צריך הוא לכך אבל אין מאיימין עליהם על שלא נראה שיאמרו ראינו היום וכדי לקדשו ולעשות החדש חסר אם צריך לכך מפני שהוא שקר:

ור' בא ור' חייא קאמרו איפכא בשם ריב"ל מאיימין לומר ראינו אע"פ שלא נראה כדי לקדשו דהאי לא מיחזי כשיקרא שאפשר שהם ראו ואם שלא נראה לכל ואין מאיימין עליהן שיחרישו אם נראה הוא לכל דמיחזי כשיקרא:

מתני'. דידן פליגא על ר"ז דקאמר בשם ריב"ל דהא קתני ראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' ודייקינן ה"ז מעובר. כצ"ל:

מפני שחשיכה ואי אפשר לקדשו הא אם לא חשיכה לא עבדינן מעובר אלא צריך לקדשו הואיל ונראה לכל וקשיא על דר"ז דהרי הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה וכדי לעברו:

מתניתא. ברייתא פליגא על ר' בא דקאמר בשם ריב"ל:

יכול וכו'. תוספתא היא בריש פ"ב והכי איתא התם לא נראית לבנה לשני ימים יכול יקדשוהו לאחר שני ימים ת"ל יום אין לו אלא יום אחד בלבד. וזו היא הגי' הנכונה דלגי' דהכא ת"ל אותו היכן מצינו דכתיב אותו גבי א' בחדש ויום הוא דמצינו. בחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועה יהיה לכם ולמדנו שאין לו אלא יום אחד בלבד להיות נמנה להתחלת החדש משנראה ביום כ"ט סמוך לשקיעת החמה ולא שימתינו לקדש החדש אחר שני ימים והיינו ביום ל"א שהיא לאחר ב' ימים משנראה. א"נ לאחר ב' ימים ממש כדלקמן שאפי' רוצין לקדש את יום שלשים הואיל ועברו ב' ימים בחדש אין מקדשין. אלמא דאין מאיימין על שלא נראה ולומר שנראה כדי לקדשו. מפני הצורך ודלא כר' בא דהא שמעינן מהאי ברייתא דאחר שנראה הוא דהולכין:

מתניתא. וכן האי ברייתא נמי פליגא על ר' בא דקתני יכול כשם וכו' וכן אידך ברייתא יכול אם לא נראתה הלבנה עד לשני ימים בחדש שנמצא שמעובר החדש ויכול יקדשהו כך לאחר ב' ימים ויעשו חסר ת"ל אשר תקראו אותם אלה הם מועדי אבל אין אלה מועדי. וטעמא מפני שלא נראתה בזמנו הא אם נראתה בזמנו לא אמרו כזה דה"א שימתינו מלקדשו משום דהכל אחר הראייה אנו הולכין אם כן הדא אמרה אין מאיימין על שלא נראה לומר שנראה כדי לקדשו ודלא כר' בא:

הוון. בני הישיבה בעיי מימר דלא פליגין. אלא מה דאמר ר' זעירא דאין מאיימין על שלא נראה לקדשו בשאר החדשים ומה דאמר ר' בא מאיימין על שלא נראה לקדשו על ניסן ועל תשרי הוא דקאמר שבהן תקנת המועדות תלויין הן:

רבי אומר ניסן לא נתעבר מימיו. מעולם לא הוקבע ר"ח ניסן ביום ל"א ולפי שהאדר הסמוך לניסן לעולם חסר הוא. וגרסי' להא לעיל בשביעית פ"י ובנדרים פ"ו ובסנהדרין פ"ק:

והתנינן אם בא החדש בזמנו. עיקרא דמילתא בתוספתא פרק קמא דר"ה היא דתני ניסן ר"ה למלכים ולתרומת שקלים וכו' כיצד לתרומת שקלים כל קרבנות צבור קריבין בא' בניסן אם בא חדש בזמנו קריבין מן החדשה ואם לאו קריבין מן הישינה וכעין דתנן בפ"ד דשקלים גבי מותר הקטרת מה היו עושין בה וכו' אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ומפני שבאחד בניסן היו צריכין להביא כל קרבנות הצבור מתרומה חדשה כדאמרי' חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וקס"ד דה"ק אם בא החדש בזמנו היינו שלא בא התרומה חדשה עד זמנו שהוא יום שלשים קריבין למחר מתרומה חדשה וכלומר שעל כרחם היו צריכין לעבר החדש ולקבוע ר"ח ניסן ביום ל"א כדי שיקריבו תמיד של שחר וכן הקטרת באחד בניסן מתרומה חדשה ואם לאו שלא בא עדיין החדשה קריבין מן הישנה שא"א בענין אחר שמעינן מיהת דלפעמים מצינו שר"ח ניסן ביום ל"א הוא ומשני אם בא קאמר אבל באמת מעולם לא בא שלא נזדמן להיות כך לפי שהיי מקדימין להביא שקליהן כדתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ומעולם לא נתאחר תרומה חדשה עד זמנו להביא קרבנות מהחדש שיצטרכו לעבר משום זה כדי להקריב באחד בניסן מן החדש:

תשרי לא נתעבר מימיו. לקבוע ר"ה ביום ל"א לפי שאלול לעולם חסר הוא:

והתנינן. בפ"י דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט דשביעית אינה משמטת אלא בסופה:

אם היה. אבל באמת לא היה שלא נזדמן להיות כך:

וכשקידשו את השנה באושא. תוספתא היא בפ"ש דמכילתין ולקמיה פריך אהא דאמר רבי תשרי לא נתעבר מימיו:

כדברי ר' יוחנן בן נורי. לקמן בפ"ד דקאמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע:

ואמר כדברי ר"ע. דקאמר כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע:

והא תני קידשוהו בראשון ובשני. כלומר שמעינן מיהת מהאי ברייתא שעשו שני ימים ראש השנה ועיברוהו לאלול. ומשני אותה השנה נתקלקלה קלקול וטעות בחשבון אירע להם באותה שנה ועל ידי כך עשו. ב' ימים מה בין ראשון לשני. כך גריס בשביעית וסיומא דמילתא היא שהטעות היה כך ולגי' דהכא וכן בנדרים ובסנהדרין כמו ואיבעית אימא הוא. מהו בראשון מהו בשני כדר' בא בשנה הראשונה ובשנה השני' ודחי לה הש"ס והתני ביום הראשון וביום השני אלא מחוורתא כדר' זעירא:

קידשוה קודם לזמנו. כדמפרש לקמיה קודם לזמנו בכ"ט ולאחר עיבורו ביום ל"ב ואע"פ שקידשוהו ליום זמנו שהוא יום שלשים או עיברוהו ליום העיבור:

יכול יהא מקודש. וא"צ לקדשו עוד:

ת"ל אותם. אם תקראו בזמנן אלה הם מועדי ואין אלה מועדי שנקראו שלא בזמנן:

על הגליות שיצאו גריס בנדרים. שיצאו לעלות לרגל ואינן יכולין להגיע לירושלים לעשות הפסח בזמנו:

והן שהגיעו לנהר פרת. דוקא כשכבר נשמע שהגיעו לגבול א"י:

אין מדקדקין בעדות החדש. אע"פ שאח"כ נודע ששקר העידו מה שעשו עשוי:

ב"ד שראו את ההורג וכו'. גרסינן להא ריש פרק עגלה ערופה:

מכל מקום. והרי ראו אע"פ שאינן מכירין אותו:

וב"ד שראו את ההרוג. כצ"ל דאמרינן התם לעיל שצריך שיראו העדים את ההרוג ואם ב"ד ראו אותו ובב"ד של כ"ג מיירי:

יעמדו שנים. מהן ויעידו לפני השאר שראו אותו:

אית תניי תני יעמדו כולן ויעידו. לפני ב"ד אחר דמכיון שראו והן עדים אינן ראוין להיות עכשיו ב"ד אלא שנים מכולן יעידו במקום אחר:

כשם שהן חלוקין כאן. לענין אם עד הרואה נעשה דיין כך חלוקין הן בעדות החדש ותנא בתרא פליג אמתני' דהכא:

ויקים חד ויתיב חד. להאי תנא בתרא מפרש אמאי מעידין בפני אחרים ויקים חד ויעיד בפני השני שיושב ואח"כ ויקום זה ויתיב זה וכלומר שהרי יכולין שנים מהן להעיד בפני השאר ואפי בעמידת שנים בבת אחת לא צריך אלא ויקים חד וכו' ואח"כ ישבו. ומשני שאני היא הכא הואיל וכולן ראו ואף עד הרואה אין נעשה דיין:

אזל. האי ובעי מידון קמיה דרב הונא וכפר בבעל דינו ואף שהיה יודע דרב הונא יודע עדות לחבירו:

בגין דאתידע דרב הונא בר נש רבה. ואין כבודו לילך ולהעיד בפני בית דין אחר אתה סומך על זה וכפר ביה בפניו:

מה אילו יוזיל. ומה תעשה אם ירצה רב הונא לילך ולהעיד עלך לפני ב"ד אחר:

א"ל רב הונא. לר' שמואל ועבדין כן אם יכול אני לסלק עצמי מן הדין הזה כדי ליעשות עד בדבר וא"ל אין ומיד סילק רב הונא עצמו מן הדין והלך והעיד לפני ב"ד אחר:

קרא ערר. אם הבע"ד קרא ערער על השטר היוצא עליו בחתימת עדים ומקויים בב"ד וטוען זה מזויף הוא:

ר"ב בשם ר' יהודה. אמר אם רצה לקיימו זה השטר או בחתימת ידי העדים או בחתימת ידי הדינים היוצא ממקום אחר מקיים:

ואני אומר. דלאו דוקא בחתימת שני העדים או בחתימת כל הב"ד אלא אפילו בחתימת ע"א ובחתימת אחד מהדיינים מצטרפין. עם זה ומקוים הוא. ואיידי דאיירי הכא בעד שמצטרף להיות דיין בדבר מייתי נמי להא:

ביומו דר' אבוהו. אירע שבאו אנשים להעיד שקידשו ב"ד את החדש ורצה לנסותם אם כשרים ומהוגנין הן ואמר להם שיאמרו פסוק זה גואלינו ה' צבאות ומפני שלא רצה להשביעם בשם ה' הזכיר לפניהם זה כדי שיתבוננו ויאמרו האמת ורצו לומר גואלינו וטעו ואמרו גאולתינו ואפי' כן קבלום ר' אבוהו וטעמא דעדות זה אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ואפי' בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נחמן וכן ביומי דרב ברכיה אירע שבאו להעיד שנתקדש החדש ונשתתקו ואמר להן ר' ברכיה שמעתם דאיתקדיש ירחא והרכינו בראשיהם הן וקיבל אותם דבהרכנת הראש סגי לעדות כזו:

מתני' כל השופרות כשרין. בר"ה:

חוץ משל פרה. מפני שהוא נקרא קרן כדכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וקמ"ל דשל פרה נקרא ג"כ קרן כשל שור ולא נקרא שיפר וגבי ר"ה שופר בעינן דכתיב ביובל והעברת שופר תרועה וגמרי' ר"ה מיובל:

והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר והיה במשוך בקרן היובל. ויובל דכרא הוא כדקאמר ר"ע בגמרא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא אלמא אפי' שופר איל נקרא קרן וכתיב כשמעכם את קול השופר. ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וכתיב ויהי קול השופר אבל דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי והלכה כחכמים:

גמ' הוון. בני הישיבה בעיין מימר מעיקרא:

ולא פליגין. ר' יוסי ורבנן לדינא אלא ר' יוסי כמקשה על טעמייהו דרבנן הוא דקאמריתו מפני שהוא קרן והלא כל השופרות נקראו קרן אבל לדינא מודה ר' יוסי דשל פרה פסול ומטעמא אחרינא וכדאמרי' לקמן שאין קטיגור נעשה סניגור:

אשכחת. אלא דאשכחת לה דתני בברייתא בהדיא דפליגי דר' יוסי מכשיר בשל פרה דלית ליה כל הני טעמי לפסול וחכמים פוסלין וכדמסיק לטעמייהו:

מ"ט דר' יוסי וכו'. כדפרישנא במתני':

מ"ט דרבנן. דאע"ג דקאמר לקמן טעמייהו דכל השופרות וכו' דפרה קרן אקרי ולא נקרא שופר מכל מקום הרי מצינו דפרה נמי אקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר ומאי משור פר דקאמר אלא משופר הוא וכתיב כאן שור הלכך קאמר דרבנן דרשי להאי קרא דקאי על שור שהקריב אדם הראשון והיינו שור פר שור שהוא גדול כפר דכל מעשה בראשית בקומתן נבראו:

מקרן כתיב חסר קרן אחד. וכלומר זהו ראיי' דעלי' האי שור קאי וכדאמרי' שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו:

התיבון. על טעמייהו דרבנן דקאמר בברייתא והרי של יעל דכשר הוא כדתנן במתני' דלקמן והלא אינו קרוי לא קרן ולא שופר דלא אשכחן דכתיב גביה לא זה ולא זה:

מאי כדון. והשתא מאי טעמא דרבנן גבי פרה:

כהיא. אלא כהאי דאמר לר' לוי דעיקר טעמייהו דשניא היא פרה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור דמכיון דשופר לזכרון הוא בדין הוא שלא יזכר להם מעשה עגל:

מתני' שופר של ראש השנה של יעל. חיה אחת שמה יעל וקורין אותן אשטיינבו"ק:

פשוט. שהוא פשוט מן הסתם ומשום דלתפלה בעינן פשוטות וכדכתיב נשא לבבינו אל כפים:

ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר. ושלא במקום הנאת פה אבל בגבולין לא עשו כך דחסה התורה על ממונם של ישראל:

ושתי חצוצרות מן הצדדין לפי שמצות היום בשופר. לפיכך הוא באמצע ואף על גב דתרי קלי לא מישתמעי' איידי דדבר חדש הוא וחביבא עלייהו משתמעי:

שופר מאריך וכו'. לאחר שפסק מתקיעת חצוצרות מאריך הוא בשופר כדי להודיע שמצות היום בשופר:

גמ' אמר רבי יונה. לכך שופר של ראש השנה של יעל פשוט כדי שיפשטו לבם לעשות בתשובה:

פיו מצופה זהב. ותני בתוספתא פ"ב ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר אם אינו נשתנה קול התקיעה מכמות שהיה:

ציפהו מקום הנחת פיו וכו'. ומתני' שלא במקום הנחת פיו תנן:

אמר ר' יוסי וכו'. אהא דקתני שופר מאריך קאי הדא אמרה פשוטה תקיעה ששמע מקצתה מן המתעסק בעלמא ולא משום לצאת ידי חובתו לא יצא ופריך והיידא אמרה והיכן שמענו לזה ממתני' דידן אדרבה ממתני' משמע דלכך מאריך בשופר כדי לצאת מסוף התקיעה ששומע א"כ אפי' שמע מקצת התקיעה נמי יצא:

תקע בראשונה וכו'. כלומר מהאי מתני' דפרק דלקמן הוא דאיכא למידק דקתני שאף על פי שמשך בשנייה והיינו בתקיעה של אחר התרועה היה מושך ומאריך כשנים של תקיעה הראשונה והיה סבור שתעלה לו תקיעה שנייה זו כשתים ולצאת בה גם כן לפשוטה שלפניה של הסדר שאחר זה אפי' כן אין בידו אלא אחת לפשוטה של אחריה של סדר הראשון ומפני שאין כאן אלא מקצת תקיעה בלבד והלכך לא יצא בה לפשוטה שלפניה של הסדר של אחר זה:

ר' אבא בר זמינא בשם רבי זעירה. אמר בכה"ג דקאמרת בדין הוא שאפילו אחת אין בידו:

למה משום ראשה וכו'. כלומר ראשה של תקיעה זו גבי סופה מצטרף הוא וכן סופה גבי ראשה מצטרף ואת אמרת דסופה של זו לא כלום הוא שתעלה לשל אחרים א"כ ג"כ ראשה לא תעלה לפשוטה של אחריה של סדר הראשון שהרי הכל מקצת תקיעה היא ומקצת ראשה הויא כמקצת סופה א"כ לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש. וכלומר כמו שסופה לא כלום היא כך ראשה לא כלום ובדין הוא שזה שנתכוין למשוך לצאת לפשוטה של אחרי' והסדר הראשון ולפשוטה שלפניה של הסדר של אחריו שלא עשה כלום בתקיעה זו ואפי' אחת אין בידו:

ובתעניות. שבית דין גוזרין על הצבור כדתנן במס' תענית:

תוקעין בשל זכרים. והיא של אילים:

כפופין. סתמן כפופין הן וטעמא דבתעניות כמה דכייף אינש טפי מעלי על דרך והיו עיני ולבי שם וצריך לבן אדם שיהו עיניו למטה לארץ:

ופיו מצופה כסף. משום דתענית יומא דכינופיא וכל כינופיא דכסף היא כדאשכחן בחצוצרות של משה דלכינופיא עבידי והיו של כסף. א"נ דהתורה חסה על ממונן של ישראל ובראש השנה משום כבוד יום טוב עבדי דזהב:

ושתי חצוצרות באמצע. מפני שמצות היום בחצוצרות דסתם תענית על צרת צבור הוא וכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרו':

וחצוצרות מאריכות. כדי להודיע לכל שמצות היום בחצוצרות:

אמר ר' יונה. טעמא דבתעניות בכפופין כדי שיכופו וכו' כדפרישית במתני':

קומי ריב"ל. הוו תקעין בתעניתא בשופר:

ויתקעין קומוי. גם בחצוצרתא כדתנן במתני' וקאמר הש"ס ומאי תבעי ליה לר' יוסה וכי לא שמיע ליה ותני וכו' שאין חצוצרות בגבולין דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' בדווקא:

מתפלל בט' באב עשרים וארבע ברכות כדתנינן בפ"ב דתענית גבי תענית צבור שגוזרין על הגשמים שמוסיף ו' ברכות על ח"י שבכל יום והיה ר' יוחנן נוהג גם בט' באב כן ומצוה לתלמידיו שלא ילמדו ממנו לעשות מעשה כזה:

דצריכה ליה. משום דספוקי מספקא לי' בענין ט' באב אבל הוא תענית צבור הוא כלומר אי משום אבלות בלבד התענית הזה הוא או כשאר תענית צבור על הגשמים דינו:

אינו תענית צבור. אין לט' באב דין תענית צבור שעל הגשמים וכן א"ר יונה וכו' בשם ריב"ל שדין אבל הוא ואינו תענית צבור כשל גשמים:

מילתיה דר' יוחנן אמרה. שמענו ממנו יחיד בט' באב מתפלל ארבע כלומר ארבע מאלו שש ברכות דתנינן שם הוא מוסיף ולא אמר אלא ארבע הא כ"ד של שאר תענית צבור לא כמו דהוה מפקיד לתלמידיו לעיל:

מתני' שוה היובל לר"ה לתקיעה. לענין באיזה שופר ולתנא דמתני' לעיל מה ר"ה בפשוטים אף יובל בפשוטים ואע"ג דהתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון היא אלא סימן לשלוח העבדים וחזרת שדות לבעליהן אפ"ה כעין ר"ה בעינן דגמרינן בג"ש ז' ז' שיהו כל התקיעות של חודש השביעי זו כזו וכן לענין מנין התקיעות ילפינן ר"ה ויובל בהאי ג"ש שיהו שוין זה כזה כדאמרינן בגמרא:

ולברכות. למלכיות זכרונות ושופרות אומרים ביה"כ של יובל כמו בר"ה:

ר' יהודה אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים כפופין. דבר"ה אמרינן כל כמה דכייף אינש טפי עדיף וביובל בשל יעלים פשוטים שהוא לקרות דרור טפי עדיף וס"ל דלא גמרינן ג"ש אלא למנין התקיעות בלחוד דבזה שוין הן וכן לענין הברכות אבל באיזה שופר דסברא בעלמא הוא וכדאמרן אינן שווין ואין הלכה כר' יהודה ולא כת"ק דמתני' אלא הלכה כר' לוי דגמ' דהתם דקאמר בין בר"ה בין יוה"כ של יובל בשל זכרים כפופין וטעמא דכי גמרינן ג"ש לכולא מילתא גמרינן דקיי"ל אין ג"ש למחצה:

גמ' אני ה' אלהיכם אלו המלכיות. הכי דריש לה בת"כ פ' אמור דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם וסמיך ליה בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש וגו' ודריש מהסמיכות רמז לאלו פסוקי המלכיות זכרון תרועה וכו':

עד כדון ר"ה יובל מנין תלמוד לומר וכו'. עד כדון כר"ע זו דברי ר"ע אבל לר' ישמעאל יליף ג"ש ממדבר כדדרי' בספרי פ' בהעלותך ותקעתם תרועה וכו' ומסיים שם אין לי אלא במדבר בראש השנה מנין נאמר כאן ונאמר להלן תרועה מה תרועה האמורה להלן תוקע ומריע ותוקע אף תרועה האמורה כאן תוקע ומריע ותוקע:

יובל היא וכו'. ברייתא היא בת"כ פ' בהר ודריש קרא יתירא דהא לעיל מינה כתיב והעברת שופר תרועה וגו' וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם ודריש יובל מ"מ אע"פ שלא השמיטו השדות לחזור לבעליהן ואעפ"י שלא תקעו בשופר אפי' כן שם יובל עליו להיות אסור בזריעה בקצירה ובצירה:

דברי ר' יהודה. דס"ל דשילוח עבדים מעכב ביובל ור' יוסי ס"ל תקיעת שופר הוא דמעכב כדמפר' טעמיה א"ר יוסי מאחר שהכתוב א' משמע שתולה העיכוב בענין זה וכתוב א' וכו' שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים שפעמים אין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח אבל אי אפשר שלא יהא שופר בעולם ותלינן העיכוב בדבר המצוי:

תלויה בב"ד. והם יכולים לצוות לשלוחם לתקוע אבל שילוח עבדים תלוי בכל אדם ואם ימאן לשלוח יבטל היובל הלכך אמרינן דלא תלה הכתוב בו:

הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים וכו'. והוכיחן ירמיהו כשלא קיימו ואמר שסופן להענש על כך:

דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. שבמקומן לא מצינו שענש הכתוב על זה ולמדין אנו מקראי דירמיה:

אבל דברי חכמים וכו' משמיטין. כלומר אלו הן העיקר שמעכבין ביובל והן הן המשמיטין להיו' היובל נוהג כדינו:

ניחא. הוא דקחשיב הני תרתי קידוש ב"ד ותקיעת שופר שהן נוהגין בתחלת יובל אלא השמטת כספים וכי לא בסוף השנה הוא שהן משמיטין כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וילפינן ג"כ ליובל שאין משמט כספים אלא בסוף השנה והיאך יהיה שנת היובל כולו תלוי בו:

ר"ז שמע לה. לתרץ זה מן הדא מקרא דדניאל ויאמר אלי וגו' כבר נשמע דבריך מיום הראשון אשר נתת לבך וה"נ כן מתחלת השנה שנותנין לבם להשמט כספים בשנה זו הרי הן כאלו מקיימין מיד ונוהג היובל בכל דיניו:

טעמיה דר' יהודה. במתני' דמחלק בענין השופר בין ר"ה לבין היובל כדי ליתן המצוי וזהו של זכרים שהן מצוין בכל מקום למצוי זה ר"ה ואת שאינו מצוי של יעלים שאינן מצוין בעיר ליובל שאינו מצוי אלא פעם אחת לנ' שנה:

מתני' שופר שנסדק. לארכו ודיבקו בדבק שקורין גילו"ד פסול דהוי ליה כשני שופרות:

דיבק שברי שופרות. ועשה מהן שופר אפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר פסול:

ניקב וסתמו אם עיכב את התקיעה. לפי נוסחא דהכא אם עיכב משמע דאקודם שסתמו קאי וכן מפרש הכא בגמרא כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול שאם היה מעכב את הקול מקודם שסתמו אע"פ שלאחר שסתמו חזר קולו לכמות שהיה אפ"ה פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתים שופרות וכאן דסתימה זו מסייעה לקול הוה ליה כשני שופרות:

ואם לאו. שלא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו קול מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאלו לא נקב וכשר שאין לחוש במה שסתמו ואם לא סתמו כלל כשר מדינא ואפי' נשתנה קולו כדקאמר הכא בגמ' לפי שכל הקולות כשרים בשופר. ולענין הלכה למעשה בדין סתמו כך הוא המסקנא שאם סתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא נשתנה קולו לאחר שסתמו אלא שחזר לכמות שהיה קודם שניקב כשר ואם חסר אחת משלש אלה שסתמו שלא במינו או אפי' במינו ולא נשתייר רובו שלם או אפי' נשתייר רובו ג"כ אלא שנשתנה קולו ולא חזר לכמות שהיה פסול:

גמ' למי נצרכה לרבי נתן. הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ"ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:

דיבק שברי וכו'. עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע"י השברים שדיבקן:

נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא. כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא"כ מה לי שסתמו לאח"כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע"כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ"י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:

דתני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:

ר' חייה וכו' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ"ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:

והוא שסתמו. דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:

שופר קדוח. שקדחו בזכרותו והוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו כשהוא מחובר בבהמה ומוציאין אותו מתוכו ואם לא הוציא אלא נקבו בזכרתו מהו שיהא חוצץ:

א"ל בזה תוקעין ביבנה. משום דמין במינו אינו חוצץ וכן שאל ר' בא לרב וכו' בזה תוקעין בעין טב ששם היו ב"ד קבועין כמו ביבנה:

מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:

או לתוך הפיטם. הוא כלי גדול של חרס:

אם קול שופר שמע. זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:

וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו. לצאת יצא אע"פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:

גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה"כ. דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב"ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא"צ לשאול אותו:

אם קול חיצון שמע לא יצא. לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:

הפכו. להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ"ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:

לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל"כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע"כ צריך הוא לגרדו:

מה בין זה לזה. ומ"ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:

זה ביטל חללו. כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:

מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:

גמ' עמלק כישפן היה. מכשף שהיה יודע לכוין השעות והיה מעמיד בחיילותיו בני אדם שהן ביום גנוסיא שלו נולדו לפי שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא ולידה שלו מה עשה משה ערבב את המזלות וכו' כדדרשי להו מקראי ומתוך כך לא ידע לכוין להיום ממש:

מרום ידיהו נשא. מחמת שמשה הרים את ידו נתן תהום קולו שגבר ישראל ונפל עמלק וירד עד שנתן התהום קולו:

בפשעה של תורה. בשעה שפושעי' מתעצלים ומשליכים התורה אז צבא תנתן עליהם ומפני שכך נדרש גם כן קראי ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה לפיכך ויבא עמלק דריש נמי הכא להני קראי כעין זה ועשה לך שרף ולא פי' ממה יעשה אלא משה למד מעצמו וכי עיקרה של השרף לא נחש הוא שהארס שורף הגוף לפיכך עשה מנחושת לשון נופל על לשון:

הובא לכון מיניה. הרחיקו עצמכם ממנו ותנו לכם להלאה דבר נש ביש הוא דכתוב כי דור וגו':

אלא כל הנשוך. לרבות אפי' מנשיכת כלב הוא נשוך נרפא כשראה אותו:

אפי' נשיכת נחש. כלומר אפי' נשיכת כלב כמו נשיכת נחש הוא:

ולא דמיא. ומכל מקום לא היו שוין ברפואתן דמנשיכת כלב וראה אותו וחי מיד כשראה אותו בראיה בעלמא נרפא אבל מנשיכת נחש היה צריך והביט שההבטה היא יותר בהשגחה מהראייה ולפיכך כתיב כאן וראה אצל כל הנשוך ובנשיכת נחש כתיב והיינו אם נשך הנחש וגו' והביט אל נחש הנחושת וחי:

ר' יודא וכו'. מפרשין טעמא נשיכת כלב שאינו ממינו של נחש הנחושת שעשה וראה אותו סגי ונשיכת נחש שהוא ממינו היה צריך והביט כדי שישימו אל לבם שנענשו על לה"ר שהוא מעשה נחש ורבנן סבירא להו לפי הצורך לרפואתן היה שנשיכת כלב אין בו ארס המתחלחל בגוף וראה סגי ונשיכת נחש שהארס מתחלחל צריך והביט:

מתני' חרש שוטה וקטן וכו'. הואיל והן אינן מחויבין בדבר:

גמ' תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה וכו'. כתוב זה לעיל פ' לולב הגזול בהלכה י וע"ש:

הדרן עלך פרק ראוהו ב"ד